Tag Archive | שכול

אני ואלוהים, פוסט טרום בר מצווה

בעוד שבוע תומר עולה לתורה, ותהרגו אותי אם אני מבין בדיוק למה. כל ניסיון לוויכוח רציונלי בנושא יגרום לי לנופף בדגל לבן. אין שום סיבה הגיונית להעביר את הבן שלי טקס דתי פרימיטיבי שמוקדש לאל שאיני מאמין בו, במסגרת דת ממוסדת שגורמת לטעמי נזק למדינה הזו בפרט ולעולם בכלל. איכשהו מה שמתחיל בלהפנות את הלחי השנייה ו"אהבת לרעך כמוך" נגמר תמיד באינקוויזציות וסקילות.

נאורות זה נחמד ועושה נעים בשכמות, אבל מערכת היחסים שלי עם האל הלא קיים נטועה עמוק בזוועות ההיסטוריה המשפחתית שלי. סבא וסבתא עלו לארץ בגיל מבוגר עם בן יחיד. הם השאירו מאחור אנטישמיות והמוני קרובי משפחה שמתו בשואה. סבתא שלי איבדה ארוס והגיעה לארץ עם מספר מקועקע על היד, מזכרת מאושוויץ. סבא שלי איבד בשואה אישה ובן.

Seth-Rogen-Preacher-Comic-Adaption-Too-Dark-Violent-And-Controversialנולד להם בן יחיד. וגם לו נולד בן, ושנה וחצי אחר כך הגיעה מלחמת יום כיפור. איזה מין אל, אני זוכר את עצמי שואל בגירסת בית הספר היסודי, מתעלל ככה בבני אדם בלי שום סיבה. תגידו לי לא שמרו שבת, תגידו נפלאות דרכי האל, ואגיד לכם לכו להזדיין. בראשית ברא האדם את אלוהים. בהתחלה היו אלה אלים שנועדו לספק הסבר לברקים ורעמים וסערות. אחר כך השתכללו בני האדם, והמציאו אלים מורכבים יותר לצרות מורכבות יותר. פנתיאון גדול, אל אחד, הכול אותו חרא. בני אדם שזקוקים נואשות להסבר, לסיבה, לסיפור מסגרת.

לא ידעתי לנסח את זה בדיוק ככה במסגרת הדיונים התיאולוגיים שהתקיימו בהפסקות בבית הספר ביסודי. ויכוחי יש-אין אלוהים הלכו חזק ברעננה של ילדותי, ולי היה ברור באיזה צד אני. כשגדלתי ובגרתי והתחכמתי מצאתי הסברים מרשימים יותר לאתיאזם אבל בשלב מסוים הבנתי שתכלס זה סבא וסבתא שלי, ניצולי השואה, והבן היחיד שלהם שמת במלחמה מטומטמת.

אז למה בר מצווה? אני מנסה להסביר לעצמי שיש הבדל בין אמונה וממסד דתי לטקסים מסורתיים. שיש להם חשיבות סימבולית וקהילתית. שהם מספקים סדר והקשר מצד אחד, ואיזו מדורת שבט מצד שני, שזו דרך יפה לומר שכל החברים שלו עשו את זה, אז למה לא הוא, ושזו הדרך לציין את המעבר מילד עגול לחיים ורך דיבור לחתיך צנום וגבוה שמודיע לי בספק בס ״אני הולך, אפשר כסף?״

אני כמעט מצליח לשכנע את עצמי, אלה לא טיעונים גרועים. אני יודע למשל, מניסיון, שבמנהגי אבלות יש כוח מנחם. אבל במקרה הזה אני נאלץ להודות שזה בולשיט. בדומה לאמונה, גם ההחלטה לעלות לתורה אינה רציונלית, וככל הנראה נטועה בילדות. גדלתי בבית שהמסורת היתה בו חשובה, גם אני עליתי לתורה, ואני לא מצליח לחמוק מהתכנות מהדפוסים שמקועקעים בי עמוק בפנים. אם תומר היה מתנגד נמרצות לא היינו מכריחים אותו. אבל סיבה טובה של ממש למה כן – אין לי. ועדיין ברור לי שבחמישי אחר הצהריים יהיו מחנק בגרון ולחלוחית בעיניים.

אני חושב שהילדים שלי יגדלו להיות חכמים ומנומקים ממני כך שכנראה לא אשליך על הנכדים סוכריות. לא נותר אלא לטווח את תומר היטב ולאחל לו רק טוב. בעזרת השם.

אל תמכרו לי פתרונות למוות

״ברור שהמוות הוא לא הסוף״. עד לאותו רגע השיחה היתה נורמלית לגמרי. הוזמנתי לארוחה בערב יום העצמאות, בחברת אנשים שאת רובם לא הכרתי. השיחה עם אחת מהן הגיעה לשלב ה״במה אתה עובד״. היא קואצ׳רית. מעניין. היא מטפלת בהיפנוזה ומחזירה אנשים לגלגולים קודמים. אוקיי.

העולם הבא נראה לי תמיד הפתרון הקל והנוח לפחדים של אנשים חילונים מדי. השלב הבא במיקוח על החרדה מהמוות. אני לא רוצה להאמין שזה הסוף. לא שלי, לא של אנשים שאהבתי ומתו. מצד שני אני לא מסוגל לקנות את אגדת גן עדן, המקום הקסום הזה שבו ניפגש כולנו בסוף, נראים כאילו רוטשנו בפוטושופ, מוקפים במלאכים עם כלי מיתר כשאלוהים על תקן המארח.

אחרי שהורדתי את האפשרות הזו מהשולחן נשאר עניין גלגול הנשמות. זה רוחני-מיסטי-מתוחכם. לא חבר דמיוני שמבטיח לי חיי נצח בקלאב מד בשמים, אלא משהו שיש לו, אליבא ד'בת שיחי לארוחה, הוכחות מדעיות. כמו העניין הזה של משקל הגוף אחרי המוות. 21 גרם הולכים לאיבוד כשאדם מת, והטענה היא שזהו משקלה של הנשמה. רעיון נחמד, למרות שהייתי מצפה שנשמות שונות יהיו בעלות משקל שונה. אני די משוכנע, למשל, שלפרינס היתה נשמה במשקל כבד.

הטיעון הזה לגבי משקל הנשמה הוא לא הדבר המפוקפק היחיד בתאוריה. איכשהו גם כל גלגול קודם הוא בגופו של גנרל במלחמת האזרחים האמריקאית, קיסרית מצרית קדומה או פילוסוף מבריק. אף אחד לא מגלה שבגלגול קודם הוא היה בעל פיצוציה או רואה חשבון אפרורי בחברת ביטוח. בנוסף, רובנו המכריע חוזרים בגירסה חדשה, נטולי זיכרונות קודמים. פה כמובן נכנס העניין הכספי. המאמינים בגלגול נשמות גורסים שיש זיכרונות קודמים ומטענים, אבל אנשים נטולי מודעות כמונו חסומים כל כך שאין לנו גישה לשם. תמורת סכום נאה (פר פגישה, כן?) הם יעזרו לנו למצוא את הדרך למטמון הזה.

ואני שואל איך זה עוזר לי. איך אפגוש את האבא או הדוד שאיבדתי, ואיך אחזור לחיים כדי לתצפת על הילדים והנכדים והנינים שלי. אם זו לא אופציה באמת לא אכפת לי אם אתגלגל לגוף של מצביא נועז או חתול סיאמי. מה שמפחיד במוות הוא שזה הסוף המוחלט של הסרט. פתרון שלא מספק את המשך העלילה לא מעניין אותי.

גרוע מזה, אני מרגיש שמישהו מנסה למכור לי משהו, לרכוב על החרדה שלי ולספק לי סם הרגעה מטשטש ומטמטם. זה "הערבים נוהרים לקלפיות באוטובוסים" בגירסה המורבידית. זה רע בדת ממוסדת. זה מכעיס יותר כשזה מגיעה באריזה פסאודו-מדעית, ניסיון לזהות נישה חדשה של צרכנים: הם כבר לא דתיים, כלומר אי אפשר למכור להם אינדולגנציות. מצד שני הם שטחיים וחסרי סבלנות ומפוחדים מדי בשביל המדע הקר והמנוכר שמסביר שהסוף מסתפק בכלום ודישון הקרקע. אז הנה, קח פתרון אמצע. לא דת, לא מדע, פתרון דיאט. יקר, אבל אחלה סחורה. אני לא רוצה. אני מעדיף להתמודד עם האמת המפחידה, מאשר לקנות אשליות שקריות.

הביאו לי פתרון מדעי הארדקור. תנו לי להעלות את המודעות שלי על דיסק קשיח ולראות מה קורה לנכדים של הנכדים של נגה מבעד למצלמה משוכללת עם עדשה תוצרת גרמניה. את הקסם והכישוף שלי אני מעדיף בספרים ובסרטים שאני צורך כדי לברוח מהמציאות פה ושם. אל תנסו לערבב לי אותם בחיים עצמם.

למה אני לא סובל את יום הזיכרון

אני שונא את יום הזיכרון. אני שונא את ערב יום הזיכרון. אני חסר מנוחה ועצבני כמה ימים קודם לכן, ומגיב בהתאם: בערב יום הזיכרון האחרון התעלמתי מהכותרות והפרויקטים על שלל נופלים במלחמות ומבצעים לסוגיהם. נמרחתי על הספה וראיתי עם המתבגרת – שלמחרת תחבק אותי כשאני בוכה – את אנטמן. סרט גיבורי על חביב ודבילי של מארוול. מצד שני, הנושא המרכזי בו הוא מניעת הגעת נשק מסוכן במיוחד לארגון צבאי נתעב. אז אולי יש קשר.

יום אחרי, בטקס של החטיבה הירושלמית אליה היה שייך אבא שלי, נתקלתי בתמהיל הרגיל. פוליטיקאי שנושא נאום שכאילו נוצר במחולל קלישאות ומזכיר שזה יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, יש מקום לכולם. קריאת יזכור ותפילות שלא ברור לי איך הן קשורות בדיוק לבית החילוני של אבא שלי המת, אבל ניחא. ובן שכול, כמוני, שמדבר בכאב על האבא שלא הכיר ושובר לי את הלב. ניגשתי אליו אחרי בלי לדעת מה אני בדיוק רוצה לומר לו, וכשהתחלתי לדבר גיליתי שהגרון שלי חנוק ואני לא מסוגל להוציא משפט שלם. ואז ניגשתי הצידה וקראתי למתבגרת וחיבקתי אותה.

ובזאת מבחינתי נגמר היום הזה. ואני מתעב אותו לא בגלל הכאב, או הבכי. זה לגמרי מרפא. אני שונא אותו כי הוא חלק מטקס שהמטרה שלו עוותה. הוא פוליטי, אקט של גיוס, של עשיית נפשות למוות המיותר שעוד יבוא. סגן ראש עיריית ירושלים שדיבר בטקס הזכיר את יום השואה ותיאר משוואה ברורה – חיילים מתו וצריכים להמשיך למות פה כי האלטרנטיבה היא אושוויץ. אבא שלי מת במלחמת יום כיפור. זו היתה מלחמה מיותרת ומטומטמת. הוא לא מת כדי למנוע את אושוויץ 2, הוא מת, כמו מיליוני חיילים בהיסטוריה, בגלל מנהיגים גרועים במקרה הטוב ומרושעים במקרה הרע. הוא מת בגלל רשלנות פושעת, בגלל עיוורון וגאוותנות. וכמוהו עוד רבים. מלחמות ברירה, מבצעים, פחד מקבלת החלטות, קיפאון וטרור ולנצח תאכל חרב.

אני לא צריך את כל טקס האדרת השכול והמוות, אני לא צריך יוזמות אידיוטיות של אימוץ לוחם שנפל על ידי כיתות במערכת החינוך של בנט. אני מעדיף שהבן שלי יעסוק ויתרום לחיים בבית הספר, ולא יתעסק במוות הרואי ומיותר. אני לא רוצה שהמורשת שלו ממות הסבא שלא הכיר תהיה ציות עיוור ומיליטריזם, אלא ספקנות וחשדנות ואזרחות טובה וערנית. קראתי את התגובה של אב שכול לטור של רוגל אלפר, את הטענה שיש נושאים שעליהם אסור לצחוק. ובכן לילדים שלי מותר לצחוק על הכל, ללגלג, לפקפק. אני רוצה שכשהם ישמעו מנהיג זקור-קומה מדבר גבוהה על שואה ואויבינו ולא ניכנע, תידלק להם נורת אזהרה בראש.

אנשים מתבלבלים בין ציניות לסרקזם. אני ציניקן גאה. אני מאמין שרוב המנהיגים מונעים מאינטרסים צרים ופחד, אני מאמין שיש מעט מאוד מלחמות אין ברירה, אני מאמין בספקנות וחשדנות ובדיקה תמידיות. ואני לא רוצה שפוליטיקאים ופקידי דת יידחפו אל השכול שלי וישתמשו בו למטרות הנלוזות שלהם.

כשהמתבגרת היתה בת שלוש היא ראתה תמונה של אבא שלי על המדף בבית. ובערב, באמבטיה, התחילה לשאול עליו שאלות. איך קראו לו, האם הוא היה גבוה, האם היה לו שיער ארוך. היא ניסתה לעשות את מה שגם אני ניסיתי לעשות לא פעם, לבנות דמות של מישהו שהיא לא הכירה ולא תכיר. וזו מהות השכול בשבילי – לא הצהרות של דם ואש של מנהיגים מעונבים, אלא ההיעדר הזה, הבור שלא יתמלא והאבא שלא אכיר.

סבא וסבתא שלי והנקמה היהודית של סמוטריץ'

יש סיכוי מסוים שסבא וסבתא שלי היו מצביעים לבית היהודי, ואולי אפילו אומרים מילה טובה על בצלאל סמוטריץ', מבחינתי נער הפוסטר של כל מה שחולה בחברה הישראלית. סבא וסבתא שלי שרדו את השואה, מה שאי אפשר לומר לגבי הרוב המכריע של המשפחה שלהם. הם עלו לארץ בגיל מבוגר עם בנם היחיד, רק כדי שהוא ייהרג במלחמה מטומטמת ומיותרת ב-73'. הם עלו לארץ כי האנטישמיות בהונגריה, אחרי המלחמה, הפחידה אותם. ואחרי שואה ומלחמה ושכול הם לא בטחו בממסד, לא האמינו באלוהים ולא חיבבו ערבים. אבל הם היו שורדי שואה והורים שכולים וקשישים. מה התירוץ שלכם?

נקמה מאורגנת כראוי

אין מקום להשוות, אף פעם אסור להשוות. לא אם אתה סגן רמטכ"ל ולא בכלל. לטובת אלה שכן משווים פירסם סמוטריץ' הסבר מנומק ומפורט על ההבדלים בין אז לעכשיו. אם הערבים לא היו נלחמים בנו, הוא כתב, לא היה נהרג ולו ערבי אחד. ואם המדינה היתה נוקמת באויב באופן מסודר, יהודים לא היו לוקחים את החוק לידיים ושורפים משפחה או חוטפים נער ערבי ורוצחים אותו. יש סיבה לשנאה, לקריאות מוות לערבים, לבקשה להפריד בין יולדות בגלל לאום. סיבה רציונלית, לא גזענית. לא שנאת הזר אלא מלחמה באויב. זו לא השנאה שסבא וסבתא שלי ספגו.

גם אני לא הייתי רוצה לבלות ליד ערבים בחדר לידה, אגב. או ליד חרדים. או דתיים לאומיים. או היפסטרים. או רוב בני האדם באשר הם. גם לא בבר או בגינה ציבורית. אבל מה לעשות.

אני לא יודע לגבי ח"כ סמוטריץ', אבל כשאני משווה בין דברים אני מצביע על דמיון ביניהם, לא טוען שהם זהים. ישראל אינה גרמניה של לפני מלחמת העולם השנייה. אבל יש בה לא מעט נקודות דמיון לתקופה ההיא ולמשטרים רעים אחרים. כשסמוטריץ' מדבר על הפרדה בין יולדת יהודייה ליולדת ערבייה, ואשתו מדברת על "רגע יהודי טהור" שבו היא לא רוצה שערבי יהיה לידה, זה נשמע לי כמו גזענות ומזכיר לי דיבורים על הדם הארי הטהור. כשצועקים מוות לערבים זה לא נשמע כמו "מוות לכל הערבים שמפעילים נגדנו אלימות בלי סיבה אמיתית וכל השאר דווקא סבבה". זה נשמע לי כמו מוות ליהודים בכיכוב מיעוט אחר. ארגון להב"ה, לה פמיליה וכל השאר מדברים על גזע עליון וטוהר דם ומה לעשות אני לא מתחבר. אני לא מרגיש עליון במיוחד. הם לא שונים בעיני מארגוני עליונות לבנה במדינות אחרות.

אני כן מפחד. כשאני שומע ערבית אני נלחץ קצת. מהבחינה הזו הקורס ללימוד שפת השכנים/אויבים עזר. השבוע כששתי הקופאיות באם-פם התווכחו הבנתי שהן מדברות על עבודה, כנראה ריב על משמרות, ולא על הדרך היעילה ביותר להפעיל מטען ולהעיף לשמים כמה שיותר יהודים. נרגעתי וקניתי חלב. הפחד הזה הגיע ומגיע אלי מהערבים בספרי חסמב"ה ודני דין שקראתי כילד, מהטלוויזיה, מפוליטיקאים, מ"נוהרים לקלפיות". אולי העניין הזה של נקמה, ושל טוהר והפרדה בזמן צירי לידה הם בכלל תוצאה של פחד, של משהו לא רציונלי? אני יודע שאני מגיב באופן לא הגיוני כשאני מפחד. אולי גם הסמוטריצ'ים עובדים על אותו רגש בסיסי?

בין שני תאריכי הזיכרון, לשואה ולמלחמות – כמו שתומר שאל פעם כשהיה בגן, "מתי זה יום השואה לחללי צה"ל" – אני חושב קצת על סבא וסבתא שלי ומה שעבר עליהם. קצת כי זה כואב. ואני חושב על האבא שלא הכרתי. והמסקנות שלי הן שבני אדם עושים דברים איומים זה לזה, ללא הבדל דת, גזע, ואולי קצת כן בעניין המין, כי לגברים יש הספק מרשים יותר בנושא. תמיד יש לזה לכאורה סיבות מפורטות ומנומקות בצד אחד של התמונה, ואלמנות ויתומים ואנשים שצולקו לשארית חייהם בצדה השני. אם האלוהים של סמוטריץ' היה באמת קיים הוא לא היה מתעסק בנקמות. הוא היה, כמו ששר החבר צימרמן, מונע את המלחמה הבאה.

כשמישהו שאני אוהב אבל לא קיים מת

כשדמויות ספרותיות וקולנועיות אהובות מתות: עד כמה זה דומה לאבל שלי על מוות בעולם האמיתי ולמה לפעמים זו חוויה טיפולית שעושה לי טוב. כולל דוגמאות, המלצות קריאה וצפייה וקצת ספוילרים

הפעם הראשונה שבה טלטל אותי מותה של דמות נטולת כל קיום ממשי היתה בבית הספר היסודי. קראתי את "שר הטבעות" באובססיביות – חזרתי מבית הספר והסתגרתי בחדר כדי לקרוא, סיימתי את שלושת הכרכים תוך ימים ספורים. אלא שאז הגעתי למותו של הקוסם גנדלף, או למה שחשבתי שהוא מותו: הייתי ילד, זה היה העידן שלפני מהפיכת המידע, ולא ידעתי שאם אין גופה סביר שהדמות תצוץ בהמשך עם הסבר משכנע לעובדה שהדופק שלה  פועם עדיין.

מבחינת בן ה-11 שהייתי, הדמות האהובה עלי בספר הלכה לבלי שוב. ואולי חשוב מזה, זו היתה הדמות היודעת כול, זו שתנחה ותדריך את הגיבור בעת הצורך. ועכשיו היא הותירה אותו לבד, להתמודד עם עולם מסוכן. קונספט לא פשוט עבור ילד. אם אני זוכר נכון, אמא שלי תהתה למה אני מסתובב פתאום בסלון עם האף מחוץ לדפי הספר. הייתי זקוק לזמן אבל.

נזכרתי בגנדלף השבוע כשסיימתי את הספר השישי בסדרת "הארי פוטר" עם מותו של – ספוילר! – אלבוס דמבלדור. במקרה הנוכחי היתה גופה, והאובדן נראה סופי. אבל הדמיון קיים בהחלט, ולא רק בגלל העובדה שדמבלדור הוא לחלוטין הגנדלף של הסדרה הזו. רולינג שואלת לא מעט מוטיבים ורעיונות משלל יצירות, ודמות הקוסם היודע-כול אינה המצאה שלה. דמבלדור היה מקסים. הופתעתי לגלות עד כמה קשה לי, גם כמבוגר, להיפרד מדמות אהובה. לא כל דמות זוכה למעמד כזה, צריך כותב מוכשר במיוחד כדי שיציר המקלדת שלו ילחץ לי על בלוטת הדמעות.

הפוך: דמות דמיונית מתאבלת על אדם אמיתי לגמרי

לאורך השנים מתו לי חברים לא מציאותיים רבים. בספרים, סרטים, סדרות. במקביל, בחיים עצמם, נפרדתי גם מאנשים בשר ודם שהלכו לעולמם. אני מוצא דמיון מסוים בין החוויות. יש דמויות שמותן מגיע בהפתעה. לפעמים זה מקומם. אני זוכר את עצמי כועס על הכותב בגלל מוות שנראה לי מיותר, מוות שכל מטרתו לזעזע אותי. בלי שום ערך מוסף. לפעמים המוות צפוי. אתה יכול לראות אותו מתקרב מקילומטרים, ודווקא במקרים כאלה האבל לא פעם גדול יותר. במקרה של דמבלדור אפשר היה לנחש שזה יקרה. אם הארי פוטר הוא אלגוריה על התבגרות, ברור שה-מבוגר האחראי בעולם שלו חייב ללכת כדי שטינאייג'ר הארי יוכל להפוך לאדם בזכות עצמו. ועדיין, הידיעה מראש לא הופכת את הפרידה לעצובה פחות. הציפייה ההולכת וגדלה ומתעצמת משנה צורה והופכת לצער עמוק ומורכב יותר.

אבל מה שמשמעותי יותר הוא הפער בין המוות הפיקטיבי לאמיתי. יש משהו טיפולי בהתאבלות על דמות המורכבת ממילים ודמיון. אין בזה את הכאב האמיתי והחד וחסר המרפא שהרגשתי כשסבא שלי מת. אין את הצער הנוראי שאתה חש כשחבר או חברה קרובים חווים אובדן של הורים או בן זוג. אין את התסכול האינסופי על זה שלא אכיר אף פעם את אבי המת. זה אבל נשלט, מעובד, פוצע פחות. הוא מאפשר לי לקחת את החוויה האיומה הזו, על כל הפחדים מן המוות שלי עצמי ולרכך אותה. ההפתעה מהמוות, צער הפרידה, הידיעה שלא אפגוש שוב את המת – כל אלה נשטפים בנהר של מילים ודימויים ושיקולים אמנותיים. והספר או הסרט לוקחים את האימה הגדולה מכולן, מרככים אותה, אורזים יפה ומגישים לי.

והנה כמה מקרי מוות דמיוניים שגרמו לי לצער עמוק במיוחד:

  • "אלה תולדות" – צפוי לגמרי, אבל המוות של אוזפה, הילד הכי מופלא שנכתב אי פעם, שבר אותי לגמרי.
  • "ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי" – מייקל שייבון יוצר דמויות שבא לך להיות החבר הכי טוב שלהן, וזה הספר הכי טוב שלו ובין האהובים עלי בעולם בכלל. המוות כאן הוא לא של אחד הגיבורים דווקא. ג'ו קוואליר מגלה שכל משפחתו מתה כשהספינה עליה ניסו להימלט מאירופה במלחמת העולם השנייה טבעה. האבל והזעם שלו שברו לי את הלב והתחשק לי לחבק אותו.
  • "יונה ונער" – אולי הספר הכי טוב של מאיר שליו. זה פחות המוות של "הנער" שבכותרת, ויותר ההתמודדות של המספר עם מוות של הורה שלא הכיר שגרמו לי להזדהות, מסיבות מובנות.
  • "משחקי הכס" – מילא הסדרה, אבל מותו של נד סטארק בספר הראשון טלטל אותי לגמרי. הוא הדמות הראשונה שמופיעה בפרק הראשון שמסופר מזווית הראייה שלו ולגמרי נתפס כגיבור של הספר והאיש הכי מוצלח בעולם האפל והמושחת של מרטין. עד שהוא מאבד את הראש.

  • "קיד וקאסידי" ו"חבורת הפראים" – שניים מהסרטים האהובים עלי, שניהם מערבונים, בשניהם הגיבורים בוחרים למעשה מוות אלים על פני כניעה, אנרכיסטים לנצח. ומתים כולם ומשאירים אותי כל פעם מחדש בתחושת החמצה.
  • "מלחמת הכוכבים" – בסרט הראשון לוקאס הרג את אובי-וואן קנובי, הקוסם-זקן-יודע-כול של הסאגה הזו. בסרט האחרון עד כה, אברמס חיסל את האן סולו, אחת הדמויות המכוננות של הילדות שלי. ערלי לב.
  • "פיירפליי/סרניטי" – הסדרה של ג'וס וודון לא שרדה יותר מעונה אחת, אבל מחאת המעריצים איפשרה לו לביים סרט המשך. וכנראה כדי להודות להם הוא הרג את ווש, אחד מחברי הצוות. ראיתי את הסרט בהקרנה מיוחדת והחוויה של אולם שלם שמזדעזע יחד היתה חזקה במיוחד.

הארי פוטר וההורה המושלם

עמדנו בגן מאיר ואמא של יונתן מהגן של המתבגרת, שאז עוד לא היתה מתבגרת בכלל, סיפרה לי מה שהפסיכולוג שלה אמר לה: מתים לא משאירים גרביים מלוכלכים על הרצפה. הבנתי אותה. גם אבא שלה נהרג במלחמה כשהיא היתה קטנה מכדי לזכור, גם היא גילתה שזה מסתבך כשיש לך ילדים משלך. לך תתמודד עם ההשוואה לאבא מת ומושלם.

נזכרתי בשיחה הזו השבוע תוך כדי קריאה בהארי פוטר החמישי. לאורך כל הסדרה חוזרות ועולות דמויותיהן של הוריו המתים של הארי, בשלל דרכים. הוא שומע עליהם מחברים ומכרים, הוא אפילו פוגש פה ושם הדים של זיכרונות או את רוחות הרפאים שלהם. מיתרונות החיים בעולם הפנטזיה. והם תמיד נהדרים, מעולים – מושלמים.

החריג היחיד הוא סנייפ. המורה שהארי שונא, ודמות שקל גם לקורא לא לחבב. אני אישית אוהב אותו רק כי בסרטים שיחק אותו אלן ריקמן הי"ד, אבל זה לא קשור. ברור שסנייפ, טיפוס נתעב שכמותו, מעוות את המציאות, מקנא וכו'. ואז מגיע הספר החמישי. לא משנה בדיוק איך זה קורה, אבל הארי מוצא את עצמו צופה בזיכרון של סנייפ מגיל 15. הגירסה הצעירה של המורה למדה עם אביו של הארי, שמככב בזיכרון המסוים הזה: הארי צופה בו מתעלל בסנייפ לפי מיטב חוקי הז'אנר של סרטי תיכון אמריקאיים. ג'יימס פוטר הוא הבריון המקובל, הטיפוס שמשחק בנבחרת הפוטבול ומתעלל בגיבור. בקיצור, הארי מגלה שאבא ז"ל היה דושבג.

והוא לא יודע איך להתמודד עם זה. קראתי את כל לבטיו וייסוריו ונסיונותיו לקבל תשובות והסברים ורציתי לחבק אותו. וחשבתי על המתבגרת קוראת את הקטע המסוים הזה ותהיתי מה עבר לה בראש. השלב הזה שבו אתה מגלה שההורים שלך לא מושלמים קשה מספיק גם ככה. אצלי, כמו אצל מר פוטר הצעיר, השלב הזה קצת מורכב יותר. קשה למצוא מגרעות אצל הורה מת שאף פעם לא הכרתי. מצד שני, בשלב מסוים התרגלתי לדמות החד מימדית וחסרת הרבדים שהתקבעה לי בראש, ושתמיד תהיה מוצלחת יותר ממני. הרעיון שמציגה ג'יי.קיי רולינג, הגילוי הזה של האמת המורכבת מאחורי דמות האב האידיאלי, היה נוגע ללב.

באופן כללי מה שאני אוהב בסדרה הזו עד כה, וקצת מעצבן את המתבגרת, הוא שהיא אלגוריה מעולה להתבגרות. אני חושב בצער על הסמינריון שהייתי יכול לכתוב עליו בחוג לספרות. הארי מתחיל את הסדרה בתפיסה ברורה לחלוטין של טוב ורע, שני צדדים שרוב הזמן ברור לחלוטין מי שייך לכל אחד מהם. ככל שהיא מתקדמת היסודות שעליהם מושתתת תפיסת העולם שלו מתערערים ומשתנים. העולם הופך מורכב יותר, הסיפורים שהוא סיפר לעצמו מתגלים כלא בהכרח נכונים.

לקראת הספרים הבאים בסדרה נותר רק לקוות שהארי ישרוד את וולדמורט וגיל ההתבגרות, יעיף את צ'ו המעצבנת, ויצליח להגיע לאיזשהו שקט נפשי והשלמה עם עצמו. אני עוד עובד על זה.

 

כך תמצאו את מרכז העולם

"העולם לא מסתובב סביבך את יודעת," אמרתי למתבגרת, ובאיזשהו מקום פיה צנחה מפרפרת על הרצפה. זה היה משפט הורים קלאסי, והוא החליק לי מהפה בטבעיות ונשמע לי נכון ומדויק.

יש לי המון משפטי הורים. האהוב עלי בלי ספק או מתחרים הוא "זה ייגמר בבכי". זה בדרך כלל נגמר בבכי. אני מנסה להימנע מהם. לא להיכנע לתכתיבי הזמן, להיות אבא מגניב ואחר. אבל אבא מגניב זה אוקסימורון.

כשהמתבגרת היתה בת חמש או שש ועוד גרנו בתא משפחתי סטנדרטי ישבנו יום אחד שנינו בסלון. אמא שלה ותומר ישנו צהריים. ואז כשהמתבגרת העלתה את התהייה "ומה אם הם מתו?" התשובה היתה מוכנה לי כבר על הלשון. אותה תשובה שאני קיבלתי יותר מעשרים שנה קודם לכן. אז זה היה אחי הקטן שתנומת הצהריים שלו התארכה מעבר לרגיל. אז אני תהיתי אם הוא עוד חי. והתשובה שקיבלתי, ושעמדתי לשלוף לשימוש בעצמי, היתה "לא אומרים דברים כאלה".

אני זוכר את פרץ רגשות האשם שהציף אותי עד היום. את התחושה המדויקת. ברור לי מאיפה התשובה הזו מגיעה. כשאתה ילד אתה לא מבין את החרדות שמלוות הורים. בטח את ההורים שלי, שהחיים כבר העבירו אותם שיעור למתקדמים בהפתעות לא נעימות וטרגדיות. היום אני מבין היטב. וגם בגלל זה כמעט וכבר חזרתי על האמירה ההיא. אבל עצרתי ברגע האחרון והצעתי שנבדוק. התפצלנו – היא ניגשה לבדוק אם תומר בחיים, אני ניגשתי לבחון את המצב של אמא שלה. חזרנו עם מסקנות חיוביות והמשכנו בשגרת יומנו.

הייתי מאוד מרוצה מעצמי, אבל זו לא דוגמה מייצגת. כשאני כועס, כשאני חרד, כשאני מרגיש שאני לא מצליח לעזור להם, כשאני סתם עייף או טרוד, הרפליקות האלה נשלפות כאילו הן חלק מאיזה מאגר חירום. כאילו עברתי קורס למתחילים באיך להיות הורה, שכולל את המשפטים האלה. חלק מדרישות התפקיד.

העולם באמת לא מסתובב רק סביב המתבגרת. אבל מבחינתה, כרגע, הוא צריך לעשות בדיוק את זה. באיזשהו מקום היא צודקת. היא והאחים שלה הם בטח מרכז העולם שלי, כלומר אני סובב סביבם. גם זה משהו. אני מתלבט מדי פעם אם אני אמור להאיר את עיניהם לגבי הנטייה הזו של העולם לא להסתובב יותר מדי מסביב לאנשים שלא לומר לחלק להם כאפות פה ושם. או שהמציאות תעשה את זה כבר בשבילי, ואין סיבה לעזור לה להבהיר להם את חוקי המשחק.

אני מנסה לצמצם את מספר קלישאות ההורה שלי למינימום. אין לי סיכוי לנצח, זה קרב אבוד. אני יכול למזער נזקים, להפסיד בכבוד. ולהתנחם בזה שזה לא נורא. מבחינת הילדים ממילא חלק ניכר מהזמן אני סטטיסט בהצגה שלהם, כי היי – זה לא שהעולם שלהם מסתובב סביבי.

 

 

ביקור בחדר מיון ושיחה על מוות בדרך לקאפקייק

בהתחלה אמרתי לה שנחכה ונראה איך זה יהיה בבוקר. אתה תמיד מעדיף לחכות למחר ואז ללכת לרופא ״אם״, בשאיפה שהאם לא יגיע. שזה ייעלם מעצמו, שייחסכו ממך הלחץ והחרדה והמחשבות הרעות באמת שמסתתרות בירכתי הראש של כל הורה. אבל חברה שהיא אשת מקצוע אמרה לי שעם עיניים לא משחקים. למתבגרת הציקה עין שמאל כבר יומיים, כאילו משהו יושב שם בפנים. הזמנו מונית ונסענו למיון. בדרך המתבגרת תהתה אם לא נגיע ויתברר שבאנו סתם. לא נעים להגיע ולגלות שלא מדובר במצב חירום לא? אבל לגמרי עדיף.

גירסת גריי של הדור שלי, תכלס

זה לא היה קולנועי במיוחד. חדר המיון היה עמוס באנשים, רובם עייפים ונרגנים. מנסים לתפוס את אחת האחיות או רופאה כדי להבין למה לעזאזל לא מטפלים בהם. המתבגרת אמרה שהנה מקום שהיא לא רוצה להגיע אליו יותר. אחרי כמה דקות הבנו למה כל כך עמוס: תינוקת מתה שם באותו ערב. ראיתי את המשפחה עומדת בצד, אי אפשר היה לטעות בהם. יש ביטויים שאתה מבין באמת רק כשאתה נתקל בהם ביום יום. בקצה חדר המיון עמד גבר שחרב עליו עולמו, אין דרך אחרת לתאר את הבעת הפנים שלו. המתבגרת אמרה לי אחר כך שהיא ראתה מישהי, כנראה האם. אני לא, מה שנחרט לי בראש הוא הגבר, שנראה כמו התגלמות הפחדים הכי איומים שלי.

קיבלנו הפניה והגענו לרופא עיניים חביב. הוא הציץ, אחז בעפעף של המתבגרת, לקח מקל שנראה כמו מוטציה של מקלון ניקוי אוזניים, ובתנועה מיומנת שלף מהעין שלה גרגר חול. מתברר שהחשש של המתבגרת היה לא מבוסס. טוב שבאנו, עוד יום או יומיים ויכולה להיגרם שריטה בקרנית.

החלטנו לצעוד הביתה ברגל. להירגע קצת מהלחץ שאתה מודה בו בפני עצמך לגמרי רק אחרי. המתבגרת אמרה שזה היה מוזר ומדכא, המיון. בכלל לא כמו האנטומיה של גריי למשל. הרבה פחות דרמטי – היא הסתכלה על המשפחה של התינוקת, אף אחד לא בכה בקול, הם בעיקר עמדו שם המומים. ואז דיברנו על אבדן. ועלתה השאלה מה גרוע יותר, לאבד תינוק, או ילד בוגר יותר שאתה כבר מכיר.

סיפרתי לה על ההתלבטות הזו לגבי אבא שלי. שנים חשבתי שהעובדה שהייתי פחות או יותר תינוק כשהוא נהרג היתה לטובתי. שאין זכרונות ואין כאב. ואז באחד מהאירועים של הגדוד שלו דיבר מישהו שהיה בן 11 כשאבא שלו נהרג. הוא חזר אל הזכרונות מארוחת החג האחרונה לפני המלחמה. וסיפרתי לה איך הרגשתי קנאה איומה מציפה אותי.

הלכנו באבן גבירול, רחוב לא ממש נעים בחמישי בלילה. אבל ידענו מה המטרה בדרך הביתה – רד ולווט. אחרי התלבטות חלקנו קאפקייק, והמשכנו הביתה. המתבגרת התעוררה למחרת עם צמד עיניים מתפקדות ובלתי מציקות. בלי אם.

 

משהו שאיש יפאני חכם שיודע להרביץ אמר פעם

איצ'י גו, איצ'י אה. זו אימרה יפאנית. המשמעות המילולית היא "פעם אחת, מפגש אחד".

אבא של המורה שלי לאייקידו נפטר. לא חקרתי לגבי המה ולמה, אבל כנראה שזה לא היה צפוי. הוא נכנס לניתוח ולא שרד אותו. אלה היו הפרטים במייל שנשלח למתאמנים באותו יום על ביטול השיעור.

את השיעור הבא התחיל רונן, המורה, באמירה גלויה ונוגעת ללב על הכאב שבאובדן שלו. ואז חזר על האימרה היפאנית הזו ששם למעלה, בשורה הראשונה, שלקוחה מטקס תה יפאני.

בפעם הראשונה שבה הסביר את הביטוי ההקשר היה האימון. גם אם אתה חוזר על אותו תרגיל שוב ושוב, אתה צריך להתייחס לכל פעם כאילו היא הראשונה והיחידה. אבל הפעם ההקשר היה מן הסתם שונה. גם אם אחרי האמירה הזו המשכנו כרגיל במתיחות ואז בלהשליך אחד את השני בעדינות על המזרן, היא נשארה לי בראש.

ההקשר המיידי היה אמא שלי, וסיפור שיחת הטלפון האחרונה שלה עם אבא שלי. הוא הצליח להשיג קו טלפון, לא עניין של מה בכך כנראה בתעלה ערב מלחמת יום כיפור. רק שאף אחד לא ידע שזה ערב המלחמה, ואמא שלי לא הבינה למה הוא מתקשר כל כך מאוחר ומעיר את כולם, והשיחה נותקה באמצע, וזהו. בלי שלום ראוי, בלי להיפגש שוב אי פעם.

הפעם הראשונה שבה היא סיפרה לי את זה היתה באמצע ריב גיל התבגרות מאוחר. לא הבנתי מה הבעיה שלה עם זה שפעם אחת לא נפרדתי מהם כמו שצריך, ונכנסתי לוויכוח לעומתי ומיותר. היא ישבה בסלון, סורגת, וסיפרה לי את הסיפור בטון ענייני, הסבר פשוט והגיוני לצורך הזה שלה, לא מרימה עיניים מהמסרגות. ואני עמדתי שם בהלם קל. אחרי הסיפור הזה הבנתי. ומאז אני משתדל להיפרד יפה מאנשים שחשובים לי, גם אם הם סתם הולכים למכולת או בית הספר.

בהצלחה חלקית, יש לומר. קשה לזכור כל הזמן שהחיים כל כך לא יציבים, שלא לומר מעצבן, שלא לומר מפחיד. התעקשות על פרידה דרמטית בכל פעם שמישהו קופץ לקנות חלב היא הפרזה, וגרוע מזה – הכרה באיזה חרדה מודחקת היטב. הדחקה היא מנגנון משוכלל ויעיל לחיים נוחים יותר, רוב הזמן. ואם מישהו מעצבן אותך, לא מתחשק לך לנשק אותו יפה על הלחי כשהוא יוצא מהדלת כי מי יודע מה יהיה.

אבל מדי פעם צץ משהו שמזכיר לך שהמובן מאליו הוא קצת אשליה. ושכדאי להתייחס יותר בכובד ראש גם לבילוי יום יומי עם הילדים, או מפגש עם אנשים שאתה אוהב. לנסות לעצור את המחשבה שכבר רצה קדימה, על איזה שביל שנראה סלול וברור ומוביל ליום או לשבוע הבא.

אני מחבב את הפתגם היפאני הזה, לא מעט בגלל הצליל. כיף להגות אותו, נסו זאת בבית. אני מנסה לחשוב ככה פה ושם, כאמור לא בהצלחה מרשימה במיוחד. אבל מנסה.

זיכרון אבוד בשחור לבן

החדר היה קצת צפוף, והאנשים בו נראו כמו שהייתם מצפים שייראו בכינוס חברתי של בני 60-70 בעיר כמו שוהם בשישי בערב – בורגנים, סנדלים, כרס פה ושם, מיושבים. כמו בדרך כלל במדינה הספציפית הזו, החזות הזו מטעה.

המטרה שלי בערב הזה היתה זהה למטרה בערבים קודמים, וחסרת תוחלת באותה מידה: לצייר לי דמות של אדם שמת כשהייתי בן פחות משנתיים. זה חסר סיכוי. לא משנה כמה סיפורים תשמע, מכמה אנשים, הדמות האמיתית תמשיך לחמוק ממך. לך תסמוך על זכרונות משולבים בדמיון ובפוטושופ-אבל שמעניק המוות לבני אדם, מוחק את הפגמים הקטנים והגדולים שלהם.

אבל האנשים בחדר ניסו, באופן מרגש ולפעמים מכמיר לב. כולם בוגרי כפר הנוער בן שמן, חלקם הגדול היו אז עולים חדשים, מפולין והונגריה ומרוקו ועוד, מסתגלים לעולם חדש לגמרי, מחוץ לבית, שונה לחלוטין מהמקום בו גדלו. מתמודדים עם זכרונות של אנטישמיות ושואה, עם שפה חדשה, מנטליות אחרת. איפה הם ואיפה הדור המפונק שלי. אבא שלי היה אחד מהם. בן יחיד לניצולי שואה שמנסה להיות יותר צבר מצבר.

רשות הדיבור עוברת מאחד לאחד, מספרים זכרונות בני יותר מ-40 שנה, מתקנים אחד את השני בפרטים הקטנים – שמות של מורים, מי היה הבלם בקבוצת הכדורגל, מי היו בחדר הבנות היפות. רגע אחד צוחקים או מתווכחים על פרט זניח, ודקה אחר כך מישהו משתנק פתאום בגלל זיכרון מטלטל במיוחד. בחיי, כל המדינה הזו פוסט טראומה אחת גדולה.

המשימה שלי נוחלת כמובן כישלון. אני מניח שזה קצת כמו כאבי פאנטום באיבר קטוע. אבל אני כן יוצא עם פיסות מידע חדשות, למשל הדיעות הפוליטיות שלו – מתברר שהאיש היה סוציאליסט. מגניב. וקצת אור על היחסים עם ההורים שלו, הרצון להתנתק מכל מה שהריח מהגולה. זה מכעיס אותי, אותם הרי היכרתי ואהבתי, והוא – הוא תמיד היה בחזקת נעלם. מה פתאום הוא מתנהג ככה לסבא.

בין הסיפורים להקרנת תמונות בשחור לבן (עוד קו לדמות – סטייל לא היה לו, מה זה השפם הזה) לבורקסים ועוגות גבינה מגיעים לחצות, ומתפזרים. אני יוצא עם שלושה מספרי טלפון, באחד על אחד אני בטוח שאפשר יהיה להעמיק יותר, לברר יותר, להקטין את החלל הריק שנמצא במקום שלו. להוסיף עוד כמה קווים לתמונה שאף פעם לא תהיה באמת ממוקדת.

כשנגה היתה בת שלוש בערך היא שאלה מי זה האיש בתמונה בשחור לבן. הסברתי לה שזה אבא שלי, שמת במלחמה כשהייתי קטן יותר ממנה, אבא אחר מהסבא (המצטיין) שהיא מכירה ואוהבת. היא חשבה קצת והתחילה לשאול שאלות. האם הוא היה גבוה או נמוך? גבוה. שיער ארוך או קצר? די קצר. ועוד ועוד. היא ניסתה לבנות לעצמה דמות, לתת ממשות לסיפור על הסבא המסתורי שהתגלה פתאום. גם אני ממשיך, עד היום.

 

 

%d בלוגרים אהבו את זה: