ארכיון תגים | שכול

משהו שאיש יפאני חכם שיודע להרביץ אמר פעם

איצ'י גו, איצ'י אה. זו אימרה יפאנית. המשמעות המילולית היא "פעם אחת, מפגש אחד".

אבא של המורה שלי לאייקידו נפטר. לא חקרתי לגבי המה ולמה, אבל כנראה שזה לא היה צפוי. הוא נכנס לניתוח ולא שרד אותו. אלה היו הפרטים במייל שנשלח למתאמנים באותו יום על ביטול השיעור.

את השיעור הבא התחיל רונן, המורה, באמירה גלויה ונוגעת ללב על הכאב שבאובדן שלו. ואז חזר על האימרה היפאנית הזו ששם למעלה, בשורה הראשונה, שלקוחה מטקס תה יפאני.

בפעם הראשונה שבה הסביר את הביטוי ההקשר היה האימון. גם אם אתה חוזר על אותו תרגיל שוב ושוב, אתה צריך להתייחס לכל פעם כאילו היא הראשונה והיחידה. אבל הפעם ההקשר היה מן הסתם שונה. גם אם אחרי האמירה הזו המשכנו כרגיל במתיחות ואז בלהשליך אחד את השני בעדינות על המזרן, היא נשארה לי בראש.

ההקשר המיידי היה אמא שלי, וסיפור שיחת הטלפון האחרונה שלה עם אבא שלי. הוא הצליח להשיג קו טלפון, לא עניין של מה בכך כנראה בתעלה ערב מלחמת יום כיפור. רק שאף אחד לא ידע שזה ערב המלחמה, ואמא שלי לא הבינה למה הוא מתקשר כל כך מאוחר ומעיר את כולם, והשיחה נותקה באמצע, וזהו. בלי שלום ראוי, בלי להיפגש שוב אי פעם.

הפעם הראשונה שבה היא סיפרה לי את זה היתה באמצע ריב גיל התבגרות מאוחר. לא הבנתי מה הבעיה שלה עם זה שפעם אחת לא נפרדתי מהם כמו שצריך, ונכנסתי לוויכוח לעומתי ומיותר. היא ישבה בסלון, סורגת, וסיפרה לי את הסיפור בטון ענייני, הסבר פשוט והגיוני לצורך הזה שלה, לא מרימה עיניים מהמסרגות. ואני עמדתי שם בהלם קל. אחרי הסיפור הזה הבנתי. ומאז אני משתדל להיפרד יפה מאנשים שחשובים לי, גם אם הם סתם הולכים למכולת או בית הספר.

בהצלחה חלקית, יש לומר. קשה לזכור כל הזמן שהחיים כל כך לא יציבים, שלא לומר מעצבן, שלא לומר מפחיד. התעקשות על פרידה דרמטית בכל פעם שמישהו קופץ לקנות חלב היא הפרזה, וגרוע מזה – הכרה באיזה חרדה מודחקת היטב. הדחקה היא מנגנון משוכלל ויעיל לחיים נוחים יותר, רוב הזמן. ואם מישהו מעצבן אותך, לא מתחשק לך לנשק אותו יפה על הלחי כשהוא יוצא מהדלת כי מי יודע מה יהיה.

אבל מדי פעם צץ משהו שמזכיר לך שהמובן מאליו הוא קצת אשליה. ושכדאי להתייחס יותר בכובד ראש גם לבילוי יום יומי עם הילדים, או מפגש עם אנשים שאתה אוהב. לנסות לעצור את המחשבה שכבר רצה קדימה, על איזה שביל שנראה סלול וברור ומוביל ליום או לשבוע הבא.

אני מחבב את הפתגם היפאני הזה, לא מעט בגלל הצליל. כיף להגות אותו, נסו זאת בבית. אני מנסה לחשוב ככה פה ושם, כאמור לא בהצלחה מרשימה במיוחד. אבל מנסה.

זיכרון אבוד בשחור לבן

החדר היה קצת צפוף, והאנשים בו נראו כמו שהייתם מצפים שייראו בכינוס חברתי של בני 60-70 בעיר כמו שוהם בשישי בערב – בורגנים, סנדלים, כרס פה ושם, מיושבים. כמו בדרך כלל במדינה הספציפית הזו, החזות הזו מטעה.

המטרה שלי בערב הזה היתה זהה למטרה בערבים קודמים, וחסרת תוחלת באותה מידה: לצייר לי דמות של אדם שמת כשהייתי בן פחות משנתיים. זה חסר סיכוי. לא משנה כמה סיפורים תשמע, מכמה אנשים, הדמות האמיתית תמשיך לחמוק ממך. לך תסמוך על זכרונות משולבים בדמיון ובפוטושופ-אבל שמעניק המוות לבני אדם, מוחק את הפגמים הקטנים והגדולים שלהם.

אבל האנשים בחדר ניסו, באופן מרגש ולפעמים מכמיר לב. כולם בוגרי כפר הנוער בן שמן, חלקם הגדול היו אז עולים חדשים, מפולין והונגריה ומרוקו ועוד, מסתגלים לעולם חדש לגמרי, מחוץ לבית, שונה לחלוטין מהמקום בו גדלו. מתמודדים עם זכרונות של אנטישמיות ושואה, עם שפה חדשה, מנטליות אחרת. איפה הם ואיפה הדור המפונק שלי. אבא שלי היה אחד מהם. בן יחיד לניצולי שואה שמנסה להיות יותר צבר מצבר.

רשות הדיבור עוברת מאחד לאחד, מספרים זכרונות בני יותר מ-40 שנה, מתקנים אחד את השני בפרטים הקטנים – שמות של מורים, מי היה הבלם בקבוצת הכדורגל, מי היו בחדר הבנות היפות. רגע אחד צוחקים או מתווכחים על פרט זניח, ודקה אחר כך מישהו משתנק פתאום בגלל זיכרון מטלטל במיוחד. בחיי, כל המדינה הזו פוסט טראומה אחת גדולה.

המשימה שלי נוחלת כמובן כישלון. אני מניח שזה קצת כמו כאבי פאנטום באיבר קטוע. אבל אני כן יוצא עם פיסות מידע חדשות, למשל הדיעות הפוליטיות שלו – מתברר שהאיש היה סוציאליסט. מגניב. וקצת אור על היחסים עם ההורים שלו, הרצון להתנתק מכל מה שהריח מהגולה. זה מכעיס אותי, אותם הרי היכרתי ואהבתי, והוא – הוא תמיד היה בחזקת נעלם. מה פתאום הוא מתנהג ככה לסבא.

בין הסיפורים להקרנת תמונות בשחור לבן (עוד קו לדמות – סטייל לא היה לו, מה זה השפם הזה) לבורקסים ועוגות גבינה מגיעים לחצות, ומתפזרים. אני יוצא עם שלושה מספרי טלפון, באחד על אחד אני בטוח שאפשר יהיה להעמיק יותר, לברר יותר, להקטין את החלל הריק שנמצא במקום שלו. להוסיף עוד כמה קווים לתמונה שאף פעם לא תהיה באמת ממוקדת.

כשנגה היתה בת שלוש בערך היא שאלה מי זה האיש בתמונה בשחור לבן. הסברתי לה שזה אבא שלי, שמת במלחמה כשהייתי קטן יותר ממנה, אבא אחר מהסבא (המצטיין) שהיא מכירה ואוהבת. היא חשבה קצת והתחילה לשאול שאלות. האם הוא היה גבוה או נמוך? גבוה. שיער ארוך או קצר? די קצר. ועוד ועוד. היא ניסתה לבנות לעצמה דמות, לתת ממשות לסיפור על הסבא המסתורי שהתגלה פתאום. גם אני ממשיך, עד היום.

 

 

למה ברכת החג של גלעד שליט כל כך מרגיזה

אין לינק – ידיעות אחרונות, בכל זאת – אז אצטט מהזיכרון. הקטע שהקפיץ לי פיוז סופית בברכת החג שפורסמה באחד ממוספי החג של ידיעות אחרונות היה הגדרת הנסיעה לגמר האן.בי.איי כרגע השיא של השנה שלו. מיד אחרי, בסוגריים הוא מוסיף: חוץ מהשחרור והחזרה הביתה.

למי ששכח: דקה לפני שהפך לפרשן הספורט של ידיעות והחבר הכי טוב של אריק הניג, התנהל ויכוח סוער על עסקת השחרור של שליט. 1,027 מחבלים שוחררו בעיסקה. חלק נכבד מהם עם דם על הידיים. חלק מהמשפחות השכולות היו נגד העיסקה, אחרות בעד. לכולן היא היתה מן הסתם כואבת וקשה.

אני לא מבין גדול במשפחות של חטופים, אבל מבין מצוין במשפחות שכולות. אני לא חושב שהתמונות של שליט מכדרר עם הניג עשו להן טוב. יכול להיות שמשפחת שליט הוציאה המון כסף, במהלך המאבק, וגם זה שיקול בהתנהלות של הבן. אבל הפיכת השבוי לשעבר למין סלב בהווה צורמת, לי לפחות. זה בסדר אם אתה פליט ריאליטי, זה בעייתי אם אתה שבוי ששוחרר במחיר כל כך כבד, שחלקו עוד ישולם בעתיד.

ותקנו אותי אם אני טועה – בין פרשנות ספורט לברכת ראש השנה, לא שמעתי התייחסות לנושא המסוים הזה.

וכן, הייתי מצפה ממשפחת שליט למודעות לעניין. למחשבות על מה עובר על המשפחות השכולות, לחשש ממה יקרה אם וכאשר משוחררי העיסקה יצליחו לבצע פיגוע. לקצת יותר כובד ראש, וקצת פחות פרשנויות כדורסל. תגידו שאי אפשר לשפוט אדם וכל זה – ואומר שאני לא קונה את זה.

במהלך המאבק על שחרור שליט הזדהיתי עם הוריו, אני חושב שכל הורה הזדהה ברמה כזו או אחרת. אבל מה שקורה עכשיו נראה לפעמים כמו ניצול ציני ומיותר. לא היה קורה כלום אם מלבד ראיון גדול למוסף כלשהו, גלעד שליט היה שומר על שקט תקשורתי. זה בטח היה מכבד יותר את מאות המשפחות שהאנשים שהרגו את ילדיהן מסתובבים עכשיו חופשיים.

עדיף על הרגליים

משום מה שמעתי את הסיפור הזה רק היום. ידעתי שסבא וסבתא שלי, אחרי ששרדו את השואה ואיבדו כל אחד את משפחתו – כולל אישה ותינוק במקרה של סבא שלי – התחתנו בהונגריה. ידעתי שאבא שלי נולד שם, ושהם עלו לארץ כשהיה בן 11.

מה שלא ידעתי: המרד נגד השלטון הקומוניסטי בהונגריה ב-1956 הביא איתו גלי אנטישמיות. אבא שלי היה בן 11 כשהילדים בכיתה שלו החליטו לתפוס את שני התלמידים היהודים היחידים ולהתעלל בהם קצת, כולל לתלות אותם על קולב המעילים. דחקה אנטישמית קלאסית שכזו.

עד אז לא היו להורים שלו תכניות לעזוב את הונגריה. הם היו מבוגרים כבר, עם עבודות טובות. אחרי שהילד חזר מבית הספר עם הסיפור המזעזע הזה הם שינו את דעתם.

אני לא יודע עד כמה הסיפור הזה השפיע על ההחלטה של אבא שלי ללכת לקרבי, למרות שהיה בן יחיד, ולהכריח את הוריו לחתום לו. אני יודע מה עבר לי בראש כששמעתי את הסיפור שהיה מין הסתם אחת הסיבות לכך שנולדתי מצד אחד, ושהוא נהרג ביום כיפור מצד שני. אחרי קצת גוגל גיליתי למי שייכת האימרה – אמיליו זפאטה.

"עדיף למות על הרגליים מאשר לחיות על הברכיים". שזה יפה, ומעורר השראה, בעיקר אם אתה באמצע מרד. אבל אולי עדיף פשוט לחיות.

גדעון סער, מצבות ושמאל על אוטומט

התגובה לתוכנית שבמסגרתה יטפחו תלמידים אנדרטאות וחלקות קבר של חללי מלחמת העצמאות היתה צפויה למדי. למשל במאמר המערכת הזה בהארץ. פולחן המוות, מיליטריזם, התקרבנות.

יש כאן את כל המרכיבים המתאימים לכאורה לרקיחת תבשיל פשיסטי. שר חינוך ימני, צבא, אתוס השכול. אבל אולי אפשר לראות את הדברים גם קצת אחרת.

בכל שנה כשאנחנו מגיעים להר הרצל למצבה של אבא שלי, אני מסתכל על המצבות מסביב. על ציון הגיל של המתים. המון אנשים צעירים נהרגו במלחמות, בלי להשאיר אחריהם ילדים. ההורים הזדקנו, הלכו לעולמם. יש לא מעט מצבות שאף אחד לא מגיע אליהן. יש עליהן את זר הפרחים הגנרי שמשרד הביטחון דואג לו, לפחות שם. אין שום יחס אישי. אני יכול להבין יוזמה שנועדה לא להשאיר את הזיכרון שלהם גלמוד ומיותם.

אני גם לא מצליח להבין את טענת הצגת הישראלי כקרבן. כן, הימין מתמחה בזה, אבל איך זה קשור לחללי מלחמה? בטח למלחמת העצמאות, שיחסית חפה ממחלוקות לגבי מניעיה, ומי בעצם התחיל וצדק. המדינה הזו קמה מתוך אלימות ומאבק, אלה עובדות. אין סיבה לטייח או להשכיח. לא כל נגיעה בצבא ומלחמה חייבת לייצר אוטומטית תגובות נגד מבוהלות. גם שמאלנים נלחמו, ונהרגו, ונלחמים ונהרגים.

בסופו של דבר זה עניין של איך הדברים יתבצעו. לא כל המורים הם סוכנים של הממסד הפשיסטי, לא כל התלמידים הם אידיוטים נוחים להשפעה. ולא כל דבר שקשור בצבא ובמלחמות שהיו כאן הוא מוקצה וראוי להדחקה. יש משהו עצוב להפליא במצבות של ילדים בני 20 שאף אחד לא מגיע אליהן. אפשר להניח עליהן פרח גם בלי להניף אגרוף או להאשים את כל העולם ברדיפה.

הכבאים, יום הזיכרון והכבוד האבוד של אלי ישי

יש משהו דוחה במאבקי שכול.

אם החליטו על יום זיכרון לחללי צה"ל, אז נא לקיים יום זיכרון לחללי צה"ל ומערכות ישראל. מכיוון שהמדינה הזו במצב לוחמה/פרנויה מתמיד, ומכיוון שהטרור הוא חלק בלתי נפרד מהמלחמה הזו, אפשר להבין את הכללת נפגעי טרור ביום הזה. אבל מה קשורים הכבאים? גם ככה כל עסקי התוגה והזיכרון במדינה הזו מבלבלים, ויעיד תומר, ששאל אותי בשנה שעברה מתי יהיה בבית הספר יום השואה לחללי צה"ל.

הניסיון להאחדה נועד לכישלון. אי אפשר להתחיל ולהפריד בין מי שנהרג בגבורה כשהציל את חבריו לנשק, לבין מילואימניק שהתהפך עם הרכב בדרך חזרה הביתה, או חייל שסתם עלה על מוקש בטעות. דרור פויר כתב על זה יפה בגלובס. אבל הכבאים בכרמל, בלי קשר לכן או לא גבורה, התמודדו עם אסון טבע, ולא עם אויב בשר ודם. אין להם קשר למלחמות או פעולות האיבה שמצלקות את המדינה הזו.

אלא שהכבאים התמודדו לא רק עם האש, אלא גם עם מחדלי השלטון. כך שמן הסתם נוח לאלי ישי, שר הפנים שספג את רוב ההאשמות על הטרגדיה הזו, לנסות ולהרוויח קצת הון פוליטי על גבו של יום הזיכרון. ישי כמובן מכחיש. אין רייטינג לשכול הוא אומר, כשהוא כמובן יודע מצוין שלשכול יש רייטינג מעולה. שכול הוא קלף חזק, מאחד ומשתיק מתנגדים. זה יום נפלא לפוליטיקאים – יום של אחדות שאסור להעביר בו ביקורת (צפריר בשן כתב על היום הזה פוסט מעניין ).

ישי ישמח, אם הקריאות לוועדות חקירה והסקת מסקנות ייחלשו בעקבות המחווה הזו. כל השאר לא באמת משנה. וזה מרגיז, כי יש מספיק דרכים לכבד את זכרם של הכבאים. ולאלי ישי יש מספיק דרכים לטפל בעתיד הפוליטי שלו. צריכים להיות לו מספיק הגינות ויושר כדי לעזוב את היום המסוים הזה בשקט. גם ככה אנחנו מקפידים להגיע להר הרצל לפני הטקס הממלכתי. חיבוק הדוב הציני של המדינה לא עושה לאבל הפרטי שלנו טוב. אנחנו לא צריכים תוספת של אופורטוניזם פוליטי מזוקק.

דברים שלשמאלנים אסור לומר

שכול הוא טאבו. אסור להעביר ביקורת על משפחה שכולה, וכל תגובה למוות היא מובנת ולגיטימית. כל זה מתעצם כשמדובר בצבא.

אבל הקטע הבא עורר בי אי נוחות, שלא לומר בעתה. כבר זמן שאני מרגיש שישראל נמצאת בעיצומו של גל מקארתיזם ולאומנות, והפוסט הזה בבלוגים של nrg רק חיזק את התחושה. קלמן ליבסקינד מביא שם קטעים משיחה שקיים סגן עורך מוסף הארץ, אורי תובל, בפייסבוק, ופורסמה באתר הכה נאור של רוטר. עזבו את החטטנות והמציצנות – תובל אישר בדיעבד את השימוש בדברים. לליבסקינד ברור מה זה אומר על "הארץ" ועל תובל, כלומר שום דבר טוב, משהו מעדות השמאל עוכר ישראל.

אני מבין לגמרי מה תובל כותב. אני חושב שצבא הוא רע הכרחי, לא אידיאל, ואני לא רוצה לחיות במדינה שחייליה יהפכו בסופו של דבר לסוג של שאהידים. כשראיתי את אמו של אלירז פרץ בטלוויזיה חשתי רתיעה מחלק מהדברים. הרגשתי שההתמודדות שלה עם האבל היא דרך לאומנות – זו זכותה כמובן, וזה אולי אפקטיבי. זה גם לא העניין. מה שחשוב כאן הוא שהעמדה של תובל נתפסת כלא לגיטימית. שאסור להעביר ביקורת בנושא כזה. ששיחה חצי פרטית ודעות אישיות שלו מתפרסמות כדי לעשות לו – ולעיתון שהוא עובד בו – דה לגיטימציה.

התחושה היא שאסור לחשוב אחרת, שכל ביקורת על הצבא והמדינה הם סוג של בגידה. שחשיפת מעשים לא חוקיים או שקרים של הצבא הם לא אקט חיובי שמסייע לשמור על הדמוקרטיה והמוסר במדינה, אלא סיוע לאויב, עיין ערך פרשת ענת קם ואורי בלאו.

מוסר הוא לא סתם מונח פילוסופי ריק. זה עניין פרקטי של איך נחיה כאן. אם לא תהיה ביקורת, אם לא תהיה לגיטימציה לדעות אחרות, אם לממסד יהיה כוח בלתי מוגבל, זה יתחיל אולי בשיפור הביטחון בשטחים לטווח קצר, אבל יזלוג פנימה וייגמר ברמיסת זכויות הפרט כאן. בפנים. אם לכוחות הביטחון יהיה מותר לעשות הכל מעבר לקו הירוק, בסופו של דבר יהיה להם חופש פעולה דומה גם בפתח תקוה ורמת גן. אני מניח שגם המבקרים של "הארץ", שהסגנון של תובל מזעזע אותם, לא היו רוצים לחיות במדינה כזו.

%d בלוגרים אהבו את זה: