Tag Archive | שלום חנוך

ביטים ולופים בדרך לאינדינגב

נסיעה ארוכה לדרום היא זמן מעולה למחשבות, בעיקר כשאין בת שמונה פטפטנית מאחור, מה שמשאיר מקום וזמן לתובנות על החיים. הייתי בדרך ל"אינדינגב" וחרשתי פלייליסט שנוצר במיוחד לפסטיבל. מה שתפס לי את האוזן היו הביטים, לא גיטרות. כבר תקופה שאני נהנה לשמוע מוזיקה אלקטרונית ככה פתאום, אחרי שנים של תיעוב הז'אנר. 

זה מעבר להשפעה של האנשים הנכונים במסיבות הנכונות, שגרמה לאותיות להסתדר לכדי משפט. כשנסעתי בכבישי דרום ריקים מוקף נוף יפה ואחר, הבנתי שיש ברצועה שאני שומע משהו מפוזר, על אף המקצב האחיד, משהו דמוי חלום. לא מסודר, לא מתובנת. וזו היתה מילת המפתח. רוק הגיטרות-בס-תופים שתמיד שמעתי מספק בדיוק את זה – תבנית. לשירים מבנה ברור של בית, פזמון וסי פארט. התחושה היא כמעט תמיד של הליכה בתלם, אני יודע בדיוק לאן אגיע.

צילמה בכישרון: ענבלייכר

הטראק ששמעתי הוביל אותי למקום חדש. משהו ברפטטיביות הופך הכול לפחות מוכר וידוע. זו לא דרך סלולה לצעוד בה, זה כאן ועכשיו. זמן להשתהות, לעמוד במקום ולרקוד. והייתי רוצה לחשוב שזו הסיבה, שבגילי המתקדם אני מספיק בטוח כדי להתחכך בהווה.  

גם "אינדינגב" עצמו הרגיש מתובנת וממוסגר קצת. זו היתה הפעם הראשונה שלי, כי התאים בזמנים ובזכות חברה מעולה שבעסקי המוזיקה. ואי אפשר היה להחמיץ את העובדה שהופעות קטנות יותר של זמרי והרכבי אינדי ממוסגרות בין אמנים שכבר מזמן לא שייכים לשוליים, ואווירה ומוזיקת רקע שהן תמצית הסאחיות. פורטיס, עם אחוזים בודדים מהקול שהיה לו פעם, הוא כבר מזמן לא אמן אוונגרד בועט. אפילו רונה קינן, הבטחת אינדי נצחית, שרה בתכל'ס בסגנון ארץ ישראל הישנה והטובה. שלא לדבר על המוזיקה במתחם הקפה, עם ש-לום ואריק, בשירים שאתם מנחשים מתוך שינה. 

המסגרת מעניקה תחושת ביטחון, היא מוכרת, מרגיעה, שביל סלול. היא יכולה להיות אריזה נוחה לשונה ולאחר, ואני יכול להבין חלקית למה צריך אותה גם בפסטיבל ששמו מרמז על ההפך. אם רוצים קהל גדול ורב, כולל משפחות עם ילדים, אין מנוס. אבל אולי בכל זאת לא חייבים את "סן פרנסיסקו" של אריק איינשטיין על הבוקר. גם ברוק ששמעתי ואני עדיין שומע המסגרת מספקת משהו מוכר ומנחם. המוזיקה האלקטרונית היא משהו אחר, היא לא מחזיקה לי את היד. לפעמים – יותר ויותר – זה בדיוק מתאים.

ההופעה האחרונה שראינו היתה של יהלי סובול. יום לפני כן נצ'י נצ' מילא את הרחבה שלפני הבמה, עם מוזיקה מעצבנת ושירים שהם בחלקם הגדול קיטורים. הילדים מסביב שרו את כל המילים. ואל תספרו לי שאני זקן – שמעתי את ג'ימבו ג'יי ופלד והם לוקחים אותו בהליכה ברמת תחכום מוזיקלי ומילולי. הקהל של סובול היה קטן משמעותית, וההופעה שלו היתה לגמרי מאי שם בעבר. הוא חגג יום הולדת 20 לאלבום "סוס", שקניתי בדיסק בזמן אמת. אבל רק כשהקשבתי למילים בהופעה הבנתי חלק מהשירים, שאז לא דיברו אלי והיום מהדהדים מחשבות ותובנות על עצמי. זה היה רוק מיושן, אבל כזה שגורם לך לחשוב ולהרגיש ולנסח. אני סקרן לגלות אם מוזיקה אלקטרונית יודעת לעשות גם את זה. לגמרי מתכנן לבדוק.

 

מה שעובר עלי

פעם, כשהתגרשתי, חליתי לפתע. ללא סיבה נראית לעין. כמה שבועות אחרי שנגמרה כל הסאגה שכרוכה בתהליך הכואב והמסובך הזה, התעוררתי בוקר אחד והצטמררתי מקור. למחרת החום שלי טיפס כבר אל פסגות ה-40, ויהי ערב ויהי בוקר וביום השלישי הייתי באופן פלאי בסדר. 

לקח לי זמן להודות, ולו בפני עצמי, בסיבה האמיתית למתקפת החולי הזו. אני הרי לא חולה, פעם בכמה שנים איזה חום ייצוגי, שפעת, לא מעבר. לא נותר מנוס מלהכיר במציאות – הגוף שלי חיכה בשקט עד שהכול ייגמר. הטלטלות הנפשיות, מעבר הדירה, ההתמודדות עם ההורים, הילדים, השבר הפנימי, העולם. ואז, אחרי שהסתכל ימינה ושמאלה ווידא שאפשר, ביצע קריסה מפוארת. לא רעיון רע תכל'ס.

יש לי חבר שבמהלך לימודי התואר שלו טען שהוא לא מתרגש ממבחנים, לא נלחץ. אשתו סיפרה שזה נכון, אבל בכל ערב לפני מבחן יש לו חום נמוך, ככה בקטנה. מה שמקסים בעיני בכל זה הוא ההפרדה, הנתק בין הגוף למוח. ההיבריס שגורם לנו לחשוב שאנחנו בשליטה, שהרציונל ינצח. בסוף הגשמי לוקח פיקוד. 

מרצה שחיבבתי באוניברסיטה טענה שהבעיה של המערב היא חוסר התייחסות לרגש ככלי לקבלת החלטות. אני מניח שככה זה כשמתעקשים להיצמד להיגיון, להיות נאורים, לבטל את סערות הנפש. בסוף משלמים על זה, כך או אחרת. הביולוגיה דורשת את שלה.

אחת השורות שאני הכי אוהב בשיר ישראלי היא "שלושה ימים ללא שינה, ועוד לא חושד", מ"הדרכים הידועות" של שלום חנוך. כל מי שהיה מאוהב או עבר דירה מכיר את התופעה הזו. אני כרגע באופציה ב'. רק בימים האחרונים אני מוכן להודות שאני חווה חוסר ריכוז, חוסר שינה, חוסר מנוחה, והסיבה היחידה הנראית לעין היא מעבר הדירה המתקרב. זה לא הגיוני. אני בסך הכול מעביר חפצים מדירה תל אביבית אחת לאחרת, באותה שכונה. ועוד משתדרג. אבל ההיגיון זוכה כנראה להערכת יתר. אין מנוס אלא לחכות לבירה על המרפסת (תהיה מרפסת!) בדירה החדשה ולרפיון נעים בכתפיים ושינה מתוקה. 

וגם: לא יהיה פוסט שלישי ברצף על המעבר, בי נשבעתי. אולי. 

%d בלוגרים אהבו את זה: