ארכיון תגים | תאונה

זו רק מכה קטנה בכנף

כבר הייתי בטוח שהיא עוברת ולא יקרה כלום כששמעתי את הנקישה, הדפיקה, קול פח מתחכך בפח, רחש קל, כמעט עדין. ועדיין התקשיתי להאמין כי הרי תמיד זה רק כמעט שמותיר אחריו פרץ אדרנלין קצר, קללה נזעמת וזהו.

אבל היה חיכוך, ועצרנו להחליף פרטים בריטואל המקובל. לא קרה שום דבר דרמטי, שריטה קטנה על המכונית היקרה שלה, אפס נזק למכונית הקאר טו גו שלי, משהו שייסגר בשיחות טלפון וקצת חיובי אשראי ותו לא. קרוב יותר לקטגוריית הכמעט, אבל בכל זאת מטלטל. 

"כמעט" יש כל יום, כזה שלא מבשיל, לא עובר את סף ה"מה היה אילו". כמה פעמים כמעט הורדתם שליח וולט שזיפזפ בין נתיבים, כמה פעמים כמעט התחככתם במכונית שחלפה צמוד אליכם, כמה פעמים ספרת עד עשר, כמה פעמים החליט סיני רעב שהיום בא לו עטלף עסיסי ושום מגיפה לא פרצה? 

כל כמעט כזה עלול או עשוי (תלוי בזווית) להבשיל לאירוע משנה חיים. רגע אחד אני בדרך לאסוף ילד מחוג ובמשנהו אני עלול להתמודד עם אסון שהשלכותיו ירבצו עלי לנצח. כלומר לא באמת, כי לא קרה דבר, רק כמעט. וקל להשתכנע שאותו כמעט לא קשור למזל, מקריות, סטטיסטיקה, אלא אלי. כי אני נהג מיומן ואחראי, כי אני מביט לצדדים כשאני רוכב על האופניים, כי אני בודק כמה פעמים את הפוסט שאני עומד לפרסם. לא אמצא את עצמי בזירת תאונה או במרכז תביעת דיבה מחסלת חסכונות כי אני בשליטה. שום דבר לא רנדומלי פה.

אלא שכמעט הכול רנדומלי. אין לי שליטה או השפעה על סיני גרגרן עם חיבה למאכלים אקזוטיים, אין לי שליטה על מקבלי ההחלטות שיכולים להפוך את המשרה שלי למיותרת בהבל ישיבת זום באנגלית, אין לי שליטה על שליחי וולט פוחזים ונהגים פרועים, ועוד אלף ואחד גורמים שיכולים לטלטל את קליפת אגוז קיומי בעוצמות של טייפון. 

הכמעטים הם תזכורות לא נעימות לאשליית היציבות של הקיום היומיומי שלי. קל להדחיק אותם ולהמשיך הלאה. אלא שפעם בכמה זמן קורה משהו שחוצה את הסף הבטוח לכאורה הזה, כמו וילון שמוסט וחושף יקום חלופי, מישור מודחק שרוב הזמן עדיף וקל להתעלם מקיומו. רק שלפעמים הוא נוקש על חלוני ומצהיר על נוכחותו, מזכיר לי שהיסודות ליציבות ולביטחון לא מוצקים כמו שחשבתי. הפעם זו היתה רק תזכורת ידידותית, בבחינת "היה נכון". מי יודע מה יהיה בפעם הבאה.

תגיד את זה ככה שאבין

ליל סערה, חושך, הכביש חלק, הראות אפס, אבדן שליטה. מתכת נמעכת, קולות ריסוק, גניחות פצועים. תאונה. בעצם, תאונה? למה תאונה?

האמריקאים, למשל, חשבו על שם אחר.  למילים יש כוח, לשמות יש כוח. בסיפורי פנטזיה ומיתולוגיות, מעוץ לי גוץ לי ועד למיתולוגיה הנורדית, השם האמיתי, הנכון, הוא סוד כמוס, נשק יום הדין. האמריקאים לא רוצים להשתמש ב-accident, אלא ב-crash. למה? כי בתאונה מישהו אשם, ותאונות קורות, ככה זה. אבל האמריקאים לא מאמינים בבלתי נמנע. הם ידברו על crash, ויחליטו שזה משהו שאפשר לתקן, להעלים.

לכאורה, משהו בדיון הזה מעורר תחושת מיאוס. די כבר עם הפוליטקלי קורקט והטרחנות האמריקאית. אבל מה לעשות? הם צודקים. זה מייצג יפה את הגישה הישראלית של לחיות עם הבעיה, מול הגישה הנאיבית של לנסות באמת ובתמים לפתור אותה. יש לנהל את הסכסוך, ויש את השאיפה להגיע לעיסקה. זה לא הולך ביחד.

קו דק מבדיל בין הפן החיובי של הגישה הזו לפן המסוכן. כשכל בעיה הופכת לאתגר, כשבמקום לומר שהרעיון רע אומרים שהוא מעניין, זה… מאתגר. כלומר דפוק. לפעמים בעיה היא בעיה, ואם המילים יעברו ריכוך ועידון המסר לא יעבור והטעון תיקון לא יתוקן. אבל השימוש במונחים האמריקאיים האלה מוביל בסופו של דבר לעולם מושגים נכון ומדויק יותר.

אם יש סיבה טובה ללמוד מדעי הרוח, זו הסיבה (או לפחות התירוץ שלי לתואר ראשון בספרות). ההבנה ששימוש במילים הוא נשק מתוחכם. שיש טעם וצורך לבדוק למה בחר מי שבחר להתבטא באופן מסוים. מילה לא מתקיימת בואקום, היא חיה בספֵרה של תמונות, דימויים, רגשות, אסוציאציות, עולם שלם. בחירה במילה אחת  ולא באחרת עשויה לייצר תפיסת מציאות שונה לגמרי. שידוך בין שתי המילים הנכונות בכלל יעיף את הגג. הילד של כולנו, מכת מדינה, מקולל, נס, התייעלות, מעידה – כל כך הרבה מילים, כל כך מעט אחריות.

הבעיה (האתגר?) היא שאם אקרא לדברים בשמם איאלץ להתמודד איתם. אם זה לא "אסון" או "טרגדיה", כמו שזועקות כאן הכותרות, פירוש הדבר שמישהו פישל. שאני צריך לעשות משהו בנדון. אם אנסח דברים נכון אצטרך להצביע אחרת בבחירות, להפגין, להתגרש, לעזוב את הארץ, ואלוהים יודע איפה זה ייגמר. אני מבין למה נוח להדביק שמות שמונעים את הצורך בפעולה. אבל בסופו של דבר, טראמפ בצד, בנקודה הזו אני בעד האמריקאים.

%d בלוגרים אהבו את זה: