Tag Archive | תודעה

הנסיכה הקסומה וגריז או פמיניזם כפי שהסבירה לי בתי

"זה לא ממש סרט פמיניסטי", אמרה נגה, קצת לפני שווסלי ניצח את ויזיני בקרב מוחות עד המוות. זו לא הפעם הראשונה, או השנייה, או ה-17 שהיא צופה בנסיכה הקסומה, אבל פתאום זה הטריד אותה. זה סרט של גברים פעילים ואישה פסיבית שמחכה שמישהו יציל אותה כבר. המקסימום שהיא מוכנה לעשות זה להתאבד. תודה באמת. שימו לב לסצינה בביצת האש – היא לא טורחת להרים מקל ולחבוט במכרסם הענק שמנסה לנסוג בווסלי, עד שהיא עצמה בסכנה.

אבל בעוד שבמקרה של "הנסיכה הקסומה", סרט מקסים לכל הדעות, אני מוכן לקבל את הכל בהבנה, הרי שהצפייה החוזרת ב"גריז" היתה מזעזעת. שוביניזם, החפצה, הטרדות מיניות על גבול האונס וב"גריז לייטנינג"? ג'ון טרבולטה מבטיח שאחרי השיפוץ והפחחות היא תהיה לגמרי pussy wagon. בדקתי, אלה המילים הרשמיות.

אלא שלנגה דווקא היו דברי סנגוריה. קודם כל זו רוח התקופה, היא טענה. וחוץ מזה הם מציגים את זה באור שלילי – הבנים מגוחכים, וההתנהגות שלהם מזויפת ומושפעת מלחץ חברתי (כל התיכוניסטים האלה נראים על גבול גיל 30, אגב. אם מישהו מהם היה מתקרב לתיכון אמיתי ההורים היו מחסלים אותו דעאש סטייל). 

מה שכן הטריד אותה הוא שבסופו של דבר מי שמשנה את עצמה היא הבחורה. כן, טרבולטה עושה קולות של התאמה לבחירת לבו, אבל לא באמת רוצה או מוכן להשתנות. מי שנוטשת את תדמית החסודה שלא נותנת היא סנדרה די, שעוברת לבגדי עור שחורים וצמודים, כי ככה הגבר שלה רוצה.

יש לא מעט לומר בזכות הדמויות הנשיות ששולטות בעולם התרבות של בנות 15 היום. מקטניס אברדין ממשחקי הרעב ועד סקרלט ג'והנסון בסרטי מארבל. עצם העובדה שהביקורת של נגה על הסרטים הישנים שאנחנו צופים בהם (מרצונם החופשי של הילדים, כן?) כל כך ברורה וטבעית משמחת אותי. אפשר להתווכח על הייצוג הנשי, והדרך עוד ארוכה עד לשוויון אמיתי, אבל האבטיפוס שנגה גדלה עליו שונה באופן רדיקלי מהעלמות במצוקה הצווחניות ששלטו בקולנוע כשאני הייתי בתיכון. אותי, בשבתי על הספה כאבא, זה מרגיע.

לקראת צעדת המיליון: למה בעצם המחאה כבר הצליחה

פעם, לפני פרוץ המאהל, ישבו בוס ועובדת שזה עתה שבה מחופשת לידה זה מול זו.

יותר נכון, רצתה לשוב מחופשת לידה. נמאס לה לשבת בבית, וצריך להתפרנס, והיא רצתה לברר איך היא יכולה לשוב לתפקידה הקודם, אבל בחצי משרה. במהלך השיחה התברר לה מה שהבוס ידע עוד קודם: אין שום סיכוי שהשיבה לתפקיד תהיה כדאית כלכלית.

זה לא שהמשכורות בארגון המסוים ההוא היו גבוהות במיוחד, אבל הן גם לא היו שכר מינימום. ועדיין, חישוב גס גילה שהשכר שתקבל העובדת עבור חצי (או שלושת רבעי) משרה יילך כמעט כולו למטפלת. אחר כך, כשיגיע זמן המשפחתון, יהיה מדובר אך ורק בשני שליש מהשכר.

והנקודה המרכזית: שניהם, הבוס והעובדת, קיבלו את זה. השלימו עם זה, משל היה זה כוח עליון. והוא גם חשב בינו לבינו שהיא נאיבית, ולמה היא ציפתה. ככה זה.

השינוי הקריטי שיצר גל המחאה הנוכחי הוא ביטול הקבלה האוטומטית של השיטה. ביטול ההכרה ש"ככה זה". גם אם המאהלים יפורקו, וגם אם ספטמבר אכן יביא עימו אינתיפאדה ושלל רעות אחרות – ההתעוררות הזו בעיני חד כיוונית. ההבנה שלא חייבים לקבל את הדברים כגזירה של אל אכזר ומרוחק, אלא אפשר להתמרד נגדם ולשנות אותם, כבר חלחלה עמוק מספיק, ותמשיך לחלחל הלאה. אין לחזור לאחור.

ספינים, טייקונים, פקידים ושרון גל. כבר מאוחר מדי לכל אלה. מבחינתי הצעדה בשבת היא בין היתר הזדמנות לחגוג את זה. את ההתעוררות, את התודעה המעמדית. שחר של יום חדש? לא נכחיש.

%d בלוגרים אהבו את זה: