ארכיון תגים | תופים

בינוני זה הכי, אחי

לו ריד שר על זה באלבום ״קסם ואובדן״. בתרגום חופשי: אתה לא יכול להיות שייקספיר או ג׳ויס, אז מה נשאר? סופר המדע הבדיוני ניל סטיפנסון ניסח את זה אחרת ב״סנואו קראש״: בגיל מסוים אתה מבין שכבר לא תיסע למזרח הרחוק, למנזר מבודד על הר, ותהפוך שם לאמן הקונג פו הקטלני בעולם. 

כשאני מסתכל לגיל 50 בלבן של העיניים לא נותר לי אלא לאמץ את הבינוניות שלי. לא כתבתי יצירת מופת, לא מצאתי תרופה חדשה, לא זכיתי בפרסים ואותות, לא ייסדתי, לא מינכ״לתי, לא יריתי בנשיא או ראש ממשלה, לא הובלתי אומה אל מלחמה או שלום, לא נעצתי דגל בירח. 

להלן רשימת ההישגים שלי, הצנועה בכל מימד,. שרובה מצטמצמת לכדי אזור לא גדול בתל אביב, ואין בה כל ראשוניות או תעוזה מיוחדים:

 אתחיל בילדים שלי, שלושתם מעולים ומוצלחים ויש לי קרדיט מסוים בזה, גם אם הם יטענו אחרת 

הצלחתי לדלג מתחום תעסוקה אחד לאחר

הרכבתי מערכת תופים אלקטרונית עם תומר

צנחתי פעם אחת ממטוס

טסתי להקרנה לעיתונאים של "שר הטבעות״ בפריז בשליחות עיתון גדול

מצאתי ואני משמר מספר מצומצם של חברים איכותיים

סיימתי ספרים עבי כרס ממש

זכיתי במקום הראשון בטורניר משחקי פלייסטיישן באחד ממקומות העבודה שלי. 

פעם מצאתי אתר אינטרנט שכלל שורת תאריך שלתוכה הזנת את יום ההולדת שלך, והציג לך את רשימת ההישגים אליה הגיעו אנשים ידועים כשהיו בגילך. מסוג האתרים שצריכים להזהיר מפני קירבה לחפצים חדים לפני הקריאה. כנראה שהפתרון הוא לא להביט בערך הוויקיפדיה של סטיב ג׳ובס או מרק טוויין, אלא בסטנדרטים סבירים יותר. למשל איכר בימי הביניים, פליט של מלחמת אזרחים באפריקה או הפלישה הרוסית לאוקראינה, עובד מפעל של אמזון, או בן מיעוט כלשהו בכל מדינה בעולם. 

ואולי גם לחבק את הבינוניות שלי, להביט בה לעומק, ולנסות להבין שהיא נובעת מבחירה, מסדר עדיפויות משולב באופי. ואולי היא המצאה קפיטליסטית שנועדה לדרבן אותי לוותר על הנאות החיים הקטנות לטובת כוחות השוק. בינוניות היא תווית עם מניעים זדוניים. אני רוצה לעשות את העבודה שלי היטב אבל לא להפוך אותה למרכז החיים. אני רוצה להיות אבא נוכח ומשמעותי, אני מחבב רביצה על הספה עם ספר או משחק מחשב, אני נהנתן באופן בריא יותר או פחות. אין לי את השילוב של דחף ויכולת שמכניסים אנשים לדפי ההיסטוריה, או לפחות לוויקיפדיה, וזה בסדר. הם יכולים לשנות את העולם, אני אסתפק בלחיות בו, אבל לחיות טוב. 

עניין של גבריות מורכבת

בסוף הרכבנו את הרהיטים לבד. שילמתי לאורזות מקצועיות ולמוביל ומי שלא יהיה כדי להקל לעצמי על החיים, אבל ברגע שפרסמתי בפייסבוק שאני מחפש מרכיב לרהיטי איקאה גורלי נחרץ. המתקפה על הגבריות שלי נפתחה, והתקפלתי.

אני שונא את איקאה. אני שונא להרכיב רהיטי איקאה. זו לא גזענות, אני לא אוהב להרכיב גם רהיטים ממוצא  אחר. איני חש חדווה ארוטית כשאני אוחז במברג, אין לי לדרמן, לא מבין בזה. זה ככה מילדות, לא מעכשיו. תמיד העדפתי את פליימוביל, גרסת העצלנים ללגו. 

אבל ההפצצה התחילה בפייסבוק ועברה גם לערוצי תקשורת אחרים. היו גם צדיקים ששלחו מספרים של מרכיבים, ומולם אנשים שהתפלצו מעצם הרעיון, כולל רמיזות על ההשפעה של צעד נמהר כזה על הסקס אפיל שלי, כאילו שלהרכיב שידה עם שם של סוכן ביטוח שוודי מעיד על יכולות  מיוחדות במיטה.

ואני לא עמדתי בזה. כי לארוז זה דבר אחד, אבל כשמגיעים למחוזות ההברגה דורסים ברגל גסה את טריטוריית הגבריות, סוואנה בוגדנית וטובענית שאין לדעת מה יתרחש בה. והספקות התגנבו ללב, ובאמת כמה זה מסובך כבר, ואולי באמת גבר אמיתי נמדד ביכולתו לחבר זה לזה חלקי שולחן קפה מעיסת שבבי עץ

היחסים שלי עם איקאה הם, בהיעדר מילה אחרת, מורכבים. אני שונא את איקאה כי היא המונית, כי כולם שם, כי היא מכלאת בקר שמובילה אותי בנתיב אחד שאין בלתו. אני מתעב את העובדה שהגעתי לשם רק כי זה זול, ושההרכבה העצמית היא חלק ממה שהופך את המחיר סביר לשכמותי. אני שונא את ההוראות שלהם שמחזיקות לי את היד כאילו הייתי ילד טעון טיפוח, כך שגם בסוף, אחרי שהצלחתי לסיים את המלאכה, אני מרגיש בה בעת גאה ומגוחך. 

ומה לכל זה ולגבריות? מדוע אני מגדיר את הגבריות שלי באמצעות כלי עבודה?. למה אחד מרגעי השיא שלי כאב לבן היה הרכבת מערכת תופים אלקטרונית. לדעתי, לא לדעת הבן, כן? אבל אני לכוד ברשת. גבריות = מקדחה רוטטת בעוצמה. 

נשברתי, והחבר הכי טוב שלי הגיע לסייע ביום המעבר עצמו, ואכן תוך ארבע שעות בערך הצלחנו לבנות שני שליש משידת טלוויזיה שמי ייתן והשטן יעניק טיפול אישי צמוד למתכנן שלה. כן, אחד החלקים היה פגום ומנע את השלמת העבודה, אבל גם בלעדיו זה היה תענוג מפוקפק של ניסוי טעייה, ואז עוד קצת טעייה, כי פאקינג סקנדינבים והרהיטים המודולריים שלהם. זה נעים כשחבר נחלץ לעזרה, זה מעצבן להרכיב רהיטים, ואת גבריות המקדחות והמברגים אני משאיר למישהו אחר.

איך עברתי את מבחן הגבריות שלי

כשעמדנו מול שלל החלקים הפזורים על הרצפה ידעתי שאין סיכוי שנצליח. הרגשתי בשיפולי הבטן את התחושה החמוצה הזו של הכישלון המתקרב. ארבעה ימים קודם רכשנו תומר ואני במיטב כספי הבר מצווה שלו ועוד תוספת קטנה מערכת תופים אלקטרוניים בת זונה. עכשיו היא שכבה מולנו כשקרביה שפוכים – מוטות, ברגים, כבלים ועצמים נטולי שם.

ידעתי ששורש החרדה מהכישלון טמון בילדות שלי, ובאופן שבו אני תופס את הגדרת הגבריות. זה לא מסובך: גבר-גבר היה קרבי בצבא, נוסע לטיולי שטח בג׳יפ או רוכב על אופנוע, מפרק ומרכיב מזגנים, מכוניות, עב״מים ודודי שמש, טוב בכדורגל ומתמחה בנפנוף אסרטיבי ביעה אדום שבור שוליים מעל מנגל. אפרים קישון כתב פעם על דמות החלוץ ההרואית: רובה ביד אחת, מחרשה ביד שנייה, ספר בשלישית. כזה בערך.

כלומר ההפך ממני. משתעמם מספורט, לא מצטיין בתיקונים, קידוחים ומברגים. אבא שלי, מנגד, יכול לפרק ולהרכיב מנוע של מכונית ביד אחת. ידוע במשפחה שאם צריך להרכיב רהיט מאיקאה או לבצע החייאה במכשיר חשמלי פונים לסבא. 

החרדה מפני הורות גברית צצה בהריון הראשון – שהסתיים בבת. בפעם השנייה האולטראסאונד דיווח על קיומו של פין, ואני נכנסתי ללחץ. בתמונה שעלתה לי בראש בחדר הרופא שיחקתי כדורגל עם הילד בחוסר כישרון משווע. באיזה גיל הוא יבין שאבא שלו, איך לומר, מעפן?

הוא הבין, בערך. אבל עם הזמן גיליתי את היתרונות היחסיים שלי, ונוצרה חלוקת תפקידים ברורה. אם צריך להוריד משחק למחשב או לסדר אפליקציה סוררת אני האיש. אם מדובר בענייני תרבות גיקים, נגיד הקרנת חצות של סטאר וורס, או ברכישת אוזניות מוצלחות, אני הכתובת. אבל אם הילד רוצה מדפים חדשים עדיף שסבא יאחז במקדחה. לרכוב על אופניים לימד אותו הדוד הקיבוצניק. לי יש את המקום הברור שלי. יש צרכים שרק אני יכול למלא. אני לגמרי חי בשלום עם העובדה שמפעם לפעם מיקור חוץ עדיף. אני גם מבין רציונלית את הטעות בתפיסת הגבריות המיושנת והילדותית שלי. 

אבל רציונליות בצד, הפעם עמדנו מול מערכת התופים רק תומר ואני, והכבוד והנסיבות לא איפשרו לקרוא לסיוע מבחוץ. לא משנה כמה אני מתבגר ומתקדם, פה ושם יש דברים שאני צריך להוכיח לעצמי. נשמתי עמוק, חיפשתי בין ערבוביית הקרטונים, התופים והמצילות את ההוראות, והתחלנו לעבוד.

זה לקח כמעט שעתיים. פה ושם היו רגעים שבהם נראה שהגענו למבוי סתום, אבל אחרי שהאבק המטאפורי שקע עמדה מולנו מערכת מוכנה לתיפוף. החרדה לא שככה: זה נראה טוב, אבל האם זה עובד? האם בסופו של דבר איאלץ למחול על כבודי ולהזמין מבוגר אחראי שיבדוק מה פספסתי?

חיברנו לחשמל וגילינו שחסר מתאם לאוזניות. תומר הפך את הסלון ולבסוף מצא את החלק האחרון בפאזל. הוא הכניס את השקע למקום הנכון, הרים מקל אחד, והיכה בתוף.

וחייך.

עדיין מסרב להאמין לקחתי ממנו את האוזניות ואת המקלות. המערכת עבדה כמו קסם. כשהורדנו את ערימת הקרטונים המיותמים למטה הרגשתי שאני קצת מרחף במדרגות. לא כישלון, לא אכזבה, הצלחה מסחררת מרגע הרכישה ועד סיבוב הבורג האחרון. אני עדיין לא יודע להקפיץ כדורגל וייקח לי שעות להעמיד אוהל, אבל מבחינתי את איקס האחווה הגברית עם הבן שלי חרצתי על החגורה.

רוקנ'רול, בנאדם.

%d בלוגרים אהבו את זה: