Tag Archive | תיאטרון

מה הבנתי כשהשחקנית נפלה מהבמה

בתחילת ההצגה אחת השחקניות נפלה. בסוף הסצנה הראשונה, השחקנים רצים אל החלק האחורי המוגבה של הבמה ואמורים לפנות ולצאת אל מאחורי הקלעים, אבל השחקנית המסוימת הזו, אושרת אינגדשט, החליקה ונעלמה. ההצגה חייבת להימשך, והסצנה הבאה הייתה שקטה למדי, כך שאפשר היה לשמוע את גניחות הכאב שלה מאחורי הקלעים.

ישבנו ב"קאמרי", ב"הילד חולם" של חנוך לוין, ותהיתי מה יהיה. התשובה הגיעה מהר למדי. השחקנית שבה אל הבמה והמשיכה עד הסוף, כולל קטעי ריקוד ותנועה ורק רמז קל שבקלים לצליעה. בתום ההצגה, כשצעדה קדימה להשתחוות עם אותה צליעה קלה, זכתה לתשואות רמות במיוחד.

ובכל זה היה משהו שנגד לחלוטין את רוח ההצגה. אני לא אוהב את חנוך לוין, הבנתי את זה סופית באותו ערב. אני מעריך את הטקסטים שלו, אני יכול להתפעם למקרא שורות מכתביו, אבל הניסיון של צפייה בהצגה שלמה או קריאת טקסט מלא מותירים אותי בעיקר כועס. הטקסט נשאר איתי, האיש יודע לזעזע ולגרום לצופה לחשוב, אבל אני חושד שרק לצופה המוכן ומוכוון מראש. משכנע את המשוכנעים. המחזות והטקסטים של לוין מלאים עליבות אנושית, פאתטית ונטולת חמלה ותקווה. מילא היעדר הסוף הטוב, גם רגע של חסד יספק את הקהל המתענה.

הדמויות בהצגה נעו בין אכזריות לעליבות, ולפעולות שלהן לא הייתה שום השפעה על מהלך האירועים או על חייהם. מצד אחד פליטים שמנסים להימלט משלטון פשיסטי כלשהו, מצד שני רודפים נטולי צלם אנוש. אין סיבה למעשי הטבח והעינוי. ואין מנוס מהם. למאמץ, להקרבה, אין ערך והם אינם משנים דבר, אינם מונעים ולו מעשה זוועה או מקרה מוות אחד. אולי זה אמור לזעזע ולטלטל ולעורר מחשבה, אבל התחושה שלי אחרי מפגש עם  לוין היא תמיד של רפיון ידיים, של ויתור מראש, כי לחיים אין סיבה, תקווה וערך.

אבל השחקנית הלא ראשית לא ויתרה, למרות שמן הסתם שחקן אחר היה יכול לומר את השורות הלא רבות שלה. אולי לקתה בהבנת המסר שמאחורי הטקסט: היא המשיכה עד הסוף עם רגל כואבת, ומן הסתם חשה איזו התעלות קטנה אחר כך, כשבלעה משככי כאבים או נבדקה על ידי רופא. המאמץ הקטן שלה לא ימנע חידלון ומוות בבוא היום, ולא ישנה דבר בעולם. אבל לפחות צופה אחד באולם חשב שהוא היה הדבר המרשים ביותר בהצגה של אותו ערב. רגע אנושי אחד קטן של חסד.

דברים שצפיתי בהם וגם לכם כדאי

סרט

"באש ובמים" הוא הסרט שהכי נהניתי ממנו השנה. גם כי הוא מעין מערבון מודרני, ואני מת על מערבונים, ובעיקר כי הוא עשוי מעולה מכל בחינה מחד ונמנע מדידקטיות מאידך. העלילה פשוטה למדי: שני אחים שודדים בנקים כדי למנוע את עיקול החווה שלהם, וג'ף ברידג'ס הוא הטקסס ריינג'ר שרודף אחריהם. בלי מניפסטים ונאומים הסרט מצליח לפרק את הצורה לחלום האמריקאי, כשהוא מציג עיירות גוססות שתושביהן שקועים בחובות ומתעבים את הבנקים והממסד, ואנשים נואשים שהדרך היחידה שלהם להיחלץ מצרות ולהתקדם כוללת נשק חם.

הסרט מצולם נפלא וג'ף ברידג'ס משחק בו כל כך טוב שזה כמעט בלתי סביר. ובכלל כל האלמנטים בסרט, מכתיבה דרך המוזיקה והמשחק, עובדים בהרמוניה מושלמת. ואם בנובמבר נגלה שטראמפ עובר לגור בבית הלבן, זו תהיה האמריקה שבחרה בו. משעשע שאת האמריקה הזו מציג דווקא במאי סקוטי (דיוויד מקנזי). 

טלוויזיה 

הפרק הראשון של The Get Down נמשך שעה וחצי, טרנד מאוס שחייב לעבור מן העולם של פרקים ראשונים באורך סרט מלא. במקרה הזה הצפייה כל כך מהנה שזה נסלח והפרקים הבאים באורך נורמלי. הסדרה אמורה לעקוב אחרי התפתחות סצינת ההיפ הופ שהתחילה בברונקס בניו יורק, אבל הפרק הראשון נראה כמו דרמה רומנטית עם סוכריות קונג פו ודיסקו לקישוט. יש המון תסרוקות אפרו ואנשים רוקדים ומוזיקה מעולה וסוחר סמים עם שאיפות מוזיקליות שעונה לשם "שאולין פנטסטיק" ומסתובב עם חגורה שעל האבזם שלה יש תמונה של ברוס לי ונעלי פומה אדומות.

היוצר הוא באז לורמן, האיש והמרהיבות של "מולאן רוז'", והשחקן הכי מפורסם כאן בינתיים הוא ג'ימי סמיתס שמגניב כאיש הון שלטון מושחת. אני צופה בזה בנטפליקס, אתם תסתדרו איך שנוח לכם.

הצגה

רק אחרי שראיתי עם ידידה והמון אשכנזים בשנות החמישים והשישים שלהם את "הר לא זז" של בית לסין גיליתי שמדובר במחזה ישראלי שעולה מחדש. העלילה מתרחשת ביפן הפיאודלית: ראש שבט לוחמני במיוחד נפצע אנושות בקרב, ומורה לאנשיו למצוא לו כפיל כדי להסתיר את עובדת מותו. גנב פשוט נבחר לתפקיד, ומכאן מתפתחת סאגה אלימה וייצרית.

המחזה נכתב על ידי גלעד עברון אחרי ונראה שבעקבות רצח רבין, מה שהופך את האמירות שלו על שלטון, מנהיגות ובחירה במלחמה למצמררות. והוא עשוי מעולה – המשחק, התלבושות, הכל עובד מצוין ביחד. אני אוהב את הפתרונות היצירתיים של התיאטרון בכל הנוגע לתפאורה. כמו שאומר המספר ב"עוץ לי גוץ לי" כשהוא מסביר לילדים בקהל למה הוא רוכב על מטאטא שאמור לגלם סוס – "כשאין כסף משתמשים בדמיון". ב"הר לא זז" שני קירות מעוגלים וניידים מצליחים לדמות גם שדה קרב וגם ארמון. השחקן היחיד שהכרתי היה יורם טולדנו אבל כל הצוות מעולה.

יוטיוב

אחד מיוצרי הקליפ של Nobody speak (של Run the Jewels ו-DJ Shadow) אמר שככה הוא היה רוצה שהעימות בין טראמפ לקלינטון ייראה, ושהוא מהמר שקלינטון הייתה מנצחת. יש גם אזכור ישיר לטראמפ וליחס הבעייתי שלו לבתו טובת המראה. עמית לעבודה ציין שמדובר בממשיך רוחני לקליפ של Frankie Goes To Hollywood" שבו רייגן וצ'רניינקו הולכים מכות, אבל לדעתי מדובר בשיפור משמעותי. שווה להתעכב על המילים ועל הפרשנות שלהן – מדובר בקרב עלבונות מופרך ומשעשע שכולל קצת יידישקייט בשורה הלירית I'm unmentionably fresh, I'm a mensch.

ספר

"A man lies dreaming" או כמו שכיניתי אותו תוך כדי קריאה "היטלר בלש פרטי" הוא ספק ספר מדע בדיוני, מעין ריימונד צ'נדלר פוגש את פרימו לוי ושניהם יוצאים לשתות עם פיליפ ק' דיק. בלונדון של 1939, במציאות שבה הקומוניסטים השתלטו על גרמניה והוציאו את הנאצים מחוץ לחוק, אדולף היטלר הוא מהגר, בלש פרטי
במקצועו, שנשכר על ידי פאם פטאל יהודיה למצוא את אחותה ומסתבך עם גנגסטרים ולוחמי חופש יהודים, פשיסטים בריטים וחבריו לשעבר למפלגה הנאצית.

הספר מלא באלימות, סקס סאדו-מזוכיסטי, דמויות היסטוריות (אפילו טולקין מבזיק לרגע) ומציאות שמתערפלת ומיטשטשת. זה מטריד, ומצחיק, ומרתיע, ומחרמן וגורם למוח לעבוד. הסופר הוא לביא תדהר, ישראלי לשעבר שכותב מצוין, ובאנגלית כך שתרגום אין. וכן, במקרה הזה מתאים לכתוב "קראתי" ולא "צפיתי" אבל קטנוניות אינה טובה לעור הפנים.

שעת סיפור

"המגדלור" (לבונטין 1) היא חנות ספרים אליטיסטית וחביבה שמארחת שעות סיפור בעליית הגג שלה. אנחנו פקדנו את "מפתח הלב" שלושת רבעי שעת סיפור ורבע הצגה עם הפעלת ילדים לפי הספר של נירה הראל. אלון זמק, השחקן-המספר, הולך על הגישה ההפוכה מהצעקנות של עדות יובל המבולבל ושאר רעות חולות והתוצאה גרמה לנוכחים בגיל חד ספרתי (4-8 הוא גיל היעד) להזדהות מלאה וצחוקים במקומות הנכונים. מאז אנחנו חורשים את הספר בבית. אזהרה: שעת הסיפור הפכה את יונתן מהספר לטלי, ומאז ההקראה הפכה למאתגרת מגדרית. והמלצה: נירה הראל כתבה עוד המון ספרי ילדים שווים, כמו "שפת הסימנים של נועה" ו"את זה" ובכלל.

מה עוד?

עם ילדים, בלי ילדים, אני תמיד שמח לקבל המלצות ראויות מאנשים כבדי ראש ובהירי מחשבה. או מכם. אל תתביישו.

 

קברט והבעיה שלי עם תיאטרון

המון קרחות היו באולם, למרות שהוא היה מלא לגמרי. קרחות ושיער לבן. מבט סביב גילה שהפרופיל הממוצע של צופה קברט בשישי בערב הוא: אשכנזי, מעל גיל 40, בורגני.

אין תחרות, טיראן לוקח

זו הפקה מרשימה להפליא. התפאורה, המוני השחקנים על הבמה, התלבושות. הכל מתוקתק, מקצועני. וחוץ מחמש הדקות האחרונות בערך, שוב דבר לא ממש מרגש. יש רמיזות לסקס, אבל יותר בכיוון של גיחי-גיחי, ופחות בכיוון של ארוטיקה מחרמנת ממש. ויש את האמירה על חברה נהנתנית שלא שמה לב שהנה באים הפשיסטים והלכה השכונה.

כלומר בערך אמירה.

וזה מה שעיצבן אותי בסופו של דבר בקברט. אני לא הולך לתיאטרון כמעט, ואולי זו לא דוגמה מייצגת – אני מקווה- אבל התחושה שלי היתה שזו הפקה שמותאמת לקהל שכן מגיע להצגות באופן קבוע. הפקה שעסוקה יותר בלחקות את הסרט, בתלבושות, בהעמדה וכוריאוגרפיה, בבידור נטו.

אפשר רק לנחש מה היו עושים עם החומרים האלה אנשים קצת יותר נועזים: עיר נהנתנית ודקדנטית מצד אחד ושנאת זרים מצד שני? ליברליזם במועדונים וימין קיצוני מתחזק בפרלמנט? מזכיר לכם משהו?

אבל על הבמה לא היתה אקטואליה. תשכחו את הצרות שלכם אומר מנחה הערב במה שאמורה להיות אירוניה, אבל בסופו של דבר זה מה שקורה לקהל. הוא שוכח את הצרות שלו בעזרת בידור משובח + אגרוף קטן לצלעות בסוף, בשביל תחושת החשיבות/ערך מוסף. אבל עם מה בדיוק אתה אמור ללכת הביתה? עם התחושה שהנאצים האלה היו ממש ממש לא נחמדים? אם הערכה לליהוק של אקי אבני לתפקיד עם זהות מינית לא סגורה על עצמה?

אין שום דבר מטריד באמת בקברט, חוץ מאיתי טיראן, שגדול על ההצגה בכמה מידות. אקי אבני תמיד היה שחקן מעצבן, שמזיע ומתאמץ. איתי טיראן פשוט עומד שם, בלי להתאמץ, ושופע כריזמה וכישרון כמו צונאמי. ופה ושם הוא מצליח להתעלות על התבנית הבידורית שבה סגרו אותו, הוא כמו וירוס במערכת.

במדינה שנמצאת ברבע הדרך לפשיזם, אפשר היה לעשות עם קברט משהו קצת יותר מוצלח מאשר חיקוי של לייזה מינלי וכמה ישבנים חטובים. קצת.

%d בלוגרים אהבו את זה: