ארכיון תגים | תל אביב

ואז הכל השתנה אבל בינתיים יום הולדת

בדיוק היום נגה בת 22. לא מספר מיוחד או רב משמעות, לא חילופי עשור, לא 12 של בת מצווה, 16 של התבגרות, 18 של בגרות לכאורה, אלכוהול, צבא

והיא לא מתרגשת מיום ההולדת הזה. היא עסוקה מדי. הוא נופל בדיוק על היום הראשון של הלימודים בירושלים, ואין לה ראש וזמן לתאריך. זה יום ההולדת הראשון שהיא חוגגת מחוץ לבית, בדירה משלה. עזרתי לנקות את הדירה הזו (החלונות מבריקים, מבריקים!) וסחבתי קצת רהיטים, ועכשיו היא מסודרת ויפה, וגרים בה שני ילדים שמשחקים בבית, בחיי.

זה ממלא אותי שמחה ועצב ובהלה. כמו רוב הדברים בחיים זה שינוי דרמטי וגדול שהתגנב בשקט, כך סתם בצהרי יום חמים. ומציף אותי. 

ב"המפגש" של דני וילנב פוגש המין האנושי חייזרים שחווים את הזמן אחרת מאיתנו. הוא לא נע קדימה באופן לינארי, אלא נחווה כמין מטוטלת שנעה קדימה ואחורה. העבר, ההווה והעתיד מתקיימים במקביל. ככה אני מרגיש עכשיו. נגה בת 22 מתחילה יום לימודים ירושלמי, נגה הולכת לכיתה א', נגה מסיימת תיכון, חוגגת יום הולדת עשר, צועקת עלי שאני אבא גרוע בגיל 16, רצה אלי הכי מהר שהרגליים בנות השלוש שלה מאפשרות. 

יש בי התנגדות אבל היא חסרת תוחלת. אני אתרגל. בעוד כמה חודשים, שנה, ההווה החדש הזה יהפוך למובן מאליו. בוודאי שהיא גרה בעיר אחרת עם חבר, מה טבעי יותר מזה. מתרגלים להכול, בני האדם האלה. אני אסע לירושלים עם מיני מזון שקניתי במחיר מופקע במעדניות תל אביביות מפונפנות, ואתארח. 

ובינתיים יום הולדת, המתנה תכף תנחת אצלה, הלימודים יוצאים לדרך, עולם חדש ומופלא. שיהיה קל או לפחות לא קשה מדי, שיהיה מעניין ומוצלח, בקמפוס ועל המרפסת הקטנה בנחלאות, שלא יהיו הפתעות לא נעימות, ואם אפשר בלי טילים וקורונה, בלי יותר מדי קדושה, ועם קצת שלג כשמתאים. ובעיקר שלווה ואושר, כמה שיותר. מזל טוב ליומולדת 22 לילדה הכי יפה שנולדה באיכילוב. שלי מהבית.

לא בדיוק משימה לסופרמן

בסוף הגיע האיש וחתך, כל האירוע לקח שלוש דקות, הוא אפילו לא טרח להוריד את הקסדה. חתך, לקח את הכסף, ורכב לעבר השקיעה. 

זה היה מנעול יקר בעל שם מחייב – קריפטונייט, החומר היחיד ביקום שיכול לגרום לסופרמן לאבד את כוחותיו ולהפוך לסתם סאחי. זו חתיכת אמירה לקרוא ככה למנעול, אם סופרמן לא עומד מולו, איזה סיכוי יש לסתם גנב מהשורה? 

די גדול מתברר. המנעול אולי מגיע עם אחריות והבטחות ואריזה יפה ומנשא נאה, אבל כמו לא מעט דברים בתקופה האחרונה, מתברר שהמחויבות ליציבות וביטחון באה עם כוכבית קטנה. כל מה שצריך זה אדם נחוש עם מסור דיסק. כל מה שצריך זה וירוס קטן ומפגש בין עטלף לאיש רעב. כל מה שצריך זה מישהו שמחליט שהכללים הנהוגים לא מעניינים אותו – דמוקרטיה, כתבי אישום, הסתערות על הקפיטול, תבחרו אתם את זרע הכאוס שמתאים לכם.

רכשתי מנעול חדש. הרי אי אפשר להשאיר אופניים שעונים סתם כך על גדר ברחוב תל אביבי. ואולם, הפעם הבנתי שאני קונה אשליה, סימן מוסכם ביני לבין גנבים פוטנציאליים שיחשקו באופניים שלי. הכתום הזוהר של המנעול מסמן להם שכאן צריך להתאמץ קצת. עדיף לעבור הלאה, לקרבן קל יותר. 

החיים שלי מלאים קריפטונייט. דלתות חסונות, ביטוחים שריריים, סדר חברתי מוצק, הרגלי בריאות והיגיינה מבהיקים, יחסים יציבים עם בני משפחה וחברים. הכול מגיע עם אחריות והבטחות, פריך ושברירי ורק מחכה לדמות עטוית קסדה שאוחזת במסור הנכון ביד ימין שתפרק הכול תוך שלוש דקות.

בשיחה עם נגה היא שאלה אותי איך אפשר לדעת מה יקרה בעתיד, או יותר נכון – איך אפשר לדעת ששלל דברים רעים לא יקרו לה. ובכן, אי אפשר. צריך להצטייד בקריפטונייט, בגמישות מחשבתית ומוכנות נפשית ליפול מדי פעם על הפרצוף. ואז לקום, לחדש את מלאי האשליות, ולהמשיך.

אני ארקוד לבד

אסור לרקוד. 

אם הבנתי נכון יהיו הופעות אבל בלי:

בלי אלכוהול.

 בלי להתקרב זה לזה יותר משני מטר.

בלי לרקוד.

ואם המגבלות יופרו יבוא שוטר. או קווין בייקון.

למה בכלל אכפת לי מהופעות נטולות נענועי אגן וצפיפות? אני הרי שונא צפיפות, ותמיד קיטרתי על הופעות חיות. בהופעה של הפו פייטרס במדריד עצבנו אותי הספרדים השיכורים שדחפו ושפכו בירה, ובפסטיבל רוק בבודפשט הודעתי לתומר שאני חותך אחורה כי ההמון עושה לי התקף חרדה. אז למה התגובה שלי לידיעה היתה כל כך נרגנת? 

מתקהלים

את התשובה סיפקה לי בת התשע כשצעדנו בשדרה. היא סיפרה על משא ומתן עם חברה ותיקה שתבוא לישון אצלה. "אני רוצה משהו נורמלי", אמרה, "זו תקופה מוזרה והכול משתנה כל הזמן". גם אני רוצה משהו נורמלי, ולכן אני חוזר לברים ולמסעדות החביבים עלי, ומסתפק בכיסא פלסטיק וארגז חלב על המדרכה. ולכן אני מחכה גם להופעות, אבל הרעיון של הופעה שבה אצטרך כל הזמן להיות מודע וערני, במקום להיסחף עם המוזיקה והחוויה, הוא ההפך מנורמלי. 

אני נצמד לפירורי שגרת דאשתקד. אני לא יודע אם זה ניסיון להיאחז חזק במעקה עד שהספינה תתייצב ותחזור למסלולה, או חלק מתהליך כואב של להרפות מן העבר. אני חושד שגם כשהכול ייגמר, ומותר יהיה לשתות בירה ולפזז בבארבי, זה לא יהיה הסוף הטוב המיוחל. 

שלושים שנה חלפו ממלחמת המפרץ, ובכל פעם שאני שומע אזעקה עולה בי הדהוד של עצמי בגרסת החייל, יושב עטוי מסיכת אב"כ במגורים בבסיס ומפחד. את המסיכה נגד קורונה אני עוטה כבר יותר משנה. אילו חרדות יישארו אחרי שאסיר אותה? כמה זמן ייקח עד שאכנס לבר, מועדון, טרמינל נוסעים או אולם כנסים בלי להתחלחל ולנסות לצמצם מגע עם עמיתיי בני האדם מפיצי המחלות? והאם נעמוד כולנו בחלל סגור ונתהה אם ברגע זה אנחנו נדבקים במגיפה הבאה?

אני מתנדנד בתווך. תלוי בין הנורמליות של פעם, לעתיד הלוט בערפל. חוסר הוודאות מוציא אותי אחת לכמה ימים מדעתי. ואז אני חוזר אליה, מלקט פירורי נורמליות ממדרכות תל אביב, וממשיך לחכות. ולפעמים קצת רוקד עם עצמי בבית. פחות צפוף ומאוד כיף.

ניצחון קטן על הזמן

באחת וחצי בלילה, כשכבר חשבתי שהכול בסדר, הגיעה ההודעה. נסעתי ברחובות הריקים מאדם להחזיר את הילדה הביתה. היא ירדה למטה, בפיג'מה ופרצוף עגמומי. החברה שלה נרדמה לפניה, והיא נתקפה חרדה. הדובי שנלווה כדי להגן על שנתה, ראש וראשון בהירארכיית הבובות שלה, לא סייע.

נהגתי חזרה ברחובות שקטים של תל אביב בסגר, ודיברנו על כמה היה לה קשה, ואיזה מזל שעוד הייתי ער, ועל איך הכול בסדר עכשיו. היא סיפרה איך הלכה רגע לשתות, וכשחזרה החברה שלה כבר ישנה. אופק של לילה נטול שינה ובודד ניבט אליה, והיא הזעיקה אותי לחילוץ. יכולתי להבין את הקושי בהמתנה נטולת ודאות ואופק בחשכת בית זר.

לפני שנים תומר הלך לישון אצל חבר. הם היו קבוצה, מעין מסיבת פיג'מות, והכול היה כיף ונחמד עד שכל חבריו נרדמו בזה אחר זה והוא נותר בודד וערני. הוא ניסה להתקשר אלי, אבל נתקל במכשול לא צפוי. עדיין לא היה לו טלפון משלו, והוא לא ידע שבבית המסוים ההוא צריך לחייג תשע לפני המספר. הוא התקשר אלי שוב ושוב בלי שהשיחה מגיעה אל היעד. כמה רחובות משם ישנתי עמוק בלי לדעת כלום. ותומר, ביישן מכדי להעיר את ההורים, נאלץ לצלוח את הלילה לבדו. 

ב"התיקונים" של ג'ונתן פראנזן יש סצינה של ילד שנשאר אחרון ליד השולחן , עד שיסיים לאכול את המנה שלו. הוא יושב שם שעות, לא מסוגל להיכנע ולאכול את התבשיל המאוס, בזמן שבני הבית כבר פורשים לישון. פראנזן משווה את ההמתנה הזו למבט ישיר אל השמש, חשיפה ממושכת מדי למימד הזמן, הוא אומר, עלולה לפגוע ולהותיר צלקות. יש משהו קשה בהמתנה בלי סוף ידוע. אבל כשזה קורה בבית זר, בחשכת הלילה שמטשטשת ומטילה ספק בכל מה שברור ומוכר באור יום, זה הופך לבלתי נסבל.

היה משהו מרגיע ומשמח בקלות שבה יכולתי לסייע, לחוש לעזרה כמו אביר רכוב על קאר טו גו. אני כבר יודע עד כמה היכולת הזו תצטמצם כשהיא תגדל. והיה משהו מספק בניצחון על הזמן. כעשר דקות חלפו מנחיתת הודעת המצוקה בווטסאפ שלי, ועד שהתייצבתי מתחת לבניין החשוך. שנים אחרי, הרגשתי שרגשות האשמה על הלילה ההוא של תומר צורבים קצת פחות. 

חם ומתוק בתל אביב

אנשים מדברים על לעזוב את העיר. כי קורונה, ואם ממילא אין הופעות, ברים, מסיבות ומסעדות אז מה הטעם לשלם שכר דירה מופקע עבור דירה ברחוב מלוכלך, או לפחות כזה שסמוך לרחוב רועש ומפויח. אנשים שאני מוקיר ומעריך מדברים פתאום על רעננה, אולי גבעתיים. נדמה שזו שעתן היפה של הערים המשעממות והנקיות. אם ממילא נגזר עלינו לבלות רוב הזמן בדלת אמותינו, אז למה לא בבית מרווח עם גינה? אולי ברעננה הייאוש יותר נוח.

אלא שהאמת הבסיסית לגבי תל אביב לא השתנתה גם בתקופת הנגיף. גדלתי ברעננה, אני מבקר בה פה ושם, כמו גם בקיבוצים שבהם גרים אחותי וחברה טובה. ואין מה לומר, זו איכות חיים – נקי ושקט ורחב ידיים, וכל האנשים דומים זה לזה, ותמיד מגיעה הנקודה שבה אני מרגיש שעוד קצת מכל הטוב הזה ואני מאבד שלווה ושפיות ומתחיל לילל אל השמים. 

צילום: תומר אפלבאום

כי גם היום כשאני יוצא לרחוב התל אביבי אני מרגיש חי. יש בו תנועה, ורעש, ואנשים מכל מיני סוגים וצבעים. היפסטרים מזוקנים והורים צעירים, קשישים עם כדורי פטנק ותיירים שהגיעו מחוץ לעיר, פרצופים מוכרים מהגן או בית הספר של הילדים או מהברים הקבועים, אקסיות, אנשים שהכרתי בברנז'ה, אנשים שהכרתי מחוץ לברנז'ה, הומלסים, עובדים זרים, ושליחי וולט בכחול שמזגזגים בין כולם. 

הם כבר לא יושבים בברים ובבתי הקפה אלא לידם. השולחנות והכיסאות נעלמו לטובת ארגזי חלב ירוקים, ספסלים ומדרכות. כיכרות דיזנגוף, הבימה ורבין מלאים בני אדם עם שקיות נייר חומות ממיטב המסעדות, כוסות קפה חד פעמיות ובקבוקי בירה. במקום לרבוץ בבית הקפה של שישי עברו כולם לרבוץ בגינה הקטנה שממול. כמו פלג מים שנחסם פתאום ומוצא דרך חדשה להמשיך ולזרום.

ואם המגוון לא מספיק אפשר ללכת או לדווש לא יותר מרבע שעה ולהגיע למקום אחר לגמרי. אם אצעד רבע שעה ברעננה אראה, ובכן, עוד רעננה. בתל אביב אגיע לשוק הכרמל עמוס דוכני האוכל, או למדרחוב לוינסקי שמלא בצעירים שמדגמנים גירסה זולה במיוחד של ברוקלין, לכרם התימנים או לחוף הים. זו עיר קטנה, חמש דקות על האופניים ואני יכול להרגיש בה כמו תייר.

וודי אלן אמר שהוא אוהב לגור בניו יורק כי הוא יכול להזמין מרק ברווז בארבע בבוקר, ושהוא לעולם לא יעשה את זה, אבל הידיעה שהוא יכול מרגיעה אותו. תל אביב מעניקה לי בדיוק אותו דבר. גם כשאני בוחר להעביר ערב על הספה אני מודע לחיים ששוקקים בה, כל הזמן. הם מעוררים בי חוסר מנוחה, FOMO והתרגשות כמעט תמידיים. אני מרגיש בה חי. אם הייתי רוצה להרגיש נינוח ורגוע רעננה היתה אפשרות מצוינת. נכון לעכשיו ולעתיד הנראה לעין אני מעדיף את האדרנלין שלי חם ומתוק, על מדרכה מטונפת בתל אביב.

שר החינוך נטש את הבניין

"אני לא רואה כלום, הכול חשוך. רואים אותי?" ישבתי עם תומר במרפסת ואכלנו צהריים ביחד, בזמן שהמורה לאזרחות ניסתה לפצח ללא הצלחה את תעלומת הגדרות הזום. התלמידים ניסו לעזור לה, "תיכנסי לסטינגס ותפעילי את המצלמה."היא ניסתה. "איפה המצלמה פה? רואים אותי?"

זו היתה מטאפורה יפה שהלמה שיעור אזרחות בישראל 2020, זו היתה דוגמה לאזלת היד הכללית, ולהזנחה הספציפית של הילדים שלי בכל מה שקשור למערכת החינוך. אין לי טענות למורה, אני מניח שאף אחד לא העביר לה קורס מזורז בתפעול הזום. היא עושה כמיטב יכולתה, מנסה לשחות במים הקרים והעמוקים אליהם הושלכה על ידי המערכת. "יהיה מבחן," היא הודיעה לתלמידים, וכשכמה קולות מתבגרים נהמו עליה שמה פתאום מבחן, ואיך זה יקרה, היא ענתה בכנות "לא יודעת, נחשוב על משהו." כנראה שאף אחד לא טרח לחשוב עד עכשיו. 

תומר והחברים שלו מגיעים ממרכז תל אביב, על כל המשתמע מכך. הם והמורים שלהם נהנים ממעמד סוציו-אקונומי סביר ומעלה, ואוריינות טכנולוגית מעל הממוצע, וגם הם מתחרפנים. אין לי מושג מה אמורים לעשות אנשים בלי מספיק מחשבים, בלי מספיק מקום בבית, בלי כלים בסיסיים להתמודד עם התקופה הזו. 

ואני חושד שגם למשרד החינוך אין. שבמרץ או אפריל לא היה שם אף אחד שחילק אנשים לצוותים ושלח אותם להכין שיעורי בית: לבדוק את כל החלופות, לא רק את זום. לבחון מה עובד טוב יותר בחיבור אינטרנט איטי, להכין תוכנית למשימות ביתיות למי שמתקשה ללמוד מרחוק או חסר את התשתיות הבסיסיות, לעבוד עם משרד הבריאות על הנחיות ללימוד בקבוצות בחוץ, ועוד כל מיני דברים בסיסיים לגמרי בעולם הדמיוני שבו קיים משרד חינוך מתפקד. זה מה שאני הייתי עושה לו הייתי מנהל פרויקטים ומישהו היה מבקש ממני להכין תוכנית ללימוד בימי קורונה, בזמן סגר, ביציאה ממנו. אבל מישהו צריך לבקש, לרצות.

צייצן שאני עוקב אחריו צייץ בטוויטר שהוא ואשתו החליטו לראות סרט בערב, ולכן נכנסו מראש ל-VOD כדי לבדוק מה יש, ובכך השקיעו יותר מחשבה ותכנון משהשקיע משרד החינוך ביציאה מהסגר. זה מצחיק, אבל את המחיר משלמים הילדים שלי, שמתחרפנים משיטת הלימוד הלא יעילה הזו, וסובלים מהריחוק החברתי והיעדר המפגשים פנים אל פנים, כי להתפלל בחוץ מותר, ולרוץ בקבוצה גם, אבל לשבת עם כמה תלמידים ומורה על הדשא אסור, או לפחות היה עד לפני רגע. והאטימות הזו מעוררת בי זעם, זה עוד פן אחד בהתנהלות של הנהגה שכולה אין אונות ואדישות, שעושה לילדים שלי נזק, מי יודע לאיזה טווח. 

יש חוזה ברור בין משרדי הממשלה השונים ובין נבחרי העם להמונים שבחרו בהם. הוא מופר שוב ושוב בתקופה האיומה הזו, ובמקרה של משרד החינוך זה מכעיס במיוחד כי לכאורה הפוליטיקה לא היתה אמורה להזדחל פנימה במקרה הזה, אפשר היה לחשוב על פתרונות מקצועיים מבוססי נתונים בלי לעצבן אף מגזר. ולא ללכת על דוקטרינת "גבעת חלפון" של בואו נעשה בדיוק מה שעשינו בפעם הקודמת, כי למה לא. יש המון פתרונות יצירתיים למצב הנוכחי, מישהו אי שם במנגנון המסואב מעל למורה האומללה לאזרחות צריך להתחיל לחשוב על כאלה. עדיף לפני הסגר השלישי. 

כרגע התחושה שלי היא של נטישה. המורה והתלמיד יושבים משני צידי הזום לבד. מי שאמור לספק להם תמיכה ותשתית נמלט מזמן, הזום פתוח כדי לסמן וי, כדי שכשיצוצו השאלות אפשר יהיה לטעון שהנה, התקיימו לימודים. בכל מה שקשור למנהיגות, חשיבה יצירתית והתמודדות, הציון של המערכת הוא נכשל.

הגינה הכי מוצלחת בתל אביב

בגינה הכי מוצלחת בתל אביב, במדשאות יש גבעות קטנות במקום משטח ישר שמבוגר יכול ללכת עליו. קימורי האדמה הירוקים מזמינים ילדים לרוץ, לטפס, ליפול בלי להיפגע. בגינה הכי מוצלחת בתל אביב יושבים אנשים עם מסכות בכל מיני מצבים ומסתכלים על הילדים שלהם משחקים. אמא עם מסכה תלויה ברישול על המרפק, אבא עם מסכה בהיכון על הסנטר, הורים צועדים בין שאר באי הגינה כשמסיכה מכסה את כל החלק התחתון של הפרצוף כמו שצריך, אולי מטעמי בריאות ואולי זה הנימוס החדש.

בגינה הכי מוצלחת בתל אביב יש מגלשות שגם אליהן צריך לטפס על גבעה מלאכותית, וצמד ארגזי חול שבאחד מהם יש מתקן דמוי שוקת שאפשר להפעיל בו זרם מים ולייצר את השילוב המופלא שכל הורה אוהב – חול ומים. ילד שלא מזמן למד ללכת מדשדש בבוץ בנעליים מפונפנות מעור שרק הורה תל אביבי מז'אנר מסוים ישקיע בהן כל כך הרבה כסף, ואבא שלו רודף אחריו, למרות שהנזק כבר נעשה וספק אם הנעליים ישרדו. ילד גדול יותר מנסה לסלק את הפולש הקטן ומשפריץ עליו מים. ניסיון התערבות של האם מזכה אותה במקלחת של מי בוץ. ככה זה כשנכנסים לסכסוכים על טריטוריה במזרח התיכון. בדרך חזרה על האופניים בת התשע אומרת שהיא מרגישה כאילו היא חוזרת מהים. 

סמוך לגינה הכי מוצלחת בתל אביב ניצבת מאפייה קטנה שמוכרת קפה, אבל יש לשלם ואז להתרחק מהכניסה ולהמתין שהמוכר יגיש בגניבה את המשקה האסור. במקומות אחרים תקבלו את הקפה מייד, אבל בשקית נייר, משל קניתם אלכוהול בתקופת היובש בארצות הברית. מדוע קרואסון שקדים בראש מורם וקפה בהיחבא? אולי בקבינט הקורונה יודעים. אחרי שרכשתם את הקפה תוכלו לשוב לגינה הכי מוצלחת בתל אביב ולהחליט איך ומתי לעטות את המסיכה. בדרך תחלפו על פני חנויות סגורות, אבל נטולות שלטי "להשכרה", בינתיים. 

הילדים בגינה הכי מוצלחת בתל אביב מרוצים. הם מנצנצים מחול מעורבב בזיעה, כי חם באוקטובר 2020. נדמה שהקורונה ומשבר האקלים מסתדרים יפה זו עם זה. הילדים מסתכלים על רב הקומות הענק שליד הגינה הכי מוצלחת בתל אביב. מעלית שקופה מפלחת אותו והם מנסים לנחש מי בדיוק עלה בה עכשיו, איש או אישה, וכמה קומות יש במגדל הגבוה גבוה הזה. אני תוהה אם האנשים במגדל מושפעים מהמשבר הכלכלי שעוד יגיע. בדרך חזרה מהגינה הכי מוצלחת בתל אביב אני דן עם בת תשע על עטיית מסיכה תוך כדי רכיבה על אופניים, ונהנה מכבישים כמעט ריקים.

עוד נשוב לגינה הזאת – היא בטווח קילומטר מהבית, בערך. ואולי בהמשך יהיה חם פחות ובריא יותר, ואקנה קפה בגלוי ואלגום ממנו בנחת, בלי הכאב המטריד של החרדה בחלק התחתון של הבטן. כן, ברור שנחזור, זו הגינה הכי מוצלחת בתל אביב, בפער. 

מי ישיג עד הרמזור

אני מדווש בשדרות רוטשילד כשאני קולט מישהו עוקף אותי. אני מסובב את הראש, מוכן לנעוץ מבט רושף בעוד שליח וולט או נער פוחז או היפסטר ממהר על קורקינט או חללית קרב, כי באמת שכבר נמאס מלרכוב במוד הישרדות. נמאס מאנשים שצועדים על שביל האופניים, מדו-גלגליים תמימים שהדביקו להם מנוע והפכו אותם לתאונה קטלנית בפוטנציה, ממסיכות בכל מקום, מהמתח הזה באזור הכתפיים כי תכף מתחיל בית הספר שוב אבל לא ברור איך, ובת השמונה עוברת לאחד חדש ואי אפשר אפילו להיכנס איתה ביום הראשון, כי מגיפה והכול פה מרחק שלוש דקות מהתקף חרדה וכוסומו.

כל שנה מקטרים מחדש, ובצדק, על פתיחת שנת הלימודים, השגרה המעייפת של סנדוויצ'ים והשכמה ולהגיע בזמן, ההידחקות דרך שער בין הספר, הרפטטיביות הבלתי נלאית של מלאכת החיים המתישה, ועכשיו אני מתגעגע. קיטרתי כמו כולם, כן? אבל לא הבנתי עד כמה השגרה הזו יציבה ומנחמת, כמה נוח לדעת בדיוק על מה אקטר ועל מה אתעצבן. להיאנח כבעל ניסיון שכבר העביר שני ילדים במסלולי מערכת החינוך, ומה זה בשבילו עוד אחת? 

 

ועכשיו – בלגאן. קפסולות כן או לא, למידה מרחוק בערך, צופים? חוגים? סגר? זה הנורמלי החדש, המציאות בגירסה הנזילה שלה, ואני צריך להתרגל. וגרוע מזה, הילדים שלי צריכים להתרגל, ועוד בלי שאחזיק להם את היד ואתלה את הילקוט על הכיסא וכל הטקס הזה, שסיכוי סביר שאני זקוק לו לא פחות מהם. תכל'ס יותר. 

אני רוכב על האופניים וחושב שעוד לא ברור איך ומי יחכה לבת שמונה במוסד החדש, ומה בדיוק תכלול השנה האחרונה של תומר בתיכון, ואין לי שום תמונה ברורה בראש של השנה הזו, והמוח שלי מתעקש לייצר תרחישים אפשריים ללא תוחלת, נואש לאיזה בסיס להישען עליו. וזה בעיקר גורם לחוסר נחת ונוקשות באזור הכתפיים. 

וכך אני מדווש, מסיכה בכיס ובלגאן בראש, כשהעקיפה הפתאומית מכניסה אותי לכוננות. רק יום קודם האשכנזי המכובס שבי אפילו פלט "אידיוט" אחרי רוכב האופניים שטס באדום וכמעט הוריד את בת השמונה ואותי במעבר חצייה, וקיוויתי שיש לו כרטיס אד"י. 

אבל כשאני מסובב את הראש אני רואה מולי פרצוף מחייך של ילד בן שלוש-ארבע, קסדה על הראש, והוא מביט בי בגאווה וצועק "השגנו" בעוד אביו רכון קדימה כאילו היה בטור דה-פראנס, והם עוקפים ומגיעים לרמזור לפני. וכשאני נעצר לידם לפני מעבר החצייה אנחנו מסכימים שאמנם הגענו בסוף לאותה נקודה, אבל הכי חשוב מי הגיע ראשון, והילד קורן מאושר, ואבא שלו מרוצה, ולרגע לאף אחד לא אכפת מכלום, והכתפיים קצת משתחררות לכמה דקות של איזו נחמה נעימה. שוב דבר לא השתנה, הן יתקשחו שוב אחר כך, אבל גם רגע של חסד זה לא רע בימים האלה, וגם רומז בזהירות שאולי יהיו עוד. אחרי מעבר החצייה אני ממשיך הלאה, רואה את האב ובנו דוהרים לפני, ומרגיש קצת טוב יותר.  

הכול מצומצם

השבוע, לראשונה, הרגשתי צורך של ממש לראות בני אדם, ועכשיו. בדיוק חשבתי שהתרגלתי למציאות החדשה והופה, טוויסט בעלילה. בהתחלה התחרפנתי קלות מהסגר והעבודה מהבית, אחר כך התרגלתי וגיליתי שזה בעצם סינרגטי עם כישורי המיזנתרופיה שלי, והנה, פתאום, משום מקום, אני זקוק לקצת חברה. 

רכבתי לבית קפה שבו עובד חבר מהעבודה, ישבתי עם הלטפופ כמו כולם, בהיתי באנשים בוהים בלפטופים, ונרגעתי. אז זה מה שמרגיע אותי? זו השאיפה היומית שלי? ובכן, כן. הכול מצטמצם. 

הצמצום אינו רק של חלל העבודה שלי שמתרכז כעת לאזור שולחן הכתיבה בדירה תל אביבית סבירה. לא לא, הצמצום מתחיל בתוכי. לפני שכל זה התחיל ראיתי המון אנשים כל יום, ואז הייתי חוזר הביתה ונח מכל הסוציאליות הזאת. שיחות בפינת הקפה, סמול טוק עם עמיתים – זה נחמד, אבל גם דורש אנרגיה. לאף אחד לא אכפת אם קמת במצב רוח מזופת, או שאתה טרוד באחד מהבלי העולם הזה, אנשים מצפים שתהיה נחמד כשהם חולפים מולך במסדרון. 

ופתאום זה חסר. כי העולם הצטמצם, ויחד איתו התפיסה שלי את אותו עולם, את עצמי, את מה שאני רוצה. הכול ירד קומה אחת למטה, למרתפים של איזשהו צורך בסיסי. לראות קצת אנשים, לצאת רגע מהבית. לא לטוס חלילה, או אפילו לנסוע רחוק. רק לנוע קצת אל עבר האופק היומי הצר. להיות אסיר תודה שיש לך בכלל עבודה, ועוד במקום מוצלח, בעידן כזה. להתמקד במפגש חברתי שתוכנן מראש, כי זה הדבר הגדול הבא שיש לצפות לו. פעם זה היה לחשוב אולי על קידום או תפקיד אחר, לחשוב על הופעה גדולה בחו"ל, טיול עם איזה צאצא לעיר גדולה וזרה. אבל אלו מדרגות אבולוציוניות מתקדמות מדי של שאיפה בתקופה הזאת. עכשיו מצמצמים. 

ולכאורה הכול כרגיל, אבל גם אם אני יוצא לבלות האנשים מולי עוטים מסיכות, ובמסעדה או בבית הקפה יש מגבלות ישיבה ושירות, וכל פעולה מזכירה לי שאני אולי מנסה להמשיך כאילו כלום, אבל העולם השתנה באופן כנראה בלתי הפיך. הכול בווליום נמוך יותר. וזה מעודד אותי ושכמותי לצמצם שאיפות, רצונות, דרישות. כמו תמיד יש מי שגורף רווחים מצרות ומגיפות, יש את אלה שחטפו והם מיואשים ובשארית כוחותיהם יוצאים למחות, ויש את האמצע, בורגנות הקורונה, שמצטמצמים. וחשוב היה לי להבין את זה בעיקר כדי לנסות להפסיק עם השטות הזו ויפה שעה אחת קודם, כי מה הטעם לחיות ככה. עם כל האהבה הרבה שאני רוחש לנהנתנות ואסקפיזם, בזמן הקרוב אצטרך לעבוד על להרים את הראש ולנסות להצטמצם פחות ולהתחיל להתרחב.

טומי לי ג'ונס הרס לי את החיים

באמצע סרט פעולה זניח משנות התשעים טומי לי ג'ונס מישיר מבט אל הבוסית שלו ואל המצלמה, ואומר בפנים חמורות: "תני לי לעשות את העבודה שלי". הדמות שמגלם ג'ונס, מרשל אמריקאי, חטפה כמה שעות קודם לכן כדור מאסיר נמלט. אבל מה לו ולהתאוששות? לכל היותר איזו חופשה קטנה עם דרינק ואדוויל. הבטתי במסך נפעם, גם מהמסירות הבלתי מתפשרת, וגם כי בכל זאת טומי לי ג'ונס. ואז חשבתי על זה עוד רגע, והגעתי למסקנה שהאיש אידיוט. 

המרשל שמגלם ג'ונס הוא האיש שיתעקש להגיע למשרד גם כשהוא לא מרגיש טוב וידביק את כולם בקורונה, כי העבודה קודמת לכול. הוא גיבור קולנועי סטנדרטי ונפוץ, מאלה שיעדיפו את העבודה על פני בת הזוג ויתגרשו,  יזניחו את הילדים ויחטפו אולקוס או סרטן בגיל 50 בגלל עודפי דחק וויסקי. זהו אתוס אמריקאי רעיל שנספג בכל נקבובית בעולם המערבי ומסייע בעיקר לבעלי הון, עורכי דין לענייני משפחה ופסיכולוגים. יצא לי לעבוד כבר עם לא מעט אנשים שנהגו לבלות במקום העבודה 12 שעות ומעלה, ואף להפציע בימי שישי, בזמן שבבית מחכה להם צאצא בן כמה חודשים. מנהל אחד אמר לי בשיא הרצינות שהוא לא מסוגל לחשוב על גירושים כי אז לא יראה את ילדיו כל יום. האיש נהג לבלות במשרד חצי יממה לפחות. 

גפי אמיר כתבה פעם בטור שלה שאם אתה רואה אב מבלה עם הילדים בגינה תל אביבית בשעה סבירה, כנראה שהוא גרוש. יש צורך באקט רשמי עם חותמת של שתי רשויות – משרד הפנים והרבנות – כדי שהגבר-גבר המערבי יוכל להרשות לעצמו לצאת מוקדם פעמיים בשבוע מהעבודה לטובת הילדים. ומי אשם? טומי לי ג'ונס! העבודה מעל הכול, מניין השעות במשרד חייב לעלות על 60 בשבוע, מחלות זה לחלשים, והילדים? שיסתדרו. 

והאמת שחשבתי שזו כבר נחלת העבר. אבל לא בדיוק. בחברת ההייטק שאני עובד בה מדברים ברצינות על איזון בין חיים אישיים לעבודה, מספקים תנאים מופלאים להורים חדשים, מעודדים אותי לנצל ימי חופשה באופן שגובל בהטרדה ובאופן כללי מגלים נאורות מתקדמת. זה חדש לי – מקומות העבודה הקודמים לא היו דומים לאוטופיה הזו – ונשמע מוזר לחברים שעובדים בעולם האמיתי. חברה טובה סיפרה על בוס שזעם עליה כשהודיעה לו שהיא צריכה להיכנס לבידוד בעקבות חשיפה לחולה קורונה, ותהה איפה האכפתיות והנאמנות שלה. מישהי אחרת סיפרה על מנהל שאמר לה שלא ישלם על הימים שבהם עבדה מהבית, גם היא בגלל בידוד, כי אם לא היתה פיזית במשרד זה לא נחשב. אבל גם אצלי, באוטופיה, יש חריקות. בכל אחד משלושת ימי החופשה שלקחתי השבוע הציצה העבודה מהחלון רק כדי לברר משהו קטן. בכל יום צץ מישהו שיש לו רק שאלה, משהו קטן וחצי דחוף, עניין קטן. אף אחד לא התכוון לרע, אף אחד לא רצה משהו שדרש ממני יותר משתיים-שלוש דקות. ועדיין, התחושה היתה שאין לגיטימציה להתנתק לגמרי.

בעולם אידיאלי טומי לי ג'ונס היה הולך לדוג עד לרפואה שלמה, ונותן לצוות שלו להמשיך לרדוף אחרי הפושעים. הוא היה מכיר בכך שהעבודה שלו חשובה, אבל היא רק חלק ממכלול החיים, ושבלי איזון וקבלה של החלקים האחרים צפוי לו עתיד חברתי ורפואי עגום. בעולם כזה אני הייתי מרגיש אשם פחות כשאני לוקח חופש, ומפסיק לבדוק מיילים בשבתות. אבל האימפריה האמריקאית ומשרד יחסי הציבור שלה בהוליווד עשתה שמות בכולנו, והשקיעה הנוכחית שלה לא תשנה את זה כנראה. ולכן יש לזכור – עבודה צריכה להיות מעניינת, אפילו שליחות, אבל לא פחות מכך תפקידה הוא לממן את הבירה בסוף היום ואת הספה שעליה היא תילגם. 

%d בלוגרים אהבו את זה: