ארכיון תגים | תל אביב

מי ישיג עד הרמזור

אני מדווש בשדרות רוטשילד כשאני קולט מישהו עוקף אותי. אני מסובב את הראש, מוכן לנעוץ מבט רושף בעוד שליח וולט או נער פוחז או היפסטר ממהר על קורקינט או חללית קרב, כי באמת שכבר נמאס מלרכוב במוד הישרדות. נמאס מאנשים שצועדים על שביל האופניים, מדו-גלגליים תמימים שהדביקו להם מנוע והפכו אותם לתאונה קטלנית בפוטנציה, ממסיכות בכל מקום, מהמתח הזה באזור הכתפיים כי תכף מתחיל בית הספר שוב אבל לא ברור איך, ובת השמונה עוברת לאחד חדש ואי אפשר אפילו להיכנס איתה ביום הראשון, כי מגיפה והכול פה מרחק שלוש דקות מהתקף חרדה וכוסומו.

כל שנה מקטרים מחדש, ובצדק, על פתיחת שנת הלימודים, השגרה המעייפת של סנדוויצ'ים והשכמה ולהגיע בזמן, ההידחקות דרך שער בין הספר, הרפטטיביות הבלתי נלאית של מלאכת החיים המתישה, ועכשיו אני מתגעגע. קיטרתי כמו כולם, כן? אבל לא הבנתי עד כמה השגרה הזו יציבה ומנחמת, כמה נוח לדעת בדיוק על מה אקטר ועל מה אתעצבן. להיאנח כבעל ניסיון שכבר העביר שני ילדים במסלולי מערכת החינוך, ומה זה בשבילו עוד אחת? 

 

ועכשיו – בלגאן. קפסולות כן או לא, למידה מרחוק בערך, צופים? חוגים? סגר? זה הנורמלי החדש, המציאות בגירסה הנזילה שלה, ואני צריך להתרגל. וגרוע מזה, הילדים שלי צריכים להתרגל, ועוד בלי שאחזיק להם את היד ואתלה את הילקוט על הכיסא וכל הטקס הזה, שסיכוי סביר שאני זקוק לו לא פחות מהם. תכל'ס יותר. 

אני רוכב על האופניים וחושב שעוד לא ברור איך ומי יחכה לבת שמונה במוסד החדש, ומה בדיוק תכלול השנה האחרונה של תומר בתיכון, ואין לי שום תמונה ברורה בראש של השנה הזו, והמוח שלי מתעקש לייצר תרחישים אפשריים ללא תוחלת, נואש לאיזה בסיס להישען עליו. וזה בעיקר גורם לחוסר נחת ונוקשות באזור הכתפיים. 

וכך אני מדווש, מסיכה בכיס ובלגאן בראש, כשהעקיפה הפתאומית מכניסה אותי לכוננות. רק יום קודם האשכנזי המכובס שבי אפילו פלט "אידיוט" אחרי רוכב האופניים שטס באדום וכמעט הוריד את בת השמונה ואותי במעבר חצייה, וקיוויתי שיש לו כרטיס אד"י. 

אבל כשאני מסובב את הראש אני רואה מולי פרצוף מחייך של ילד בן שלוש-ארבע, קסדה על הראש, והוא מביט בי בגאווה וצועק "השגנו" בעוד אביו רכון קדימה כאילו היה בטור דה-פראנס, והם עוקפים ומגיעים לרמזור לפני. וכשאני נעצר לידם לפני מעבר החצייה אנחנו מסכימים שאמנם הגענו בסוף לאותה נקודה, אבל הכי חשוב מי הגיע ראשון, והילד קורן מאושר, ואבא שלו מרוצה, ולרגע לאף אחד לא אכפת מכלום, והכתפיים קצת משתחררות לכמה דקות של איזו נחמה נעימה. שוב דבר לא השתנה, הן יתקשחו שוב אחר כך, אבל גם רגע של חסד זה לא רע בימים האלה, וגם רומז בזהירות שאולי יהיו עוד. אחרי מעבר החצייה אני ממשיך הלאה, רואה את האב ובנו דוהרים לפני, ומרגיש קצת טוב יותר.  

הכול מצומצם

השבוע, לראשונה, הרגשתי צורך של ממש לראות בני אדם, ועכשיו. בדיוק חשבתי שהתרגלתי למציאות החדשה והופה, טוויסט בעלילה. בהתחלה התחרפנתי קלות מהסגר והעבודה מהבית, אחר כך התרגלתי וגיליתי שזה בעצם סינרגטי עם כישורי המיזנתרופיה שלי, והנה, פתאום, משום מקום, אני זקוק לקצת חברה. 

רכבתי לבית קפה שבו עובד חבר מהעבודה, ישבתי עם הלטפופ כמו כולם, בהיתי באנשים בוהים בלפטופים, ונרגעתי. אז זה מה שמרגיע אותי? זו השאיפה היומית שלי? ובכן, כן. הכול מצטמצם. 

הצמצום אינו רק של חלל העבודה שלי שמתרכז כעת לאזור שולחן הכתיבה בדירה תל אביבית סבירה. לא לא, הצמצום מתחיל בתוכי. לפני שכל זה התחיל ראיתי המון אנשים כל יום, ואז הייתי חוזר הביתה ונח מכל הסוציאליות הזאת. שיחות בפינת הקפה, סמול טוק עם עמיתים – זה נחמד, אבל גם דורש אנרגיה. לאף אחד לא אכפת אם קמת במצב רוח מזופת, או שאתה טרוד באחד מהבלי העולם הזה, אנשים מצפים שתהיה נחמד כשהם חולפים מולך במסדרון. 

ופתאום זה חסר. כי העולם הצטמצם, ויחד איתו התפיסה שלי את אותו עולם, את עצמי, את מה שאני רוצה. הכול ירד קומה אחת למטה, למרתפים של איזשהו צורך בסיסי. לראות קצת אנשים, לצאת רגע מהבית. לא לטוס חלילה, או אפילו לנסוע רחוק. רק לנוע קצת אל עבר האופק היומי הצר. להיות אסיר תודה שיש לך בכלל עבודה, ועוד במקום מוצלח, בעידן כזה. להתמקד במפגש חברתי שתוכנן מראש, כי זה הדבר הגדול הבא שיש לצפות לו. פעם זה היה לחשוב אולי על קידום או תפקיד אחר, לחשוב על הופעה גדולה בחו"ל, טיול עם איזה צאצא לעיר גדולה וזרה. אבל אלו מדרגות אבולוציוניות מתקדמות מדי של שאיפה בתקופה הזאת. עכשיו מצמצמים. 

ולכאורה הכול כרגיל, אבל גם אם אני יוצא לבלות האנשים מולי עוטים מסיכות, ובמסעדה או בבית הקפה יש מגבלות ישיבה ושירות, וכל פעולה מזכירה לי שאני אולי מנסה להמשיך כאילו כלום, אבל העולם השתנה באופן כנראה בלתי הפיך. הכול בווליום נמוך יותר. וזה מעודד אותי ושכמותי לצמצם שאיפות, רצונות, דרישות. כמו תמיד יש מי שגורף רווחים מצרות ומגיפות, יש את אלה שחטפו והם מיואשים ובשארית כוחותיהם יוצאים למחות, ויש את האמצע, בורגנות הקורונה, שמצטמצמים. וחשוב היה לי להבין את זה בעיקר כדי לנסות להפסיק עם השטות הזו ויפה שעה אחת קודם, כי מה הטעם לחיות ככה. עם כל האהבה הרבה שאני רוחש לנהנתנות ואסקפיזם, בזמן הקרוב אצטרך לעבוד על להרים את הראש ולנסות להצטמצם פחות ולהתחיל להתרחב.

טומי לי ג'ונס הרס לי את החיים

באמצע סרט פעולה זניח משנות התשעים טומי לי ג'ונס מישיר מבט אל הבוסית שלו ואל המצלמה, ואומר בפנים חמורות: "תני לי לעשות את העבודה שלי". הדמות שמגלם ג'ונס, מרשל אמריקאי, חטפה כמה שעות קודם לכן כדור מאסיר נמלט. אבל מה לו ולהתאוששות? לכל היותר איזו חופשה קטנה עם דרינק ואדוויל. הבטתי במסך נפעם, גם מהמסירות הבלתי מתפשרת, וגם כי בכל זאת טומי לי ג'ונס. ואז חשבתי על זה עוד רגע, והגעתי למסקנה שהאיש אידיוט. 

המרשל שמגלם ג'ונס הוא האיש שיתעקש להגיע למשרד גם כשהוא לא מרגיש טוב וידביק את כולם בקורונה, כי העבודה קודמת לכול. הוא גיבור קולנועי סטנדרטי ונפוץ, מאלה שיעדיפו את העבודה על פני בת הזוג ויתגרשו,  יזניחו את הילדים ויחטפו אולקוס או סרטן בגיל 50 בגלל עודפי דחק וויסקי. זהו אתוס אמריקאי רעיל שנספג בכל נקבובית בעולם המערבי ומסייע בעיקר לבעלי הון, עורכי דין לענייני משפחה ופסיכולוגים. יצא לי לעבוד כבר עם לא מעט אנשים שנהגו לבלות במקום העבודה 12 שעות ומעלה, ואף להפציע בימי שישי, בזמן שבבית מחכה להם צאצא בן כמה חודשים. מנהל אחד אמר לי בשיא הרצינות שהוא לא מסוגל לחשוב על גירושים כי אז לא יראה את ילדיו כל יום. האיש נהג לבלות במשרד חצי יממה לפחות. 

גפי אמיר כתבה פעם בטור שלה שאם אתה רואה אב מבלה עם הילדים בגינה תל אביבית בשעה סבירה, כנראה שהוא גרוש. יש צורך באקט רשמי עם חותמת של שתי רשויות – משרד הפנים והרבנות – כדי שהגבר-גבר המערבי יוכל להרשות לעצמו לצאת מוקדם פעמיים בשבוע מהעבודה לטובת הילדים. ומי אשם? טומי לי ג'ונס! העבודה מעל הכול, מניין השעות במשרד חייב לעלות על 60 בשבוע, מחלות זה לחלשים, והילדים? שיסתדרו. 

והאמת שחשבתי שזו כבר נחלת העבר. אבל לא בדיוק. בחברת ההייטק שאני עובד בה מדברים ברצינות על איזון בין חיים אישיים לעבודה, מספקים תנאים מופלאים להורים חדשים, מעודדים אותי לנצל ימי חופשה באופן שגובל בהטרדה ובאופן כללי מגלים נאורות מתקדמת. זה חדש לי – מקומות העבודה הקודמים לא היו דומים לאוטופיה הזו – ונשמע מוזר לחברים שעובדים בעולם האמיתי. חברה טובה סיפרה על בוס שזעם עליה כשהודיעה לו שהיא צריכה להיכנס לבידוד בעקבות חשיפה לחולה קורונה, ותהה איפה האכפתיות והנאמנות שלה. מישהי אחרת סיפרה על מנהל שאמר לה שלא ישלם על הימים שבהם עבדה מהבית, גם היא בגלל בידוד, כי אם לא היתה פיזית במשרד זה לא נחשב. אבל גם אצלי, באוטופיה, יש חריקות. בכל אחד משלושת ימי החופשה שלקחתי השבוע הציצה העבודה מהחלון רק כדי לברר משהו קטן. בכל יום צץ מישהו שיש לו רק שאלה, משהו קטן וחצי דחוף, עניין קטן. אף אחד לא התכוון לרע, אף אחד לא רצה משהו שדרש ממני יותר משתיים-שלוש דקות. ועדיין, התחושה היתה שאין לגיטימציה להתנתק לגמרי.

בעולם אידיאלי טומי לי ג'ונס היה הולך לדוג עד לרפואה שלמה, ונותן לצוות שלו להמשיך לרדוף אחרי הפושעים. הוא היה מכיר בכך שהעבודה שלו חשובה, אבל היא רק חלק ממכלול החיים, ושבלי איזון וקבלה של החלקים האחרים צפוי לו עתיד חברתי ורפואי עגום. בעולם כזה אני הייתי מרגיש אשם פחות כשאני לוקח חופש, ומפסיק לבדוק מיילים בשבתות. אבל האימפריה האמריקאית ומשרד יחסי הציבור שלה בהוליווד עשתה שמות בכולנו, והשקיעה הנוכחית שלה לא תשנה את זה כנראה. ולכן יש לזכור – עבודה צריכה להיות מעניינת, אפילו שליחות, אבל לא פחות מכך תפקידה הוא לממן את הבירה בסוף היום ואת הספה שעליה היא תילגם. 

זה העולם החדש טמבל, תתרגל

כבר כמה שבועות אני מסתובב בבועה התל אביבית הנוחה שלי ומנסה להבין למה הכל קצת מעצבן. לכאורה הכל כמעט כשהיה, והקורונה נגמרה לא? מה לא? והברים והמסעדות פתוחים, והמסיכות מעוצבות, ויש לי עבודה והחיים ממשיכים. 

אבל ממשיכים אחרת. כמו נהר שהוסט ממסלולו וזורם באפיק חדש. הנוף אותו נוף, אבל הנתיב החדש קצת עקלקל, מטעה, לא נוח. אני מנסה להמשיך בשגרת חיי, איש של הרגלים וטקסים. הולך לשוק בשישי, עובר מחסום ובדיקת חום, ומגלה שבאסטיונר שתמיד קניתי ממנו כבר לא מגיע. ממשיך לקפה הקבוע והתפריט שונה, ויש דברים שנעלמו ממנו כי קורונה, וקצת ריק. יוצא לברים עם תפריט וירטואלי שצריך לסרוק בטלפון, ועם רווחים בין כיסאות על הבר שמייצרים תחושה של ערב חלש ועצוב. 

אלה זוטות. זה הרי לא נורא, קיטורים של תל אביבי מפונק. גם העובדה שאני לא יכול ללוות את בת השמונה עד לכיסא שלה בכיתה לא טראגית, ולא יקרה כלום אם לא נלך לים כי צפוף נורא וזה מלחיץ, ועוד ועוד ועוד. אסופת שינויים קטנים ולא משמעותיים שמייצרים צרימה במוזיקה של הקיום שלי, ומתדלקים את הדברים הגדולים באמת – הדאגה לחברים שיצאו לחל"ת ואיבדו עבודה, ובצידה התהייה מתי ואיך כל זה יגיע אלי. מתי לא יהיה מדובר רק באי נוחות קלה בבר השכונתי, אלא בפגיעה של ממש בחשבון הבנק, בבריאות שלי, של קרובי משפחה ואהובים. 

כי ההשפעה של הקורונה עלי גדולה בהרבה מאי הנוחות שבוויתור על עוד טיסה לחו"ל. המציאות שלי, של כולם, טולטלה בלי שהיינו מוכנים, לבלי הכר ובלי דרך חזרה. התחושה שלי ברגעים הקשים דומה לזו שאחרי המוות הפתאומי של אבא שלי. יד נעלמה באה והחריבה ושינתה באופן בלתי הפיך את המציאות, ואני אמור פשוט להמשיך ולחיות ולהסתגל כאילו כלום, כשכל מה שאני רוצה זה להתקפל על הרצפה בתנוחת עובר וליבב. זה מכעיס, זה מעורר תימהון, זה מפחיד. זו עוד שכבה של יציבות לכאורה שנמחקה מהמציאות, ואי הוודאות והאפשרות לאסון בכל רגע קרובות עכשיו הרבה יותר לפני השטח. 

המסקנה הכואבת היא שאני צריך להפסיק. להשתחרר מהציפייה שהנה תכף הכל חוזר להיות כפי שהיה. זו הנטייה האנושית הקטלנית להישאר בכיסא כשאזעקת האש צורחת ברקע, כי בטח לא קרה כלום. ובכן, קרה. אני צריך לעכל ולהתמודד ולהשתנות. ללכת עם מסיכה ולנשום, להתאים את הציפיות והתפיסות שלי למצב החדש, להפסיק להמתין לחזרה לשגרה שכבר לא תהיה. עולם חדש ואמיץ וכל זה, יאללה שיהיה. 

נו רק תודיע שאתה חי

"תגיד לאמא שאני בסדר ושמטפלים בי יפה," הוא כתב. מי מטפל בך יפה מי, כתבתי לו בעצבים, השובים שלך? אחרי שעתיים הוא ענה "כן". ילד בן 15 נוסע עם חברים לישון בחוף הים ומשתמש בסרקזם בווטסאפ כי הכריחו אותו לדווח שהוא חי. אני חייב לדעת שהוא חי, מה אכפת לו? תקליד 3-4 מילים ביד שלא מחזיקה את כוס הפלסטיק עם הוודקה הזולה.

אין שם מבוגר אחראי, על החוף. הוא אומר שלא צריך, ובאמת למה צריך מבוגרים בכלל, ילד בעל זבוב שלי. כשהייתי בגילו נסעתי עם חברים לאילת. אין לי מושג מה חיפשנו שם. לא היה טלפון נייד לסמס איתו מסרים עוקצניים. לא זוכר אם התקשרנו למישהו. לא יודע אם מישהו דאג לנו, ניהל משא ומתן לחלץ אותנו, שקל לשלוח אספקה. מה כבר יכול לקרות? עבודות כפייה במק-דיוויד? שרדנו כדי לספר.

אני לא יודע אם מה שאני מרגיש זו דאגה. לילד יש תושייה, חוש כיוון ויכולות הישרדות יותר מלכל שאר בני המשפחה שלו גם יחד. הוא עם המון חברים, חנונים וסאחים בדרגות כאלה ואחרות, בחוף במרכז הארץ, לא בודד בנקודת ההשתזפות המועדפת על דאעש בסיני. זה דחף שאינו בר כיבוש, צורך נפשי בזריקת הרגעה מרחוק, שמישהו יאשר שהכול בסדר. מאוד יכול להיות שאם הרשתות הסלולריות היו מתפוגגות ולא היתה שום דרך לתקשר עם נער החוף הייתי ישן בשקט. אבל ברגע שיש אפשרות לאישור ואישוש והרגעה, היא הופכת להכרחית.

ואולי זה מאבק שליטה. אתה תעדכן כי אמרנו לך, כי אתה אולי מטפח בסתר שאיפות עצמאות, מגלגל עיניים וחושב שההורים שלך לא מבינים כלום, אבל יש לנו עוד כמה קלפים בשרוול. אנחנו מחזיקים את המושכות ולא נהסס למשוך בהן. להראות מי כאן הבוס.

זה לא משנה, אין טעם לנסות להבין את מה שאין בינו לבין היגיון דבר וחצי דבר. כשהיינו בבודפשט הגענו למעבר חצייה. הושטתי יד מגוננת לעצור את הנער בן ה-15, כאילו שביומיום הוא לא משוטט בתל אביב חופשי ונטול השגחה. הוא התעצבן, ואני נזכרתי באמא שלי עושה בדיוק אותו דבר, אוחזת בזרועי מול כביש לא סואן כשאני כבר הורה בעצמי. נזכרתי שזה עיצבן אותי, הבנתי למה זה מעצבן אותו, והיה לי ברור שאין לי שום כוונה להפסיק לדאוג, להפסיק לדרוש הודעות הרגעה, להפסיק לשלוח יד מגוננת מול המכוניות בכביש. אף פעם. יום יבוא והפיליפיני שלי יידע שצריך להרים יד כשתומר בן ה-50 פלוס מנסה לחצות. ושיסמס אחר כך כשהוא מגיע הביתה, לעזאזל.

תל אביב – לוס אנג'לס, פחד ואהבה

הייתי היחיד שצעד על המדרכה בדרך למשרד בלוס אנג'לס.  הכביש היה עמוס מכוניות, חלק גדול מהן יקרות למראה, אבל על המדרכה הצרה לא היה איש חוץ ממני. אחר כך ראיתי זוג שב מהים והומלס בפינת רחוב.

החלופה לרחוב הסואן אך שומם היתה צעדה דרך הטיילת של וניס ביץ', העמוסה תיירים והומלסים. לא הצלחתי להחליט איזו אפשרות מאיימת פחות. המוני ההומלסים גרמו לי לחשוב על סרטי זומבים. המכוניות הנוצצות מסביב רק הדגישו את התחושה של חברה על פי תהום, דקה לפני הקריסה, והנה תכף חסרי הכול מתקוממים ואש מתפשטת ברחובות והלך על ארוחת הבוקר שלי.

אז נמנעתי מהטיילת וצעדתי ברחוב, במדבר אנושי. הרחוב היה מלא בבתים גדולים ויפים ומוזנחים ומסוגרים למראה. בתים שעוררו שאלות לגבי מה שמתרחש בתוכם, במרתפים שתחתיהם. ובין הבתים, ולמעשה בכל מקום, נפערים חללים גדולים, שטח ריק שמייצר תחושה מבשרת רעות, שרק מחכה להתמלא באנרגיה זדונית. השראה מצוינת לספר של סטיבן קינג או לסתם רוצח סדרתי. בדרך חונות מכוניות חדשות לצד קראוונים עלובים שבהם מתגוררים אלה שנמצאים דרגה אחת מעל חסרי הבית. ויש גרפיטי, המון גרפיטי, גדול ומרשים ואלים.

אני אוהב ערים צפופות ומסבירות פנים. בהתחלה חשבתי שאני רואה רק חלק קטן מעיר ענקית, אבל שיחות עם תושבי חלקים שונים של לוס אנג'לס חיזקו את התחושה: זו עיר לאנשים ממונעים. המדרכות בחלק מהרחובות הן רק הערת שוליים, או לא קיימות בכלל.

בגיל 16 ידעתי בביטחון גמור שני דברים: אני אהיה עורך דין, ולא אגור בתל אביב. עורך דין כי "פרקליטי ל"א" ותל אביב כי היא רועשת ומלוכלכת בניגוד לרעננה הנקייה והמסודרת. ואני רוצה שקט וסדר וניקיון. אני גר בתל אביב מ-1995 ולא מתכנן לעזוב לעולם. לא ברמת אביב, לא בביצרון – בתל אביב ממש, באמצע. הבנתי את סוד הקסם שברעש: שקט הוא רפש, רעש הוא חיים. באזור שבו אני גר אפשר לצאת מהבית בכל שעה ביממה ולראות ולשמוע אנשים, ולמצוא מקום פתוח. או ארבעה. תכונה והמולה. וגם אם תמצא רחוב פסטורלי ושקט תוכל לראות את הבהוב האורות ולשמוע את קולות האנשים מהרחוב הסמוך, ממש ליד. החיים מתרחשים כאן בחוץ, לא בתוך בתים גדולים ומסוגרים.

לא תמיד אני מנצל את השפע הזה, אבל מרגיע אותי לדעת שהוא קיים. ואלה הערים שאני אוהב לבקר בהן בעולם, ערים שלא צריך להתאמץ כדי לגלות אותן. ערים שמעדיפות זוג רגליים או אופניים על פני ארבעה גלגלים, שאם תצעק בהן מישהו ישמע אותך. לוס אנג'לס עשתה לי בעיקר חשק לנהוג בקבריולט אדומה על כביש מהיר לשדה התעופה וחזרה הביתה. ללכלוך ולרעש של תל אביב.

ילדי גל"צ ופרקליטי אל.איי

לא ידעתי הרבה בגיל 18 אבל שני דברים היו ברורים – אחרי הצבא אלמד משפטים, ולעולם לא אגור בתל אביב. משפטים, תכל'ס, כי פרקליטי אל.איי. ותל אביב היתה רועשת ומלוכלכת וכאוטית. כל מה שאני אוהב בה היום.

פחות חשבתי על הצבא, או על תוכנית חלופית לעריכת דין. וכך התגלגלתי בדרך לא דרך לתפקיד לא רע, ואחרי השחרור הגעתי באופן דומה לעיתונות. לא מעט מהאנשים במערכת היו כאלה – מתגלגלים בטעות. הגיעו לרגע, לעבודת סטודנט, התאהבו ונשארו. אבל לא כולם. היו גם מה שכינינו ילדי גל"צ. שם גנרי לכל מי ששירת בדובר צה"ל, במחנה, בטאון חיל האוויר וכמבן גלי צה"ל.

הם שילבו לוק של בני 12 עם מנטליות של בני 45. מוכווני מטרה, משופשפים במקצוע, רהוטים ומתובנתים. חלקם ראו בעיתון מקפצה הכרחית לתפקיד הבא – טלוויזיה אולי – בזמן שאני עוד ניסיתי להבין איפה אני חי. לא כולם, אם אתם חברים שנעלבים עכשיו, אני לא מתכוון אליכם. אבל זה היה הז'אנר.

הבטתי בהם בשילוב של קנאה ורתיעה. בזמן שאני עוד התאהבתי במקצוע וניסיתי להחליט אם ואיך אני רוצה להתקדם, הם כבר דילגו לתפקיד הבא. אם רק הייתי נחוש וממוקד יותר לפני הגיוס, יכולתי להיות כמוהם. מצד שני, מי רוצה להגיע לירח עד גיל 21? תנו רגע להסס, להתלבט, לחשוב.

אחר כך עזבתי את העיתונות בצעד פזיז ולב כבד והתגלגלתי אל עולם ההייטק הנוצץ והמופלא. לקח לי זמן לפענח את הקודים ולהבין את התרבות. אני עדיין בשלבים האחרונים של ההתאזרחות בגלקסיה הזו. אני זוכר את שלל ההפתעות שהיא זימנה. מי ידע שמשאבי אנוש אינו רק שם קוד לפיטורים וקיצוצי שכר? מדהים.

וגם כאן גיליתי את המקבילה לילדי גל"צ. מתכנתים ואחרים ששירתו ביחידות מודיעין, והעבודה הראשונה שלהם באזרחות היא בגוגל. והם משופשפים, מדברים שוטף את העגה, ממוקמים בנינוחות בתוך המסגרת. אבל אני מביט בהם אחרת. אני מנסה להבין מה עושה מישהו שבטוח שככה זה עבודה של גדולים. שאוכל ברמת חתונה של האלפיון העליון זה הסטנדרט, ותנאים סוציאליים מטורפים זה בסיסי, ועוד ועוד מכל הלה לה לנד שהוא תנאי העבודה שלי. לאן נותר לך לשאוף כשהעבודה הראשונה שלך באזרחות היא בשפיץ של הפירמידה.

לא כיף להתחיל מלמטה, בעבודת סטודנט עם משכורת פח. אבל זה מספק מותרות כמו לתהות, להתבלבל, לזוז. להיתקע. לבדוק מי אתה וכמה טעית לגבי עצמך קודם. אולי לקחת אחר כך יותר בקלות את טעיות העתיד. קל יותר לנטוש עבודה שאתה לא בטוח לגביה כשהשכר דל. לנסות משהו אחר לגמרי, ללכת בדרך לא מוכרת שתוביל ליעדים זרים ומוזרים. או אולי חזרה בדיוק לאותה נקודה, אבל עם זווית ראייה אחרת. אבל איך קמים ונוטשים את מקום העבודה הכי טוב בארץ? איך מוצאים את האומץ לקחת סיכון?

אני לא מקנא בהם. השנים בערבות העיתונות הדלות איפשרו לי פרספקטיבה ויכולת להעריך את המקום שבו אני נמצא. אני בעיקר סקרן לדעת לאן הם הולכים מכאן. אולי לבנות את הגוגל הבאה, אולי לחיים נוחים ומרופדים לנצח. לא הייתי מתחלף לא איתם ולא עם הגל"צניקים. לגמרי בסדר לי ככה.

יום הולדת ראשון אחרי

הגשם לא הרס את התוכניות כי לא היו תוכניות. לקח לי יותר מדי זמן להבין את זה. ביום שישי חל יום ההולדת הראשון של אבא שלי מאז שמת. קבענו להיפגש בדרום תל אביב, האזור שבו גדל ושבו נהג לשוטט עם אמא שלי בימי שישי.

הצלחנו לקבוע שעה, בערך, ומיקום. אחותי, אמנית ארגון ברמה של רשג"ד צופים שבע קרבות, אמא שלי, המורה לשעבר שצריכה לדעת מה קורה, מתי ואיפה, ומכירה את המילה ספונטניות היכרות קרירה ורחוקה – אף אחת מהן לא הצליחה להגיע לסדר יום ברור ומובנה. אחי ואני לא ניסינו אפילו. זה היה בלתי אפשרי בשבוע שכולו המתנה מודחקת לתאריך.

וכך שוטטנו, מוצאים מחסה ממתקפות גשם פתאומיות בחנויות שההורים שלי פקדו בקביעות. מתחילים במעדניית חיים רפאל, נקודת הפתיחה שלהם, וממשיכים לעוד שלל חנויות קטנות וצפופות. עם חלק מהמוכרים נרקמו קשרים, והם באו לדבר ולברר מה נשמע. פה ושם קנינו דברים, ואכלנו הרבה יותר מדי פחמימות, ולא באמת דיברנו על אבא שלי. כלומר, דיברנו. אמא שלי סיפרה על הפרטים והניואנסים של הסיבובים שלהם ביחד, חלוקת התפקידים, הדברים הקטנים שעיצבנו אותו ואלה ששימחו. ובאחד מבתי הקפה שלפה מכתבים ישנים שכתבנו לו כשהיה בהשתלמות ארוכה בארצות הברית. אבל הכאב והגעגועים והכעס חסר האונים על העולם נשארו מאחורי המילים. אף אחד מאיתנו לא ידע איך לבטא אותם.

סיימנו במסעדה, נמלטים אל החום שבפנים, והזמנו קנקן מרגריטה והרמנו כוס לאבא שלי. לא לזכר, מן הסתם לא לחיי. והלכתי הביתה מותש פיזית ונפשית אחרי שחיבקתי את אמא שלי חזק.

בתחילת השבוע התכתבתי עם חברה טובה. היא סיפרה שהיא צריכה להגיע ללוויה מחוץ לעיר והטרמפ שלה הבריז. חשבתי על אבא שלי, בדקתי את לוח הפגישות, והצעתי לה להגיע אלי לעבודה ושאסיע אותה. בדיוק מסוג הדברים שאבא שלי היה עושה בלי למצמץ, ואני לא הייתי חושב לעשות אלמלא הוא, והתאריך הקרב ובא. בעצם סביר להניח שהוא היה מגיע ואוסף אותה מהדלת, ולא מניח לה להגיע עד אליו. הוא היה איש טוב ונדיב ממה שאני אהיה אי פעם, אבל דמותו בראש שלי עוזרת לי להשתפר. באחד המכתבים שאמא שלי הביאה כתב אני בן ה-16 שאני מתגעגע. זה נכון גם היום, ויהיה נכון תמיד.

 

איש אחד נכנס לבר

בבר החביב עלי בתל אביב יושבים לרוב אנשים שדומים לי בגיל, במצב התודעתי, בטעם המוזיקלי. הוא לא נסתר אבל גם לא גלוי במיוחד – לא תפלו עליו במקרה תוך שיטוט ברחוב. צריך לדעת לאן ללכת. לכן הופתעתי למדי כשנכנסתי אליו ערב אחד, התיישבתי ליד חברים שהמתינו לי במקום, וגיליתי בצד השני של הבר בחור ארוך שיער שהיה עם נגה בגן. עוד לפני שהספקתי לעכל ניגשה אלינו הברמנית החדשה. בת 18, שהייתה עם נגה ביסודי.

זה היה שיאה של תופעה. ילדים שהכרתי כשהיו בגן ממלצרים לי או מנופפים אלי לשלום מפינות עישון של בתי קפה. זה מטלטל אותי כל פעם מחדש, איך שהם צצים פתאום בגרסה בוגרת. זה לא נעים לי. זו המחשה אכזרית של תהליך הניתוק של הילדים שלי ממני.

כמו לא מעט מהישגי האנושות גם ההחלטה לעשות ילדים היא תוצאה של קוצר ראייה, חוסר דמיון והאשליה שאפשר לצפות את העתיד. כמו גילוי אמריקה, המצאת פצצת האטום וייסודה של לד זפלין – האדם עושה תוכניות בגלל אילוצים ועם מטרות מוגדרות, והחיים מחייכים חיוך קטן. אני זוכר את עצמי מסתכל על בטן הריונית וחושב איך זה יהיה להקריא את ״ההוביט״ לילד שבפנים. בהערכה גסה הדמיון שלי הצליח לרוץ שבע שנים קדימה. 18 שנה אחרי אני נתקל במצבים שונים לגמרי. אני נוהג והעובר מהבטן העגולה ההיא מעיר שלא אותתי כשעברתי נתיב. הילדים שלי יוצאים לבלות וחוזרים כשאני כבר ישן. אני לא באמת יודע מה הם עושים, מה הם חושבים.

לא ניסחתי לעצמי מטרות ברורות כשעשיתי ילדים. התניה תרבותית, דחף חייתי, מה זה משנה – התחשק לי גור אדם קטן וחמוד. לא הבנתי לאן זה מוליך. לא צפיתי את תהליך הפרידה, המעבר מיצור קטן שאני מרכז עולמו והוא מרכז עולמי, לאדם ביקורתי ועצמאי יותר ויותר, שמתחיל לראות ולקטלג כל פגם בי. יש משהו אכזרי, כמעט מיתי, בסיפור הזה. הילדים שלי הם הדבר המהותי ביותר בחיי, מקור האושר הגדול והעמוק ביותר. זה אנוכי כמובן. האדם הבודד ורדוף חרדות הנטישה מביא לעולם את מי שיהיה תלוי בו, ייצמד אליו, יראה בו חזות הכל.

אלא שזה פתרון לזמן מוגבל. יצירת נפרדות היא חלק מהמשחק. כדי שהילדים שלי יהפכו לבני אדם עצמאיים ומתפקדים, משהו שאני אמור לשאוף אליו, הם צריכים להתנתק ממני, קודם פיזית ואחר כך נפשית. שר את זה יפה סטינג לפני שהפך למעצבן: אם אתה אוהב מישהו, שחרר אותו. ההורה בורא אדם בצלמו ובדמותו שיגדל וימרוד בו, אפילו אם ימשיך להגיע לארוחות שישי וחג. המעבר מסטטוס של אל לתפקיד ניצב בסיפור של הצאצא הוא לא קל.

הילדים האלה שמסתובבים בברים ובבתי הקפה שאני פוקד הם תזכורת לפלישה של צאצאי לעולם שלי, עולם המבוגרים. לטשטוש ומחיקת הגבולות. וכמו רוב הפרידות זה הכרחי ובלתי נמנע. אבל כואב.

לפני שהטפטוף ייהפך למבול

כמו עינוי שהגו אנשי שטאזי משועממים, כמו חימום קל לקראת חקירת פעיל אלקעידה בגואנטנמו, טיפה ועוד טיפה, טיף-טף, זלגו בקצב אחיד מהמזגן, מתרסקות על הרצפה ליד המיטה שלי, מחריבות כל אפשרות לשנת לילה. ועכשיו, הכרעה: לנום בסאונת יולי-אוגוסט כבשנית, או לעצום עיניים לנוכח הטפטוף ולהסתכן ביקיצה ממבול?

בקיץ הראשון שלי בדירה התל אביבית הקטנה קרה בדיוק אותו דבר. את קורת הגג השכורה שיפץ בעל הדירה עצמו, בנאי וכלבויניק חובב לעת מצוא. הוא הרס, בנה, התקין וחיווט. התוצאה הייתה דירה משופצת להפליא, עם קלקולים קטנים ושיפועים קלילים במקומות שהיו אמורים להיות מישוריים.

כל זה הוביל לשלל הרפתקאות בתחילת המשמרת שלי בדירה. מים נקווים בפינת הכיור, זרם גז שנותק ליומיים בגלל ליקוי בטיחות בצנרת, מים שזורמים במקלחת ובשירותים אבל לא במקום ובזמן הנכונים, ועוד כהנה וכהנה. הוא איש טוב לב ובעל כוונות טהורות, בעל הדירה, אבל רבים מבעלי המקצוע שהגיעו לכאן בשנה הראשונה התעקשו משום מה להצמיד לו כינויים שאינם מחמיאים לכישוריו האינטלקטואליים ואיחלו לו חבלות גופניות קשות, בעיקר באזור הידיים.

כל זה נחלת העבר, או לפחות כך חשבתי. הגז כבר לא ידלוף, והנזילות תוקנו – כולל המזגן. קודם הגיע בעל הדירה, פירק, בדק והרכיב, ואמר נואש. ואז בא טכנאי אמיתי ועשה את אותו הדבר, למעט הייאוש. הטפטוף של אז פסק. שקט, שלווה ואוויר קריר, עד ללילה הארור לפני שבועיים.

מתורגל ומנוסה פניתי לחפש טכנאי שיתקן, רק כדי להיתקל בז'אנר חדש, הלא הוא הטכנאי הפילוסוף. זה התחיל משיחה שהפכה מתיאום פשוט לייעוץ של חבר טלפוני: הוראות לבדיקה עצמית (לנשוף לתוך צינור המזגן. או לשאוף, או גם וגם), שהתפתחו להגיגים לגבי האפשרויות שהובילו למצב הנוכחי. הגדיל לעשות הטכנאי שהגיע לדירה ופצח בהסברים ותיאוריות שהשורה התחתונה שלהן היא שאין טעם לנסות לתקן. מתברר שמזגנים שעובדים קשה בחום מזיעים כמו קוטף כותנה שחור בווירג'יניה טרום מלחמת האזרחים. ואם כבר מעמדות ועבדות, יש מזגנים יקרים ויוקרתיים, ויש זולים ועלובי נפש, שצריך לספוג ולהכיל את טיפות הזיעה שלהם בשתיקה שמקורה באמפתיה.

מה אם להציץ אל קרבי המזגן ולהעמיד את התיאוריות הללו במבחן? אפשר, אבל יקר. ואין לדעת מה יימצא שם. עזוב אותך, אמר הטכנאי. גם אצלו בבית המזגן מייצר זרזיף, והוא כבר פירק אותו לגורמים והרכיב מחדש. כמו ארובות השמים, גם המזגן הוא כוח עליון שאין לשלוט בו.

החלטתי לקבל חוות דעת שנייה מאיש מקצוע אחר. עד שהוא ימצא עבורי זמן ביומן העמוס של איש מזגנים ישראלי ביולי-אוגוסט, הלכתי וקניתי עציץ והעמדתי אותו מתחת למכונה המעצבנת. יש מצבים שאי אפשר לפתור בחיים. יש חסרונות ותקלות שצריך ללמוד לחיות איתם, כי מאבק דון-קישוטי יגרום רק סבל ועגמת נפש וכיס והחיים קצרים. כמו שסיכמה שרה סילברמן: If god gives you AIDS, make LemonAIDS.

%d בלוגרים אהבו את זה: