Tag Archive | תל אביב

תל אביב – לוס אנג'לס, פחד ואהבה

הייתי היחיד שצעד על המדרכה בדרך למשרד בלוס אנג'לס.  הכביש היה עמוס מכוניות, חלק גדול מהן יקרות למראה, אבל על המדרכה הצרה לא היה איש חוץ ממני. אחר כך ראיתי זוג שב מהים והומלס בפינת רחוב.

החלופה לרחוב הסואן אך שומם היתה צעדה דרך הטיילת של וניס ביץ', העמוסה תיירים והומלסים. לא הצלחתי להחליט איזו אפשרות מאיימת פחות. המוני ההומלסים גרמו לי לחשוב על סרטי זומבים. המכוניות הנוצצות מסביב רק הדגישו את התחושה של חברה על פי תהום, דקה לפני הקריסה, והנה תכף חסרי הכול מתקוממים ואש מתפשטת ברחובות והלך על ארוחת הבוקר שלי.

אז נמנעתי מהטיילת וצעדתי ברחוב, במדבר אנושי. הרחוב היה מלא בבתים גדולים ויפים ומוזנחים ומסוגרים למראה. בתים שעוררו שאלות לגבי מה שמתרחש בתוכם, במרתפים שתחתיהם. ובין הבתים, ולמעשה בכל מקום, נפערים חללים גדולים, שטח ריק שמייצר תחושה מבשרת רעות, שרק מחכה להתמלא באנרגיה זדונית. השראה מצוינת לספר של סטיבן קינג או לסתם רוצח סדרתי. בדרך חונות מכוניות חדשות לצד קראוונים עלובים שבהם מתגוררים אלה שנמצאים דרגה אחת מעל חסרי הבית. ויש גרפיטי, המון גרפיטי, גדול ומרשים ואלים.

אני אוהב ערים צפופות ומסבירות פנים. בהתחלה חשבתי שאני רואה רק חלק קטן מעיר ענקית, אבל שיחות עם תושבי חלקים שונים של לוס אנג'לס חיזקו את התחושה: זו עיר לאנשים ממונעים. המדרכות בחלק מהרחובות הן רק הערת שוליים, או לא קיימות בכלל.

בגיל 16 ידעתי בביטחון גמור שני דברים: אני אהיה עורך דין, ולא אגור בתל אביב. עורך דין כי "פרקליטי ל"א" ותל אביב כי היא רועשת ומלוכלכת בניגוד לרעננה הנקייה והמסודרת. ואני רוצה שקט וסדר וניקיון. אני גר בתל אביב מ-1995 ולא מתכנן לעזוב לעולם. לא ברמת אביב, לא בביצרון – בתל אביב ממש, באמצע. הבנתי את סוד הקסם שברעש: שקט הוא רפש, רעש הוא חיים. באזור שבו אני גר אפשר לצאת מהבית בכל שעה ביממה ולראות ולשמוע אנשים, ולמצוא מקום פתוח. או ארבעה. תכונה והמולה. וגם אם תמצא רחוב פסטורלי ושקט תוכל לראות את הבהוב האורות ולשמוע את קולות האנשים מהרחוב הסמוך, ממש ליד. החיים מתרחשים כאן בחוץ, לא בתוך בתים גדולים ומסוגרים.

לא תמיד אני מנצל את השפע הזה, אבל מרגיע אותי לדעת שהוא קיים. ואלה הערים שאני אוהב לבקר בהן בעולם, ערים שלא צריך להתאמץ כדי לגלות אותן. ערים שמעדיפות זוג רגליים או אופניים על פני ארבעה גלגלים, שאם תצעק בהן מישהו ישמע אותך. לוס אנג'לס עשתה לי בעיקר חשק לנהוג בקבריולט אדומה על כביש מהיר לשדה התעופה וחזרה הביתה. ללכלוך ולרעש של תל אביב.

ילדי גל"צ ופרקליטי אל.איי

לא ידעתי הרבה בגיל 18 אבל שני דברים היו ברורים – אחרי הצבא אלמד משפטים, ולעולם לא אגור בתל אביב. משפטים, תכל'ס, כי פרקליטי אל.איי. ותל אביב היתה רועשת ומלוכלכת וכאוטית. כל מה שאני אוהב בה היום.

פחות חשבתי על הצבא, או על תוכנית חלופית לעריכת דין. וכך התגלגלתי בדרך לא דרך לתפקיד לא רע, ואחרי השחרור הגעתי באופן דומה לעיתונות. לא מעט מהאנשים במערכת היו כאלה – מתגלגלים בטעות. הגיעו לרגע, לעבודת סטודנט, התאהבו ונשארו. אבל לא כולם. היו גם מה שכינינו ילדי גל"צ. שם גנרי לכל מי ששירת בדובר צה"ל, במחנה, בטאון חיל האוויר וכמבן גלי צה"ל.

הם שילבו לוק של בני 12 עם מנטליות של בני 45. מוכווני מטרה, משופשפים במקצוע, רהוטים ומתובנתים. חלקם ראו בעיתון מקפצה הכרחית לתפקיד הבא – טלוויזיה אולי – בזמן שאני עוד ניסיתי להבין איפה אני חי. לא כולם, אם אתם חברים שנעלבים עכשיו, אני לא מתכוון אליכם. אבל זה היה הז'אנר.

הבטתי בהם בשילוב של קנאה ורתיעה. בזמן שאני עוד התאהבתי במקצוע וניסיתי להחליט אם ואיך אני רוצה להתקדם, הם כבר דילגו לתפקיד הבא. אם רק הייתי נחוש וממוקד יותר לפני הגיוס, יכולתי להיות כמוהם. מצד שני, מי רוצה להגיע לירח עד גיל 21? תנו רגע להסס, להתלבט, לחשוב.

אחר כך עזבתי את העיתונות בצעד פזיז ולב כבד והתגלגלתי אל עולם ההייטק הנוצץ והמופלא. לקח לי זמן לפענח את הקודים ולהבין את התרבות. אני עדיין בשלבים האחרונים של ההתאזרחות בגלקסיה הזו. אני זוכר את שלל ההפתעות שהיא זימנה. מי ידע שמשאבי אנוש אינו רק שם קוד לפיטורים וקיצוצי שכר? מדהים.

וגם כאן גיליתי את המקבילה לילדי גל"צ. מתכנתים ואחרים ששירתו ביחידות מודיעין, והעבודה הראשונה שלהם באזרחות היא בגוגל. והם משופשפים, מדברים שוטף את העגה, ממוקמים בנינוחות בתוך המסגרת. אבל אני מביט בהם אחרת. אני מנסה להבין מה עושה מישהו שבטוח שככה זה עבודה של גדולים. שאוכל ברמת חתונה של האלפיון העליון זה הסטנדרט, ותנאים סוציאליים מטורפים זה בסיסי, ועוד ועוד מכל הלה לה לנד שהוא תנאי העבודה שלי. לאן נותר לך לשאוף כשהעבודה הראשונה שלך באזרחות היא בשפיץ של הפירמידה.

לא כיף להתחיל מלמטה, בעבודת סטודנט עם משכורת פח. אבל זה מספק מותרות כמו לתהות, להתבלבל, לזוז. להיתקע. לבדוק מי אתה וכמה טעית לגבי עצמך קודם. אולי לקחת אחר כך יותר בקלות את טעיות העתיד. קל יותר לנטוש עבודה שאתה לא בטוח לגביה כשהשכר דל. לנסות משהו אחר לגמרי, ללכת בדרך לא מוכרת שתוביל ליעדים זרים ומוזרים. או אולי חזרה בדיוק לאותה נקודה, אבל עם זווית ראייה אחרת. אבל איך קמים ונוטשים את מקום העבודה הכי טוב בארץ? איך מוצאים את האומץ לקחת סיכון?

אני לא מקנא בהם. השנים בערבות העיתונות הדלות איפשרו לי פרספקטיבה ויכולת להעריך את המקום שבו אני נמצא. אני בעיקר סקרן לדעת לאן הם הולכים מכאן. אולי לבנות את הגוגל הבאה, אולי לחיים נוחים ומרופדים לנצח. לא הייתי מתחלף לא איתם ולא עם הגל"צניקים. לגמרי בסדר לי ככה.

יום הולדת ראשון אחרי

הגשם לא הרס את התוכניות כי לא היו תוכניות. לקח לי יותר מדי זמן להבין את זה. ביום שישי חל יום ההולדת הראשון של אבא שלי מאז שמת. קבענו להיפגש בדרום תל אביב, האזור שבו גדל ושבו נהג לשוטט עם אמא שלי בימי שישי.

הצלחנו לקבוע שעה, בערך, ומיקום. אחותי, אמנית ארגון ברמה של רשג"ד צופים שבע קרבות, אמא שלי, המורה לשעבר שצריכה לדעת מה קורה, מתי ואיפה, ומכירה את המילה ספונטניות היכרות קרירה ורחוקה – אף אחת מהן לא הצליחה להגיע לסדר יום ברור ומובנה. אחי ואני לא ניסינו אפילו. זה היה בלתי אפשרי בשבוע שכולו המתנה מודחקת לתאריך.

וכך שוטטנו, מוצאים מחסה ממתקפות גשם פתאומיות בחנויות שההורים שלי פקדו בקביעות. מתחילים במעדניית חיים רפאל, נקודת הפתיחה שלהם, וממשיכים לעוד שלל חנויות קטנות וצפופות. עם חלק מהמוכרים נרקמו קשרים, והם באו לדבר ולברר מה נשמע. פה ושם קנינו דברים, ואכלנו הרבה יותר מדי פחמימות, ולא באמת דיברנו על אבא שלי. כלומר, דיברנו. אמא שלי סיפרה על הפרטים והניואנסים של הסיבובים שלהם ביחד, חלוקת התפקידים, הדברים הקטנים שעיצבנו אותו ואלה ששימחו. ובאחד מבתי הקפה שלפה מכתבים ישנים שכתבנו לו כשהיה בהשתלמות ארוכה בארצות הברית. אבל הכאב והגעגועים והכעס חסר האונים על העולם נשארו מאחורי המילים. אף אחד מאיתנו לא ידע איך לבטא אותם.

סיימנו במסעדה, נמלטים אל החום שבפנים, והזמנו קנקן מרגריטה והרמנו כוס לאבא שלי. לא לזכר, מן הסתם לא לחיי. והלכתי הביתה מותש פיזית ונפשית אחרי שחיבקתי את אמא שלי חזק.

בתחילת השבוע התכתבתי עם חברה טובה. היא סיפרה שהיא צריכה להגיע ללוויה מחוץ לעיר והטרמפ שלה הבריז. חשבתי על אבא שלי, בדקתי את לוח הפגישות, והצעתי לה להגיע אלי לעבודה ושאסיע אותה. בדיוק מסוג הדברים שאבא שלי היה עושה בלי למצמץ, ואני לא הייתי חושב לעשות אלמלא הוא, והתאריך הקרב ובא. בעצם סביר להניח שהוא היה מגיע ואוסף אותה מהדלת, ולא מניח לה להגיע עד אליו. הוא היה איש טוב ונדיב ממה שאני אהיה אי פעם, אבל דמותו בראש שלי עוזרת לי להשתפר. באחד המכתבים שאמא שלי הביאה כתב אני בן ה-16 שאני מתגעגע. זה נכון גם היום, ויהיה נכון תמיד.

 

איש אחד נכנס לבר

בבר החביב עלי בתל אביב יושבים לרוב אנשים שדומים לי בגיל, במצב התודעתי, בטעם המוזיקלי. הוא לא נסתר אבל גם לא גלוי במיוחד – לא תפלו עליו במקרה תוך שיטוט ברחוב. צריך לדעת לאן ללכת. לכן הופתעתי למדי כשנכנסתי אליו ערב אחד, התיישבתי ליד חברים שהמתינו לי במקום, וגיליתי בצד השני של הבר בחור ארוך שיער שהיה עם נגה בגן. עוד לפני שהספקתי לעכל ניגשה אלינו הברמנית החדשה. בת 18, שהייתה עם נגה ביסודי.

זה היה שיאה של תופעה. ילדים שהכרתי כשהיו בגן ממלצרים לי או מנופפים אלי לשלום מפינות עישון של בתי קפה. זה מטלטל אותי כל פעם מחדש, איך שהם צצים פתאום בגרסה בוגרת. זה לא נעים לי. זו המחשה אכזרית של תהליך הניתוק של הילדים שלי ממני.

כמו לא מעט מהישגי האנושות גם ההחלטה לעשות ילדים היא תוצאה של קוצר ראייה, חוסר דמיון והאשליה שאפשר לצפות את העתיד. כמו גילוי אמריקה, המצאת פצצת האטום וייסודה של לד זפלין – האדם עושה תוכניות בגלל אילוצים ועם מטרות מוגדרות, והחיים מחייכים חיוך קטן. אני זוכר את עצמי מסתכל על בטן הריונית וחושב איך זה יהיה להקריא את ״ההוביט״ לילד שבפנים. בהערכה גסה הדמיון שלי הצליח לרוץ שבע שנים קדימה. 18 שנה אחרי אני נתקל במצבים שונים לגמרי. אני נוהג והעובר מהבטן העגולה ההיא מעיר שלא אותתי כשעברתי נתיב. הילדים שלי יוצאים לבלות וחוזרים כשאני כבר ישן. אני לא באמת יודע מה הם עושים, מה הם חושבים.

לא ניסחתי לעצמי מטרות ברורות כשעשיתי ילדים. התניה תרבותית, דחף חייתי, מה זה משנה – התחשק לי גור אדם קטן וחמוד. לא הבנתי לאן זה מוליך. לא צפיתי את תהליך הפרידה, המעבר מיצור קטן שאני מרכז עולמו והוא מרכז עולמי, לאדם ביקורתי ועצמאי יותר ויותר, שמתחיל לראות ולקטלג כל פגם בי. יש משהו אכזרי, כמעט מיתי, בסיפור הזה. הילדים שלי הם הדבר המהותי ביותר בחיי, מקור האושר הגדול והעמוק ביותר. זה אנוכי כמובן. האדם הבודד ורדוף חרדות הנטישה מביא לעולם את מי שיהיה תלוי בו, ייצמד אליו, יראה בו חזות הכל.

אלא שזה פתרון לזמן מוגבל. יצירת נפרדות היא חלק מהמשחק. כדי שהילדים שלי יהפכו לבני אדם עצמאיים ומתפקדים, משהו שאני אמור לשאוף אליו, הם צריכים להתנתק ממני, קודם פיזית ואחר כך נפשית. שר את זה יפה סטינג לפני שהפך למעצבן: אם אתה אוהב מישהו, שחרר אותו. ההורה בורא אדם בצלמו ובדמותו שיגדל וימרוד בו, אפילו אם ימשיך להגיע לארוחות שישי וחג. המעבר מסטטוס של אל לתפקיד ניצב בסיפור של הצאצא הוא לא קל.

הילדים האלה שמסתובבים בברים ובבתי הקפה שאני פוקד הם תזכורת לפלישה של צאצאי לעולם שלי, עולם המבוגרים. לטשטוש ומחיקת הגבולות. וכמו רוב הפרידות זה הכרחי ובלתי נמנע. אבל כואב.

לפני שהטפטוף ייהפך למבול

כמו עינוי שהגו אנשי שטאזי משועממים, כמו חימום קל לקראת חקירת פעיל אלקעידה בגואנטנמו, טיפה ועוד טיפה, טיף-טף, זלגו בקצב אחיד מהמזגן, מתרסקות על הרצפה ליד המיטה שלי, מחריבות כל אפשרות לשנת לילה. ועכשיו, הכרעה: לנום בסאונת יולי-אוגוסט כבשנית, או לעצום עיניים לנוכח הטפטוף ולהסתכן ביקיצה ממבול?

בקיץ הראשון שלי בדירה התל אביבית הקטנה קרה בדיוק אותו דבר. את קורת הגג השכורה שיפץ בעל הדירה עצמו, בנאי וכלבויניק חובב לעת מצוא. הוא הרס, בנה, התקין וחיווט. התוצאה הייתה דירה משופצת להפליא, עם קלקולים קטנים ושיפועים קלילים במקומות שהיו אמורים להיות מישוריים.

כל זה הוביל לשלל הרפתקאות בתחילת המשמרת שלי בדירה. מים נקווים בפינת הכיור, זרם גז שנותק ליומיים בגלל ליקוי בטיחות בצנרת, מים שזורמים במקלחת ובשירותים אבל לא במקום ובזמן הנכונים, ועוד כהנה וכהנה. הוא איש טוב לב ובעל כוונות טהורות, בעל הדירה, אבל רבים מבעלי המקצוע שהגיעו לכאן בשנה הראשונה התעקשו משום מה להצמיד לו כינויים שאינם מחמיאים לכישוריו האינטלקטואליים ואיחלו לו חבלות גופניות קשות, בעיקר באזור הידיים.

כל זה נחלת העבר, או לפחות כך חשבתי. הגז כבר לא ידלוף, והנזילות תוקנו – כולל המזגן. קודם הגיע בעל הדירה, פירק, בדק והרכיב, ואמר נואש. ואז בא טכנאי אמיתי ועשה את אותו הדבר, למעט הייאוש. הטפטוף של אז פסק. שקט, שלווה ואוויר קריר, עד ללילה הארור לפני שבועיים.

מתורגל ומנוסה פניתי לחפש טכנאי שיתקן, רק כדי להיתקל בז'אנר חדש, הלא הוא הטכנאי הפילוסוף. זה התחיל משיחה שהפכה מתיאום פשוט לייעוץ של חבר טלפוני: הוראות לבדיקה עצמית (לנשוף לתוך צינור המזגן. או לשאוף, או גם וגם), שהתפתחו להגיגים לגבי האפשרויות שהובילו למצב הנוכחי. הגדיל לעשות הטכנאי שהגיע לדירה ופצח בהסברים ותיאוריות שהשורה התחתונה שלהן היא שאין טעם לנסות לתקן. מתברר שמזגנים שעובדים קשה בחום מזיעים כמו קוטף כותנה שחור בווירג'יניה טרום מלחמת האזרחים. ואם כבר מעמדות ועבדות, יש מזגנים יקרים ויוקרתיים, ויש זולים ועלובי נפש, שצריך לספוג ולהכיל את טיפות הזיעה שלהם בשתיקה שמקורה באמפתיה.

מה אם להציץ אל קרבי המזגן ולהעמיד את התיאוריות הללו במבחן? אפשר, אבל יקר. ואין לדעת מה יימצא שם. עזוב אותך, אמר הטכנאי. גם אצלו בבית המזגן מייצר זרזיף, והוא כבר פירק אותו לגורמים והרכיב מחדש. כמו ארובות השמים, גם המזגן הוא כוח עליון שאין לשלוט בו.

החלטתי לקבל חוות דעת שנייה מאיש מקצוע אחר. עד שהוא ימצא עבורי זמן ביומן העמוס של איש מזגנים ישראלי ביולי-אוגוסט, הלכתי וקניתי עציץ והעמדתי אותו מתחת למכונה המעצבנת. יש מצבים שאי אפשר לפתור בחיים. יש חסרונות ותקלות שצריך ללמוד לחיות איתם, כי מאבק דון-קישוטי יגרום רק סבל ועגמת נפש וכיס והחיים קצרים. כמו שסיכמה שרה סילברמן: If god gives you AIDS, make LemonAIDS.

משבר יום ההולדת ומה חסר לי באמת

יום ההולדת שלי חל בעוד שבוע בדיוק וזה לא נראה לי בכלל. אני לא אוהב את הגיל הזה. עד גיל 37 אהבתי ימי הולדת, על תשומת הלב והמתנות שהביאו עימם. בגיל 37 האפשרות שאהיה בן 40 הפכה מציאותית. מאז זה רק מידרדר.

גיל 40 היה המשוכה הגדולה כי הוא תמיד נתפס כלא באמת ריאלי, משהו שקורה לאחרים. אני? אני אחיה לנצח. אני לא אהיה בן 40 ומעלה, איך זה קשור אלי. אלא שעכשיו, כשכבר הגעתי אל המספר הזה שתמיד ידעתי  שהוא קיים אבל לא באמת האמנתי, כל השאר אפשרי גם כן. 50, ו-70,  ודיור מוגן, והופה מתחת לאדמה. לפני גיל 40 זקנה היתה משהו שקורה לאחרים. אחריו, היא העתיד הפרטי שלי.  זה לא מוצא חן בעיני.

המתבגרת ניסתה לתאר לי את התחושה שלה לגבי הקצב שבו הזמן זז כרגע בחיים שלה. היא הסבירה שהיא יושבת בשיעור, ובחוץ מתחלפים משטרים, מלחמת עולם רביעית באה והולכת, אבל בכיתה עברו רק 20 דקות. אני זוכר את התחושה הזו מהתיכון. הרגשתי ככה לא מזמן, ואין לי מושג איך עבר מאז כל כך הרבה זמן ומה אני עושה פה. המון דברים שפעם היו בלתי נתפשים, כאלה שידעתי שיקרו אבל לא האמנתי באמת, הפכו למציאות. הילדה שלי תכף מתגייסת לצבא. אני חושב על פנסיה ועל עתיד לוט בערפל. על הזקנה שלי, של אנשים שאני אוהב.

בעוד שבוע בדיוק אני בן 44 וזו עובדה שאני לא יכול להילחם בה. אם כבר יומולדת אז לפחות שייצא ממנו משהו. זה מה שהייתי רוצה לקבל:

  1. אופנוע כזה

  2. את עלומי האבודים
  3. מכונת זמן עם כמות פלוטוניום בלתי מוגבלת לדלוריאן
  4. פטיפון, כמו זה שהיה לי בחדר כשהייתי בבית הספר
  5. הצעת עבודה ממרבל קומיקס. די.סי אפשרי, אבל פחות
  6. הזמנה לצאת לשתות עם אוליביה מאן ו/או מוניקה בלוצ׳י

  7. ירושה מפתיעה מקרוב משפחה מסתורי
  8. דירת גג במרכז תל אביב. אפשר גם מרכז-דרום
  9. מכתב מג׳ורג׳ מרטין ובו תיאור מפורט של הסוף של סאגת משחקי הכס (או אש וקרח אם להיות נאמן למקור) שנייה לפני שהאיש מת מהתקף לב בלי עותק גמור של הספר האחרון
  10. אספקה קבועה של שיקוי פליקס פליציס

אפשר גם סתם ספר טוב, תמיד עובד.

בינתיים אצא בטח לשתות עם כמה חברים פה ושם לכבוד המאורע, ואז אדחיק. ואחכה לפעם הבאה, האחרונה שבה הגיל שלי לא יהיה קרוב יותר ל-50 מאשר ל-40. קראתי איפשהו שהדיכאון הקיומי מגיע לשיאו בשנות ה-40. אחר כך אתה מקבל, מתרגל, ומתחיל להיות מאושר בחלקך. אולי זה קשור לפרופורציות והבנה. אולי לנכדים. לא יודע, ויש לי עוד זמן לגלות. לפחות יש מקום לאופטימיות זהירה. איכשהו אני בונה על זה שלקראת 50 הכול משתפר ומתחיל להיות כיף באמת. ולגבי 60? אני אחיה לנצח, איך 60 ומעלה קשור אלי?

%d בלוגרים אהבו את זה: