אחרי שהצהרתי קבל עצמי והעולם שזו העת לאסקפיזם, פניתי מיד לשני אפיקי בידור שאינם שייכים לז'אנר: "הדבר" של קאמי, ומשחק מחשב בשם "פרוסטפאנק". מה לקלאסיקה גבוהת מצח ולמשחק דיגיטלי? לא מעט, מתברר.

"הדבר" פורסם ב-1947, בעידן אחר לגמרי לכאורה, אבל מבהיל עד כמה הוא רלוונטי לשכונה שלי בימי קורונה. מגיפת דבר תוקפת את העיר אוראן שבאלג'יריה (הצרפתית אז), ומכאן הדברים תופסים מסלול מוכר נוסח 2020. סגר מוטל על העיר. התושבים בטוחים בהתחלה שכל זה יחלוף והכול יחזור לקדמותו. זה לא קורה, מן הסתם. ומה אז? יש מי שמגיב בייאוש, אחרים בהדוניזם, קניות ונהנתנות. סגרים דיפרנציאליים על שכונות מסוימות שמעוררים זעם ומחאה חברתית, שלטון כושל שחותר לשקט תעשייתי ושליטה בתקשורת, ומחלה שאולי פוגעת בעשירים ועניים גם יחד, אבל ברגע שמתחיל מחסור במצרכים, וכשמבינים שהצפיפות תורמת להדבקה, חוזרת ועולה האמת האוניברסלית והעל-זמנית – עדיף להיות עשיר. אבל ממש. 

ויש את מי שנרתמים למאבק במגיפה, שמנסים לתמרן בין החידלון השלטוני, הזעם הציבורי ואמונות תפלות מכאן ואדיקות נוצרית משם. זו הרואיות גברית נטו – ב-1947 אף אחד לא שמע על מבחן בקדל ונשים נשארו במטבח – אבל פרט לכך, הכול רלוונטי להבהיל. אייפון ואינטרנט זה נחמד, אבל בני אדם הם חיה עקבית, כנראה.

האופי האנושי לא משתנה גם בעתיד, לפחות לפי "פרוסטפאנק", משחק עתידני של ניהול עיר, עם טוויסט קטן: כדור הארץ קפא, והשחקן מנהל עיר שהיא בעצם מושבה שאמורה לשרוד במזג אוויר שמתחיל במינוס 30 מעלות ביום נאה. מעבר למכניזם הבסיסי של משחק כזה – איסוף משאבים כמו פחם, מתכת, עץ ומזון – המטרה המרכזית היא לשמור על איזון בין שני מדדים – תקווה, וחוסר שביעות רצון. אלה מושפעים לא רק מרעב או קור, אלא מכל החלטה שהשחקן מקבל. לדוגמה: בתחילת המשחק צריך להחליט מה עושים עם הילדים. אפשר לשלוח אותם לעבוד, מה שיעצבן את הציבור אבל יוסיף ידיים עמלות. ואפשר להקים להם בית מחסה, מה שישמח את ההורים אבל עלול לגרום למחסור במשאבים בעתיד. וזה רק קצה הקרחון – בהמשך צריך לקבל שלל החלטות שלכל אחת מהן תג מחיר, ואם מד חוסר שביעות הרצון יגיע לקו האדום, הפסדת. 

בתחילת המשחק רציתי לעשות רק טוב, ולבחור בפתרונות ההומאניים ביותר. אבל ככל שהזמן עבר מצאתי את עצמי הופך קהה יותר ויותר לסבלם של חבורת הנודניקים שניהלתי. ככל שהאוכלוסייה בעיר גדלה, וככל שהמשחק מתקדם, השתנה הלך הרוח שלי מרצון להיות שליט נאור וקשוב, למבט אטום על התמונה הגדולה. המושבה צריכה לשרוד, ואם זה מצריך עבודה במשמרות של 24 שעות, וכמה אנשים שיקפאו למוות פה ושם, מה לעשות. טובת הכלל קודמת, ובשלב מסוים הופכת למושג מופשט לגמרי. העיר הופכת מכלי שנועד לספק מחסה לבני אדם, למטרה בפני עצמה. והאנשים שבה? ברגים במכונה. 

לקראת סוף המשחק חשבתי שזו סימולציה מעולה לאיך זה מרגיש להיות ביבי, או כל שליט שמחזיק בכוח יותר מדי זמן. הפרטים מיטשטשים, בני אדם הופכים לסטטיסטיקה, ומה שמשנה זו שורה תחתונה כללית, הצלחה במשימה שאולי פעם היתה לעשות טוב, אבל היום היא הישרדות בלבד. ובני האדם? גם אצל קאמי, גם בפיקסלים על מסך המחשב וגם בישראל האדומה מקורונה, בני האדם לא משתנים.  

דברים שטורדים את מנוחתי, אבל ממש:

מריבות עם ילדים מתבגרים

איפה נמצאים אותם ילדים מתבגרים ולמה הם לא עונים

הבחירות מחר

אנשים שלא יצביעו בבחירות מחר

אנשים שיצביעו לביבי בבחירות מחר

מצב העיתונות בארץ

שיקול הדעת של חלק מהעיתונאים ב"הארץ"

כל מה שקורה בעיתונים שאינם "הארץ"

אנשים טיפשים וטרולים רשעים בפיד שלי

משבר האקלים ואיך ייראו חיי הילדים שלי, למעט אחרי מריבות עם ילדים מתבגרים

טראמפ

וכל שאר השליטים הפופוליסטים-ימנים בעולם 

אנשים ותקופות שהיו ואינם

כל הדברים שאני עדיין רוצה לעשות, אבל לא בטוח שאספיק

יום ההולדת הקרב ובא, והסוף שהוא מבשר

מתי יקרה משהו טראגי למישהו שאני אוהב

מתי אמצא את עצמי מובטל והומלס על ספסל ברוטשילד

מי יביא לי קפה ומאפה לספסל ברוטשילד

דברים שלא טורדים את מנוחתי:

קורונה, המגפה התורנית החדשה, שפעת על סטרואידים שרוקדת סטפס על הפוסט טראומה הכלל אנושית מהמגפה השחורה, ומייצרת כותרות מעולות לארגוני חדשות שמנסים לשרוד ולהבין איך עושים כסף בעידן הדיגיטל והפייק ניוז. אין לי כוח להיות טרוד מהסארס/פרה מעורערת בנפשה החדש, החיים מפחידים ומסובכים וקשים גם ככה, ורק שלא תדפוק לי את הטיסה לאמסטרדם כי רבאק. 

ובינתיים אלך להצביע, אנסה לא להידרס או לחטוף התקף לב או טיל של החמאס או סרטן או איידס, ואדלג מפאניקה לפאניקה ואקפיד לחטא ידיים ממש עד הסוף המר. לבריאות.

ליל סערה, חושך, הכביש חלק, הראות אפס, אבדן שליטה. מתכת נמעכת, קולות ריסוק, גניחות פצועים. תאונה. בעצם, תאונה? למה תאונה?

האמריקאים, למשל, חשבו על שם אחר.  למילים יש כוח, לשמות יש כוח. בסיפורי פנטזיה ומיתולוגיות, מעוץ לי גוץ לי ועד למיתולוגיה הנורדית, השם האמיתי, הנכון, הוא סוד כמוס, נשק יום הדין. האמריקאים לא רוצים להשתמש ב-accident, אלא ב-crash. למה? כי בתאונה מישהו אשם, ותאונות קורות, ככה זה. אבל האמריקאים לא מאמינים בבלתי נמנע. הם ידברו על crash, ויחליטו שזה משהו שאפשר לתקן, להעלים.

לכאורה, משהו בדיון הזה מעורר תחושת מיאוס. די כבר עם הפוליטקלי קורקט והטרחנות האמריקאית. אבל מה לעשות? הם צודקים. זה מייצג יפה את הגישה הישראלית של לחיות עם הבעיה, מול הגישה הנאיבית של לנסות באמת ובתמים לפתור אותה. יש לנהל את הסכסוך, ויש את השאיפה להגיע לעיסקה. זה לא הולך ביחד.

קו דק מבדיל בין הפן החיובי של הגישה הזו לפן המסוכן. כשכל בעיה הופכת לאתגר, כשבמקום לומר שהרעיון רע אומרים שהוא מעניין, זה… מאתגר. כלומר דפוק. לפעמים בעיה היא בעיה, ואם המילים יעברו ריכוך ועידון המסר לא יעבור והטעון תיקון לא יתוקן. אבל השימוש במונחים האמריקאיים האלה מוביל בסופו של דבר לעולם מושגים נכון ומדויק יותר.

אם יש סיבה טובה ללמוד מדעי הרוח, זו הסיבה (או לפחות התירוץ שלי לתואר ראשון בספרות). ההבנה ששימוש במילים הוא נשק מתוחכם. שיש טעם וצורך לבדוק למה בחר מי שבחר להתבטא באופן מסוים. מילה לא מתקיימת בואקום, היא חיה בספֵרה של תמונות, דימויים, רגשות, אסוציאציות, עולם שלם. בחירה במילה אחת  ולא באחרת עשויה לייצר תפיסת מציאות שונה לגמרי. שידוך בין שתי המילים הנכונות בכלל יעיף את הגג. הילד של כולנו, מכת מדינה, מקולל, נס, התייעלות, מעידה – כל כך הרבה מילים, כל כך מעט אחריות.

הבעיה (האתגר?) היא שאם אקרא לדברים בשמם איאלץ להתמודד איתם. אם זה לא "אסון" או "טרגדיה", כמו שזועקות כאן הכותרות, פירוש הדבר שמישהו פישל. שאני צריך לעשות משהו בנדון. אם אנסח דברים נכון אצטרך להצביע אחרת בבחירות, להפגין, להתגרש, לעזוב את הארץ, ואלוהים יודע איפה זה ייגמר. אני מבין למה נוח להדביק שמות שמונעים את הצורך בפעולה. אבל בסופו של דבר, טראמפ בצד, בנקודה הזו אני בעד האמריקאים.

אני קורא על התפרצויות האנטישמיות בארה"ב ולא מצליח לגייס אמפתיה ליהודים ההמומים שמתמודדים איתן. אני לא מדבר על ישראלים שעברו זמנית בואכה לנצח לאמריקה. גילוי נאות – יש לי אח כזה. אני מדבר על יהודים שחיים שם דורות, יהודים-אמריקאים או אמריקאים-יהודים. הימני הקטן שחבוי בי מתעורר ותוהה אם הם חשבו שהסרט ההוא, שבו מדינה מתקדמת ונאורה מצמיחה פתאום קרניים עם צלבי קרס הוא חד פעמי, נטול המשכונים.

אם אני צריך להצביע על רגע מכונן בזהות היהודית שלי הרי זו ההיתקלות הראשונה עם הסמל ההוא של הנאצים. אחרי הצבא, בטיסה למזרח הרחוק, היה לי קונקשן ביוון (או קפריסין?). נכנסתי לתא שירותים בשדה התעופה, וקפאתי מול צלב קרס מצויר ביד גסה על הדלת. אני זוכר את תחושת הזעזוע שהחלה בחזה והתפשטה בכל הגוף. עד אז אנטישמיות היתה משהו שקראתי עליו בספרים.

אני לא מאמין באלוהים ואיני מחבב דתות. אם יש משהו לסמוך עליו זה לא אבינו שבשמים, אלא הנטייה הטבעית של בני אדם להתנהלות קלוקלת. יצא לי להיתקל באמריקאים חביבים שזרקו אמירה על יהודים והכישרון שלהם עם כסף בלי להבין בכלל שזו גזענות. היא תמיד שם. וכשרוחות פשיזם מתחילות לנשוב, היא מרימה ראש ומיעוטים מתחילים לחטוף. ככה זה. אחת התימות החוזרות בספרי הפנטזיה שאני אוהב היא הרוע העתיק שמוגר ונעלם, ואף אחד לא מאמין שהוא ישוב – חוץ מדמות ראשית או שתיים שאיש לא מקשיב לה, והקורא שכבר מכיר את הז'אנר. הרוע האנושי, כמו שפעת בחורף ומלחמות בקיץ, אף פעם לא באמת נעלם.

זו הבעיה שלי עם אנשי שמאל שמדברים על הסכם עכשיו ומיד כאילו אין חמאס חשוך בעזה. הנטייה הזו להוציא את כל מה שמכוער באנושות מהמשוואה, נראית לי תמימה במקרה הטוב. וזו הבעיה שלי עם אנשי ימין שחושבים שקצת גזענות לייט נוסח "הערבים נוהרים לקלפי" זה לא נורא, ולא יוביל לשום דבר, נגיד הצתת בית על יושביו רק כי הם מהמוצא הלא נכון. אני חושב שמדינה ליהודים היתה מסקנה מוצלחת מאירועי מלחמת העולם השנייה – אני פה כי לסבא וסבתא שלי נמאס מהאנטישמיות בהונגריה אחרי המלחמה. ואני חושב שאין לאף אחד מנדט על גזענות ורדיפת מיעוטים. גם בארץ עושים את זה יופי.

אין לי פתרונות. אני לא יודע איך ליישב את הסתירה בין מדינה דמוקרטית לבין מדינה ליהודים. זה אוקסימורון. אני נאור וליברל, ומכאן נובע שאני אמור להאמין שלכל אחד מותר לגור איפה שמתחשק לו, בלי קשר למושגים המיושנים של לאום, דת וגזע, אבל אני מבין שיש ויהיו מספיק אנשים לא נאורים שלא יחשבו כמוני, ויהיו מוכנים לצייר צלבי קרס על דלתות, לזרוע הרס בבתי קברות, ובשלב מסוים לעבור לאלימות. העולם נראה עדיין נאור ומתקדם ובמצב רוח רגוע יחסית, אבל ככה חשבו גם הסבים שלי קצת לפני שהתופת פוצצה להם את החיים לרסיסים.

האם על כל היהודים האמריקאים לעבור לישראל, ובתוך כך להעלות את מחירי הנדל"ן ולשפר את האנגלית של כולנו? אני חושב שלכל הפחות הם צריכים להתחיל להכין את המזוודות.

יום אחד גיליתי שגרים איתי עוד שני בני אדם, בערך, עם דעות, רצונות ונטייה לרדת עלי. אני לא יודע להצביע על הרגע המדויק שבו הילדים הופכים לישות חצי עצמאית. אני יודע שזה סירבל ובילבל אותי.

נגה היתה בת 12 כשראינו את "ביג". בשלב מסוים היא שאלה אותי בן כמה הילד בסרט. לפני שהספקתי לענות היא תפסה את השלט של "יס" ובדקה את תקציר העלילה. טום הנקס הוא ילד בן 12 בגוף של מבוגר, אם תהיתם. "אבא, הוא מפגר", היא פסקה. וחשבתי שהיא באותו שלב, לו היתה מתעוררת בגוף מבוגר, היתה שוכרת לה דירה בתל אביב וחיה את החיים. היא נראתה לי פתאום חכמה ובקיאה ומוכנה לכל.

היום היא בת 17. הפיתוי לחלוק איתה דברים גדול. אני שולח לה תמונות לאישור רכישה מאיקאה, מתייעץ איתה לגבי בחירת מסעדה. ההתנהלות שלי איתה אחרת לגמרי מזו שחוויתי כילד בעצמי. אני לא יודע אם זה ניסיון לייצר משהו אחר עבורה, או עוד תוצר של הגירושים. אני גם לא יודע מה זה עושה לה – נותן לה תחושת כוח והעצמה? מלחיץ? כל התשובות נכונות?

אנחנו יושבים בבתי קפה ביחד, מדברים, והיא רהוטה ואינטליגנטית ומנומקת. היא מספרת לי מה שעובר עליה, על המצוקות והחרדות והלבטים. לפחות על חלק מהם. והאנשים שעליהם אני רוצה לספר לה הם לפעמים סבא וסבתא שלה, או אחיה. ואני צריך להזכיר לעצמי שאין כאן מקום להדדיות מלאה. אמנם יש לה כבר תאריך גיוס, אבל היא עדיין ילדה ועדיף שאסתום את הפה.

היא ואחיה מזכירים לי מדי פעם את המונולוג של רובין וויליאמס המנוח ב"סיפורו של וויל האנטינג". וויליאמס בתפקיד הפסיכולוג מסביר לנער הגאון מאט דיימון שעם כל הכבוד לאינטלקט העילאי שלו, אין לו מושג מהחיים עצמם. הוא עוד לא היה מאוהב, ולמעשה לא חווה עדיין דבר. לנגה ולתומר יש לפעמים את הבעת ה"ראה הכול חווה הכול", אבל זה ידע יד שנייה. הם ראו את זה בסדרה בצפייה ישירה, או למדו על זה מיוטיובר. מדי פעם, בין הערה סרקסטית מחודדת אחת לשנייה, צצה הערה של ילד שעוד לא מכיר את העולם. היגיון מנומק שבינו לבין המציאות אין כלום.

היא רוצה לדעת, נגה. היא מזהה כשאני מוטרד או נסער. היא הייתה עדה לשיחת טלפון קשה ורוצה שאחלוק עמה. ואני מספר ובודק את עצמי תוך כדי. כמה לגלות, כמה לחשוף, איך ועד כמה זה משפיע עלי. אין בינינו חיץ ברור, מרחק מובנה שמעקר אפשרות לשיחה כזו. זה טוב, זה סוג ההורה שרציתי להיות. אבל זה מסובך.

ואני חושד שזה לא יהפוך פשוט יותר. לא משנה בני כמה נהיה. אני בספק אם יש שלב שבו אוכל לשבת עם יוצאי חלצי בבר ולספר הכול. בניגוד לעבודה ולנישואים, ההורות היא סוג של הוטל קליפורניה. אין נקודת יציאה.

אפשר לדבר עד מחר על חוסר התקשורת שלנו ושל האמריקאים או היפנים, אבל תכל'ס אני לא מבין גם את החבר שלא דיבר איתי חודשיים ופתאום צץ או את המישהי שעשתה לי לייק בפייסבוק. זה לא עניין של תרבות, זה עניין של בני אדם

כולם צחקו. בסדנאות כאלה, על תקשורת בין-תרבותית, תמיד צוחקים. מישהו סיפר על אי הבנה קיצונית במיוחד בפגישת עבודה טרנס-אטלנטית. אז היא בטח גרמה לו לקלל נמרצות, אבל מספיק זמן עבר ועכשיו זה משעשע. בחדר ישבו נציגים משלל מדינות, מדברים על תקשורת בין אנשים מתרבויות שונות שצריכים לעבוד ביחד. האירוניה היא שמאחורי הצחוק חבויה מרירות. אני מסתכל מסביב ומנסה להבין מי מהיושבים בחדר, אמריקאי, ישראלי או מה שלא יהיה, הכי מתוסכל כי לא מבינים אותו, לא מקשיבים לו.

תחזור על זה שוב?

את התאוריה אני, כמו כולם, מכיר – הישראלים ישירים, בוטים, קצרים בזמן ובטקסט. האמריקאים להפך. הבריטים קרובים יותר ברוחם לאמריקאים. הצרפתים והברזילאים, למשל, דווקא מסתדרים איתנו. האמריקאים חושבים שאנחנו גסי רוח ולא קשובים. אנחנו חושבים שהם מעמידים פנים. יופי, רק שזה לא מה שבאמת מטריד אותי. כשעובדים ביחד לכל הצדדים יש אינטרס בדו-קיום, לומדים להסתדר. ופעם בכמה זמן נפגשים בסדנה כזו ופורקים לחצים ומשתפים באנקדוטות. וכל צד מתבשם מאיזו תחושת "יחדנס" מזויפת, כי אני לא קונה את עניין הפער התרבותי בלבד.

זה לא שהאמריקאים והישראלים הם שתי קבוצות הומוגניות, שני שבטים מוגדרים וברורים. חלק גדול מהזמן אני מרגיש שאני לא מבין את האנשים סביבי. מתי הם מרוצים, ומתי לא. הילדים שלי יודעים להסביר לי בדיוק מתי אני מביא להם את הסעיף. ויש דווקא אמריקאים שיודעים להבהיר את עצמם הרבה יותר טוב מישראלים –  ״אאוסום!!!״ הרבה יותר ברור לי מ״אחלה״.

אבל מה לגבי כל השאר? אנשים שצריכים ממני משהו, חברים שלא היו המון זמן בקשר וצצים פתאום, חברים שכן היו בקשר ומתנהגים קצת אחרת, מישהי שעושה פתאום לייק בפייסבוק, או שכבר לא עושה פתאום לייק בפייסבוק, מה הם מנסים להגיד לי בעצם? מה האג׳נדה הנסתרת, הסאבטקסט, המזימה? וזה בלי להיכנס בכלל לתהום שביני לבין תומכי ביבי וטראמפ ומעריצי עידן רייכל וניקלבק.

במקרה של האמריקאים אני לפחות יודע מה אני לא יודע. אלה דווקא חברי הקבוצה שלי שמטרידים אותי, עם העאלק-ישירות הזאת, והמוני גוני-הגוונים שמאחוריה. יש לי מספר חד-ספרתי של חברים טובים שאספתי לאורך השנים פלוס שלושה ילדים שעליהם אני יכול לסמוך – הם אומרים את מה שהם חושבים. כשמישהו צועק עליך שאתה האבא הכי מעצבן בעולם, או מסביר לך למה אתה אידיוט, קשה לפקפק בכנות שלו. כל השאר? אין לי מושג מה אתם חושבים, מה אתם רוצים, מה אתם בעצם אומרים. אני בעיקר מנחש ומנסה להרגיע את הפרנויה.

כל המיילים, והווטסאפים, והפוסטים והציוצים ושיחות הטלפון מעצימים את הרעש והכאוס. במקום להבהיר ולהסביר הם רק מוסיפים רבדים ובלבול לתמונה. בפרק קלאסי של ״באפי ציידת הערפדים״ מאבדים כל תושבי העיירה את יכולת הדיבור, מה שמוביל לכך שבאפי סופסוף מתנשקת עם הבחור הלוהט שהיא חושקת בו, כי אין יותר מילים שיפריעו. זו אולי מסקנה מפתיעה לגבי מי שמקשקש כל כך הרבה, אבל לפעמים נראה לי שעדיף שכולנו נסתום ונלך מכות או נזדיין. אולי ככה נבין קצת טוב יותר את שאר העולם. אפילו את האמריקאים.

ביום שלישי, האמריקאים באירוע העבודה שהייתי בו עוד התבדחו. מרצה אחד סיפר על שיחה טרנסאטלנטית עם הבן, שתהה: אם טראמפ ינצח באמת נעבור לקנדה כמו שאמא אמרה? ביום שאחרי, כשהבלתי נתפס הפך לכותרות ראשיות, האמריקאי וחבריו כבר לא צחקו. הם נראו בהלם. לא אבלים, לא כועסים. שוק.

גם אני הגבתי באופן דומה. נגה סימסה לי "אבא, מה עובר על העולם". לא לגמרי ידעתי מה לענות לה. קראתי ושמעתי את הרציונליזציות, בנוסח מה שהיה הוא שיהיה, ואין מה להתרגש. אני לא קונה את זה. בפעם הראשונה אני מרגיש דייר בעולם נטול מבוגר אחראי. עולם שהכול עלול לקרות בו, גם הבלתי סביר. בועה שנסדקה, גם עבור האמריקאים וגם עבורי.

אני לא פוחד מתרחישי אימה. טראמפ לא יכריז על עצמו כקיסר דונלד, הראשון לשמו, חודש אחרי הבחירות. אני חרד מפיחות זוחל. אני חרד מלא להרגיש את הנחשול התת קרקעי עד שיהיה כבר מאוחר מדי, גם שם באמריקה וגם פה, בביבילנד, שתהפוך נטולת איזונים ובלמים החל מינואר הקרוב. מלהיות הקרפדה בניסוי: כזו שתזנק החוצה מקערת מים רותחים, אבל אם האש תחמם אותם לאט לאט היא תישאר בפנים עד שתמות.

חשבתי על "הקנוניה נגד אמריקה" של פיליפ רות, ספר היסטוריה חלופית שבו צ'רלס לינדברג, גיבור אמריקאי, הטייס הראשון שחצה את האוקיינוס האטלנטי ואנטישמי חובב נאצים, נבחר לנשיאות ארה"ב במקום רוזוולט. בהתחלה הכול לכאורה בסדר, ולינדברג אפילו ממנה רב יהודי לצוות היועצים שלו. ההידרדרות היא הדרגתית. פה פוגרום קטן, שם חקיקה שנועדה לכאורה לסייע למיעוטים להתערות בארה"ב, ולמעשה היא טרנספר. ארה"ב לא נכנסת למלחמת העולם השנייה, ומארחת מנהיגים נאצים. הכיוון ברור, אבל המדרון לא חלקלק מספיק. בכל רגע נתון אפשר להסתכל קדימה ולהניח שהיי, יהיה בסדר.

הסתובבתי ברחובות דבלין בתחושת מועקה. החיים נמשכו כסדרם, הייתי מוקף באנשי העולם המערבי, חמושים בטכנולוגיה מתקדמת, ממהרים לכל עבר. נורמליות זועקת, נסיעת עבודה במסגרת המשרה הנוחה והנעימה שלי. חשבתי על איפה אוכלים עכשיו, ובמקביל על אחי הניו-יורקי, והאם הוא צריך להתחיל לעבוד על תוכנית מילוט. לעקוב אחרי המתרחש, ולהיות מוכן להגדיר את הנקודה שבה הוא קם ועוזב. אבל מה הנקודה? איך מבחינים באמצע החיים הנוחים והמפנקים יחסית שלי ושכמותי, שצריך להתחיל לרוץ?

סביר להניח שלא יקרה כלום, שהרציונליזציות מוצדקות. אני אתרגל ואשקע חזרה לנמנום בעולם הפריבילגי הנוח שלי, והבהלה שלי תשקע ותישכח. הנקודה הזו שבה צריך לקום ולברוח לא תגיע. אני רק מקווה שלא אחמיץ אותה חולפת על פני אם כן.

כמו תמיד הבנתי באיחור למה הבחירות בארה"ב מרתקות אותי. זה קרה בשיחה רבת משתתפים שבה אמרה עיתונאית לשעבר "איזה כיף זה יהיה אם הוא יזכה". הנהנתי. הוא זה טראמפ, וכיף זה לא יהיה – אבל בהחלט צפוי אקשן מטורף. בתור מי ששמע פעם ראש דסק חדשות מתלהב מתאונה רבת נפגעים בערב משמים במיוחד, הבנתי אותה לגמרי. זה לא מרוע. זה משעמום ומצמא לריגושים.

אלא שמאקשן מתלהבים כשהוא לא נתפס כאמיתי. ואני לא באמת מצליח לתפוס את הבחירות בארה"ב כחלק מהמציאות. אני מבין את החשיבות וההשפעה וכל זה, אבל צופה בזה על גבי מסך וזה רחוק מהבית והשכונה שלי, זר ואחר.

ובשעה שכאן אני נדון לכותרות יומיות מבית היוצר של מירי רגב ודוד ביטן, כשמעליהם מרחפת דמות הקיסר סגול השיער, שם על המסך יש תקווה להפי אנד. הבחירות בארה"ב לוקחות את הקונפליקטים והבעיות שמעיבות על חיי כאן, משכתבות החוצה מהתסריט חלקים מעניינים פחות, ומעניקות למה שנשאר טיפול קולנועי הולם.

יש כאן הפשטה של המאבק לאחד על אחד, טוב נגד רע, עניבה אדומה נגד חליפת לבנה. מה יש לי בארץ? יאיר לפיד וחישובים מתמטיים על הקמת קואליציה ברמה שרק נגה בשיא הכושר של חמש יחידות תצליח לפצח. באים האמריקאים, לוקחים את התסכולים והפחדים שלי ועושים את מה שהוליווד מצטיינת בו – מעניקים להם שם וצורה, ברורים וחד מימדיים. לא 50 גוונים של ימין מתון עד קיצוני ושמאל רדיקלי עד בכייני, אלא פשיסט מיזוגן ומקלל מכאן, ודודה אינטליגנטית ומרשימה מכאן.

בסרטי אימה המפלצות, אלגוריות לשלל פחדים, מובסות אחרי שעה וחצי וזהו, הבעיה נפתרה. בדרמות אוסקר על סרטן/אלצהיימר/אללה יסתור הגיבורים מגיעים להשלמה וזיכוך וגאולה, במצבים שבהם אני בטח הייתי מתפרק לגמרי. קתרזיס, זה מה שחסר לי ביומיום. בסיפור הזה טראמפ הוא הנבל הקלאסי ומייצג של מנוולים פוליטיים כמוהו. ולפי כל הסקרים, ובניגוד לסרט שאני חי בו, כאן הבד גאי יפסיד.

אני אצפה בנאום ההכתרה של קלינטון באיחור קל, כי למי יש כוח לקום באמצע הלילה, ואתרגש. ועל זה כתבה מרגרט אטווד המעולה שאנשים בוכים בחתונות כמו שהם בוכים אחרי סיפור עם סוף טוב – כי הם רוצים להאמין במשהו שהם יודעים שהוא לא נכון.

שמעון פרס מת, הפגזת ההספדים החלה, ובעודי מסתתר מכל הניג'וס הזה חשבתי על מה שתמיד מטריד אותי כשעוד מפורסם חולף מן העולם. שאלה עתיקת יומין שצצה ועלתה לראשונה באמצע שיעור היסטוריה בתיכון: האם אני, התיכוניסט, מעדיף למות אנונימי אחרי חיים נטולי חשיבות אבל מהנים למדי, או לנסות להותיר מאחורי משהו, אם לא ספר מופת אז לפחות רחוב קטן על שמי. גם ללא מוצא הולך.

זו שאלה שרדפה אותי שנים אחר כך. כי אם לא לחיות חיים מלאי משמעות שיצרבו אותי בזיכרון האנושי, מה בעצם הטעם? אם אני חי רק פעם אחת, ואין אלוהים, איזו משמעות יש לחיים האלה אם לא אשאיר אחרי דבר? ומצד שני – אין בי את האש הזאת. את הצורך ללכת בגדולות. אני מעדיף לשבת עם נגה בבית קפה או לשחק בפלייסטיישן עם תומר, לקרוא ספר, לצאת לשתות וסקס סמים ורוקנ'רול. תתחילו את המהפכה בלעדי, אני עסוק קצת היום.

הבחירה של פרס, ושל אנשים מסוגו, שונה מן הסתם. אם בכלל אפשר לקרוא לזה בחירה. אני סבור שאנשים בסדר גודל כזה פועלים קודם כול מתוך צורך פנימי בוער. זה של פרס ודומיו לגמרי מכוון ומכויל לגדולה בקנה מידה היסטורי, בכל מחיר. ו״כל מחיר״ יכול להוביל להצלת כלכלה של מדינה, או טבח עם, או חורבן הבית. מה שהולך.

משלל הטקסטים שנכתבו על המנוח אני ממליץ על הטור של מאיר שלו ב"ידיעות אחרונות", שמפנה זרקור אל פן מאוד מסוים של הבחירה הזו. שלו כותב על עצירת מסע הלוויה ליד קברה של סוניה פרס, שנפטרה ב-2011. סוניה בחרה להיקבר בבן שמן, שם הכירה את שמעון כששניהם למדו בכפר הנוער שבמקום. זו לא היתה בחירה טריוויאלית – היא היתה אמורה להיטמן בחלקת גדולי האומה. שלו מציג את הבחירה שלה כהתרסה: בחייך בחרת בבית הנשיא על פני, בוא נראה אותך עכשיו.

ההחלטה של פרס, מן הסתם, לא הפתיעה איש. שלו נמנע מלבקר אותו, ולדעתי בצדק. אלה היו חייו של האיש, אלה הערכים שהנחו אותו, ובחירתו  נעשתה בהתאם. יש בה יושרה. עכשיו השאלה איפה זה מותיר אותי, אותנו, בני התמותה, הסוניות שבחבורה. רוב ההספדים עסקו בהספק המטורף של האיש. בחייו המלאים והמספקים. מה עם החיים הפרובינציאליים שלי?

בניסיון לנסח כתב הגנה מול כל זה חשבתי על "סטונר", ספר מופלא שסיימתי לא מזמן. סיפור חייו של ויליאם סטונר, שנולד וחי ומת בלי להותיר רושם גדול. סטונר נולד למשפחת חקלאים ענייה, גילה באוניברסיטה את אהבתו לספרות, הופך למרצה וחי, כותב, מלמד, נקלע לסכסוכים עם מרצים אחרים, מנהל נישואים גרועים ופרשיית אהבים מקסימה, ולבסוף מת. בלי להותיר חותם, אבל גם בלי להותיר ספק שאלה היו החיים שהלמו אותו. מלאים, עשירים, ממצים.

וזה המפלט שנותר לי. לקבל את הדחף שמניע אותי כמו שהוא, בלי למקם אותו בסולם כלשהו. לא להתענות מול חוסר החשיבות שלי למין האנושי, ולהשלים עם מה שכן מניע אותי ומושך אותי. הלקאה עצמית זה אוברייטד. אני יכול להבין את בחירת מקום הקבורה של פרס, אבל לא להזדהות איתה. בסופו של יום אני מעדיף את סוניה.

 שנים שרציתי לקרוא את הביוגרפיה של דן בן אמוץ, ועכשיו, בעמוד 41, אפוף תחושת זוהמה וסליז וחשק להתקלח, אני מבין למה היססתי.

אני אוהב דמויות. עלילה זה יופי, אבל סיפור אהבה אמיתי ביני ובין ספר יפרח רק אם תהיה שם דמות שארצה להיות חבר שלה, או לקחת אותה למיטה, או שאפחד ממנה עד מוות. בשלב מסוים הבנתי שזה לא מאוד שונה בחיים עצמם. פוליטיקאים, זמרים, שחקנים, מורים של הילדים שלי – אני בונה דמות בראש על סמך סיפורים, פגישות אקראיות, כתבות בעיתון. ככל שאדם רחוק יותר מחיי היומיום שלי, אני נוטל לעצמי, מבלי דעת, חירות יצירתית וממציא אותו לעצמי יותר.

דן בן אמוץ היה דמות בחיי. גם אמנון דנקנר. קראתי כתבות בעיתון וספרים וסיפורים של שניהם. וקראתי אודותיהם. בן אמוץ היה הבוהמיין המבריק, רב אמן, רב שגל, מסוגל לכתוב טורים ציניים וסרקסטיים בעיתון וגם את "לזכור ולשכוח" ספר פוסט-שואה מצוין ואמיץ (כיבוש בסיקסטיז, מי היה מאמין). דנקנר היה דמות רצינית יותר, ספרותית יותר, אידיאליסטית יותר, חדה וסרקסטית לא פחות.

ואז בן אמוץ מת. הביוגרפיה התפרסמה והכול התפוצץ. על רקע סיפורי סקס עם קטינות וגילוי עריות נדמה היה שדנקנר מנהל קרב מאסף מול כול הברנז׳ה, אצולת הבוהמה של פעם. הייתי בסוף התיכון או בתחילת הצבא והסיפור שקראתי בעיתון וראיתי בטלוויזיה היה ברור: האנדרדוג חושף האמת מול האליטה המושחתת שמנסה להשתיק אותו. בסרט הזה כבר הייתי, היה לי ברור את מי אני מעודד מהיציע.

השנים חלפו. בן אמוץ נדחק לשולי הזיכרון התרבותי-הקולקטיבי. דנקנר חזר למרכז הבמה והחליף תפקיד. באותה תקופה שאני עבדתי ב"ידיעות" ושיחקתי פטריוט במוזסלנד, הוא ערק למעריב של נמרודי, הפך לספק ימני, סיפורים אודותיו מתעלל בעובדיו צצו מכל עבר, ובאופן כללי היה נראה שבחר בצד האפל. את הביוגרפיה של בן אמוץ לא ראיתי בחנויות הספרים ולא התאמצתי להשיג אותה.

עד לפני שבוע. פרצופו של בן אמוץ המתנוסס על הכריכה הציץ לעברי מחלון הראווה של חנות הספרים המשומשים שליד הקפה של שישי. בלי לחשוב יותר מדי קניתי. וטעיתי. בהקדמה דנקנר מפרט את המחויבות העיתונאית שלו לאמת, וטורח לציין שבן אמוץ לא עמד בהסכם ביניהם ושיקר לו לא מעט. ואז הוא מתחיל לספר, והלב מתכווץ. אמת עיתונאית היא אבן יסוד במקצוע, אבל דנקנר לא באמת כתב תחקיר, הוא כתב סיפור. אמנם סיפור המבוסס על חיים של דמות בשר ודם, אבל כזה שאי אפשר לאמת ולחקור בכלים עיתונאיים מקובלים, ושמטרתו בה בעת לבאר, לברוא ולהנציח דמות מסוימת.

והתחושה היא שדנקנר כתב כאן סיפור על דמות שהוא לא אהב, דמות שהוא נהנה קצת להשפיל ולהתאכזר אליה. הוא מתאר באופן דוחה, מציצני ופורנוגרפי אירועים שכל השותפים להם מתו מזמן, ושאת רובם המכריע לא יכול היה לראיין בעצמו. אין בכתיבה שלו חמלה או הבנה. יש בה בעיקר תחושת זוהמה. אני לא יודע מה הניע את דנקנר. אני יכול לדמיין קנאה באדם שנתפס בעיניו כהולל ויצרי ויצירתי ממנו, או מוסרנות מושרשת שהתקוממה מול סגנון החיים של בן אמוץ. זה לא משנה.

ועכשיו אין לחזור לאחור. שתי הדמויות, דנקנר ובן אמוץ, הוכתמו. כל ספר של אחד מהם שאקרא ייקרא אחרת. הבנתי, בדיעבד ומאוחר מדי, מדוע נרתעתי מהביוגרפיה, בדיוק כפי שאני נרתע מלחפור ולגלות מידע אודות אנשים אהובים או חשובים בחיי שמתו, או נעלמו. רומן גארי כתב שכדי לשכוח מישהו באמת צריך לפגוש אותו שוב. יש אנשים – אמיתיים, פיקטיביים ובין לבין – שאיני רוצה לשכוח.