"היי", כתבה לי הגרושה באתר ההכרויות, "איך אתה מתכונן לליל הסדר״? סיפרתי על זה לידידה, עמיתה לעדת ה״גרושים-גרושות״. היא הציעה לשלוח בחזרה הצעה לבוא אלי לבער חמץ כאילו אין מחר. סגרתי את החשבון באתר כדי לנוח קצת מכל זה. הכרויות זה עיסוק מעייף.

חברי הגייז משתפים אותי מדי פעם במנהגי החיזור בקהילה, אם אפשר לקרוא לזה חיזור: לפחות לפי הסיפורים שלהם בנקודה שבה סטרייטים ליברלים עסוקים במבטים רוויי משמעות ונגיעות אקראיות, אצלם כבר קבעו מי למטה, מי למעלה ובאיזה ציוד משתמשים. אלא שלא מדובר בפערים שקיימים רק בין סטרייטים לגייז. גרושים-גרושות, כך הבנתי באיחור אופייני, הם ז'אנר בפני עצמו, בעל מאפיינים ייחודיים. אם בקהילה מדובר בעיקר בתיאומי מיקום-תגיע-תתפשט, בקרב הגרושים-גרושות העניין קצת מורכב יותר מחד, ושונה מאוד מפלג ה״סטרייטים הרווקים״ מאידך. או אם לדייק – מפלגת ״נטולי ילדים״. כי זה למעשה העניין.

ילדים זה שמחה, אך גם אילוץ לוגיסטי מורכב. גרושים, גרושות וחד הוריים מכירים זה את זו באותם מקומות שבהם כולם נפגשים. כלומר בעיקר באינטרנט ובשלל אפליקציות, ופה ושם גם בברים, באמצעות חברים או בעבודה. מכאן הדרכים מתפצלות ומסתעפות. אם וכאשר כבר מצאתי מישהי שמוצאת חן בעיני, הצעד המתבקש הבא הוא להיפגש. לצאת לשתות, למשל. וכאן מגיעה השאלה הרומנטית הקבועה: מה הימים הפנויים שלך? למעט יוצאי דופן כאלה ואחרים מדובר בנוסחה קבועה: הילדים אצל האב בשני ורביעי/חמישי, וכל סופשבוע שני. אצל האמהות זה, מן הסתם, הפוך. המשמעות היא שלדייט הפוטנציאלי ולי יש במקרה הטוב יום פנוי משותף אחד בשבוע. במקרה הרע אין אף יום כזה, וסופי השבוע שלנו הפוכים. זה תורם לכלכלתן של תלמידות תיכון, אבל מסבך את החיים.

כך שלרוב אחרי פלרטוט וירטואלי קצר ומוצלח אני מגלה שהדייט יתרחש בעוד ארבעה עד שבעה ימי עסקים. או-אז המשימה היא לשמר את התקשורת כך שלא תעלו זה לזו על העצבים, אך גם לא תתפוגגו ותיעלמו מחוסר עניין לציבור. כמעט אף פעם אין מקום לספונטניות נוסח ״הייתי במקרה בסביבה״ ו״מה את עושה מחר״. שמעתי גם על מקרים של שבועות בין ההחלטה להיפגש למפגש בלייב. בקיצור, עד הפגישה עצמה, אני והצד השני כבר יודעים לא מעט זה על זו.

על הילדים, למשל. נושא שיחה בסיסי. עוד לפני ששזפת עיניך בעלמה: כמה יש, באיזה גיל, והאם יש שאיפה לעוד. בפגישה עצמה אחד הנושאים הטעונים הוא הגירושים. למה, מתי, איך. אני מוצא את עצמי בחברת אדם זר, כששנינו חולקים סודות אפלים, תובנות ושאיפות לעתיד אחרי שלחצנו יד בפעם הראשונה לפני שעה.

וזה חשוב, עניין השאיפות לעתיד. אם לשפוט מהניסיון שלי ומסיפורים ששמעתי, חלק גדול מבני העדה לא מחפשים פרק ב'. או ג'. או בכלל. לפחות לא כרגע, אנחנו אומרים. אם גייז חושבים במקרה הטוב על סוף הלילה, ורווקים חושבים פה ושם על עד סוף החיים, אני ושכמותי חושבים יותר בסגנון של שבוע-שבועיים קדימה ואחר כך נראה. בטח לא מגורים וצאצאים משותפים. אני מכליל. מישהי כתבה לי כבר שהיא מעוניינת להקים שוב בית יהודי חם, ויש אנשים שעושים עוד ילדים עמוק לתוך שנות הארבעים שלהם. דברים יכולים להתפתח ולצמוח למערכת יחסים רצינית, השם ישמור ויציל. אבל מצב התודעה הוא אחר. כל זה מייצר מפגשים טעונים ומלאים והמון תקשורת בהפסקות ביניהם. זה מייצר גילוי לב יוצא דופן, חשיפת רגשות ופחדים ומטענים ממערכות היחסים הקודמות. זה מזמין חיטוט בעבר של הצד השני.

וזה משפיע גם על הסקס. אפשר להיפגש רק פעם פעמיים בשבוע, עם עין על השעון כי לבייביסיטר יש בית ספר מחר, ולמי יש סבלנות לחכות לדייט שלישי בעוד שבועיים. אבל זה הרבה מעבר לאילוצי זמנים. שני הצדדים כבר עברו לא מעט, למדו ובדקו וניסו, וכרגע מעוניינים בעיקר בלהנות. ביישנות ועכבות נותרו מאחור אי שם בפרק הקודם. אז למה לא לשים ברקע fאנק אנד גט איט און?