השאלה הנכונה

בסוף תומר מתעצבן, אבל הסוף הזה חמקמק. שאלה אחת? שלוש? אין חוקיות. אנחנו יושבים יחד בכיכר דיזנגוף, אחרי ארוחה ולפני סרט, ואני מנסה להבין – בזהירות – מה שלומו, איך הוא מנהל את החיים שלו עכשיו, מה באופק, ובמוקדם או במאוחר זה לא בא לו טוב.

אולי העניין הוא לא מספר השאלות אלא המהות, אולי השאלות שלי חודרניות מדי, יורדות לפרטים, פולשות לחדרים שאין לו רצון להכניס אותי אליהם. שאלות כלליות שאפשר לענות עליהן ב״כיף״? למה לא. כל השאר הוא בבחינת על בסיס צורך לדעת. אולי זה עניין של שעת רצון, אבל באיזו שעה יש יותר רצון טוב מזו שבאה אחרי המבורגר וצ׳יפס? ואולי בעצם התפקיד של הורה טמון הכישלון האינהרנטי, לא משנה איך ומה תשאל, אתה מעצבן וזהו.

אצלי בבית לא שאלו שאלות מעבר למרחב הכללי הבטוח של עדות ״מה נשמע״, וגם היום אין יותר מדי חקירות ותהיות. נשארים למעלה, במבואה, בלי לנסות לרדת למרתפים. צפיתי פעם בסרט תיעודי על חנוך לוין, ובו הבנים שלו נזכרים בסבתא, אמו של המחזאי, ובעלבון הנורא ביותר שיכלה להוציא מפיה על מישהו – ״הוא טיפוס סקרן״. 

סקרנות היא סכנה, קוטלת חתולים, חברויות ומערכות יחסים. הבורות היא ברכה, מה שלא יודעים לא כואב ועוד כהנה וכהנה. כששואלים שאלות מסתכנים בקבלת תשובות שלך תדע אם תוכל להתמודד איתן. סקרנות היא גם הדרך להראות שאכפת לך, שאתה אוהב, לברר את הדברים שאולי לא רצית לדעת, אבל כן יהפכו אותך לשותף, אולי אפילו כזה שעוזר.

אמרתי לתומר את כל זה בקווים כלליים מאוד, משהו בנוסח אני מתעצבן כשלא שואלים אותי שאלות, אתה מתעצבן כשאני כן שואל, אין לי איך לנצח. הוא הסתכל עלי וחשב רגע, ואז אמר: לא, אין לך.