״גם אני אוהב אותך, יהיה בסדר, נו,״ אומר תומר בטון של עזוב-אותי-באמא. עוד מעט אני טס וכמו תמיד צריך להיפרד מכל ילד יפה, בשיחת טלפון, לכל מקרה שלא יבוא.

ולא שיקרה משהו, אני טס לבירה אירופית סטנדרטית לגמרי, טיסת אל על, מזג האוויר והאנטישמיות אמורים להיות נאים, אין בעיה בכלל. 

אבל אולי בכל זאת?

חשוב שהשיחות ייערכו בזמן, לא יומיים שלושה לפני, אבל גם לא מבטן המטוס, כי מה אם בדיוק הם עסוקים? ולא שיחה ארוכה מדי, ולהגיד שאני אוהב אותם. ולא שיקרה משהו כאמור, אבל אם בכל זאת יקרה אז שיהיה זיכרון אחרון מוצלח וראוי, בלי קצוות פרומים, בלי תחושת החמצה. 

זה אידיוטי, מילא שלא יקרה כלום, סטטיסטית מסוכן יותר לצאת ולדווש בבוקר לעבודה על אופניים בין נהגים עצבניים בכבישי תל אביב. רוכבי קורקינט אלימים, נהג אוטובוס שלא ישן טוב, שבר במדרכה שלא אשים לב אליו, פסנתר שלא חובר טוב למנוף שמרים אותו, כל אלה מסוכנים הרבה יותר מהמטוס עם עגלת הדיוטי פרי ותודה שבחרתם אל על. החיים אורבים לי יום יום, ואם הייתי מציק לילדים שלי בשיחות פרידה בכל פעם שהייתי יוצא מהבית יש מצב לבלוק בווטסאפ ובחיים. 

אבל ההיגיון לא נמצא באירוע המסוים הזה. גדלתי עם הסיפור על השיחה האחרונה עם האבא שלא הכרתי, שיחת טלפון שנקטעה באמצע, בלי ״אני אוהב/ת אותך״, עם זיכרון של תלונה על השעה המאוחרת, וחמיצות החמצה שנשארה עשורים אחרי. ולכן צריך להיפרד יפה בכל פעם, ליתר ביטחון. בעיקר אם עולים על מטוס וחוצים ים. ובטח לאור המציאות הלא סבירה שכולנו חיים בה כבר הרבה יותר מדי זמן. 

אמרתי שלום, הזכרתי שאני אוהב אותם, עליתי למטוס ונחתתי באירופה, ולא קרה כלום. כי למה שיקרה. אבל בכל זאת

״אני רציתי בית שבו הכול נפתח-נסגר״, היא אמרה, וחתמה את הדיון. היא היתה חברה של חברה, וזו היתה הפעם היחידה שבה נפגשנו, בבית קפה במרכז תל אביב. השיחה זרמה והגיעה לאחד הנושאים התל אביביים המרתקים תמיד – דירות. 

הדירה התל אביבית היא ישות חמקמקה ופתיינית. רובן ככולן קטנות, יקרות, רעועות וקשות להשגה. הביקוש מרקיע שחקים, לבעלי הבית יש דרישות ביזאריות, ושכר הדירה גורם למחשבות על קציר איברים עצמוני. במשך השנים שלי בתל אביב שמעתי אנשים מספרים על דירת הפלא שלהם, זו שהושגה באמצעות קשרים מפותלים, וכוללת בעל בית צדיק ושאר תפנוקים. ואז, בזכות חברה טובה וזוג שהתגרש, מצאתי אחת כזאת בעצמי, וכמו נער גבעות, אין לי כוונה להתפנות אי פעם.

אבל החברה של החברה כבר לא היתה שם. אחרי שנים במרכז תל אביב הם עברו לשכונה בפרברים כדי שהכול ייפתח-ייסגר. כל מי שראה ארון ישן בדירה תל אביבית, כזה שלא נסגר עד הסוף ולא ברור אם אי פעם היה לו את הפיצ׳ר הזה, יכול היה להבין מייד על מה היא מדברת. 

לכול החלטה יש מחיר. אפשר לגור באמצע הבלגאן, לחמוק מהפקקים, לרכוב על אופניים לעבודה וליהנות מבר ואםפם מטר מהבית – תג המחיר הוא דירה שחלקים ממנה נוטים להתפרק. ואפשר לגור ברווחה מתוקתקת, עם ארונות ומגירות שהמסילות והצירים שלהן עומדים בסטנדרט של רכבת קליע יפאנית, ולעמוד שעתיים לכל כיוון בפקקים. השאלה היא איך ואיפה אתה מנהל את החלקים החשובים של חייך.

בשבועות האחרונים עלה בי חשק מוזר לשידה חדשה ליד המיטה. זה רהיט חשוב: ניצבת עליו ערימת הספרים שמחכים לי ומנורת הקריאה שתסייע לי לבלוע אותם, ומגירה עם כל מה שצריך. חיפשתי משהו נאה ופרקטי וזול, כי בכל זאת, דירה תל אביבית שכורה וכל זה. מצאתי, הזמנתי אונליין, הרכבתי לא בלי מאמץ, ובחנתי את התוצאה הסופית. 

היא היתה עלובה למדי. העץ נראה זול, הצירים רעועים והמדף מרקד. זו היתה גירסה עייפה לתמונה שראיתי באינטרנט. נזכרתי בבדיחה של יעקב כהן על מסעדות עם תמונות נוצצות של המנות בתפריט, כאילו אומרות: ככה היה נראה האוכל אם היינו מתאמצים. 

הורדתי את השידה למטה והשארתי אותה למי שירצה לקחת. אני גר במרכז העיר הגדולה ואוהב את זה, אבל אני הולך לחכות קצת, לחשב חישובים, ואז להוציא סכום מופרך על שידה עם שיק של רמת השרון. שתיפתח-תיסגר כמו שצריך. 

אני אדם בוגר ומכיל, אני מתמודד עם משברים בעבודה, דאגות וחרדות עם הילדים, מנסה להבין את הצד השני בעימותים ולראות את המורכבות והתמונה הגדולה. אבל את האיש ששבר לי את הרגלית של האופניים החדשים אני רוצה לפוצץ במכות עם לום. 

אלה הסדקים הקטנים בסכר, החוליות החלשות בשרשרת. חלק גדול מהזמן שלי כאדם המתחזה לבוגר מוקדש לאיפוק. תחשוב על זה עוד רגע, תספור עד עשר, תשלח את המייל עוד שעה או מחר, תבין את הצד השני, את הזווית האחרת, את הפערים התרבותיים. תקבל, תכיל, כוסעמק. 

ורוב הזמן אני מצליח. אבל כשכל הגייסות מופנים אל חזית אחת, קל יותר למתגנבים יחידים לחדור מבעד לפרצות ולזרוע הרס וחורבן. אלו הקטנות ששוברות אותי. כי היכולת להתמודד היא משאב מתכלה. ואחרי שסיימתי להיות בוגר אחראי אל נוכח כל פיתולי העלילה שהחיים מזמנים, לא נותר בי כוח עוד. קשקשי השריון נשחקו עד דק, והעצבים נותרו חשופים מול זוטות הקיום.

אני זוכר את אמא שלי מחזיקה מעמד ביום הראשון של השבעה על אבא שלי ואז נשברת כשהתגלתה נזילה במדיח. כי די. וכך מצאתי את עצמי אחרי שבועות של פרויקטים מלחיצים בעבודה פלוס ענייני חופש גדול ושונות, מגיע לשחרר את האופניים, מגלה את הרגלית השבורה, ומאבד את הצפון לטובת פנטזיות על עצמות מנופצות ואגרופים מונפים.

אני לא יודע מיהו המפגע הדמיוני-דמוני, אבל נוח לי לדמיין אותו כאבטיפוס של הישראלי המכוער שעלה עם המכונית החדישה שלו על המדרכה, רמס את האופניים שלי, והפליג הלאה תוך צחוק מרושע כדי להתעלל  בקורבן הבא. קיימות עוד שלל אפשרויות כמובן. קשישה שלא שמה לב, טינאייג׳ר שרק עכשיו הוציא רשיון והיה לחוץ, פועל קשה יום שהחנה את המכונית קצת צמוד מדי. סיכוי סביר שאף אחד מהחשודים הסבירים הללו לא הרגיש אפילו את המכה הקטנה בכנף, טרודים בשגרה לחוצה ומהבילה של יולי. 

אבל מה לי ולכל התרחישים שוחרי השלום האלה. אני מעדיף ללהק לתפקיד הפוגע נבל חד מימדי. יש לי מספיק מורכבות מתישה ביום יום, והחיים הם לגמרי לא מה שהבטיחו לי בסרטי האייטיז שראיתי בקולנוע ברעננה. אז פעם בכמה זמן, דווקא בקטנות ומעצבנות, אני מאפשר לסופר אגו שלי אפטר קצר ומוציא את האיד למרפסת. וקצת להתפרץ, קצת לקלל, קצת לחשוב על ניפוץ פיקות ברך ופצפוץ מרפקים. קצת.

ללכת או לא ללכת? ומה אם יהיה משעמם (שזה ההפך מפומו)?, החרדה מהחמצה מובילה אותי לקבוע וליזום ולתכנן, אבל אז, כשאני כבר על קו הזינוק, אני נתקף בעייפות עמוקה ורצון לשקוע אל כריות הספה. כמו בכל פעם לפני טיסה לחו"ל, דקה לפני הטרמינל, כשהתאווה לאוויר אחר והרפתקאות מתחלפת ברצון עז לחזור הביתה. לא כל שכן אם הפעם מדובר באירוע שחוץ מהמזמינה אני לא מכיר בו כמעט אף אחד.

אלה לא דילמות שאני נאלץ להתמודד איתן יותר מדי. אני האדם המתכנן, האיש שקובע דברים ימים ושבועות מראש, ויודע לרוב עם מי נפגשים ואיפה. כמו קלישאה של סוכן חשאי קולנועי, אני מגיע לשטח כשאני יודע איפה היציאות והיכן אפשר להחביא נשק מטאפורי, הכול ידוע והגבולות משורטטים.

התכנון המקדים הוא השריון והמגן, ההימנעות מהבלתי נודע ומהעצמי. אם לא אתכנן אני עלול למצוא את עצמי עם זמן פנוי למחשבות מתרוצצות, או עם אנשים לא מוכרים בלי אינטראקציה מתגמלת ומנחמת, או גרוע מזה – עם מראה שמספקת בבואה אפורה ודלה, בבואה שהרקע שלה הוא הפחדים הגדולים נוסח איך הגעתי למקום ולנקודה הזו בחיים, איך.

אבל הלכתי, אחרי משא ומתן עם עצמי ובחינת העובדות. זה מרחק דקות ספורות על אופניים מהבית, אם לא ימצא חן בעיני אפשר לחתוך ולברוח, מה הדבר הכי גרוע שיכול להיות. באתי ומייד ארגנתי כוס של משהו כדי שיהיה מה להחזיק ביד, ופה ושם התגלגלה שיחה, וכבר התחלתי לחשב מתי איפרד בנימוס ואדווש הביתה.

אבל הדברים זזו, והתגלגלו קדימה, מסלקים ספקות ועכבות והשתבללות, ואנשים דיברו ונפתחו, ואיזשהו קסם חמקמק התרחש ושעתיים אחרי מצאתי את עצמי מפזז בכוונה גדולה על רחבת הריקודים, במצב רוח מרומם, בחברת אנשים שאת רובם לא הכרתי עד הערב, בלי להסתכל יותר מדי לצדדים, לבדוק מי רוקד ואיך ואיפה אני בהירארכיה. המוזיקה היתה מצוינת והחיים יפים.

ברור לי שלסוף הקורונה – או לפחות הפוגה – היה חלק בעליצות, אבל ברור לי שלאלמנט ההפתעה היה חלק גדול אפילו יותר. משהו בשחרור הסופי, בהתמסרות ללא משורטט ומוכר, איפשר חופש גדול יותר והנאה שלמה יותר. 

אל תצפו למוסר השכל רוחני על לשחרר ולזרום. יש לא מעט אירועים חצי צפויים או ספונטניים לגמרי שמשעממים ומבאסים, יש לא מעט תוכניות מדוקדקות שעושות רק טוב. אפשר לדלג בין ספונטניות לשליטה בלי להצהיר אמונים רק לאחת מהן. אין פה שורה תחתונה דרמטית, רק הפתעה קטנה משום מקום שעשתה לי טוב בנשמה ושאת המקצב שלה הרגשתי עוד ביום שאחרי. ואולי תשפיע על ההיסוסים וההחלטות של הימים שיבואו.

בסוף הגיע האיש וחתך, כל האירוע לקח שלוש דקות, הוא אפילו לא טרח להוריד את הקסדה. חתך, לקח את הכסף, ורכב לעבר השקיעה. 

זה היה מנעול יקר בעל שם מחייב – קריפטונייט, החומר היחיד ביקום שיכול לגרום לסופרמן לאבד את כוחותיו ולהפוך לסתם סאחי. זו חתיכת אמירה לקרוא ככה למנעול, אם סופרמן לא עומד מולו, איזה סיכוי יש לסתם גנב מהשורה? 

די גדול מתברר. המנעול אולי מגיע עם אחריות והבטחות ואריזה יפה ומנשא נאה, אבל כמו לא מעט דברים בתקופה האחרונה, מתברר שהמחויבות ליציבות וביטחון באה עם כוכבית קטנה. כל מה שצריך זה אדם נחוש עם מסור דיסק. כל מה שצריך זה וירוס קטן ומפגש בין עטלף לאיש רעב. כל מה שצריך זה מישהו שמחליט שהכללים הנהוגים לא מעניינים אותו – דמוקרטיה, כתבי אישום, הסתערות על הקפיטול, תבחרו אתם את זרע הכאוס שמתאים לכם.

רכשתי מנעול חדש. הרי אי אפשר להשאיר אופניים שעונים סתם כך על גדר ברחוב תל אביבי. ואולם, הפעם הבנתי שאני קונה אשליה, סימן מוסכם ביני לבין גנבים פוטנציאליים שיחשקו באופניים שלי. הכתום הזוהר של המנעול מסמן להם שכאן צריך להתאמץ קצת. עדיף לעבור הלאה, לקרבן קל יותר. 

החיים שלי מלאים קריפטונייט. דלתות חסונות, ביטוחים שריריים, סדר חברתי מוצק, הרגלי בריאות והיגיינה מבהיקים, יחסים יציבים עם בני משפחה וחברים. הכול מגיע עם אחריות והבטחות, פריך ושברירי ורק מחכה לדמות עטוית קסדה שאוחזת במסור הנכון ביד ימין שתפרק הכול תוך שלוש דקות.

בשיחה עם נגה היא שאלה אותי איך אפשר לדעת מה יקרה בעתיד, או יותר נכון – איך אפשר לדעת ששלל דברים רעים לא יקרו לה. ובכן, אי אפשר. צריך להצטייד בקריפטונייט, בגמישות מחשבתית ומוכנות נפשית ליפול מדי פעם על הפרצוף. ואז לקום, לחדש את מלאי האשליות, ולהמשיך.

כבר הייתי בטוח שהיא עוברת ולא יקרה כלום כששמעתי את הנקישה, הדפיקה, קול פח מתחכך בפח, רחש קל, כמעט עדין. ועדיין התקשיתי להאמין כי הרי תמיד זה רק כמעט שמותיר אחריו פרץ אדרנלין קצר, קללה נזעמת וזהו.

אבל היה חיכוך, ועצרנו להחליף פרטים בריטואל המקובל. לא קרה שום דבר דרמטי, שריטה קטנה על המכונית היקרה שלה, אפס נזק למכונית הקאר טו גו שלי, משהו שייסגר בשיחות טלפון וקצת חיובי אשראי ותו לא. קרוב יותר לקטגוריית הכמעט, אבל בכל זאת מטלטל. 

"כמעט" יש כל יום, כזה שלא מבשיל, לא עובר את סף ה"מה היה אילו". כמה פעמים כמעט הורדתם שליח וולט שזיפזפ בין נתיבים, כמה פעמים כמעט התחככתם במכונית שחלפה צמוד אליכם, כמה פעמים ספרת עד עשר, כמה פעמים החליט סיני רעב שהיום בא לו עטלף עסיסי ושום מגיפה לא פרצה? 

כל כמעט כזה עלול או עשוי (תלוי בזווית) להבשיל לאירוע משנה חיים. רגע אחד אני בדרך לאסוף ילד מחוג ובמשנהו אני עלול להתמודד עם אסון שהשלכותיו ירבצו עלי לנצח. כלומר לא באמת, כי לא קרה דבר, רק כמעט. וקל להשתכנע שאותו כמעט לא קשור למזל, מקריות, סטטיסטיקה, אלא אלי. כי אני נהג מיומן ואחראי, כי אני מביט לצדדים כשאני רוכב על האופניים, כי אני בודק כמה פעמים את הפוסט שאני עומד לפרסם. לא אמצא את עצמי בזירת תאונה או במרכז תביעת דיבה מחסלת חסכונות כי אני בשליטה. שום דבר לא רנדומלי פה.

אלא שכמעט הכול רנדומלי. אין לי שליטה או השפעה על סיני גרגרן עם חיבה למאכלים אקזוטיים, אין לי שליטה על מקבלי ההחלטות שיכולים להפוך את המשרה שלי למיותרת בהבל ישיבת זום באנגלית, אין לי שליטה על שליחי וולט פוחזים ונהגים פרועים, ועוד אלף ואחד גורמים שיכולים לטלטל את קליפת אגוז קיומי בעוצמות של טייפון. 

הכמעטים הם תזכורות לא נעימות לאשליית היציבות של הקיום היומיומי שלי. קל להדחיק אותם ולהמשיך הלאה. אלא שפעם בכמה זמן קורה משהו שחוצה את הסף הבטוח לכאורה הזה, כמו וילון שמוסט וחושף יקום חלופי, מישור מודחק שרוב הזמן עדיף וקל להתעלם מקיומו. רק שלפעמים הוא נוקש על חלוני ומצהיר על נוכחותו, מזכיר לי שהיסודות ליציבות ולביטחון לא מוצקים כמו שחשבתי. הפעם זו היתה רק תזכורת ידידותית, בבחינת "היה נכון". מי יודע מה יהיה בפעם הבאה.

בגינה הכי מוצלחת בתל אביב, במדשאות יש גבעות קטנות במקום משטח ישר שמבוגר יכול ללכת עליו. קימורי האדמה הירוקים מזמינים ילדים לרוץ, לטפס, ליפול בלי להיפגע. בגינה הכי מוצלחת בתל אביב יושבים אנשים עם מסכות בכל מיני מצבים ומסתכלים על הילדים שלהם משחקים. אמא עם מסכה תלויה ברישול על המרפק, אבא עם מסכה בהיכון על הסנטר, הורים צועדים בין שאר באי הגינה כשמסיכה מכסה את כל החלק התחתון של הפרצוף כמו שצריך, אולי מטעמי בריאות ואולי זה הנימוס החדש.

בגינה הכי מוצלחת בתל אביב יש מגלשות שגם אליהן צריך לטפס על גבעה מלאכותית, וצמד ארגזי חול שבאחד מהם יש מתקן דמוי שוקת שאפשר להפעיל בו זרם מים ולייצר את השילוב המופלא שכל הורה אוהב – חול ומים. ילד שלא מזמן למד ללכת מדשדש בבוץ בנעליים מפונפנות מעור שרק הורה תל אביבי מז'אנר מסוים ישקיע בהן כל כך הרבה כסף, ואבא שלו רודף אחריו, למרות שהנזק כבר נעשה וספק אם הנעליים ישרדו. ילד גדול יותר מנסה לסלק את הפולש הקטן ומשפריץ עליו מים. ניסיון התערבות של האם מזכה אותה במקלחת של מי בוץ. ככה זה כשנכנסים לסכסוכים על טריטוריה במזרח התיכון. בדרך חזרה על האופניים בת התשע אומרת שהיא מרגישה כאילו היא חוזרת מהים. 

סמוך לגינה הכי מוצלחת בתל אביב ניצבת מאפייה קטנה שמוכרת קפה, אבל יש לשלם ואז להתרחק מהכניסה ולהמתין שהמוכר יגיש בגניבה את המשקה האסור. במקומות אחרים תקבלו את הקפה מייד, אבל בשקית נייר, משל קניתם אלכוהול בתקופת היובש בארצות הברית. מדוע קרואסון שקדים בראש מורם וקפה בהיחבא? אולי בקבינט הקורונה יודעים. אחרי שרכשתם את הקפה תוכלו לשוב לגינה הכי מוצלחת בתל אביב ולהחליט איך ומתי לעטות את המסיכה. בדרך תחלפו על פני חנויות סגורות, אבל נטולות שלטי "להשכרה", בינתיים. 

הילדים בגינה הכי מוצלחת בתל אביב מרוצים. הם מנצנצים מחול מעורבב בזיעה, כי חם באוקטובר 2020. נדמה שהקורונה ומשבר האקלים מסתדרים יפה זו עם זה. הילדים מסתכלים על רב הקומות הענק שליד הגינה הכי מוצלחת בתל אביב. מעלית שקופה מפלחת אותו והם מנסים לנחש מי בדיוק עלה בה עכשיו, איש או אישה, וכמה קומות יש במגדל הגבוה גבוה הזה. אני תוהה אם האנשים במגדל מושפעים מהמשבר הכלכלי שעוד יגיע. בדרך חזרה מהגינה הכי מוצלחת בתל אביב אני דן עם בת תשע על עטיית מסיכה תוך כדי רכיבה על אופניים, ונהנה מכבישים כמעט ריקים.

עוד נשוב לגינה הזאת – היא בטווח קילומטר מהבית, בערך. ואולי בהמשך יהיה חם פחות ובריא יותר, ואקנה קפה בגלוי ואלגום ממנו בנחת, בלי הכאב המטריד של החרדה בחלק התחתון של הבטן. כן, ברור שנחזור, זו הגינה הכי מוצלחת בתל אביב, בפער. 

אני מדווש בשדרות רוטשילד כשאני קולט מישהו עוקף אותי. אני מסובב את הראש, מוכן לנעוץ מבט רושף בעוד שליח וולט או נער פוחז או היפסטר ממהר על קורקינט או חללית קרב, כי באמת שכבר נמאס מלרכוב במוד הישרדות. נמאס מאנשים שצועדים על שביל האופניים, מדו-גלגליים תמימים שהדביקו להם מנוע והפכו אותם לתאונה קטלנית בפוטנציה, ממסיכות בכל מקום, מהמתח הזה באזור הכתפיים כי תכף מתחיל בית הספר שוב אבל לא ברור איך, ובת השמונה עוברת לאחד חדש ואי אפשר אפילו להיכנס איתה ביום הראשון, כי מגיפה והכול פה מרחק שלוש דקות מהתקף חרדה וכוסומו.

כל שנה מקטרים מחדש, ובצדק, על פתיחת שנת הלימודים, השגרה המעייפת של סנדוויצ'ים והשכמה ולהגיע בזמן, ההידחקות דרך שער בין הספר, הרפטטיביות הבלתי נלאית של מלאכת החיים המתישה, ועכשיו אני מתגעגע. קיטרתי כמו כולם, כן? אבל לא הבנתי עד כמה השגרה הזו יציבה ומנחמת, כמה נוח לדעת בדיוק על מה אקטר ועל מה אתעצבן. להיאנח כבעל ניסיון שכבר העביר שני ילדים במסלולי מערכת החינוך, ומה זה בשבילו עוד אחת? 

ועכשיו – בלגאן. קפסולות כן או לא, למידה מרחוק בערך, צופים? חוגים? סגר? זה הנורמלי החדש, המציאות בגירסה הנזילה שלה, ואני צריך להתרגל. וגרוע מזה, הילדים שלי צריכים להתרגל, ועוד בלי שאחזיק להם את היד ואתלה את הילקוט על הכיסא וכל הטקס הזה, שסיכוי סביר שאני זקוק לו לא פחות מהם. תכל'ס יותר. 

אני רוכב על האופניים וחושב שעוד לא ברור איך ומי יחכה לבת שמונה במוסד החדש, ומה בדיוק תכלול השנה האחרונה של תומר בתיכון, ואין לי שום תמונה ברורה בראש של השנה הזו, והמוח שלי מתעקש לייצר תרחישים אפשריים ללא תוחלת, נואש לאיזה בסיס להישען עליו. וזה בעיקר גורם לחוסר נחת ונוקשות באזור הכתפיים. 

וכך אני מדווש, מסיכה בכיס ובלגאן בראש, כשהעקיפה הפתאומית מכניסה אותי לכוננות. רק יום קודם האשכנזי המכובס שבי אפילו פלט "אידיוט" אחרי רוכב האופניים שטס באדום וכמעט הוריד את בת השמונה ואותי במעבר חצייה, וקיוויתי שיש לו כרטיס אד"י. 

אבל כשאני מסובב את הראש אני רואה מולי פרצוף מחייך של ילד בן שלוש-ארבע, קסדה על הראש, והוא מביט בי בגאווה וצועק "השגנו" בעוד אביו רכון קדימה כאילו היה בטור דה-פראנס, והם עוקפים ומגיעים לרמזור לפני. וכשאני נעצר לידם לפני מעבר החצייה אנחנו מסכימים שאמנם הגענו בסוף לאותה נקודה, אבל הכי חשוב מי הגיע ראשון, והילד קורן מאושר, ואבא שלו מרוצה, ולרגע לאף אחד לא אכפת מכלום, והכתפיים קצת משתחררות לכמה דקות של איזו נחמה נעימה. שוב דבר לא השתנה, הן יתקשחו שוב אחר כך, אבל גם רגע של חסד זה לא רע בימים האלה, וגם רומז בזהירות שאולי יהיו עוד. אחרי מעבר החצייה אני ממשיך הלאה, רואה את האב ובנו דוהרים לפני, ומרגיש קצת טוב יותר.  

הכול התחיל להשתבש ב-7:39, הנקודה שבה צריך כבר להתחיל לזוז לזוז לזוז, שבה אנחנו כבר אמורים להיות אחרי שלבי ההכנה הבסיסיים, מוכנים לצאת לדרך ורק מושכים זמן, אבל בת השמונה החליטה שהיא חייבת לקחת צמד בובות, ומצאתי רק אחת, והיא הסבירה בתוקף שהן זוג, אי אפשר רק אחת כי השנייה תהיה בודדה, ובשלב מסוים התעצבנתי והודעתי לה שככה זה וזהו, אבל אלו שתי הדקות שהוציאו את הבוקר מאיזון והכניסו אותנו לאזור הסכנה של – חצוצרות – האיחור.

רצנו למטה בת שמונה ואני, היא נרגנת ואני עצבני, כדי לגלות את האופניים החדשים של תומר, שיוצא תמיד אחרינו, קשורים לשלי. התקשרתי אליו בזעם פעמיים, אין תשובה. רצתי למעלה, בת שמונה, קצת מרוצה מהמצב, נגררת אחרי. נעמדתי בדלת וצרחתי "תומר" אה-לה ג'ק ניקולסון ב"הניצוץ", ואין תשובה. התחלתי לחפש בחדרים, זו דירה תל אביבית לא גדולה, ומה נהיה פה, יקומים מקבילים? חטיפות חייזרים? עד שמצאתי את הנער עומד ומצחצח שיניים עם אוזניות.

צרחתי עליו באיפוק מרשים והוא ענה "בסדר בסדר" וירד אחרי למטה להתיר את הקשר הגורדי של מנעול הקריפטונייט בין זוגות האופניים, ונהם, שנייה לפני שהפלגנו בת השמונה ואני אל עבר האופק והצלצול: "היא בכיתה ג', אז מה אם היא תאחר". דהרתי בשדרה, התעלמתי מאדום, הסתכנתי בפקחים ב"הבימה" ועצרתי בחריקת בלם ליד שער בית הספר בדקה ל. הספקתי לחלץ הסכם שלום קר מבת השמונה, שעוד זעמה על הפרדת זוג הבובות אבל הסכימה לתת נשיקה. ורכבתי משם.

בדרך התעצבנתי עוד יותר על שניהם, ואז על עצמי על עצם זה שאני מתעצבן משטויות, ואז שוב עליהם כי ברור שהם כבר מזמן שכחו מכל העניין, ואני אסחוב את המועקה עמוק אל תוך היום הזה. 

וחוץ מזה במובן מסוים וצר תומר צודק, היא רק בכיתה ג', אז מה אם היא תאחר. אז מה אם אני אאחר. כדור הארץ ימשיך להסתובב, העתיד לא ישתנה. אבל אני שונא לאחר, ומעבר למקרה המסוים הזה כל איחור, אבל בעיקר כזה שקשור לילדים ולמסגרות, מסמל את הפוטנציאל של הרכבת לרדת מהמסילה, כי כל החיים המודרניים האלה עם להביא ולאסוף בזמן, ולשלם חשבונות ולאזן הוצאות וכל החרא הזה, הם המון כדורים שנמצאים באוויר, ואם אפספס אולי אצליח לתפוס את הכדור הסורר בזמן והכול יהיה בסדר, אבל אולי גם לא, והוא ייפול, ואחריו כל השאר, וכל היציבות המדומיינת תיעלם לטובת כאוס ואבדון. לאחר, לאבד שליטה, לפשל, זו חרדה שלא נגמרת, שחיה תמיד בקצה המודעות. ולא משנה שכשמשהו אכן משתבש לא קורה כלום, והחיים ממשיכים, הרי כבר איחרתי ופישלתי ודבר לא קרה. אבל אל תציקו לי עם העובדות. תכף צלצול. 

יש ספק בדיחה ספק משל מקצועי עיתונאי שהולך ככה: כתב נשלח לסקר חתונה של סלבס. בערב הוא מתקשר לעורך ואומר לו שאין סיפור, וצריך למצוא אייטם חלופי. העורך שואל מה קרה, והכתב עונה: פרצה שריפה וביטלו את החתונה. 

זו בדיחה ישנה ששמעתי בהזדמנויות שונות מבוסים שונים בעיתונות. היא הצחיקה אותי בכל פעם מחדש, וגם העלתה בי אותה מחשבה עגומה בכל פעם מחדש: הסיבה שאיני מתאים לתפקיד של כתב חדשות היא שאין בי את הגמישות הנדרשת לחשוב מעבר לתבנית ולהתאים את עצמי לנסיבות. אני משרטט את קווי הגבול מראש ונתקע בהם, מחפש פרצה.

ביום כיפור האחרון הייתי כבר מסודר ומאורגן. הילדים נפוצו, מזון ואלכוהול נרכשו, והבית ואני היינו מוכנים ליום כיפור דקדנטי ומהנה כראוי. ואז בחמש וחצי הגיע הווטסאפ. ידה ידה ידה, לא באמת משנה מה הנחיתו החיים עצמם, אבל השורה התחתונה היא שמצאתי את עצמי בשמונה בערב סאחי לחלוטין ורוכב על אופניים בין המוני ילדים בעלי ביטחון עצמי מופרז, עיניים רושפות אש מהגיהינום ומינימום של תפיסה מרחבית. 

דיוושתי אחרי בת השמונה בפניקה מוחלטת, לא סופר אפילו את הכמעט תאונות שלא הטרידו את מנוחתה, ועבדתי על עצמי. ברירת המחדל שלי היתה להתבאס. תכננתי את היומיים האלה, היטב, וכל הקלפים נטרפו, יאללה טנטרום של גדולים. 

אז ניסיתי שלא. עבדתי על לזרום, להיות זן, נהר שלו ורוגע. להזיז את החלקים בראש – בסך הכול אפשר לדחות את בילוי היום הראשון ליום השני, וליהנות מהזמן שיש לי עם בת השמונה המופלאה בהנחה שהוא לא ייגמר בהתרסקות מרובת גלגלים ומתכת ואיכילוב. להרפות קצת, עד כמה שזה קשה.

זה עבד חלקית. כיף לרכוב על אופניים, כיף לעשות את זה עם בת השמונה, קצת פחות כיף עם עדר הונים קטנים מסביב. אבל אף אחד לא התרסק, היו לנו שיחות ותובנות על החיים והארי פוטר, והיא התעייפה בשלב מוקדם יחסית וחזרנו הביתה, וגם שם היה מצוין. ולמחרת היה כיף במקסימום. 

הייתי רוצה לסיים את זה ככה, בסטייל של גורו מואר. אבל זה לא נכון. היו רגעים שהתבאסתי רצח, שלא היתה לי סבלנות, שלא הצלחתי לא לחשוב על איך תכננתי ככה ויצא אחרת, ומה היה אם. אבל הם היו מעטים יחסית. אני לא אפסיק לתכנן ולשרטט מסגרות מראש, זה חזק ממני. אני רק אהיה קצת מוכן יותר למקרים שבהם, כמו ילד לא זהיר על אופניים, הן יתרסקו.