כשצעדתי ברחוב בדרך הביתה הם עוד היו שם. כמה שעות אחרי יצאתי עם הצאצאה לסיבוב גלידה ובמקום בו הם היו נותר חלל. רק המנעול השבור, מושלך על הרצפה, העיד על מה שהתרחש. היו אופניים ואינם.

התחושה הראשונה היתה עלבון. יש משהו מעליב בעובדה שמישהו בא ולקח דבר שהוא שלך. הרגשתי כמו ילד בגן שילד אחר חטף לו צעצוע מהיד. היי, אבל זה שלי! מעבר לזה הטרידו אותי הנסיבות: שעת ערב מוקדמת, רחוב קטן צמוד לשדרות רוטשילד. לא סמטה אפלה, לא השעות הקטנות של הלילה. ככה סתם באמצע היום כמעט. ואם זה יכול לקרות פעם אחת, למה שלא יקרה שוב? למה בעצם שלא יפרצו לדירה שלי, יכייסו אותי ברחוב, ישדדו ממני את הנעליים בזמן שאני יושב בבית קפה? משהו בתחושת הביטחון, בהנחה שיש סדרי עולם בסיסיים, התערער. סתם כך בגלל זוג אופניים. 

הפסקה לצורך הספד קצר לאופניים: שירתתם אותי נאמנה כמעט שבע שנים. השקעתי בכם לא מעט: בחרתי בדגם יקר ומוצלח, ועם הזמן תוקנו תיקונים, הוחלפו חלפים ונוספו מדבקות רבות משמעות מאי אילו אירועים של אנשים אהובים. דיוושתי עליכם לפגישות חשובות יותר או פחות, דייטים, שיחות פרידה, עבודה, סרטים, ומה לא. תודה ושלום, הייתם מעולים.

ממשיכים. לא שבישראל של 2026 צריך ליפול קרבן לגניבת אופניים כדי להבין שהמציאות היציבה של חיינו היא תעתוע, ובכל זאת לקחתי את העניין קשה יותר ממה שציפיתי. קיללתי קצת, כתבתי פוסט שמאחל לגנב מוות איטי ממחלות מין אקזוטיות, וניגשתי לחנות האופניים הקרובה. קניתי זוג זול יותר ומיוחס פחות, השקעתי במנעול שאמור להיות קשוח מקודמו, קשרתי את האופניים החדשים והלכתי לישון. בבוקר, עוד לפני הקפה, ניגשתי למרפסת כדי לבדוק. הם עדיין היו שם. 

אני תוהה כמה זמן יעבור עד שאפסיק לבדוק באובססיביות אם הם נגנבו. אני מרגיש שאני בבנייה מחדש של יחסי האמון עם המציאות הקטנה שלי. המטרה: לחדש את אשליית היציבות, התחושה שדברים מונחים במקומם ובעולם יש חוק וסדר. אני יודע שאין, אבל האשליה חשובה, חסרת תחליף. אי אפשר לחיות עם המציאות בלבד.

נהג המונית שואל אותי מאיפה אני. השעה מאוחרת, אני לא אוהב להגיע למדינות זרות בחושך, הטיסה היתה ארוכה, ולא מתחשק לי לומר ״ישראל״ ולבדוק מה יקרה. אני מהסס לשנייה: ״תל אביב״. הוא מקמט את המצח. ״תל אביב… זה באירופה?״. ״כן, מקום קטן באירופה״. זה מספק אותו.

גם סינגפור היא מקום קטן. קטן ומשונה. לפי גוגל היא יכולה להיכנס 30 פעמים לתוך ישראל. יש בה 6 מיליון איש, חצי מהם לא ילידי המקום. הכל מסודר ונקי, התחושה היא שזו מדינה מפלסטיק, קניון ענקי, מרכז עסקים, ישות מומצאת וסטרילית. 

הגעתי לכנס ענק ומסתובבים בו אנשים מכל העולם, בשלל צבעים, תלבושות, סיפוריי חיים. אני מדבר עם קולגות שהסיפור שלהם שונה באופן קיצוני משלי. עמיתה שנולדה בפולין, והספיקה לחיות בחמש מדינות שונות. אחרי 10 שנים בטוקיו היא גרה היום בסן פרנסיסקו. דוברת שבע שפות – כולל יפנית שוטפת – אזרחית העולם הגדול. ויש איטלקי שחי בעבר בסינגפור, עבר לישראל, והיום הוא בפריז, אינדונזית שנולדה בכפר נידח של 5000 איש ודילגה בין מדינות באסיה, ועוד ועוד ועוד. נראה שאף אחד לא חי במדינה שבה נולד, כולם נשואים לבני לאומים ואזרחי מדינות שונים מהם, רק אני הפרובינציאלי חי בפינה הקטנה שלי מאז ומעולם. 

סינגפור מסבירת פנים למי שבא לבקר או לעבוד בה. חוקי העבודה נוחים למעסיק, קל לפטר, קל להשקיע ולהזיז כספים. אין פשיעה כי הכל מצולם, החוקים נוקשים והעונשים קשים. בכניסה למדינה מצלמה חכמה לוכדת את הפנים שלך, ויש לה מצלמות אחיות שפרוסות בכל מקום. אם תעבור את הכביש באדום האח הגדול יידע מייד, והקנס – הכבד – יהיה בדרך עוד לפני שתגיע למדרכה בצד השני. יש עונש מוות בסינגפור, בין היתר על סמים מכל סוג, יש ענישה בהלקאה, ובאופן כללי אין שום דחף ורצון לבדוק מה קורה אם אתה יוצא מהמסגרת. 

אין פקקי תנועה כי מספר המכוניות מוגבל. רוצה לקנות מכונית? גש למכרז על עצם הזכות לבצע את הרכישה, אם תזכה במכרז תצטרך לשלם הון קטן על ההיתר עצמו, ורק אז תוכל סוף סוף לקנות בהמון כסף מכונית כי מסים ותקנים ומה לא. התחבורה הציבורית יעילה, גם המוניות, והכל קרוב, נסיעה קצרה של פחות מעשרים דקות. זו דיקטטורה רכה, שמשלבת אלמנטים סוציאליסטיים וקפיטליסטיים, ומושכת אליה אנשים מכל העולם. 

אחרי נסיעת המונית הראשונה אני משחרר. כששואלים אני עונה ״ישראל״. התגובות נעות על מנעד של אדישות מנומסת. בשני מקרים מספרים לי שישראל אימנה את הצבא של סינגפור, פה ושם שואלים אם עכשיו רגוע יותר במזרח התיכון, לרוב מהנהנים בנימוס. אני בצומת מרכזי באמצע העולם, והפינה הקטנה שלי לא מאוד רלוונטית כאן. יש בזה משהו נעים. לילה לפני הטיסה חזרה אני חולם שאני צועד ברחובות סינגפור ולפתע שומע אזעקות. הצליל שלהן חלש, אבל ברור. בבוקר שאחרי אני קם ואורז, מוכן לחזור לתל אביב הקטנה שבאירופה.

את הבקתה בערבה הזמנו אי שם בינואר, כשעוד חיינו באשליה של נורמליות מלבלבת. המטרה היתה להימלט מליל סדר שבו שנינו נטולי ילדים, לא מטילים מתפצלים. ביום הנסיעה ארזנו את כל מה שצריך לחופשה ישראלית: אוכל, בגדים, ספרים ושמיכה להשתטח עליה על הקרקע במקרה של אזעקה באמצע כביש מהיר. הטילים איראנים אבל הרולטה לגמרי רוסית. 

הבחור החביב שקיבל את פנינו סיפר שמתחילת המלחמה היו במקום שתי אזעקות. הנה ההגדרה החדשה לאיכות חיים הרחק מהעיר הסואנת. הוא הסיע אותנו לבקתה מבודדת בלב מדבר, מצוידת בכל מה שצריך: אין טלוויזיה, אין וויי.פיי, קליטה סלולרית בחצי כוח. לכאן באים כדי לנוח, להתנתק. 

לקח לנו כמעט יום להסתגל. הרגשתי את זה בכתפיים: מתח שלא ידעתי שנמצא שם מתאדה ונעלם לאט. בשלב מסוים אנחנו כבר לא מחכים לצליל ההתראה, מפנימים את השקט. זה נפלא. הזמן זז אחרת, לא נמתח ונמדד בין אזעקות. אני חושב על האנשים שגרים בכפרים נידחים באיראן, וממשיכים את היומיום כרגיל, מודעים באופן כללי ומעורפל שכן, יש מלחמה. 

אבל הניתוק חלקי. פה ושם יש קליטה, ומדי פעם אנחנו מטיילים לרחבה ציבורית שבה יש גם וויי.פיי. השארנו מאחור משפחות וחברים, והדיווחים על המתח והסכנה במרכז פולשים למרחב המדברי. זה דומה לתחושה בזמן שהייה בחו״ל כשבישראל מתלקח עוד אירוע, שילוב של הקלה ואשמה ושביב רצון לא הגיוני לחזור הביתה. 

הכותרות מדלגות בין סיום המלחמה תוך ימים לבין ״זו רק ההתחלה״, בין כותרות ז׳רגוניות על חימושים ומטרות חיוניות בטהראן, לגן ילדים שנחרב בגוש דן. אני נתקל בפוסטים ארוכים שמפרטים למה בעצם ״אנחנו״ מנצחים: כי לצד השני יש יותר אבידות, נגרם לו יותר נזק, מתמטיקה של פצצות שהומטרו כאן וכאן, ולתיבול קצת שיימינג שמאלנים, בנוסח תגידו תודה לצה״ל ותפסיקו להתבכיין. המורה שלי להיסטוריה אמר לנו שכשמנצחים לא צריך להסביר. כל גרפומניית המלחמה הזו בעיקר עלובה. אם כל מה שהצד השני צריך לעשות כדי לנצח זה להישאר בחיים, אין צורך לספור גיחות. 

בלילה האחרון אני מכין את הכתפיים לקראת החזרה, מוכן להעמיס שוב את המתח היומיומי השוחק, ולמרות הכל כבר מתגעגע ורוצה הביתה. אני שמח לקראת הספה שלי, לקראת הבת שלי, ומרגיש את הכעס על חבורת חדלי האישים העלובה שמנהלת את האירוע הבלתי נגמר הזה, מכל הצדדים, מבעבע מחדש. שעה אחרי ההגעה לעיר מתרוננת התראה ראשונה. אני מנסה לשמור בלב עוד קצת שקט מדברי בדרך למקלט. 

השכנה עם הכיסא המתקפל הירוק מגיעה למקלט אחרונה, כשצלילי האזעקה כבר דועכים. יש מתח מובנה בכניסה שלה: בדקה התשעים, כשכבר רוצים לסגור את הדלת. זה מעצבן, אבל בניגוד לרוב המתמגנים היא גרה בבניין שאליו שייך המקלט. כל דיירי הרחוב הקטן מגיעים אליו כי הוא מרווח וגדול ואין להם חלופה קרובה אחרת. כשהיא נכנסת המבט שלה אומר חמיצות ותרעומת, מה האספסוף הזה עושה בבית שלי. 

יש לי מקלט מטר מהבית בתל אביב, ובבניין של בת הזוג שלי בגבעתיים. בשניהם אני אורח: אני לא שייך לאצולת הממ״ד, ובבניין שלי אין שום דבר מוגן. בין אזעקה להתראה לניסיון להשלים שעות שינה אני קורא כותרות ופרשנויות סותרות. מצד אחד: זו מלחמה פוליטית איומה, אין מיגון, הכל נוראי. מצד שני: זו מלחמה בתנאי VIP, עשר דקות התראה כדי שתוכלו להגיע בנחת למקלט/ממ״ד/ממ״ק עם כוס קפה ביד, מה אתם מתבכיינים. כנראה ששני הצדדים צודקים. 

בבליץ על לונדון נהרגו או נפצעו קשה 30 אלף איש. בלילה הקטלני ביותר נהרגו 1,436 בני אדם. לא היה להם ממ״ד או את הפריבילגיה לקטר על הצליל שבחרו בפיקוד העורף להתראה המקדימה שלהם. הבליץ נמשך כשבעה חודשים. אלה לא היו טילים בליסטיים ממדינה נחשלת, אלא מטוסי חיל האוויר הגרמני האימתני שהסתובבו להם חופשי מעל לונדון. איפה אנחנו ואיפה הם.

כל זה טוב ויפה אבל אחרי שנים של אימוץ ספרטה-שיק ובואו נחיה על החרב, שליש מדינה עדיין לא ממוגן. במונית בין גבעתיים לתל אביב אני שומע בדואי תושב זרזיר מתראיין לרדיו אחרי נפילת הטיל ביישוב. אין להם מיגון. בכלל. כשיש אזעקה יוצאים החוצה כדי לא להילכד חלילה בבניין מתמוטט ומקווים לטוב. הוא מספר שהבן שלו התגייס לצבא, רצה לתרום. הסאבטקסט הנאיבי הוא ציפייה שהמדינה תגמול לו איכשהו, למשל במילוי חובה בסיסית לאזרחיה בצורת מקלט. איזה תמים בחיי. המדינה עסוקה בהצהרות על ניצחון לדורות או עד לסבב הבא, ושהאזרחים שלה יסתדרו בעצמם לפי יכולתם, לפי הקאסטה שאליה הם שייכים. 

אם אתה הייטקיסט תל אביבי פריבילג כמוני יהיה בסדר, אם אתה עני, גר בפריפריה או לא יהודי, אנחנו משתתפים בצערך. בשישי האזעקה תופסת אותנו במכונית, ואנחנו עוצרים ליד אברהם הוסטל, ומצטופפים במקלט יחד עם תיירים שנתקעו בארץ וחיילים שנקלעו לאיזור. כשאנחנו יוצאים אנחנו רואים בחור שנשאר בקומת הכניסה, והמשיך לשחק ביליארד עם אוזניות על הראש, ושהטילים יקפצו לו. מבחינתו האירוע כולו הסתיים, ושיילך להזדיין המרחב המוגן. 

אני חש שאני כשיר לייסד מדור ביקורת מקלטים. הייתי באי אילו בתל אביב ובגבעתיים, במקלט של הבניין של בת הזוג, בממ״ד של הורי בן הזוג החמוד של נגה, במקלט ציבורי במרכז מסחרי, במקלט של בניין מגורים רנדומלי, בעיר האוהלים שמתחת לדיזנגוף סנטר. עם וויי-פיי, בלי קליטה, תקני יותר או פחות, אנשים חביבים יותר או פחות. 

הכותרות מספרות על אש ותמרות עשן בטהראן, תדלוקים הרואיים של מטוסי קרב חדישים באוויר ופצצות חכמות שמערימות על בונקרים חסונים. אף אחד לא יכתוב על השכנה שנלחצת מכל רחש או השכן שכנראה לא התקלח מתחילת השנה הקלנדרית. מה בין הזקפה הלאומית למציאות היומיומית. 

באמצע השבוע מגיעים לבניין אנשי מס רכוש. צמד בחורים חובשי כיפה בהנהגת אישה קצוצת שיער שכל כולה כריזמה, קשיחות וניסיון. אם היא תגיד להם לקפוץ הם ישאלו לאיזה גובה. היא נכנסת לדירה שלי, שטולטלה קלות על ידי הטיל שפגע בשכונה, ומזהה תוך שניות נזקים קטנים שאני החמצתי. היא לא הגיעה כדי לעזור למדינה לחמוק מתשלום, היא באה לעזור לי. משמח שזה ככה, עצוב שזה מפתיע אותי. אני שואל אותה כמה זמן היא כבר עושה את זה. ״מ-2018״ היא מפטירה, וקדימה לדירה הבאה.

כל יציאה מהבית מלווה במתח קל בשכמות. קניות, קפה, ביקור אצל חברים. בסוף השבוע אנחנו יוצאים לבר קטן בגבעתיים. השאלה הראשונה כמו בכל מקום היא לאן רצים כשיש אזעקה. למה לרוץ, אומר אחד משני היושבים הנוספים על הבר, אפשר ללכת. גבעתיים, תל אביב, בשתיהן חוזרים לחיות. קפה ״התחתית״ נפתח יומיים אחרי שההדף מן הטיל האיראני ניפץ את כל החלונות והרעיד את המקום מן היסוד. ברים נפתחים, אנשים חוזרים לצאת לבלות. יש משהו יפה בחוסן הזה, באי היענות לדחף להתכרבל בבית ולא לזוז. אני הולך לאימוני איגרוף שמספקים מנה של בריאות נפשית לווריד, וכשאני יורד לקומה מינוס ארבע בסנטר בזמן אזעקה אני נפעם מהצבעוניות, הרעש, החיות. מחלקים שתייה ואוכל, פה ושם מישהו מחופש, יש שולחנות פינג פונג. איזה יופי. 

אני משתף את כל זה עם חברה טובה שממהרת לשפוך מים קרים: אחרי האזעקה, כשכולם נוטשים, נשארים האנשים שאין להם לאן ללכת. העיר מלאה בהומלסים, תושבים נטולי מיגון שאין להם לאן לברוח, קשישים וסיעודיים נטולי ממ״ד שלא יגיעו למקלט בזמן, הורים לילדים קטנים שהשבוע הזה היה נצח עבורם. אבל למי אכפת, תכף מביאים פה ניצחון היסטורי לדורות, או לפחות לכמה חודשים. 

בחמישי אני מנהל שיחת וידאו עם אישה חביבה שנולדה ברוסיה, גדלה בארצות הברית, והיום מנהלת ארגון באפריקה. כמו בתחילת כל שיחת עבודה אני מסביר שיש סיכוי להפסקה פתאומית של הפגישה בגלל אזעקה. התגובה שלה מבולבלת מעט, אני מנחש שהיא שמעה משהו על הבלגאן הזה במזרח התיכון, אבל לא ממש ירדה לפרטים. הפגישה עוברת ללא הפרעה. בסוף, כשאני נפרד ממנה לשלום, היא מסכמת ב-And good luck with the war. בהצלחה לכולנו. 

זה בר קטן ונחבא, ההפך מאלה שמקשטים את דיזנגוף, שמתפשטים אל המדרכה, מצריכים עיקוף קל, כמעט מושכים אותך ביד שתבוא ותשב. צריך לדעת איפה הוא, לעשות מאמץ קל כדי למצוא, לרדת אי אילו מדרגות לפסאז׳ חשוך. לא מזדמנים אליו במקרה, מגיעים בכוונת מכוון. 

הכוונה של שני הצעירים שנכנסו אליו בשישי מאוחר בלילה היתה רעה. בדיעבד הם בלטו בשטח. לבר הזה מגיעים אנשים מזן מסוים, בגיל מסוים. לרוב לקוחות ותיקים, לרוב מעל גיל ארבעים, תל אביבים למדי, גרושים מאוד, כאלה מין. שני הצעירים נראו בשנות העשרים שלהם, וכאילו נקלעו למקום בטעות. אחרי זמן קצר הם עזבו, וקצת אחר כך הבינה החברה שבאנו לפגוש במקום שהתיק שלה נעלם. 

בתיק היו ארנק, טלפון ומפתחות למכונית. בפיצוציה שליד הבעלים הריץ את ההקלטה ממצלמת האבטחה, ואפשר היה לראות את הצמד נכנס, וזמן קצר אחר כך יוצא בריצה. טלפון לחברת האשראי גילה שהם כבר הספיקו לגהץ את כרטיס האשראי בפיצוציה אחרת, ולהזמין המבורגרים במסעדה לא רחוקה. שיחות לטלפון שלה לא נענו, גם האופציה של מציאת הטלפון מרחוק לא עבדה. כנראה שזו לא היתה הפעם הראשונה של הצמד, הם ידעו מה הם עושים.

אחרי שיחה חסרת טעם עם המשטרה, ומחשבות על מרדף לפי כתובות בתי העסק שבהם צץ הכרטיס, היה ברור שאפשר לסיים את הערב. החברה צעדה עם ליווי למקום שבו חנתה המכונית שלה, וגילתה שם הפתעה. הצמד הצליח למצוא את המכונית, הפך אותה קצת בחיפוש אחר שלל נוסף, אבל השאיר את התיק והמפתחות מאחוריו. אפשר לפחות לנהוג הביתה. 

ברים מהסוג הזה הם בועה. מקום שמרגיש כמו בית שני, בטוח ומוגן, מלא פרצופים מוכרים. יש משהו כואב במיוחד בניפוץ האשליה הזאת. צרות שאפשר לזרוק עליהן קצת כסף ונעלמות הן לא באמת צרות – כרטיס האשראי בוטל, טלפון חדש יירכש, ותוך שבוע שבועיים כל העניין יהפוך לסיפור מעניין, חומר לשיחה עם חברים. אבל משהו בכל זאת יישאר, צלקת קטנה, ואולי חיבור לתחושה השלטת במדינה הזו כבר שנים, של מראית עין של נורמליות יציבה שיכולה להיות מופרת כל רגע. אין מקום לשאננות, אין סיבה להניח שיהיה בסדר. גם בבית.

לא הצטערתי להיפרד מ-2025. הסתדרנו לא רע, היו רגעים יפים, אבל אלוהים כמה דרמה – משברים, פיצוצים, סערות ואי ודאות. בואי, חמודה, אפשר להתקדם.

אין לי ציפיות גדולות מהשנה החדשה. למדתי לא לצפות, בטח לא להעריך ולנחש מה יהיה. אני מקווה שיהיה טוב יותר, ומנסה להתכונן נפשית לגרוע מכל. שלום עולמי, מטחי טילים, דמוקרטיה מלבלבת, תיאוקרטיה חשוכה, הכל סביר באותה מידה. רוב הזמן אני מרגיש כמו צופה בסרט שאינו נגמר, נעול בתוך אולם קולנוע חשוך, הסדרנים הלכו, התסריטאי על סמים קשים, הפופקורן תכף ייגמר. 

בניגוד חד, בבועה האישית שלי זו היתה שנה לא רעה. בין ריצה למקלט אחד למשנהו נכנסתי לעמקי הדבר המופלא והמפחיד שנקרא זוגיות, העבודה שלי עדיין לגמרי סבבה, קראתי ספרים מצוינים, ראיתי לפחות סדרת טלוויזיה אחת שטלטלה את המוח שלי (היי ״פלוריבוס״), פגשתי חברים, טסתי ליפן, מה רע. בניכוי פעמוני סוף העולם די נעים לי באוזניים. 

קל ללכת ברחוב בלב תל אביב ולהרגיש שהכל לגמרי בסדר. לא רואים ולא שומעים את האפלה הכהניסטית שעדיין רחוקה מגבולות הגזרה שלי. אבל היא מתקרבת. כשאני חושב על החלטות לשנה החדשה המוח נודד אל עוד משהו שאני ממש רוצה לקנות, ללמוד, לחוות. אבל בנהנתנות אני מוכשר באופן טבעי, זה יגיע לבד. אין צורך בהחלטות מראש.

השנה אני רוצה לצאת מהקונכייה, ולעשות את המעט שאני יכול כדי לנסות ולהשפיע על המציאות המידרדרת שסביבי. זו תהיה שנת בחירות, הזדמנות לתקן את הזוועות שכוננה כאן הממשלה הרעה. אני לא נאיבי. היכולת שלי להזיז משהו מינימלית עד לא קיימת. אני יכול לכתוב ברשתות חברתיות, להפגין, להתנדב בקלפי. אני לא אוהב את זה, זה לא נוח לי, אבל חיוני, במובן האנוכי – למצפון, למבט במראה ביום שאחרי. אני רוצה לחיות במדינה דמוקרטית, נאורה, סובלנית. אני צריך, לכל הפחות, לומר את זה איפה ואיך שאני יכול. לקוות לטוב ולהחזיק אצבעות. 

כשהגעתי למספרה עמדו בכניסה שני אברכים. לרגע חשבתי שמדובר בתחפושת, הם היו צעירים – סוף תיכון? גיל גיוס? – והבגדים השחורים נראו כאילו הושאלו מהסט של ״שטיסל״. הם הגיעו כמה דקות לפני, מצוידים בסופגניות, חנוכיות ונרות. 

חנוכיות ברבים. המטרה היתה לא רק להזרים את הספר שלי להדלקת נרות זריזה, כיפה על הראש והכל, אלא גם לוודא שלכל שאר באי המקום יש את האמצעים לקיים את מצוות החג. אחד מהם פנה אלי. ״הדלקת נרות היום? יש לך חנוכייה?״ והוא היה נחמד לכאורה, כוונותיו טובות, ואני הרגשתי משהו בפנים מתכווץ ומתקשה ומתרגז.

כמה שעות קודם לכן רכבתי בשדרות בן ציון וראיתי דוכן תפילין, וחשבתי לעצמי שמוזר, אני עובר כאן כמה פעמים בשבוע וזו היתה הפעם הראשונה שבה דוכן כזה צץ כאן. וגם אז הרגשתי אי נוחות, חדירה למרחב הפרטי שלי בלי התראה והסכמה. 

אני אוהב להדליק נרות חנוכה עם הילדים, אני מבין את היתרונות של מסורת וקהילתיות. אבל אני רוצה לעשות את זה במקום ובזמן שאני בוחר. בתקופה האחרונה, ביתר שאת אחרי השבעה באוקטובר, הסממנים הדתיים מסביבי, מתודלקים בכותרות על מעשי הממשלה האיומה שלי, מעוררים בי כעס וחרדה. 

אני לא יודע אם הם מתרבים, או שאני מבחין בהם יותר. בחמישי יצאנו לבר ובדרך ראינו המון כיפות, דוכנים עם חנוכיות, חרדים עם מגשי סופגניות, כל זה בלב תל אביב החילונית והליברלית. החברה שלי הציעה נקודת מבט חיובית: אנחנו במקום היחיד בעולם שבו יהודים יכולים להחצין את הזהות שלהם בלי חשש. והרי זו הסיבה שלשמה התחיל הניסוי הציוני, לא? 

זה נכון, וזה יפה, אבל ההחצנה הזו הולכת והופכת לתוקפנית ותובענית יותר ויותר. כשהחב״דניק הצעיר שאל אותי אם יש לי חנוכייה זה נשמע כמו דרישה יותר מאשר כמו הצעה לסיוע. כמו כל מאמין – באלוהים, בלאום, בטוהר גזע – הוא בטוח שיש רק אמת אחת, ואם אני לא מקבל אותה אני במקרה הטוב תמים וטועה, ובמקרה הרע אויב. ואיכשהו בכל פעם שדת משיגה לעצמה טריטוריה וכוח המעבר מחופש הפרט למסע צלב מגיע מהר למדי. כשהבטתי בחב״דניק חשבתי שהיום שואלים אותי אם יש לי חנוכייה, ובעוד שנתיים שלוש ינקשו על הדלת שלי כדי לבדוק שיש, ולהעניש אם לא. זה לא נראה לי. 

נ.ב ״רצח כתוב היטב: התעורר, איש מת״ בנטפליקס הוא לכאורה תעלומה בלשית משעשעת ועתירת כוכבים, אבל בסרט מסתתרת אמירה יפה וחכמה על דת, על התפקיד שלה בעולם, ועל איך משחיתים ומנצלים אותה ואת המאמינים. מומלץ, לא מעט בזכות ג׳וש אוקונור המעולה והחתיך. 

״אז מה אמרנו, רחוב אנג׳ל?״ אני עייף מהטיסה ואין לי כוח לתקן את נהג המונית, אז בטח, שיהיה אנג׳ל. כמו מלאך, כמו המאפייה. יואל אנגל היה מלחין רב זכויות שעלה לארץ מרוסיה ב-1924. אני מניח שבזמן שהלחין את ״היורה״ (גשם גשם משמיים) לא חשב על רחוב קטן שיוצא משדרות רוטשילד, או על כנפי מלאכים. 

פה ושם, בין עבודה, שטיפת כלים, אימון, הופעה, אני חושב על המוות ועל מה שנשאר אחרי. מכיוון שאני חילוני לגמרי התשובה היא פחות או יותר כלום. אני לא רוצה לקבל את זה. יש משהו קשה בסופיות, ברעיון של נקודה שאין אחריה דבר. אבל אם אלוהים מת ואין את חיי העולם הבא, גלגול נשמות ושאר קשקושי פרדס חנה, מה נשאר? 

זיכרון. המשך הקיום דרך אחרים. למשל רחוב על שמך. אם תעשה דברים גדולים מספיק, תמציא, תכבוש, תגן, תיצור, אולי תונצח לעד על שלט קטן. רחוב צדדי, רחוב ראשי, אולי אפילו כיכר! ואז מה? מרי אן אוונס השתמשה בשם העט ג׳ורג׳ אליוט כדי לכתוב שבעה רומנים שזיכו אותה ברחוב קטן וחמוד בתל אביב. גרתי פעם בפינת הרחוב, ומאז ששתי נערות שאלו אותי ״איפה זה רחוב שוש אליוט?״ אני מכנה אותו כך. כמה מדיירי הרחוב יודעים את מקור השם? לכמה מהם אכפת?

מכיוןן שאני עצלן ונהנתן מדי, וכנראה לא אמציא שום דבר ולא אכבוש אף מקום, התקווה היחידה שלי למורשת היא הילדים שלי, שאולי יספרו עלי קצת לילדים שלהם והם בתורם אולי יספרו קצת על סבא שלהם, ואחר כך… זהו, כנראה. אחרי שניים-שלושה דורות הדמות שלך נעלמת מהסיפור.  

מכל סיפורי שמות הרחובות אני הכי אוהב את סמטה פלונית וסמטה אלמונית: לפי אחת הגירסאות, מאיר גצל שפירא, נדבן יהודי עשיר, רצה לקרוא לסמטאות על שמו ועל שם אשתו, אבל ראש העיר מאיר דיזנגוף (אחלה רחוב) התנגד, והחליט על שמות שהם אנטי-הנצחה. שפירא קיבל שכונה על שמו, שמה לה ולעושר, והסמטאות קיבלו פטור מהשתתפות בקרב האבוד של בני האדם נגד השכחה. 

המסקנה המתבקשת היא להניח לכל זה. מדובר במלחמה חסרת תוחלת, בהיבריס אנושי בסיסי. אנחנו פה לכמה דקות, אחר כך לא נהיה ואין פעלול או מזימה שימנעו את זה. אנגל או אנג׳ל, העיקר להגיע הביתה ולדאוג שיהיה בו נעים, כאן ועכשיו.

אחד מזכרונות הילדות המוקדמים שלי הוא של רובה צעצוע שאהבתי, עד שיום אחד בזמן ששיחקתי בו נצבטה אחת מאצבעות ידי. נעלב וזועם ביקשתי להשליך אותו לפח. אחר כך התחרטתי, אבל היה מאוחר מדי. הפחים כבר רוקנו, הצעצוע אבד לבלי שוב. 

נזכרתי בו כשהתחלנו את פרויקט סידור חדר הילדים, שכלל בעיקר נבירה במגירות צעצועים שלא חוו מגע יד ילד עוד מתקופת הקורונה, והשלכה חסרת רסן של רוב מה שנמצא בהן. מיעוט נמצא ראוי למסירה או תרומה, הרוב – לזבל. הספרים בחדר עברו תהליך סלקציה דומה, מי למסירה לחברים, מי למכירה בכיכר הבימה, ומי לספסל הקרוב, כדי שייאספו וימצאו בית אצל זרים חובבי קריאה.

פרויקט הסידור/השלכה היה צעד נכון ומתבקש, ואני לא אוהב אותו. צריך לעשות סדר בבלגן, בעיקר בדירות תל אביביות צנועות מימדים, ואני מכיר את הטענות על תחושת הזיכוך שבאה עם השלכת חפצים ישנים וכל זה. מארי קונדו עשתה מזה קריירה. 

אבל אני אוהב חפצים. אני אוהב את החיבור שלהם לזמנים שלא יחזרו, את הזכרונות שהם מעלים. זה נכון לחפצים שימושיים – כוס קפה שנרכשה בנסיעה הראשונה שלי אי פעם לבד עם תומר, ולכן תהיה תמיד הכוס המועדפת לקפה בוקר – אבל גם לכאלה שלא נגעתי בהם שנים. עצמים דוממים שיכולים לשכב במגירה נידחת אבל כשאגיע לזרוק אותם יתקפו אותי חרטה ותוגה ונוסטלגיה. להשליך אותם יהיה צעד הצהרתי של פרידה, שריפת גשרים, הודאה שהזמן מתקדם ויש דברים שלא ישובו לעולם.

אם היתה לי אחוזה רחבת ידיים הייתי שומר הכול, אוגר במרתפים ועליות גג, מתכנן לבקר בהם את הרכוש הישן ולא עושה זאת לעולם, אבל משהו בידיעה שהוא שם, שכבות גיאולוגיות של זכרונות בהישג ידי, היה משמח אותי. בינתיים בעולם התל אביבי האמיתי חדר הילדים נראה קצת יותר טוב. ועדיין, מארי קונדו יכולה לקפוץ לי.