כשהייתי ילד שאלתי את אמא שלי מה היתה עושה אילו אבא היה חוזר לפתע מהמתים. איך היתה מתמודדת עם שני בעלים, החדש והישן, במי לבחור. היא לא ידעה. אני לא בטוח שיש תשובה נכונה לשאלות "שובו של מרטין גר". 

שאלות "מה היה אילו" הטרידו אותי מאז ומעולם. נזכרתי שוב בשאלה ההיא אחרי ששמעתי ראיון עם קוונטין טרנטינו. הוא סיפר איך אחרי עשור של עוני ורצף כשלונות הוא מכר סוף סוף תסריט – ״רומן על אמת״ – ובכסף שקיבל תכנן לעשות את ״כלבי אשמורת״, לבדו. המפיק לורנס בנדר, שקרא את התסריט, ניסה לשכנע אותו למצוא חברה שתממן ותפיק, ולעשות ״סרט אמיתי״. טרנטינו, שבע כשלונות ודחיות, סירב. בנדר הציע לו עיסקה – תן לי שלושה חודשים למצוא מישהו, ואם זה לא יילך תעשה מה שאתה רוצה. השאר היסטוריה, בנדר מצא, קוונטין הפך להיות טרנטינו.

ומה אם לא? מה אם טרנטינו היה מתמיד בסירוב? האם הכישרון שלו היה מבקיע בסופו של דבר את החומה, או שאולי זו היתה ההזדמנות היחידה והוא היה נותר דלפון אלמוני? ולהבדיל – איך היו נראים החיים שלי אם הכדור המצרי היה נוטה כמה סנטימטרים הצידה, ואבי הראשון היה נשאר בחיים? 

שאלות "מה היה אילו" לא רלוונטיות לתהליכים גדולים. בדרך כלל המגמה, הכוחות שמתחת לפני השטח, חזקים יותר מכל אירוע או אדם. אבל בחיים האישיים, המאוד ספציפיים של כל אחד מאיתנו, אלו שאלות כואבות וקריטיות. מה היה קורה אילו הטיפול מציל החיים היה יוצא לשוק חודשיים קודם ומציל את האהוב שמת, מה היה קורה אילו הייתי יוצא מהבית חמש דקות קודם ונקלע לפיגוע, מה היה קורה אילו לא הייתי חולה באותו יום ומגיע לעבודה במשרד שבמגדלי התאומים? אין לזה סוף.

יש לכאורה משהו חסר תוחלת בלהתעקש ולנסות לחשוב ולנחש מה היה קורה אם זרם המציאות היה שוצף פתאום קצת הצידה. את הנעשה אין להשיב. אבל העיסוק בשאלות ״מה היה אילו" גורם לי להתבונן בחיים שלי ולבחון אותם מחדש. מה היה קורה אילו אבא מס' 1 לא היה נהרג במלחמה פירושו מה אני חושב על החיים עם אבא מס' 2. על מה שלמדתי ממנו, על האדם שהפכתי להיות. זה לא רק מה היה אם הייתי גדל עם אב שהוא פרופסור במכון ויצמן, אלא בחינה של איך הושפעתי מאב שמחבק-מועך ומוכן להסיע אותך בכל שעה לכל נקודה בארץ אם רק תצטרך.

"מה היה אילו" היא שאלה תיאורטית רק לכאורה. בפועל מדובר בכלי לבחינת הנפש והחיים כאן ועכשיו. לא תמיד צריך תשובה. לפעמים גם פרספקטיבה תספיק, יחד עם קורט עצב ותהייה על אודות אילו, רק אם ואילו לא.

אני נכנס הביתה. הבית ריק. איזה כיף. אין הורים. אין אחים. שלי. מדליק טלוויזיה. ניגש למקרר. הערוץ הבודד משדר את ההמראה של מעבורת החלל האמריקאית. אני שולף צלחת וכמעט מפיל אותה כשהמעבורת מתפוצצת לרסיסים.

אני במערכת. עוד יום בעיתון. העמודים של מחר כבר קיבלו צורה. מישהו מדליק טלוויזיה. יש דיווח על אירוע מוזר בניו יורק. אומרים שמטוס קל פגע בבניין. כנראה תאונה. הדיווח מתבהר. המטוס פגע באחד ממגדלי התאומים. עשן מיתמר, לא בטוח שזו תאונה. ואז מגיע המטוס השני. 

בקפה של שישי בבוקר. אני מדפדף בפיד שלי בפייסבוק. אשתו של קרוב משפחה שגר בטוקיו כתבה "I feel the earth move under my feet". אני עובר לויינט. קורא על רעידת האדמה. הצונאמי. ההרוגים והנזק לכור הגרעיני.

השבוע התעוררתי אחרי ערב נחמד בבית, הצצתי בטלפון וגיליתי קולגה אמריקאית שמבהירה בקבוצת הצ'אט של העבודה שהיא בסדר. בקבוצת הווטסאפ המשפחתית אמא שלי הכריזה שאמריקה השתגעה. ולרגע רציתי לעצור ולא לבדוק. להישאר בחמימות הנעימה של חוסר הידיעה. כי בסלון שלי הכול בסדר, שמש נעימה בחוץ, הרחוב שקט. 

אבל בועה כמו בועה, לא יכולה לרחף באוויר יותר מכמה שניות לפני שתתפוצץ. גלשתי אל אתרי החדשות כדי לצפות בהמון הביזארי שהסתער על גבעת הקפיטול, והתחלחלתי. הבלתי ייאמן של אתמול הוא הסרטונים הויראליים והממים של היום, ומה יקרה מחר? 

אני אוהב היסטוריה, אבל כבר מזמן הבנתי שאני רוצה לקרוא עליה,  לא לחיות אותה. להביט, לא לגעת. אחרי שקראתי את "מלחמת העולם השנייה" של אנתוני ביוור הבנתי שהפחד הגדול ביותר שלי הוא טלטלה שתנער אותי ואת ילדיי מהחיים הבורגניים הנוחים שלנו אל הבלתי נודע, להיות פליטים, עקורים, נרדפים. למה זה טוב? 

המשפחה שלי כבר עברה שואה אחת, אי אילו מלחמות ושכול שמטיל צל תמידי. תרמנו במשרד. שר ההיסטוריה מוזמן להמשיך הלאה ולעזוב אותנו בשקט, ולארגן קצת שעמום מבורך, בבקשה.

מסקר לא מקיף ולא מדעי שערכתי אפשר להסיק נחרצות: יש יותר אנשים ברחוב. עם מסכה, בלי מסכה, עם בגדי ספורט, בלי כלב – שדרות רוטשילד שוקקות יותר מאשר בתחילת הסגר. ויותר מזה: חנויות שקודם היו סגורות עכשיו כבר פתוחות למחצה. הדלת כמעט מוגפת, וברור שאם תתקרב ותציץ יש סיכוי טוב שזבן חשאי ימכור לך משהו.

זה מסוכן, זה מטופש וזה משמח. אחד הדברים שהכי מפחידים אותי במגיפה הזו היא הסתגלנות האנושית בשיא תפארתה. לפני חודש הכול היה נורמלי, והנה תוך דקה וחצי כולנו רגילים לסגר, מסכות, מאה מטר בלחץ וציות להוראות השלטון. אני לא מאמין בתאוריות קונספירציה, אבל קשה היה שלא לראות במה שקורה מן חזרה גנרלית בואכה בלון ניסוי לבדוק עד כמה רחוק אפשר ללכת עם הצעצוע החדש הזה של שלטון דיקטטורי. 

אלא שלאנשים נמאס, וזה נחמד. אולי זו התחושה שכל הסיפור מנוהל בחובבנות, אולי היעדר מטרות ברורות ואמירה חד משמעית על באיזה שלב מתחילים לחזור לשגרה – פחות ממאה חולים חדשים ביום? עשרה? – אולי היעדר דוגמה אישית של ההנהגה, ואולי התחושה שכל זה מנוצל בציניות על ידי השליט במנוסתו ממשפט וכל מה שכרוך בו. 

או שזה האופי האנושי, שמסתגל ומציית אבל עד גבול מסוים. מתישהו ההיגיון הפשוט מבצבץ ושואל שאלות בניסיון להבין. כולנו מונעים בסופו של דבר מאינטרסים, כולנו בוחרים באפשרות מסוימת ולא באחרת גם מתועלתנות  ומתוך הפוזיציה. המורה הנערץ עלי להיסטוריה בתיכון דיבר על הנטייה של צבא לדחוף למלחמה או מבצע כדי לנסות כלי נשק חדשים. זה לאו דווקא במודע, זו יכולה להיות העדפה לאופציה הצבאית מנימוקים לגיטימיים, שמאחוריהם מסתתרת נטייה אנושית בסיסית. אם יש לך גרזן ביד, נוהג לומר חבר שלי, כל בעיה נראית לך קצת כמו צוואר.

כך שאולי כולנו קצת חושדים בראש הממשלה, במשרד הבריאות ובגורמים נוספים, שהם נוטים להחמיר ולהאריך את המשבר ולאו דווקא בצדק. כי אם אתה מנהל משבר אתה חשוב, חיוני. אתה זוכה לתשומת לב, תקציבים, מעמד. ואתה נתקל בפחות ביקורת והתנגדות. ולמה בעצם שתמהר לוותר על כל זה? פתרון מהיר ואלגנטי בעצם מייתר אותך. כך שאולי, רק אולי, תעדיף את הפתרון היסודי והאיטי יותר, זה שדורש מקסימום זמן. בלי לחשוב אפילו שזה מסיבות לא נכונות, לעצמך תספר שאתה מעדיף להיות זהיר, שאתה רק דואג לעם. אבל עמוק בפנים זו האנושיות הבסיסית שמניעה את מקבלי ההחלטות וגורמת להם להעדיף לקפוץ את ידם סביב מטה השלטון והכוח.

והאזרחים פורעי החוק שעושים ג'וגינג ברוטשילד ופותחים בגניבה חנויות יודעים את זה, עמוק בפנים, ומורדים מרד קטן, שיכריח את הרשויות לוותר על עמדת הכוח החדשה והנוצצת, ולהתחיל לסובב באי רצון את ההגה ולהחזיר את הספינה למים פתוחים. כי אנשים הם סתגלנים וצייתנים. עד שהם לא.

הפיד סער, הטלפון רטט ממתקפת התראות של בעלי טורי דעה מעיתון "הארץ" בעקבות עסקת עד המדינה עם ארי הרו (אגב, אחלה שם לדמות מספר מתח של מייקל קונלי). העניין סגור, התנשפו כולם בווריאציות, השאלה היא של זמן ומחיר – מלחמה בקיץ? – עד שנתניהו ייפול.

שזה מאוד מגניב ונחמד אבל לא משמח אותי. אני מתעב את נתניהו. הוא פופוליסט, דמגוג, מנהל גרוע ועושה עלי רושם של בנאדם די מחורבן. אני לא אצטער אם הוא יילך. אבל אני מודאג מהיום שאחרי, כשכולנו נתעורר ונתחיל לייחל לפוסטינור. לפני הבחירות הקודמות עמדתי בהפגנה בכיכר רבין, זו שבה דיבר מאיר דגן ז"ל, וניסיתי לדמיין את המשך המשפט "רק לא נתניהו". מסביב שרתה אופטימיות לא מוסברת, ואני תהיתי מה בדיוק אני מחמיץ. מי כן?

עוד אחד שנפל על חקירות

מה אמור לקרות ביום שאחרי שסגול השיער יובל באזיקים במסדרונות מעשיהו. דינג דונג, המכשפה מתה? זהו? נתניהו ייצא בחוץ, אבל הערכים שעליהם הוא רכב לעשור בראשות הממשלה, מה איתם? אני לא קונה את הדמוניזציה לפיה האיש השחית וסיאב והסית וגרם לנזק עצום. כאילו, מה? לפניו הכול היה אחלה? מה שמפחיד אותי הוא שהאמת הפוכה – נתניהו ניצל הלך רוח ומחשבה קיימים ורכב עליהם, כפי שטראמפ עשה, לא יצר אותם.

המורה הנערץ עלי להיסטוריה דיבר תמיד על הלפיד והקש. בוויכוח על האם ההיסטוריה מונעת על ידי אישים כמו נפוליאון, סטאלין והיטלר, או על ידי נסיבות, הוא הלך על האמצע. האישיות לא תצליח בלי התנאים הנכונים, התנאים לא יבשילו בלי האדם הנכון.

מה שמפחיד אותי וגורם לי לחשוש לעתיד ילדיי הוא לא נתניהו, אלא התנאים שאפשרו לו להריץ את מופע האימים שלו. וכל אנשי הפיד שלי בפייסבוק וטוויטר שרוטטים לקראת הנפילה מעצבנים אותי בקוצר הרואי שלהם, בחוסר ההבנה שאחרי נתניהו יגיע מנהיג ימין אחר, כזה שיאמץ את מה שעבד לבוס הקודם ואולי ישכלל וישפר איפה שצריך. מפחידים אותי גזענות ולאומנות ואלימות, לא אישיות זו או אחרת, נאלחת ככל שתהיה.

מה שצריך לשנות זה לא את ראש הפירמידה, אלא את המצב המנטאלי של המצביעים שלו. את הגישה לחינוך, לסכסוך, לכיבוש, להתנחלויות, למיעוטים, לדת ומדינה. הם ואני צריכים לקבל חלופה ראויה ולוחמנית, כי אחרת נקבל את בנט, רגב, חזן ודומיהם. דרמות בית משפט לא ישנו דבר. צריך מישהו שיידע לנצל את התנאים הקיימים ולשנות כיוון.

בהצלחה לכולנו.

חייבים לדבר על סוריה. קורים שם דברים איומים, הבנתי מהכותרות והתמונות. נחום ברנע כתב ב"ידיעות" שלא בדיוק, שלמשל בחאלב יש שכונות במצב סביר. ומקור אמר לו שאין הוראה חד משמעית לפגוע באוכלוסייה אזרחית. כלומר המון ילדים ונשים מתים, אבל לא בטוח שזה בכוונה. זה כנראה אמור לשפר את המצב, לא לגמרי ברור לי איך.

חייבים לדבר על סוריה. תומר שאל אותי ולא היה לי מושג מה לומר לו. מרחק נסיעת מכונית יש מיני שואה ואבא שלו עסוק במה אמרו ביום ההורים בבית הספר ובאופניים החדשים שהוא רוצה לקנות. אני רוצה לחנך את הילדים שלי לערכים, וכל זה. גם אנשים בארה"ב רצו לחנך את הילדים שלהם לערכים לפני דצמבר 1941 ופרל הרבור, אבל היו עסוקים מדי בחיים עצמם. תומר חושב שצריך לעשות משהו. הוא לא יודע בדיוק מה. הוא צודק.

עסוקים מדי

לא מדברים על סוריה בכנסת, מדברים על חצאיות ומתנחלים, וחצאיות וסלומינסקי. ינון מגל, מישהו שמבין גם במתנחלים וגם בחצאיות קצרות, צייץ בטוויטר שהלקח המרכזי מסוריה הוא שזה מה שהערבים יעשו לנו אם יוכלו, וכל השאר "מעניין". אני מניח שהוא מתכוון שמדובר בסך הכל בערבים, בהצלחה לשני הצדדים וכל זה. בטח גם בארה"ב לפני 1941 חשבו בשקט שזה רק יהודים. או אמרו בקול רם. לא היה טוויטר אבל גם לא היה יותר מדי פוליטיקלי קורקט.

חייבים לדבר על סוריה. אבל לא לעשות כלום. אין שום מצב שבו ישראל תנסה לעשות שם משהו בלי שזה יתפתח למשהו אלים ורע. כלומר גם עכשיו אלים ורע, אבל לא אצלנו בחצר. גם רוב האמריקאים לא רצו לעשות כלום, אז, ובצדק מבחינתם. זה אף פעם לא נגמר טוב, להתערב. גם עכשיו הם החליטו לא לעשות כלום. אובמה, אולי הנשיא הכי מגניב שהיה ויהיה, ארגן לעצמו תווית של שפן נטול עמוד שדרה מוסרי בספרי ההיסטוריה בכל מה שקשור למדיניות חוץ. אולי גם הוא חשב שזה בסך הכל רק ערבים, ובעצם הוא וביבי היו יכולים להסתדר הרבה יותר טוב.

חייבים לדבר על סוריה, אבל גם לסגור פרויקטים בעבודה, ולהחליט אם אני רוצה להגיע לאיקאה בזמן הקרוב, ולארגן את לוח הזמנים כדי שאוכל להסיע את נגה למיונים לתפקיד שיהיה לה בצבא ושבמסגרתו היא לא תתערב במה שקורה בסוריה, כי אי אפשר, או לא כדאי. אין לי זמן, ואין לי מקום בראש או במצפון להתעסק במה שקורה שם, ואיך ואם זה קשור למה שקרה לסבא וסבתא שלי בשואה כששאר האנשים בעולם לא דיברו, ואם מותר או אסור להשוות.

חייבים לדבר על סוריה אבל זה מעיק לי מדי על המצפון, ואין לי זמן לקחת חופש לא מוגבל מהעבודה וללכת להפגין מול שגרירות ארה"ב או מעון ראש הממשלה ואשתו. אז תרמתי לעמותה שעוזרת למשפחות פליטים. זה קל – אפשר לעשות את זה מהטלפון תוך כדי בישול, או רביצה על הספה, אפילו בשירותים. זה אקמול יעיל למצפון. זה בטח עוזר קצת במציאות, אפילו. עכשיו אני יכול לחזור לחיים שלי, ולייחל למנהיג עולם חופשי שיחטוף התקף מצפון נוסח ג'רי מקגווייר וייכנס לסוריה בדם ואש ותמרות עשן ויעשה צדק.

אין צדק, יש אינטרסים. אני צריך לחשוב איך להסביר את זה לתומר.

שמעון פרס מת, הפגזת ההספדים החלה, ובעודי מסתתר מכל הניג'וס הזה חשבתי על מה שתמיד מטריד אותי כשעוד מפורסם חולף מן העולם. שאלה עתיקת יומין שצצה ועלתה לראשונה באמצע שיעור היסטוריה בתיכון: האם אני, התיכוניסט, מעדיף למות אנונימי אחרי חיים נטולי חשיבות אבל מהנים למדי, או לנסות להותיר מאחורי משהו, אם לא ספר מופת אז לפחות רחוב קטן על שמי. גם ללא מוצא הולך.

זו שאלה שרדפה אותי שנים אחר כך. כי אם לא לחיות חיים מלאי משמעות שיצרבו אותי בזיכרון האנושי, מה בעצם הטעם? אם אני חי רק פעם אחת, ואין אלוהים, איזו משמעות יש לחיים האלה אם לא אשאיר אחרי דבר? ומצד שני – אין בי את האש הזאת. את הצורך ללכת בגדולות. אני מעדיף לשבת עם נגה בבית קפה או לשחק בפלייסטיישן עם תומר, לקרוא ספר, לצאת לשתות וסקס סמים ורוקנ'רול. תתחילו את המהפכה בלעדי, אני עסוק קצת היום.

הבחירה של פרס, ושל אנשים מסוגו, שונה מן הסתם. אם בכלל אפשר לקרוא לזה בחירה. אני סבור שאנשים בסדר גודל כזה פועלים קודם כול מתוך צורך פנימי בוער. זה של פרס ודומיו לגמרי מכוון ומכויל לגדולה בקנה מידה היסטורי, בכל מחיר. ו״כל מחיר״ יכול להוביל להצלת כלכלה של מדינה, או טבח עם, או חורבן הבית. מה שהולך.

משלל הטקסטים שנכתבו על המנוח אני ממליץ על הטור של מאיר שלו ב"ידיעות אחרונות", שמפנה זרקור אל פן מאוד מסוים של הבחירה הזו. שלו כותב על עצירת מסע הלוויה ליד קברה של סוניה פרס, שנפטרה ב-2011. סוניה בחרה להיקבר בבן שמן, שם הכירה את שמעון כששניהם למדו בכפר הנוער שבמקום. זו לא היתה בחירה טריוויאלית – היא היתה אמורה להיטמן בחלקת גדולי האומה. שלו מציג את הבחירה שלה כהתרסה: בחייך בחרת בבית הנשיא על פני, בוא נראה אותך עכשיו.

ההחלטה של פרס, מן הסתם, לא הפתיעה איש. שלו נמנע מלבקר אותו, ולדעתי בצדק. אלה היו חייו של האיש, אלה הערכים שהנחו אותו, ובחירתו  נעשתה בהתאם. יש בה יושרה. עכשיו השאלה איפה זה מותיר אותי, אותנו, בני התמותה, הסוניות שבחבורה. רוב ההספדים עסקו בהספק המטורף של האיש. בחייו המלאים והמספקים. מה עם החיים הפרובינציאליים שלי?

בניסיון לנסח כתב הגנה מול כל זה חשבתי על "סטונר", ספר מופלא שסיימתי לא מזמן. סיפור חייו של ויליאם סטונר, שנולד וחי ומת בלי להותיר רושם גדול. סטונר נולד למשפחת חקלאים ענייה, גילה באוניברסיטה את אהבתו לספרות, הופך למרצה וחי, כותב, מלמד, נקלע לסכסוכים עם מרצים אחרים, מנהל נישואים גרועים ופרשיית אהבים מקסימה, ולבסוף מת. בלי להותיר חותם, אבל גם בלי להותיר ספק שאלה היו החיים שהלמו אותו. מלאים, עשירים, ממצים.

וזה המפלט שנותר לי. לקבל את הדחף שמניע אותי כמו שהוא, בלי למקם אותו בסולם כלשהו. לא להתענות מול חוסר החשיבות שלי למין האנושי, ולהשלים עם מה שכן מניע אותי ומושך אותי. הלקאה עצמית זה אוברייטד. אני יכול להבין את בחירת מקום הקבורה של פרס, אבל לא להזדהות איתה. בסופו של יום אני מעדיף את סוניה.

בעוד שבוע תומר עולה לתורה, ותהרגו אותי אם אני מבין בדיוק למה. כל ניסיון לוויכוח רציונלי בנושא יגרום לי לנופף בדגל לבן. אין שום סיבה הגיונית להעביר את הבן שלי טקס דתי פרימיטיבי שמוקדש לאל שאיני מאמין בו, במסגרת דת ממוסדת שגורמת לטעמי נזק למדינה הזו בפרט ולעולם בכלל. איכשהו מה שמתחיל בלהפנות את הלחי השנייה ו"אהבת לרעך כמוך" נגמר תמיד באינקוויזציות וסקילות.

נאורות זה נחמד ועושה נעים בשכמות, אבל מערכת היחסים שלי עם האל הלא קיים נטועה עמוק בזוועות ההיסטוריה המשפחתית שלי. סבא וסבתא עלו לארץ בגיל מבוגר עם בן יחיד. הם השאירו מאחור אנטישמיות והמוני קרובי משפחה שמתו בשואה. סבתא שלי איבדה ארוס והגיעה לארץ עם מספר מקועקע על היד, מזכרת מאושוויץ. סבא שלי איבד בשואה אישה ובן.

נולד להם בן יחיד. וגם לו נולד בן, ושנה וחצי אחר כך הגיעה מלחמת יום כיפור. איזה מין אל, אני זוכר את עצמי שואל בגירסת בית הספר היסודי, מתעלל ככה בבני אדם בלי שום סיבה. תגידו לי לא שמרו שבת, תגידו נפלאות דרכי האל, ואגיד לכם לכו להזדיין. בראשית ברא האדם את אלוהים. בהתחלה היו אלה אלים שנועדו לספק הסבר לברקים ורעמים וסערות. אחר כך השתכללו בני האדם, והמציאו אלים מורכבים יותר לצרות מורכבות יותר. פנתיאון גדול, אל אחד, הכול אותו חרא. בני אדם שזקוקים נואשות להסבר, לסיבה, לסיפור מסגרת.

לא ידעתי לנסח את זה בדיוק ככה במסגרת הדיונים התיאולוגיים שהתקיימו בהפסקות בבית הספר ביסודי. ויכוחי יש-אין אלוהים הלכו חזק ברעננה של ילדותי, ולי היה ברור באיזה צד אני. כשגדלתי ובגרתי והתחכמתי מצאתי הסברים מרשימים יותר לאתיאזם אבל בשלב מסוים הבנתי שתכלס זה סבא וסבתא שלי, ניצולי השואה, והבן היחיד שלהם שמת במלחמה מטומטמת.

אז למה בר מצווה? אני מנסה להסביר לעצמי שיש הבדל בין אמונה וממסד דתי לטקסים מסורתיים. שיש להם חשיבות סימבולית וקהילתית. שהם מספקים סדר והקשר מצד אחד, ואיזו מדורת שבט מצד שני, שזו דרך יפה לומר שכל החברים שלו עשו את זה, אז למה לא הוא, ושזו הדרך לציין את המעבר מילד עגול לחיים ורך דיבור לחתיך צנום וגבוה שמודיע לי בספק בס ״אני הולך, אפשר כסף?״

אני כמעט מצליח לשכנע את עצמי, אלה לא טיעונים גרועים. אני יודע למשל, מניסיון, שבמנהגי אבלות יש כוח מנחם. אבל במקרה הזה אני נאלץ להודות שזה בולשיט. בדומה לאמונה, גם ההחלטה לעלות לתורה אינה רציונלית, וככל הנראה נטועה בילדות. גדלתי בבית שהמסורת היתה בו חשובה, גם אני עליתי לתורה, ואני לא מצליח לחמוק מהתכנות מהדפוסים שמקועקעים בי עמוק בפנים. אם תומר היה מתנגד נמרצות לא היינו מכריחים אותו. אבל סיבה טובה של ממש למה כן – אין לי. ועדיין ברור לי שבחמישי אחר הצהריים יהיו מחנק בגרון ולחלוחית בעיניים.

אני חושב שהילדים שלי יגדלו להיות חכמים ומנומקים ממני כך שכנראה לא אשליך על הנכדים סוכריות. לא נותר אלא לטווח את תומר היטב ולאחל לו רק טוב. בעזרת השם.

 שנים שרציתי לקרוא את הביוגרפיה של דן בן אמוץ, ועכשיו, בעמוד 41, אפוף תחושת זוהמה וסליז וחשק להתקלח, אני מבין למה היססתי.

אני אוהב דמויות. עלילה זה יופי, אבל סיפור אהבה אמיתי ביני ובין ספר יפרח רק אם תהיה שם דמות שארצה להיות חבר שלה, או לקחת אותה למיטה, או שאפחד ממנה עד מוות. בשלב מסוים הבנתי שזה לא מאוד שונה בחיים עצמם. פוליטיקאים, זמרים, שחקנים, מורים של הילדים שלי – אני בונה דמות בראש על סמך סיפורים, פגישות אקראיות, כתבות בעיתון. ככל שאדם רחוק יותר מחיי היומיום שלי, אני נוטל לעצמי, מבלי דעת, חירות יצירתית וממציא אותו לעצמי יותר.

דן בן אמוץ היה דמות בחיי. גם אמנון דנקנר. קראתי כתבות בעיתון וספרים וסיפורים של שניהם. וקראתי אודותיהם. בן אמוץ היה הבוהמיין המבריק, רב אמן, רב שגל, מסוגל לכתוב טורים ציניים וסרקסטיים בעיתון וגם את "לזכור ולשכוח" ספר פוסט-שואה מצוין ואמיץ (כיבוש בסיקסטיז, מי היה מאמין). דנקנר היה דמות רצינית יותר, ספרותית יותר, אידיאליסטית יותר, חדה וסרקסטית לא פחות.

ואז בן אמוץ מת. הביוגרפיה התפרסמה והכול התפוצץ. על רקע סיפורי סקס עם קטינות וגילוי עריות נדמה היה שדנקנר מנהל קרב מאסף מול כול הברנז׳ה, אצולת הבוהמה של פעם. הייתי בסוף התיכון או בתחילת הצבא והסיפור שקראתי בעיתון וראיתי בטלוויזיה היה ברור: האנדרדוג חושף האמת מול האליטה המושחתת שמנסה להשתיק אותו. בסרט הזה כבר הייתי, היה לי ברור את מי אני מעודד מהיציע.

השנים חלפו. בן אמוץ נדחק לשולי הזיכרון התרבותי-הקולקטיבי. דנקנר חזר למרכז הבמה והחליף תפקיד. באותה תקופה שאני עבדתי ב"ידיעות" ושיחקתי פטריוט במוזסלנד, הוא ערק למעריב של נמרודי, הפך לספק ימני, סיפורים אודותיו מתעלל בעובדיו צצו מכל עבר, ובאופן כללי היה נראה שבחר בצד האפל. את הביוגרפיה של בן אמוץ לא ראיתי בחנויות הספרים ולא התאמצתי להשיג אותה.

עד לפני שבוע. פרצופו של בן אמוץ המתנוסס על הכריכה הציץ לעברי מחלון הראווה של חנות הספרים המשומשים שליד הקפה של שישי. בלי לחשוב יותר מדי קניתי. וטעיתי. בהקדמה דנקנר מפרט את המחויבות העיתונאית שלו לאמת, וטורח לציין שבן אמוץ לא עמד בהסכם ביניהם ושיקר לו לא מעט. ואז הוא מתחיל לספר, והלב מתכווץ. אמת עיתונאית היא אבן יסוד במקצוע, אבל דנקנר לא באמת כתב תחקיר, הוא כתב סיפור. אמנם סיפור המבוסס על חיים של דמות בשר ודם, אבל כזה שאי אפשר לאמת ולחקור בכלים עיתונאיים מקובלים, ושמטרתו בה בעת לבאר, לברוא ולהנציח דמות מסוימת.

והתחושה היא שדנקנר כתב כאן סיפור על דמות שהוא לא אהב, דמות שהוא נהנה קצת להשפיל ולהתאכזר אליה. הוא מתאר באופן דוחה, מציצני ופורנוגרפי אירועים שכל השותפים להם מתו מזמן, ושאת רובם המכריע לא יכול היה לראיין בעצמו. אין בכתיבה שלו חמלה או הבנה. יש בה בעיקר תחושת זוהמה. אני לא יודע מה הניע את דנקנר. אני יכול לדמיין קנאה באדם שנתפס בעיניו כהולל ויצרי ויצירתי ממנו, או מוסרנות מושרשת שהתקוממה מול סגנון החיים של בן אמוץ. זה לא משנה.

ועכשיו אין לחזור לאחור. שתי הדמויות, דנקנר ובן אמוץ, הוכתמו. כל ספר של אחד מהם שאקרא ייקרא אחרת. הבנתי, בדיעבד ומאוחר מדי, מדוע נרתעתי מהביוגרפיה, בדיוק כפי שאני נרתע מלחפור ולגלות מידע אודות אנשים אהובים או חשובים בחיי שמתו, או נעלמו. רומן גארי כתב שכדי לשכוח מישהו באמת צריך לפגוש אותו שוב. יש אנשים – אמיתיים, פיקטיביים ובין לבין – שאיני רוצה לשכוח.

חלק מהתלמידים בכיתה שלי קראו לו "אלביס". בגלל החולצה הפתוחה ומעיל העור זקוף הצווארון. הוא לא דמה לאף מורה שנתקלתי בו לפני כן או אחר כך. הוא גם לא היה דמות מז'אנר המורים הקולנועיים המאוסים של "ללכת שבי אחריו". הוא לא היה נחמד ומכיל. לא האיש שייקח תחת חסותו תלמיד בעייתי ויוביל אותו לסוף טוב ודומע של גאולה ומשמעות. זה לא היה הקטע שלו. הוא היה שם כדי לתת שואו ולגרוף הערצה.

הלוי מת בשבוע שעבר. סרטן ריאות. אמא שלי סיפרה לי בטלפון וזה היה הלם מהסוג שמרגישים בבטן. לא עוד  מישהו מוכר שחלף מן העולם בלי להותיר עלי רושם. הרגשתי צער אמיתי, פחות בגלל האדם ויותר בגלל האייקון. מכל שנות לימודי, בית ספר ואוניברסיטה, יש אולי שלושה או ארבעה מורים שהותירו בי חותם ורק שניים שנותרו צרובים בזיכרון שלי. הוא אחד מהם.

היה לו גם שם פרטי, אליהו, אבל אף אחד לא השתמש בו. "הלוי" היה מותג. שם במה.

הוא היה מורה להיסטוריה. רק לתלמידי חמש יחידות. לא כולל ענייני העלייה לארץ – ראשונה, שנייה, כולן שיעממו אותו. הוא נכנס לכיתה בהילוך טווסי בלי מחברת או ספר, והתחיל לדבר. "בנות, היום נדבר על ביסמרק. עיניים כחולות, מטר שמונים, איזה גבר". בין שלל המורים שהכתיבו לי חומר, או התעקשו לצעוד בתלם הברור שמוביל למבחן הבא, הוא היה כמעט היחיד שגרם לי לחשוב, שעניין, שריתק, שאיתגר את  תפיסת העולם שלי.

צריך להתייחס לנושא הנחמדות. אני לא בענייני אידיאליזציית המת. הוא ידע לצרוח כמו מטורף כשהפרענו או איחרנו לשיעור. ראיתי אותו מעריך את הסיטואציה, ומחליט אם מדובר בתלמיד בעייתי אחד שאפשר להיכנס באמאמא שלו, או שמדובר בקבוצה גדולה מדי, ועדיף להפגין פרגון והבנה כדי לקושש עוד קצת פופולריות משל היה פוליטיקאי מקומי. הוא גם פיזר הערות סקסיסטיות שמן הסתם לא היו עוברות את משמרות הפי.סי של ימינו. מעולם לא ניהלנו שיחת נפש, ויחסינו לא חרגו אף פעם מיחסי מורה-תלמיד קורקטיים, אלא אם מייחסים רגש כלשהו לכינוי "מרקסיסט" שספגתי בהמשך לוויכוח באחד השיעורים.

למדתי ממנו לחשוב. חשיבה ביקורתית, צינית, במובן הרחב של המילה: לחפש את האינטרסים והתהליכים הגדולים שמעבר לפאתוס ולססמאות. למדתי ממנו לאהוב היסטוריה, ואת המשמעות האמיתית שלה: לא אוסף עובדות ותאריכים שצריך לשנן, אלא זרמים תת-קרקעיים שמכוונים את הסיפור האנושי. הוא השפיע על האופן שבו אני צורך חדשות, מתבונן בחיים. כמה מורים יכולים לומר בביטחון שהם השפיעו כך על תלמיד?

אמא שלי אמרה שההלוויה היתה צנועה, מעוטת משתתפים. אני רוצה להאמין שעוד המון תלמידים לא ידעו ולכן לא הגיעו, אבל מרכינים ראש וזוכרים. כמוני.

הבחור מברזיל צחק ואמר שכל הישראלים שואלים אותו למה, בשביל מה לעלות לישראל. הוא בארץ כבר שמונה חודשים ולא מתחרט. אני נמנע מלהציע לו לחכות למלחמת הקיץ הבאה, ומבקש שיסביר לי בכל זאת.

אנחנו יושבים עשרים מטר מהים ביוון, אחרי עוד ארוחה במלון. אירוע חברה עומד להתחיל, והאווירה נינוחה ורוויה באלכוהול ואוכל. אני עוד לא יודע שהדיון האקדמי הזה, ניסיון להיות חברותי ולהכיר אנשים בעבודה שבדרך כלל אני לא מדבר איתם, יקבל עוד מעט תפנית כשנגה תסמס לי.

הוא גדל בברזיל, והתגורר תקופה מסוימת בצרפת. כשאני שואל אותו על הטרור, והמתיחות באוויר וניחוחות הפשיזם וכל מה שמטריד שמאלני תל אביבי כמוני, הוא מחייך. קח לדוגמה את העיר שגרתי בה בברזיל, הוא אומר. 12 מיליון תושבים. קצת יותר מישראל. ו-50 הרוגים כל יומיים, תוצאה של אלימות ופשע. אלה לא מספרים שקיימים בארץ.

ומה לגבי צרפת? בצרפת כיף להיות תייר. זו מדינה יפה, והאנשים אולי לא מאוד נחמדים אבל מה אכפת לך, אתה רק מבקר, נכון? אבל לגור בה זה משהו אחר. היהודים הם פחות מאחוז מהאוכלוסייה, אבל 50% מהתקיפות האלימות מכוונות אליהם.

אני מהנהן. זה לא משהו שאני יכול באמת להבין. במקום העבודה שלי יש הרבה עולים חדשים. אחת מהן סיפרה לי פעם שבשבוע הראשון שלה בארץ היא נכנסה למועדון בתל אביב והמחשבה הראשונה שלה היתה ״כולם מסביבי יהודים״. בשבילי זה כמו דג שמנסים להסביר לו מה זה מים. אנטישמיות היא משהו שלמדתי עליו בבית הספר ושראש הממשלה משתמש בו על תקן תירוץ הבית. מה לי ולזה.

ארוחת הערב נגמרת, אנחנו מתחילים לזרום לאט לכיוון האולם, כשהטלפון שלי רוטט. נגה כותבת שהיו יריות בשרונה. היא לא יודעת אם זה פיגוע, אבל היא בלחץ. זה קרה מרחק שתי דקות הליכה מבית הספר שלה. בזמן שהחגיגות מתחילות ביוון, העובדות זורמות בווטסאפ, ואחר כך באתרי החדשות. שני מחבלים, במקום שבו תומר והחברים שלו מבלים לא מעט.

אין לי חשק לרקוד. שני אנשים שקמים באמצע בית קפה ומתחילים לירות באנשים בלי אבחנה מתערבבים לי בראש עם האנטישמים הצרפתים של הבחור מברזיל. השמאלן הפנימי שלי קצת מבולבל, אולי בגלל האלכוהול. כשאחזור אצטרך לנשום עמוק ולאט ולחשוב על ברזיל כשנגה ותומר ייצאו לבלות עם חברים באמצע העיר.