עם האצבע על הנר הדולק

״אתה לא מבין איך חיכיתי לה״, אמרה הקופאית באם-פם, ״חיכיתי לה בנרות״. זה היה מקסים, לא יכולתי לחכות כבר – ממש חיכיתי בנרות – לשלם, לצאת, ולדווח לעולם. 

אני אוהב שיבושים של ביטויים ומטבעות לשון. זה יכול להצחיק, זה עלול לעצבן, זה תמיד מעניין. אני מניח שהקופאית החמודה מאם-פם התבלבלה: במקום לחפש מישהו בנרות, היא חיכתה לו. זו תמונה רומנטית, ההמתנה בחדר מואר ברכות באור נרות. ואולי היא פשוט רגילה לחפש דברים עם הפנס של הטלפון, כך שהמשמעות המקורית נשכחה והנרות הפכו לתפאורה.

החברה הכי טובה שלי – שהיא גם עורכת הבלוג – היא פרטנרית מעולה לסיפורי שיבוש שכאלה. סיפרתי לה על האבא עם תסרוקת אלביס שדיבר בגינת השעשועים עם חבר על טיפוס ש״מתחבא בין הכלים״. היא מצידה סיפרה לי על הבחור שצעד לפניה במעלה הרחוב ואמר בטלפון לחברה שלו ש״כנראה שלזה מתכוונים ב׳עלייה וקוץ בה׳״. 

כל הטעויות האלה בעיקר משעשעות ותו לא. קצת כמו הקולגה שלי שדיברה על זה שאנחנו ״יורים לצלחת שממנה אנחנו אוכלים״. זו בורות לא מזיקה, או אבדן המשמעות המקורית בגלל שינויי תרבות ושפה. מה שמעניין הוא מה קורה תחת לחץ. אני יכול להתנשא עד מחר, אבל אני זוכר את עצמי עומד מול קהל וקולט ננו שנייה מאוחר מדי שהשתמשתי ב״ינוחו על משכבם״ בהקשר הלא נכון, ובאופן שתואם את הביטוי לגמרי רוצה לקבור את עצמי. 

החברה-עורכת עובדת בחדר מיון, ואם יש מקום שבו הלחץ עושה דברים מעניינים לקשר בין המוח לפה הרי זה בדיוק שם. סיפור השיבוש האהוב עלי מבית החולים היה על אמא לילד קטן ששאלה שאלות והסבירה שהיא רוצה להיות ״עם האצבע על ההדק״. וכאן העלילה מסתבכת. האם ישובה בבית קפה באווירה נינוחה היא היתה אומרת ״אצבע על הדופק״? האם השהות במיון, מקום שבו צלו של המוות מרחף צמוד לתקרה, גרמה לה להעדיף את ההדק, הנשק, שאולי יגונן על הבן שלה? ואולי זה בכלל הזעם שהתעורר בה על המערכת, על הילד, על החיים עצמם, שגרם לה להעדיף גירסה מיליטריסטית, להחליף בדיקת דופק ביציאה למלחמה?

ואחרי כל זה יש גם את הבלתי נסלחים. כוותיק טקסי יום זיכרון שמעתי לא מעט מחוללי קלישאות אנושיים מבצעים פשעים נגד האנושות בעברית מליצית. החל מהקצין שאמר בפאתוס על הנופלים שהם היו ״המוץ מין התבן״, וכלה בראש עיר שאמר על החללים בשיא הרצינות שהיו ״למשל ולשנינה״. בהתחלה חשבתי שזה סתם זלזול, אבל אולי זה סימבולי, אפילו חתרני, כאילו בא לומר תראו איזו שכונה פה, לא מתכוננים, לא עושים אפילו גוגל, פלא שיש פה ימי זיכרון. הנה עוד משהו שהלשון מגלה.

קצת פופ מפלסטיק

אם היו אומרים לי בוא נקנה כרטיסים למארון 5 חודש לפני ההופעה סביר שהייתי נסוג לאט ובזהירות ומנתק קשרים עם המציע. מה לסנוב כמוני וללהקת בנים סינתטית. אבל ההצעה הגיעה בצהרי היום, ותפסה אותי עם מגננות במצב לא פעיל. הסיבה היחידה להתנגדות שמצאתי היתה קשורה לגהינום התחבורתי שמקיף את פארק הירקון בימים כאלה. אבל גם לזה נמצאה תשובה פשוטה – אופניים. יאללה בסדר.

כך שבאמצע השבוע, עם טרדות העבודה, ילד בצבא, ועולם שבו המתח עולה והמניות יורדות, מצאתי את עצמי בדרך להופעת ענק בפארק, כאילו אין דבר טבעי ונורמלי מזה.

אני מכיר בדיוק שיר אחד של מארון 5, או לפחות ככה חשבתי. במהלך ההופעה התברר שהם הוציאו המון שירי פופ ששמעתי פה ושם ולא היה לי מושג או צורך לברר מי אחראי להם. אבל מכיוון שלא שילמתי על כרטיס והכל קרה בספונטניות התייחסתי לסיפור כאל טיול אופניים פלוס אנתרופולוגיה למתחילים. רכבנו כמעט כל הדרך בשבילי אופניים, תל אביב מסבירת פנים לאנשים שוויתרו על מכונית. בשלב מסוים הדרך התמלאה באנשים עם לוק של חובבי פופ חדורי מטרה. זרמנו עם ההמון והגענו אל המתחם, מקבלים סיוע מכוכב הצפון של מוזיקת מופע החימום, וריחות מזון טראשי במחיר מופקע.

היה מפוצץ. בדרך הארוכה לשער הייעודי ראינו המוני אדם, חלקם נעים כמונו לשער הרלוונטי, חלקם מארגנים שמיכת פיקניק וצידה, מוכנים לשבת ולשמוע את מארון 5 בחינם. מתברר שזו תופעה ידועה, האנשים שבאים ליהנות מהחוויה באופן רוחני בלבד, בלי לשלם על כרטיס ולערב בה את החומרי. בנקודה כלשהי בדרך רץ אדם, צורח שמישהו רוצה להרוג אותו והוא מחבל. האנשים מסביב נדרכו, חלק פרצו בריצה קלה לצדדים, אבל די מהר התברר שלא קרה שום דבר. זו היתה תזכורת לא נעימה למציאות. דיוושנו הלאה.

בתור לבירה בפנים הרגשנו זקנים פחות מהצפוי. אני מניח שרוב בני הנוער נדחקו קדימה, ומסביבנו היה טווח גילאים רחב במפתיע. זה לא שינה כשהמוזיקה התחילה, כולם פיזזו. גם אני. נטשתי את הסנוביזם והתמסרתי להנאה שבהופעה גדולה. המוזיקה היתה מפלסטיק, ואדם לוין הוא דושבג שמדבר אל הקהל כמו שהוא מדבר אל נשים שהוא מנסה להשכיב, מוריד חולצה על הבמה ומזייף רגשות. אז מה. המון אדם נאסף כדי ליהנות, ההפקה נצנצה מכסף, וזה עשה לי טוב בנשמה. בלי לחשוב יותר מדי, בלי לתכנן ובלי לשפוט. 

בדרך הביתה זמזם לי בראש לזוז כמו ג׳אגר בעודי מדווש. זה היה נעים, זה היה נורמלי, זה היה טקס בלי קדושה והיסטוריה של אלימות. עשו פופ, לא מלחמה, בואו לפארק הירקון, לא למקומות שמישהו החליט שהם קדושים. בפעם הבאה אולי נעשה פיקניק בחוץ.

מה שמפחיד כל כך בזיקוקים

הכי נוח זה גיבורים מתים, כי למי יש כוח לפצועים, לנכים שדורשים פתאום זכויות וכסף, להלומי קרב שבאים להרוס לנו את הזיקוקים. גיבור מת זה סיפור טוב. את אבא שלי קברו בהר הרצל כי הוא היה גיבור, החברים שלו שנפלו בשבי קיבלו מהמערכת יחס נעים הרבה פחות. 

חברה ששירתה כפקידה במשרד הביטחון אמרה לי את מה שכבר ידעתי: צה״ל מתייחס מעולה למתים. לנכים – לא כל כך. איציק סעידיאן יכול בטח לספר על זה דבר או שניים. ב״סליחה על השאלה״ עם חיילים שסוחבים פוסט טראומה נשאלים המרואיינים אם היו מעדיפים להיפצע באמת. כולם עונים שכן, כולם סבלו מחוסר האמון של המערכת, של הסביבה. 

ועכשיו, ביום העצמאות ה-74, פתאום נזכרו אלה שהעזו להישאר בחיים שהזיקוקים מפריעים להם, וכל החשודים הרגילים, הריקלינים למיניהם, יצאו נגדם. קראתי ציוץ של רונן שובל, איש ״אם תרצו״, שטוען שהזיקוקים מסמלים את נצחיות המפעל הציוני, לא פחות, ומכאן שמלחמה בהם היא אנטי ציונות. 

האם לדעתו של שובל ועמיתיו לימין הקיצוני ה-סמל של הציונות הוא המצאה סינית עתיקה שנועדה לגרש רוחות רעות, ומתבטאת ברעש והבזקי אור ותו לא? אני בספק. אני חושד שמה שמטריד את שובל וחבריו לדרך קשור בעקיפין לצבעוניות הרב גונית של הזיקוקים. רק להפך.

מה שמטריד את חובבי הזיקוקים הוא המורכבות, החמלה וההבנה שמסמל אקט הוויתור על הזיקוקים. למה שיפריע להם סיוע להלומי קרב? כי זה מדרון חלקלק. כי זו הכרה בקבוצה קטנה שהסבל שלה לא ניכר לעין, קבלה של חולשה, מבט שרואה גוונים ומורכבות. זו כבר השכונה של זכויות הפרט, של קבלת השונה, של פלורליזם והכלה. וזו שכונה מטרידה ומסוכנת.

קיצונים – והמערכת – לא רוצים מורכבות. הם אולי בעד זיקוקים צבעוניים, אבל מעדיפים את העולם שלהם בשחור לבן. גיבורים ונבלים, מתים וחיים. כי אם יש אמצע, אם יש ניואנסים, הצעד הבא עלול להיות מבט חומל על האויב, קבלה של מורכבות גם בסכסוך הבלתי נגמר במקום הזה, אפילו פשרה, חלילה. 

ואת זה אי אפשר לקבל, עולם שלא צבוע בשחור לבן מסוכן מדי. יואילו הלומי הקרב וימשיכו לסבול בשקט כשהשמיים נצבעים בשלל גווני הציונות, ולא יפריעו למערכת להמשיך ולצעוד קדימה, בלי להביט לצדדים, לעבר עוד ימי זיכרון מהוללים. ואל חשש, לא יחסרו חללים חדשים לזכור.

שנת האגרופים שלי

כבר שנה בדיוק אני חוטף מכות ונהנה מזה. עוטה כפפות, מנסה להגן על הראש ועל הגוף בהצלחה מסוימת, וחוזר הביתה דואב ומאושר. כשהייתי ילד התמחיתי בלפרוש מחוגים, וכשהתבגרתי לא השתנה הרבה. הפעם החלטתי לחכות שנה, לראות אם אני שורד ומתמיד, ורק אז לכתוב. שנה עברה, ואני מכור.

לפני כל אימון מתקיים משא ומתן: היה יום מתיש בעבודה, שתיתי אתמול יותר מדי, ישנתי פחות מדי. ויש את הפחד. בסוף כל אימון, אחרי תרגילי הכושר והטכניקה מחכה הספארינג, קרבות האימון, החלק שבו עוברים מתיאוריה למעשי אלימות, שלפחות חלקם מכוון כלפי.

"לכל אחד יש תוכנית עד שהוא חוטף אגרוף בפרצוף", מייק טייסון

אבל אני מכיר כבר את האקסטזה שאחרי, והיא מפתה מדי. זה כמו סם. אני מגיע עייף, חסר חשק. בחמש הדקות הראשונות הגוף מוחה ואני מתגעגע לספה. ואז אני נשאב פנימה. וכשאני יוצא משם מותש וסחוט אני מאושר. אני לא יודע מה דוהר בתוך הגוף שלי – אדרנלין, דופמין – וזה לא מעניין אותי. זה סם טהור, היי שקשה לשחזר, חיות מזוקקת. 

אז אני תמיד הולך, לא למרות הפחד, אלא בזכותו. זה לא התחיל כך. באימונים הראשונים לומדים את היסודות, והספארינג איטי ומהוסס. יש כבר ריח קל של סכנה באוויר, ויחד עם המאמץ הגופני זה כבר מספק את מנת הסם הראשונית, אבל לא מעבר. את האגרוף המעליב הראשון חטפתי אחרי שלושה חודשים בערך. לא ראיתי אותו מגיע. השותף שלי לקרב היה צעיר וזריז ממני, והמכה שלו מצאה את הנקודה הנכונה בלסת וזעזעה אותי, מילולית. זה לא כאב, זה רק שכל העולם זז והסתובב לכמה שניות, לפני שחזר למסלולו.

מאותו רגע הפחד הפך למרכיב נלווה קבוע. התחלתי להגיע לאימונים ולבדוק מי נמצא, מחשב מה הסיכוי להיפגע שוב. באחת הפעמים הגעתי, הבטתי מסביב ונרגעתי, נוכחות דלה ואפס אנשים מסוכנים. זה היה האימון הכי משעמם אי פעם. אם זה לא מסוכן הנפש לא עפה.

"איגרוף זה כמו ג׳אז, ככל שהוא יותר טוב פחות אנשים מעריכים אותו", ג׳ורג׳ פורמן

כאמור, לוקח לטריפ זמן להתחיל. בדקות הראשונות הגוף נוקשה והמוח נודד אל טרדות היום. ואז השרירים מתחממים, המוח מתכוונן לקלוט את התרגיל, להבין את הטכניקה, לזרום עם השותף לאימון, כמו ריקוד מורכב. וכשמגיע הספארינג זה כבר זן לגמרי, יש רק את הכאן ועכשיו: לא לחטוף, לשחזר את הטכניקה שתרגלנו זה עתה, להצליח להכניס את המכה הבאה מבעד להגנה של היריב, וכל הרהורי וספקות העולם הזה נעלמים, הכול עולה ונפתח ואני עף. 

מהר מאוד הבנתי שקרבות עם מתאמנים ותיקים ומנוסים הם הדבר עצמו. בהתחלה חששתי. יש משהו לא נעים בללכת מכות עם אדם שיכול להפיל אותך באגרוף אחד בכל רגע שיחליט, קצת כמו לשחק עם נמר. אבל הוותיקים לא באים להוכיח שום דבר, הם באים להתאמן ולאמן. הם קולטים את החולשות שלי ומעירים, לפעמים במילה, לפעמים במכה קטנה ללסת חשופה. מעט מאוד דברים מלמדים אותך לשמור פנים טוב יותר מאגרוף מטיפוס שיודע מה הוא עושה. דווקא הצעירים הלא מנוסים מסוכנים יותר, השילוב של חוסר ניסיון וידיים זריזות וחזקות מייצר צלעות כואבות ואף דואב. 

בנקודה מסוימת כבר אין לי אוויר, ואני לא יכול יותר. ואז יש עוד קרב, ועוד אחד, ורק אז זה נגמר. ואני מדדה הביתה בהיי מטורף, מפוצץ כימיקלים טבעיים לגמרי. גם שלל המכאובים שמגיעים אחר כך נעימים בדרכם, לא כאב גב של היי, אני מזדקן, אלא כתפיים תפוסות או אף צורב של החיים עצמם. 

״זאת עבודה. דשא צומח, ציפורים עפות, גלים מתנפצים על החוף ואני מכה אנשים״, מוחמד עלי

על האימונים מנצחת הגר פיינר, אלופת העולם באיגרוף נשים לשעבר, ואישה מקסימה נטולת פאסון, חמלה או אלוהים בהווה. בכל אימון היא לוקחת אותנו לקצה ומעבר לו, ואז שואלת אם נעים ומודיעה שיש זמן לעוד סיבוב. כשרק התחלתי לחשוב על איגרוף קיבלתי המלצה על מאמן. התקשרתי, ואחרי הפעם השלישית שבה הוא אמר ״אחי״ בקול של סמל מחלקה הבנתי שזה לא בשבילי. משהו בקשיחות נטולת הטסטוסטרון במקום שמצאתי לי מתאים לי כמו, ובכן, כפפת איגרוף ליד. 

הגישה הזו מרחפת מעל המזרן, והאנשים באימון נחמדים, תמיד, כולם. אני לא יודע למי הם מצביעים, ואיך הם מתנהגים לבני אנוש אחרים בעולם שבחוץ. אבל כשאנחנו מחליפים מהלומות הם בעדי. מנסים להוריד לי את הראש, אבל בעדי. ובסוף כל קרב יש מין היי פייב מגושם עם הכפפה, ולפעמים חצי חיבוק, אם הצלחתם להוציא זה מזה את המיטב. זו חוויה שקשה לי למצוא לה מקבילה, אחוות המכים הזאת. תומר סיפר לי עליה פעם, ולא הבנתי – איך אפשר לחבב מישהו שכרגע הרביץ לך. והנה היום אני מוצא את עצמי מחבק.

ואחרי כל זה איך אני? מצד אחד לא חזק במיוחד, אבל מצד שני לא מהיר או זריז או אתלטי, או גמיש, או צעיר. היתרון היחיד שיש לי הוא היותי חנון שיודע ללמוד. אני מקשיב ומביט ומיישם, ומתקדם. תאמרו שמדובר במשבר גיל ה-50 ואגיד לכם וואלה, צודקים. כשאני רואה את עצמי בסרטונים שהגר מצלמת אני נראה איטי ומגושם בהרבה ממה שאני מרגיש בזמן אמת. לא אכפת לי. אני נהנה מכל רגע, והמדד היחיד לשיפור הוא אני שלפני שבועיים. זה יותר ממספיק.

בסוף כל אימון אני מקפיד לומר תודה להגר בקול רם, ותודה בלב לכל האנשים שניסו להכניס לי שמאלית לכבד או ימנית לסנטר. בימים שאחרי אני מוצא את עצמי חושב על הספארינג האחרון, על דברים שהייתי צריך לעשות אחרת, על טכניקה שאני מת להצליח לבצע. תשאלו מה השאיפות שלי לשנה הבאה? חייב להצליח להכניס אפר קאט מדויק, פעם אחת. אני לא יודע כמה זמן אמשיך, מה יעשה לי הגיל, ומתי הגוף שלי יודיע שדי. בינתיים אני מתכוון ללכת, לחטוף ולנסות להחטיף, ולקבל עוד מנת ריגוש לווריד. והכי חשוב – תמיד, אבל תמיד, לשמור פנים.

הסוד האפל של הפלפל השחור

בשבועיים האחרונים אני חושב הרבה על פלפל שחור. אם פעם הייתי בוזק אותו בנדיבות בלי לחשוב פעמיים, עכשיו היד מהססת. במאה ה-15 היו סוקלים אותי, נועלים אותי במוסד או מנהלים טקס גירוש שדים דחוף. הפלפל השחור היה אז יקר יותר מזהב, והסוחרים היו שוקלים כל גרגר בחדר שדלתו וחלונותיו הוגפו היטב. דילרים של קוקאין לא מטפלים בסחורה שלהם כמו סוחרי הגרגירים השחורים באירופה של אז.

אני קורא את ״מגלן״, של שטפן צווייג. ספק רומן היסטורי, ספק שיר הלל לאנשים יצירתיים שלא הולכים בתלם, כולל סופרים. המניע המרכזי של המסעות המטורפים שמגלן ומגלי ארצות אחרים יוצאים אליהם הוא פלפל שחור. כלומר לא רק פלפל, תבלינים בכלל. אירופה משוועת לקצת טעם לחיים, אבל התבלינים מיובאים מהודו, בדרכי ים עקלקלות, דרך מדינות מוסלמיות ששולטות בנתיבי המסחר, והמון ידיים שחומדות נתח מהרווחים. ספינות נטרפות ואנשים מתים כדי שהמטען היקר יגיע לאירופה המאותגרת קולינרית. 

מגלן, קולומבוס, ואסקו דה גאמה ואחרים הם המקבילה ליזמי ההייטק של היום, ואת הכסף הם מגייסים לא מקרנות הון סיכון אלא ממלכים שאפתנים שרוצים נתיב ישיר להודו ולעושר שהיא מספקת. הסיכון מטורף, והסיכוי קלוש. מגלן יוצא בראש צי קטן של חמש ספינות למסע שייארך לפחות שנתיים, כשהוא מתבסס על מפות ישנות, חישובים מסובכים (ומוטעים) ושמועות, כדי למצוא מעבר בין ימי שאין שום ודאות שאכן קיים במציאות. ספוילר: מתוך חמש הספינות תחזור רק אחת, אחרי שנים של מסע מפרך, רצוף סערות, מרידות אלימות ומה לא. אבל היי, פלפל שחור לגמרי עושה את החביתה!

צווייג מספר בהקדמה שהספר נולד בזמן מסע בספינה מודרנית, קרוז נעים ומפנק שנסך בו שעמום, שהפך מייד לרגשות אשמה. איפה הוא, שבע בתא מפואר על סיפון יציב, ואיפה חבורת המלחים מזי הרעב והקופאים מקור של מגלן. הוא כותב מצוין, אבל אני מניח שהמסע שלו למירוק המצפון הסתיים באכזבה שאפיינה כל כך הרבה מסעות של מגלי עולם במאות ה-15 וה-16. פרופורציות הן עניין חמקמק כמעט כמו איי התבלינים של הודו. 

הפלפל השחור במזווה שלי עולה שקלים בודדים, תהילת העבר שלו לא רלוונטית לחיי היום יום שלי. הניסיון להכיר בערך של מה שיש לי נדון לכישלון. תנאי החיים שלי משולים למים שבהם שוחה דג, אני עיוור למה שעבורי הוא מובן מאליו. המועקות שלי בעבודה, לבטים לגבי הילדים, כל אלה הם חלק מחייו של גבר לבן פריבילגי מהמעמד הסוציו-אקונומי הנכון. אז מה. מחשבות על ילדים רעבים באפריקה, או מגלי ארצות אובדים בים על סיפון ספינה ספרדית רעועה לא יועילו.

אם אי פעם אמצא את עצמי במצב דומה לזה של פליטי אוקראינה, אני מניח שאתגעגע למותרות שאני עיוור להן היום. אנשים שעד לפני חודש-חודשיים חיו בסטנדרטים מערביים פחות או יותר, ועכשיו מוצאים את עצמם חסרי בית ועוגן, יודעים פתאום להעריך את מה שהיה. אבל בדיעבד. רק בדיעבד. יש מעט דברים שאני באמת מסוגל להודות עליהם בהכרת טוב שלמה ומלאה, בני אדם לא ניחנו בדמיון כה מורכב, מה לעשות. אני מנסה להתענג קצת יותר על פלפל שחור ולקוות לעתיד נטול מסעות, סכנות ומחסור בתבלינים.

דברים שלמדתי מאוטובוסים מתפוצצים

בבוקר שאחרי ניגש לדלפק בקפה של שישי שוטר. כל המבטים הופנו אליו באופן לא תל אביבי. היה משהו מנחם ומרגיע במדים ובאקדח. 

בערב האירוע קלטתי איך אני מתפעל את מנגנוני ההדחקה המשפחתיים המשוכללים על אוטומט. תומר תהה בווטסאפ אם כולנו בסדר ואני טענתי שאין כלום באתרי החדשות. כשכבר היה חשבתי לעצמי שבטח יתברר שזה סתם עבריינים שסוגרים פינה, ואז באה המציאות ושצפה והרסה את הסכר ונאלצתי להודות שהמצב פח. 

הודעות הטקסט החלו לזרום, בעברית ובאנגלית. חברים ומשפחה פה, קולגות מארה"ב שם. ערב לפני הפיגוע המריאו מכאן לא מעט אמריקאים שהגיעו לארץ לבקר. אחד מהם, איש חמוד להפליא, לן במלון ליד כיכר דיזנגוף, ושמחתי מאוד שבחר לא להאריך את שהותו בעוד לילה. 

בשלב מסוים ניתקתי את אספקת החדשות לווריד וחיפשתי קצת אסקפיזם בטלוויזיה. מצאתי סרט אימה חביב, ז'אנר שכבר שנים אין לי שום משיכה אליו. ניסיתי להיזכר בתקופה שבה נהגתי לכבות אורות ולצפות בטינאייג'רים אמריקאים מסתבכים עם שדים מהגיהנום ורוצחים סדרתיים מהפרברים. אחרי כמה דקות הבנתי – אלה הרגלי צפייה מתקופת האוטובוסים המתפוצצים בתל אביב. כנראה שכשהמציאות מפחידה מספיק, עדיף לברוח לפחד נשלט וקל יותר להכלה.

גם למחרת אני מזהה דפוסים מוכרים כשאני מדווש לקפה. המבטים החטופים לצדדים, חוסר השקט. בדרך כלל בשישי בבוקר אני רוכב עם אוזניות, הפעם הרעיון של הניתוק מהסביבה הלחיץ אותי. משהו ערני ודרוך ולא נעים זקף ראש. דפוסי החרדה והפחד חיכו בסבלנות. הרגשתי כמי שמאוורר את בגדי החורף בתחילת העונה הסוערת ומגלה סוודר ששכחתי מקיומו. מה שלמדתי במלחמת המפרץ, במבצעים, בגלי הפיגועים, נחרט עמוק ולא נשכח. 

גם בטוויטר חזרו לריטואלים המוכרים, לפיזוז על הדם במגוון צעדים וסגנונות, עוד לפני שהמחבל נורה והאיום הוסר, בינתיים. ימנים שמתגעגעים לשקט המדומיין בתקופת ביבי, תל אביבים שמריצים דחקות על סוג האנשים שמסתובבים בדיזנגוף בחמישי בערב. זה היה יכול להיות חצי משעשע אם לא הייתי קורא במקביל הודעות של עמיתה לעבודה שמסתתרת בבר לא רחוק מהאירוע, מבועתת כולה. צייצנית אחרת סיפרה שעמיתה מאוקראינה שלחה לה הודעה ותהתה אם הכול בסדר. אם אנשים בקייב דורשים בשלומך, המצב כנראה באמת רע.

בקפה למחרת תהינו עד כמה העיר תהיה עמוסה היום אם בכלל, ואיך מספרים את כל זה לילדים, שעוד לא סיימו עם חרדות הקורונה ועכשיו צריכים להתמודד עם כל זה. בעוד ימים או שבועות גם הגל הזה יחלוף עד העונג הבא, וישאיר עוד צלקת קטנה בנפש, לא הראשונה ולא האחרונה, עוד חרדות לאפסן בארון הישראלי הגדוש.

ואולי בכלל יבוא שלום

מי מתגייס בחניון? ועוד של ספורטק?? איזה צבא חזק, חכם, נחוש, מוסרי וצודק מגייס את לוחמיו בחניון – של ספורטק! – בהרצליה, עיר שתהילתה על ים וקצת הייטק, בטח לא על סכין בין השיניים???

לקח לנו עוד דקה שתיים למצוא את המקום, אבל אחרי יומיים של התקף חרדה מתגלגל, שבא הולך בלי אזהרות או היגיון, מה זה עוד קצת ניווט בשטח. תומר, אחרון המתגייסים מבין חבריו, כבר הכיר את השטח. יום לפני כתבתי לו שאנסה לא לעשות פדיחות, אבל שקשה לי כל זה. לא נורא, הוא ענה לי, תבכו אחרי זה באוטו.

החניון עצמו היה רחב ידיים ונטול כל סממן צבאי, למעט חיילת חביבה שניגשה אלינו וביקשה להזדרז קצת, כי האוטובוס האחרון צריך לצאת. היא הזכירה יותר דיילת קרקע מנומסת שמזרזת נוסעים בדרך לאי יווני. הסברנו שאנחנו מחכים לאחותו – מי יודע, אולי נתקפה ערפול חושים בדיוטי פרי – והיא הניחה לנו. 

לא היו הרבה אנשים מסביב, ובעיקר לא היה הרבה צבא. בקצה החניון היו מין מחסומי משטרה, מהסוג שמשמש במרתונים ואירועים אחרים. בין המחסומים היה פתח קטן, שדרכו עברו רק המתגייסים, ומעבר לזה שולחן קטן ומאחוריו צמד לובשי מדים. כל מתגייס ניגש לשולחן, הציג כל מיני מסמכים, ונעלם מאחורי שיח קטן לכיוון האוטובוסים הבלתי נראים. 

עמדתי שם מנסה לא לתת למחנק בגרון לקבל קול וצורה, וחשבתי שאולי כל זה בכוונה, אולי ככה ההורים מרגישים פחות כאילו מסרו את ילדיהם לארגון חמוש שעוסק באלימות בצורות שונות ומגוונות, ויותר כאילו ליוו את הצאצאים לטיול שנתי. אם לא ראינו את האוטובוסים, את המפקדים, את הבקו"ם, האם הם קיימים? 

אולי מישהו חשב ותכנן את כל זה. ההורים עסוקים 18 שנה בשמירה ואתרוג של ילדיהם, ואז נדרשים לשלוח אותם ללבוש מדים ולאחוז בנשק. אולי הם ימרדו? יסרבו? כדאי להרדים אותם, להטעות, בתחבולות תעשה לך מלחמה. בוא נשלח אותם להרצליה, ניתן לאצבעות להקליד בווייז "ספורטק", נחביא את כל הצה"ליות הזו מאחורי שיח, ויהיה בסדר. 

חיכינו עוד כמה דקות, אולי הילד או הצבא יתחרטו, והוא יחזור. לא חזר. אחותו הקטנה ביקשה חיבוק ובכינו קצת ביחד. אחר כך קיבלנו דיווחים. האנשים שאיתו נחמדים, המפקד נראה אחלה, האוכל בסדר, הכול טוב. הילד צופיפניק וטיפוס מסתדר. הבעיה היא לא איתו. הבעיה היא עם אבא שלו, עם ההיסטוריה המשפחתית, עם ההיסטוריה הלאומית, עם העולם. מלחמה וצבא, למה זה טוב כל זה. אבל היי, האנשים נחמדים והוא יצא שבת, ואולי יהיה בסדר, גם אם לא שלום.

יום הולדת חיובי, בכל זאת

האדם מתכנן תוכניות והקורונה מצחקקת בביישנות ומתפשטת לכל עבר. וכך בוטלו הזמנות, נדחו אירועים, וסופ"ש היומולדת נע וזע. אבל אני הגעתי לנקודה הזו במצב רוח פילוסופי, וקיבלתי הכול בשלווה, ובעיקר צייתתי לעצתה של חברה טובה והפסקתי לצפות. תכל'ס המתכון האולטימטיבי לאושר. 

וכך ארוחת שישי לכבוד הגיוס של תומר והיובל שלי הפכה לקטנה ואינטימית ורוויית צ'יפס, ונגה הגיעה בגפה יום אחרי עם עוגה מושקעת, ובבוקר יום האירוע קמתי לשולחן ממתקים ומתנות כהלכתו שסודר למופת – הישג מרשים לאור העובדה שהמסדר ביצע את עבודתו אי שם בשלוש לפנות בוקר ויש מצב שאחרי בירה או שתיים.

משבר אמצע החיים כפי שדמיינתי אותו פעם

והייתי מרוצה ושמח, והפסקתי לפקפק ולחשוב ולתהות, ופרשתי ידיים לצדדים ונתתי לשטף האהבה הדיגיטלית לעטוף אותי. לייקים והודעות טקסט ברוב הערוצים הקיימים, מאנשים שאני לא ממש מכיר, מאנשים שאני אוהב מרחוק גם אם לא שומר איתם על קשר יומיומי, ביניהם כאלה שאני שומר להם חסד כזה או אחר, ומכמה חברים שכבר אוהב לנצח.

וצחקו עלי שאני זקן, וסיפרו לי שאני לא נראה יום יותר מגיל מופרך כזה או אחר, ואיחלו איחולים לעתיד והבטיחו שההווה מוצלח. והעתירו עלי קלוריות, והגדילה לעשות אישה חשובה במיוחד שעצרה מתחת לבית שלי בדרך לטיול עם ילדים בדרום, וחיכתה למטה עם עוגה ונרות שאנשוף ואקח לפני שהיא מפליגה הלאה. והיה לי מתוק ונעים בלב, והנחתי את המחשבות על זיקנה ואובדן ובינוניות ועתיד לפחות עד מחר או עד סוף השבוע, שעוד צופן בילויים עם אנשים אהובים, כי למה לא לגרור את כל הטוב הזה רק עוד קצת.

עוד לא נולד המניאק שיעצור את הזמן, חזרו ואמרו כשהייתי בצבא וחשבו על פז"ם ועל שחרור בעוד שנה או שנתיים, ולא הבינו כלום. אני צריך לשחרר ולהפסיק להיאבק בכוח הבלתי ניתן לעצירה, ליהנות מהקיים, לא לחסל את כל העוגות מהר מדי, להודות על מה שיש וקצת להדחיק. תודה לכל המברכים, ובסדר. 50.

בינוני זה הכי, אחי

לו ריד שר על זה באלבום ״קסם ואובדן״. בתרגום חופשי: אתה לא יכול להיות שייקספיר או ג׳ויס, אז מה נשאר? סופר המדע הבדיוני ניל סטיפנסון ניסח את זה אחרת ב״סנואו קראש״: בגיל מסוים אתה מבין שכבר לא תיסע למזרח הרחוק, למנזר מבודד על הר, ותהפוך שם לאמן הקונג פו הקטלני בעולם. 

כשאני מסתכל לגיל 50 בלבן של העיניים לא נותר לי אלא לאמץ את הבינוניות שלי. לא כתבתי יצירת מופת, לא מצאתי תרופה חדשה, לא זכיתי בפרסים ואותות, לא ייסדתי, לא מינכ״לתי, לא יריתי בנשיא או ראש ממשלה, לא הובלתי אומה אל מלחמה או שלום, לא נעצתי דגל בירח. 

להלן רשימת ההישגים שלי, הצנועה בכל מימד,. שרובה מצטמצמת לכדי אזור לא גדול בתל אביב, ואין בה כל ראשוניות או תעוזה מיוחדים:

 אתחיל בילדים שלי, שלושתם מעולים ומוצלחים ויש לי קרדיט מסוים בזה, גם אם הם יטענו אחרת 

הצלחתי לדלג מתחום תעסוקה אחד לאחר

הרכבתי מערכת תופים אלקטרונית עם תומר

צנחתי פעם אחת ממטוס

טסתי להקרנה לעיתונאים של "שר הטבעות״ בפריז בשליחות עיתון גדול

מצאתי ואני משמר מספר מצומצם של חברים איכותיים

סיימתי ספרים עבי כרס ממש

זכיתי במקום הראשון בטורניר משחקי פלייסטיישן באחד ממקומות העבודה שלי. 

פעם מצאתי אתר אינטרנט שכלל שורת תאריך שלתוכה הזנת את יום ההולדת שלך, והציג לך את רשימת ההישגים אליה הגיעו אנשים ידועים כשהיו בגילך. מסוג האתרים שצריכים להזהיר מפני קירבה לחפצים חדים לפני הקריאה. כנראה שהפתרון הוא לא להביט בערך הוויקיפדיה של סטיב ג׳ובס או מרק טוויין, אלא בסטנדרטים סבירים יותר. למשל איכר בימי הביניים, פליט של מלחמת אזרחים באפריקה או הפלישה הרוסית לאוקראינה, עובד מפעל של אמזון, או בן מיעוט כלשהו בכל מדינה בעולם. 

ואולי גם לחבק את הבינוניות שלי, להביט בה לעומק, ולנסות להבין שהיא נובעת מבחירה, מסדר עדיפויות משולב באופי. ואולי היא המצאה קפיטליסטית שנועדה לדרבן אותי לוותר על הנאות החיים הקטנות לטובת כוחות השוק. בינוניות היא תווית עם מניעים זדוניים. אני רוצה לעשות את העבודה שלי היטב אבל לא להפוך אותה למרכז החיים. אני רוצה להיות אבא נוכח ומשמעותי, אני מחבב רביצה על הספה עם ספר או משחק מחשב, אני נהנתן באופן בריא יותר או פחות. אין לי את השילוב של דחף ויכולת שמכניסים אנשים לדפי ההיסטוריה, או לפחות לוויקיפדיה, וזה בסדר. הם יכולים לשנות את העולם, אני אסתפק בלחיות בו, אבל לחיות טוב. 

רוחות רפאים ברחובות העיר

אני פוסע בגינה השכונתית כשאני מבחין בו. הקרחת והזקן מוכרים, הבולדוג שמחובר לרצועה שהוא אוחז מתאים לאופנועים הכבדים שחיבב. הלב שלי מחסיר פעימה כשאני מזהה את הדוד האהוב שלי, שמת כבר לפני עשור. עוד רגע הוא צועד קדימה ומשהו בתאורה משתנה והוא כבר אדם זר, עוד תל אביבי עם כלב. 

זה קורה לי מדי פעם. יש את הימים שבהם כולם מוכרים, יש ימים שבהם כולם מכוערים, או טובי מראה. ופעם בכמה זמן יש את הימים שבהם רוחות מהעבר מבקרות אותי דרך זרים ברחוב. הקשיש שיושב על ספסל הוא לרגע סבא שלי שנפטר חודשיים לפני שחגגתי בר מצווה. האיש הממושקף בחולצה מכופתרת עם עט בכיס הוא אבא שלי שמת לפני כמעט חמש שנים. הזקנה בעלת השיער הלבן המרשים היא סבתא שלי שפרשה מן העולם כשהייתי בן 16, ואני מתפתה לנסות ולהציץ ולחפש את המספר הכחול על הזרוע שלה.

אין סדר או שיטה במופעים האלה. ותמיד בשנייה שאחרי אני מבין שזה תעתוע שנובע לא מהיתקלות בכפיל מפתיע, אלא ממשהו בתוכי. אפשר לנסות ולחלץ סיבות ומניעים: בתו של הדוד פרסמה עליו פוסט לא מזמן, ואני מתקרב לגיל שמפחיד אותי בין היתר בגלל גיל הפטירה שלו. על סבא וסבתא שלי ניהלתי שיחה לא מזמן, ואולי זו הסיבה שהשיער הלבן הארוך תפס את עיני בשדרות רוטשילד. אבל הם צצו עוד לפני, הרוחות מהעבר, בלי שום טריגר או קשר למציאות. 

אין כאן גם רמזים מהיקום, תקשורת עם מימדים אחרים, חיבור וויי.פיי לעולם הבא. כשאבא שלי נפטר היקום לא שלח לי שום רמז מטרים, רק שיחת טלפון מאמא שלי שנפלה עלי כרעם ביום בהיר. כך שאחרי שפסלנו את כל החשודים המיידיים נותרו רק שניים, צמד עבריינים שעובד בסינרגיה מופלאה – חוסר ההבנה והגעגוע. אני יודע ומבין שהאנשים האלו מתו, אבל אין באפשרותי שום דרך לקלוט את זה באמת. איך אפשר לגשר על הפער בין הקיום של אדם חי להיעדר המוחלט שלו? האדם הבוגר שאני מתמודד לכאורה ובפנים, מתחת לפני האדמה, מבעבע הגעגוע.

וכך, מדי פעם, אני רואה אותם ברחובות תל אביב, ומשהו בי נצבט וכואב, ואני צועד והזווית והצללים משתנים, והרוחות מפעם הופכות לעוברי אורח ואני ממשיך הלאה ושוכח, אבל לא באמת.

%d בלוגרים אהבו את זה: