אף פעם לא אהבתי את הדגל, לא את דגל ישראל ולא דגלים אחרים. דגל היה סמל למשהו ממוסד, תחום, כפוי. לאומני, עם רמז לתרועות מלחמה ועשן. 

הדגל הישראלי נולד ב-1897, במושבה ראשון לציון, אומץ כדגל הציונות, ומשם המשיך בדהרה לפסגה, עוקף הצעות עיצוב אחרות כמו שבעת הכוכבים של הרצל, והופך לדגל הרשמי של המדינה ב-1948. על פי וויקיפדיה הוא מייצג את המדינה, ריבונותה, מוסדותיה ואזרחיה. לגבי הסעיף האחרון אני לא כל כך בטוח.  

הדגל בשבילי היה טקסי יום הזיכרון לאבי המת, מיתוס יפי הבלורית והתואר, פסאדה של אחדות והקרבה שמסתירה בקושי מחדלים ויוהרה ושכול ויגון. הדגל מתנופף מעל, פוליטיקאים ואנשי צבא נואמים קלישאות על המשקל, ובקהל יושבים הפצועים וההלומים והנטושים. ועכשיו נא לעמוד לשירת התקווה!

הדגל היה המערכת, השיטה, The Man. הממסד המושחת, האנשים ששרים את ההמנון בזמן שהם גונבים ומספחים. הדגל היה שמיכת כחול-לבן קצרה מדי, שלא מצליחה להסתיר את הפילוג והשיסוע, הגזענות והרוע. הדגל, כל דגל, הוא הסמל ללאומנות, הפרדה, חלוקה מלאכותית של בני אדם לקבוצות וקדימה למלחמה. הדגל הוא דגל הקונפדרציה האמריקאי שנועד להזכיר שהשאיפה לבדלנות, לעליונות של קבוצה אחת על אחרת, לא עברה וכנראה גם לא תעבור מן העולם.

וכהרף עין, במהלך מיתוגי גאוני, הפך דגל ישראל לסימן הזיהוי של האנרכיסט המצוי. אדם צועד לו ברחוב עם הכחול ולבן מתנופף מאחוריו? הוא שמאלן, דיסידנט, עוכר ישראל, פרוגרסיבי מטורלל וישראל הראשונה על מלא וקצת בא לי לחבק אותו. הוא קם ויצא מהבית כדי למתוח קו בחול ולהילחם על אופי המקום בו הוא גר. איזה יופי.

מניפי הדגל סופגים אלימות מאנשי ארץ ישראל השלמה, ומסורבים כניסה למוסדות ציבור, במה שיוצר מטאפורה מבריקה למצב: הממסד, זה שאמור להיות ה-מדינה, הוא בעצם האויב שלה. ה-סמל של ישראל הפך לתו התקן של ההתנגדות למדיניות הרשמית שלה. מה יעשו ביום העצמאות? איך יניפו רגב-את-נתניהו הפקות את סמל ההתנגדות עצמו בפריים טיים?

הדגל עבר צד. כשאני מסתכל עליו עכשיו הוא לא מסמל את הקיים, המסואב והמאיים, אלא עתיד מדומיין, נחשק, של מדינה: ליברלית, נאורה, צודקת. חסרים בו עדיין המון דברים. הוא מונף בגאון בתל אביב ועדיין לא נוגע בכיבוש ובערבים, בחרדים שלא הולכים לשום מקום. אבל לפחות הלב שלו נמצא במקום הנכון – בדיוק באמצע המגן דוד, על קפלן בדרך לחסום את האיילון. 

במשך כל היום אנשים עלו וירדו. מחכים למעלית במשרד המעוצב והמתוקתק, נכנסים, ובוקעים אל עולם אחר. ואז צועדים לעבר השוטרים, הסוסים, המחסומים. צומת עזריאלי העמוס תמיד היה ריק, חוץ ממשאית שעמדה במרכזו וחסמה אותו, תפאורה של מקס הזועם עם אנשי הייטק לפלפים שצועדים בה עם דגלי ישראל, ולובשי מדים שמסתכלים עליהם בעייפות.

״הראשון שעובר את הקו הזה נעצר״, צעק שוטר אחד, ואחר נזף בחוסר סבלנות של הורה עייף באחד המפגינים שיעבור כבר לצד השני של המחסום, ״אני מכבד את ההפגנה שלך, תכבד אותי״. זה היה לפני רימוני ההלם והפרשים. 

פה ושם מפגין טלטל מחסום, טיפוס מזוקן צמא לאדרנלין ניסה לארגן קריאה של ״תורידו ת׳גדרות״ וכשלא נענה צעק ״מה אתם מפחדים מבן גביר והמשטרה שלו?״ אבל זה לא נראה כאילו המשטרה שייכת למישהו. חבורה של אנשים עם משכורות נמוכות מדי ועבודה כפוית טובה, היום הם מרביצים לשמאלנים, מחר ירביצו לחרדים, כולם חוטפים פחות או יותר אותו דבר, ערבים ואתיופים יותר. שוויון זה ערך חשוב בדמוקרטיה, גזענות תמיד משיגה אותו בכמה סנטימטרים במירוץ.

בכל כיוון שהסתכלתי אליו ראיתי אנשים ודגלים. מדהים איך תוך שניות מטאפוריות דגל ישראל הפך לסמל של השמאל-מרכז, נוכס מהימין וזהו. היה בזה משהו מרומם רוח. בכל פעם אני מצפה לראות פחות אנשים, ובכל פעם מופתע מחדש מההמון. חנונים של הייטק, שלא הגיעו מעולם להפגנות בלפור, עסוקים עכשיו בלמחות מחוץ לבתים של שרים וחברי כנסת, מארגנים ומתארגנים להרים קול צעקה. יש משהו עוצר נשימה בלהביט על ענק ישן מתעורר.

ואז היתה לי פגישה, ועבודה ובכלל, ופספסתי את רימוני ההלם בשתי דקות. ובזמן מסיבת פורים מושקעת – הספקים הוזמנו מראש, אי אפשר לדחות, הסבירו – צפינו מחלונות הקומה הגבוהה במאבק שמתפתח למטה. וכשיצאתי הביתה הרחוב היה מלא ברכבי משטרה עם נגררים לסוסים, הכבישים היו פקוקים, ובכל פעם שראיתי לובש מדים הרגשתי אי נוחות בשכמות. ובאופן כללי קצת אפוקליפסה באוויר.

והרגשתי טוב שהלכתי והפגנתי, אשם שלא נשארתי עד הסוף, נרגש ומפוחד. כשעצם בלתי ניתן לעצירה פוגש עצם בלתי ניתן להזזה פורצת מריבה משפחתית. יש כאן תנופה משני הצדדים שלא תיעצר לפני שיישפך עוד דם. וויתרתי בצער ביני לביני על הניסיון לראות את האפור והמורכבות, כי זה זמן לשחור לבן, ובצד השני עומדים אנשים שרואים בי אויב. וחשבתי שאם הם היו חכמים יותר, אם הם היו מתנהלים לאט ובנחת, מרדימים, מעבירים שינוי פה ותיקון שם, כל זה לא היה קורה. ובפעם הראשונה בתקופה האיומה הזו הרגשתי אופטימיות זהירה. 

 למעשה לא קרה כלום, אין דרמה, אפשר להתפזר. ניתוח קצר ופשוט, התייבשות קלה ושכיחה למדי אחרי, עילפון וחבלה קלה במצח, וזהו. סוף טוב והביתה. קורה כל יום. 

שני חצאי ימים ביליתי בבית החולים, משגיח על אמא שלי עד שתשוחרר הביתה. הצוות היה נחמד ומאיר פנים, המקום לא היה צפוף מדי – לא פגשנו את הזקנה במסדרון – אפילו האוכל היה סביר. ועדיין היה משהו נורא בחוויה. בית חולים, מקצועי ונעים ככל שיהיה, הוא מקום נורא. זה בדם שלו.

חוויית האשפוז הלא צפוי היא קריעה, זרוע שאוחזת בך ומנתקת באלימות מהמציאות היומיומית, מאשליית התוכנית והשליטה. בבת אחת לוח הזמנים משתנה והופך תלוי בביקור רופא, מכתב שחרור, בדיקות כאלה ואחרות. מתי יקרו כל אלה? עוד מעט. תלוי בחולים אחרים, במקרי חירום, בשלל נסיבות שאין לך שליטה עליהן. זה כוכב אחר, מציאות שאין בה הפיכה משפטית, פצצות איראניות ושאר זוטות. בכוכב הזה עוסקים בלחץ דם, בנוזלים שנכנסים ויוצאים מהגוף, בחיים ומוות. המוות הוא אופציה סבירה ותמידית.

הרופא האנגלוסקסי החביב מישש ובדק, שאל את אמא שלי שאלות שבאירוע חברתי מתוקן היו גורמות להרמת גבה וביטול כל הזמנה עתידית לקפה, הביט בחבורה שעל המצח שלה ופסק: ״יהיה לך קצת הארי פוטר״. עירוי נוזלים, המתנה לתוצאות של כל מיני בדיקות ואפשר יהיה ללכת הביתה. בינתיים האחיות נעות מכאן לשם, צוות הניקיון שוטף ומחליף, מדי פעם אני צריך לצאת מהחדר כדי לספק מראית עין של פרטיות בסיסית. בית חולים הוא לא מקום לחובבי פרטיות וביישנים, את הכבוד העצמי הבסיסי הזה תשאירו בחנייה.

מחוץ לחדר יש עוד לווינים כמוני שמחכים לעדכונים, ובינתיים משוחחים בטלפון על הכל: הפרשות, סיכויים, חששות. פנים נפולים, עיניים נוגות, לא כולם יוכלו לעזוב את הכוכב בקרוב, או בכלל. מתחשק לי להבהיר שאני רק מבקר פה, תייר מזדמן. 

כשאני חוזר הביתה אני רוצה לשרוף את כל הבגדים שלבשתי. הם הולכים לכביסה ואני נכנס למקלחת רותחת. אחר כך אני יוצא החוצה, לרחוב, ולא מצליח לחזור, שואב כמה שיותר שמש ואוויר נקי נטול מחלות. הכוכב הזר של בית החולים נראה רחוק עד לא קיים, אמא שלי כבר בבית, ועם קצת מזל לא נחזור לשם בזמן הקרוב. או אף פעם. 

השבוע נזכרתי בנובמבר 2016. ישבתי לקפה עם חברה, דיברנו על הכותרות – הפיכה משפטית, החלשת בג״צ – הסכמנו שהמצב מדכא, ואז היא הוסיפה: ״אבל אני לא מאמינה שזה באמת יקרה״. 

ב-2016 הייתי בכנס עבודה בדבלין, אירלנד, מוקף אמריקאים זחוחים שהריצו דחקות על הבחירות שעמדו להתקיים באותו לילה במולדתם. הכנס נמשך יומיים, והבחירות שיכריעו בין הילארי קלינטון לדונלד טראמפ עמדו להגיע לישורת האחרונה אי שם כשכולנו נישן. האמריקאים סביבי לא היו מוטרדים, כי כל בר דעת הבין שלטראמפ אין סיכוי. הם התלוצצו לא מעט בנוסח ״אם הוא נבחר אני נשאר באירלנד״, וזהו בערך.

באותו יום נכנסתי לחנות ספרים דבלינאית ונתקלתי בספר שהמליצה לי עליו חובבת ספרים מוערכת. קניתי, קראתי והתווכחנו עליו אחר כך לא מעט. תכף אסביר למה. לספר קראו ״סיפורה של שפחה״, ובבוקר שאחרי התעוררתי כשהוא ליד המיטה שלי, וטראמפ נשיא. האמריקאים סביבי נראו כמו צלי אדם. המומים, הלומים, מנסים ליישב את הסיוט שהם חיים בתוכו לפתע עם האשליה הגדולה שנקראת ״מציאות״.

זו היתה נקודת מפנה גם עבורי. מאז שטראמפ נבחר הבנתי שכל מיני דברים שלא ייתכנו או לא יעלו על הדעת, לגמרי עלולים לקרות. נסו להיזכר רגע בעצמכם של פעם, אי שם ב-2012, נגיד. דמיינו שאדם זר, לבוש בגדים קצת משונים, ניגש אליכם בשלהי אותה שנה, מודיע שהוא נוסע בזמן מהעתיד הלא רחוק, ומספר לכם את שלוש העובדות הבאות:

• טראמפ, איש העסקים הכושל מ״המתמחה״, הופך לנשיא ארה״ב
• איתמר בן גביר, הכהניסט הליצן, מתמנה לשר לבטחון פנים
• קוונטין טרנטינו, הבמאי של ״ג׳נגו״ שהוקרן באותה שנה, יגיע לצפות בפסטיגל

אני מניח שלא הייתם מקבלים מהאיש טיפים להשקעות (פייזר!), ומאחלים לו אשפוז נעים. 

בחזרה לחברה ולוויכוח הספרותי. ״סיפורה של שפחה״ בגירסת הספר – וזהירות, אנחנו נכנסים כאן לטריטוריית ספוילרים – מסתיים באופן אמביוולנטי. אבל אחר כך יש אפילוג: דיון אקדמי עשרות שנים אחרי נפילת רפובליקת גלעד, התיאוקרטיה הפשיסטית שעלתה לשלטון בארצות הברית. ברור לנו מהאפילוג שהכול בסדר, שוב יש שלטון נאור וליברלי, והדיון ברפובליקה הישנה שנון ומשועשע. החברה-ממליצה טענה שזה נראה כמו סוף מודבק, משהו שנועד לגרום לקורא להרגיש טוב יותר, האפי אנדינג. 

אני טוען שלהפך. לא מדובר בסוף טוב אלא באזהרה. זרעי הסכנה נטמנים ומתחילים לנבוט באדמה שאננה, מדושנים היטב בזחיחות של אלה שבטוחים שהכול בסדר וימשיך להיות בסדר. שלא יעלה על הדעת, שלא יקרה, שהם לא יעזו, שהמבוגר האחראי יופיע ויעצור אותם. ובכן לא. הלא ייאמן של אתמול הוא העובדה המובנת מאליה של היום. אסור לקחת חופש, זכויות אדם ועוד כמובן מאליו. ורק ההבנה המוחשית שהרע והנורא עלולים לקרות – באמת – יובילו למאבק שימנע מכל זה לקרות. אז קדימה הפגנה, ועוד אחת. עד הסוף הזהיר והבלתי שאנן.

ביום רביעי נכנסתי לבועה. התנתקתי מהחלל ומהזמן ושקעתי בריחוף מתוק על הספה שלי, ללא סיוע חומרים כלשהם למעט נורופן ותה. מומלץ.

יום קודם לכן עוד עבדתי מהבית, יושב עם חום נמוך מול המחשב ומנסה לגרום למוח שלי לתפקד. המציאות מרגישה שברירית ונזילה, כשחרב  דמוקלס בדמות פיטורין  תלויה על חוט השערה מעל, וכותרות מדכדכות על פשיזם מזדחל מלמטה. העבודה היומיומית היא החלק הפשוט. כשאני מנסה לתכנן לטווח ארוך יותר משבוע-שבועיים המחשבות מאטות ומתערבלות ולא מתגבשות לכדי צורה. כמו לחיות באמצע סופה שאולי תחלוף, אולי תהפוך מטפטוף למבול.  

התסמינים: חום נמוך, שיעול טורדני וחולשה קלה. זה פסיכוסומטי אמרה הפסיכולוגית. זה סטרס, אמרה חברה. מתח מחליש את המערכת החיסונית. אחלה, אבל לפעמים חיידק הוא רק חיידק. ובסוף זה מספר על צג המדחום, מה זה משנה עכשיו אם זה נפשי או נישא ברסס טיפתי באוויר? אם זה בגלל האופציות של בן גביר ולשכת התעסוקה? 

אחרי יומיים של ניסיון להתעלם מכל זה הודעתי שאני לוקח יום מחלה, ביטלתי פגישות, ולא זזתי מהספה מבוקר עד ערב. שמיכה, תה, כדורים, טלפון, ספר ושלט רחוק, לא צריך לקום. הדגשתי שאם זה דחוף אני זמין בצ׳אט, כדי להימנע מפיתוי שירת הסירנה של האימייל, ואחרי שהנורופן נכנס לפעולה הרגשתי כמו זן מאסטר שעלה שלב במשחק. 

החולשה הפיזית שחררה אותי, מפוגגת מחשבות על מסמכים ופרויקטים, על כלים וכביסה וקניות, כי אם אי אפשר לעשות, אין התלבטויות לגבי מה קודם. כלום קודם. זמן ספה. ההחלטה היחידה שצריך לקבל היא במה לצפות. הזמן והמציאות הפכו ללינארים ונינוחים, שביל רחב ישר ורציף, ולא מבוך סמטאות צרות מתיש לניווט. שקעתי לאחור והלכתי עם זה.

למחרת קמתי בלי חום ועם צורך לטפל בכלים שהצטברו בכיור ולקרוא את הכותרות שהצטברו בעיתונים. תמה ההפסקה הלא יזומה מהחיים שנקרתה לי באדיבות המדחום. כבר מתגעגע.

אז מחכים.

אי ודאות זה לא למאכל אדם. כבר שבוע שהעננה תלויה מעל כולם במשרד, וכל אחד לוקח את זה למקום אחר. אבל לוקח – בלי קשר לפאסון, פילוסופיה או פרנויה, המשא רובץ לכולם על הכתפיים. לך תתכנן עתיד כשהאופק לוט בערפל.

אחרי יומיים של לחץ ותהיות לגבי תנאי הלינה על ספסלי רוטשילד אם אפוטר, נרגעתי. כנראה שגם אם אודח מתוכנית הריאליטי שמצאתי את עצמי משתתף בה בחוסר רצון זה יהיה ברכות. פחות השלכה מחלון גורד שחקים, יותר החלקה איטית ונינוחה במורד. אבל ירידת המתח לא נבעה רק מחשבון הבנק. באופן מסוים אי הוודאות הולכת והופכת לוודאות החדשה. 

אני כותב את הדברים בתאריך יום ההולדת של אבא שלי, שמת לו לפתע בלי שום אזהרה באמצע טיול בחו"ל. וזו מהות החיים לא? רגע הכול יציב וברור, ובמשנהו, ובכן, לא. הערפל, חוסר היכולת לראות קדימה, הוא האמת. האופק הבהיר הוא אשליה. אתה צועד אל עבר עתיד מובנה וברור, ולא מבין מאיפה הגיעו כל הפיתולים האלה בדרך. מה תעשה עכשיו, תשב בצד ותקטר? 

מה שקורה עכשיו הוא משיכת וילון, הסרת לוט, חשיפה! אנחנו מתכננים קדימה – רבעון, מחצית, איפה נהיה בעוד שלוש שנים. זה חשוב, זה נותן כיוון ומוטיבציה כאן ועכשיו, אבל זה היבריס, קריאת תיגר על האלים. פה רודן עם שאיפות יוצא למלחמה, שם נגיף חדש יוצא לסיבוב בעיר, והופה – מתכננים מחדש.

אחת האמירות החביבות על אבא שלי היתה "אני אולי טיפש אבל אני לא אידיוט". כיף לעבוד בהייטק כשהכול טוב והכסף זורם בקול צלצול עליז, נעים לשמוע את הססמאות על כבוד והכלה, דייברסיטי ואינקלוז'ון, ועוד מונחים באנגלית שעושים נעים באוזן. זה מפתה, זה מחלחל, עוקף מנגנוני הגנה וציניות, מרדים. אבל בסופו של דבר זה לא הרודיאו הראשון שלי. כל מי שגדל בעיתונות החבוטה, ובעיקר ב"ידיעות אחרונות" אוכל יושביו, יודע שכשזמנים קשים מגיעים העקרונות מאופסנים והסכינים נשלפות. 

כך שבמובן מסוים הוקל לי. כשהכול טוב ונינוח אני זע באי נוחות, מביט לצדדים ומנסה להבין מאיפה תגיע המכה. ובכן, הנה היא באה. יש מסגרת זמנים כללית מאוד, אני מבין את הסיכויים והאפשרויות, אני בטריטוריה מוכרת. וחשוב יותר: החיים נוטים להפתיע עם מחבטים גדולים מזה – נטישות ומיתות וגעגועים חסרי מרפא ורחמים. עבודה? עם זה כבר נסתדר.

הסתכלתי על שלושת הציפלונים בני ה-15, ואז על הספה הכבדה שחיכתה להם, והיה לי ברור שאין להם סיכוי. הם הגיעו משבט "קהילה" של הצופים כדי לאסוף ספה ישנה של חברה טובה, אני הייתי על תקן סיוע לוגיסטי. רק לחכות להם בדירה שלה עד שיבואו ויקחו. אבל אז העלילה הסתבכה.

הזזנו חפצים, הרמנו, דחפנו והתנשפנו, חותרים במסלול עקלקל דרך הסלון, והגענו לדלת. הדלת צרה והספה רחבה, עבור לא תעבור, הבנתי. אבל לא שלושת המוסקטרים שלצדי. הפכנו, סובבנו, הזענו, מוצאים זוויות חדשות בקיעים בחומה, דרך החוצה. הפעמון של השכנים נלחץ בטעות וצופיפניק נבוך התנצל וחזר למשוך ולהזיז, ואיכשהו הספה מצאה את עצמה בחוץ, במסדרון, כמעט בת חורין. 

פקפקתי באפשרות שהיא תעבור את דלת חדר המדרגות, ולמעלית היה ברור שהיא לא תיכנס, אבל בשלב הזה כבר הבנתי שהבעיה היא אצלי. בכל זאת שאלתי אם יצליחו להוריד ולסחוב אותה עד לשבט. אחד מהם הביט בי ברצינות תהומית ואמר "הצופים תמיד מסתדרים".

ביחד סחבנו את הספה שלוש קומות ולמטה נפרדתי מהם. חשבתי שאני מבין קצת יותר את תומר, שכל כך שונה ממני. יש את הדנ"א שלי, ויש את הדנ"א של הצופים. זו לא גישת ה"יהיה בסדר"  הרעילה. זו גישת ה"נמצא דרך". נתאמץ, נחשוב קצת אחרת, נעקוף את הקיר, נמצא פתרון. אני הייתי מוותר על הספה והולך לשתות קפה.

אחרי שסיימתי להעריץ את התושייה של השבט, חשבתי שאולי יש לזה גם צד שני. נחישות ודבקות במטרה זה אחלה, אבל מה עם קצת ספקנות וויתורים. כי אם תמיד נסתדר ואף פעם לא נוותר, אולי לא נשים לב לשוליים, וליתרונות שבחלופות אחרות. אולי הספה לא שווה את המאמץ? אולי אפשר למצוא ספות בר שלא גרות בדירות תל אביביות צפופות, אולי אפשר ליהנות יותר על ספסל בשדרה או לרבוץ בשבט על מזרן, או ארגז. אולי הנזק שבהשגת המטרה גדול מיתרונות הוויתור והחלופה הפשוטה יותר.

חשבתי על השורה של "מוניקה סקס": "הם למדו בצופים איך לקשור את החבל והרבה יותר קל לקשור בחורה". התושייה וההתעקשות הם כלי מצוין, וכמו כל כלי צריך להפעיל אותן בחוכמה. אני מקווה שהספה הישנה היתה שווה את זה.