רק רוצים לראות קצת מכות

!!FIGHT YOU BITCHES

האנגלי השיכור בשורה מלפנים מחלק עצות לאנשים שהולכים מכות בכלוב. בהתחלה זה עוד פרקטי ("תכניס לו שמאלית! תבעט בו בפרצוף!") אבל ככל שהערב ומפלס האלכוהול מתקדמים הוא הופך כללי ופילוסופי יותר. באיזשהו שלב הבלונדינית לידו שואלת אותו משהו. "לא אכפת לי", הוא עונה, "אני רק רוצה לראות אלימות".

הלוחמים מגיעים אחד אחד לכלוב שבאמצע המדיסון סקוור גרדן, רובם מתחילים בלחיצת יד ליריב, ואז עוברים לניסיון לפרק לו את הפרצוף. הקהל דליל בפתיחה, זה אירוע של שש שעות פלוס. בהתחלה האנדר קארד, הקרבות שלפני עניין עצמו. ואז המיין קארד, חמישה קרבות שהאחרון בהם הוא ה-אירוע המרכזי. הרבה אנשים מעדיפים לחכות, התנועה הלוך חזור לכיוון המזנון ערה. הסחורה המרכזית היא בירה, דלק ליצרים ולהתלהבות בהמשך.

בכניסה פירקו לנו את התיקים בבידוק הבטחוני, כולל למתוח כובעי גרב ולפשפש בקופסת מסטיקים. כששאלתי את הבודק באמריקאית מנומסת מה נהיה הוא הסביר שבדרך כלל זה לא ככה, אבל היום השירות החשאי בבניין. לפני התחלת המיין קארד הדלתות נפתחות והנשיא טראמפ, עניבה אדומה והכל, נכנס פנימה עם פמליה ומתיישב בשורה הראשונה. כל הקהל צועק בוז, גם אנחנו. החלטתי בתחילת הערב שפוזיציית הציניקן שמביט מהצד לא תעבוד כאן. כשבכלוב מתמודדים לוחם רוסי ולוחם אמריקאי אני צורח USA במקהלה עם כולם. זה הכי קרוב לקרב גלדיאטורים שאגיע אליו, וברומא היה רומאי רדנק כמו כולם. חלק גדול מהלוחמים הם ניו יורקרים, או לפחות מהסביבה, כדי להוסיף קצת לוקל פטריוטיות לאש.

צמד אוסטרלים שיכורים שיושבים ליד מתייעצים לגבי מדיניות רכישת הבירה, צועקים לי באוזן, פולשים לי למרחב הפרטי. ברחוב יגידו לך סליחה על כל היתקלות מדומיינת, כאן נדחפים בלי חשבון. מתברר שלפני הקרב המרכזי מפסיקים למכור אלכוהול, ואם יש המחשה לביטוי על סגירת הדלתות אחרי שהסוסים ברחו הנה היא כאן. הסוסים האלה לא רק ברחו מזמן אלא גם שיכורים מהתחת. האוסטרלים מסכמים שכל אחד יביא שתי בירות ממש לפני הקרב האחרון, כאילו הם לא מתודלקים מספיק. הלוחמים ממשיכים לעלות. רובם מלווים בראפ או רוק כבד, אבל דארן טיל הבריטי בוחר בניל דיימונד, "סוויט קרוליין", והקהל שואג את הפזמון. המארגנים נותנים לשיר להימשך עוד כמה שניות מעבר למקובל. הם פה לתת הצגה קודם כל, הספורט בא אחר כך. 

בקרב האחרון האולם מלא וכולם עומדים, חוץ מטראמפ אני מניח. הרצפה דביקה לגמרי משיירי בירה וג'אנק פוד, כתפיים ומרפקים מתחרים על מקום פנוי, הקהל אקסטטי ושיכור ואלים, האנרגיה הסוחפת מקבלת גוון מרושע ולא נעים. כשרופא עוצר את הקרב בסוף הסיבוב השלישי לפני שהעין של אחד הלוחמים תנטוש את הפרצוף שלו, הקהל מגיב בזעם. אידיוט אחד מהשורה שלפנינו מחליט להשליך כוס בירה לכיוון הכללי של הזירה. נתזי משקה פוגעים באנשים שקרובים אליו מספיק כדי להטיח בו קללות נמרצות, ואז לעבור לאגרופים. עוד קטטה קטנה פורצת מהצד השני, מישהו דוחף, הפרצוף של אחד האוסטרלים החביבים מתעוות פתאום בזעם, הוא מוכן לקרב. זה הזמן לעוף משם ולחפש אובר. 

אם טראמפ היה יכול הוא בטח היה שמח לשפוט בקרבות האלה, כולל הנפת אגודל כלפי מטה, סימן לחיסול המפסיד. אבל אנחנו בעידן המודרני, קרבות הגלדיאטורים הם כמו כדורי גומי בהפגנות, אלימות באריזה הומנית, מרוסנת. בפועל היא נעצרת בזירה, שנייה לפני הנזק הבלתי הפיך, וגולשת לקהל, נאחזת כמו אש באדי האלכוהול ובאנרגיה הקמאית שהציוויליזציה יכולה רק להסוות. 

הבריטי השיכור מבין את זה, כולנו נמשכים לאלימות, גם אם שמאלנים יפי נפש כמוני יכחישו את זה באור יום כשהם פיכחים. באיצטדיון ענק בין האלכוהול ללוחמים בכלוב ולטראמפ, יש אמת אחרת, עירומה ולא מתנצלת, שיוצאת לאור. 

ביטים ולופים בדרך לאינדינגב

נסיעה ארוכה לדרום היא זמן מעולה למחשבות, בעיקר כשאין בת שמונה פטפטנית מאחור, מה שמשאיר מקום וזמן לתובנות על החיים. הייתי בדרך ל"אינדינגב" וחרשתי פלייליסט שנוצר במיוחד לפסטיבל. מה שתפס לי את האוזן היו הביטים, לא גיטרות. כבר תקופה שאני נהנה לשמוע מוזיקה אלקטרונית ככה פתאום, אחרי שנים של תיעוב הז'אנר. 

זה מעבר להשפעה של האנשים הנכונים במסיבות הנכונות, שגרמה לאותיות להסתדר לכדי משפט. כשנסעתי בכבישי דרום ריקים מוקף נוף יפה ואחר, הבנתי שיש ברצועה שאני שומע משהו מפוזר, על אף המקצב האחיד, משהו דמוי חלום. לא מסודר, לא מתובנת. וזו היתה מילת המפתח. רוק הגיטרות-בס-תופים שתמיד שמעתי מספק בדיוק את זה – תבנית. לשירים מבנה ברור של בית, פזמון וסי פארט. התחושה היא כמעט תמיד של הליכה בתלם, אני יודע בדיוק לאן אגיע.

צילמה בכישרון: ענבלייכר

הטראק ששמעתי הוביל אותי למקום חדש. משהו ברפטטיביות הופך הכול לפחות מוכר וידוע. זו לא דרך סלולה לצעוד בה, זה כאן ועכשיו. זמן להשתהות, לעמוד במקום ולרקוד. והייתי רוצה לחשוב שזו הסיבה, שבגילי המתקדם אני מספיק בטוח כדי להתחכך בהווה.  

גם "אינדינגב" עצמו הרגיש מתובנת וממוסגר קצת. זו היתה הפעם הראשונה שלי, כי התאים בזמנים ובזכות חברה מעולה שבעסקי המוזיקה. ואי אפשר היה להחמיץ את העובדה שהופעות קטנות יותר של זמרי והרכבי אינדי ממוסגרות בין אמנים שכבר מזמן לא שייכים לשוליים, ואווירה ומוזיקת רקע שהן תמצית הסאחיות. פורטיס, עם אחוזים בודדים מהקול שהיה לו פעם, הוא כבר מזמן לא אמן אוונגרד בועט. אפילו רונה קינן, הבטחת אינדי נצחית, שרה בתכל'ס בסגנון ארץ ישראל הישנה והטובה. שלא לדבר על המוזיקה במתחם הקפה, עם ש-לום ואריק, בשירים שאתם מנחשים מתוך שינה. 

המסגרת מעניקה תחושת ביטחון, היא מוכרת, מרגיעה, שביל סלול. היא יכולה להיות אריזה נוחה לשונה ולאחר, ואני יכול להבין חלקית למה צריך אותה גם בפסטיבל ששמו מרמז על ההפך. אם רוצים קהל גדול ורב, כולל משפחות עם ילדים, אין מנוס. אבל אולי בכל זאת לא חייבים את "סן פרנסיסקו" של אריק איינשטיין על הבוקר. גם ברוק ששמעתי ואני עדיין שומע המסגרת מספקת משהו מוכר ומנחם. המוזיקה האלקטרונית היא משהו אחר, היא לא מחזיקה לי את היד. לפעמים – יותר ויותר – זה בדיוק מתאים.

ההופעה האחרונה שראינו היתה של יהלי סובול. יום לפני כן נצ'י נצ' מילא את הרחבה שלפני הבמה, עם מוזיקה מעצבנת ושירים שהם בחלקם הגדול קיטורים. הילדים מסביב שרו את כל המילים. ואל תספרו לי שאני זקן – שמעתי את ג'ימבו ג'יי ופלד והם לוקחים אותו בהליכה ברמת תחכום מוזיקלי ומילולי. הקהל של סובול היה קטן משמעותית, וההופעה שלו היתה לגמרי מאי שם בעבר. הוא חגג יום הולדת 20 לאלבום "סוס", שקניתי בדיסק בזמן אמת. אבל רק כשהקשבתי למילים בהופעה הבנתי חלק מהשירים, שאז לא דיברו אלי והיום מהדהדים מחשבות ותובנות על עצמי. זה היה רוק מיושן, אבל כזה שגורם לך לחשוב ולהרגיש ולנסח. אני סקרן לגלות אם מוזיקה אלקטרונית יודעת לעשות גם את זה. לגמרי מתכנן לבדוק.

 

התוכנית האלוהית ליום כיפור

יש ספק בדיחה ספק משל מקצועי עיתונאי שהולך ככה: כתב נשלח לסקר חתונה של סלבס. בערב הוא מתקשר לעורך ואומר לו שאין סיפור, וצריך למצוא אייטם חלופי. העורך שואל מה קרה, והכתב עונה: פרצה שריפה וביטלו את החתונה. 

זו בדיחה ישנה ששמעתי בהזדמנויות שונות מבוסים שונים בעיתונות. היא הצחיקה אותי בכל פעם מחדש, וגם העלתה בי אותה מחשבה עגומה בכל פעם מחדש: הסיבה שאיני מתאים לתפקיד של כתב חדשות היא שאין בי את הגמישות הנדרשת לחשוב מעבר לתבנית ולהתאים את עצמי לנסיבות. אני משרטט את קווי הגבול מראש ונתקע בהם, מחפש פרצה.

ביום כיפור האחרון הייתי כבר מסודר ומאורגן. הילדים נפוצו, מזון ואלכוהול נרכשו, והבית ואני היינו מוכנים ליום כיפור דקדנטי ומהנה כראוי. ואז בחמש וחצי הגיע הווטסאפ. ידה ידה ידה, לא באמת משנה מה הנחיתו החיים עצמם, אבל השורה התחתונה היא שמצאתי את עצמי בשמונה בערב סאחי לחלוטין ורוכב על אופניים בין המוני ילדים בעלי ביטחון עצמי מופרז, עיניים רושפות אש מהגיהינום ומינימום של תפיסה מרחבית. 

דיוושתי אחרי בת השמונה בפניקה מוחלטת, לא סופר אפילו את הכמעט תאונות שלא הטרידו את מנוחתה, ועבדתי על עצמי. ברירת המחדל שלי היתה להתבאס. תכננתי את היומיים האלה, היטב, וכל הקלפים נטרפו, יאללה טנטרום של גדולים. 

אז ניסיתי שלא. עבדתי על לזרום, להיות זן, נהר שלו ורוגע. להזיז את החלקים בראש – בסך הכול אפשר לדחות את בילוי היום הראשון ליום השני, וליהנות מהזמן שיש לי עם בת השמונה המופלאה בהנחה שהוא לא ייגמר בהתרסקות מרובת גלגלים ומתכת ואיכילוב. להרפות קצת, עד כמה שזה קשה.

זה עבד חלקית. כיף לרכוב על אופניים, כיף לעשות את זה עם בת השמונה, קצת פחות כיף עם עדר הונים קטנים מסביב. אבל אף אחד לא התרסק, היו לנו שיחות ותובנות על החיים והארי פוטר, והיא התעייפה בשלב מוקדם יחסית וחזרנו הביתה, וגם שם היה מצוין. ולמחרת היה כיף במקסימום. 

הייתי רוצה לסיים את זה ככה, בסטייל של גורו מואר. אבל זה לא נכון. היו רגעים שהתבאסתי רצח, שלא היתה לי סבלנות, שלא הצלחתי לא לחשוב על איך תכננתי ככה ויצא אחרת, ומה היה אם. אבל הם היו מעטים יחסית. אני לא אפסיק לתכנן ולשרטט מסגרות מראש, זה חזק ממני. אני רק אהיה קצת מוכן יותר למקרים שבהם, כמו ילד לא זהיר על אופניים, הן יתרסקו. 

מה נותנת לי הטלנובלה של החדשות

"אני אפילו לא יודעת מה קורה עם טראמפ," היא אמרה לי, "אני לא קוראת בכלל חדשות." הייתי מופתע וגם קצת שמח, כי זה כיף להסביר ולדעת דברים שאחרים לא יודעים, להרגיש מעודכן ומחובר, להתנשא קלות. אז סיפרתי, על ניסיון הסחיטה לכאורה הסנדק-סטייל, איך נשיא ארצות הברית בתפקיד דון המאפיה מנסה להפעיל לחץ על בוס של משפחה קטנה יותר כדי לדפוק מתחרה. זה חתיכת סיפור.

היא לא שמעה גם על ביבי שכן רוצה פריימריז, אבל אולי בעצם לא, וגדעון סער שמגיב בטוויטר כמו איזה ערס שאומר "בוא-בוא אם אתה גבר", וגם על זה סיפרתי, כי אני עוקב, אני מעודכן, אני מקבל מבזקים לטלפון וקורא כותרות באפליקציות חדשות, בעיקר "הארץ" כי זה לתל אביבים שמאלנים, ואני מעורב אני, ומצביע בבחירות, ובערך זהו. 

אני יכול לעשות יותר, כלומר מעבר ללכתוב בבלוג שלי שתלכו להצביע, או מעבר להשתתפות בהפגנה פה ושם, רצוי שתהיה קרובה לבית שלי, ותרומה סמלית לאיזו עמותה. אני יכול להתעצבן ולצקצק, אני יכול להתנדב ולעשות עוד, אבל בסוף היא ואני הצבענו לאותה מפלגה וההשפעה הכמעט אפסית שלנו על המציאות זהה. אנחנו טיפה בים, ונכון שהים עשוי מהמון טיפות, אבל נו.

אני קורא ומתעניין והיא נמנעת, ובעיקר מפספסת את עיקרי העלילה של סיפור מטורף עם נבלים מוגזמים לגמרי, צבעוניים ונואשים, שנצמדים לקרנות המזבח וגוררים את שאר הדמויות למטה איתן. עם שקרים ותפניות, הטעיות וכמעט אלימות. זה לא נראה לי אמיתי, לא באמת. זה מופרז וצבעוני מכדי להיות המציאות עצמה. התחושה היא של הטעיה, של נראטיב שנועד לספק חומר למכונת החדשות בזמן שהדברים הגדולים באמת קורים מאחורי הקלעים. הלוואי שהייתי יכול להאמין בזה, פירוש הדבר היה שיש איזשהו היגיון, איזושהי תבונה. אני חושד שאין. 

יש רק כאוס מתגלגל, שיטה שמאבדת רלוונטיות, וצופים, ביניהם אני, שמנסים להישאר מעודכנים גם כדי לחוש שמץ של שליטה על המציאות שלהם. אבל גם – בעיקר? – כי זו חתיכת דרמה מרתקת. אני נהנה מהאקשן, ומספר לעצמי שאני מודע, משמע אני משפיע.

זו אשליה, הניסיון להיות בשליטה נדון לכישלון. בכל מה שקשור למה שמתרחש מעבר לבועה שלי השליטה שלי היא אפסית. אני יכול לתמוך בניסיון לשנות הלך רוח, להפעיל לחץ ציבורי, ופה ושם יש לזה הד קלוש של השפעה. אבל בסופו של יום אין בינינו הבדל של ממש. אני עוקב בעניין אחרי הריאליטי הפסיכי שנקרא המציאות הפוליטית, היא מתעלמת. שנינו מרגישים קמצוץ אשמה על גבול האי נוחות, על חוסר מעורבות כזה או אחר. וזהו. בסופו של דבר הדרמה הגדולה ממשיכה, אני צורך אותה כי זה אחלה בידור, היא לא מתחברת. אם יש לי יתרון כלשהו הרי זה עוד קצת חומר לשיחות מסדרון וארוחות שישי. טראמפ וביבי מספקים המון חומר לכאלה. לפחות זה.

האיש שידע הכל

"תחום העניין של נהג המונית הוא בעל טור לביקורת אוכל רחוב". לא עמדתי בפיתוי. אני אוהב אוכל רחוב, והסיכוי לקבל המלצה על דוכן נסתר שאיש לא מכיר עשה לי את זה. החלטתי לחרוג ממנהגי ולא להיות פוץ מתנשא ואנטי סוציאלי ופצחתי בשיחה.

זו היתה טעות. הוא שאל במה אני עובד, ואת שאר הנסיעה העברנו בהרצאה מלומדת על כל הטעויות שווייז עושה, ומה החברה צריכה לעשות כדי להצליח באמת. אני לא מדבר על קיטורי למה-ווייז-תקע-אותי-בפקק. אני מדבר על אסטרטגיה עיסקית, מדיניות שיווק, חומר רציני. במושב הקדמי של המונית ישב מנכ"ל בפוטנציה שבז להנהלה הנוכחית, אנשים חסרי מעוף ויצירתיות שרק במקרה מנהלים את ווייז, תפקיד שברור לחלוטין שהוא היה עושה טוב יותר. 

זו היתה נסיעה ארוכה. ישבתי מאחור בולע הערות ציניות מרושעות עד לרמת הצרבת הסופנית, מכריח את עצמי לסתום כי תכף מגיעים. הטעם היה מוכר, קוקטייל שכבר פגשתי: עצבים, עייפות ותימהון. מה יש להם לאנשי האני-יודע-הכי-טוב. אני זוכר אותם מימי העיתונות: הטיפוסים שאומרים לך בראיון "בוא, אני אתן לך כותרת" לפני משפט שלא יהפוך לכותרת בשום מצב. שמסבירים לך על מה הסיפור צריך להיות, איזו תמונה תתאים ועוד ועוד ומתעלמים לחלוטין מהעובדה שהם מעולם לא למדו תקשורת או עסקו בעיתונות. המעבר להייטק שינה את המילים אבל לא את המנגינה. אנשים שיודעים מה הפיצ'ר שיזניק את החברה קדימה, איפה אנחנו טועים בשיווק ויחסי הציבור, וכל זה בלי שום ידע וניסיון מעשי! גאונים.

זה מעבר לביטחון העצמי של חסרי ההכשרה והמודעות העצמית. מה שמעצבן אותי ברמות של חיפוש עצם קהה כבד זו ההנחה הגלומה בביקורת שבעצם אני לא יודע את העבודה שלי, שלא עשיתי שיעורי בית. שלא התקיימו ישיבות ודיונים, לא נבדקו אפשרויות ונשקלו משאבים, בעיות, סדר עדיפויות. 

הם לא שואלים למה, או האם זה מתוכנן למתישהו. הם קובעים ומחלקים הוראות. המקצוען בעיני עצמו בא להסביר, לא לברר. הוא לא יעצור לרגע לחשוב שאולי היה תהליך כלשהו מאחורי המדיניות הנוכחית וינסה להבין מהו. הוא כאן כדי להאיר אור גדול על הטעויות הרשלניות שלי, ושמישהו יגיד לו תודה. אור גדול שזורח ממקום מאוד מסוים.

וכן, יש שמץ של אמת בההטפות האלה. לרוב זה לא רלוונטי בגלל מגבלות וגורמים שאין סיבה שהמנכ"ל בעיני עצמו יכיר. וגם אם לעתים נדירות יש שם באמת איזה גרעין קטן של ביקורת בונה שאפשר היה להשתמש בה. בשלב הזה כבר לא בא לי. מתחשק לי בעיקר לנתק, לחסום, לחתוך, לעוף משם. אל תסביר לי, אל תתנשא עלי, אל תניח שאתה חכם יותר מכולם. מילא ממני, אבל מחברה שלמה שכבר הצליחה לעשות איזה משהו בעולם. אני מעדיף אנשים ששואלים ומבררים, שיש להם מידה בריאה של ספקנות. אנשי סימן קריאה מוזמנים לקחת את כל הרעש הזה ולצאת לי מהווריד. 

ביקור חוזר בחדר האינטימי שלי

ביקרנו בדירה הישנה, לבקשת בת שמונה. היססתי אבל היא התעקשה, קבעתי עם הדיירות וניהלנו שיחה מקדימה, הצאצאה ואני, על איך הדירה תהיה בטח שונה ושזה יכול להיות מוזר. היא טענה בתוקף שהיא מוכנה ויצאנו לדרך.

יש משהו מתעתע בלחזור לבית שהיה שלך וכבר לא, איפשהו בין טעות אופטית לפרק של "אזור הדמדומים". כאילו משהו במציאות השתנה באורח פלאי ומטריד, בלי שום הסבר הגיוני. נכנסנו לרחוב המוכר, גילינו שהחליפו את הקוד בכניסה, נקשנו על הדלת. והדירה נפתחה אלינו, דומה אבל שונה. חלקים ממנה כמעט זהים, חלקים ממנה אחרים לגמרי. 

בת שמונה פסעה בקדחתנות מכאן לכאן, בסלון שהשתנה, בחדר שלה שעכשיו יש בו רק מיטה של גדולים וארון. היא שאלה שאלות, וכשיצאנו בכתה קצת, וביקשה שבפעם הבאה שאחליט לעבור דירה אתייעץ איתה. אחר כך דיברנו על יתרונות הדירה החדשה ונרגענו. ברבים, כי גם אני טולטלתי מהביקור. שש שנים עברו עלי בדירה ההיא, לא המון אבל בכל זאת חתיכת חיים. מספיק כדי להפוך לבית.

וכי גם אני נוטה לנוסטלגיית יתר, האדרת העבר ורצון לחזור לאחור. מעברי דירה קשים לי נורא (ונגה אומרת: בתור מי שלא אוהב את זה אתה עושה את זה די הרבה) וגורמים לי בעיקר לרצות לחזור הביתה. לא לדירה שאני עוזב. הביתה. 

וב"הביתה" אני מתכוון לחדר ילדותי ברעננה. שולחן כתיבה ומערכת סטריאו, כולל פטיפון, זקנים ממני שהיו שייכים לאב הביולוגי שלא הכרתי. ופוסטרים במקום קירות, לפחות בהתחלה. להקות אייטיז שנתלשו ממעריב לנוער, שהתחלפו בפוסטרים של קומיקס, ולבסוף, כשהגעתי לגיל שבו רציתי להביא בנות לחדר, עיצוב מחדש שכלל תלישה, השלכה וסיוד, ותליית צמד כרזות סרטים: "רולרבול" כי אני גיק, ו"קגמושה" של קוראסווה כדי שהבנות כשיגיעו יחשבו שאני תרבותי ומעמיק. 

החדר הזה לא קיים יותר. הוא נחמס לטובת אחי הקטן והחמוד אחרי שעזבתי את הבית (לא נשכח ולא נסלח), ואין בו יותר לא את הפוסטרים, לא את הרהיטים ובעיקר לא את המהות. הוא היה בית בעיקר כי הוא היה מפלט אמיתי. לא הייתי צריך לדאוג לתשלום שכר דירה או חשבונות, או לחשוש מפינוי, פיטורים, עניינים. זה היה המקום האחרון אי פעם שבו אוכל להשאיר את המציאות בחוץ ולשקוע לתוך בועה מושלמת של ספרים, מחשבות בהקיץ ומוזיקה. 

לא ידעתי את זה אז, רק כשהפכתי למבוגר אחראי הבנתי את המחיר שמגיע עם החופש. היום יש לי את זה בהבלחות – שיחות פילוסופיות עם בת שמונה, שבתות בדד על הספה עם ספר, זמן עם נגה ותומר שבתוכו יש רגעים של קרבה גדולה. אבל רוב הזמן רעש הרקע של המציאות שם. אני לא יודע אם זו המשמעות של בית עבור בת שמונה. אני מניח שאצלה זה קשור יותר לענייני יציבות ושגרה שמשמעותם ביטחון בכך שהעולם ימשיך להסתובב ולתפקד. אבל הביקור בדירה הקודמת גרם לי לחשוב על החדר שלי, ועל המשמעות של בית – מבצר, מפלט, נחמה. רצוי עם מרפסת.

למה מתחשק לי לבעוט חזק בקרסול של מי שלא מצביע בבחירות

בסוף זו המתמטיקה, טמבל: לוקחים את כל קולות המצביעים ומחלקים ב-120. אם לדוגמה היו כאן רק 120 מצביעים, מתוכם 20 חרדים, הבחירות היו נגמרות עם 20 מנדטים לחרדים. אם 240 איש היו יוצאים להצביע, כשמספר החרדים עומד עדיין על 20, היו למפלגות החרדיות רק 10 מנדטים. ככה זה עובד.

כשאנשים סביבי הולכים לים או טסים לחו"ל או סתם יושבים בבית ומרגישים אנרכיסטים ומגניבים כי הם לא הצביעו ודפקו את השיטה, הקול שלהם עדיין עובד. ההיעדר שלו שווה ערך להצבעה. הוא מחזק כל מגזר שיודע להוציא את האנשים שלו מהבית במקסימום, ונותן לו כוח לא פרופורציונלי שמשפיע בסוף על הילדים שלי. ושלכם, בני זונות עצלנים/נרקסיסטים/מפונקים שלא מטריחים את התחת הפריבילגי שלהם לקלפי וממציאים לעצמם תירוץ.

וזה מוציא אותי מדעתי, הפער בין המאמץ הנדרש לגשת לקלפי ולהצביע – ביום חופש שקיבלתם במיוחד, לא פחות – לבין הנזק שנגרם מאי הצבעה. מפלגות עוברות או כושלות מול אחוז החסימה בגלל אלפי ומאות קולות בודדים, אבל לאנשים דחוף יותר לקטר מעל הקפה על זה שאין למי להצביע, ובכלל מה הפתק שלהם משנה. זה מעורר בי זעם שקשה לתאר, מקטרים ומתלוננים ומפקירים את השכונה לקיצונים שיחריבו אותה, כי קצת לא נוח לשים פתק במעטפה. קוקטייל של בורות ועצלנות.

ואין למי להצביע, כן? בצד שלי של המפה יש רשג"דית צופים מעצבנת עם גנרל מפוקפק, ערבוביית ימין-שמאל-מרכז לא ברורה, פעילה חברתית-עלק שלפני שנייה היתה בכלל ימין ועוד ועוד. חברה של הבת שלי מהצד השני של המתרס מתלבטת כי פה יש שחיתות, ושם יש גזען הומופוב. אין מפלגות תפורות לפי הזמנה, באסה. 

אז מה. תעשו סקר אידיוטי באינטרנט, תשקיעו חמש דקות בלרפרף על מצע, תראו תשדיר, תקבלו החלטה. תשקיעו עשירית מהזמן שהקדשתם להתלבטות איזה דגם של דייסון/סמארטפון/אוזניות לרכוש, או למי לעשות מאץ' בטינדר. קחו תחום אחד שחשוב לכם באמת – בריאות כי מישהו במשפחה יזדקק למערכת הזו, חינוך כי אתם הורים, איכות סביבה כי אתם יפי נפש. תבדקו מי יטפל בו הכי טוב, וגם צפוי לעבור את אחוז החסימה. זו לא פיזיקה קוואנטית. כמה עשרות קולות יכולים לעשות את ההבדל בין מפלגה של ארבעה מנדטים לבין אין-מפלגה.

יש מדינות בהן ההצבעה היא חובה, כולל קנס (היי אוסטרליה). אני בעד, או שלפחות יבוטל יום החופש למי שלא מביא אישור מהקלפי. מעבר לכל מה שכתבתי, ההצבעה היא חובה אזרחית ויסוד בסיסי של הדמוקרטיה, שיטה מצ'וקמקת לכל הדעות שעדיין לא נמצאה לה חלופה מוצלחת יותר. אז במקום להמציא תירוצים קלושים ולהשתין בקשת על השיטה שמספקת לכם חופש וזכויות, תשקיעו חמש דקות מחשבה וחצי שעה מיום החופש שלכם ולכו להצביע. למישהו, למשהו, לאיזשהו עתיד מפוקפק ואולי טוב יותר. תודה באמת. 

צונאמי בבית והרוח של אבא שלי

זה תמיד ההיבריס, הריחוף על אדי הניצחון הקודם, שיוביל לתבוסה ולמפלה. הייתי צריך לדעת את זה כששלחתי יד לחזק את הצינור, שיכור כוח ממעללי הבוקר. אבל לפני שנגיע לתיאור המשפיל של מה שהתרחש שנייה אחרי, אחזור להתחלה. 

במשך כל תהליך מעבר וסידור הדירה חשבתי על אבא שלי. זיכרונות אמורים להיות מסודרים לפי תבניות ומספרים – שבעה, שלושים, יום שנה, יום הולדת. בפועל הם מזנקים עליך בלי שיטה וסדר, ולא תמיד עומדים בקוד הלבוש של האבל. 

אבא שלי היה הנדימן קלאסי, מקדחה ביד אחת, מברגה בשנייה, ודיבלים בין השיניים. הוא היה תיקונצ'יק מעולה בעל יכולת אלתור מרהיבה וגרוע בהסברים והדרכה. ברירת המחדל שלו היתה לעשות הכול בעצמו, ברירת המחדל שלי היתה לא לעשות שום דבר בעצמי. וכך אני לא למדתי כמעט כלום, הוא סידר ושיפצר, ואז נטש את העולם בפתאומיות ועכשיו לך תרכיב מדפים.

וכך, לאורך כל השבועות שכללו קידוח, הברגה, הרכבה וכל הג'אז הזה חשבתי עליו. היו רגעים של געגוע מועך לב, אבל רוב הזמן התמקדתי בלדמיין אותו מנענע ראשו בייאוש ושעשוע או משתמש באחד העלבונות המעטים שלו. מביט בי מפרק ומרכיב מחדש את רהיט איקאה ומפטיר "תסלח לי, אבל אתה מצחיק".

המאבק ההירואי בדומסטיות הניב ניצחונות ותבוסות. ברגי מתכת חלודים שרק חבר עם סט כלים מדויק הצליח לפרק, שידה שהרכבתי לבד והיא כמעט לגמרי ישרה. אבל שום ניצחון לא השתווה להתקנת גוף תאורה, כבלי חשמל והכול, בעצמי. כי אבא שלי היה מהנדס אלקטרוניקה, חשמל זרם בכפות ידיו, והוא שלט ללא עוררין בכל מה שקשור בשקע ותקע. אבל אני החלטתי שאני מחליף את התאורה המכוערת במסדרון הדירה החדשה, ושכמה מסובך זה יכול להיות. בודקים איך מורכב, מפרקים, מרכיבים בדיוק אותו דבר. זה לקח קצת זמן, מספריים שימשו כמברג, זה לא עבד בהתחלה, אבל כשהכול נגמר לחצתי על המתג ויהי אור. ולא התחשמלתי אפילו פעם אחת. היה לי ברור שאבא היה עושה את זה טוב ומהר יותר, אבל יכולתי לדמיין אותו מניד ראש קלות בהערכה. 

וכך, כשהמנקה סימסה שהיא זיהתה נזילה בשירותים, ניגשתי בצעד בוטח אל הצינור, בלי לסגור את הברז קודם, והושטתי יד כדי לחזק אותו בגבריות בוטחת ולפתור את הבעיה כמו האלפא שאני. 

שנייה לאחר מכן מצאתי את עצמי אוחז צינור פועם שמשפריץ מים כמו גייזר מטורף לכל עבר. אחוז פניקה פתחתי את החלון וכיוונתי את הזרם החוצה. אני רק יכול לנחש איך זה נראה לעוברי אורח תמימים. שלחתי יד לסגור את הברז, רק כדי לגלות שהוא תקוע וחלוד. משכתי את הצינור פנימה, מים ניתזים לכל עבר, וניסיתי בבהלה להבריג אותו חזרה. הוא לא גילה נכונות, והאפקט היה של מזרקה דקורטיבית שמשפריצה לכל עבר בלי סדר והיגיון.

השארתי את הצינור חצי מוברג ורצתי לחפש פלאייר. ביד אחת אחזתי בצינור, מנסה לצמצם את אשדי המים, ובשנייה סובבתי את הברז עד שימית אלפיים הפכה לכנרת בסוף קיץ שחון. לא נותר אלא להתחיל ולהספיג את המים ולמצוא מקצוען שיתקן. עמדתי רטוב עד לשד עצמותי בתוך שלולית גדולה ושמעתי את אבא שלי מתפוצץ מצחוק.

האלכימיה של לזוז לפי הקצב

סיפרתי בארוחת ערב שהלכתי למסיבה במועדון ונגה תהתה בקול אם אני בן 17. שקלתי לציין שהכניסה למקום מוגבלת מגיל 23 אבל התאפקתי. היא חושבת שאני פאתטי, לי לא אכפת.

הייתי במסיבות כאלה בעבר. לא הבנתי את הפואנטה. שותים קצת וזה נחמד, המוזיקה מניעה את האגן אבל די מונוטונית, כמה זמן אפשר לבלות ככה? נקסט. לא בשבילי.

כרגיל, התברר שהחמצתי את הנקודה. לאירועים האלה יש מרכיב שלישי, בנוסף למקום ולחברה, ואם לא צורכים אותו זה לא זה. ברגע שהבנתי – שני עשורים מאוחר מהנורמה – ראיתי פתאום את המציאות מזווית אחרת, קצת כמו לקחת את הגלולה האדומה ב"מטריקס". פתאום שמתי לב לתורים הארוכים לתאי השירותים, ואיך נכנסים אליהם קבוצות קבוצות כדי להתארגן ולהסתדר. פתאום הבנתי איך אפשר לרקוד שעות וכמה זה כיף. זה היה קצת כמו בפרק של "הסימפסונס" שבו הומר מפסיק לשתות בירה ומגלה שבייסבול זה משחק משעמם, אבל הפוך.

לפי הניסיון הקצרצר שלי במסיבות המתכון חייב לכלול כמה מרכיבים. אם המוזיקה גרועה או אם החברה לא מוצלחת שום דבר לא יעזור. זו לא רק כימיה, זו אלכימיה, סינרגיה, שילוב. כל המרכיבים צריכים להיות שם כדי שהקסם יתרחש. המקום המה אנשים בגילי. כלומר היו גם המוני ילדים, אבל גם פרצופים שראיתי בחצר הגן או בית הספר, מביאים ולוקחים ילדים. התחושה לא היתה שהיי, אנחנו כבר לא בקנזס. זה היה לגמרי מיינסטרים. 

בארוחת ערב משפחתית, כששיתפתי וסיפרתי קצת, עלתה השאלה למה צריך את זה בכלל. האם זה לא עצוב שאנשים צריכים עזר חיצוני כדי לשמוח. ישבנו סביב שולחן עמוס פחמימות מתוקות, מזגן על הטמפרטורה הנכונה, ואור ומקום לרוב. והיינו ביחד ושמחנו על זה, ואולי היינו שמחים גם אם היה חשוך, חם רצח כי אוגוסט ומשבר אקלים, ובלי פירור לאכול. או שלא. אי אפשר לנתק את הפנים והחוץ, את הדיאלוג בין מה שקורה אצלי בפנים ומה שמתרחש בעולם שסביבי. אפשר להצמיד לזה תוויות של גיל, פאתטיות, וסטיגמות אחרות. אז מה.

כבר כתבתי על היחס העקום של החברה לסמים. בסופו של דבר זה עניין של אופי, מינון ואחריות. כולם משתמשים בעזרים חיצוניים כדי לווסת את מצב הרוח. זו יכולה להיות כוס יין אחרי העבודה, מוזיקה, חברים טובים בעיתוי הנכון או אמונה באל פרי הדמיון האנושי. אנשים צורכים משהו חיצוני כדי לשמוח, לא לאבד תקווה, להמשיך הלאה. אבל אמצעי העזר לא יעבוד בלי יסוד בסיסי שנמצא עמוק בפנים. אלכוהול, סמים, דת – אם אין להם נקודת אחיזה בנפש פנימה הם לא יספיקו. אם כן, יהיה שמח.

דברים שאפשר לעשות בגיל 16

תומר בן 16, ומספרים זה כמו אלוהים – בני אדם המציאו אותם ואז שיעבדו את עצמם להם. אלוהים נותן לאנשים מסגרת לאהבה, שנאה, גזענות, כל אחד ומה שמתאים לו. מספרים מספקים מסגרת לחגיגות, לאבל, לנתינת רשות והטלת אחריות. יום הולדת, בר מצווה, יום שנה למות, יום נישואים, כך וכך שנים לגירושים. אבל תומר בן 16 ואני לא עומד בזה.

יש עניין פרקטי במספרים. 16 לתעודת זהות והאפשרות המפתה לעבוד ולעשות קצת כסף. 16 ותשעה חודשים לרשיון נהיגה. 18 להצביע – פעמיים תוך שנה אם אתה ישראלי! – להחזיק נשק ולשתות באופן חוקי. שוב, אם אתה ישראלי. כי מדינות ותרבויות מתייחסות כל אחת קצת אחרת למספר. החניכים של נגה מארה"ב הפכו באבחת טיסה לא קצרה לחוקיים, הרחק ממגבלת ה-21 של אמריקה.  

מה עוד: 23 להיכנס לבלוק, 40 להבין שהמוות באמת יקרה מתישהו, 67 לשלישי בשלייקס והנחה בתחבורה ציבורית ועוד ועוד ועוד. מספרים עוזרים לכמת ולנהל ריבים. כל אחד והמספר שהולך לו טוב עם "אתה כבר לא ילד, אפשר לצפות ממך ליותר". מספרים מכתיבים מתי לתת פחות, לדרוש יותר. מתי להיכנס לחרדה מצו ראשון, מתי להציק לגבי קצת יותר רצינות בלימודים, מתי להפסיק להציק. כאילו שזה משנה. 

ואני לא מצליח לחמוק מדיקטטורת המספרים. אני מתרגש ונעצב וחו אימה קלה שם מאחור, בחלק המעורפל של התודעה. כבר קבענו ללכת ביחד להוציא תעודת זהות, יש לו תוכניות לעבוד, בקרוב יגיע הצו הראשון. המון צעדים קטנים וסימבוליים בדרך לניתוק הגדול, ליציאה מהבית, לאבדן השליטה שהיא כבר בחלקה הגדול אשליה. 

לפני שתי דקות ליוויתי אותו לכיתה א', וכשהגיע הזמן לעזוב אותו שם לבד שאלתי אם הוא יהיה בסדר. הוא הסתכל עלי ושאל "למה שאני לא אהיה בסדר?", במה שאז לא ידעתי עדיין שהוא קלאסי-תומר. בעל תושיה, מסתדר, בלתי חרד בעליל. ולא ידעתי גם שאני פחות שואל אותו ויותר את עצמי. הוא יסתדר לבד? איך בדיוק, בלי הורה שמלווה ושומר ומגונן. זו שאלה אנוכית, שאלה של הורה שרגיל להיות שמש העמים של ילדיו, ומתחיל להבין ולו חלקית שתקופת השלטון המסוימת הזו מתקרבת לקיצה. 

תומר בן 16 ומקסים וחתיך והייתי רוצה שיישאר קטן עוד טיפה, מה אכפת לו. זה לא שהוא צריך אותי כמו שאני רוצה עוד קצת מהילד שידע שלא תהיה לו בעיה להתמודד עם כיתה א'. 

%d בלוגרים אהבו את זה: