כשהריקלינים נתקלים בבריון גדול יותר

גדלתי ברעננה פנינת השרון, העיר והשיממון, וכמעט לא נתקלתי בביריונים. הסתובבתי בקרב המוני מעמד-בינוני-ישראל-ראשונה כמוני, בפסטורליה נטולת הפרעות, כמעט. ובכל זאת, פה ושם הם הגיחו מהשוליים, גילויי כוחנות פתאומיים שנצרבו בזיכרוני. ילדים גדולים יותר שמאיימים ומפעילים כוח כדי להשתלט על המגרש, או סתם כי בא להם. מישהו שמאתר נקודת חולשה ולועג בפומבי. מקרים נדירים שהותירו צלקות – קטנות אבל נצחיות. 

ההשפעה חדה ומטלטלת, אני מניח שאני לא היחיד: כל אחד חווה רגעים כאלה, בעבודה, בלימודים, ברחובות הלא קשוחים של רעננה. זו נקודה רגישה אוניברסלית, ובגללה קשה לי עם גילויי ביריונות בכלל ועם טרולים ברשת בפרט. וכך, בשבוע שחלף החלטתי להעיף מהפיד שלי בטוויטר את אראל סג"ל, ינון מגל ושמעון ריקלין. שלושה עיתונאים לכאורה, ימנים, שנמצאים בכל מקום, מרעילים את האוויר, עושים לי רע ומעלים זיכרונות נשכחים מכל בריון שאי פעם נתקלתי בו. אלא שאז, שנייה אחרי החסימה מטהרת האוויר, נפל דבר. הבריון הפך לקורבן.

את הרכילות הלוהטת שמעתי מחברה יום לפני. למחרת פוצץ את זה ברק כהן בטוויטר, כשהעלה את הספק שמועה על רומן שמנהל ריקלין הנשוי עם אלונה בראון, המו"לית של גלובס. גם כהן הוא סוג של בריון. אני נרתע מהתוקפנות שלו, מהוולגריות, מהיעדר הגבולות. אבל זה מקרה קלאסי של זה לא אתה, זה אני. הבעיה היא אצלי. 

לכאורה זה נמוך ומרושע ומיותר לתקוף אדם על רומן, עניין פרטי לכל הדעות. אבל ריקלין צייר את המטרה הזו על גבו שלו. ההתנהלות של שלישיית מגל-ריקלין-סג"ל ברורה: הם תוקפים, לועגים, ומעוותים את האמת. הם משליכים בוץ, וכשמישהו מנסה להתווכח, התגובה הלעגנית היא "זה לא אותו דבר", בבחינת זה הטיעון הסמולני הצבוע, שמנסה לבצע הפרדה שקרית בין מקרה למקרה, כי מה שלשמאל מותר לימין אסור. ניואנסים, הקשר – אלה שקרים של השמאל. ולכן הטקטיקה היא תמיד התקרבנות, תקיפת הצד השני תוך טענה לצביעות ואיפה ואיפה, והתבשמות לעגנית בצדקתם. 

ריקלין הוא אולי הפאתטי והמסוכן שבחבורה. הוא שקרן, פופוליסט, וציניקן שמנצל את היהדות ואת זמירות השבת בלי לדפוק חשבון. אם יש מישהו שצריך לחשוף את ערוותו וצביעותו זה הוא. ועכשיו שהוא יסביר למה לו מותר לרדת נמוך – למשל לטעון שיש לו את החומרים האישיים שהיו לגנץ בטלפון – ולאחרים לא. האם הוא יטען שזה לא אותו דבר? האם למי שמזהה את עצמו עם מוסר שמרני יהודי מותר לטעון פתאום שההתנהלות הפרטית שלו, שמנוגדת למה שהוא מטיף לו, צריכה להישאר מחוץ לאור הזרקורים?

ברק כהן הוא בריון, אבל אני בבסיס עוד שמאלני יפה נפש וצדקן שלא רוצה ללכלך את הידיים. מול שלישיית הבריונים ומה שהם מייצגים אין אופציה אחרת. הם לא משחקים לפי הכללים, ההתקרבנות הבלתי פוסקת שלהם היא חלק מלגיטימציה עצמית לשבור את הכלים ולכופף את החוקים. הם לא נזקקים לעובדות, הם מעוותים את המציאות, בניגוד לאנשי תקשורת ימנים כמו עמית סגל וקלמן ליבסקינד הם פשוט סוכני כאוס. וכהן מבין את זה, ומדבר את השפה שלהם. הוא מאתגר את הצדקנות שלי, והוא מספק את תאוות הנקם שקיימת בקרב כל מי שחי בין הקווים ומסתכל חסר אונים באנשים שחוצים אותם ברגל גסה כדי לפגוע, להשפיל, להזיק. אנשי שמאל שמצקצקים מולו מחמיצים את הנקודה. את המלחמה הזו יכול לנצח רק מי שדובר בריונית שוטפת.

 

לא הגיוני וכואב בלב

"מה שאתה מציע הוא כל כך הגיוני שהוא בלתי ישים," אמר לי המנכ"ל, במה שנשמע לי אז כמו משפט מתוחכם וחסר משמעות. דרך מגניבה לומר לי "לא". לקח זמן עד שהבנתי כמה הוא צודק.

וכך, אחרי החתימה ביום חמישי, נגה לא הבינה למה אני מדוכדך. בבוקר הייתי במעמד החתימה על מכירת הבית שבו גדלתי, אבל יש עוד חצי שנה עד למעבר עצמו, למה להתעצב עכשיו? למה להתעצב בכלל? הבית השתנה מאז שעזבתי אותו לפני יותר מעשרים שנה, החדר שלי נחמס באכזריות הרבה קודם לטובת אחי הקטן (לא נשכח ולא נסלח), הרהיטים התחלפו, רוב עוגני הזיכרון שלי חלפו ואינם. 

ואכן, עד יום לפני לא חשבתי על זה יותר מדי, ורק בערב התחילה עצבנות לא ברורה, ובבוקר כבר הייתי באי שקט וחוסר איזון ושייגמר כבר, וכולם ובעיקר עורכי הדין עלו לי על העצבים. ויותר מכולם אני עצמי, כי שוב ושוב אני נחבט אל הסלע הזה, חוסר התוחלת שבהיצמדות להיגיון, למה שמתבקש מן הנסיבות, כאילו שיש שיטה בכל התוהו הזה. 

זו בסך הכול חתימה. יש עוד זמן עד לרגע שבו יפונו חפצים ורהיטים מהמקום שלנצח ייתפס אצלי כהבית בה' הידיעה, חללית האם שבה היו אמורים לשבת לנצח צמד הורים למקרה שאצטרך לנטוש לפתע את הכוכב העוין שעליו אני מסתובב. יש זמן עד שהבית רחב הידיים ברעננה יצטרף לעוד אנשים ומקומות שאינם, וההיעדר שלהם גורם ללב שלי להתכווץ בלי אזהרה מדי פעם. ועד אז מי יודע מה יקרה, וירוס הקורונה יעשה עלייה ויחסל את כולנו, מלחמה מול איראן, צונאמי שישטוף ויבלע את תל אביב. למה לבזבז עצבים ומשאבי דכדוך עכשיו. 

וכך חיים להם הגוף והנפש בשתי דירות צמודות עם כניסות נפרדות. לפעמים מהנהנים לשלום בחדר המדרגות, לפעמים מעשנים ביחד במרפסת, ולפעמים יש איזה התקף חרדה בלי שום הכנה מראש או סיבה הגיונית, עצבים, דכדוך, תגובות שמתבטאות בגוף בלי שאני מבין בכלל מאיפה נחת עלי כל הטוב הזה. תתקשרו אחד עם השנייה לעזאזל.

אבל זה לא עובד ככה. ובחמישי לא התאבלתי, ולא חשבתי בהיגיון על שום דבר, רק הייתי עייף ועצוב. וידעתי שזה יעבור, ויחזור שוב כשיתקרב רגע האמת, אבל נתתי לעצמי לשקוע לתוך זה קצת. אין טעם להילחם. זה אולי הגיוני, אבל בלתי ישים.

היא עם מישהו אחר, נותרו רק זכרונות

לחצתי את ידו של ההיפסטר אסיר התודה והבטתי בספה שלי מתרחקת בטנדר החבוט, נוטשת אותי לטובת חיים חדשים. אם לשפוט לפי רעמת השיער והמראה הכללי של האיש, משעממים יותר והיגייניים פחות. 

שמעתי פעם בפודקסט דיון ער על החיידקים שעוברים בלחיצת יד. המגיש התפייט על לחיצה אמיצה עם אחד מבני משפחת קנדי, ותהה אם חלק ממנו, תרבית החיידקים הייחודית שעל כף היד שלו, מסתופף עם האצולה הפוליטית האמריקאית, ולהפך – הוא יושב כעת באולפן עם חיידקי קנדי גאים. 

מחשבות דומות ליוו אותי כשנפרדתי מהספה. היא היתה סמל לתקופה של התאוששות כלכלית ונפשית. מעבר מספרטניות מבחירה חלקית לנוחות בורגנית נעימה יותר. היא ספגה מיני מזונות ומשקאות, בעיקר באדיבות הילדים שלי, נמנומים מוצלחים במיוחד, אורחים ואורחות, חוויות והתנסויות, שיחות נפש וריבים. 

אני מתקשה להאמין שחלק מכל זה לא נצמד אליה לנצח, דבק בכריות ובמושבים, נחבא בין החריצים. זה לא אנימיזם, אני לא חושב שלספה שלי יש נשמה. זה לא שהיא ירושה משפחתית בעלת עבר מפואר – היא נרכשה בחנות זולה למדי בעמק הסיליקון של הספות שברחוב הרצל, לגמרי צווארון כחול של רהיטים, רחוק מאצולה ושאר רוח. אבל כשמסרתי אותה התקשיתי להאמין שלא נצמדו אליה צללים והדים של זיכרונות מתוקים-מרירים-מסעירים. לא משהו מודע, יותר כמו הדים שממשיכים גם אחרי שהצליל המקורי גווע.

יש חפצים שאני דבק בהם שנים ושתקפוץ לי מארי קונדו, יש כאלה שמיהרתי להיפטר מהם כי הזיכרונות שדבקו בהם היו מכאיבים מדי, או מחוברים לתקופות שזמנן עבר. לא מעט גרושים וגרושות סיפרו לי על רכישת מלאי חפצים חדש לגמרי, סמל לתקופה חדשה וליציאה מהבית הישן, תרתי משמע. בת השמונה מנהלת מערכת יחסים מורכבת עם רהיטים וחפצים, ואנחנו גוררים איתנו שולחן כתיבה לבן ונטול אופי מאיקאה מדירה לדירה כי הוא חלק אינטגרלי ממה שמרגיש לה כמו בית. ובדירה בבית הדיור המוגן של סבתי בת ה-95 הרהיטים נותרים ללא שינוי ולא משנה מה מצבם, עוגן כמעט אחרון למציאות שהולכת ומתרופפת יחד עם הזיכרון והשנים. חפצים הופכים לסימני דרך, נקודות ציון, טריגרים לטוב ולרע. 

אני מניח שההיפסטר החביב יטביע בספה זיכרונות משלו. אלו שלי יילכו ויתפוגגו. הספה האפורה תפגוש ישבנים חדשים, תאזין לריבים, שיחות חולין ושיחות נפש של אחרים, תתכופף קצת תחת גופים לא מוכרים. הספה החדשה שקניתי – גדולה ויקרה ויפה יותר – עומדת בסלון חפה מאופי ומטענים, נכונה לספוג ולהכיל. ייקח לנו כמה שנים, אבל גם היא תהפוך לחלק מההיסטוריה הפרטית שלי. בחמישי האחרון נגה נמנמה עליה ויכולתי כמעט לראות הד קטן ויפה שלה נשאר צמוד לכריות כשהיא קמה. זו תחילתה של ידידות מופלאה.

קובי בריאנט ובני סלע אחד על אחד

תומר שלח לי את הידיעה על מותו של קובי בריאנט דקה אחרי שהיא צצה בפיד שלי. הוא חזק בענייני אן.בי.איי והטרגדיה הפתאומית גרמה לו להלם ועצב. רק שמהר מאוד התברר שהעצב הזה לא בהכרח לגיטימי. 

קובי בריאנט היה כוכב ענק, מקור השראה לרבים, ואנס שקנה את החופש שלו בהרבה מאוד כסף והפעלת לחץ על בחורה בת 19. שנייה אחרי שמת, פרצה מהומת אלוהים ברשתות החברתיות. נשות ואנשי MeToo# התקוממו על האבל ועל אזכור כל דבר פרט לאונס ההוא. הצד השני, הגברי ברובו, הגיב בשילוב של קללות מיזוגניות, טענות משפטיות – האיש לא הורשע רשמית – ועוד ועוד. 

בין הצדדים הנצים ברור לי במי אני בוחר. מהפכת MeToo# חשובה והכרחית, ותשפיע ישירות על איכות החיים של הבנות שלי. אבל זה שאני בעדה לא אומר שאני אוהב אותה. מהפכות הן עניין מדמם ומכוער, ומאחורי ההגה יושבים לרוב יעקובינים עם אצבע קלה על ההדק. אני יכול להבין את הדרישה להזכיר ולתת מקום לאונס שביצע בריאנט. אבל כשמישהי צייצה שכשבני סלע ימות כדאי לאזכר כמה כדורים הוא קלע לסל, זה היה קצת יותר מדי. 

יש סיבה לכך שהבן שלי וכמותו מיליונים רבים חשו צער על המוות הפתאומי של אגדת הכדורסל ומי שהיה השראה לרבים. הוא גם היה אב לארבע בנות, ואחת מהן מתה יחד איתו. ההתעלמות מכל אלה, ההתעקשות לראות את דמותו דרך פריזמה של מעשה אחד, חמור ככל שיהיה שביצע, מזכירה לי את הסיסמה החביבה על טרולים מימין נוסח ינון מגל – "זה לא אותו דבר". זו טקטיקה פופוליסטית דוחה שנועדה להשטיח כל דיון, תוך דה-לגיטימציה להקשר, נסיבות, ניואנסים וכל מורכבות אוחרת, או בקיצור קשקושים של שמאלנים. לדוגמה: רפי פרץ אומר דברים איומים וחשוכים על להט"בים? הטרול המצוי יטען שגם בין חברי הרשימה המשותפת יש כאלה שחושבים ככה, ויוסיף את "זה לא אותו דבר" בסוף. עכשיו לך ותציין שמדובר בשר החינוך מול חבר אופוזיציה נטול השפעה. אתה כבר במגננה. 

אני מבין את הרטוריקה הזו כשהיא באה מריקלינים למיניהם. קשה לי איתה כשזה מגיע מאנשים שאמורים להיות מתקדמים יותר. בני סלע הוא טורף אכזר, אדם שיצא בכוונת מכוון לחפש קורבנות פעם אחר פעם. הוא עשב שוטה, אדם פגוע ופוגע שלא תרם דבר לחברה ונרקב בצדק מאחורי הסורגים. קובי בריאנט ביצע מעשה בלתי נסלח, אבל לא חזר עליו ולא היה תוקף סדרתי, ומנגד הפך למודל לחיקוי לרבים, תרם לא מעט לקידום ספורט נשים ועוד. 

ההשוואה ביניהם מופרכת, ובטווח הארוך לא מקדמת שום דבר. אני מבין שהמטוטלת זזה עכשיו לצד השני, ושכדי לשנות את המציאות יש צורך בצעדים קיצוניים, אבל מתישהו יצטרך להיקבע מדרג, היררכייה של עבירות ופשעים. אין דין יובל מסנר כדין משה קצב, ויש ענייני גיל, עבר, חרטה וכפרה ועוד גורמים שרלוונטיים בכל תחום פשיעה אחר. אם בריאנט היה הורג אדם, נכנס לכלא וחוזר לקריירה משגשגת אחרי השחרור, סביר שהשיח סביבו היה סלחני יותר. 

אפשר לצפות מבני אדם להכיל מורכבות, להתמודד עם דמות שכוללת גם חיוב וגם שלילה. אפשר לתת לאבל את הזמן שלו לפני שמשחרים לטרף. ההיסטוריה מלאה בענקי רוח שהיה גם צד שפל באישיותם. אבל עזבו את ההיסטוריה – לכל אדם יש את החטאים שלו, הרגעים שעליהם הוא מצר, מתחרט, מתבייש. האם רגע או מעשה אחד, טוב או רע, מגדירים את כל הקיום שלנו? אני חושב שמעט מאוד בני אדם ראויים לתווית החד מימדית הזו. בני אדם הם יצירה מורכבת, מלאת סתירות וניואנסים. וכן, אלא אם אתה טרול מצד זה או אחר של המפה, זה באמת לא אותו הדבר.

 

החופשה הסודית או לנוח על המגרש

תמו חגי הנוצרים, התחילה 2020, והאינבוקס התמלא מיילים בנוסח "מקווים שלקחת חופש וחזרתי טעון מחדש". Recharged. זה היה המשך ישיר למיילים מסוף השנה האזרחית הקודמת שהפצירו בי לנצל את ימי החופש שנותרו לי, כי צריך וכדאי. זה טוב לנשמה ולעור הפנים. 

אני אוהב ימי חופש, אבל מתקשה לראות בהם חיבור למטען כלשהו, אלוהים יודע לאיזה שקע בגוף בדיוק. הז'אנר המועדף עלי הוא סתם יום חופש באמצע השבוע שבו קמים לאט ולא עושים כלום, או לפחות שום דבר שתורם לחברה. אבל לא זו החופשה שמפצירים בי לקחת: אם אני מבין נכון מדובר בשבוע-שבועיים במדינה זרה, רצוי פלוס סקי/צלילה/ציד מרמיטות, שאחריהם אשוב למשרד רענן ונכון לכל. 

זה לא עובד לי. בכל פעם שאני טס לחו"ל לכמה ימים אני מודע מהיום הראשון לערימת האימיילים והמשימות שהולכת וגובהת לה במשרד. אבל חמור מזה, אני יוצא מהקצב. היציאה מהשגרה עוצרת איזושהי תנופה, ומשאירה זמן למחשבות על הקיום האנושי שכולל בשלב זה חמישה ימי עבודה בשבוע, והבה נודה – זה מופרך. הרי בעוד מאה שנה יסתכלו עלינו כמו שאנחנו מסתכלים על הפועלים במהפיכה התעשייתית. כשאני במשרד קל להתעלם מזה. אני במקום עבודה נעים ומפנק, עם אנשים נחמדים, העבודה מעניינת ועושה טוב לעולם. אבל זו עבודה. כשאתה בתוך זה היא כמו מים לדג. כשאתה בחוץ? ובכן, כמו דג שעבר אבולוציה מואצת ולא מבין למה כל הרטוב-רטוב הזה טוב. ואז אני חוזר וצריך להיכנס לקצב מחדש.

מהי השיטה שמקבילה לחיבור כבל חשמלי רב עוצמה לתחת? ובכן, פעם מזמן, לפני שעופר שלח הפך לסיידקיק המסתורי של יאיר לפיד, הוא היה פרשן ספורט מעולה, בעיקר בזכות הנטייה שלו לדבר על מה שבאמת מעניין בתחום – כלומר כל מה שהוא לא "ספורט", אלא בני אדם ופוליטיקה והמצב האנושי בכלל. אחד המושגים שנחרטו לי בראש היה "לנוח על המגרש". כשהמאמן לא מוציא שחקן כדורסל לנוח למשל, השחקן ינוח על המגרש: ירוץ קצת לאט יותר, יתאמץ רק בהגנה או רק בהתקפה, ובאופן כללי יעשה מה שצריך כדי לשמר אנרגיה לדקות החשובות. 

עמית למקום העבודה הקודם סיפר לי על חבר שנהג להסתגר בכל צהריים בשירותים של המשרד ולחטוף שם תנומה של חצי שעה. קיצוני ומפוקפק היגיינית, אבל זו דוגמה. לפעמים מה שהאיש העובד זקוק לו הוא לא חופשת צלילה במלדיבים, אלא כמה דקות מול יוטיוב או פייסבוק או טוויטר, או בהייה טובה מבעד לחלון עם קפה משרדי. לא חייבים לצאת מהקצב ולארגן בוק לאינסטגרם שיראה לכל מי שצריך כמה החיים שלכם טובים יותר. אפשר להאט קצת את הריצה, אולי אפילו ללכת. ולקחת חופש כדי ליהנות ולבלות זמן עם אנשים שאוהבים, לא בשביל חשמל דמיוני. כי כולנו רקמה אנושית אחת עם נשמה ובלי שקעים. 

צורחים במיון ואף אחד לא מקשיב

האישה עמדה וצרחה שעתיים, סיפרה חברתי האחות, מאיימת ודורשת. המיון היה עמוס עד להתפקע, אחיות ורופאים מתרוצצים ומנסים לעצור את השטף עם סטטוסקופ ואצבעות בסכר, והאישה צורחת. היא רוצה מיטה לבן שלה, שיאשפזו ויטפלו בו עכשיו, ולא מעניין אותה, אבל אין מיטה, בכל בית החולים כולו, הוא מלא, כל מחלקה ומחלקה, ולכן עשרה ילדים מאושפזים כבר במיון עצמו, כי אין ברירה.

 אבל זה לא מעניין אותה, ובצדק, זה הילד שלה והתפקיד הבסיסי שמקודד בד.נ.א של כל הורה הוא לדאוג לילד שלו, ולפני הכל – לפני הדאגה למזון ופלייסטיישן וטיולים לחו"ל – הורה דואג שהילד שלו יחיה, בשולי המודעות שלנו ההורים מתרוצצים פחדים שלובשים כל מיני דמויות, ביניהן מחלות איומות שתוקפות לפתע, ואם כבר הגענו למיון כנראה שהשוליים הצטמצמו והפחד כבר יצא מהיער החשוך ומסתכל עלינו בעיניים אדומות ומלתעות גדולות ורטובות, אבל אין מיטה, ואין רופא פנוי, והאמא עומדת וצורחת כי היא מבועתת, כי המערכת שאמורה לעזור לה לא מתפקדת, ובמקום להציל את הבן שלה היא מאיימת להרוג אותו.

וחברתי האחות צריכה להסביר לה למה במקום לטפל בילדים אחרים, ולנסות להרגיע אותה, ומגיעים אנשי הביטחון, ומגיעים שוטרים, אבל הם לא יכולים לעשות כלום כי היא רק עומדת וצורחת, לא משליכה חפצים, לא חובטת בצוות, לא מספקת הצגה למצלמות האבטחה כדי לככב בידיעה בויינט ביום שאחרי, רק צועקת את מר לבה, ואין מיטה, רק אנשי ביטחון נבוכים ואחות אחת עייפה. 

לא מגיע מנהל המחלקה, או מנהל בית החולים, או מנכ"ל משרד הבריאות או השר, והם גם לא צריכים להגיע, כי מה זה משנה? הגהינום של המיון היה והווה ויהיה, הוא לא נושא לדיון אמיתי, הוא לא ישפיע על הבחירות הקרובות למשל. האם, כשתסיים לצרוח וכשתחזור הביתה עם בנה, לא תצביע לפי סעיף הבריאות במצע של אף מפלגה, וגם אני לא, ואתם, כי מה שקורה במיון נתפס כגזירת גורל, והבחירות הן על חסינות, וערבים, ואויבים דמונים ומדומיינים יותר או פחות, לא על המערכות שאמורות לתפקד ביום יום ולדאוג שלא לומר להציל את חיי האזרחים. 

והזקנה במסדרון? כשהיא במסדרון היא עסוקה מדי בכאן ועכשיו, בהישרדות. וכשהיא לא במסדרון אלא בבית היא שוכחת, וחוזרת להיות בעד או נגד ביבי, לפחד מהצד השני או לערוג לדו קיום, ומדחיקה את השעות בעולם הדמדומים של איכילוב או הלל יפה או סורוקה. גם אני הייתי במיון ילדים, זו אקס טריטוריה, עולם אחר, עולם חירום, שחדל להתקיים אחרי שהסדר שב על כנו והילד שלי טופל, נתפר, שוחרר. אף אחד לא רוצה לחשוב על בית החולים כשהוא לא זקוק לו, ובחדשות הוא יככב רק כשמדברים על סל התרופות ומשתמשים בו לנגח צד פוליטי כזה או אחר. אף אחד לא ייצא לרחובות להפגין, אנשים ימשיכו לחכות למיטה, לבדיקות, לניתוח, ומדי פעם למות. מפני זה אין חסינות, ולא נותר אלא לקוות שכשיגיע יומי המסדרון יהיה פנוי יחסית, ואף אחד לא יעמוד קרוב מדי ויצרח לי באוזן.  

לפרק את הארון של הרב רפי

תומר לא מבין את כל עניין הארון. הוא הסביר לי לא מזמן שאם יהיה לו בן, הוא יגיע הביתה יום אחד וידווח שיש לו חברה, או חבר. לצאת בשביל פיסת מידע כזו מאיזה ארון? הילד לא מבין בשביל מה זה טוב.

זו היתה שיחה שהשאירה אותי עם מחשבות עגומות. אני גדלתי בדור אחר לגמרי, כשלמדתי בתיכון לא היו בו הומואים ולסביות. מוצהרים. שנים אחרי גיליתי מי יצא מהארון ומתי, אבל בזמן אמת, ברעננה פנינת השרון, היו רק משפחות סטנדרטיות – למעט זוג גרוש אחד או שניים, הו כמה מסעיר – ובנים ובנות, סטרייטים וסטרייטיות. בדיחות על הומואים היו לגיטימיות, השימוש במילה הומו וברמזים לאקטים הומוסקסואליים כעלבון היה נפוץ.

כך שהנאורות שלי התבטאה בעיקר במחיאות כפיים נלהבות למי שיוצא מהארון, וקבלת האחר והשונה מייד אחרי שהצהיר על עצמו ככזה. הליברליות של הילדים שלי שונה. הם גדלים עוד מהגן בסביבה שיש בה הכל מכל – חד הוריים, צמד אמהות או צמד אבות. כל פורמט שתחשבו עליו, הם נתקלו או ייתקלו בו. לא הכל מושלם, יש גם במרכז תל אביב צרות אופקים פה ושם. אבל כשהם מסתכלים על הארון הוא כבר חצי שקוף, לא לגמרי קיים. חברים עם נטייה מינית שאינה סטרייטית? יש, וזה לא נושא ששווה שיחה. זו נאורות מתקדמת משמעותית מזו שלי. זו כבר לא קבלת האחר, זו תפיסה שאין בה "אחר".

כמה קילומטרים ואינספור שנות אור מכל זה יושב לו שר החינוך שאחראי על המערכת בה נמצאים צמד מילדי וחבריהם. בראיון ל"ידיעות אחרונות" ניסה הרב פרץ לצאת הכי ממלכתי שאפשר. תכף יש בחירות, וצריך להסביר את החבירה לכהניסטים, להעביר בקטנה מסר על אפרטהייד בשטחים, ועוד כל מיני עמדות, ביניהן גם האמירה ההיא על טיפולי המרה לגייז. הרב פרץ מתאמץ לצאת מכיל, מחבק ומקבל את השונה, ובטח, כל אחד יחיה איך שהוא רוצה, עד שהוא נשאל על הילדים שלו. מה יקרה אם אחד מהם יודיע לו שאינו סטרייט. זה כבר כנראה מפחיד מדי, כי כאן שר החינוך נופל: במקום להמשיך עם מנטרות הקבלה והחיבוק, הוא מסביר שהילדים שלו גדלו בסביבה טבעית ונורמלית, ולכן הוא אינו מודאג. 

מה אמורים לחשוב המורים והתלמידים חובבי בני מינם על האמירה הזו של השר. ואולי הם לא אמורים להיעלב, אלא ההורים שלהם, שעד כה האמינו שהם מגדלים את ילדיהם באהבה כמו כל משפחה אחרת, ועכשיו שומעים שהם לא סיפקו להם סביבה נורמלית, סביבה טבעית, ופועל יוצא מזה הוא שמשהו בילדים שלהם לא בסדר. כנראה שזה מפלטו הלא לגמרי חדש של הנבל, ה"טבעיות". כאילו משפחה גרעינית ויחסים מונוגמיים הם טבע האדם, כאילו אין בהיסטוריה וגם היום תרבויות שבהן נהוג אחרת, כאילו לא כיכב יעקב אבינו בתנ"ך, עם צמד נשים שנשא לו בכיף שלו. מניח שלרב פרץ היה דבר או שניים לומר לו, אם לא היה חושש מדי לדבר איתו. כי עם כהניסט יש לפחות מכנה משותף, אבל ביגמיסט כמו יעקב?

ומה הם החיים המודרניים אם לא סדרה של תחבולות שנועדו להערים על הטבע? טכנולוגיה מודרנית שנועדה להתגבר על המגבלות שהשית האל על האדם, כולל מכונות מעופפות שנועדו לפתור את נושא הקמצנות של אלוהים בכל מה שקשור לחלוקת כנפיים לברואיו. הרב פרץ הרי הטיס בעצמו מכונה כזו, לא טבעית ומנוגדת לכוונת הבורא. מישהו עוד יתחשבן איתו גם על זה. בינתיים נותר רק לקוות שהרב-טייס-הומופוב יעזוב את משרד החינוך כמה שיותר מהר. על תומר והחברים שלו הוא כבר לא ישפיע.

מקלות ואבנים בטוויטר

בזמן שמלחמת העולם השלישית מתמתחת על קו הזינוק, התחוללה עוד מיני-שערורייה בפיד הטוויטר שלי: מישהי כתבה על כמה נפגעה מבן הזוג שלה, כשגילתה ששיקר לה. היא לא נידבה פרטים אבל כנראה שזה לא עצר שלל זרים מלהציע הצעות או להעביר ביקורת, כי הציוץ הבא שלה היה תגובה זועמת שבה היא מסבירה שהיא לא צריכה עצות, היא בסך הכול רצתה לפרוק. מה שכמובן עורר עוד תגובות כי בני אדם.

שזה לגיטימי, ולא נדיר – יש לא מעט ציוצים זועמים שעוסקים בתגובות של דושים/ימנים/שמאלנים לציוצים אחרים. וזה מעורר בי את חוסר הנוחות וחוסר ההבנה שאני חש מול המדיה החברתית בשלל צורותיה מאז ומעולם. אני יכול להבין את הצורך לפרסם דברים בפייסבוק, טוויטר וכו'. אני מבין את הצורך בתשומת לב, את הצורך לומר משהו או יותר נכון לצעוק אותו מראש הגג. זה אנושי ובסיסי ומשתלב יפה עם תוכניות ריאליטי ושאר פורמטים של התפשטות בפומבי. והיי, כל אחד ומה שעושה לו טוב. אני לא שופט. מדי.

אבל בכל פעם שאני כותב משהו אני חושב עליו לא מעט. יש אנשים שם בחוץ, ולא כולם יבינו או יאהבו בהכרח את מה שיש לי לומר. חלקם חושבים אחרת ממני, חלקם סתם מרושעים, או אולי דבילים. מה לעשות. כשאני כותב משהו פומבי אני מרגיש כאילו אני צועק אותו ברחוב הומה אדם, וזה מגדיר את מה ואיך שאכתוב. חשיפה מבוקרת. וכן, מותר לצעוק דברים בחללים ציבוריים – בגבולות הסביר – אבל אי אפשר להתעלם מההשלכות, זה כבר בין נאיביות להיתממות. ולכן אני לא מבין את השימוש במקום הזה כדי לפרוק דברים אישיים, פרטיים וכואבים. אם אספר על פגיעה אישית או אכזבה מאדם אהוב לחברים קרובים, אני רשאי לצפות לאמפתיה ואהדה. אם אצעק בקניון הומה, אצפה לתגובות מדביל או אחד או שלושה שיעצבנו אותי רצח. 

יש גבול. קו עדין ודק ולא תמיד ברור, בין האישי לפומבי. חלק מזה נובע מהישיבה מול מקלדת לבד בבית. אני לא רואה את ההמון משמע הוא לא קיים. יש אשליה נעימה של כתיבה מדויקת רק לקבוצת האנשים שמגיבה לי בדרך כלל בפיד, והתעלמות מהמון פוטנציאלי בלתי נראה, או מהעובדה שחלק מהחברים הללו וירטואלים, אנשים שלא פגשתי מעולם ושאני מייחס להם תכונות ואופי מסוימים שלא בהכרח קשורים למציאות. מתישהו זה יתפוצץ. 

ומילא אם הייתי חושב שזה כי אני זקן ולא מבין, אבל כשאני מסתכל על צמד המתבגרים שיש לי בבית נראה שהם שלושה צעדים לפני. הם לא יחלמו לחלוק משהו אישי באמת בפיד ציבורי כלשהו. הספירות שבהן הם מסתובבים נחלקות לווטסאפ, שמוגבל למקסימום קבוצת חברים נבחרת, ולאינסטגרם, שבו עולים הרגעים הייצוגיים יותר. האישי מופרד מהפומבי הפרד היטב. כאילו יש כאן דור וחצי שהרשת החברתית גרמה לו לצאת מאיפוס, ואחריו הדור שלהם, שפחות או יותר נולד לתוך זה, וכבר מתנהל אחרת, נכון יותר.

חלק לא קטן מהצייצנים משתמשים בחשבון בדוי שמסתיר את זהותם האמיתית. זה מקל על החשיפה, אבל לא מפריע להם להתעצבן כשאנשים מגיבים באופן שלא נראה להם. זה מעורר בי חשד שלא רק החשיפה מספקת להם צורך מסוים, אלא גם התגובות המקוממות, שמצדיקות את מה שהם חושבים על המין האנושי, ומעמידות אותם מעל האחרים. אין לי בעיה עם העובדה שאנשים מרגישים נוח לחשוף הכול. אבל כמו שאמר ברוס ספרינגסטין באלבום ההופעה שלו: You wanna play, you gotta pay. אם אתה יוצא לצעוק את אשר על לבך בגשם זה בסדר, אבל קח בחשבון שתירטב.

מכונת הזמן ההפוכה של ברי סחרוף

הלכתי להופעה של ברי סחרוף וראיתי את האור שוב, או מחדש, או אולי מההתחלה. אני שונא הופעות נוסטלגיה, ובכל פעם שאני כבר מגיע לראות תחנת תרבות מאפירת שיער מנעורי מתלווה לאירוע חשש כבד. סחרוף היה התפכחות נעימה.

לא מעט מאלילי הרוק שלי מופיעים גם היום. חמי רודנר סיפר בראיון שיש לו חוזה עם המעריצים: הם באים להופעה, הוא מחזיר אותם בזמן לגיל 17. הייתי בהופעה של "איפה הילד" בבארבי וזה היה בדיוק ככה. מכונת זמן שלקחה אותי לסוף התיכון תחילת הצבא, וגרמה לי לזוז ולשיר לצלילים מן העבר, ולשמוח, ולהישאר אחר כך קצת מרוקן. כי אני כבר לא בן 17, כי זו היתה זריקה של סם, רגשות שהוחדרו עם תווית פג תוקף של כמה שעות. וכשהסם יורד והמציאות חוזרת ומזכירה את כל מה שהיה ונגמר ואבד, זה קצת עצוב.

"איפה הילד" נשמעו בדיוק כמו אז, כשרק גיליתי אותם. אבל היום הם בני חמישים ומשהו, שרים באותו עיבוד שירי אהבה פצועים שבטח התאימו להם בול לפני 30 שנה, ועכשיו מתפקדים על תקן מכונת להיטים, מכונת זמן. החיבור שלהם ושלי ל"מה שעובר עלי" הוא נוסטלגי. אין לו תוקף במציאות. זה נכון גם לגבי הקספרים, ו"מוניקה סקס". ואלה עוד המקרים המוצלחים, שמעתי את פורטיס מנסה לשיר בחיפוי כבד של הלהקה שלו ב"אינדינגב". זה היה עצוב ממש.

אבל סחרוף לא שם. מכונת הזמן שלו עובדת הפוך. היא לא שיגרה אותי אחורה בזמן לאשליה מתוקה של נעורים שחלפו. היא הביאה את שנות התשעים אל אני המבוגר, ועדכנה וחיברה אותן לכאן ועכשיו. 

זה לא רק שסחרוף נראה ומתנהל על הבמה כמו מישהו שעדיין רעב ונוכח וקיים, ולא עושה קריוקי למיטב להיטי העבר שלו. וזה גם לא רק העובדה שההופעה מורכבת משירים פחות מוכרים בהגדרה. אלה העיבודים. יום אחרי שמעתי כמה מהשירים שאהבתי נורא פעם מזמן ושכחתי מקיומם עד ההופעה, וגיליתי שהביצועים המוקלטים נשמעים מיושנים, חזקים הרבה פחות מאלה ששמעתי על הבמה. סחרוף לא ניסה להגיש למעריצים את אותה מוזיקה באותה אריזה. מה שנוגן על הבמה היה גירסה אחרת, מותאמת לסוף 2019. כשהוא שר על לילה בודד בבית מלון זה כבר לא נשמע כמו רוקר צעיר שמקטר אלא כמו אדם מבוגר, העיבוד היה מחוספס ובועט, לא קריר וחלקלק כמו ב-"1900?".

אולי זו גם איכות החומרים, אולי השירים של סחרוף היו תמיד פחות נטועים בהווה מסוים. אני בספק. אני חושב שזה האיש, האמן, שנותר רעב, שלא רוצה לוותר, לעצור, להפסיק להתקדם ולהסתפק רק בעבר. זה לפחות מה שעבר אלי בהופעה של יותר משעתיים שעשתה לי טוב, היי טבעי שעדיין לא ירד. איזה נסיך.  

רק להספיק לפני הצלצול

הכול התחיל להשתבש ב-7:39, הנקודה שבה צריך כבר להתחיל לזוז לזוז לזוז, שבה אנחנו כבר אמורים להיות אחרי שלבי ההכנה הבסיסיים, מוכנים לצאת לדרך ורק מושכים זמן, אבל בת השמונה החליטה שהיא חייבת לקחת צמד בובות, ומצאתי רק אחת, והיא הסבירה בתוקף שהן זוג, אי אפשר רק אחת כי השנייה תהיה בודדה, ובשלב מסוים התעצבנתי והודעתי לה שככה זה וזהו, אבל אלו שתי הדקות שהוציאו את הבוקר מאיזון והכניסו אותנו לאזור הסכנה של – חצוצרות – האיחור.

רצנו למטה בת שמונה ואני, היא נרגנת ואני עצבני, כדי לגלות את האופניים החדשים של תומר, שיוצא תמיד אחרינו, קשורים לשלי. התקשרתי אליו בזעם פעמיים, אין תשובה. רצתי למעלה, בת שמונה, קצת מרוצה מהמצב, נגררת אחרי. נעמדתי בדלת וצרחתי "תומר" אה-לה ג'ק ניקולסון ב"הניצוץ", ואין תשובה. התחלתי לחפש בחדרים, זו דירה תל אביבית לא גדולה, ומה נהיה פה, יקומים מקבילים? חטיפות חייזרים? עד שמצאתי את הנער עומד ומצחצח שיניים עם אוזניות.

צרחתי עליו באיפוק מרשים והוא ענה "בסדר בסדר" וירד אחרי למטה להתיר את הקשר הגורדי של מנעול הקריפטונייט בין זוגות האופניים, ונהם, שנייה לפני שהפלגנו בת השמונה ואני אל עבר האופק והצלצול: "היא בכיתה ג', אז מה אם היא תאחר". דהרתי בשדרה, התעלמתי מאדום, הסתכנתי בפקחים ב"הבימה" ועצרתי בחריקת בלם ליד שער בית הספר בדקה ל. הספקתי לחלץ הסכם שלום קר מבת השמונה, שעוד זעמה על הפרדת זוג הבובות אבל הסכימה לתת נשיקה. ורכבתי משם.

בדרך התעצבנתי עוד יותר על שניהם, ואז על עצמי על עצם זה שאני מתעצבן משטויות, ואז שוב עליהם כי ברור שהם כבר מזמן שכחו מכל העניין, ואני אסחוב את המועקה עמוק אל תוך היום הזה. 

וחוץ מזה במובן מסוים וצר תומר צודק, היא רק בכיתה ג', אז מה אם היא תאחר. אז מה אם אני אאחר. כדור הארץ ימשיך להסתובב, העתיד לא ישתנה. אבל אני שונא לאחר, ומעבר למקרה המסוים הזה כל איחור, אבל בעיקר כזה שקשור לילדים ולמסגרות, מסמל את הפוטנציאל של הרכבת לרדת מהמסילה, כי כל החיים המודרניים האלה עם להביא ולאסוף בזמן, ולשלם חשבונות ולאזן הוצאות וכל החרא הזה, הם המון כדורים שנמצאים באוויר, ואם אפספס אולי אצליח לתפוס את הכדור הסורר בזמן והכול יהיה בסדר, אבל אולי גם לא, והוא ייפול, ואחריו כל השאר, וכל היציבות המדומיינת תיעלם לטובת כאוס ואבדון. לאחר, לאבד שליטה, לפשל, זו חרדה שלא נגמרת, שחיה תמיד בקצה המודעות. ולא משנה שכשמשהו אכן משתבש לא קורה כלום, והחיים ממשיכים, הרי כבר איחרתי ופישלתי ודבר לא קרה. אבל אל תציקו לי עם העובדות. תכף צלצול. 

%d בלוגרים אהבו את זה: