מתחילת היום הרגשתי מעוך וחלוש, ובערב היה לי קר, למרות שהמעלות בחוץ עדיין באווירת אוגוסט. המדחום הראה 38.5. קרסתי למיטה. 

זה היה סיפור של 24 שעות, בלי תסמינים אחרים. הוא הגיע אחרי שבועיים קשים ומדכדכים, שילוב של פרידה קשה וחבר ששיתף בשורות מרות במיוחד. שבועיים בסימן של סוף רע. היה לי ברור שהדברים קשורים זה בזה.

הגוף שלי החליט שהשבועיים האחרונים היו יותר מדי מהכל, בשילוב פחות מדי שינה, ולקח הפסקה יזומה. לא הבנתי שאני צריך לעצור רגע ולנוח? הוא יחליט בשבילי. 

לא ראיתי את זה בא, יש משהו מתעתע ביום יום. אני מנהל שיחה דרמטית ואז הולך לעבודה. מקבל חדשות של חיים ומוות ומכין אוכל לילדים. השעון ממשיך לנוע קדימה באותו קצב. יש בזה משהו לא סביר, בלתי נסבל. אני זוכר את התחושה אחרי שאבא שלי נפטר. כאילו האדמה רועדת בעוצמה בלתי נתפסת אבל חוץ ממני אף אחד לא מרגיש. 

כך ששבועיים אני מסתובב בעולם כאילו הכל כרגיל. נפגש עם חברים, מקפל כביסה, קורא ספר, מתעדכן בחדשות ועובד. ומתחת לפסאדה הזו יש מועקה ויגון וחוסר הבנה. כי הכל ברור והגיוני ובלתי נתפס בעת ובעונה אחת. 

זה קשר גורדי, אין דרך להתיר את זה. אני לא מסוגל לעצור הכל ולהודיע שהיי, אני קורס פה רגע, לא להעביר לי שיחות. לטוב ולרע הצורך להמשיך לתפקד חזק ממני. הישרדותי. כי האוכל לצאצאה לא יכין את עצמו, העולם ימשיך להסתובב, המטלות לא ייעלמו. 

אבל יש קו גבול בלתי נראה בחול. וכשאני חוצה אותו החום עולה ומבוגר אחראי דמיוני מכריח אותי לעצור ושולח אותי לנוח קצת. ל-24 שעות שבהן אזוז פחות ואחשוב ואשהה בתוך העצב. אחר כך אפשר להמשיך.

בדיעבד אפשר לומר שראיתי את זה מגיע. משהו באוויר בישר רעות. אלא שכמה פעמים חשתי דקירות נבואיות כאלו בצד ושום דבר לא קרה? אימון חג, מתכנסים כדי ללכת מכות לפני כניסת יום כיפור. 18 סיבובים של ספארינג, קרבות אימון. אני מסתכל מסביב ורוב האנשים שאני רגיל להתאמן איתם לא שם. הפרצופים מוכרים אבל זו לא החבורה שלי. מטריד.

אני מרגיע את הקולות המזהירים וחושב שיהיה בסדר, ובאמת למשך 17.5 סיבובים הכל בסדר, ובחצי דקה האחרונה של הסיבוב האחרון אני חוטף אגרוף באף, ויש סאונדאפקט מתפצח כזה, ״קראנץ׳״ קטן, וקצת דם, אולי לא קצת, וכאב עמום ומעצבן. וזהו. אני לא מתרגש, בעיקר מתוסכל. אני מכיר את הנוהל: אף דואב לשבוע שבועיים, פנס נאה בעין משטפי הדם, אין ספארינג עד שכל זה נרגע. וקרח, שים הרבה קרח. יעבור.

פציעות קורות, כמו שאמר אחד האנשים האהובים עלי בכת האיגרוף: אנחנו לא משחקים פה טניס. ועדיין אני תוהה לגבי הפציעה המסוימת הזו. היא הגיעה אחרי ערב קשה שאחריו לילה טרוף שינה. באתי טרוד ומדוכדך, מקווה שהאימון יספק בריחה מתודלקת אדרנלין ממחשבות וספקות. אבל ייתכן שהם רדפו אחרי אל המזרן, מסיחים את דעתי מספיק כדי לספוג מכה שלא היתה אמורה לפגוע.

קלישאת האיגרוף האהובה עלי אומרת שאתה לא מפסיד כשאתה נופל, אתה מפסיד כשאתה לא קם. אבל לפעמים צריך לדעת מתי ספגת מספיק, מתי עוד ניסיון לחזור ולעמוד יוביל רק למפח נפש ולסת כואבת. כן, אפשר להתרומם על הרגליים ולהמשיך אבל זה לא יוביל לשום דבר טוב. זה לא היום שלך, זה לא יעבוד. רד מהזירה, תן לזמן לרפא את הפצעים. 

זה לא אומר שהייתי צריך לוותר מראש. טוב שהגעתי לאימון, ובאמת שרובו היה מוצלח. וגם אם הסוף היה לא טוב זזתי ולמדתי והתקדמתי עוד קצת. וגם מהמפלה הזאת בסוף אתאושש. רק צריך זמן. הרבה קרח וזמן.

הייתי השנה ברואנדה ובקניה אבל בעולם הכי שלישי נתקלתי השבוע בתחנה המרכזית החדשה של תל אביב.

מן הסתם ידעתי שמדובר במקום איום ונורא. ידיעה כללית כזו, בשולי המוח, משהו רחוק שלא באמת קשור אלי, כמו רעידת אדמה בנפאל, כמו עזה. ואז החלטנו לנסוע לסיני, האוטובוס לאילת יוצא מהתחנה, והנה אני שם, מזועזע.

לא חסרים מקומות מוזנחים ומלוכלכים בישראל, אבל התחנה המרכזית היא מקום שבור. נראה שמישהו התאמץ בכוונת מכוון להפוך אותה לדוחה, לא יעילה, הרוסה. זה מתחיל בחיפוש אחר מעלית בקומה הראשונה, שנראית כמו שוק עמוס בעיר ענייה בהודו. רק מעלית אחת עובדת. ואז יוצאים אל קומת רציפי האוטובוס. טינופת, אריחים שבורים, שירותים נעולים, הומלסים, ג'נקיז, יצורים.

חיפשנו שלטים, שאלנו אנשים, ובסוף מצאנו את הרציף הלא ממש מסומן שלנו, ליד חנויות שרובן סגורות ומנותצות. החלל גדול ורחב אבל ספסלים בו מעט, ואם אפשר למקם אותם צמוד לפח אשפה גדוש למה לא. מישהו חדור ייאוש קיומי ושנאת אדם תכנן פה גם את סידורי הישיבה. בת הזוג שואלת אם באמת אין שירותים פתוחים בכל הקומה. אין. יש בקומה מעל אבל לא מומלץ ללכת, כי אין לדעת במי תיתקל בפנים. מסוממים? זומבים?

כשהאוטובוס מגיע – בזמן! – תחושת ההקלה פיזית. כאילו עברנו דרך יקום צידי אפל שלא קשור לתל אביב של 2026 או לכלי הרכב המודרני שאנחנו יושבים בו. אבל זה מה שנורא באמת בתחנה המרכזית: לא מדובר במבנה נטוש בצד הלא נכון של העיר. זה עדיין מסוף תחבורה מרכזי, שלכאורה נמצא תחת אחריות הרשויות וחברות התחבורה הציבורית, שמזניחות אותו ואת הנוסעים, מרימות אצבע משולשת אל מול האנשים שהן אמורות לשרת. הביקור בתחנה המרכזית הרגיש כמו אזהרה לקראת הבחירות הקרובות, לקראת המשך ההידרדרות של המקום הזה. בקרוב של הסרט שאנחנו עלולים לחיות בו ממש בקרוב, התחתית של הבור בסוף הנפילה.

״עכשיו, עכשיו!״

אני במרכז זירה על גג בדרום תל אביב. מוקף בקהל שבשלב הזה אני לא מודע לקיומו. החושים שלי מוגבלים: אני ממוקד ביריב שעומד מולי. בזווית העין הגר, השופטת והמאמנת של שנינו. אני שומע את רום, איש הפינה המופלא, שצועק עלי לצאת להתקפה, עכשיו. 

אין לי אוויר ואין לי כוח. לצאת להתקפה? עכשיו? מרחוק אני שומע גם את איש הפינה של היריב, נדמה לי שהוא צועק את אותן המילים. כנראה שגם ליריב לא נותר חמצן בריאות. הרגע סיימתי לשגר כמה אגרופים, נראה לי שהם היו לא רעים בכלל. אפשר לנוח לרגע?

אי אפשר. אני גונב עוד שנייה, זז, מטעה, וזורק ידיים קדימה שוב. אני לא רוצה לאכזב את רום, ולגבי מנוחה – לא לשם כך התכנסנו. למה בעצם התכנסתי לתוך הסיפור הזה, שוב? אין לי תשובה טובה. בפעם הראשונה שהשתתפתי בקרב לא ידעתי למה אני נכנס. בעיקר לא דמיינתי את רכבת ההרים הרגשית שלפני. גלי חרדה לא סדירים שגואים פתאום ומאיימים להטביע אותי. יש משהו כל כך לא טבעי בכניסה לשטח סגור מוקף קהל, כולל מכרים וחברים, שבו מישהו ינסה להכות אותי הכי חזק שהוא יכול. 

אבל עבר זמן, הפניקה שלפני נשכחה, ההתעלות שאחרי חקוקה היטב בזיכרון. וחוץ מזה סיפרתי לעצמי שהפעם זה שונה. אז: הקרב היה מול יריב לא מוכר, שאין לי מושג מה יקרה מולו. עכשיו: חבר למועדון הקרב לקשישים, אנחנו מתאגרפים זה מול זה בקרבות אימון, ספארינג, פעמיים בשבוע לפחות. אני יודע למה אני נכנס, שנינו לא באים להשתולל ולגרום נזק, זה בעצם יהיה דומה לקרב אימון. 

לא דומה. קרב אימון אפשר לעצור בכל רגע נתון, לסמן ליריב שיכה חלש יותר, לנסות דברים חדשים. זו סימולציה, משחק, שעשועי כאילו. הזירה היא אכסניה אחרת שמכתיבה חוקים נוקשים. זה הדבר עצמו. לא עוצרים, לא חושבים, לא עובדים חלש. הגוף מתפקד על אוטומט, כל המהלכים המתוחכמים שתכננתי לעשות נשכחים, מה שקורה בפועל הוא רק מה שכבר נקלט בזיכרון שריר. בין סיבוב לסיבוב אני נאבק להסדיר נשימה. אחרי שבוע של מחשבות, תהיות, חששות, פתאום הכל קורה, מהר וחזק, כמעט מדי.

הסיבוב השלישי והאחרון הוא הקשה מכולם. אין אוויר ואין כוח, וזה הסיבוב שבו צריך לתת את הכל. כשהגונג מהדהד לסיום אני נשטף סיפוק והקלה משכרים. המוח שלי מייצר חומרים שאין סם שיתחרה בהם. אני והאיש שלפני רגע ניסה להוריד לי את הראש מתחבקים, אסירי תודה. אני יורד מהזירה, מותש ומרחף. בת הזוג מחכה לי עם בירה. אני לא עושה את זה יותר בחיים, אני אומר לה. היא מחייכת. ואם אני אשאל אותך מחר? מחר עדיין אגיד לא. אבל בעוד שבוע? אין לדעת. 

לאמא שלי יש מנהג: היא תמיד קוראת את העמוד האחרון של כל ספר שהיא מתחילה. תמיד חשבתי שזה איום ונורא, הרבה לפני שספוילרים הפכו לחטא בלתי נסלח. 

בתקופה האחרונה אני מתחיל לשנות את דעתי. אני קורא עכשיו את "כפרה" המעולה של איאן מקיואן. אחת מהדמויות הראשיות חווה בפרק שאני קורא את תחילת מלחמת העולם השנייה כאחות בבית חולים לונדוני. לא כיף לה. 

מעבר להמוני חיילים עם פציעות מזעזעות מרחף מעליה איום הפלישה הגרמנית. היא מסתובבת ברחוב בתחושה שבכל רגע עולמה עומד לקרוס. פלישה, כיבוש וכל מה שמתלווה להם. 

מתחשק לי לשלוח יד מנחמת, ולספר לה שיהיה בסדר. שענני התבוסה הוודאית יתפזרו בלי להמטיר גשם. אני נורא רוצה לגלות לה את הסוף, מזדהה עם עינוי חוסר הוודאות שהיא נתונה בו. 

אני מניח שאמא שלי צריכה לדעת את הסוף מראש כי החיים זימנו לה מספיק הפתעות קשות. בעת הזו גם אני רוצה לדפדף קדימה. הבו לי ספוילר. עייפתי מחיים על סף עוד מלחמה איזורית או עולמית. אני חרד מהבחירות הקרובות שאולי יסמנו שינוי לטובה ואולי את המשך והאצת ההידרדרות. 

פעם היה בקריאת הכותרות אלמנט של סקרנות, של מעקב אחר עלילה מפותלת ומרתקת, שאיכשהו תסתיים בטוב, בלי לנקוש על הדלת שלי. אבל כדי לתחזק נקודת מבט כזו צריך מרכיב קריטי אחד – אמונה. שכנוע פנימי בסיסי שבסוף יהיה בסדר. השנים האחרונות ערערו את האמונה הזו. כל מה שהייתי רוצה זה להפר איזה חוק קוסמי ולהציץ לרגע לעתיד כדי לדעת מה יקרה. טוב או רע, העיקר לדעת. 

אני יושב מול המחשב בעבודה וחושב על עיסקאות עם השטן. כבר כמה שבועות טובים שאני מנסה לבנות כלי מבוסס בינה מלאכותית באמצעות תואם-קלוד של התאגיד שבו אני עובד. וזה קלי קלות וקשה להפליא, מפעים ומתסכל. 

כל מה שצריך הוא לכתוב תיאור של מה שאתה רוצה. תכנות? עיצוב? זה כל כך 2022, כישורים זניחים, מי צריך את זה. אני מקליד וקצות האצבעות מפעילים צוות וירטואלי של כל בעלי המקצוע האלה של פעם, שיבנו לי את מה שאני רוצה. אני מרגיש כמו אלוהים, כותב ״ויהי ממשק״, והנה יש ממשק.

עקום. הסברתי בדיוק מה אני רוצה, וקיבלתי גרוטאה מקרטעת. קצת כמו אגדות עם על מי שמבקש משאלה משד או מהשטן ומגלה שהיה כדאי להוסיף אותיות קטנות, שהדברים שלא חשב עליהם הם אלה שיובילו למפלתו. ביקשתי מהכלי שיראה את התוצאות הכי פופולריות אבל אף אחד לא אמר למכונה לא להוסיף תוצאות מומצאות משלה. הוריתי לאפשר חיפוש, אבל לא ציינתי שהחיפוש צריך לקחת בחשבון אם התוצאה ישנה או חדשה. ועוד כהנה וכהנה. 

אני מוסיף ומשנה, בוחן ומתעצבן. ותוהה אם אי פעם ישות כלשהי שיחקה והקלידה והביטה בבני האדם שיצרה וספקה כפיים בתסכול. ונמאס לה, או שנגמרו הטוקנים ולא התחשק לה לשלם עוד, והיא השאירה מאחור כוכב מסוכסך ומבולבל, אלים וסוער, והלכה לה להתחיל פרויקט אחר. 

גם אני התחלתי מהתחלה. ביקשתי מג׳מיני שיכתוב לי מסמך אפיון אחרי שהסברתי לו מה אני רוצה. אחר כך ביקשתי מכלי אחר שיקרא את המסמך וישאל אותי שאלות עליו עד שאומר לו להפסיק. מקץ שעה וחצי של שאלות התעייפתי. את מסמך האפיון המעודכן נתתי לכלי שלישי, שיתחיל לבנות. שיח בין מכונות ותוצאה סופית שלא ברור מה החלק שלי בה, מלבד רעיון ובקשה ראשוניים. 

עוד לא החלטתי אם אני מפחד מ-AI. אני מרגיש שאני חי ברגע שלפני מהפיכה שתגרום לזו התעשייתית להיראות כמו שעשוע תמים. אולי יהיה נפלא, אולי יהיה נורא. אני סקרן ונלהב, ובה בעת רוצה לחזור לעולם אנלוגי של טלפון חוגה. 

זה התחיל במקרה. אחד המתאמנים של הגר החליט שהוא רוצה לעלות לקרב, והיא חיפשה לו שותפים לספארינג, קרבות אימון, בשעות שנוחות לו – שמונה לפנות בוקר בשני וחמישי. הפור נפל עלי ועוד מתאמן, כנראה מתוך ההנחה ההגיונית שלא נשתולל מדי, וניתן לאיש לעבוד וללמוד. 

הסכמתי, למרות שאני חושש מספארינג בכלל, ולא בא לי לחטוף מכות בבוקר בפרט. אמרתי לעצמי שזה זמני, בסך הכל חודש. זה היה אי אז בפברואר. מועד הקרב חלף עבר, ומוסד הספארינג על הבוקר התקבע. נוסדה קבוצת ווטסאפ, הצטרפו עוד אנשים, ושני בקרים בשבוע אני מוצא את עצמי קם מוקדם ותוהה למה לעזאזל עשיתי את זה לעצמי.

אני נהנה מזה. כלומר לא בהתחלה. לפני אני בעיקר עייף ומיואש. בקושי התעוררתי ושתיתי קפה ראשון, מה מכות עכשיו. אין לי כוח פיזית. מבחינה נפשית זה מורכב עוד יותר: תמיד יש אלמנט של פחד מכאב, מפציעה. אבל מעבר לזה החשש מהשפלה. מלחטוף את המכה שתפיל אותי, מלהיות גרוע, מביך. זה לא רציונלי, כל האנשים שאני מתאמן איתם חביבים ומוצלחים. רובם השאירו כבר את גיל ארבעים מאחור, וכולנו באותה סירה רעועה בסופו של דבר. אז מה. הפחד שם.

ואז מתחילים. ובתוך הראש שלי משתרר שקט. אין זמן למחשבות, תהיות, ספקות. אחד השותפים למועדון הקרב לקשישים טוען שהגוף מגיב לספארינג כאילו הוא בתאונת דרכים מתמשכת. נשמע כיף. בגדול טרדות וחששות היום יום מאופסנים בצד, ואני עסוק בלזוז ולהגיב. לפעמים זה מרגיש כמו מדיטציה ברמה גבוהה. איגרוף זן.

חלק מהותי מהעניין הוא השותפים לאירוע. מדד המצ׳ואיזם נמוך להפליא במפגשים שלנו. אף אחד לא בא כדי להוכיח משהו על חשבון היריב, אף אחד לא רוצה להכאיב או לפגוע. כולנו רוצים להשתפר, ליישם טכניקות חדשות. פה חבלה, שם פנס קטן בעין. בכל זאת, אנחנו לא משחקים טניס. אבל כשהיריב מצליח להכניס מכה מוצלחת אני קצת שמח בשבילו, ואחרי שנגמר אנחנו נותנים טיפים ועצות אחד לשני, ובאופו כללי מתפקדים פחות כמועדון קרב מדמם של זכרי אלפא, ויותר כמעגל חיבוקי של גברים בגיל העמידה. רק עם מכות. 

אני לא יודע כמה זמן זה יחזיק. מדובר באנשים עם עבודה, ילדים, חיים. אני נהנה מזה כל עוד זה נמשך. נחמד לגלות שהחיים יכולים לחדש ולהפתיע אי שם בנקודת האמצע שלהם, גם אם זה באמצעות מכה ישרה לסנטר.

אני מאוד נהנה מ״זהב שחור״, הסדרה של כאן 11 על תולדות הראפ הישראלי. נהנה וחושד ותוהה. היא מעלה באוב מוזיקה שבזמן אמת גרמה לי לסערה רגשית ועניין. זו סדרה שעשויה מעולה, מסעירה,  מניפולטיבית ומתעקשת על הסיפור שלה גם אם העובדות לא מסתדרות איתו. אני צופה ולומד על התפתחות ההיפ הופ בארץ הקודש, ומקבל על הדרך שיעור בעיתונות ומחאה.

הספק הראשון צץ אחרי פוסט שהעלה יואב קוטנר בפייסבוק. בפרק הראשון של הסדרה קוטנר מלוהק בתפקיד נציג הממסד השמרני שלא מתחבר לז׳אנר החדש והבועט. ״קצת וולגרי״ הוא אומר לאברי גלעד ב״עד פופ״, העריכה וההקשר מציבים את האמירה כביקורת על שב״ק ס׳. קוטנר שולף את הקטע המלא מהארכיון. לא שב״ק ולא ס׳, האמירה שלו באה בתגובה לשיר Me so Horny של  2 Live Crew הרכב שעשה ראפ מטונף ומיזוגני. כלומר עריכה מגמתית ואנטי עיתונאית שמוציאה את קוטנר רע בשביל סיפור. לא אהבתי. 

ואז הגיע הטור של תאמר נאפר שבו הוא מסביר למה סירב להשתתף בסדרה. כי הוא ראפר פלסטיני מבחינתו, כי הראפ בישראל עושה רעש של כאילו מחאה אבל למעשה נטמע במיינסטרים. ״גיחכתי כשראיתי חלק מהם עולים לבמה עם שירים פרו-צה"ל כשהם לובשים חולצה של מוחמד עלי. הם אהבו את הדימוי של המרד, אבל לא שאלו נגד מי הוא נולד״. למה הוא לא מתראיין לסדרה ואומר בדיוק את זה? ״כי זה הרבה יותר עמוק מפינה קצרה שנערכת. מעבר למשבצת בתוך איזה פרק.״

יש לי בעיה עם נאפר ועם יוצרי הסדרה. הוא בחר לא לדבר, הם בחרו לכבד את זה ולא לדון בסיפור שלו. איזו שתיקה מכובדת ומפוארת. נאפר צודק פעמיים: ראפ היא מוזיקת מחאה, ולהיות ערבי בישראל שהופכת ימנית וגזענית יותר ויותר זה קשה. ולכן, אם אתה אמן מחאה, קח את המיקרופון שנותנים לך ותמחה. רוצה שלא יערכו אותך עריכה מגמתית? תדרוש את זה. התגובות הגזעניות והשטחיות לטור של נאפר (אותו הוא פרסם בפייסבוק) רק מוכיחות שהוא צודק. לא לומר את כל הדברים האלה בסדרה זו טהרנות, זה להשאיר את המגרש לקבוצה היריבה בשם איזה עיקרון נעלה ומטופש. 

ויוצרי הסדרה? הם בחרו לא לספר את הסיפור של נאפר מתוך כבוד להחלטה שלו. איזה יופי. להוציא את קוטנר מהקשרו זה אחלה, אבל לדון בראפ פלסטיני, בהיבט של הז׳אנר כמוזיקת מחאה של מיעוט שמדוכא וחוטף מכות מהמשטרה, פחות. 

אפשר להבין אותם, למה ללכת למחוזות פרובוקטיביים, להסתבך עם גורמי שלטון שיטנפו על כאן 11 והמסרים השמאלניים שלהם, אם אפשר להתמקד בשב״ק ס׳ ששרים על נקבות, ובנימי נים, ראפר פרוע שמחלטר בערוץ הילדים. בפרק הבא יגיעו סאבלימינל והצל. לתפארת המדינה והראפ הציוני ממלכתי.  

אני לא מצליח להפנים את עניין איזורי הזמן. אני מבין את הלמה והאיך, ועדיין לא ברור לי מה פתאום החברה שלי כותבת לי לילה טוב בחמש בערב. אני מסתכל בשעון ולא מבין, עוד לא אכלתי ארוחת ערב אפילו, מה נהיה? 

וכל זה כי טסתי לחו״ל? יש משהו לא טבעי בפורמט הזה. אתם באמת מצפים ממני להאמין שמפלצת המתכת הזו מסוגלת לעוף? מה אני ילד, הדבקתם לה כנפיים כדי שהיא תזכיר לי ציפור, ועכשיו אני אמור לקנות את הסיפור המופרך הזה? נכנסים, יש המון רעש ואיזו אנימציה של עננים חולפים בחוץ, ופתאום אני בארץ זרה, שבה הזמן מתנהג אחרת. זה חומר לסרט מדע בדיוני שהייתי רואה בנטפליקס, תרמית, קנונייה. 

אני בריו דה ז׳ניירו, השעה רק תשע בערב, אבל האנשים שאני אוהב ישנים כבר מזמן. הגעתי לכאן במכונה דמוית הציפור ההיא, ומאז כשאני קם בבוקר הילדים שלי, החברים, כולם כבר באמצע היום שלהם. ומוקדם בערב הם נעלמים, ואני מרגיש קצת לבד. מדברים על עולם קטן, כפר גלובלי, אבל איך זה מסתדר עם הבדידות והמרחק?  

ובכלל איזורי זמן הם המצאה אנושית. אין חיה כזאת. שעון קיץ, איזורים גיאוגרפיים, מי קבע את כל זה? מי החליט שהחברה שלי תלך לישון כשאצלי בשעון השעה חמש ולא, למשל, שבע בערב דווקא? הייתי במפגש של חברי קהילת ווייז בקנדה לפני כמה שנים, ואחד מהם הגיע לאירוע גמור מעייפות. כך למדתי שבקנדה יש שישה איזורי זמן, הבנאדם בג׳ט לג מבלי שיצא מהמדינה שלו. יעפת נטולת דיוטי פרי, איך ממשלות לא נופלות על כאלה דברים? 

בסין הבינו את האבסורד כבר מזמן. תיאורטית היו אמורים להיות בה חמישה איזורי זמן, אבל ב-1949 החליט מאו טסה טונג שאחדות לאומית חשובה יותר מהכל, גם מזוויות של השמש וקווי אורך, ומאז יש בסין איזור זמן אחד. מה שאומר שזה בסופו של דבר עניין של החלטה, אין לא יכול, יש לא רוצה. אור או חושך, הייתי יכול לכתוב עכשיו בווטסאפ לחברה שלי והיא היתה עונה, אם רק היתה לנו הנהגה שמתעדפת אחדות ואהבה על פני גיאוגרפיה. עד שזה יקרה אלך לישון במקום זר וזמן אחר, ואתגעגע הביתה.