הבלדה על סרגיי מנדל

תפסנו את פינת הצל היחידה בשטח והבטנו בחיילים מתרוצצים אנה ואנה, מחפשים חברים, קרובי משפחה ומזון, לאו דווקא בסדר הזה. המשפחות הגיעו בחלקן בחולצות שהודפסו במיוחד לכבוד האירוע: וריאציות על תמונה של הילד/ה וכיתובים בנוסח ״המפקדת שלכם, הגאווה שלנו״. משפחה אחת הגדילה לעשות והביאה פוסטר ענק של הבת, כולל בלונים צמודים מלמעלה.

תומר ניגש אלינו, נרגש, מלווה במ״מ שלו. הוא הציג אותו בשמו בלבד, ואמא של תומר, שלא שמה לב לדרגות, שאלה את המפקד בנימוס ״ואיפה אתה משובץ?״

מעבר לעובדה שמדובר ברגע קומי שכאילו נלקח מסרט ישראלי היה שם זיקוק מדויק של מהות הצבא. תומר ראה מולו את ה-מפקד, דמות סמכותית, בוגרת, כל יודעת. אני זוכר איך נראו לי המפקדים בטירונות והוותיקים ביחידה. ספק בני אדם ספק בני אלים, שאוצרים במוחם ניסיון וידע כבירים שאני יכול רק לייחל להם. אמא של תומר ראתה את מה שאני של היום ראיתי – עוד ילד במדים. גדול מתומר בשנה-שנתיים, נו בסדר.

ועל זה בנוי הקונספט של צבא – קח ילדים בגיל הנכון, הכפף אותם למרות של ילדים אחרים, שווק להם ערכים וקוממיות, סלק ציניות, אינטרסים ופוליטיקה, והופה – צבא. חלק מהילדים האלה יישארו בארגון, ויתבגרו כשהם מוקפים כל הזמן בילדים בני 18, שחייבים לציית להם ונוטים להעריץ אותם, ומזה שום דבר טוב כבר לא יצמח.

במקביל הסתיימה השבוע סאגת סרגיי מנדל. מאז 2018 אני מקבל אימיילים שמיועדים לאיש מילואים בשם זה. למה? ככה. נסיונות ליצור קשר עם הצבא הקטן והחכם והמוסרי בעולם כדי לפתור את העניין עלו בתוהו. אחד המיילים עסק בנושא העברת תשלום לסרגיי עבור הימים בהם הגן על המדינה. הוא כלל פרטי חשבון בנק, תעודת זהות ועוד. אחרי ששקלתי הונאה פיננסית קטנה ופסלתי, התקשרתי לטלפון שהופיע בין שאר הפרטים, והמלצתי לסרגיי להסדיר את העניין. הוא הבטיח לי במבטא רוסי קל שיעשה זאת, ושום דבר לא השתנה. המיילים המשיכו להגיע.

השבוע הגיע עוד מייל כזה. הפעם הצלחתי למצוא באתר הלא ידידותי של צה״ל אופציית יצירת קשר. אחרי יום הגיעה תשובה. התבקשתי לספק תעודת זהות, ואחרי כמה שעות הגיעה תשובה נוספת – מתברר שמשום מה האימייל שלי מופיע במסגרת פרטיו של מילואימניק אחר. נו שיט שרלוק. 

הבטיחו לי שהעניין יתוקן, ודמיינתי איך מערכת רעועה של ילדים עובדת על זה. ילדה שהתגייסה לפני חודשיים נושאת עיניים מעריצות אל ילדה שהתגייסה לפני שנה, שמעבירה את המידע לילד שנמצא בצבא כבר שלוש שנים, שמאשר את השינוי עם כבר-לא-כל-כך ילד שחתם קבע, שמעביר בקשה מסודרת למישהי שכבר החליטה על קריירה במדים. בסוף השרשרת הזו ממתין סרגיי מנדל לצו מילואים, הפעם למייל הנכון. אולי בגלל המבצע העונתי בעזה, אולי סתם ככה. תדע כל אם עברייה שהמייל יגיע, בסוף, לכתובת הנכונה.

העניין הפשוט הזה, ילדים

"יאללה מגניב" – גם אם אלו לא היו המילים המדויקות זה בהחלט היה הלך הרוח שסיכם את השיקולים שלי כשדנו באפשרות לעשות ילד. הייתי צעיר ולא חכם, כל העניין נראה לי טבעי לגמרי, ולך תחשוב מחוץ לקופסה שאתה שקוע בתוכה עד שאתה אפילו לא רואה את הדפנות.

10 חודשים אחרי שהתחלנו לנסות נולדה ילדה מושלמת מכל בחינה אפשרית ועוד קצת, בלידה סטנדרטית לגמרי. כי מה כבר הסיפור, לא? טבע וכל זה. 

כאמור צעיר ולא חכם במיוחד. השנים עברו והחיים הבהירו ששום דבר לא פשוט. האח של הילדה המושלמת לא הגיע בכזאת קלות, ומסביבי ראיתי חברים וחברות שעוברים דברים שהם לגמרי מהטבע, אבל מהצד האכזר והכואב שלו. החל מהריונות קשים, דרך הפלות, לידות חירום, ומגוון סיבוכים שאחרי. כיף במקסימום.

להריון, לידה והורות יש יחסי ציבור מטורפים בישראל. לעשות ילדים זו כמעט חובה, לא במובן החוקי אלא במובן הטוטאלי יותר, התרבותי. לכולם ברור מה המסלול – זוגיות וילדים – ולא מעט מגלים את סלעי המציאות החדים כשהם מנסים לשוט בנתיב הזה. בחודשים האחרונים שני אנשים שאני אוהב הפכו להורים, שניהם לא בדיוק במסלול הנורמטיבי, זה שאני גדלתי עליו כאחד ויחיד ואין בלתו. לא היה להם קל, והצעידה בשביל הצדדי לוותה בהמון התלבטויות וקשיים, וגם סכנות וסיבוכים, כי למה לא אם אפשר.

בשישי הייתי במסיבת השקת תינוק של אחת מהם. האירוע היה מושקע במיוחד, מה שגרם לי להרים גבה מטאפורית. אבל אז האם נשאה דברים, ולא השאירה עין יבשה על המדשאה. היא דיברה על הבת הבכורה, שנולדה היישר אל סגר הקורונה הראשון, ובמקום להסתובב איתה בגאווה בחוצות היה צריך להסתתר איתה מהנגיף. על אבא שלה שנפטר בלי להספיק לפגוש את הנכדים, ועל נטל האחריות של גידול ילדים בלי בן זוג. ואני חושב שהבנתי את הצורך בהשקה, בסוג של סימן קריאה.

אני זוכר את עצמי צועד עם נגה במנשא ברחובות, סופג את מבטי וחיוכי ה"איזה חמודה" ומחשב להתפקע מאושר, גאווה, משהו. ובמקביל את ניצני המחשבות על הסבא שיש לה מול זה שהיא לא תכיר, ניצנים שילבלבו ויהפכו למשבר לא קטן. עברו כמה שנים טובות עד שהבנתי כמה חרדות ותוגה וגעגוע כרוכים בדבר הקל, הפשוט והטבעי הזה, ילדים.

מזל טוב ליולדים וליולדות, מי ייתן ותשנו הרבה ותפחדו מעט. אני כבר בשלב שבו אני רודף אחרי זמן איכות עם הילדים הגדולים, אתם עוד מחליפים חיתול בשעות לא סבירות, אבל תכל'ס כולנו באותו מועדון משונה עם חברות לכל החיים. תיהנו?

מתגנבים דרך הסדקים הקטנים

אני אדם בוגר ומכיל, אני מתמודד עם משברים בעבודה, דאגות וחרדות עם הילדים, מנסה להבין את הצד השני בעימותים ולראות את המורכבות והתמונה הגדולה. אבל את האיש ששבר לי את הרגלית של האופניים החדשים אני רוצה לפוצץ במכות עם לום. 

אלה הסדקים הקטנים בסכר, החוליות החלשות בשרשרת. חלק גדול מהזמן שלי כאדם המתחזה לבוגר מוקדש לאיפוק. תחשוב על זה עוד רגע, תספור עד עשר, תשלח את המייל עוד שעה או מחר, תבין את הצד השני, את הזווית האחרת, את הפערים התרבותיים. תקבל, תכיל, כוסעמק. 

ורוב הזמן אני מצליח. אבל כשכל הגייסות מופנים אל חזית אחת, קל יותר למתגנבים יחידים לחדור מבעד לפרצות ולזרוע הרס וחורבן. אלו הקטנות ששוברות אותי. כי היכולת להתמודד היא משאב מתכלה. ואחרי שסיימתי להיות בוגר אחראי אל נוכח כל פיתולי העלילה שהחיים מזמנים, לא נותר בי כוח עוד. קשקשי השריון נשחקו עד דק, והעצבים נותרו חשופים מול זוטות הקיום.

אני זוכר את אמא שלי מחזיקה מעמד ביום הראשון של השבעה על אבא שלי ואז נשברת כשהתגלתה נזילה במדיח. כי די. וכך מצאתי את עצמי אחרי שבועות של פרויקטים מלחיצים בעבודה פלוס ענייני חופש גדול ושונות, מגיע לשחרר את האופניים, מגלה את הרגלית השבורה, ומאבד את הצפון לטובת פנטזיות על עצמות מנופצות ואגרופים מונפים.

אני לא יודע מיהו המפגע הדמיוני-דמוני, אבל נוח לי לדמיין אותו כאבטיפוס של הישראלי המכוער שעלה עם המכונית החדישה שלו על המדרכה, רמס את האופניים שלי, והפליג הלאה תוך צחוק מרושע כדי להתעלל  בקורבן הבא. קיימות עוד שלל אפשרויות כמובן. קשישה שלא שמה לב, טינאייג׳ר שרק עכשיו הוציא רשיון והיה לחוץ, פועל קשה יום שהחנה את המכונית קצת צמוד מדי. סיכוי סביר שאף אחד מהחשודים הסבירים הללו לא הרגיש אפילו את המכה הקטנה בכנף, טרודים בשגרה לחוצה ומהבילה של יולי. 

אבל מה לי ולכל התרחישים שוחרי השלום האלה. אני מעדיף ללהק לתפקיד הפוגע נבל חד מימדי. יש לי מספיק מורכבות מתישה ביום יום, והחיים הם לגמרי לא מה שהבטיחו לי בסרטי האייטיז שראיתי בקולנוע ברעננה. אז פעם בכמה זמן, דווקא בקטנות ומעצבנות, אני מאפשר לסופר אגו שלי אפטר קצר ומוציא את האיד למרפסת. וקצת להתפרץ, קצת לקלל, קצת לחשוב על ניפוץ פיקות ברך ופצפוץ מרפקים. קצת.

רק עוד ניצחון אחד ולישון

השבוע יגיע אל קו הגמר פרויקט חמוד להפליא שעבדתי עליו, ואני בפניקה, סינדרום הקיץ של אביה קלאסי, בלי סיבה טובה באמת. וכל העצבים האלה על שום מה ולמה? בגלל ההתעקשות המטופשת שלי לחשוב במונחי ניצחון. לא הצלחה – זה כבר עניין חמקמק ומורכב יותר. אני רוצה שהפרויקט יוכתר בסימן קריאה מהדהד, אני רוצה מחמאות וליטופים לאגו. ילדותי, אבל זה חזק ממני.

הפרויקט המדובר הוא שיתוף פעולה ראשוני של ווייז קארפול עם הופעה של הראפר ג׳ימבו ג׳יי ביום רביעי השבוע. הרעיון פשוט: במקום לחפש חנייה או לנסות להגיע לאמפי שוני בתחבורה ציבורית (בהצלחה עם זה) סעו יחד. השאלה שמטרידה אותי היא כמובן מה יקרה אם זה לא יצליח? 

התשובה היא כלום. מהסיבה הפשוטה שמדובר בניסוי, משהו חדש שצריך ללמוד ממנו ולהשתפר. אם מסתכלים על התמונה הגדולה, לערב המסוים הזה לא תהיה השפעה מכרעת על כלום ושום דבר. זה בדיוק ההבדל בין הצלחה, שנובעת מתהליך לטווח ארוך, לניצחון, שקשור יותר לטסטוסטרון ולצורך האנושי-ילדותי לאישור וחיזוק כאן ועכשיו.

לכאורה גם ניצחון זה עניין מורכב ורב מימדי, בנוסח הסטיקר שהופיע בסוף מלחמת לבנון השנייה, ״העיקר ההשתתפות״. זה קשקוש. רוקי אולי מפסיד בסוף הסרט הראשון, אבל ממהר לנצח ברוקי 2 וכל המשכוניו. יש ציטוט ספורט ידוע שאומר שהניצחון זה לא הדבר הכי חשוב, זה הדבר היחיד. התוצאה בסוף, השורה התחתונה, היא חזות הכול. מי נשאר עומד בזירה, מה מראה לוח התוצאות. זה מפתה, זה מסוכן.

כי ניצחון הוא הסיפוק המיידי של כאן ועכשיו, גם אם זה על חשבון המחר. זו האורגזמה של נצחון ששת הימים, ועשורים של כיבוש וטרור אחר כך. זה מנכ״ל מייקרוסופט שקורא לאייפון צעצוע שלא יציל את אפל, ומסתכל רק על שורת המכירות של מחשבים מבוססי חלונות. זו קבוצת אן.בי.איי שמחתימה כוכב ענק מזדקן כדי לזכות באליפות השנה ומוותרת על בחירות דראפט עתידיות שיבנו אותה לשנים קדימה. אלה בנות הברית שמוחצות ומשפילות את גרמניה בסוף מלחמת העולם הראשונה, רק כדי לראות אותה חוזרת, הפעם עם צלב קרס, פחות משני עשורים אחר כך.

בראיון שאחרי אחד מקרבות ה-UFC שראיתי עם תומר נשאל הלוחם המובס מה בדיוק קרה בזירה? לאורך הסיבובים הראשונים היה ברור שהוא מוביל בנקודות, ואז לפתע הוא חטף אגרוף ללסת ואיבד את ההכרה. I was winning until I wasn't, הוא ענה, וחשבתי שזה מקסים, שזה מוטו לחיים. שאת הצורך האובססיבי הזה לתמונת ניצחון צריך לשים בצד, ולהתארגן במקום על אורך רוח ומבט נחוש קדימה. אני על זה. מתכוון להתחיל עם זה תכף. כלומר בשבוע הבא.

שוקע בחולות מדבר ההורות או הקיטנה הכי גרועה בעולם

שוב ושוב עולה השאלה מה עושים כשהילד לא מרוצה מהקייטנה הנוכחית, מהחוג, מבית הספר. שעת ערב, הילד מקטר בווטסאפ שלא כיף לו בצבא, אבל ממש, ואני בבית חי את החיים הטובים על הספה, ומה עכשיו? לארגן רכב, תחמושת וצבעי הסוואה ולצאת לחלץ אותו? 

כי כיף זה קדוש, ולילד קשה, וקשה יש רק בלחם ופורסים אותו בעדינות כדי שיישאר רק הרך ומורחים שכבה עבה של שוקולד. ומסיעים ומשלמים, ולוקחים על הידיים מעל חול טורדני, טובעני, תובעני. כדי לא לצלק, לא להכאיב, וכי באנו להרים.

כשנגה היתה בגנון היא סירבה לצעוד על חול. אלה היו זמנים אחרים, גינות תל אביב לא היו מרופדות בחומר מרכך הזעזועים של היום, ותחושת הגרגרים הקטנים בין האצבעות לא באה לילדה טוב. וכך נשאתי אותה ממתקן למתקן, מנדנדה למגלשה, עד שנהיה כבד ונמאס. ניסיתי לשכנע, ניסיתי לאיים, אבל כלום לא עבד. בסוף תמיד נשברתי וסחבתי. 

עד שנגמרה השנה, והגננת שלחה תמונות כמקובל בימי טרום הסמארטפון, תמונות שבהן נגה משחקת בחדווה בארגז החול, כי מי בדיוק הפראייר שיסחוב אותה במשפחתון. ובזאת תם עידן ייסורי המצפון והרכבת האווירית למגלשה האדומה.

לכאורה המסקנה פשוטה – בעד הורות קשוחה, אולד סקול, נגד פינוק יתר. במקום להרים על הידיים הייתי צריך להרים את הקול ולסגור עניין. אבל אולי בדיוק להפך. אולי ההפרדה בין המקום בו היא יכולה להתמסר לקשיים ולחששות שלה לבין המקום שבו יש חול ואין ברירה עשתה לילדה רק טוב. אולי התפקיד שלי בשבתי כבית הוא לתת מקום לבכי, קיטורים ונהי, לחולשה ולוויתור, כדי שהם יהיו חזקים יותר בחוץ?

אין לי מושג איפה עובר הקו, אני מאלתר על בסיס יומי ומקווה לטוב. רב עם הקטנה על ללמוד להסתדר עם האופניים שלה בעצמה ברחבי העיר, ואין לי שמץ אם זה הזמן הנכון, ואולי מוקדם מדי, או מאוחר. כמו ממשלת ישראל אין לי אסטרטגיה, רק טקטיקה, אלתורים ותקווה להתערבות של אלוהים או מדינה זרה, מה שיבוא קודם. 

כרגע, אחרי כינוס הקבינט הפנימי, החלטתי על הפשרה הבאה – כן להסיע את הילד אל ומהצבא, אבל להימנע מלפרוץ לבסיס כדי לקחת אותו מהקייטנה הלא כיפית בעליל הזו הביתה. ונסיים בסטיקר שהילד שלח בווטסאפ כדי לחתום את השיחה: לא קצונה ולא קבע, רק סמים ומסיבות טבע. אמן.

נאצים והפלות – זו רק שאלה של מחיר

בית המשפט העליון בארה״ב דוהר בחדווה אל ימי הביניים וחברות ההייטק הגדולות לא היססו להגיב: כמה מהן, פייסבוק למשל, כבר הודיעו שיממנו לעובדות שיזדקקו לכך טיסה למדינה שמאפשרת הפלות. כי באמת, מי אם לא עובדות הייטק יזדקקו לסיוע בנושא שפוגע דווקא בנשים עניות ומוחלשות.

מה שמעניין הוא מה שלא נאמר. אף חברה גדולה לא הודיעה בינתיים שתפסיק לעשות עסקים עם ובמדינות שאוסרות באופן גורף הפלה. יש מדינות בארה״ב שבהן נערה צעירה שנאנסה לא רשאית לסיוע להפיל, אבל זה לא יפריע לבן אנד ג׳ריז למשל – החברה שלא מזמן החליטה לא למכור גלידה בשטחים הכבושים בישראל – להמשיך לפעול בהן. כי בסופו של דבר זה עניין של שורת רווח. וכבר אמר מייקל ג׳ורדן שגם רפובילקאים קונים סניקרס.

לא מזמן ובלי קשר דיברתי על נגה על מה היה אילו היינו נתיני הריייך השלישי. השאלה לא היתה האם היינו מצטרפים למחתרת נגד הנאצים, אלא מבחן מהותי הרבה יותר. נגיד, אמרה נגה, שהיינו גרמנים מן השורה, ויום אחד היתה מתדפקת על דלתנו משפחה יהודית ומבקשת מקלט. לא חברי עבר, לא שכנים, סתם זרים שנרדפים בגלל מוצאם. האם היינו מוכנים לסכן את חיינו, את חיי בני המשפחה, עבור זרים? התשובה, לצערנו, היא שכנראה שלא. המחיר גבוה מדי.

קשה לתקוף את חברות הענק ששותקות עכשיו. למה שייצאו נגד ההידרדרות המוסרית בארה״ב בזמן שהעולם מלא מדינות גרועות יותר. חברות מכל הסוגים מוכרות לסין, מנהלות קשרי מסחר עם הונגריה, פולין וברזיל. רוסיה היתה צריכה לפלוש למדינה שכנה כדי להרחיק ממנה חברות, סתם דיקטטורה רודפת להטב״קים זה לא מספיק.

ואנחנו? עם אפרטהייד-לייט בחצר האחורית, יוצאים נגד צביעות העולם והבי.די.אס ומוכרים נשק ותוכנות מעקב לדיקטטורות עם דם על הידיים עד לגובה המרפק, ומגמגמים מול הפלישה לאוקראינה כי היי, אינטרסים. 

בסופו של יום אופי ויושרה נמדדים בתווית המחיר. כמה מוכנים אדם, ארגון או מדינה לשלם במטבע קשיח של הפסד או פגיעה אמיתית בחיים עצמם. להודיע שהחברה לא תפעל במדינות שפוגעות בזכויות אדם באופן גורף, גם אם המניה תצלול. לצאת נגד השלטון גם במחיר ישיבה בכלא. לסכן את עצמך ואת אהוביך. יש מעט מאוד בני אדם שמשתייכים למועדון הקטן הזה. אני מקווה שלא אצטרך לבדוק אף פעם אם אני עומד בתנאי הקבלה.

נגיעה אחת רכה

זו לא היתה העוצמה כמו הנקודה המדויקת, וגם אז סביר להניח שלא היה קורה דבר אלמלא התנועה של ראש במסלול ה(לא) נכון אל עבר האגרוף. הרגשתי את זעזוע הפגיעה בעצמות יד ימין. הפרטנר שלי נעצר, והתיישב על המזרן סחרחר. הרגשתי נורא, הרגשתי נפלא.

הייתי מרגיש אחרת אם הוא היה מתאמן מתחיל, או צעיר מאוד, או מבוגר יותר. אבל הוא היה בערך בגילי, מנוסה ממני, וכבר יצא לנו להתאגרף לא מעט. חטפתי ועוד אחטוף ממנו, כך שהרגשות המנוגדים שלי היו באיזון כמעט מושלם: אני המחוברת והמתורבת, שמאלני יפה נפש, נגד אלימות וכל הג'אז הזה שנבהל מהאירוע, ומנגד סיפוק אלים שמבעבע מתחת.

רוב הזמן הספארינג, קרבות האימון, הם רק ייצוג של אלימות, דימוי של מה היה אילו כל הנוכחים היו רוצים לפרק זה לזה את הצורה. כולנו ממוגנים היטב, רובנו מכים זה את זה בנימוס יחסי. אבל מתחת לג'נטלמניות המתבקשת מסתובבים היצרים, הטסטוסטרון, הסרטים והטלוויזיה והמציאות שמקיפים אותנו. לא פעם בתחילת הסיבוב שני הצדדים מבטיחים זה לזה שהפעם עובדים לאט וחלש, אבל כמה שניות אחרי, הדופמין והאדרנלין מתחילים לזרום והאגרופים עפים ויאללה בלאגן.

אני חי בסביבה סטרילית, דופק רגוע, ווליום נמוך. בעיתון היו צרחות במסדרונות וזימה באוויר, לטוב ובעיקר לרע. אני לא מתגעגע לבוס הצרוד מצעקות יום אתמול, ולשלל גווני ההטרדות שרצו שם. בקורפורייט אמריקה זה הפוך. אין בעיות, יש אתגרים, אין כשלונות וטעויות, רק הזדמנויות ללמוד ולהשתפר. כולם מנומסים, לא מנבלים את הפה, והכל מזכיר לי משהו שמישהי אמרה לי על תקופת מגוריה בצפון תל אביב – אנשים מסתובבים שם כאילו שכחו שיש להם איברי מין. סטרילי אומרים לכם. 

וזה מצוין, ככה סביבת עבודה צריכה להיות, גם בשביל גבר פריבילג כמוני, בטח בשביל כל השאר. כשאני חושב על מקום התעסוקה העתידי של הבנות שלי העיתון הוא הגהינום, והמקום הנוכחי הוא האידיאל. אבל כל מה שנשמר תחת שליטה ובטמפרטורת החדר במשך רוב שעות היממה צריך לצאת החוצה איכשהו, אם בסיוע החברה הנכונה בשילוב אלכוהול ושאר חומרים, ואם באמצעות כפפות איגרוף ומגן שיניים. 

וכך כשהיד של היריב שלי יורדת ואני מזהה את הפתח אני כבר לא חושב, כי אנחנו עמוק בלהט הרגע, ואני במצב הישרדות אחרי כמה מכות נאות שחטפתי, ואגרוף ימין נכנס מאליו במכת וו לא אלגנטית היישר לפרצוף שלו, ושנייה אחרי קצת לא נעים לי, אבל מתחת לשכבת התרבות הדקה שוטף אותי גל קטן של הנאה קמאית. בפנים שלך, בנאדם. 

בסוף מכונת הלהיטים מנצחת

להקת הקאברים היתה מעולה, אין מה לומר, נגננים רוצחים, סולן מקצוען. הם דילגו בין אלביס לרייג׳ אגיינסט דה משין, קפצו אל לודאקריס שרק רוצה ללקק לך את הגוף מהראש עד הרגליים ומייד עברו לנירוונה וזעקת רוח הנעורים של קורט קוביין, והופה אנחנו כבר בעומר אדם. סחרחורת.

קאברים זה עניין חמקמק. הם יכולים להיות אמנות גדולה כמו שהוכיח ג׳וני קאש הי״ד, שלקח שירים של אנשים אחרים והפך אותם ללגמרי שלו. Hurt בביצוע שלו הוא לא פחות מיצירת מופת, וגם טרנט רנזור, שכתב את המקור, כבר הודה שהחיקוי עולה על המקור. יש להקות קאברים שכל פועלן הוא מחווה ללהקה אחת נערצת, והן מופיעות בניסיון לשחזר את המקור ותו לא. לפעמים אותו מקור כבר לא קיים – מסחרית או גשמית – וההופעה של להקת הקאברים היא בבחינת סיאנס, טקס תקשור עם המתים. יש בזה משהו מכמיר לב ויפה בעת ובעונה אחת. 

הייתי פעם בהופעה של אלי לולאי, סולן רוקפור, עושה את דיוויד בואי. בתחילת הערב הוא אמר שזה כנראה הכי קרוב שכולנו נגיע לראות את הדבר עצמו, ואז המשיך בהופעה שהיתה כולה כריזמה, קול מצוין ואהבה גדולה לדוכס הרזה הלבן. באתי ספקן ויצאתי מאמין, זה היה נהדר. יש לי אפילו פלייליסט שמוקדש לקאברים בלבד.

אבל להקת הקאברים שמפזזת מול קהל היי טק היא משהו אחר, היא מה שנקרא קראוד פליזר, אוספת את כל הלהיטים שסביר להניח שהאנשים שלפניה מכירים ואוהבים ומערבבת, בלי שום סדר והיגיון. היא כאילו אומרת: כן, אני יודעת, פעם השיר הזה גרם לכם להתרוממות רוח, ואת השיר ההוא שמעתם שוב ושוב אחרי פרידה שוברת לב בתיכון, אבל עכשיו כל זה הוא רק נוסטלגיה, כולנו בורגנים ומבוגרים, אז הנה עוד להיט, תרקדו. וקשה לי עם זה. נירוונה היתה התגלות, הגראנג׳ הרגיש כאילו מישהו שוטט במוח שלי כשישנתי ויצר מוזיקה בשבילי. ועכשיו מישהו לוקח את כל זה ומגיש לי מחדש בגירסת מק'דונלדס.

כי להקת הקאברים היא הוכחה לניצחון המכונה. קורט קוביין צרח את נפשו ובסופו של דבר התאבד, אבל נוורמיינד של נירוונה יצא בחברת תקליטים גדולה שהיתה שייכת לדיוויד גפן, איש עסקי מוזיקה קשוח שפחות הסניף רוח נעורים ויותר הסתכל על שורת הרווח. זאק דה לה רוחה מרייג׳ אגיינסט דה משין צעק שלכו תזדיינו, הוא לא יעשה מה שאומרים לו, על דיסקים שהוציאה אפיק רקורדס, חטיבה של תאגיד הענק סוני. אם אתה רוצה להצליח, אם אתה רוצה שישמעו אותך, אתה חייב לשחק את המשחק. וגם אם בהתחלה אתה חושב שתצליח לכופף את החוקים, בסופו של דבר, כמו בקזינו, הבית תמיד מנצח. 

כל מה שנכנס למכונה בועט, צועק ומורד, יוצא מהצד השני ממוסחר לעייפה או מת בגיל 27 ממנת יתר. הרולינג סטונס היו פעם מסוכנים, חשודים בסימפתיה לשטן, מטרה למעצרים באנגליה ובארה״ב. היום הם באמצע של המיינסטרים. המכונה כמעט תמיד מנצחת, האלילים שלי מסיימים כמו צ׳ה גווארה על חולצה של קסטרו. ולהקת הקאברים באמת יודעת את העבודה, והתנאים בהייטק מעולים, אז יאללה, פאק יו, ולרקוד.

עד שנתב"ג שבר אותה

אף פעם לא ראיתי מישהו מתפטר בזמן אמת, וכשזה כבר קרה כמעט החמצתי את זה. זה היה שעה וחצי אחרי תחילת התור המתפתל לצ'ק אין, כשסוף סוף הגענו לארץ המובטחת – אשנב ומאחוריו אישה צעירה, הראש שלה מוטה הצידה, לופת בשילוב עם הכתף המורמת את הטלפון שלתוכו דיברה בעודה מכרטסת במרץ. היא היתה סמוקה קצת ונראתה על סף התמוטטות עצבים.

הגשתי דרכון, מסרתי מזוודה, פניתי הלאה ומאחורי התור נשאר תקוע. מתברר ששיחת הטלפון-שעון-הכתף היתה הודעת התפטרות מהרגע להרגע, ושאני וצמד קולגות היינו האחרונים לעבור דרך השער שנסגר. הכאוס בנתב"ג הספיק לה, שבר אותה, והיא קמה והלכה. 

התור לא נעצר שם, ממשיך להתנחשל דרך הבידוק הבטחוני, המוני אדם רגוזים מול עובדים טרוטי עיניים ומיואשים. נצמדים מדי זה לזה, מגלגלים מזוודות קטנות וגדולות ועגלות ילדים, מקטרים על המצב. רק בבדיקת הדרכונים הדברים התחילו לזוז, כי כמו בכל דבר על הכוכב הזה כנראה שאנשים הם הבעיה. רק תנו למכונות לעבוד, לאוטומציה לטפל, לרובוטים להשתלט. דמיינו אוטופיה שבה אין תור, ואתה צועד לך בנחת בזמן שמצלמות משוכללות סורקות כל מילימטר ומפעילות לייזר עוצמתי שמאיין אותך אם יש לך משהו חשוד בתיק או שלא ארזת לבד. אפשר היה לוותר על המתפטרת ועל הבודקים ולהגיע מהר יותר לדוכן הקפה מופקע המחיר שבדיוטי. 

גם חדוות דיוטי נעכרת, מושפעת מענני התסכול של התור הארוך. יש פחות זמן לחפש בושם או אלכוהול בזול, ואחרי הציפייה הארוכה כולם רוצים קפה ומשהו לנגוס בו. ושוב תורים, וכשמגיעים לקופה המחיר מופקע, ואיך זה יכול להיות, איפה ממשלת השינוי, למה הקפה שיבולת שועל לא מגיע כבר, אחרי סכומי העתק ששילמנו.

במטוס יוצאת בת קול מהכריזה, מבקשת סליחה על עיכוב של כמעט שעה, ומסבירה שאין מה לעשות, חסרים עובדים בנתב"ג. אני תוהה אם הם יודעים שיש כבר אחת פחות, ואם אין כאן מעגל קסמים ללא מוצא: מחסור בעובדים גורם ללחץ על אלה שכן מחתימים שעון. חלקם מתייאשים ומתפטרים בדרמטיות, מה שמגביר את הלחץ על הנותרים מאחור, שנשברים ומתפטרים וחוזר חלילה. בסוף מישהו יקנה את פתרון האוטומציה והלייזרים שלי. 

בינתיים אני שם אוזניות בזמן שהדיילות מדגימות איך לחגור ומה לעשות אם נתרסק לתוך האוקיינוס – אם למשל הטייס יישבר ויתפטר ב-30 אלף רגל? – ועם להקת פאנק רוק קנדית ברקע התנועות המתואמות שלהן נראות כמו ריקוד מודרני מרהיב במיוחד. 

אחת מהן ניגשת ומבקשת שאשים את תיק הגב למעלה על המדף, כי מתברר שאני יושב על יציאת החירום. המשמעות היא יותר מקום לרגליים ואחריות כבדה – למשוך למטה בידית האדומה שתפתח את הדלת דרכה נימלט מהמטוס השוקע בים התיכון או בוער על האדמה. אני מדמיין את התנועה המדויקת, יד מתאגרפת על הידית, תנועה גברית בוטחת וחזקה למטה, ואז מתרווח אחורה בכיסא. 

מה לי ולזה, איש הייטק וצרות עולם ראשון. זו תחנת מעבר בדרך לחו"ל למפונקים, קצת כמו לחצות את אלנבי בדרך למסעדה מפונפנת. אנשים מתפטרים, תורים מתארכים, הכאוס הוא כמו גלי ים בגאות שגונבים בכל פעם עוד כמה סנטימטרים בניסיון להציף את הכול, ואני בדרך למדינה אחרת כדי לשכב על שפת בריכה עם ספר ולקוות שכל זה לא יגיע עד אלי. לפחות בסיבוב הזה. 

בין המורה מחולון לבוסטון סלטיקס

אני לא יודע למה תומר החליט שהוא אוהד דווקא את הבוסטון סלטיקס, אבל אם הוא בעניין אז גם אני. וכך נשאבתי לצפות במשחקי האן.בי.איי השנה, ובאמצע הפלייאוף התחלתי לחשוב על שכר המורה הממוצע מחולון. 

אחד הדברים המרשימים במשחקים הוא ההקרבה והמקצוענות של השחקנים. הם נפצעים, יורדים מדדים לחדר ההלבשה, וחוזרים פצועים וחבולים כי הקבוצה צריכה אותם. הם משחקים עם מסיכות פנים משונות, כואבים ודואבים, ועושים הכול כדי לנצח. וכל זה מאוד מרשים, והיה מרשים הרבה יותר, לולא היו מקבלים תמורת כל זה סכומי עתק מטורפים. 

מה פירוש מטורפים? ג׳ייסון טייטום, הכוכב של הסלטיקס, ישתכר בחמש השנים הקרובות כ-200 מיליון דולר. כל זה כמובן לא כולל פרסומות, נעליים וכל הג׳אז הזה. הוא בן 24. מה עם שחקנים קצת פחות נוצצים? אל הורפורד, שחקן חמישייה מבוגר יחסית, יקבל בתלוש השנה 27 מיליון דולר. דריק ווייט יעלה מן הספסל בשביל קצת יותר מ-15 מיליון. השחקן הזוטר ביותר בקבוצת אן.בי.איי משתכר בשנה כמיליון דולר, סכום שמורים, עובדים סוציאלים ודומיהם יכולים רק לחלום עליו. 

אין לי תלונות לשחקנים. כריס רוק דיבר פעם על ההבדל בין המילים Wealthy ו-Rich. שאקיל אוניל, הוא אמר, עונה להגדרה של Rich. האנשים שמשלמים לו משכורת הם Wealthy. אבל הבעיה היא אפילו לא במערכת, בקפיטליזם, אלא בטבע האדם. בניגוד לירי המוני לא מדובר כאן בתחביב אמריקאי. סדר העדיפויות האנושי מעוות בכל מקום. שחקני כדורגל באירופה, רוגבי באוסטרילה וקריקט בהודו יהיו פופולרים, נערצים ועשירים, ומורים ושוטרים ייאבקו על שכר מינימום. ככה זה. הקומוניזם, צדק חלוקתי ושוויון – כל אלה נפלאים באמת אבל לא מתאימים בשום צורה לאופי האדם.

ספורטאים, וזה כולל את האלילים המעופפים שמשחקים כדורסל באן.בי.איי, מספקים השראה ומודל לחיקוי, אני לא מזלזל בזה. אבל ספק אם הם חשובים יותר ממי שאמור לחנך את הילדים שלנו, לטפל בנפשם הפצועה או לשמור על חוק וסדר. חלק מהעניין הוא שלכאורה זה לא מגיע מהכיס שלנו, שלי. אנחנו נצא למרפסות למחוא כפיים לצוותים הרפואיים בזמן מגיפה, ואז נחזור פנימה לצפות בטלוויזיה. המדינה תמשיך לשלם לאחיות שכר רעב, ובעלי קבוצות ימשיכו לשלם לשחקנים הון מטורף. אבל המדינה זה אנחנו. סדרי העדיפויות, התקציבים, המשכורות – כל אלה נגזרים מהפתק בקלפי, ממה שאנחנו מחליטים שחשוב יותר. 

אני נהנה מהתנאים בחברת ההייטק שאני עובד בה, וקם בחמש בבוקר כדי לראות אם טייטום יעלה עם הקבוצה שלו לגמר או לא. אני מתרגש ומתעצבן ותוהה למה אני עושה את זה לעצמי, ואז הם מנצחים והו, איזה קתרזיס, איזה היי. אופיום להמונים ישר לווריד, איזה כיף. אני קונה כרטיסים להופעות, ועוד נעליים חדשות, ועל המסך שלי, אחרי שאישרתי את הרכישה, מופיעה ידיעה חדשותית על מערכת החינוך הקורסת. וואלה, באמת מגיע להם יותר. קצת יותר. בבחירות הבאות אצביע למפלגה שתבטיח בדיוק את זה, ואז תשב בקואליציה ותיגרר לפשרות כי אין מנוס ורק לא ביבי, ולא יקרה כלום, עד המגיפה הבאה.

%d בלוגרים אהבו את זה: