דמעות ומסע בזמן על הספה שלי

המעבר היה חד. מאוד. רגע אחד אני שרוע על הספה, ספק משועמם, צופה בסרט חביב כדי להעביר זמן קורונה, ובמשנהו אני מייבב כמו ילד. יש ביטויים שאני נתקל בהם כל הזמן אבל מבין אותם באמת רק כשהם קורים לי. הרגע ההוא, על הספה, גרם לי להבין לעומק את משמעות הביטוי החביב על המדיה החברתית "אזהרת טריגר".

לסרט קוראים "כל הזמן שבעולם", הוא לגמרי צ'יק-פליק, או קומדיה רומנטית אם תרצו, אבל עם טוויסט גיקי קטן, ותוכלו למצוא אותו בנטפליקס. הגיבור הוא בריטי ג'ינג'י שלומד מאביו בגיל 21 סוד דרמטי: הגברים במשפחה יכולים לחזור אחורה בזמן. לא פחות.

טוב, לא כזה דרמטי. אפשרויות המסע בזמן מוגבלות. אפשר רק לחזור אחורה, ואי אפשר לחזור לכל מקום וזמן. אפשר לנוע רק בציר החיים הפרטיים שלך, למקומות שהיית בהם. פחות להרוג את היטלר, יותר למנוע שריפה קטנה במטבח. ויש עוד חוק קטן שמתברר בהמשך – כשנולד לך ילד לא תוכל לחזור לנקודה בזמן שלפני הלידה. לא באמת משנה למה, למי יש כוח לחפש היגיון בסרטי מסע בזמן.

הסרט עוסק בנסיונותיו של הגיבור להתחיל עם עלמה נאה, והכול באמת סבבה, עד שמתברר שאביו חולה בסרטן, ואשתו בהריון. האב מת, האישה תכף תלד, וגיבורנו חוזר בזמן פעם אחת אחרונה כדי לראות את אבא שלו ולהיפרד. ואני התפרקתי על הספה למיליון רסיסים קטנים. 

אני מניח שזה קשור למה שהגיוס הקרב של תומר מעורר בי, לטיפול, לכאב הפאנטום שמלווה אותי לכל מקום. וגם לעובדה שעכשיו מדובר במטען כפול – געגוע לראות עוד פעם אחת את אבא מס' 2, שהכרתי ומת פתאום בלי שום אזהרה מוקדמת, והרצון לראות את האב שמת כשעוד הייתי קטן מכדי לזכור

אני מניח שלא ירחק היום ונטפליקס תתחיל להוסיף אזהרות מסע לסרטים. לא לצפייה אם היית מעורב בתאונת דרכים, עדיף שלא תראו אם ההורים התגרשו, אולי תוותר אם מי מיקיריך נהרג במלחמות ישראל. בינתיים אצטרך לשמור על ערנות מסוימת כשזה מגיע לענייני אבות, ולנסות לתרגל את העניין הזה של חזרה בזמן. אולי זה יעבוד, ולו לרגע קט.

בשבחי השעמום

אני נכנס הביתה. הבית ריק. איזה כיף. אין הורים. אין אחים. שלי. מדליק טלוויזיה. ניגש למקרר. הערוץ הבודד משדר את ההמראה של מעבורת החלל האמריקאית. אני שולף צלחת וכמעט מפיל אותה כשהמעבורת מתפוצצת לרסיסים.

אני במערכת. עוד יום בעיתון. העמודים של מחר כבר קיבלו צורה. מישהו מדליק טלוויזיה. יש דיווח על אירוע מוזר בניו יורק. אומרים שמטוס קל פגע בבניין. כנראה תאונה. הדיווח מתבהר. המטוס פגע באחד ממגדלי התאומים. עשן מיתמר, לא בטוח שזו תאונה. ואז מגיע המטוס השני. 

בקפה של שישי בבוקר. אני מדפדף בפיד שלי בפייסבוק. אשתו של קרוב משפחה שגר בטוקיו כתבה "I feel the earth move under my feet". אני עובר לויינט. קורא על רעידת האדמה. הצונאמי. ההרוגים והנזק לכור הגרעיני.

השבוע התעוררתי אחרי ערב נחמד בבית, הצצתי בטלפון וגיליתי קולגה אמריקאית שמבהירה בקבוצת הצ'אט של העבודה שהיא בסדר. בקבוצת הווטסאפ המשפחתית אמא שלי הכריזה שאמריקה השתגעה. ולרגע רציתי לעצור ולא לבדוק. להישאר בחמימות הנעימה של חוסר הידיעה. כי בסלון שלי הכול בסדר, שמש נעימה בחוץ, הרחוב שקט. 

אבל בועה כמו בועה, לא יכולה לרחף באוויר יותר מכמה שניות לפני שתתפוצץ. גלשתי אל אתרי החדשות כדי לצפות בהמון הביזארי שהסתער על גבעת הקפיטול, והתחלחלתי. הבלתי ייאמן של אתמול הוא הסרטונים הויראליים והממים של היום, ומה יקרה מחר? 

אני אוהב היסטוריה, אבל כבר מזמן הבנתי שאני רוצה לקרוא עליה,  לא לחיות אותה. להביט, לא לגעת. אחרי שקראתי את "מלחמת העולם השנייה" של אנתוני ביוור הבנתי שהפחד הגדול ביותר שלי הוא טלטלה שתנער אותי ואת ילדיי מהחיים הבורגניים הנוחים שלנו אל הבלתי נודע, להיות פליטים, עקורים, נרדפים. למה זה טוב? 

המשפחה שלי כבר עברה שואה אחת, אי אילו מלחמות ושכול שמטיל צל תמידי. תרמנו במשרד. שר ההיסטוריה מוזמן להמשיך הלאה ולעזוב אותנו בשקט, ולארגן קצת שעמום מבורך, בבקשה.

ניצחון קטן על הזמן

באחת וחצי בלילה, כשכבר חשבתי שהכול בסדר, הגיעה ההודעה. נסעתי ברחובות הריקים מאדם להחזיר את הילדה הביתה. היא ירדה למטה, בפיג'מה ופרצוף עגמומי. החברה שלה נרדמה לפניה, והיא נתקפה חרדה. הדובי שנלווה כדי להגן על שנתה, ראש וראשון בהירארכיית הבובות שלה, לא סייע.

נהגתי חזרה ברחובות שקטים של תל אביב בסגר, ודיברנו על כמה היה לה קשה, ואיזה מזל שעוד הייתי ער, ועל איך הכול בסדר עכשיו. היא סיפרה איך הלכה רגע לשתות, וכשחזרה החברה שלה כבר ישנה. אופק של לילה נטול שינה ובודד ניבט אליה, והיא הזעיקה אותי לחילוץ. יכולתי להבין את הקושי בהמתנה נטולת ודאות ואופק בחשכת בית זר.

לפני שנים תומר הלך לישון אצל חבר. הם היו קבוצה, מעין מסיבת פיג'מות, והכול היה כיף ונחמד עד שכל חבריו נרדמו בזה אחר זה והוא נותר בודד וערני. הוא ניסה להתקשר אלי, אבל נתקל במכשול לא צפוי. עדיין לא היה לו טלפון משלו, והוא לא ידע שבבית המסוים ההוא צריך לחייג תשע לפני המספר. הוא התקשר אלי שוב ושוב בלי שהשיחה מגיעה אל היעד. כמה רחובות משם ישנתי עמוק בלי לדעת כלום. ותומר, ביישן מכדי להעיר את ההורים, נאלץ לצלוח את הלילה לבדו. 

ב"התיקונים" של ג'ונתן פראנזן יש סצינה של ילד שנשאר אחרון ליד השולחן , עד שיסיים לאכול את המנה שלו. הוא יושב שם שעות, לא מסוגל להיכנע ולאכול את התבשיל המאוס, בזמן שבני הבית כבר פורשים לישון. פראנזן משווה את ההמתנה הזו למבט ישיר אל השמש, חשיפה ממושכת מדי למימד הזמן, הוא אומר, עלולה לפגוע ולהותיר צלקות. יש משהו קשה בהמתנה בלי סוף ידוע. אבל כשזה קורה בבית זר, בחשכת הלילה שמטשטשת ומטילה ספק בכל מה שברור ומוכר באור יום, זה הופך לבלתי נסבל.

היה משהו מרגיע ומשמח בקלות שבה יכולתי לסייע, לחוש לעזרה כמו אביר רכוב על קאר טו גו. אני כבר יודע עד כמה היכולת הזו תצטמצם כשהיא תגדל. והיה משהו מספק בניצחון על הזמן. כעשר דקות חלפו מנחיתת הודעת המצוקה בווטסאפ שלי, ועד שהתייצבתי מתחת לבניין החשוך. שנים אחרי, הרגשתי שרגשות האשמה על הלילה ההוא של תומר צורבים קצת פחות. 

דקירה אחת קטנה וזה עובר

מעבר לדלת שמענו בכי מבוהל של ילדה קטנה וניסיונות הרגעה עקרים של אביה והאחות. רוב הילדים בכיתה ג', מתברר, נועזים מספיק כדי לקבל זריקה בלי ליווי. אבל לא הקטנה שלי. כדי להקל קצת על הלחץ ולהתעלם מהפסקול שמאחורי הדלת, בדקנו בגוגל מה זה בכלל חיסון. 

החיסון הראשון ניתן לפני קצת יותר מ-220 שנה. אדוארד ג'נר, רופא כפרי בריטי, שם לב שאנשים שטיפלו בבקר ונדבקו במה שכונה אבעבועות הבקר, לא נדבקו באבעבועות שחורות, מחלה עם אחוזי תמותה מבהילים. ג'נר ערך ניסוי שבמסגרתו הוא הזריק לבנו של הגנן שלו את נגיף אבעבועות הבקר, ואז הזריק לו בלי למצמץ אבעבועות שחורות. הילד שרד, ומכאן הדרך לחיסון הראשון – Vaccination מהמילה הלטינית לפרה, Vacca – היתה קצרה. 

בערך. לא מעט רופאים פקפקו בשיטה, הציבור לא מיהר להתחסן, כי אולי יש תופעות לוואי, ומי יודע אם זה בטוח, אם זה כדאי, אולי יגדל לי זנב, אולי פגיעה אנושה בפוריות?

טו מייק א לונג סטורי שורט, מחלת האבעבועות השחורות מוגרה, וב-1980 הוכרזה כמחלה הראשונה שהמין האנושי הצליח להכחיד. חיסונים הפכו לפרקטיקה נהוגה, המדע הוכיח את עצמו ככלי מופלא בשירות המין האנושי, ניצחון, כותרות, סוף.

אבל לא סוף פסוק. כי לא כולם רוצים להתחסן. לא בכלל, ובטח לא נגד הקורונה. אנשים שמוכנים להכניס לגוף החל מטבק וכלה בבוטוקס, נזהרים מהחיסון של פייזר, ומפקפקים בסטנדרטים הנוקשים של ה-FDA – בטח נוקשים יותר מהניסוי הלא אתי בילדים שערך ג'נר. יותר מ-200 שנה אחרי פריצת הדרך שהצילה את חייהם של מאות מיליונים ברחבי העולם המדע עדיין נתקל בחשדנות ועוינות נטולי הסבר הגיוני. 

גם הקטנה שלי לא רוצה להתחסן. אבל היא בת תשע ומפחדת מזריקות. מה התירוץ שלכם? האם זו פרנויה אנטי ממסדית, חשש מהלא נודע, פקפוק בכוחו של המדע? אני לא מחבב מחטים, אבל אתחסן ברגע שאוכל. בין החשש מהלא ידוע לחשש מהקורונה והנזק שהיא עלולה לגרום לאנשים שאני אוהב, אני בוחר במדע.

איך ולמה הכנסתי הביתה את בודהה

בסופו של דבר הבודהה ניצח את הפולשת, והשלום שב לשכון במרפסת שלי. ואם זה לא יעורר בי אמונה יוקדת, מה כן?

 בשבועות האחרונים הופרו האיזון וההרמוניה במרפסת העגולה והיפה שלי. הייתי ניגש להעיף מבט בצמחים ולראות מי שרד ומי עתידו גירוש והחלפה, ומגלה על הרצפה גושי אדמה. פעם אחת ויחידה גם תפסתי את הפולשת בשעת מעשה: מיינה, ציפור שהמילה "פולש" חקוקה בקורות החיים שלה, שנחתה על המעקה, העיפה אדמה לכאן ולכאן ועפה כלעומת שבאה. 

היה משהו מקומם במיוחד במעשה. הציפור לא נראתה כמחפשת מזון, והמבט שנעצה בי אמר כולו ונדליזם מכוון. אם הייתי גר בארץ אחרת, ייתכן שהייתי מושיט יד אל רובה הציד שלי וסוגר עניין. אבל בתל אביב כל שנותר לי הוא לנופף אגרוף קפוץ בזעם, לקלל ולטאטא.

בעודי שוקל אופציות כמו דחליל, דוקרנים, מקלע מופעל חיישנים וגדר חשמלית, יצאה השכנה ממול למרפסת. אמרנו שלום, וחלקתי איתה את המצוקה והזעם. היא לא היססה לרגע והציעה לי בודהה. יש לה אי אילו פסלים של הישות האלוהית השמנמנה, אמרה, אולי אחד מהם יעזור. 

אבל אני לא מאמין, עניתי לה. מה לי, חילוני עוין דתות ממוסדות באשר הן לפתרון רוחני לבעיה אורניתולוגית? דת ואמונה נראו לי תמיד דרכו של האדם להתמודד עם הפחד מהלא נודע. גרוע מזה: דת ממוסדת לוקחת את כל זה ומוסיפה כוח וכסף למשוואה, ומשם, הדרך למלחמות קודש והעדפת אדמה וסמלים על פני החיים עצמם קצרה ומדממת. אתה מתחיל בנגר פציפיסט שמבקש שכולם יאהבו זה את זה ויפנו את הלחי השנייה, ומסיים עם האינקוויזיציה הספרדית.

אבל לבודהה, אמרה השכנה, לא אכפת. הוא לא דורש אמונה כדי לפעול. ולפני שהספקתי להוסיף ולמחות היא דילגה במדרגות קומה למטה והביאה לי פסל מוזהב קטן. משכתי בכתפי והצבתי אותו במרפסת, ולא שמעתי יותר מהמיינה. המטאטא נותר מובטל בצד.

יכול להיות שהבודהה הגיע בדיוק כשהמיינה התעופפה לאזור אקלימי אחר. יכול להיות שבעל מרפסת נחוש ממני הצליח לשים עליה יד, או שעוף טורף הפך אותה לבראנץ'. אין זה משנה. הרעיון של אל שבא לעזור בלי לדרוש שום דבר – לא יום שבתון, לא זבחים ועולות, לא סיפוח שטחים ולא כסף למקדש מפואר – מצא חן בעיני. 

הבודהה יושב במרפסת שלי ועושה את שלו בלי לצפות לתמורה, הוא לא אל רעבתן וחמדן. הוא בא לעשות טוב, וזהו. ברור שבקרב הדתות הגדול אין לו סיכוי – קשה להשתמש בו כתירוץ להשתלטות על טריטוריה, איזו השמדת עם קטנה ושאר פעולות שחביבות על אנשי דת, על אף שאני בטוח שעם קצת מאמץ ויצירתיות הם יסתדרו גם עם זה. הוא לא מתאים למזרח התיכון. הוא לגמרי רצוי במרפסת שלי.   

לצבא יש מספריים גדולים

היה ברור שזה מגיע. כבר עבר צו ראשון והיו אי אילו מיונים, אבל השבוע זה נפל עלי. ממש. הנקודה המטושטשת שהיא אירוע עתידי, הפכה מאי ודאות מעורפלת, צללית מטושטשת באופק, למשהו ממשי, מפוקס, תהום שאני דוהר לקראתה והיא לקראתי. 

זה התגנב אלי, אוסף לחיצות עדינות על כל מיני כפתורים. ופתאום זה שם. ויחד עם ההכרה מגיע חוסר האונים המוחלט. זו לא מורה שאפשר לריב איתה, בית ספר שאפשר לעבור ממנו, זה לא הורים אמריקאים שמביטים בתוגה על הילד שנוסע לקולג׳, זה חיתוך חבל הטבור. כבר הייתי שם, בבקו״ם, עם נגה. טקס פגאני שאתה מגיע אליו עם הילד שלך וחוזר בלי. מה לעזאזל.

ואני בודק מה אני יכול לעשות. התחלתי לחפש את קצינת הנפגעים המתאימה, כי אם כבר אב שנפל במלחמה, בכל זאת יותר תרמנו-כבר-במשרד מזה אין, אז אולי זה יכול לעזור. בכל שיחה כזאת אני מציג את עצמי כ״יתום צה׳ל״, ובכל פעם מתכווץ אצלי משהו בבית החזה, ומתיש ממש. מצאה שבוע להיות חולה בו, הפסיכולוגית, אם היא בכלל יכולה לעזור.

או אם זה נחוץ. בכל פעם שאני נכנס להיפרוונטילציה סביב הילדים שלי אני משתדל להיזכר שאני שרדתי את כל זה, ועוד בתקופה שבה הורים היו מעורבים פחות. ובניגוד לתומר לא הייתי מצויד בעשרות חברים, שנים של צופיפיניקיות נלהבת וגישת חתול גמיש במיוחד. הן חיות זו לצד זו, הוודאות שלאן שלא יגיע הוא יהיה בסדר, והחרדה שאולי אולי לא, ולא פחות גרוע – הפחד מתחושות האשמה שלא עשיתי מספיק אם יקרה לו משהו. 

במובן הזה לא עברתי מרחק רב מדי מהלילות בהם התלבטתי מול ילד חולה אם לרוץ למיון ליתר ביטחון, או להפסיק להיות היסטרי, זה רק חום גבוה. אבל ההחלטה כבר לא בידיים שלי. על התהום שאני דוהר לקראתה חקוק תאריך יום הולדת 18 של הילד, שאחריו שום דבר לא יהיה אותו דבר. 

האם קשה לי יותר לקבל את אובדן השליטה, או את העובדה שאין בה ממש צורך? שהילד-כבר-לא-ילד יסתדר בלעדי, והתפקיד שלי, שכבר הפך מראשי למשני, יידרדר לדרגת ניצב במחזה? לא יודע. אני מקווה שהפסיכולוגית תרגיש טוב בשבוע הבא. 

חם ומתוק בתל אביב

אנשים מדברים על לעזוב את העיר. כי קורונה, ואם ממילא אין הופעות, ברים, מסיבות ומסעדות אז מה הטעם לשלם שכר דירה מופקע עבור דירה ברחוב מלוכלך, או לפחות כזה שסמוך לרחוב רועש ומפויח. אנשים שאני מוקיר ומעריך מדברים פתאום על רעננה, אולי גבעתיים. נדמה שזו שעתן היפה של הערים המשעממות והנקיות. אם ממילא נגזר עלינו לבלות רוב הזמן בדלת אמותינו, אז למה לא בבית מרווח עם גינה? אולי ברעננה הייאוש יותר נוח.

אלא שהאמת הבסיסית לגבי תל אביב לא השתנתה גם בתקופת הנגיף. גדלתי ברעננה, אני מבקר בה פה ושם, כמו גם בקיבוצים שבהם גרים אחותי וחברה טובה. ואין מה לומר, זו איכות חיים – נקי ושקט ורחב ידיים, וכל האנשים דומים זה לזה, ותמיד מגיעה הנקודה שבה אני מרגיש שעוד קצת מכל הטוב הזה ואני מאבד שלווה ושפיות ומתחיל לילל אל השמים. 

צילום: תומר אפלבאום

כי גם היום כשאני יוצא לרחוב התל אביבי אני מרגיש חי. יש בו תנועה, ורעש, ואנשים מכל מיני סוגים וצבעים. היפסטרים מזוקנים והורים צעירים, קשישים עם כדורי פטנק ותיירים שהגיעו מחוץ לעיר, פרצופים מוכרים מהגן או בית הספר של הילדים או מהברים הקבועים, אקסיות, אנשים שהכרתי בברנז'ה, אנשים שהכרתי מחוץ לברנז'ה, הומלסים, עובדים זרים, ושליחי וולט בכחול שמזגזגים בין כולם. 

הם כבר לא יושבים בברים ובבתי הקפה אלא לידם. השולחנות והכיסאות נעלמו לטובת ארגזי חלב ירוקים, ספסלים ומדרכות. כיכרות דיזנגוף, הבימה ורבין מלאים בני אדם עם שקיות נייר חומות ממיטב המסעדות, כוסות קפה חד פעמיות ובקבוקי בירה. במקום לרבוץ בבית הקפה של שישי עברו כולם לרבוץ בגינה הקטנה שממול. כמו פלג מים שנחסם פתאום ומוצא דרך חדשה להמשיך ולזרום.

ואם המגוון לא מספיק אפשר ללכת או לדווש לא יותר מרבע שעה ולהגיע למקום אחר לגמרי. אם אצעד רבע שעה ברעננה אראה, ובכן, עוד רעננה. בתל אביב אגיע לשוק הכרמל עמוס דוכני האוכל, או למדרחוב לוינסקי שמלא בצעירים שמדגמנים גירסה זולה במיוחד של ברוקלין, לכרם התימנים או לחוף הים. זו עיר קטנה, חמש דקות על האופניים ואני יכול להרגיש בה כמו תייר.

וודי אלן אמר שהוא אוהב לגור בניו יורק כי הוא יכול להזמין מרק ברווז בארבע בבוקר, ושהוא לעולם לא יעשה את זה, אבל הידיעה שהוא יכול מרגיעה אותו. תל אביב מעניקה לי בדיוק אותו דבר. גם כשאני בוחר להעביר ערב על הספה אני מודע לחיים ששוקקים בה, כל הזמן. הם מעוררים בי חוסר מנוחה, FOMO והתרגשות כמעט תמידיים. אני מרגיש בה חי. אם הייתי רוצה להרגיש נינוח ורגוע רעננה היתה אפשרות מצוינת. נכון לעכשיו ולעתיד הנראה לעין אני מעדיף את האדרנלין שלי חם ומתוק, על מדרכה מטונפת בתל אביב.

משווה ומעלה

ה"אסור להשוות" העונתי צץ לו השבוע שוב. כנראה שאף פעם לא נתעייף מלהתווכח על הנאצים כמקור לגיטימי לאנלוגיות, ואני נזכרתי בסבא שלי ובאינדיאנה ג'ונס. 

כשהייתי ילד ביליתי לא מעט זמן בירושלים, אצל סבא וסבתא ניצולי שואה. ולא סתם ניצולים, לסבתא שלי היה מספר על היד, מזכרת מאושוויץ. אצולת הניצולים. בוקר חופש גדול אחד הלכנו סבי ואני לראות באחד מבתי הקולנוע שעוד היו קיימים אז בירושלים את "אינדיאנה ג'ונס ושודדי התיבה האבודה". סבא שלי שמר על פני פוקר במהלך ההקרנה, בזמן שדוקטור ג'ונס לחם בגבורה ברייך השלישי. רק אחר כך, כשהגיעו אליהם חברים לביקור, הוא סיפר על חוויותיו מהסרט, וסיכם ב"אפילו הנאצים לא עשו דברים כאלה".

הוא יותר בקטע של הגבורה

סבא וסבתא שלי השוו כל הזמן. הם לא הוטרדו מזוטות כמו פוליטיקלי קורקט, ולא ניסו לאפסן את השואה באיזו קפסולה מנותקת מהעולם. כשראינו יום אחד תינוק חמוד ברחוב סבתא שלי אמרה שכן, הוא מתוק, אבל הרי גם היטלר היה תינוק. זו היתה הערת אגב אבל בעיני היא היתה המפתח להבנה של התפיסה שלהם, שהיא גם התפיסה שלי. אסור להשוות? קשקוש. 

השואה לא היתה עבור סבא וסבתא שלי מציאות נפרדת או פלנטה אחרת. היא היתה חלק מהחיים שלהם. הם לא חשבו עליה כאנומליה חד פעמית, אלא כחלק מהקיום והטבע האנושי. היא לא היתה רק טקסים מכובדים ואזכורים, מקור לתחושת קרבנות נצחית או צידוק נוח לשליפה. הם חיו אותה, שרדו אותה, והבינו אותה. האמירה של סבתא שלי היתה ברורה. לכל תינוק חמוד יש פוטנציאל לגדול להיות דיקטטור רצחני. החלום האמריקאי גירסת הרייך. 

אם מפשפשים קצת בהיסטוריה מגלים שהנאצים אולי שכללו פה ושם משהו, אבל תכל'ס לא המציאו שום דבר חדש. טוהר הגזע, רצח עם, כל אלה הם חלק מההיסטוריה האנושית מאז ומעולם. הנאצים לא היו שדים, הם היו בני אנוש בעלי מוטיבציה, אמצעים והזדמנות. 

תנו את שלושת אלה לכל שלטון לאומני בכל נקודה על הגלובוס וקיבלתם מדינה שסבא וסבתא שלי היו נמלטים ממנה ומהר. הם הבינו את הפואנטה בפעם הראשונה. כן, זה יכול לקרות בווריאציה מסוימת גם פה, הרי לא חסרות לנו כאן גזענות, לאומנות ואלימות. מותר ורצוי להשוות, כי הלקח מהשואה הוא לא שהנאצים היו רעים נורא ואנחנו סבבה, הלקח הוא שזה מה שקורה כשפשיזם ולאומנות על סטרואידים תופסים את ההגה. 

גם את אינדיאנה ג'ונס השני ראיתי עם סבא שלי. הפעם הסרט היה נטול נאצים, ועם או בלי קשר הוא לא התלונן. אולי התרגל. הוא נפטר כשהייתי בן 13, איש מלא שמחת חיים עד הדקה האחרונה, לא תקין פוליטית ולא מתנצל. לו היה חי היום אני מניח שהיה משווה. בטח שהיה משווה. 

זו רק מכה קטנה בכנף

כבר הייתי בטוח שהיא עוברת ולא יקרה כלום כששמעתי את הנקישה, הדפיקה, קול פח מתחכך בפח, רחש קל, כמעט עדין. ועדיין התקשיתי להאמין כי הרי תמיד זה רק כמעט שמותיר אחריו פרץ אדרנלין קצר, קללה נזעמת וזהו.

אבל היה חיכוך, ועצרנו להחליף פרטים בריטואל המקובל. לא קרה שום דבר דרמטי, שריטה קטנה על המכונית היקרה שלה, אפס נזק למכונית הקאר טו גו שלי, משהו שייסגר בשיחות טלפון וקצת חיובי אשראי ותו לא. קרוב יותר לקטגוריית הכמעט, אבל בכל זאת מטלטל. 

"כמעט" יש כל יום, כזה שלא מבשיל, לא עובר את סף ה"מה היה אילו". כמה פעמים כמעט הורדתם שליח וולט שזיפזפ בין נתיבים, כמה פעמים כמעט התחככתם במכונית שחלפה צמוד אליכם, כמה פעמים ספרת עד עשר, כמה פעמים החליט סיני רעב שהיום בא לו עטלף עסיסי ושום מגיפה לא פרצה? 

כל כמעט כזה עלול או עשוי (תלוי בזווית) להבשיל לאירוע משנה חיים. רגע אחד אני בדרך לאסוף ילד מחוג ובמשנהו אני עלול להתמודד עם אסון שהשלכותיו ירבצו עלי לנצח. כלומר לא באמת, כי לא קרה דבר, רק כמעט. וקל להשתכנע שאותו כמעט לא קשור למזל, מקריות, סטטיסטיקה, אלא אלי. כי אני נהג מיומן ואחראי, כי אני מביט לצדדים כשאני רוכב על האופניים, כי אני בודק כמה פעמים את הפוסט שאני עומד לפרסם. לא אמצא את עצמי בזירת תאונה או במרכז תביעת דיבה מחסלת חסכונות כי אני בשליטה. שום דבר לא רנדומלי פה.

אלא שכמעט הכול רנדומלי. אין לי שליטה או השפעה על סיני גרגרן עם חיבה למאכלים אקזוטיים, אין לי שליטה על מקבלי ההחלטות שיכולים להפוך את המשרה שלי למיותרת בהבל ישיבת זום באנגלית, אין לי שליטה על שליחי וולט פוחזים ונהגים פרועים, ועוד אלף ואחד גורמים שיכולים לטלטל את קליפת אגוז קיומי בעוצמות של טייפון. 

הכמעטים הם תזכורות לא נעימות לאשליית היציבות של הקיום היומיומי שלי. קל להדחיק אותם ולהמשיך הלאה. אלא שפעם בכמה זמן קורה משהו שחוצה את הסף הבטוח לכאורה הזה, כמו וילון שמוסט וחושף יקום חלופי, מישור מודחק שרוב הזמן עדיף וקל להתעלם מקיומו. רק שלפעמים הוא נוקש על חלוני ומצהיר על נוכחותו, מזכיר לי שהיסודות ליציבות ולביטחון לא מוצקים כמו שחשבתי. הפעם זו היתה רק תזכורת ידידותית, בבחינת "היה נכון". מי יודע מה יהיה בפעם הבאה.

על מערכות יחסים מתעתעות וספרים מרגיזים במיוחד

הספרים הכי גרועים, אולי כמו כל מערכת יחסים, הם אלה שמתעתעים בי ומושכים אותי עד נקודת האמצע ולפעמים מעבר לה, ורק אז אני מבין שצריך להימלט, כלומר להוציא את הסימניה ולהחזיר למדף. ספרים גרועים באמת? זו לא בעיה. אחרי כמה עמודים אני יודע איפה אני עומד. אם מדובר בספר טיסה, אוסף קלישאות, כתיבה גרועה או כל בזבוז נייר ודיו אחר. ויש גם ספרים טובים שאחרי כמה עמודים ברור שזה לא הם, זה אני. לא מתאים כרגע. אולי בעוד חודש ואולי אף פעם.

אבל המתעתעים יכולים לעורר בי זעם של ממש. בשבוע שעבר הגעתי אל נקודת האמצע של "אל תיתן לי ללכת" של קזואו אישיגורו, ולא יכולתי עוד. ישבתי על הספה מול הספר, הבטתי בו והיה לי ברור שזה נגמר, אבל לא הצלחתי להבין למה. 

אני יודע למה התחלתי לקרוא אותו, ולמה השקעתי מאמץ בלנסות ולהמשיך עד העמוד האחרון. אישיגורו הוא סופר ידוע ונחשב, מישהו שכאדם קורא ברור לי שאני צריך להגיע אליו מתישהו. על הספר המסוים הזה שמעתי לא מעט והוא ספק משתייך ספק מתכתב עם ספרות מדע בדיוני, ז'אנר שאני אוהב מאוד. בקיצור, יש כאן עניין של דעה קדומה, גאווה וציפיות גבוהות.

אז איך הספר? לא רע. טוב אפילו. הוא כתוב מצוין, מתאר זכרונות של נערה בריטית מלימודיה בפנימייה, כשברור מהרגע הראשון שמשהו כאן אינו כשורה. אווירת איום שהולכת ומתחזקת. הכול טוב ויפה, באמת, וגם משעמם רצח. לא התחשק לי לקרוא, וזו אולי מילת המפתח – חשק. התמונה שעולה בראשי היא של מסיבה שתוכננה בקפדנות. היא מתרחשת בחלל מרהיב ומעוצב למשעי, כולם לבושים בטוב טעם והקפדה, האוכל אלגנטי ומעולה, ואין שום סיכוי שכל היופי הזה יופר במשהו מרגש או מפתיע. המוזיקה לא תהיה רועשת ואף אחד לא ירקוד, לא יהיו סמים חלילה, עקומת הליבידו תישאר שטוחה. חשק, יצר, יציאה מהקווים? לא בבית ספרנו הבריטי המוקפד. 

אישיגורו לוקח נושא עם פוטנציאל – ומכאן מתחילים ספוילרים מינוריים למחצה – ומטפל בו במכובדות נוגה. הגיבורים של הספר הם שיבוטים, שכל מטרתם בחיים היא לספק תרומות איברים לבני אדם עד התרומה שתהרוג אותם. הם גדלים בפנימיה ומגיל צעיר מודעים לגורל שמצפה להם. הרעיון הזה מתפוצץ מפוטנציאל – אלגוריה על הקיום האנושי בכלל, מרד נואש וחסר סיכוי אל מול הגורל שמצפה לכולנו, זעם, אבל, השלמה. ומה יעשו גיבורינו? ימרדו ויצטרפו למחתרת השיבוטים? יימלטו וינסו לשלוט בגורלם? יבחרו בחיים הדוניסטיים פרועים כדי להשחית את גופם, בצעד של מרד נואש כנגד בני האדם שמגדלים אותם כמשאב מתכלה, כמו עדר? 

לא. הגיבורים שלנו ישתו תה ויעלו זכרונות מימי ילדותם, בהם שזורים באיפוק מכובד תהיות על יחסים, מין, גורל וכל הג'אז הזה. וזהו. הם לא יעשו שום דבר קיצוני, לא יביעו רגשות עזים מדי, לא יפרצו אף גבול או סכר. התחושה היא שכל זה לא הולם סופר מכובד שנושא את עיניו אל רשימות פרסים יוקרתיות. כדי לוודא שאני לא משמיץ לחינם, ושבחצי השני של הספר לא מתפוצץ פתאום מרד משובטים עקוב מדם או משהו, חיפשתי ברשת ומצאתי תיאור מלא של הספר עד סופו, שבו – ספוילר אם לא הרסתי לכם עדיין את החשק לקרוא – אכן לא קורה דבר. מתוך שלושה גיבורים שניים תורמים איברים ומתים, והמספרת מסיימת את הספר כשהיא מקבלת בהכנעה את גורלה. שזה טוב ויפה, ואמירה מכובדת ועצובה על קיומנו, אבל מעניין כמו צבע מאיכות משובחת שמתייבש על קיר של דירת יוקרה. 

אני מניח שיש אנשים שאוהבים את הז'אנר הזה. אולי החיים שלהם מלאים ועשירים משלי וספרים כאלה הם איזון אינטלקטואלי מוצלח, ואולי ארומת האיכות שעולה מבין הדפים עושה להם את זה. אבל לי אין כוח לאישיגורואים. אני רוצה ספר שיגרום לי להרגיש – לא הדים קלושים של רגש עטוף בשכלתנות, אלא בעיטה בבטן, צריבה בלב. בלי מעצורים, ואם אפשר גם בלי תה.

%d בלוגרים אהבו את זה: