תוכנית ההתנתקות במסיבה במדבר

במדבר אין קליטה. כשהגעתי לאורחן גיליתי שהאייפון שלי איבד מגע עם העולם. גם שותפיי למסע נותרו מנותקים. בתחילה עוד הסתובבנו עם המכשירים מתוך הרגל, ואחר כך איפסנו אותם באחד התיקים. ושקט ירד על הארץ.

האורחן היה רחב ידיים ונוח. כיסאות ומחצלות באזור המרכזי, מדורה ועליה קומקומי קפה ותה, בר מצויד ואוכל. ומוזיקה. כל הזמן. מאחור אזור השינה, ובצד גמלים שווי נפש. בהיעדר הטלפונים גילינו שאין לנו מושג מה השעה. על אף קיר ואף שורש כף יד לא היה שעון. הזמן הפך לגמיש, נזיל ובעיקר חסר חשיבות. אכלנו כשהיינו רעבים, שתינו במידה שהתחשק, התארגנו לריקודים שיבואו כשיחשיך.

הסתכלתי מסביב והתמלאתי בתחושה משכרת של חופש. מלחמה גרעינית יכולה לפרוץ, אסון משפחתי עלול להכות, אבל לחדשות הרעות אין שום דרך לאתר אותי. כמה קל לברוח מבשורה. הרגשתי חופשי מהפחד התמידי והמציק מהודעות איוב, חופשי מהצורך האובססיבי לבדוק ולהתעדכן – האם הגיעה הודעה ממישהי שאני מחכה שתכתוב כבר, מייל בעייתי מהעבודה, ידיעה חדשותית שאני חייב לקרוא, טריילר לסרט שאני מוכרח לראות. עולם שלם של FOMO בכף היד.

ןחשבתי על הטלפון הסלולרי וחשתי איבה. מלבן שחור מסתורי שפועל עלי כמו טבעת העוצמה שנושא פרודו ב"שר הטבעות". פיתוי בלתי פוסק לאחוז בו ולהפעיל את העוצמה המדהימה שגלומה בו. שפע של מידע ותקשורת שמתחרה בכל רגע נתון בסביבה הפיזית הדלה לאין שיעור ממה שיש לצג הסלולרי להציע, מביס אותה ומסיט את מבטי ממנה. כוח מצמית, משחית ומנוון.

הפתרון פשוט לכאורה – להעביר את הטלפון למצב טיסה לסופ"ש ולהתנהל בדיוק באותה צורה. ובכן – ממש. כמו ג'אנקי שמאפסן את המזרק ויודע בדיוק איפה הוא נמצא, מסתובב בבית ושומע את שירת הסירנה שלו. הייתי נכנס לסחרור בלתי נגמר, הרהורי כפירה, רק להציץ רגע ולבדוק אם יש משהו חשוב בווטסאפ, פוסט קריטי באינסטגרם. העובדה שהאנשים סביבי היו יושבים צמודים למסכים שלהם היתה מטריפה אותי. זה היה חייב להיות מקור חיצוני. כוח עליון, חזק מכול. היעדר הקליטה הפך את החפץ המכושף ורב העוצמה שנח בכל כיס ללא יותר משילוב של מצלמה סבירה ושעון. רשת לסלולרי הוא כמו מחלפות השיער לשמשון.

וכך ישבנו ודיברנו, והלכנו לצפות בשקיעה, ושמרנו על קשר עין, ושוחחנו בכוונה מלאה ולא בטון המהוסס שבו משתמשים כשמנסים להשלים משפט וגם לקרוא או לכתוב ציוץ, והמחשבות לא נדדו אל העולם הגדול שנע קדימה ללא הפסקה בתוך המכשיר הקטן. וכשהלילה ירד, המוזיקה התגברה והכול עלה, רקדנו שעות, ואף אחד לא עצר לרגע לקרוא הודעה או לשלוח תמונה. במשך 24 שעות היינו בבועה שלווה ומנותקת, וזה היה נפלא.

למחרת, כשעלינו לאוטובוס גילינו שהמכשיר הזדוני והמופלא חוזר לתקשר עם העולם כמעט מייד. עניין של חמש דקות הליכה מהאורחן. כמה טוב שלא ידענו, אולי בכוונה לא טרחנו לברר. האייקונים על המסך התעדכנו בשלל מספרים אדומים, התראות, הודעות, מבזקים. ישבנו באוטובוס בשקט, איש איש והמסך שלו, בדרך חזרה לעולם האמיתי והמחובר.

אזכרה או רגשות על שאפל

שכול ויגון זה לא כיף, אבל הסיבה האמיתית לכך שאני שונא את ימי הזיכרון ועוזריהם היא אובדן השליטה ברגשות שלי. אלה ימים שבהם נראה כאילו ישות ערטילאית לחצה על כפתור השאפל במוח ובבטן שלי, מכניסה אותם לסחרור נטול סדר, המשכיות והיגיון. בשלב מסוים אני נכנע ופשוט מחכה שזה ייגמר.

ביום שישי ביקרנו את הקבר של אבא שלי, אזכרה שנייה, בסך הכל עברו שנתיים. במשך שבוע לא הצלחתי לחשוב על זה, בכל פעם שניסיתי המוח שלי דילג למשהו אחר, כאילו נתקל בחור שחור, או קוטב מגנטי שאי אפשר להתקרב אליו. וכשהגיע היום התעלמתי מניסיון של שנים וחשבתי שאני יודע איך הדברים יתגלגלו. נגיע, יהיה קשה נורא, ואחרי שנתפרק לגמרי נחזור לבית של אמא שלי ללקק את הפצעים.

זה לא עובד ככה. הניסיון לשמור על שליטה נדון לכישלון. מתחילת היום מצב הרוח היה אקלקטי. בעיות במכונית עיכבו את היציאה לדרך וגרמו לי לשנוא את הגזע האנושי באשר הוא לכמה דקות, כשמד מצב הרוח יורד בחדות. אבל אחר כך היה נעים להיות סגור עם נגה ותומר בחלל קטן שממנו הם לא יכולים לברוח ועוד עם מוזיקה משובחת ברקע, והמד דילג לו למעלה לספירות של כמעט עליצות. ואז בית הקברות, שמטיל אימה ועצב, אבל מנגד מפגש עם קרובי משפחה כולל אחי הקטן והחמוד שבא מניו יורק, איפה זה ממקם את מד המצב הנפשי?

הטקס היה קצר וקשה, אבל פחות מכפי שחשבתי שיהיה. חיכיתי לקריסה שלא באה. לחלוחית בעין פה, גרון נשנק קלות שם, אבל לגמרי החזקתי מעמד. באמצע הרמתי את הראש וראיתי את נגה ותומר חבוקים וזה עשה לי נעים בלב. משם המשכנו לבית של אמא שלי, שהכיל הרבה יותר מדי אנשים, ילדים ואוכל. שילוב שיצר המולה שמחה אבל לא איפשר לדבר באמת. קצת חסר לי הקתרזיס שאחרי, אבל לפחות עבר ונגמר, לא?

נסענו חזרה לתל אביב. הורדתי את נגה ותומר אצל אמא שלהם, ושמתי בלי לחשוב את האלבום של הפו פייטרס שיצא קצת אחרי שאבא שלי נפטר. בדרך לשבעה היינו שומעים במכונית את הסינגל הראשון ממנו אבל בשישי האחרון רק חשבתי שמתחשק לי לשמוע אותו, בלי לעשות את הקישור. לחצתי על פליי, העברתי את המכונית לדרייב, והתחלתי לבכות בלי להבין מאיפה זה הגיע פתאום. שאריות של עצב ורגש שנשפכו פתאום החוצה. אני שונא ימי זיכרון.   

חיילות יוצאות מהבועה

החברה של נגה מהבסיס גרה בהתנחלות. היא מוטרדת מהבחירות הקרובות כי אין לה מושג למי להצביע: היא לא תצביע לביבי כי הוא מושחת, לגנץ כי יאיר לפיד, לבית  היהודי כי כהניסטים. אם לנסח זאת אחרת היא אותו זן נדיר שאני לא פוגש ביומיום או בכלל – ימנית אינטליגנטית בעלת מצפון. האמת שאפשר לעצור בימנית. כמה ימנים אני מכיר?

אנחנו נפגשים עם עוד כמה מהחברות לשירות של נגה שנשארו גם הן שבת. חלקן מסרבות בנימוס לאוכל שהבאתי כי הוא לא כשר. הן מגיעות מכל מיני מקומות בארץ, רובן ככולן מחוץ לבועת תל אביב. יש משהו נעים ונוח בלגדול בבועה. מתישהו בתיכון נגה אמרה לי שהיא לא מבינה, הרי כבר אין אפליה נגד נשים ומזרחים. בבית הספר של בת השבע יש ילדה שמעדיפה שיפנו אליה בלשון זכר, ואף אחד מהילדים לא עושה מזה עניין. כמה נאור, נעים ונוח בין הירקון לאיילון.

והומוגני מדי. צה"ל, מבלי דעת וכוונה, מטלטל את ההומוגניות הזו, את התפיסה החד מימדית. ואולם, לא תמיד: אני שירתתי ביחידה קטנה ומתנשאת שכמעט ולא פרצה את גבולותיי. בטירונות פגשתי את העולם האמיתי, אבל זה היה לתקופה קצרה וביחידה עצמה שירתתי בחברת חיילים שדמו לי הרבה יותר מדי. למעט מתנחל אינטליגנטי ומפחיד ("נוער כהנא לא כל כך קיצוני כמו שעושים ממנו") שהופיע ונעלם, כל שאר חבריי לשירות הגיעו מיישובים שהיו שיבוט של רעננה של ילדותי. שמאלנים מהשבט הלבן.

בדיעבד זו החמצה. אני עובד יחד עם לא מעט אנשים שהיגרו לארץ בצעירותם ומתייחסים לשירותם הצבאי כטרנספורמטיבי, חוויה מעצבת שהכניסה אותם בשערי הישראליות. עבור מי שנולד פה החוויה דומה למה שנגה עוברת. היכרות עם האחר, עם אנשים שגדלו חצי שעה נסיעה ממנה ושנות אור תרבותיות. זה מעניין, פוקח עיניים, מטלטל ומגבש. ולפעמים גם משעשע – ביקור בעיר אחרת שגרם לנגה לסמס לי "ברוך שעשני תל אביבית".

אני לא פגשתי אנשים כאלה. פגשתי אנשים שהכירו לי מוזיקה חדשה וספרים חדשים, אבל מתוך עולם ישן ומוכר. האופקים שלי, למעט אלה התרבותיים, נותרו ברוחבם המקורי,  אלה של נגה נמתחים למימדים חדשים. ואני שמח נורא. וגם מקווה שהחברה מההתנחלות תבחר נכון.

פחד במה במקסיקו סיטי

האולם מלא מפה לפה ואחרי הפסקת הקפה יגיע תורי. הם לבושים בחליפות ומקטורנים, אני בטי שירט. האולם גדול כך שאיאלץ להשתמש במיקרופון ומתרגמים יעבירו את האנגלית שלי סימולטנית לספרדית ופורטוגזית. רוצה לומר: הרבה טקס בישבן ופרפרים בבטן.

אני מסוגל לראות את עצמי מהצד וזה לא משנה בכלל. לא משנה כמה ניסיון ומודעות צברתי לאורך השנים, השלב הזה, ההמתנה שלפני הרמת המסך, תמיד שם, בלתי מנוצח, לא מתפנה. הלפני הזה לא מוגבל רק להופעות מול קהל. זו כל סיטואציה של במה וירטואלית, של הצורך לשחק את הדמות של עצמי, או לצאת מאזור נוחות כלשהו. לפני ראיון עבודה, לפני דייט, לפני שמישהי מגיעה אלי הביתה, לפני טיסה לחו"ל, הקראת הספד או ברכה וכן, גם מצגת בפני מי שלא יהיה.

אני יודע מראש בדיוק מה יקרה. ערב לפני זה לחץ קל עד בלתי מורגש, קצת חזרות, הערה מבדחת ששווה להוסיף בשקף מסוים. בבוקר אני עדיין רגוע, כי רק כשעה לפני זה יתחיל. עולה מהבטן לחזה, מכניס את המוח לניוטרל, זו שעה שבה אני לא באמת מסוגל לתפקד, רק לשוטט אנה ואנה, לשחק במשהו מפגר במיוחד בטלפון, להמתין שהזמן יזוז. היכולת להביט בעצמי מהצד שלא משנה, רק מוסיפה עוד רובד שאין לו שום השלכה מעשית.

הפחדים צצים ומרחפים מסביב לראש שלי, אני לא באמת חושב עליהם באופן מודע אבל הם שם, כל מה שקצת קודם סולק הצידה: מה אם אשכח הכול, אגמגם, לא אדע לענות, איאלם דום, אעליב, אטעה, אשבש, אקיא, אקרוס. מה אם הטיסה תתרסק, יעצרו אותי בביטחון, ישדדו אותי, יחטפו אותי, ידרסו אותי. אם לא אתפקד במיטה, אפעיל את המצגת הלא נכונה, אחשוף בטעות אימייל או הודעה אישיים מול אולם מלא אנשים.

זו וריאציה על סיוט העירום בתיכון, וכמו רגע אחרי ההתעוררות גם פה השקט והשפיות חוזרים בהרף עין של צלילות דעת. כבר הייתי במצבים האלה, אני יודע איך העלילה תתקדם. ברגע שאני על הבמה אני נרגע, מסתדר, מאלתר. וחשוב מזה – טעויות נסלחות, וניתנות לתיקון. אפשר לדבר גם בלי מצגת שלא עובדת, להפוך תקלה לבדיחה, להתחיל מחדש, לשרוד דייט גרוע, לקבל עזרה.

אני יודע את כל זה וזה לא משנה. דקה לפני שאני עולה על הבמה במקסיקו סיטי אני בהיסטריה, בשנייה שבה אני לוקח את המיקרופון אני נרגע. אני אפילו נהנה, והאופוריה שאחרי היא בכלל היי מטורף. אני חושד שהיום בו לא אחוש את חרדת הלפני יהיה מבשר רעות.

הפאם פטאל שחיבלה בחיי האהבה שלי

הבלש הנודע ארצ'ר פגש את ברברה לראשונה בזירת הרצח. היא היתה צעירה ויפה ומסתורית וגרמה לו לאובדן עשתונות וחשק עז לאחוז בה באופן בלתי מקצועי לחלוטין בואכה תביעה על תקיפה מינית. היא, מנגד, לא הוטרדה מהעובדה שהגבר שהגיעה לפגוש נרצח, ועסקה בעיקר בפלרטטנות שרמנטית.

הפגישה השנייה של השניים התרחשה במסיבה. ריקוד אחד הספיק לעלמה כדי להבין שיש משהו אחר בגבר שמולה, אלמן ואב שמבוגר ממנה בעשור בערך, לפיכך הזמינה אותו לביתה אחרי המסיבה ושכבה איתו. כשנאלץ ללכת ניסתה לשכנע אותו להישאר כדי שתוכל להכין לו ארוחת בוקר. היא גם אמרה לו שתשמח לקחת את בנו הקטן לגן החיות.

קתלין טרנר, "כחום הגוף", הפאם פטאל האהובה עלי

בפגישה השלישית הוא מציע לה נישואים. עוד לפני הסיור בגן החיות. מה יש לה להגיד לאיש המוזר שרוצה חתונה עוד לפני שהילד שלו פגש אותה? ״הו יקירי, בוא נתחתן בהקדם״.

זה חבל, כי בסך הכול מדובר בספר לא רע עם דמויות מעניינות והגיוניות, כל עוד מדובר בגברים. "ס״ס בריטניה" של לן דייטון הוא ספר מתח שמתרחש באנגליה שנכבשה על ידי הנאצים. דייטון הוא היסטוריון צבאי ויודע לכתוב, עד שזה מגיע לנשים. ברברה היא דמות קרטון אידיוטית. הרגע אספת את האיש ממסיבה כשאת שיכורה, מה פתאום גן חיות עם הילד?

אחרי שסיימתי להתעצבן הלכתי ובדקתי, הספר נכתב ב-1978, דייטון הוא יליד 1929. אין באמת סיבה לתמהון על כך שהגברים בספר הם רציונלים וחזקים, ושתי הנשים היחידות הן אבטיפוסים של מטפלת אימהית נטולת מיניות, ופאם פטאל שהופכת לאישה הקטנה ברגע שמגיע הגבר הנכון.

חשבתי על שלל הספרים, הסרטים וסדרות הטלוויזיה שגדלתי על ברכיהם ושרובם מלאים גברים כמו ארצ'ר ונשים כמו ברברה. ועל הנזק שנגרם לכל הצדדים, גברים ונשים, מהאבטיפוס הנשי החד מימדי הזה. דורות של בנים שחושבים שנשים הן משהו לא מובן ובלתי מושג, ונשים שחושבות שהן צריכות להתנהג בהתאם. ברברה היא לא באמת בנאדם. היא לא מאבדת קור רוח, מדלגת בלי שום הסבר הגיוני מקוטב רגשי אחד למשנהו בלי תחנות ביניים, וסביר להניח שהיא גם לא מזיעה, מפליצה או נוחרת. לך תצא לדייטים אחר כך.

הרשתות החברתיות מלאות בנשים שכותבות על עצמן ומהוות אנטי תזה לברברה ודומותיה. הן כותבות על המחזור שלהן, על חרמנות, הפרשות, תסכולים והורמונים. הן כל מה שברברה לא מייצגת, כלומר אנושיות. בתרבות הפופולרית יש את ריי מ"מלחמת הכוכבים", וונדר וומן וקפטן מארוול, שאולי נראות הרבה יותר מדי טוב, אבל רחוקות שנות אור מחוסר האונים של ברברה. ויש גם דמויות כמו ליזו ונטע ברזילי, דורה ומואנה, אלזה ואנה. בת השבע שלי גדלה על תפריט תרבותי שונה רדיקלית מזה שאני גדלתי עליו.

וגם הבנים בכיתה שלה. שאולי, כשיגדלו לא יסתכלו על בנות כאיזו תעלומה מסתורית ומעוררת אנטגוניזם, אלא כבנאדם. כי דמות מסתורית שמורמת מעם מייצרת לא רק הערצה אלא אנטגוניזם וחוסר הבנה. אולי בדור של בת השבע זה כבר לא יהיה ככה. אולי כשהם ימשכו לבנות בצמה זה יהיה באופן שוויוני ומכבד.

הילד שהציל אותי ביום הזיכרון

זה יום הזיכרון השני שבו אני נשאר לבד. לא במובן של גלמוד, אלא בלי מסגרת. בצעירותי זלזלתי בטקסים וסמלים, היום אני מבין עד כמה הייתי אידיוט. במשך שנים יום הזיכרון היה סדרת טקסים מסודרת וידועה מראש. פה ושם סטייה קטנה בגלל איזה אילוץ, לא יותר. ועכשיו נשארתי לבד ומה שהציל אותי בסוף היה שילוב של טקס קטן והבן שלי.

אחרי שאבא שלי נפטר המסגרת נשברה. לנסוע בלעדיו להר הרצל זה מוזר וקשה מדי, ואמא שלי קיבלה את ההחלטה הכי נכונה שאפשר וטסה מכאן. אני הייתי צריך למצוא מה לעשות עם עצמי לעזאזל. ומהר מאוד הבנתי שאני צריך טקס. שמה שפעם חשבתי שהוא סתם מסגרת ארכאית, שאפשר לוותר עליה לטובת התמודדות אינדיווידואליסטית, הוא בעצם מנגנון מתוחכם שמנקז ממך את העצב והכאב, שסתום חשוב וחסר תחליף ראוי.

אז חיפשתי אחד, ותומר אמר לי שיש טקס בהבימה, שכונתי כזה, ושאולי הוא גם יילך. כשאמרתי לו שאם יבוא אני מזמין חיבוק, הוא הודיע שהוא מגיע.

זה היה טקס לא רע בכלל. אם יש מישהו שיכול להיות מבקר טקסי זיכרון זה אני. מאז שאני זוכר את עצמי אני מגיע ללפחות שניים כאלה מדי שנה. הטקס הזה היה מוצלח בעיקר בזכות מה שלא היה בו – אף פוליטיקאי או גנרל. אחרי שנים של נאומים שכאילו נכתבו בידי מחולל קלישאות יעיל במיוחד, ההיעדר הזה היה מבורך. וכן היו בו המון ילדים שהקריאו קטעים בלי דיקציה וזייפו מקסים, ובעיקר חיים מסביב. הכיכר לא נסגרה ונחסמה, וממש ליד הטקס ילדים שיחקו על הדשא, אנשים עברו בדרך אל או מהיכנשהו, והתחושה היתה של נורמליות, של חיבור לעולם, לא בועה מנותקת וזמנית.

והיה את תומר שעמד לידי ובכל פעם שהרגיש שקצת קשה לי חיבק אותי, ונתן לי לחבק אותו, וכאילו לקח הפסקה מתפקיד הטינאייג'ר שאין לו כוח וסבלנות להורים שלו, ובטח לא למגע פיזי שאורכו יותר מננו-שנייה. הוא היה רגיש לכל ניואנס, ולכמעט שעה קצת החליף איתי תפקידים ועזר לי לצלוח את המהות של היום הכואב ולא שפוי הזה. מה שלימד אותי שטקסים זה חשוב, אבל חשוב לא פחות מי עובר אותם איתך.

יום-יומיים אחרי הוא כבר התעצבן עלי כששאלתי אותו אם הוא אכל והכול בסדר. חזרנו לשגרה. אבל מתחת לגלגול העיניים אני רואה את הילד שחיבק אותי חזק חזק לפני הצפירה.

איך למצוא איים קטנים של אושר

“יש לי אפס השפעה על הסיטואציה אבל מאה אחוז שליטה על איך שאני מגיב לה," היה עלול להיות משפט מעצבן של איזה רוחניק מחבק עצים. אבל כשהוא מגיע מטייס ששהה בשבי שלוש שנים הוא נשמע אחרת. אני קורא את "חוץ מציפורים" של עמיה ליבליך, וחושב על סבא שלי.

ליבליך מראיינת בספרה עשרה ישראלים שנפלו בשבי המצרי בזמן מלחמת ההתשה, ושרדו בו שלוש שנים. היו שם טייסים, צנחן, עובדי שק"ם, ערבוב מרשים של עם ישראל. כל אחד מהם עבר חקירות ועינויים, ולאחר מכן איפסנו את כולם יחד בחדר קטן עד להחלטה על חילופי או החזרת שבויים. כל אחד מהם הגיב קצת אחרת, כולם יחד שרדו באמצעות כללים שפיתחו וחברה שיתופית ושוויונית שיצרו למרות תנאים שלכאורה מעודדים שחזור של "בעל זבוב".

אז למה סבא שלי צץ לי בראש? ההורים של אבי הביולוגי עברו חיים איומים. הם שרדו את השואה, כשהם משאירים אחריהם את רוב משפחתם קבורה באירופה. כולל אישה וילד במקרה של סבא שלי, וארוס במקרה של סבתא. הם התחתנו בגיל מאוחר, נולד להם בן יחיד, ואז עלו לארץ. הבן היחיד נהרג במלחמת יום כיפור.

הסיפור מסביר מדוע סבתא שלי היתה עצובה, רדופת זיכרונות ולהערה על תינוק חמוד הגיבה ב"גם היטלר היה תינוק". זו היתה תגובה מתקבלת על הדעת מצד אישה עם מספר על היד מאושוויץ, שאיבדה את הבן היחיד שלה במלחמה אידיוטית.

אבל לסבא שלי אין הסבר. הוא היה אחד האנשים השמחים והאופטימים שהכרתי. עד מותו בגיל 81 הוא אהב לראות כדורגל ולמלא טוטו, לאכול אוכל טעים ולא בריא, להתבדח איתי ולספר סיפורים שסביר שחלקם עד רובם לא היו נכונים בעליל – הצלקת על המצח? דו קרב חרבות באוניברסיטה. ופעם הייתי שחקן כדורגל חצי מקצועי ופגשתי ונישקתי את הטבעת של האפיפיור! הוא פיתח שיחות חולין עם כל מוכר בכל חנות, הלך איתי בחדווה להמון סרטים אידיוטיים, ובאופן כללי נהנה מהחיים והתעלם מהיחס המחפיר שהם העניקו לו.

מטפלת שעבדה עם נכים אמרה לי שיש רמת אושר בסיסית שאיתה אתה נולד. אחר כך קורים דברים. אבל גם אדם שמשותק מהצוואר ומטה יכול למצוא סיבות לשמוח. החיים הם, כמו שכתב יהונתן גפן "איים קטנים של אושר בתוך אוקיינוס של דרעק". זה נכון, בשלב הזה אני חותם על ההצהרה הזו בלב שלם וכואב.

אבל גם אם אני לא שולט באירועים, גם אם מישהו אחר כותב את התסריט, אני זה שבוחר איפה להציב את המצלמה ובמה למקד אותה. אני לא יודע אם העובדה שאיש קשיש התרגש מול משחק כדורגל או צחק בקול מקומדיית פעולה שנים אחרי שניסו להשמיד אותו היא סמל לניצחון כלשהו. אבל זו לגמרי המפה שלפיה אני רוצה לנווט את חיי.

כך גנבו לי סרטי קומיקס את הדגל

גם אני רכשתי מבעוד מועד כרטיסים ל"הנוקמים", גם אני הסתרתי דמעות-גיק בסוף (אל חשש, אין ספוילרים), ורק אז התפניתי להתבונן על האולם המלא והרשיתי לעצמי להרגיש נרגן.

הפריחה המטורפת והמפתיעה של ז'אנר גיבורי העל מציבה לפתחי דילמה. במשך שנים החיבה שלי לקומיקס היתה סוג של דגל מעט שונה שאהבתי לנפנף בו. לצד חיבתי למדע בדיוני היא מיצבה אותי בתת הקבוצה של גיקים, ואיפשרה לי להרגיש מוזר ומיוחד בעת ובעונה אחת. מצד אחד מבטים משונים ונושאי שיחה שאולי עדיף לא להעלות בסיטואציות חברתיות. מצד שני תחושה חמימה ונעימה של להיות שונה. ז'רגון ורפרנסים שמבדילים בין הקבוצה שלי להמון, מרחב מחייה ייחודי.

ואז באו מארוול ורוברט דאוני ג'וניור והרסו את הגדר. מדמות מצוירת שמוכרת לגיקים מיטיבי לכת הפך איירון מן לסלב. פתאום כולם הולכים עם חולצות של גיבורי על ומזהים את סטן לי, השם ייקום דמו.

את חוברת הקומיקס הראשונה שלי – ספיידרמן – גיליתי אצל קרוב משפחה ירושלמי. זו היתה אהבה ממבט ראשון, קצת כמו לשמוע להקה או לראות סרט שמרגיש כאילו כוח עליון הינדס אותו אחרי שקרא את מחשבותי. צללתי פנימה לעולם חדש שכולו תלבושות ספנדקס, כוחות על ועלילות מופרכות. רעננה של ילדותי היתה מוצפת אנגלוסקסים, כך שלא היה מסובך מדי למצוא עוד מהחומר הטוב הזה. כמעט כל חנות ספרים יד שנייה – והיו הרבה כאלה – החזיקה גם קופסת קרטון עם חוברות. בלי שום סדר כרונולוגי ועם אפס יכולת להזמין חוברות מסוימות, מה שהפך את המעקב אחרי קווי עלילה לקשה ומתסכל. היתרון היחיד היה היכולת ליצור קשר עם חברי כת אחרים דרך החנות. את החבר הכי טוב שלי אני חייב לחוברת באטמן ששנינו חשקנו בה, והובילה למפגש לצורכי משא ומתן והחלפות.

כשהייתי בתיכון הגעתי בפעם הראשונה לניו יורק ולחנות קומיקס ראויה לשמה. שתי קומות של שפע בלתי נתפס. השארתי שם את כל הכסף שהוקצב לי לטיול ויצאתי מאושר ומתוסכל. הבנתי פתאום איך החצי השני חי, וכמה קל היה להיות גיק אמריקאי. אולי קל מדי. הקושי שבהשגת החוברות היה בעל ערך.

רעננה מלאה צרפתים היום, ויש בה – כמו גם בתל אביב – חנות קומיקס אמיתית. אין צורך לנבור בקופסאות קרטון, אפשר להזמין מה שרוצים בחנות או באינטרנט. המכונה המשומנת היטב של סרטי מארוול הפכה הכול לנגיש יותר ובעיקר לגיטימי יותר. אף אחד לא ירים גבה בגלל החיבה שלי לגבר שרירי בחליפה צבעונית צמודה. הסרט האחרון של "הנוקמים" הוא נושא שיחה לגיטימי בכל מקום, החל מפינת הקפה בעבודה ועד לטוויטר. זה נוח ונעים. אבל הייחוד שלי, הדגל שהנפתי בהיסוס, הורד לחצי התורן. כיף יותר לרצות להיות מיינסטרים מאשר להגיע ולגלות שהפטיש שלי הפך לקונצנזוס. אבל בתכל'ס, אני רק מחכה ללכת עם תומר לסרט הבא.

דברים שהסברתי לבתי על סמים

"מה זה סם הקוקאין ומה הוא עושה?" שאלה בת השבע ואני השתנקתי, ביררתי את מקור המידע (ספר של גלילה רון פדר) ועניתי את התשובה הלא נכונה.

כלומר את תשובת בית הספר: קוקאין הוא סם ממריץ מאוד לא בריא, שעלול לגרום להתמכרות ומוות. כי סמים זה רע – אל תעשו סמים ילדים! בת השבע הסכימה, ואמרה שאיזה מזל שההורים שלה לא משתמשים בדברים כאלה כי הם אנשים חכמים.

אנשים חכמים לא עושים סמים. כשהייתי בתיכון, חנון על, התרחקתי אפילו מאלה שמעשנים סיגריות, כי הדיכוטומיה היתה ברורה. אנשים טובים לא מחזיקים סיגריה, בלי קשר למה שמגולגל בפנים. וסמים? היה לי ברור שסמים זה משהו שנוצר במעבדות הגהינום, מספיק להביט כדי להיפגע.

אז סמים הם החטא הקדמון בריבוע רק שההגדרה של סם היא לגמרי פוליטית. קוקאין זה איום ונורא, אבל אף אחד לא חולם להוציא את האלכוהול מחוץ לחוק, ובמקרה של סיגריות מתמקדים באיפה וכמה מותר לפרסם, ומשקיעים בנסיונות יצירתיים להפחיד מעל גבי חפיסות שאפשר לרכוש בכל מקום. יותר משבעה מיליון מקרי מוות בשנה נגרמים מעישון סיגריות ברחבי העולם, והמחוקק עסוק באיך לכתוב על החפיסה שהיי, אם תעשן יש מצב שלא יעמוד לך.

מצאתי ברשת כל מיני מחקרים, בכולם ניקוטין ואלכוהול נמצאים בעשירייה הראשונה של החומרים המסוכנים. המחקר הזה, שעשה קצת גלים, מציב את האלכוהול במקום הראשון, ומתייחס גם לנזק שהוא גורם לסביבתו של השתיין. אבל גלילה רון פדר לא תכתוב עליו, ולאף אחד לא תהיה בעיה אם אשתה בירה אחרי העבודה. אם אתה שותה כוסית בארוחת שישי זה לגיטימי ומכובד. אם תארגן שורה עם כרטיס אשראי ותסניף – פחות. למה בעצם?

אני מוקף אנשים שמשתמשים בסמים. ג'וינטים כבר מזמן הפכו לגיטמיים, וכל מה שצריך זה איזה פייגלין כדי שלגליזציה תהפוך לטרנד חם. קוקאין, אם.די, ספידים – אנשים נורמטיביים משתמשים בהם באופן מושכל ושורדים לא רק כדי לספר, אלא כדי לקום לעבודה למחרת בבוקר. אין שום היגיון ביחס של המדינה והחברה לסמים. זו צביעות מטורפת שקשורה לפוליטיקה, יחסי ציבור ותדמית וכנראה שבעיקר לאינטרסים כלכליים.

הנה התשובה שהייתי צריך לענות: קוקאין הוא סם ממריץ לא חוקי. הוא עלול להיות ממכר ומסוכן מאוד אם משתמשים בו באופן לא אחראי, ובעצם כמו כל דבר החל מסוכר לבן ועד הרמת משקולות הסכנה בו היא בעיקר עניין של מינון. יש סמים חוקיים וסמים לא חוקיים, יש מסוכנים ממש ויש פחות, ואין תמיד היגיון מאחורי ההגדרות. אל תעשי סמים בתי עד שתגיעי לגיל שבו תביני מהחיים שלך, בדיוק כמו שאת לא יכולה לשתות אלכוהול או לנהוג כרגע. וכשתגדלי? תבדקי לאט, תמיד עם מישהו מנוסה שישמור עלייך, מה מתאים לך ומה לא. ותשמרי לי קצת.

חתכים עמוקים

הפטיפון בחדר שלי הגיע לעולם לפני. הוא היה שייך לאבא המת שלי, האבא המת הראשון. המיתולוגיה המשפחתית מספרת שאמא שלי ויתרה על טבעת אירוסין לטובת רכישת מחט חדשה למכשיר. השקעה נבונה, בעיני.

אבא שלי, שלא הכרתי, אהב ג'אז. היתה לנו תקליטייה ענקית של ג'אז בבית, שאיש לא הקשיב לה. ההורים שלי, אמא והאבא החדש, העדיפו גבעטרון. את ההשכלה המוזיקלית שלי התחלתי עם רשת ג', ובהתאמה אחד התקליטים הראשונים שקיבלתי אי פעם היה "ריו", של דוראן דוראן. ואז עברתי לרוק. ושם נשארתי. ראפ, קצת פופ, קצת בלוז. אבל בסוף זה תמיד גיטרות. ספריית הג'אז נותרה דוממת. הספרייה השנייה, ספרי מתח של אליסטייר מקלין, הסיפורים של דיימון ראניון, זכתה דווקא להתעניינות. לפחות את הספרים שלו היה מישהו שקרא.

אבא שלי עבד בשביל כסף לתקליטים. אני ביקשתי אותם לחג, ליום ההולדת. הוצאתי עליהם דמי חנוכה, כסף מבייביסיטר, כל מה שהצלחתי להשיג. ההתלבטות היתה קשה. לרוב הכרתי שיר אחד או שניים מהרדיו, וזהו. לא היתה שום דרך לשמוע את השאר חוץ מלשלם. נהגתי לעלעל בין העטיפות היפות בחנות ולהתלבט איזה תקליט אשמע בשבועות הקרובים. כשיצאתי מהחנות, קרעתי תוך כדי הליכה את עטיפת הניילון מגשש לבדוק םא יש דף מילים בפנים. מה מענג יותר מלשמוע שיר חדש בלי לנסות לפענח את המילים תוך כדי. רוקנ'רול לא הולך עם דיקציה.

ואז חרשתי את האלבום. אם הוא היה טוב איזה כיף, ואם לא הייתי מקשיב לו שוב ושוב עד שהייתי מתרגל אליו ולומד ליהנות ממנו. לוותר עליו לא היתה אופציה. הוא היה יקר מדי ונדיר מדי. ישבתי בחדר, הפכתי צד שוב ושוב, נזהר לא לשרוט, אוחז בעדינות במחט. ולומד את המוזיקה.

לפעמים הקשבתי ללהקות וזמרים ששמעתי עליהם, אבל לא אותם. בספרייה של דוד אהוב ומגניב מצאתי תקליטים של דיפ פרפל. ידעתי לומר רק שמדובר בלהקת רוק כבד, מבלי להבין עד הסוף מה פירוש ההגדרה. רשת ג' לא שידרה דברים כאלה בשעות שאחרי בית הספר. הורדתי את המחט בזהירות על הרצועה הראשונה בלי לדעת שהאלבום נפתח במין ספק כיוון גיטרות, ספק הקלטות עינויים מהגהינום. הרמתי את המחט בבהלה, בטוח שהפטיפון היקר שלי התקלקל. לא שמעתי משהו כזה מעולם. שעה אחר כך כבר הייתי מאוהב, דלת חדשה נפתחה.

בדרך כלל חיכיתי לשירים שהכרתי מהרדיו. השירים שביניהם היו ההמתנה שבין הלהיטים. אבל לאט לאט החלו השירים האלה לצוף למעלה, לקבל צורה. לא מעט אלבומים נשמעים בהתחלה כמו מקשה אחת, אותו צליל, אותו קצב. אבל בהאזנה שלישית ורביעית מזהים תבניות וצורות. שירים שלא שמת לב אליהם בהתחלה נדחפים קדימה ומגלים נוכחות ואופי שלא ניחשת שיש להם. כמו הילד השקט מהכיתה שמתגלה בשיחה אקראית והופך לחבר הכי טוב שלך.

שנים אחרי גיליתי שבאנגלית קוראים לזה Deep Cuts. הלא-להיטים, השירים שמתחבאים. כמה מהשירים האלה הפכו מנעימה חדגונית בדרך לשיר שבשבילו קניתי את התקליט לרצועה האהובה עלי. אני מניח שחלק מהעניין הוא הגילוי, התחושה שאני מיוחד. קשקוש, כמובן, בהופעה של פיית' נו מור שראיתי בסינרמה השם ייקום דמה השיר האחרון היה Just a Man, דיפ קאט שרק אני וכל שאר הקהל באולם הכיר.

אין לי מושג אם גם בתקליטי ג'אז יש חתכים עמוקים, ואם לאבא שלי היו פייבוריטים. הפטיפון גר היום אצל אחותי, אני שומע מוזיקה באוזניות וברמקולים שמחוברים למחשב. דרך ספוטיפיי, שמגלה לי כל הזמן מוזיקה חדשה, אבל כזו שמפלרטטת עם האוזן בשמיעה ראשונה. פלייליסטים על פלייליסטים, עם שירים מגניבים ששולחים יד ישר ללב או מתחת לחגורה. אין מקום ואין זמן לדיפ קאטס, מי שלא נדחף נשאר מאחור.

אז החלטתי להקשיב אחרת. לחזור על אותו פלייליסט שוב ושוב, לגלות שיר ואז ללכת לאלבום ממנו הוא לקוח ולחרוש אותו. לדמיין שקניתי אותו עכשיו, ואין ולא יהיה כסף לעוד אחד בעתיד הנראה לעין. וללמוד לאהוב אותו לאט, ולגלות את מה שמתחבא בפנים.

%d בלוגרים אהבו את זה: