מי יציל את בסטיונר הזיתים מבני גנץ

"אז מי יציל אותנו, בני גנץ? למה, כי הוא יותר חתיך מבעלך?" הבעל עומד לידי מול דוכן הזיתים וצוחק. אשתו לא ממש מחייכת, המבט שלה מרוכז במוכר הזיתים שפורש את משנתו הפוליטית. "מה, כי הוא מטר תשעים וחמש?" לא הייתי מתערב בדיון פוליטי בשוק גם עם אקדח מוצמד לרקה, אבל נפלט לי "מטר תשעים ואחת." מוכר הזיתים צוחק. "יאללה עוד ארבעה סנטימטר עלי. אני בכלל גמד, לא אכפת לי".

זה הדוכן הקבוע שלי בשוק ביום שישי. המוכר שרירי ומקועקע, נחמד ואדיב, נראה כמו מישהו שלא כדאי לעצבן. הגעתי שתי דקות קודם לכן, וחיכיתי שהאיש שלפני בתור יסיים. אבל אז הגיעה אשתו, כל כולה צפון תל אביב, גג מרכז. המוכר שמח לקראתה, "כבר חשבתי שפחדת לצאת בגלל האזעקה אתמול." מכאן ועד ביבי הדרך קצרה.

"ומי יש לו ברשימה שלו, גנץ. אשכנזי הזה רמטכ"ל ערס עם דיבור של עבריין. אם ביבי היה מדבר ככה כבר הייתם חותכים לו את הביצים בכיכר העיר". האישה מתאמצת לשמור על קור רוח וסרקזם במידה. "ברור, רק ביבי, הוא ושרה. שני מושחתים." המוכר זורם עם הדמות החדשה בעלילה. "בדיוק, ביבי ושרה. רק הם שומרים עלינו." האישה מאבדת את זה. "נו, אתה לא באמת מתכוון להצביע לו. הרי יש לך שכל, יש לך שכל," החזרה הזו פעמיים, בקול מעט נואש, נשמעת כמו פנייה לילד בטנטרום. המוכר צוהל: "רק ביבי!" היא רוצה לענות לו אבל בעלה מפטיר בשקט "בואי, יש תור."

תורי הגיע. אני נערך להזמין במינימום זמן ופוליטיקה. אף אחד לא מצליח לשכנע אף אחד בדיון פוליטי, בטח לא בשישי בבוקר בשוק. הרי הכול ברור וידוע מראש  – הדמויות, העלילה, הסיום. המוכר פונה אלי, ואני מתכונן וחושב על התשובה הכי ערפילית ומתחמקת, הכי רחוק מ"אני מצביע למרצ, Peace Man."

אבל לעלילה כיוונים משלה. "איך אני נהנה לעצבן אותה. אני בכלל הצבעתי תמיד עלה ירוק, מה אכפת לי מהליכוד. מה בשבילך?" "תן לי קופסה של מעורב." המוכר תופס קופסת פלסטיק ושולה זיתים מכל הצבעים והסוגים מאחד המיכלים. "זה גם מה שאני לוקח לעצמי הביתה, ככה אני יכול לנסות ולטעום מכל דבר". אני משלם ואורז את הזיתים וההתנשאות האשכנזית שלי בתיק וממשיך לבסטה הבאה.

ויש דברים שאי אפשר לתקן

נכנסתי בצעד בוטח לחנות טמבור וביקשתי דבק לפנלים כאילו אין דבר טבעי מזה, כאילו אני קודח, מרתך, מדביק ומלחים על בסיס דו יומי. מאז שאבא שלי איננו אני מחכה שמספיק דברים יתקלקלו ואז משלם לבעל מקצוע שיתקן את כל הדורש תיקון. כשאבא שלי היה בחיים זו היתה הטריטוריה שלו. מגיע עם ארגז כלים, מגלה ששכח אחד מהם ברכב או בבית או על הירח, מאלתר משהו בזריזות, ומתקן.

עכשיו – מיקור חוץ. אבל מדי פעם אני נתקף רגשות אשמה ומתבייש בפזרנות המיותרת ובעצלות ומחליט לעשות את הדברים בכוחות עצמי. בעיני רוחי אני רואה את המבט של אבא שלי שלא הכביר במילים, אבל ידע להביע אי שביעות רצון גם בלעדיהן. כמה פנלים החליטו להיפרד מהקיר. מה הבעיה להדביק אותם?

היינו אנשים שונים מאוד אבא שלי ואני. לא חלקנו גנים או תחומי עניין. את האהבה הגדולה שלו הוא הביע בחיבוקים סודקי צלעות, ובסיוע בכל דבר. כולל תיקונים. הוא קדח והלחים, הרכיב ושיפצר. זמן האיכות שלנו בשנותי כאדם בוגר היה בעיקר סביב רהיטי איקאה, גופי תאורה, מדפים לילדים ועוד. במקום משפטים הרגשות הובעו באמצעות ברגים ודיבלים. וחיבוקים.  

הגעתי עם הדבק הביתה והבנתי שאין לי מושג איך פותחים את המיכל, שנראה קצת כמו טיל נ"ט קטן. דמיינתי את החיוך המיואש של אבא שלי כשחיפשתי הוראות תפעול ביוטיוב והבנתי שהמיכל אמור להתלבש על אקדח דבק. המוכר בטמבור לא חשב לציין את זה, כי כל גבר נולד כשהוא מצויד בפין ובמומחיות בתפעול אקדחי דבק. אבא שלי, מן הסתם, היה משתמש בעלבון החביב עליו: "תסלח לי, אבל אתה מצחיק".

ומאז שהוא מת אני נזכר בו בחטף בכל פעם שאני נתקל באתגר שדורש מברג. זיכרון שמתגנב אלי בלי התרעה בכל פעם שאני דוהר על האופניים באופן קצת לא זהיר, מתנהל בדרך שלא היתה מוצאת חן בעיניו. הוא מזנק לתודעה שלי. נוזף אבל באהבה, מדאגה, מרצון לקחת ולעשות במקומי כדי שיהיה לי נוח וקל וטוב יותר.

הלכתי לטמבוריה אחרת וקניתי את האקדח. מחלתי על כבודי ושאלתי איך כל העסק עובד. זכר אלפא כלשהו סיפק הסבר, וחזרתי הביתה מוכן. לא היה כזה מסובך, בסך הכול פנלים. הדבקתי וחשבתי שאבא שלי בטח היה אומר משהו על איכות וגימור העבודה. ואז מחבק.

הכיבוש על אופניים

זה בסופו של דבר מאבק על שטח, על מיקום במרחב. עמדת כוח, גישה. ככה זה מרגיש, במקום ריקוד עדין ומתואם היטב, כוננות בלתי פוסקת.

על האופניים, כשאני רוכב בין הפוסעים באמצע המדרכה עם צוואר כפוף, פרצוף נעוץ בטלפון, צועדים קצת לאט וקצת הצידה כמו זומבים. בתורים, במשרדים, בבתי קפה. כולם מתמקמים איכשהו באמצע, לא מותירים נתיב למעבר או מילוט. כאילו הם פוחדים לוותר, לא סומכים על הצד השני שיותיר להם מרחב מחיה. המזרח התיכון וכל זה, שטח שלא תשלוט בו יילקח.

חברה שחזרה משהות של שנים בארה"ב סיפרה לי פעם על החרדה שלה מתורים ישראליים. שם היא עמדה בתור וחיכתה, וידעה שהוא יתקדם, לינארי ומסודר, והיא תגיע אל סופו. כאן היא בכוננות מתמדת, בודקת שאף אחד בהתגודדות הכאוטית לא עקף אותה במקרה. אם לא תעמוד על המשמר היא עלולה לחכות לנצח. יש פה משהו קשוח, חשדני, שסובב סביב שטח קטן מדי, לא ודאי. זה מעייף, זה דורש תשומת לב בלתי פוסקת. חלק מאי הוודאות הכללית של התקופה. אני רוצה לדווש או לצעוד לעבודה בקו ישר. בלי להביט לצדדים. זה בן דוד רחוק של הנטייה הישראלית לחקור ולשאול, להיכנס לרחם, להעביר ביקורת. גם זו חציית גבולות. ובכל זאת, לעניין הטריטוריה מאפיינים פרנואידיים משלו.

***

לא מזמן שיחקתי לראשונה בקטאן, משחק קופסה שנולד בגרמניה וכבש את העולם. זה משחק מעולה, אפילו הצעתי לילדים לקנות ושאלתי בקבוצת הווטסאפ המשפחתית אם הם ישחקו איתי. תומר ענה: "קודם תסביר מה זה ואז נגיד לך לא". המטרה בקטאן היא להשתלט על טריטוריה. במקרה הזה אי. כל שחקן מתחיל בבעלות על  שטח ומשאבים, והמטרה היא להשתלט על כל מטר פנוי.

אבל בלי אלימות.

רק דיפלומטיה ועסקאות. אסור לדחוף, להכות, לירות, לפצפץ, לשסף, להשמיד, להוביל ברכבות, לדפוק איזה בליץ אווירי, לפלוש בחורף. אסור! למרות שזה כל מה שמתחשק לעשות. אתה תחום בשטח שלך, צמא למרחבים ומשאבים, והשחקן היריב עומד בדרכך. איני מעוניין לנהל איתו משא ומתן. אני רוצה לכסח לו את הצורה.

זה מרגיש כמו גרמניה 2.0, הגירסה המודחקת, הנשלטת. עדיין רעבה למרחבים אבל הפעם בדרכי שלום והסכמי סחר. המאבק האלים על טריטוריה הוחלף בריקוד, במשחק כיסאות. ברחובות שבהם אני צועד זו עדיין גירסה 1.0. אף אחד לא מפנה מקום. כאן עדיין נדחפים.

 

בעד ונגד להיפגש מחדש

"הדרך הטובה ביותר לשכוח מישהו, היא, לעתים, להיפגש עמו שוב", היה כתוב על פתק על הקיר בחדרה של ג'ינג'ית יפה שהייתי מאוהב בה בתיכון. היו לה עוד משפטים מהז'אנר, בעלי ניחוח מסתורי ועמוק. החזקנו ידיים כשהיא שיתפה אותי בהם, וזה הכי קרוב שהגעתי למשהו פחות רוחני איתה.

המשפט לקוח מ"עפיפונים" של רומן גארי, ובשנים שחלפו מאז חשבתי עליו לא מעט. השבוע הוא צץ לי בראש שוב לקראת פגישה עם מישהי שלא דיברתי איתה תקופה ארוכה. המשפט של גארי נשמע לי חכם אז, בחדר של הג'ינג'ית היפה, וככל שחלף הזמן נוכחתי שיש בו מן האמת. בשלב מסוים המהלך החברתי של החיים הופך פחות לינארי ויותר מעגלי. אנשים שהשארת מאחור בתיכון, בצבא, באוניברסיטה, צצים שוב בצמתים לא צפויים בחיים. הרשתות החברתיות הפכו את העניין לפי אלף יותר נפוץ. חברים מן העבר ואקסיות צצים להם בפיד משום מקום, שולחים מיילים, מצייצים. לפעמים זה מקרי, לפעמים זה נובע משעמום או משבר.

והמפגש עם העבר עלול באמת להיות מטלטל, זה לא שהצרפתי הדכאוני טעה לגמרי. אנשים נראים לפעמים רע מאוד כשהפרספקטיבה של אני בן ה-16 או ה-24 מתנגשת עם מה שאני יודע עכשיו. אם הג'ינג'ית היתה מופיעה היום, אוחזת בידי ומדקלמת משפטים חובקי יקום ועצים הייתי שולח אותה לדרכה. מה שפעם היה מסתורי ומרשים, נחשף פתאום כמה שהוא באמת: חוסר ביטחון, מגננה, פאסון. לפעמים זה עצוב, לפעמים קצת מנחם.

ולא תמיד זה מדויק. יש גם מפגשים שמפתיעים לטובה. אנשים מהעבר שזכרתי בכעס או כאב, שחשבתי עליהם רעות, ומתגלים כמורכבים ומוצלחים יותר. ואולי הם היו ממש אחלה גם אז, רק שאני לא יכולתי לראות את כל היופי הזה. מפגש מטלטל עם אהובה מן העבר יכול לשפוך אור גם עלי. על התגובות שלי אז והיום, נקודות התורפה, החרדות, הפחדים.

האנשים האלה שצצים מן העבר עברו כברת דרך, והשתנו, ומשהו בשיחה מתחיל כשהוא מתבסס על פיגומי זיכרונות ואז מתקדם אל העכשיו. הדמות מן העבר – קרוב או רחוק, זה לא תמיד משנה –  עוברת מהפך, מחד מימדיות למשהו שלם ועגול יותר. לפעמים זה עצוב, לפעמים זה יפה ומשמח.

השבוע לא הייתי בטוח אם זה מוצלח בהתחלה. נוח וקל לי יותר בחד מימדיות, מורכבות פירושה מאמץ ולמי יש כוח. אבל לרוב המפגשים האלה עם אנשים מפעם מועילים. לפעמים כדי לשכוח, לפעמים כדי לגלות מחדש, ולפעמים סתם ככה, כי נחמד להתרפק על זיכרונות. ולפעמים גם כדי להשכין שלום וליישר הדורים ולסגור איזו מגירה שנשארה פתוחה בלב.

למה לי לריב עם חברים עכשיו

השבוע נפל דבר בסכסוך עם חבר. תקרית קטנה לכאורה, אולם היא עלולה לערער את הקשר עד לכדי התמוטטות. זה מוזר, לא חשבתי שעמוק לתוך שנות הארבעים זה עוד אמור להתנהל ככה. הנחתי שהחברים שרכשתי לאורך השנים ייצעדו עמי לנצח. אין לי כוח או מקום לחדשים. זהו. שקט.

כל זה בניגוד לדרמות הסוערות בחיי בת ה-7 למשל, או האחים שלה בגיל דומה. החברה הכי טובה של היום היא הנמסיס של מחר והבסטי של מחרתיים, עלבונות קלים משיקים למריבות קשות, קליקות נוצרות ומתפרקות, יש אקשן. אבל בגילי?

אני קורא עכשיו ספר – "חיים קטנים" – שהתמה המרכזית בו היא חברות. במאמר מוסגר: זה ספר מעולה, יצירת מופת, שאני מתקשה להמליץ עליה כי מדובר באחד הספרים הקשים והמדכאים שקראתי. זה לא מתחיל ככה, אלא נהפך לכזה כשאתה כבר בפנים ואין מפלט. לטובתכם, אל.

אבל חזרה לעניין: הספר מספר על ארבעה חברים, שעוברים שלל גלגולים וטלטלות מגיל הקולג' עד לשנות הארבעים של חייהם, בשלב שבו אני נמצא. הם בלתי נפרדים, וברור שהחברות ביניהם אמיצה ונצחית, אבל ברגע מסוים – ואין פה ספוילר של ממש – נפגע הקשר בין שניים מהם. באופן שבלתי ניתן לאיחוי. וההסבר, באופן שמאפיין את הספר בכלל, נהיר וחכם ופשוט.

זה נכון שחברות מגיל מסוים והלאה, חברות קרובה באמת, הופכת מוצקה וחסינה לפגעי המציאות. אבל היא הופכת גם למעין מעגל סגור, שהיחסים וההתנהלות בתוכו שונים מאשר מול שאר העולם. יש איזו ברית שמייצרת סטנדרטים אחרים. לפני כמה שנים, אחרי פרידה קשה שבה אני הייתי הצד הרע, חיכיתי בחשש לתגובות החברים הקרובים. באופן לא באמת מפתיע כולם היו שם בשבילי, גם אלה שכעסו. הקבלה הזו, המעגל הסגור של החברות, היא מה שמגדיר אותה והיא נקודת התורפה.

כי כשחבר מוציא אותך מהמעגל הזה, כשהוא מתייחס אליך כמו שהוא מתייחס לאנשים מבחוץ, באופן שלא חשבת שיופנה אליך, משהו נסדק, לפעמים באופן בלתי הפיך. כשהוא  מתעלם מחולשות, אדיש למה שהוא יודע שחשוב לך, זה בלתי נסלח. אני מקווה שאני מגזים, אני מקווה שאני טועה ושאפשר יהיה לתקן בזהירות. חבר טוב ממש הוא לא משהו שקל לאבד.

פורע החוק ממרכז תל אביב

השוטר סימן לי לעצור בתנועת יד עצלה. לקח לי שנייה להבין שהוא פקח, לא באמת שוטר, ואחר כך אמרו לי במנוד ראש שאם זה פקח פשוט בורחים, אבל לא היה לאן, ואני גם לא הטיפוס שיברח. כמו שאמרה לי הדוקטורית פעם – אני צייתן מדי, מקבל את כללי המערכת, מאמין בתמימותי שהם מבדילים בינינו לבין כאוס ואבדון.

אז עצרתי, ניגשתי, שלפתי תעודת זהות ונקנסתי על רכיבה על אופניים תוך כדי הרכבת אוזניות. בת השבע כבר נזפה בי שזה מסוכן. לא התווכחתי, אבל היום שלי הלך. שילוב של זעם כבוש, אין אונים ותחושה של זבוב קטן מול המערכת.

מרצה באוניברסיטה הסביר לנו פעם למה כולם יוצאים מכוערים בתמונת הפספורט של תעודת הזהות. הוא טען שבכל מפגש שלנו עם הרשויות כל מהותנו מצטמצמת לתמונה קטנה מדי וכמה ספרות ואותיות. היי שוטר, אנחנו רוצים לומר, אנחנו עולם ומלואו, פתית שלג יפה ומיוחד, אוסף של ניגודים, סתירות, תשוקות, חלומות, חרדות, תקוות. מה לזה ולדו"ח של 250 שקל עם אפשרות לערעור? ולכן, כשאנחנו מצטלמים בעל כרחנו לטובת המסמך שייקח את מהותנו כאדם וישטיח אותה לריבוע קרטון, אנחנו מתנגדים. והתמונה יוצאת פח.

זו תאוריה יפה שיכולה להסביר למה מפגשים עם המערכת והרשויות גורמים לי לתסכול וזעם שאין להם כמעט מקבילה בשום סיטואציה אחרת. אם אצטרך לדרג את הרגעים הקשים בחיי אמצא בעשירייה הראשונה, מייד אחרי מוות ופרידה, מפגשים עם מלאכי הגיהינום של הביורוקרטיה. אני זוכר פיזית את התחושות שהמפגשים האלה עוררו בי. אני מתמודד טוב יותר עם גירושים או ריב קשה עם חבר טוב מאשר עם היתקלות במערכת, אולי כי בז'אנר הראשון אני הגיבור, או לפחות דמות מרכזית בסיפור. הז'אנר הביורוקרטי הופך אותך לנתון, מספר, ניצב. רחוק מהאורות ומרכז הבמה.

המשכתי לדווש לכיוון העבודה בלי מוזיקה באוזניים. שמעתי את רוכבי האופניים החשמליים, קורבנות נוספים של הפקח, מאחלים לו שלל סוגי גסיסה בייסורים. כאיש תרבותי, נמנעתי, והסתפקתי בלקוות בלב שהוא יחטוף סיפיליס או משהו. ואז ריחמתי עליו, עומד שם כל היום בצומת, תמורת שכר זעום, וסופג קיתונות של בוז ושטנה.

אבל דקה אחר כך חשבתי שאולי יש אנשים שמזהים את הכוח שבעמדת נציג הממסד. את ההשפעה המדכדכת והמצמצמת שיש למי שמבקש לראות תעודת זהות של האדם שמולו. אולי האנשים הללו בוחרים בתפקיד כדי להביא לידי ביטוי סוג מסוים מאוד של סדיזם, ונהנים מתפקיד מתגמל ומשמח. וכך גם הפקח שלי, שלא סובל יום שלם בשמש מנאצות של רוכבים, אלא נהנה מכל רגע, קצת כמו רופא השיניים הסדיסט של סטיב מרטין ב"חנות קטנה ומטריפה". שיהיה לו לבריאות. אני מעכשיו רוכב עם אוזניות במסלול אחר. או פשוט בורח.

לדבר על סקס

היא נכנסה למערכת והאירה את החדר, העור שלה קרן, החיוך סינוור, השיער הבריק. לא היה ספק – היא עשתה סקס. בשלב מסוים היא לא יכלה להתאפק מלחלוק קצת עם שאר העורכים באופן ספייס. "הלוואי והייתי יכולה לספר לכם איזה לילה מעולה היה לי".

חלפו לא מעט שנים מאז אבל המצב לא השתנה. היא לא יכלה לספר אז, והיא – ואני, ואתם – לא יכולים לספר גם היום. מקובל להגיע למקום העבודה ולספר על הטיול בסופש, הסרט שראיתם, הילד שחלה. סקס היה ונשאר טאבו.

נזכרתי בבחורה הקורנת אחרי פרק של Sex Education, הסדרה החדשה של נטפליקס. סדרת נעורים שבה מדברים על סקס אבל ממש. לא רמזים, לא יופמיזם, לא אהבה ערטילאית, לא אתנחתא קומית – הסקס נמצא לגמרי במרכז, כולל התייחסות מפורשת לתנוחות ואקטים שונים, לבעיות ולמבוכה ולחרדה שהוא מעורר. יש שם תיכוניסטים שמזדיינים וכאלה שלא ומתוסכלים מזה, דיונים על איך מבצעים מין אוראלי כולל הדגמה בעזרת בננות, אברי מין גבריים בקלוז אפ ועוד.

בקיצור זו סדרה על בני נוער מוצפי הורמונים וחרמנות בסיסית נורמלית. כשאני מביט מהצד בסדרות שהילדים שלי רואים מתברר שזה מצרך נדיר. בסדרות כמו "מופע שנות השבעים", "המפץ הגדול" "איך פגשתי את אמא שלך" או "חברים" (כולם רואים את חברים, עדיין, זה נושא למחקר סוציולוגי מקיף אבל זו עובדה) סקס וחרמנות הם מקור להומור ומבוכה. הדמויות שעסוקות במרדף אחרי סקס בלבד הן לרוב דמויות משניות, או כאלה שמוצגות באור נלעג. הדמויות הנורמטיביות מחפשות אהבה וזוגיות שיגיעו עם צמוד קרקע ומשפחה סטנדרטית. יש הפרדה ברורה בין הטוב, שכולל מבט מצועף בעיניים ויאללה חתונה, לבין הרע שטוף הזימה. ועוד משהו – כמעט תמיד הדמויות שרודפות אחרי סקס הן גברים. נשים חרמניות או לא קיימות, או פשוט מצחיקות נורא, כי איזה קטע, הן רוצות מין.

בסדרה של נטפליקס השאיפה למין, לאו דווקא רק אחרי טקס וטבעת, לא מפלה בין המגדרים. ג'יליאן אנדרסון משחקת שם אם חד הורית שמביאה מדי פעם גבר הביתה, וכשאחד מאלה מגיע עם פרחים כדי לחזר היא מסבירה לו שאין לה כרגע זמן ורצון במערכת יחסים. תודה. לא מדובר בסצנה שנועדה להצחיק, או להלעיג את דמות האישה שמרדה במוסכמות, אלא בעוד נדבך בבניית דמות מגניבה ועצמאית.

שזה טוב ויפה אבל אין לי מושג איך פורצים את הגבולות האלה כאן ועכשיו. אם אגיע למשרד ביום ראשון ואתחיל לספר על הסקס המעולה שהיה לי בסופש סביר שהתגובות ינועו בין מבוכה לפיטורים. השיחות על סקס ביני לילדים דומות מאוד לאלה שהיו לי עם הורי, כלומר לא קיימות בשום צורה ואופן למעט הסבר קצר ומביך מאוד על קונדומים. לפי המבטים המזלזלים מהצד השני סביר שלא גיליתי לנמען שום דבר חדש. אני חלק מהבעיה ולא מוצא פתרון. גדלתי בסביבה שבה מין הוא משהו מלוכלך ומסקרן ולא מדובר, ואני מוצא את עצמי חלק מסביבה כזו עכשיו.

אני חי בעידן ליברלי לכאורה, שבו כל יומיים יש כתבה על פוליאמוריה, וכל שלושה מדריך על אנאלי, מחקר על פנטזיות או סרטון לוהט של סלב שדלף. ועדיין שיחות הקולר במשרד יהיו על משכנתא, האח הגדול ובני גנץ. סקס? הוא נשאר בגדר ניחוש בלבד.

בוכים מול הדגל

חיילת בפלוגה של נגה שהיא עולה חדשה פרצה בבכי בסיום אחד מימי הטירונות. מתברר שדגל ישראל גרם לדמעות לפרוץ – היא סיפרה איך במדינה שממנה עלתה יהדות היתה עניין לא פשוט, ואיך לראות את דגל ישראל מתנופף ברוח ריגש אותה עד עמקי נשמתה.

לי, הדגל לא מזיז. גדלתי עם ההמנון, הדגל וצה"ל מתנוססים בזקפה לאומית מכל כיוון, פיתחתי ציניות שמאלנית לא בלתי מוצדקת, והעיניים שלי נשארות יבשות, למעט חריגים כמו יום הזיכרון. מנגד אני עובד עם לא מעט אנשים שעלו לארץ ממדינות פחות ויותר סבלניות למיעוטים. הם ההזרה שגורמת לי לראות דברים קצת אחרת. אחת מהן סיפרה לי פעם, שמעט אחרי שעלתה היא יצאה למועדון, והמחשבה הראשונה שלה היתה: "איזה קטע, כולם פה יהודים".

iumrb.55e6a8c4a2a304.91459805.smun5

 

בשבילי זה כמו מים לדג. הכי טבעי בעולם. קל לי לזלזל בזה, להתנשא. מנגד, אני שומע את רחשי היומיום של עמיתי לעבודה, הפכים הקטנים, הלא דרמטיים, מהחיים בניכר; תחושת זרות בבית הספר בתקופת החגים הנוצריים, הערות חיוביות לכאורה על יהודים וכסף, או חכמה יהודית. מחמאות שמאחוריהן מסתתרת הגדרה של היהודי כ"אחר". כי היום זה אחלה ואיך אתם מעולים עם כסף, ומחר? מחר הדלת עלולה להסתובב לפתע והאחר יסומן כאויב, כסכנה. ואז מה?

בשכונה של אחי בברוקלין ריססו צלבי קרס על הקירות אחרי שטראמפ נבחר. כששאלתי אותו על זה הוא אמר שהוא לא מרגיש שזה מכוון אליו. אז אל מי, אל היהודים האחרים? מדי פעם אני בוחן את השמאלנות האוטומטית שלי לאור כל זה. אני בעד להיות נאור, להתעלם מהבדלי דת, גזע ומין. הבעיה היא שמסתובבים חופשי לא מעט אנשים שלא ממש בעניין. לא חסרים גם יהודים כאלה, שישמחו להעתיק פרקטיקות שנוסו עלינו בעבר. לאף אחד אין מונופול על דעות קדומות והמונים מוסתים, כל אלה תמיד באופנה.

מה עושים? הדבר היחיד שעלה לי לראש הוא המשפט הידוע של רוזוולט על מדיניות החוץ שלו: דבר בשקט ושא עימך מקל גדול. אפשר להיות שמאלן נאור, אבל אולי לא יזיק להיות גם קצת פרנואיד? איך זה מתיישב ביחד, הכלה וקבלה יחד עם ההבנה שהיער מלא זאבים? אני עוד עובד על זה.  

טרולים, יוגורט ואלון עידן

פעם מזמן כשעוד חשבתי ש"ידיעות אחרונות" הוא הפופיק של העולם דיברתי עם חבר טוב שנטש אותי ואת עולם העיתונות לטובת קריירה משגשגת בפרסום. "עיתונות", הוא אמר, "זו לא עבודה של מבוגרים".

לקח לי זמן להבין למה הוא מתכוון, ואני חושב על המשפט הזה מדי פעם. למשל כשקראתי את הטור של אלון עידן ב"הארץ" השבוע. אני אוהב את "הארץ", אולי העיתון האמיתי היחיד כרגע בישראל, אבל מצטער על השירות שאני עושה לו ולעידן כשאני מצרף לינק למה שהוא למעשה שיימינג ארוך, מתנשא ופלצני. נראה שיש כאן עוד קרבן לווירוס שפושה בין לא מעט כותבי טורים ב"הארץ", והופך אותם לטרולים תאבי תשומת לב וקליקים.

עידן נטפל לפרופיל הפייסבוק של מנהלת השיווק של מחלבות שטראוס, ולפוסטים ניו איג'יים שמחברים בין היתר בין אבא קובנר ליוגורט. על הדרך הוא גם שולח את אבא קובנר לגטו ורשה. יומיים אחרי הפרסום של הטור באינטרנט אף אחד במערכת לא התייחס לטוקבק שמתקן ומציב את קובנר בגטו וילנה. עידן פה כדי להתנשא, לא כדי לעשות גוגל. הוא עובר על חלקים מפוסטים ולועג לכותבת. זהו. יש טור השבוע, אפשר לנוח עד לכתיבת מכתם נוסח הסטודנט שנה א' בגילמן בשבוע הבא.

נחזור לחבר שלי שפרש מן העיתונות ולאמירה שלו שהבנתי רק אחרי שנטשתי גם אני. אלון עידן לא חי בעולם האמיתי. הוא יושב במערכת/בית/קפה וכותב. מכיוון שהוא בעל טור ולא מספק חדשות, אין לו באמת מתחרים. הוא לא צריך להביס את ההגיגן של "מעריב" בהשגת סקופ רעיוני מבריק. יש לו דדליין לפניו, עורכים מאחוריו, וקצת פוליטיקה פנים ארגונית. רק אחרי שעזבתי את "ידיעות" גיליתי את העניין הזה של יעדים מדידים, הצורך להגדיר מטרות ברורות, להצמיד להן מספרים ותאריכים, לתת תשובות בשיחות הערכה תקופתיות, להתמודד עם שיתופי פעולה פנים ארגוניים מסובכים, ולחזור הביתה בשלום. נו, כמו בעבודה של גדולים. ובעיתון? אף אחד לא בדק כמה אנשים קראו את מה שכתבת, בטח לא בגירסת הפרינט.

לעידן אין שלל יעדים שהוא צריך לעמוד בהם ושיקבעו אם ימשיך בתפקיד או לא, ועוד שלל אילוצים שקיימים, למשל, בשטראוס. מנהלת השיווק של שטראוס צריכה להיות מגויסת לגמרי לתפקיד שלה כדי להצליח בו, להתקדם, לפרנס. זה כולל כתיבת פוסטים שנראים גם לי מגוחכים, ואולי שווים דאחקה בין חברים בבית קפה. אבל אפשר להבין מדוע היא מתנהלת כך, ומכאן עד ביוש פומבי הדרך ארוכה ומתפתלת. עידן יושב מאחורי מקלדת ומנצל את הבמה והכוח שלו כדי לתקוף מישהו שהוא לא היה מעולם בנעליו. עקרונית זה בסדר – לא חייבים להיות במאים כדי לבקר סרט – אבל ניתן היה לצפות לקצת יותר מחשבה ובדיקה לפני, לאיזשהו שיקול דעת.

כששואלים אותי מה עשיתי לפני שהגעתי לשדות המוריקים של ההייטק אני אומר שעבדתי בעיתונות, או בתקשורת. אני לא מרגיש נוח לומר שהייתי עיתונאי. מעולם לא הייתי כתב חוקר או איש חדשות. יש בעיני הבדל מהותי בין מי שמתרוצץ בשטח ועובד קשה כדי להביא סיפורים, לבין עיתונאי כורסא. אחד מהעורכים הראשונים שלי נהג לגעור בי על טקסטים או ביקורות בוטים מדי, ולשלוח אותי לשקול מחדש אם יש מקום לשימוש בנשק בעל עוצמה כמו זו של המילה הכתובה. אלון עידן ודומיו פשוט לא ממצמצים ולוחצים על ההדק. זה קל מדי, וקצת עלוב. והיי, לפחות תעשו גוגל.

מכות וחיבוקים

הילד בא אלי לאכול צהריים בעבודה ודיברנו על מכות. אם לדייק: על האחווה שנוצרת בין שני אנשים שמנסים לפרק אחד לשני את הצורה בכל דרך אפשרית כמעט.

לא הבנתי. זה אחד הדברים שגורמים לי להסתכל על הילד בהערצה ותדהמה. לפעמים לא ברור לי מאיפה הגיעו אליו חלק מהגנים, אולי דילגו דור היישר מהסבא שאיש לא הכיר. התחלתי לראות איתו קרבות UFC – ערבובייה של אמנויות לחימה שבה מותר הכל – אגרופים ובעיטות, מרפקים וברכיים, חניקות ושאר ירקות. יש חוקים. אסור נגיחות, למשל. בכל זאת, אנחנו בני תרבות.

הילד מתאמן ארבע פעמים בשבוע, פעמיים באגרוף תאילנדי – בעיטות, מרפקים וכל זה – ופעמיים בג'יו ג'יטסו, סוג של היאבקות יפאנית. העניין שלי בכל זה התחיל בגללו, אבל זה תירוץ קל מדי. אי אפשר להכחיש את המשיכה הבלתי מוסברת שלי לאלימות. יש משהו ראשוני מאוד בתגובה לשני אנשים מיומנים שנכנסים לזירה. כל זירה. זה מרתק ומרתיע. זו לא היאבקות מבוימת, זה לא איגרוף עם כפפות גדולות וחוקים נוקשים. הזירה לא פעם מאדימה מדם. קשה להתעלם מההיבטים הנצלניים של הספורט, צמד אנשים שפוגעים אחד בשני כמו גלדיאטורים רומאיים כדי לבדר את ההמון. תמורת סכומים נאים, בסדר. אז מה. קשה להתעלם גם מההקשר של כל זה ללבטי הגבריות שלי, ובכלל. בעידן התרבותי, הפוליטיקלי קורקט, זה מפלט נוח, ברברי ונעים.

הנקודה שעלתה בשיחת הצהריים היתה חיבוקים. בסוף לא מעט מהקרבות, בשנייה שבה הצופר מזמזם, הלוחמים מפסיקים מייד לנסות ולשנות את מבנה הפרצוף של היריב ולוחצים ידיים בספורטיביות. ולפעמים אפילו מתחבקים. זה בלתי נתפס בעיני. שנייה לפני הם חנקו, מעכו, פצפצו ושברו. ועכשיו הם מחבקים. אני לא אוהב כשכואב לי. כשמישהו מכאיב לי, גם בטעות, הדחף הבסיסי הוא להחזיר. אני מאוד לא מחבב אותו. אבל שם על המסך? מתחבקים.

לא תמיד, לפעמים יש עוינות של ממש בין הצדדים. בסרטון מרתק ששחררה התאחדות ה-UFC לכבוד יום הולדת 25 לארגון נאמר מפורשות: דם רע מוכר. הטבלה לא משקרת: קרבות בין לוחמים שטינה שוררת ביניהם מוכרים יותר כרטיסים. לא פעם גם קרבות כאלה מסתיימים בלחיצת יד, חיבוק, חיוך, שמעלים חשד שהלוחמים תרמו קצת תיאטרון לכל העניין כדי להכניס עוד קצת כסף לארנק. יש בזה משהו מעורר הערכה. ותמוה.

לא בעיני הילד. הוא לגמרי קולט. הוא מנסה להסביר לי איך לפעמים במכון, כשאימון מתלהט והופך לקרב מוצלח במיוחד נוצרת תחושת קירבה בין הלוחמים. במקום ריחוק ועוינות, יש קצת אהבה.

אני מניח שככה מרגיש מערבי טיפוסי שלא יצא את גבולות היבשת כשמנסים להסביר לו את הניואנסים של התרבות היפאנית. אני יכול לעבד את זה רציונאלית, לא להבין באמת, לא לקשר את זה לשום חוויה שחוויתי. אני קצת מקנא בילד. והרבה שמח. שירביץ ויתחבק.

%d בלוגרים אהבו את זה: