אנחנו לא משחקים פה טניס

זה היה הצליל יותר מאשר התחושה. אולי דמיינתי את זה, אבל אני נשבע ששמעתי פיצוח כשהאגרוף פגש באף שלי. זה לא כאב נורא באותו רגע, אבל היה ברור שמשהו לא טוב קרה. עצרתי, הורדתי את מגן הראש, והתחלתי לדמם בחינניות על המזרן. הכאב הגיע כשהגר, המאמנת, אחזה בגשר האף שלי בשתי אצבעות, הזיזה קצת ולחצה.

כל זה קרה דקה לפני סוף האימון. הפרטנר האומלל שלי – איש חביב להפליא – היה מבוהל יותר ממני, אבל לא בהרבה. עשיתי פרצוף אמיץ, ארזתי את הדברים והלכתי הביתה. כשהתקלחתי זה נראה כמו הסצינה מפסיכו, ואחר כך ישבתי על הספה עם שקית סנפרוסט על האף, מחכה שהדימום ייעצר סוף סוף, וריחמתי על עצמי, ותהיתי אם יש לי זעזוע מוח, ומה יקרה אם ארגיש רע בלילה ואיש לא יהיה שם לסייע.

למחרת בבוקר האף נראה מעט נפוח, וזהו. כבר חשבתי שבזאת סיימתי אבל לקראת הצהריים הופיעו סימנים סגלגלים קטנים מתחת לעיניים, ועד ליום המחרת הם גדלו למה שנראה כמו שילוב של צבעי מלחמה אינדיאניים ממערבון מסוגנן לשחקן פוטבול בעל חוש אופנתי מפותח. החברה-עורכת-אחות הסבירה לי שמדובר ב-Racoon eyes. כלי דם התפוצצו באף החבול, והדם נוזל לו עם כוח הכבידה למטה, משני צידי החוטם.

בימים הבאים בחנתי את תגובות הסביבה ואת מה שהתחולל אצלי בפנים, שני מישורים שהשפיעו מן הסתם זה על זה. המחשבה הראשונה שלי, כשעמדתי בחדר ההלבשה עם חתיכת טישו תחובה בנחיר ימין והאצבעות של הגר מסדרות לי את האף מחדש, היתה שאולי בזאת סיימתי עם איגרוף, או לפחות עם קרבות אימון. נזכרתי בעצמי לפני כמעט 30 שנה שוכב באמבולנס שמתרחק מהריסות האופנוע הראשון שלי המוטלות על הכביש, ומתלבט אם אקנה אופנוע חדש. התשובה היתה כן. למחרת היה לי ברור שגם לגבי האיגרוף אין לי תוכניות פרישה.

הילדים שלי היו מבועתים ומשועשעים בו-זמנית. תומר כתב לי שהוא לא מרשה לי ללכת לחוג הזה יותר. התגובות של עמיתים לעבודה נעו בין התעלמות מנומסת לבהלה. חלק ניגשו ושאלו אותי בדאגה מה קרה, חקרו אם מדובר בניתוח פלסטי, ואם הכול בסדר. אחרים התעלמו, כאילו הכול כרגיל, מנסים להסתכל בי בלי לבהות בסימנים הסגולים-מצהיבים. ואז, ככל שעניתי והסברתי, צצו אחרים – מתברר שבקומה שלי יש עוד לפחות ארבעה אנשים שמתאמנים בסוג כזה או אחר של מכות. מצאתי את עצמי מדבר עם אנשים שלא החלפתי איתם מילה, גיליתי שלא כולם חושבים שמדובר במשבר אמצע החיים מגוחך, חלק מבינים ואפילו מעריכים. אחד מהמתכנתים החביבים עלי אמר לי ש״זה הופך אותך מעניין״. הייתי משעמם קודם? 

כשהגעתי לאימון הבא בחנו כולם את הפרצוף החבול שלי ושיתפו בסיפורי מלחמה משלהם. אין מה לעשות, אמר אחד המתאגרפים הכי מוכשרים במכון. אנחנו לא משחקים טניס. חשבתי לעצמי שהוא ניסח עבורי את המהות,  ומסביר למה אין לי כוונה לפרוש, בינתיים. 

מאחורי הבחירה באיגרוף עומד צורך מסוים, כוונה. קבלה של פוטנציאל סכנה, משהו שלא מתאים לי כפי שאני מכיר ומבין את עצמי, כי מה לאזור הנוחות שלי ולאגרוף באף. ורוב הזמן אני נהנה מהאדרנלין והדופמין שכל זה מייצר בלי לשלם מחיר. אבל המחיר הוא חלק מהעניין. אם לא היו תוצאות אפשריות לאגרופים המתעופפים על המזרון, כנראה שלא הייתי נשאר שם. ואם המחיר הוא אף כואב ורגיש וסימנים שגורמים לאנשים ברחוב להביט בי ולתהות אם הסתבכתי עם השוק האפור, מדובר במחיר נמוך למדי. זה ההפך מהדברים שהקיפו אותי בזמן האחרון, מחלות ויגון ושכול. אגרוף באף זה לגמרי לחיות.

אף אחד לא יגיד לו

חמש דקות אחרי שטדי נגוסה עלה על הבמה של הבארבי חשבתי על הביטוי ״ניכרים דברי אמת״, שבגדול אומר שכשפוגשים אמת מזהים אותה, בלי צורך בהוכחות. יש הופעות גרועות, יש הופעות של בעלי מלאכה מוצלחים, ויש אנשים שנולדו עם כריזמה ונוכחות בימתית. נגוסה נולד עם זה. הרגשתי את זה בבית החזה, מתפשט אל כל הגוף, העונג שהופעה חיה מעולה מייצרת.

ואז הקשבתי למילים. שמעתי את האלבום לא מעט בבית, אבל בהופעה המוזיקה קיבלה תוקף אחר, בין היתר בזכות הקהל. בדרך כלל הקהל בהופעות שאני מגיע אליהן מייצג את מרכז תל אביב הליברלית והנאורה – שלל גוונים של אשכנזים מצביעי מרצ ועבודה. ופתאום הבארבי מלא באתיופים. וכשהקשבתי לנגוסה הבנתי למה, ומה מפריע לי בדרך כלל בראפ ישראלי. 

ראפרים ישראלים, טובים ככל שיהיו, נשמעים כמו חיקוי של הדבר האמיתי. מה למוזיקת מחאה של מיעוט שזועם על אפליה, עוני ואלימות בגלל צבע העור שלו ולילדים מיבנה ופתח תקווה. ולא שלילדים ישראלים אין צרות. אבל יש הבדל בין כאב אישי, גדול ככל שיהיה, לבין נחיתות חברתית. כמו ששרו "איפה הילד": "לחלקם יש צרות, חלקם ערבים". רביד פלוטניק וג'ימבו ג'יי עברו לא מעט בחיים, אני בטוח. אבל נקודת הפתיחה שלהם היתה של בעלי בית. גבר אשכנזי ויהודי בישראל מתחיל את המירוץ כמה צעדים לפני כל השאר, וצועד דרך דלתות פתוחות לרווחה שנסגרות מול פרצופם של מזרחים, נשים, ערבים. 

ואתיופים. כששב"ק ס' אומרים ש"לא חדש לי אזיקים" ב"יהיה פיצוץ במסיבה" זה נשמע מצחיק – אולי רפרור לשוטרים שבאו לבקש להנמיך את הרעש. כשטדי נגוסה מדבר על אזיקים זה סיפור אחר לגמרי. מישהו כתב פעם שכשזמרי הבלוז השחורים שרו "I'm a man" הם ניסו לומר שגם הם בני אדם שראויים ליחס שווה. כשמיק ג'אגר ושאר הרוקרים הבריטים שהושפעו מהם שרו את אותה שורה, הם ניסו להגיד שעומד להם, שהם גבר-גבר אלפא. ב-"8 מייל" אמינם מנצח בקרב ראפ כשהוא חורז לקהל שהיריב שלו מגיע מבית עשיר ונוח.

ולכן כשנגוסה צועק "אפ'חד לא יגיד לי, מי אני מה אני" יש לזה משמעות אחרת, קשה, אמיתית. הוא מישהו שלא משנה איך ואיפה גדל, צבע העור שלו יזכה אותו במבט נוסף חשדני משוטרים, בהערכת חסר של מעסיקים פוטנציאלים, בדלתות סגורות במועדונים ומה לא. כל זה לא היה עוזר אם נגוסה לא היה מוכשר. לא מספיק להיות זועם כדי להיות אמן. נגוסה הוא חיית במה, כותב מצוין, מבצע מעולה. 

ויש לו, בניגוד לעמיתיו המקומיים לז'אנר, את כוחה של האותנטיות מאחורי שורות החרוזים שלו. היחידים שיכולים להתחרות בו הם תאמר נאפר וראפרים ערבים אחרים. רק הם יכולים לקחת את הראפ הישראלי ולהפוך אותו ממה שנשמע כמו שעשוע יומרני של ילדי פרברים מתלהבים לאמנות שהמקור שלה הוא הרחוב כמו שתופס אותו המיעוט, ולא המעמד השליט. לא מקום לראות ולהיראות בו, אלא זירת קרב פוטנציאלית. ל-ו-ד זה בדם שלו. 

אבל מה שחשוב זה היום שאחרי

כמו דמוקרטיה וקומוניזם גם השבעה הוא קונספט מעולה שהחולשה המרכזית שלו היא בני אדם. בעיקרון, המטרה היא לעטוף את מי שעולמו עבר טלטלה שאין לה הופכין ולעזור לו לתעל את העצב והכעס החוצה. בפועל, גיליתי שוב בשבעה של חברתי האהובה, זה עובד קצת אחרת. 

אנשים מגיעים עם תקרובת ומתיישבים. חלקם נשאר זמן ארוך, חלקם תובעים תשומת לב מהאבלה, וגרוע מזה – מחפשים ניחומים בעצמם. מבקשים לשמוע ממנה בדיוק מה קרה בלי לחשוב על כמה פעמים כבר סיפרה ושיתפה, ספק מתלוננים על העובדה שלא הקדישה להם זמן, עסוקים בפחדים ובמחשבות שלהם, מתישים. איש חכם אמר לי פעם שכשאתה מגיע לשבעה המטרה שלך היא להיות זמן קצר – לא יותר מחצי שעה – לדבר עם האבל על מי שהלך, לגרום לו לבכות ולהסתלק. לא להתנחל עם בורקס.

הדירה הקטנה היתה צפופה ועמוסה במבקרים ובמזון. ההורים שלה עמלו במטבח, מפנים את המקרר, עורמים עוגיות ועוגות, משכנעים חברים לקחת פחמימות הביתה כי כבר אין מקום. הם עבדו קשה, לא משאירים לעצמם זמן למחשבות. ילדים התרוצצו בין החדרים, יושבים לפעולה מאולתרת עם מדריך הצופים שבא לבקר, רעש והמולה ושמחה תזזיתית, מאנית. 

ההתמודדות האמיתית תתחיל ביום שאחרי. להגיע לשבעה זה חשוב, אבל אחרי שיפוג הרעש וייאכלו העוגות וייעלמו ההמונים יגיע הרגע הבלתי נתפס שבו החיים מתעקשים להמשיך. דיברתי על זה עם חברה לעבודה שאביה נפטר חצי שנה לפני אבא שלי. היא השתמשה בדיוק באותו מונח שעבר לי בראש כשחזרתי למשרד: רעידת אדמה. התחושה היא שהעולם כולו היטלטל ורעד, אבל רק אתה מרגיש את הקרקע רוקדת מתחת לרגליים. כולם – ברחוב, בעבודה – מסתובבים כאילו לא קרה דבר. אני זוכר את עצמי מנסה להבין איך העולם פשוט ממשיך, את התימהון והכעס.

היום שאחרי יגיע. יהיו עוד סידורים ובירוקרטיה להתמודד איתם, אבל יום אחד יהיה שקט, ויותר מדי זמן למחשבות וכעס. אני מתכנן להיות שם כדי לחבק ולעשות קצת רעש.

קצת אימה לא תזיק

צפיתי השבוע בסרט אימה כל כך טוב שנאלצתי לצפות בו במקטעים של עשר עד עשרים דקות, עוצר מדי פעם כשהכול נהיה מפחיד מדי. את ארבעים הדקות האחרונות צלחתי ברצף, וכל זה באור יום בלבד. למה לסבול אתם שואלים? ובכן.

לפני שבועיים וקצת קם בבוקר בן זוג של חברה שהיא אחד מהאנשים האהובים עלי בעולם, ניסה להכין קפה, ולא הצליח. משהו לא עבד. הם נסעו למיון, ותוך שבועיים של בדיקות, והידרדרות מהירה, התברר שהוא לוקה בסרטן אלים וסופני. נותרו לו כמה חודשים, פלוס מינוס. בפרק זמן של שבועיים החיים עברו מתהיות על מה יקרה לשכר הדירה והתלבטויות לגבי בית הספר של הילד, לגהינום עלי אדמות.

בסרטי אימה לוקחים את שלל הפחדים והחרדות שלנו ומעניקים להם פנים ושמות, הופכים אותם למה שבני האדם השתמשו בו תמיד כדי לנסות ולצקת משמעות במציאות הכאוטית והמנוכרת – סיפור. דברים לא קורים סתם כך, יש סיבה ומסובב, יש אלוהים ואלים, יש סדר. 

וכך גם בסרט שראיתי מגיע הרגע שבו הפחד מקבל שם. היצור שמאחורי ההתרחשויות שהקפיצו את הצופה במושבו מתגלה, ומקבל לא רק צורה אלא גם סיפור. וידע הוא כוח ושליטה: אחד המוטיבים החוזרים בספרי אימה ופנטזיה הוא שדים שמגנים בקנאות על שמם האמיתי, כי מי שיידע אותו יוכל לשלוט בהם. תחשבו עוץ לי גוץ לי אבל בגירסה למבוגרים. ברגע שלרוע יש שם ופנים והסבר, אפשר להביס אותו, למצוא את הנוגדן שיפרק אותו מנשקו וישיב את החיים למסלולם. 

ואז מגיעים החיים האמיתיים עם הגירסה שלהם לאימה. בלי רוע, בלי מניעים, בלי כוח ושליטה. אין נרטיב עם רעים וטובים, וגם כשמגלים את שם המחלה זה לא בהכרח משנה משהו. הנה יש לנו תווית ופרוגנוזה, אבל אין מה לעשות. רק לנסות להקל, לטפל במי שיישאר מאחור, ולחכות.

זה אבי כל הפחדים, להתעורר יום אחד ולגלות שהחיים שלך השתנו באופן בלתי הפיך, אולי נגמרו, ואין שום דבר שאתה יכול לעשות בעניין, ואין בהכרח סיבה. ולכן הצפייה בסרט אימה, בעיקר בשבועיים האחרונים, היא תרפיה. אפילו היכולת לעצור בכל נקודה ולהחליט מתי ואם אני רוצה לחזור ולצפות מרגישה כמו סוג של השבת השליטה לידי. אני לא רק צופה חסר אונים מהצד, אני האיש עם האצבע על הכפתור, עוצר וממשיך את הזמן בלחיצה. ובסוף היה קתרזיס, ואחת הדמויות – ניחשתי איזו – ניצחה ושרדה, ואחרת מתה כי הגיע לה. יש התחלה, אמצע וסוף טוב כזה או אחר, הכול נשלט וידוע והכי חשוב – הגיוני.

ובחיים? כאוס ועצב גדול וחוסר אונים. ובמקום לחפש עלילה וצידוקים, צריך לקבל את זה, להתמודד עם זה, לקום כל בוקר בידיעה שהיום עלול להיות היום, ולחיות, אבל ממש, בכל זאת.

לנקות את המצפון ב-30 שניות

״ילדים מתים באפריקה״ אומר לי מקנולטי בקול עצוב, ואני מחכה 30 שניות כדי לקבל את המטבעות עבור הצפייה בפרסומת ולהמשיך במשחק. לא הורדתי אותו לטלפון כדי שינגנו לי על המצפון, רציתי לברוח קצת מהמציאות לכמה דקות. תניחו לי.

זה חלק בסיסי בכלכלת משחקי הסלולר. לכל משחק מטבע משלו – כסף, יהלומים, מה זה משנה. וכמו בחיים עצמם אתה תמיד זקוק לעוד כדי להמשיך לשחק וכדי לנצח, Free to play, pay to win זה המודל. אחד מהכלים הוא צפייה בפרסומות: אם תסכים לחכות 30 שניות בזמן שפרסומת רצה על מסך הטלפון, תקבל כך וכך מטבעות. רוב הזמן הפרסומות הן למשחקים אחרים, מקסימום לאיזו אפליקציית דיאטה. אבל בשבועות האחרונים צץ לו דומיניק ווסט, שחקן בריטי חביב שעשה את תפקיד חייו כמקנולטי, הבלש המקסים בסדרת המופת ״הסמויה״, ומספר לי על צרות באפריקה. 

ברור לי שיש צרות באפריקה. ולא רק שם. גם ממש פה ליד יש עניים, ויש ערבים בלי זכות הצבעה שחיים תחת הדבר הזה שאין לומר את שמו, נו, אפרטהייד? כיבוש? יש שלל עוולות, חוליים ובעיות, מעשי ידי אדם וטבע, ולא מעט ארגונים שמגייסים כסף כדי לנסות לפתור אותם. שזה בסדר, אני לא בא לקטר על שכר מנכ״ל העמותה וכל הג׳אז הזה, אני יוצא מנקודת הנחה שהכוונות ברובן המכריע טובות. 

מה שמטריד אותי הוא המניפולציה השקופה, ההסתננות למנגנון האסקפיזם המערבי של משחקים דבילים בטלפון. מקנולטי ושולחיו בעצם אומרים לי: היי פריבילג לבן, אתה נהנה מהשעשוע המטופש שלך, מהמשחק בטלפון החכם והיקר? אתה צריך עוד כסף או חיים למשחק חסר החשיבות שלך? ובכן ילדים באפריקה צריכים קצת יותר. עכשיו בוא, תלחץ על כפתור, תשלח כסף, וניתן לך לחזור לשחק במצפון ממורק. 

זו גירסה דיגיטלית של האינדולגנציות מימי הביניים. חטאת? תביא כסף וקבל תעודה שתסדר לך כניסה לגן עדן, וי.איי.פי בלי תור בכלל. אין לך כוח ללכת להפגין, לעבוד באמת בשביל שינוי, ללכלך את הידיים כדי לשנות את העולם? אתה עוד בורג קטן במכונה של העולם המערבי העלק נאור? שלם קצת כסף ותוכל לשכוח מהילדים באפריקה, או בעזה, או בכלל. זה פטור ממאמץ.

מקנולטי לא אשם, גם לא הארגון שהוא מייצג, אני בטוח שהם רק רוצים לעזור. זה הסדר העולמי שבו אך טבעי שאילון מאסק יקנה את טוויטר ב-44 מיליארד דולר, אבל ממשלות לא יצליחו להחליט על חלוקת משאבים צודקת כדי למנוע רעב ומחסור להפוך את ארגוני התרומות למיותרים. דרוש סדר עולמי חדש, וגם לא יזיק משחק בלי פרסומות. ואם אפשר שיניחו לי, לאסקפיזם, ולמצפון שלי. 

ולפעמים פקיד זה הכי סקסי

על הגג היו אווירה מכובדת, ויין לבן ואדום וקצת גבינות, וחבורת אנשים שנראתה כאילו ירדה מפס ייצור נסתר ואחיד כלשהו, זן נכחד של שמאל אשכנזי תל אביבי תרבותי. אותה ברנז׳ה, אותו מילייה, אותה תעשייה.

התכנסנו לדיון תרבותי על ״הספר האדום״ של אסף ענברי. ישבנו על שורות של כיסאות עץ והקשבנו לדב אלבוים, עורך הספר, מפאר ומהלל, מנתח לעומק את היצירה והשפעותיה, ועוקף באלגנטיות את הקטטה שהתחוללה סביב הספר בביצת הספרות הקטנה והדלוחה. ביקורת קטלנית מפה, האשמות בנקמנות משם, ויאללה מכות. 

אחרי שאלבוים סיים לדבר נעמד מול כולם חתן השמחה, לדיון על הספר עם רות קלדרון, חברת כנסת לשעבר ותמיד אשת ספרות. מכיוון שמדובר בעולם שבו כולם מכירים את כולם על גבול גילוי העריות ומעבר לו, היא התבדחה על תיאום השאלות מראש עם ענברי. הסופר עצמו לא נראה מבודח. עד אותו רגע הוא נראה קצת לחוץ, איש מופנם ושקט. ברגע שהתחיל לדבר הופיעה דמות אחרת.

אהבתי את ״הספר האדום״. פחות משני ספריו הקודמים של ענברי – ״הביתה״ המופלא, ו״הטנק״ הנהדר – אבל נהניתי ממנו ולמדתי לא מעט. אלא שבזמן הקריאה הטריד אותי משהו. ענברי כותב על מנהיגי השמאל הישראל בזמן הקמת המדינה וקצת אחריה, והופך אותם לאנשים קצת קטנוניים מדי. מונעים כמעט אך ורק מאגו וטראומות ילדות. ועל הגג התל אביבי הוא דיבר בפסקנות על הרתיעה שלו מספרות שנמנעת מדמויות חשובות, על הנטייה להתייחס לאנשים כתוצר של תהליך כלשהו, ולא כאחראים למעשיהם. זה נשמע כאילו ספרים חשובים הם רק כאלה שעוסקים במנהיגים, הוגי דעות, אנשים גדולים ומשמעותיים, כל השאר נמלטים מהחשוב ומתמקדים בטפל. 

משהו בנחרצות של ענברי עמד בסתירה לכתיבה שלו, שלפחות בשני הספרים הראשונים משלבת אירוניה וחמלה. בשלב מסוים הוא דיבר על היחסים שלו עם האקדמיה והממסד, ואמר כלאחר יד שהוא לא מבין מה רע בלאומיות. חשבתי לעצמי שאני לא מבין מה טוב כל כך בלאומיות. או בפסקנות.

אני לקראת סיום הקריאה ב״מולכו״, של א.ב יהושע. ספר שעוסק באדם קטן, לא פעם קטנוני, איש לא חשוב בעליל. פקיד במשרד הפנים שמתמודד עם שנת האבל שלו על אשתו שנפטרה מסרטן. זה ספר מופלא. פראן ליבוביץ׳ אמרה בסדרה עליה בנטפליקס שספר הוא לא מראה, הוא לא משקף לך את עצמך, אלא פותח לך פתח לעולם אחר. במקרה של מולכו מדובר בשילוב. הוא משרטט תמונה אנושית מורכבת שאי אפשר להביט בה בלי להתבונן גם פנימה ולזהות, לפעמים בחוסר רצון, חלקים ממנה בעצמך. 

המסע של מולכו אל תוך עצמו ובעולם נוגע ללב ומעורר רתיעה ומשיכה, רחמים ואמפתיה, והמון מחשבות על עצמי. ספרים על אנשים קטנים יכולים לומר דברים גדולים וחשובים על הקיום האנושי. אני אוהב את הספרים של ענברי, אני אוהב את הרצון שלו להנגיש ולהפוך את ההיסטוריה לסיפור דרמטי מרתק. זו הפסקנות והפסילה של כל השאר, כפי שעלו מדבריו על הגג, שהרתיעו אותי. ודווקא מסקרן אותי לקרוא ספר שלו שמתמקד בפקיד קטן ומורכב, ולא בעוד מנהיג עם תסביכי אב ושיגעון גדלות. 

אל תסתכל עכשיו

כבר לא היה לי אוויר, ותהיתי בייאוש כמה זמן עוד נשאר. הגנבתי מבט הצידה כדי לבדוק וחטפתי ימנית קטנה לפרצוף. היריב שלי לאימון חייך אלי בין כפפות האיגרוף שלו. ״הסתכלת על השעון, אה?״

מאז אני מנסה לאמן את עצמי בלא להסתכל על השעון במהלך אימון. להתעלם מהזמן ומהלכו, להיות זן, כאן עכשיו וברגע, כשלרוב הרגע הזה כולל אגרופים מתנופפים. זה לא קל. סיבוב של קרב אימון יכול לארוך בין דקה אחת לשלוש. זה הבדל תהומי. יש מעט הוכחות חותכות ליחסיות הזמן כמו ביצוע פעולה פיזית קשה ורפטטיבית. קח משקולות כבדות ותתחיל להרים ולהוריד ותגלה שעשר שניות הן נצח. 

היריב שלי לאותו קרב מכונן הוא בן עשרים ומשהו. הוא נולד בכושר, ומאז לא מפסיק להתאמן. זה היה סיבוב הקרבות האחרון לאותו אימון, ובזמן שאני הייתי כבר מותש, משווע לקצת חמצן, הוא דילג בקלילות מסביבי, ואני די בטוח שמדידת דופק היתה מגלה רמה שאני מגיע אליה בישיבה על הספה. 

אחרי שהתאוששתי חשבתי על ההערה שלו, ושאפשר למצוא בה איזו חוכמת חיים קטנה. מין מוסר השכל שתשמע מנזיר קונג פו על פסגת הר מושלג. אין טעם לחפש את השעון, צריך לחיות כל רגע כאילו הוא נצח, להשקיע את כל כולך, ועוד כהנה וכהנה.

זה רעיון יפה, אבל כדרכם של רעיונות שארוזים טוב מדי הוא לא מדויק. אי אפשר לחיות כל יום, כל רגע, כאילו הוא האחרון, ואי אפשר להתעלם מהשעון – לא בזירת האיגרוף ולא בכלל. אנשים שמדברים על לחיות כל יום כאילו מחר נמות ומוצאים את עצמם יושבים במשרד הפנים שלוש שעות בתור בלתי נגמר לא ישרדו את העולם הזה. מתאגרף שלא יסתכל על השעון לא יידע מתי לקחת את הזמן ולאגור אנרגיה, ומתי להתפוצץ על היריב כי הסיבוב תכף נגמר ואין טעם לחכות. הניסיון לשמר מצב של שיא בכל רגע נתון נדון לכישלון. לשיעמום, להמתנה, למנוחה – פיזית ומנטלית – יש תפקיד מכריע בקיום על הכוכב.

הטעות שלי לא היתה המבט העורג אל השעון, אלא הסיבה. הייתי עייף, רציתי שייגמר כבר, ויתרתי. וזה מה שהצדיק את האגרוף לפרצוף – לא העייפות, אלא הכניעה. צריך להתייחס לשעון בכבוד ובחשדנות, לדעת מתי הוא חשוב ומתי מפריע, ובעיקר לא להתעלם ממנו. ארצה או לא, הזמן מתקתק לו שם, ואם איני יכול לעצור אותו, עדיף שאעשה בו שימוש מושכל. ואולי כדאי גם ללכת מכות עם אנשים בגילי. 

כשהחדר לא מפסיק להסתובב

התעוררתי מחלום מטריד והחדר לא הפסיק להסתובב. שכבתי במיטה, מחכה שהעולם ינוח, נושם לאט, מנסה לעכב את התקף החרדה ולהשתלט על הבחילה שאיימה להציף אותי. החדר האט, ואז נעצר. התיישבתי. החדר, בתגובה, הסתובב שוב, כאילו כדי להראות שהוא יכול. הבנתי את הרמז והפסקתי לזוז. 

חשבתי על חברה טובה שלקתה בוורטיגו, ועברה ימים של סחרחורות והקאות וכיף, ותהיתי אם זה מה שמצפה לי. אחר כך לקחתי את זה צעד קדימה וחשבתי, כמו בכל פעם שמשהו לא תקין, אם זו נקודת האל חזור. אם המובן מאליו של אתמול – סתם לקום מהמיטה, להכין קפה ולהתחיל את היום – יהיה מושא הערגה של מחר. אם הבוקר הדואב במפתיע הזה הוא התפנית משגרה יומיומית לדרמה רפואית מלחיצה בואכה סופנית.

אחר כך חשבתי על העובדה שאני לבד בבית, ומה יקרה אם אתעלף, או אמות, למרות שאת פנטזיית הגופה שמתגלה רק ימים אחרי הייתי צריך לאפסן, אחד הצאצאים היה מוצא אותי עוד באותו יום. ואז קמתי והכנתי קפה בכל זאת – אקט חתרני של ניסיון לנורמליזציה, אם אתעלם מהמצב אולי הוא יתעלם חזרה. זה לא עבד, עברתי לתה ותוגה קיומית.

את שאר הבוקר ביליתי בסחרחורות ובחילות, ואת היום בשילוב של חולשה כללית ורחמים עצמיים במידה. נחמד ששרדתי לספר אבל יש משהו מטריד בפוטנציאל הסופני של כל צינון ומיחוש. אני קורא עכשיו את ״מולכו״ של א.ב. יהושע המנוח. מולכו, אלמן טרי שאשתו נפטרה מסרטן, מנהל התחלת רומן מהוססת עם עמיתה לעבודה. כשזו מרגישה לא טוב הוא מופתע מחוסר העמידות שלה לסבל וכאב, ומנגד עסוק כל הזמן בבדיקה עצמית, חרד מ״המחלה״ שיתגלה שמקננת בו, מנהל יחסי משיכה-דחייה עם המוות ובעיקר עם הדרך אליו. נוח לו הרבה יותר בעמדת המטפל, הוא כבר בקיא ומכיר את הארץ הזו, הלא ידועה לסתם אנשים בריאים. 

בכל פעם שאני חש ברע אני מקבל איתות מהארץ הזו, מבזק חדשות מחזית אפשרית. אני יושב בבית, בעיר סואנת וידידותית, ופתאום מתגנבת לה שמועה על מלחמה, שהיום היא רחוקה ומחר יכולה להתדפק על דלתי. והבעיה היא שאני כבר מכיר סיפורים משם, מהאפילה. זה גם הגיל, וגם ההיסטוריה המשפחתית המסוימת שלי. אני יודע שמדי פעם המיחוש המטריד לא חולף, שלפעמים זו באמת נקודת האל חזור. 

לא הפעם מן הסתם, ברור שלא. כמה שעות אחרי כבר צריך להכין צהריים לילדה, ולקפוץ לקנות כמה דברים ומחר יש את הדבר ההוא ואין זמן להרגיש רע מדי, והצל נסוג לאחור, ממתין להזדמנות הבאה.

הצעת חברות

יצאתי השבוע לבירה עם חבר. זה נשמע טריוויאלי, עבורי זה לא. החברים הכי טובים שלי מהתיכון בחרו מסלול חיים שונה מאוד משלי, וחיים אי שם בפריפריה הארדקור, מז'אנר היישובים עם שער בכניסה ופה שם גם איזה שומר חמוש. ולא מדובר בחבורה, כן? שני אנשים בקושי. אם פעם קיוותי שנמשיך לצאת ביחד לנצח, באה המציאות והחליטה שלא.

אף פעם לא היו לי חבר׳ה. אני לא מבין איך זה עובד. נהגתי להיפגש עם קבוצות של ילדים בני גילי, קצת למשחקי כדורגל וכדורסל, הרבה למשחקי קופסה ודי.אנד.די של גיקים. אבל כל הקטע הזה של מבלים ביחד בסוף שבוע באופן קבוע בנוסח סדרות תיכון אמריקאיות, יוצאים כולם יחד, Hanging out – לא הסתייע. תמיד הרגשתי בנוח עם עוד בנאדם אחד, מקסימום שניים. מעבר לזה הלכתי לאיבוד. אני מכיר אנשים שיש להם חבורות (חבר'ה), פרלמנטים, המוני אדם שהם פוגשים בקביעות. יוצאים מהבית בלי לתאם אפילו וצועדים לבר בידיעה ברורה שיפגשו שם חברים. אני מסתכל מהצד ומקנא. מוזמן למסיבות יום הולדת עם עשרות משתתפים במועדונים מגניבים, ומזמין שבעה חברים לחגוג איתי על בירה. 

מוכן להציע להם חברות

איך מגדירים חבר? הקשבתי לפודקאסט שבו אלי חביב מארח את ג'ימבו ג'יי ודן איתו בשאלה הזו. הם קובעים שם שני מבחנים – מישהו שביקר אצלך בבית ואתה אצלו, ושאתה יכול לפנות אליו בבקשת סיוע כשאתה עובר דירה. עניין הביקורים ההדדיים מקבל הקלה בדמות מפגשים בתדירות סבירה בבר או בית קפה, וטוויסט מעניין נוסף: האם תדבר עם החברים שלך אם תהיה במצוקה? לא לוגיסטית, לא בקשת סיוע בסחיבת רהיטים, אלא עצב קיומי וצורך לדבר על רגשות.

חשבתי על החברים שאספתי בדרך. איך התרחש המעבר בין מכר, פרטנר לשיחה בהפסקה בבית הספר או בפינת הקפה בעבודה, לחבר – מישהו שחוצה גבול בלתי נראה אל תוך מרחב אישי שנמצא מעבר לחלון הראווה המסורג שאני מציג כלפי חוץ. חבר בתיכון שפגשתי דרך חיפוש בקופסת הקרטון של חוברות הקומיקס בחנות ספרים משומשים ברעננה. עמית לעבודה שלחש לי באמצע ישיבת בוקר ״תזכיר לי לומר לך משהו גזעני אחרי״ והבנתי שיש עם מי לדבר. עוד חבר קיבלתי בירושה מאקסית. הוא היה השותף שלה לדירה והיא הודיעה לי שאנחנו צריכים לצאת לבירה ביחד. הקשר איתה ניתק, הוא לגמרי בסביבה. ויש חבר שהמפגשים איתו בקפה הקבוע של שישי התקדמו לאט משלום שלום למפגשים בשאר ימות השבוע, אקסיות שהפכו לידידות ועוד. תמיד היה שם זיק של משהו, חיבור שהתעלה מעל לשיחות חולין, ובעיקר מעל הצורך לתרגם את עצמי, להתבטא באופן נאות לסביבה, והתגלות של אפשרות לשיח אמיתי, לא מנומס, לא מכובס, לא סטנדרטי.

הקשבתי לפודקאסט והלכתי לאיבוד. בין חברי המעטים יש כאלה שביקרו אצלי בבית אולי פעם אחת ושאני פוגש פיזית בערך פעם ברבעון, אבל יהיו הראשונים שאפנה אליהם בעת צרה – בין אם מדובר בלארוז בית או בדכדוך קיומי. יש אנשים שאני אוהב נורא ולא מתקשר איתם על בסיס קבוע, כאלה שיכולים להיעלם מחיי לימים, שבועות, חודשים ואז לחזור כאילו כלום. אין חוק ואין סדר, כאוס חברותי לא ברור. 

אני מניח שיכולתי לסיים במסקנה המשמחת שאני צודק, שקומץ חברים טובים עדיף מחבורה גדולה, שבסופו של דבר כל המבחנים האלה חסרי טעם, וחבר הוא מי שאתה מגדיר כחבר וזהו. אני חושד שזה לא נכון. שיש בי איזו מגושמות חברתית, שאינטראקציות שטבעיות לאחרים גוזלות ממני אנרגיה, שחבורות זה כיף אבל לא מהסוג שמתאים לי וחבל. ובכל זאת, אני שמח על מעט האנשים המצוינים שאספתי , ושיקשיבו בחפץ לב לצרות שלי על בירה ואולי גם יטו כתף ויעזרו לסחוב ארון בעת צורך. זה לא מעט.

לבחור את הטבעת הנכונה

״הבעיה היא לא שהמלך רע. הבעיה היא שיש מלך״. זו בערך תמצית הביקורת של הסופר צ׳יינה מייוויל (איזה שם מגניב) על ״שר הטבעות״ בפרט וז׳אנר הפנטזיה בכלל. קצת קשה להתווכח איתו אבל מתחשק לי. את ״שר הטבעות״ קראתי לקראת סוף בית הספר היסודי, למרות התנגדות ההורים, שנראית היום נאיבית במיוחד. הוא הפך לתחנת תרבות מכוננת בחיי, וחזרתי אליו לא מעט פעמים. בימים ההם הייתי הילד המוזר שקורא קומיקס וספרים עם דרקונים, היום כולם ראו את הסרטים ושמעו על הסדרה של אמזון שעלתה מיליארד דולר. אף פעם לא הייתי חזק בעסקי עיתוי.

היום אני רואה במקביל שתי סדרות פנטזיה אפיות שעלו המון כסף. ״בית הדרקון״ ממשיכה את ״משחקי הכס״, ״טבעות הכוח״ צוללת אל העולם של טולקין, כשרק הזכות לעשות את זה עלתה לג׳ף בזוס 250 מיליון דולר. ההבדל ביניהן גרם לי לחשוב על מה משך אותי בספרים האלה, ומה מושך אותי בספרות בכלל. ולמה בעצם אני נהנה משתיהן?

טולקין היה קודם. הספרים שלו בריטים להפליא, נטולי מיניות וגסויות ועם ייצוג קטנטן לנשים ואפסי למיעוטים, ודמויות שרובן אציליות וטובות או מנייאקיות של ממש. זאת לא ביקורת – האיש היה תוצר של זמנו, והספרים שלו הושפעו מהשתתפותו במלחמת העולם הראשונה, ומהחדשות ששמע על השנייה בזמן כתיבת ״שר הטבעות״. סדרת ״שיר של אש וקרח״ של ג׳ורג׳ מרטין היא סיפור אחר לגמרי. הספר הראשון יצא ב-1996, וכשקראתי אותו חשבתי שמרטין החליט ללכת על אנטי-טולקין: פוליטיקה ותככים, סקס קינקי, ודמויות שחיות בשטח האפור של המוסר, כי כל מי שרע לגמרי או טוב מדי לא ישרוד. אין כמו תיאור גרפי של איבר מין גברי של ננס כדי להבהיר שאנחנו כבר לא בארץ התיכונה. 

שתי סדרות הטלוויזיה נאמנות למקור. ״טבעות הכוח״ הטולקינית יפה ואפית, אף אחד לא מתפשט או מתמזמז, בטח לא מקלל. הטובים טובים, הרעים ממש לא. בצד השני ״בית הדרקון״ מלאה בסקס – ממיסיונרית ועד אורגיה – פוליטיקה מטונפת לא פחות, ודמויות שנעות בגמישות מצד לצד של ספקטרום המוסר. אני מחכה בציפייה דרוכה לפרק חדש של כל אחת מהן.

אז מה אני אוהב יותר? את טולקין. מילת המפתח היא אוהב. אני יכול להעריך יותר את מרטין והמגמה שהוא מייצג. מייוויל, ג׳ו אברקרומבי ועוד סופרים מהז׳אנר עושים לספרות הפנטזיה חינוך מחדש. הם מפגישים בין קסם ויצורים אפיים לבין פוליטיקה מקיאווליסטית צינית ויצר האדם. זה מרתק, זה כיף, אבל בסופו של דבר האהבה שלי כילד לדבר הזה שנקרא סיפור נולדה במקום אחר. בצורך לברוח, לחוות עולם אחר מזה שאני מכיר, לקבל הצצה אל חלופה של המציאות. אפור ואמביוולנטי לא חסר בעולם, כמו גם אבדן וכאב. יש משהו מנחם ומרפא בפנטזיה אפית, ילדותית, שבה הטוב הוא טוב והרע הוא רע. שמציגה אידיאל של מציאות, ולא את הדבר המורכב והמלוכלך עצמו. ריחוק אסתטי במיטבו.

זה מסוכן. גזענים יכולים למצוא בספרים של טולקין תמיכה בעליונות לבנה, ו״טבעות הכוח״ כבר ספגה ביקורת מצד צופים גזענים על הצגת אלפים והוביטים שחורי עור. כמו דת, גם ספרות היא מזנון שממנו כל אחד בוחר את מה שנוח לו לברור ולקחת. בשבילי הספרים האלה הם דלת לעולם אידיאלי, שמספק פרספקטיבה אחרת על המציאות, ומאפשר קצת נחמה. ריאליזם כואב יש לי ביום יום גם ככה, תודה.

%d בלוגרים אהבו את זה: