פוסט אורח שהגיע מהצבא עם הרבה כישרון והמון אהבה

והפעם פוסט אורח באדיבות צה"ל. נגה קיבלה מטלת חיל חינוך לכתוב על הקשר שלה לשפה העברית, והלכה על ספוקן וורד בואכה ראפ. ומכיוון שזה מקסים אני משתף. לקרוא בקצב המתאים, ואם ראיתם את "העיר הזאת" מה טוב (אם לא, כדאי לכם).

למה לי עברית?

למה לי עברית באמת? למה לא כל שפה אחרת? למה אני לא מוותרת על עבודה קשה וכל כך מיותרת ובמקום זאת חותרת אל שפה יותר מוכרת?

כמו אנגלית למשל. זו שפה נהדרת. היא עשירה ומפורסמת, ידועה בכל העולם, אפשר לתקשר בה פחות או יותר עם כולם. יש להם מילים כמו ספונטני ורלוונטי ואידיאלי שכל אחת מכירה, ואנחנו שואלים ממנה בלי לשאול ולא מחזירים בתמורה. באנגלית אין מגדר כשמשתמשים בפעלים, אין בה ח' ואותיות גרוניות ויוצאים מן הכלל לכל הכללים. למה דווקא שפה שמדוברת על ידי כל כך מעט אנשים? שלפני מאה שנה בכלל לא היו לה משתמשים? שבתקופות מסוימות הדוברים בה היו מנודים, שבגללה בחו"ל לוחשים: דבר בשקט, שלא ישמעו שאנחנו יהודים.

שפה זה כוח על מופלא, זה הדם שזורם בלב עמים ומדינות, זה כלי מסוכן בידיים הלא נכונות, כלי שאוצר סודות והיסטוריה וזמנים משתנים, זו הדרך להוציא החוצה את מה שגועש בפנים. כמה זה מוזר ששנינו נרצה להגיד את אותם הדברים, אבל יש הבדל במילים שאנו בוחרים, בנקודות שאנו מבהירים ואם בסוף מהרהרים במה שבאמת אנחנו אומרים, יוצא שאל אוויר העולם הגיחו משפטים שונים וזרים.

כמה אפשר לשפוט אדם לפי המילים בהן הוא משתמש, כמה אפשר להביע בהדגשה של הברה קטנה, כמה אנחנו רגישים לכל הטעמה וצליל, מי ששולט באלו, ידו על העליונה.

אבל למה דווקא עברית? מבחינתי אין פה שאלה. זו השפה הכי מיוחדת, הכי יפה, הכי בלתי רגילה. היא שפה קשה אבל ערבה לאוזן כמו שיר, כי אולי היא מצומצמת אבל השימוש בה יכול להיות אין-סופי ועשיר. היא שונה, יש בה קסם, היא מתפתחת ומתעדכנת. היא מבודדת אותנו מהעולם אבל גם מחברת בינינו ומאזנת. במשך המון שנים היא הייתה קדושה ולא מדוברת, בהדרגה היא נכנסה לחיינו ולשגרה, ואין לנו שפה אחרת. כי יש בה מילים כמו יפהפייה ואיצטרובל, דמדומים וצמרמורת, קרקוש ומרושלת, ארטישוק פיהוק ומערבולת. כי כובע חובשים, גרביים גורבים, נעליים נועלים ומשקפיים מרכיבים. שפתנו היא כמו הדוברים בה – זה גם זה מורכבים.

התחלתי ליצור שירים לא הרבה אחרי שלמדתי לכתוב, שירים קצרים, קטנים, כתובים דרך עיניים של ילדה, שמצאה משהו שעושה לה טוב. שירים הם אוסף של מילים שמתחברות למשמעות שונה, משם התקדמתי לסיפורים והתחלתי להרגיש קצת פחות קטנה. קראתי וכתבתי וחקרתי ושאלתי, את אוצר המילים שלי חימשתי והרחבתי, כי כל אחד צריך מקור כוח, נקודה שממנה מתחילים, ובשבילי זו השפה, הביטוי, המילים. אני יודעת להגיד מה אני רוצה, מה אני מרגישה, להעביר נקודה רעיון או גישה, אני מתרגשת מניסוח מדויק או מקורי, אני יודעת לחרוז ולהתחכם וכשאני כותבת מבחינתי הכל אפשרי.

אז אני אתעקש, אני אתעקש מתוך אהבה לשפה, שזה מכנסיים ולא מכנס, גרב יפֶה ולא יפָה, חמישה דברים ולא חמש, כי זאת השפה שלנו, ואי אפשר להתגמש. אני יודעת לאהוב את השפה, למרות שיש בה המון דברים מוזרים, נגיד – אור, אורות, אבל חור, חורים.

השפה זה הדבר שמחבר בינינו, מגשר, מותח קו דק של הדדיות ובין כולם מקשר – לחילוניים, שמאלנים, חרדים, ימנים – העברית בארץ זרה תעלה חיוך על הפנים. אבא של סבא שלי לא חלם עליה ואצלי בחלומות היא בלעדית, היא היוותה מקור נחמה למיעוט שחלם על רוב במדינה יהודית. השפה יוצרת תקשורת ומגשרת על פערים, היא מאפשרת לנו לחיות יחד ולא להרגיש כמו זרים גמורים.

ילדי גל"צ ופרקליטי אל.איי

לא ידעתי הרבה בגיל 18 אבל שני דברים היו ברורים – אחרי הצבא אלמד משפטים, ולעולם לא אגור בתל אביב. משפטים, תכל'ס, כי פרקליטי אל.איי. ותל אביב היתה רועשת ומלוכלכת וכאוטית. כל מה שאני אוהב בה היום.

פחות חשבתי על הצבא, או על תוכנית חלופית לעריכת דין. וכך התגלגלתי בדרך לא דרך לתפקיד לא רע, ואחרי השחרור הגעתי באופן דומה לעיתונות. לא מעט מהאנשים במערכת היו כאלה – מתגלגלים בטעות. הגיעו לרגע, לעבודת סטודנט, התאהבו ונשארו. אבל לא כולם. היו גם מה שכינינו ילדי גל"צ. שם גנרי לכל מי ששירת בדובר צה"ל, במחנה, בטאון חיל האוויר וכמבן גלי צה"ל.

הם שילבו לוק של בני 12 עם מנטליות של בני 45. מוכווני מטרה, משופשפים במקצוע, רהוטים ומתובנתים. חלקם ראו בעיתון מקפצה הכרחית לתפקיד הבא – טלוויזיה אולי – בזמן שאני עוד ניסיתי להבין איפה אני חי. לא כולם, אם אתם חברים שנעלבים עכשיו, אני לא מתכוון אליכם. אבל זה היה הז'אנר.

הבטתי בהם בשילוב של קנאה ורתיעה. בזמן שאני עוד התאהבתי במקצוע וניסיתי להחליט אם ואיך אני רוצה להתקדם, הם כבר דילגו לתפקיד הבא. אם רק הייתי נחוש וממוקד יותר לפני הגיוס, יכולתי להיות כמוהם. מצד שני, מי רוצה להגיע לירח עד גיל 21? תנו רגע להסס, להתלבט, לחשוב.

אחר כך עזבתי את העיתונות בצעד פזיז ולב כבד והתגלגלתי אל עולם ההייטק הנוצץ והמופלא. לקח לי זמן לפענח את הקודים ולהבין את התרבות. אני עדיין בשלבים האחרונים של ההתאזרחות בגלקסיה הזו. אני זוכר את שלל ההפתעות שהיא זימנה. מי ידע שמשאבי אנוש אינו רק שם קוד לפיטורים וקיצוצי שכר? מדהים.

וגם כאן גיליתי את המקבילה לילדי גל"צ. מתכנתים ואחרים ששירתו ביחידות מודיעין, והעבודה הראשונה שלהם באזרחות היא בגוגל. והם משופשפים, מדברים שוטף את העגה, ממוקמים בנינוחות בתוך המסגרת. אבל אני מביט בהם אחרת. אני מנסה להבין מה עושה מישהו שבטוח שככה זה עבודה של גדולים. שאוכל ברמת חתונה של האלפיון העליון זה הסטנדרט, ותנאים סוציאליים מטורפים זה בסיסי, ועוד ועוד מכל הלה לה לנד שהוא תנאי העבודה שלי. לאן נותר לך לשאוף כשהעבודה הראשונה שלך באזרחות היא בשפיץ של הפירמידה.

לא כיף להתחיל מלמטה, בעבודת סטודנט עם משכורת פח. אבל זה מספק מותרות כמו לתהות, להתבלבל, לזוז. להיתקע. לבדוק מי אתה וכמה טעית לגבי עצמך קודם. אולי לקחת אחר כך יותר בקלות את טעיות העתיד. קל יותר לנטוש עבודה שאתה לא בטוח לגביה כשהשכר דל. לנסות משהו אחר לגמרי, ללכת בדרך לא מוכרת שתוביל ליעדים זרים ומוזרים. או אולי חזרה בדיוק לאותה נקודה, אבל עם זווית ראייה אחרת. אבל איך קמים ונוטשים את מקום העבודה הכי טוב בארץ? איך מוצאים את האומץ לקחת סיכון?

אני לא מקנא בהם. השנים בערבות העיתונות הדלות איפשרו לי פרספקטיבה ויכולת להעריך את המקום שבו אני נמצא. אני בעיקר סקרן לדעת לאן הם הולכים מכאן. אולי לבנות את הגוגל הבאה, אולי לחיים נוחים ומרופדים לנצח. לא הייתי מתחלף לא איתם ולא עם הגל"צניקים. לגמרי בסדר לי ככה.

אני לא אוהב חיות ווידויים נוספים

אני לא מחבב חיות מחמד ולא מתעב אותן, פשוט אדיש. אלא שבמרחק לא רב מהן מתקיימים יצורים שחלקם מעוררים בי רגשות שליליים עזים, הלא הם הבעלים.

העניין עולה מדי פעם, למשל בעלת החתולים שאמרה לי "לא נורא, אני פשוט מצטערת בשבילך". כאילו אני סובל מנכות קלה. מדוע חשים בעלי כלבים וחתולים צורך כה עז להסביר לי שוב ושוב שאם אני לא מחבב הולכים על ארבע משהו בי פגום כאדם וכדאי שאבדוק את עצמי?

הם פילוסופים חובבים, בעלי חיות המחמד, ופסיכולוגים לעת מצוא. כשבת השש נבהלה מכלב ששוטט חופשי בגינת ילדים והעזתי להציע לבעלים לקשור אותו, הוא הביט בי במבט רחום שכולו זן וחכמת חיים ואמר שנראה לו שאני לחוץ יותר מהילדה. האם זה משנה שהילדה היתה צמודה אלי, מסרבת לעזוב? האם זה משנה שבגינה יש שלט שמבהיר שהכניסה לכלבים אסורה ושממש ליד הקצו להם גינה ייעודית? לא. הסיבה לחרדה של הילדה, אגב, היתה כלב לא קשור שזינק עליה בידידותיות יומיים קודם לכן והפיל אותה על הרצפה. בעלת הכלב, הרצועה בידה, לא זיכתה אותנו במבט או התנצלות.

אני יכול להבין את החיבה לחיית מחמד. בניגוד לילדים בפרט ובני אדם בכלל, היא לא תענה לך, וגם לא תפתח עצמאות ותעזוב. היא לא תטרוק דלתות, לא תודיע לך שאתה לא מבין כלום וגם מעצבן ואז תבקש כסף, ובקיצור – לא תציב אף אתגר מורכב מהסוג שמציבים בני אדם. יצור חי ונושם שנמצא תחת שליטתך המלאה מההתחלה ועד סוף ימיו. איפה תמצא דיל כזה מחוץ לקהילות ב.ד.ס.מ מאוד מסוימות?

אני מגזים. ראיתי אנשים שמנהלים קשרים יפים עם החיות שלהם. והרי בכל קשר, גם בין בני אדם, יש תן וקח ומילוי צרכים הדדי. הבחורה שראיתי פעם רצה בשינקין כשדמעות זולגות על לחייה, ואז כורעת ברך ופורשת זרועות שאל ביניהן זינק כלב שכנראה הלך לאיבוד, הצליחה להרטיט גם את לבי המאובן. זו השיפוטיות שאני לא סובל, ותחושת עליונות שמתבטאת גם בבעלות לא ברורה על המרחב הציבורי. אם מתחשק לי לשבת בבית קפה בלי שכלב זר ילקק לי את כף הרגל אני לא אמור לקבל מבט נוזף מהבעלים. יצא לי לשבת עם ילדים קטנים מאוד בפומבי, ואיכשהו הם אף פעם לא ניגשו אל אדם זר וליקקו אותו.

תחזיקו כלב, חתול, תוכי או עבד בבגדי עור, מה שבא לכם. אבל הניחו לי עם השיפוטיות וההתנשאות. אתם ממלאים את הצורך המסוים הזה באמצעות יצור פרוותי ואני מוצא פתרונות אחרים. זכותי להכריז "אני לא אוהב חיות" בלי להפוך מטרה לסקילה מטאפורית.

וגם לא אבוקדו.

האויב המסתורי של משפחת רשף ומזימתו הזדונית להרוס את חיי!

עמדתי מחוץ למסעדה וניהלתי שיחה עם נציגת חברת האשראי, מנסה להבין איך מישהו הצליח לגנוב את פרטי הכרטיס שיושב בבטחה בארנק שלי, כשנגה ניגשה אלי. מישהו התקשר למסעדה וביקש לבטל את ההזמנה שלי. העולם נטה לרגע הצידה, איכות האור השתנתה, הלב שלי דפק מהר יותר, שדה הראייה הצטמצם. יש שיקראו לזה התקף חרדה קל.

יומיים קודם לכן התקשרתי למסעדה והזמנתי מקום. איש לא ידע על ההזמנה, היא לא בוצעה באינטרנט. בדיוק כשיצאתי לכיוון קיבלתי הודעת טקסט. תתקשר בדחיפות לחברת האשראי. כרטיס האשראי שלי, סיפרה המוקדנית, שימש מהבוקר לשלל רכישות בצפון הארץ. כולל מקדונלד'ס, תחנת דלק ועוד. זה גרם לי לחוש מחולל. כל מי שחווה גניבה מכיר את זה. ככה בדיוק הרגשתי אחרי שגנבו לי את האופנוע: מישהו נכנס לחדר המטאפורי שלי בנעליים מלוכלכות כשלא הייתי, חיטט במגירות, נשכב על המיטה. פלישה.

Image result for ‫פרויד‬‎

אבל אז הגיעה נגה עם בשורת הביטול המסתורי, בעודי ממתין לצלילי מוזיקת המעליות של לאומי קארד. ופתאום הכול התחבר. לא סתם אירוע נקודתי ואקראי, אלא מזימה. ישות זדונית חורשת רע שמתנכלת לי אישית. למה? רק האלים יודעים, והמניע הנסתר הזה הוסיף לחרדה שהלכה ונבנתה בשיפולי הבטן.

כבר קרו לי אירועים לא מוסברים בעבר. איש מסתורין שיחק באותיות המגנטיות שעל דלת הכניסה של דירתי, וחדל אחרי פוסט שהעליתי בנושא. והיה גם מכתב בעילום שם, לפני שנים, ועוד אי אילו. ומה אם לא מדובר בסדרת אירועים לא קשורים, חלק מהקיום הסטנדרטי בעולם? מה אם כמו ב"עולמו של טרומן" ובהזיות האילומינטי של יאיר נתניהו יש מתחת לפני השטח גורמים שטניים ששולטים בנראטיב? ששולחים זרועות מרובות כמו שיווה אל ההרס ומשפיעים על חיי?

יש משהו מפתה באמונה הזו. לכאורה מפחיד לחשוב על מזימה מורכבת שמופנית נגדי. מאידך, זה מפחיד פחות מיקום אדיש ורנדומלי. יש משהו מנחם במחשבה על תוכנית סדורה, סיבה ומסובב. וגם ליטוף נעים לאגו – אם רודפים אותי וזוממים נגדי, פירוש הדבר שאני לא עוד חלקיק אבק בקוסמוס. אני מישהו.

כשנגה היתה בגן, הלכנו יום אחד לגינה עם תיק קטן ובו שקית עם הקורנפלקס החביב עליה. כשנגה הודיעה שהיא רעבה ניגשנו לספסל עליו הנחנו את התיק רק כדי לגלות שהוא פתוח ושקית הקורנפלקס נעלמה. נגה זעמה. היא דרשה שאחקור את כל ההורים בגינה, ואז העלתה את האפשרות שגנב הקורנפלקס מגיע מהסיפור שכבר שמעה כמה פעמים על גניבת האופנוע. להרף עין יכולתי לדמיון אותו – הנמסיס של משפחת רשף, הארכי נבל, המוריארטי שלנו. היה בזה משהו מקסים ומפתה. בוודאי יותר מהתמונה של ילד מנוזל ולא מחונך שגונב קורנפלקס מתיק לא מוגן.

סיימתי את שיחת הטלפון. הכרטיס בוטל, כמו גם החיובים שביצע הגנב חובב הג'אנק פוד. ניגשתי לשולחן לידו כבר ישבו הילדים ואמם. התברר שעניין ההזמנה היה טעות. מישהו התקשר לבטל הזמנה אחרת והמארחת התבלבלה. העולם חזר לזווית ולאיכות האור הרגילות. אין לי סטוקר, אין תוכנית, אין דרמה. אפשר לאכול.

אלא אם כן זו חלק מתוכנית העל, תמרון שנועד להוציא אותי משיווי משקל, להיות עירני פחות, פגיע יותר. הם לא יודעים שאת החרדות שלי לא קל לחסל. המוטו הוא היה נכון. ופרנואיד.

המודל לחיקוי הנכון ליום הזיכרון

השנה, בפעם הראשונה, לא נסעתי לטקס יום הזיכרון. אמא שלי טסה לחסות באמסטרדם בימי הזיכרון והעצמאות, ואני התלבטתי במשך שבועות מה לעשות עם עצמי. החלטתי לכתוב משהו, ללכת לים ולהקריא את הטקסט לפני הצפירה. הלכתי עם חברה טובה וקיוויתי שלא ארגיש כמו אידיוט. הקראתי, דמעתי, הסתכלנו על אנשים עומדים בצפירה בתוך המים, והיה מזכך ומדויק.

וזה מה שכתבתי:

אין לי כוח ליום הזיכרון. זה מעצבן אותי, "יום הזיכרון", אתם לא תגידו לי מתי לזכור ומה. אני גם לא זוכר. אבא שלי נהרג כשהייתי בן שנה וחצי וזה גם מרגיז, כל כך הרבה סובב סביב איש שאני לא מכיר, חולייה חסרה שאני תוהה לפעמים אם היא אחראית לדברים בתומר שאני לא מזהה בעצמי או באמא שלו.

אחרי היום שבו אנחנו צריכים לחשוב על השואה, ביום שבו אנחנו אמורים להיות עצובים חצי יום בגלל אלה שנהרגו במלחמות ואז לשמוח פתאום, אני רוצה לזכור דווקא את סבא שלי, האיש שאיבד בן ואישה בשואה, ואז עוד בן במלחמת יום כיפור. האיש, שאם יש מבחינתי מישהו ללמוד ממנו בכל הסיפור הזה של שואה וגבורה ומלחמות ישראל ומחדלים ופוליטיקאים וגנרלים – זה הוא.

סבא וסבתא שלי היו ניצולי שואה שנפגשו בגיל מבוגר, עלו לארץ, ואיבדו את בנם היחיד במלחמה. סבתא שלי היתה אישה עצובה. היא אהבה אותי ואהבתי אותה, אבל ידעתי לזהות את העצב בין השורות גם כילד קטן. היא לא חייכה, נזכרה והזכירה תכופות את השואה, את אבא שלי, ובדיעבד התנהלה כפי שניתן לצפות מאדם שעבר את כל מה שעברה בחיים.

אבל לא סבא שלי. הוא התייחס לחיים כמו מתאגרף שסופג וסופג וממשיך להקניט את היריב. איש גדל גוף שלא התקרב לירקות ונהנה מאוכל לא בריא בעליל, שישב עם הטרנזיסטור צמוד לאוזן לשמוע שידור של משחק כדורגל כי הוא מילא טוטו, שדיבר והתלוצץ עם כל מוכר בסופר או נהג אוטובוס או שכן. עולץ לקראתי כל פעם מחדש, "שלום אדוני!" מדמה יריקה לכף היד לקראת לחיצת יד אוסטרו-הונגרית מטלטלת עם אני בן ה-8. מלא סיפורים שלא אוכל לאמת לעולם. הצלקת הזאת על המצח? תוצאה של דו קרב באוניברסיטה מול סטודנט שהעליב אותו כי היה יהודי. כדורגל? הוא היה שחקן פעם, חצי מקצוען, אפילו נישק את הטבעת של האפיפיור במפגש של האב הקדוש עם הקבוצה.

והסרטים. בירושלים של ילדותי היו המון בתי קולנוע, ובחופשים שביליתי שם בילוי בוקר טיפוסי היה סרט – ברוס לי, מערבונים ישנים, שוברי קופות חדשים. סבא שלי טען שאינדיאנה ג'ונס היה גרוע יותר מהנאצים, אבל אני הייתי מקפיד להציץ בו מדי פעם מהצד, בחושך, רואה אותו צוחק ונהנה כמו ילד.

בסיבובים הרגליים שלנו בשכונת בית הכרם היינו מתכננים את העתיד שלי ומדברים על הכול. ובכל פעם שעברנו ליד בית האבות בשכונה הוא היה מצביע עליו ומודיע לי שלשם הוא לא יגיע. והוא לא. בגיל 81 הוא נפטר מהתקף לב. דקות לפני הוא היה צלול ועצמאי, בדיוק כפי שרצה. שמח וטוב לב והכי חי שאפשר.

יום הזיכרון הוא כולו התכנסות סביב המוות שהיה, וזה בסדר, למעט העובדה שלפעמים אני חושד שאחת המטרות היא להכשיר את הלבבות לקראת המוות שעוד יהיה. אבל אני לא רוצה. לא הכרתי את אבא שלי, גיבור המלחמה, אבל הכרתי את אבא שלו. וזה המודל לחיקוי שאני רוצה לאמץ לעצמי ולילדי. לא מיתוס של גבורה והקרבה. אלא חיות וחיוניות ושמחה, ולא משנה מה החיים זורקים עליך. אני מתגעגע.

וככה מתחברים לי יום השואה ויום הזיכרון

המעבר בין יום השואה ליום הזיכרון מזכיר לי את הסיפור של היפני ששרד את פצצת האטום בהירושימה, ומייד חזר לנגסקי, עיר מגוריו, רק כדי לשרוד בקושי את הפצצה השנייה. או כמו שתומר שאל כשהיה בגן: "מתי זה יום השואה לחללי צה"ל?"

הפיד שלי התמלא ביום השואה סיפורים על קרובי משפחה שניצלו, סטטוסים וציוצים מלאי חשיבות עצמית וטקס בישבן כראוי. במקביל פרצו ויכוחים על הלקח המתבקש – ציוצי שמאל על הפשיזם כבר כאן, וציוצי ימין על אנטישמיות לנצח. בעוד כמה ימים יקרה אותו דבר סביב יום הזיכרון.

עבורי זו לא הנקודה ואלה לא הלקחים המתבקשים: לא לחזור ולהעלות סיפורים מן העבר, ובטח שלא הוויכוח על ימין-שמאל שמתפרץ בשוליים. הנקודה היא החיבור בין שני ימי הזיכרון.

סבא וסבתא שלי התחתנו אחרי ששרדו את השואה. סבתא שלי עם מספר על היד, מזכרת מאושוויץ. נולד להם בן וכשמלאו לו 11 הם עלו לארץ. המניע העיקרי, לפי הסיפורים, היתה האנטישמיות בהונגריה שהילד – אבא שלי – חש על בשרו בבית הספר. כמו לא מעט עולים חדשים עם מבטא שאי אפשר לגמרי להיפטר ממנו הילד רצה להיות יותר צבר מצבר. כולל להתגייס לקרבי, למרות שהיה בן יחיד. וכך קרה ששני ניצולי שואה הצליחו להקים בגיל מאוחר משפחה קטנה רק כדי לראות את בנם נהרג במלחמת יום כיפור.

זה לא סיפור על ציונות ואידאולוגיה. לא זה מה שגרם לסבא וסבתא שלי להגיע לישראל. זה גם לא סיפור על הקרבה למען המולדת. מלחמת יום כיפור היה מחדל אידיוטי של פוליטיקאים ואנשי צבא שיכורי כוח, לא שלישראל יש בלעדיות על מלחמות מהז'אנר הזה. עבורי זה סיפור על מקריות אכזרית נטולת יד מכוונת, ועל שלל הדרכים שבהן בני אדם פוגעים זה בזה ומאמללים זה את זה. על איך שנאת האחר מתפשטת בזריזות ומכלה כל חלקה טובה והורגת בלי חשבון. יהודים, הומואים, צוענים ומה לא.

מה לומר לילדים? איזה מוסר השכל להעביר להם מהמשל הנורא הזה? הנאומים המליציים על לא עוד כצאן לטבח, קוממיות ומגשי כסף? אולי משהו כזה: הלקח מהצירוף המתיש והמדכא של שני הימים האלה הוא לא לסמוך על הממסד באשר הוא, להסתכל מסביב ולבדוק מתי המדרון הופך חלקלק מדי וצריך לברוח או להצטרף לאיזו מחתרת, ולהיזהר מאנשים בעלי זקפה לאומית גדולה.

וגם זה לא מדויק. בסופו של דבר זה סיפור על אנשים ששרדו תופת נוראה, ועברו למקום שאמור להיות בטוח יותר כדי לעבור תופת מסוג אחר. אין צורך להעמיס על הסיפור האישי של סבא וסבתא שלי סמלים ולקחים לאומיים, דתיים ואחרים. השכול האישי של המשפחה שלי, בין שואה למלחמה, נורא מספיק גם ככה.

מבאס למות בעד ארצנו

"אבל למה שלחת אותה לצבא?" שאלו אותי, כאילו שזו החלטה שלי לארוז ילדה ולשלוח לצה"ל. כאילו שהיא לא בת 18 ויכולה כבר להצביע ולשתות קוקטיילים ולהתגייס או לא, איך שמתחשק לה.

כשהיא שבה הביתה היא סיפרה על פעילות חינוכית סביב המשפט "טוב למות בעד ארצנו", האמרה הידועה של יוסף טרומפלדור, שספק מלמל אותה בזמן שגסס, ספק קילל ברוסית. מה זה משנה, יחסי הציבור מדברים בעד עצמם. הטירונים התבקשו למצוא מילה חלופית ל"טוב". "אצילי", למשל. נגה בחרה ב"למה". היא לא היתה לבד. טירונית אחרת שאני כבר מחבב בחרה ב"באסה".

והנה מה שרע בעיני בצבא בכלל ובעידן ביבי-בנט בפרט – קידוש המוות – פוגש מנטליות חילונית בריאה וספקנית. איני מסוגל להעלות על דעתי שום סיבה טובה למות בעד ארצנו, או בעד ארץ בכלל. אני לא אוהב את הקונספט של מדינות וארצות, ואשמח לדלג קדימה לחזון גלובליסטי של כדור ארץ מאוחד תחת שלטון נאור, עם מינימום שבטים ושטויות. בינתיים, אני מעדיף שהמדינה תמצא דרכים להיטיב עם אזרחיה, בלי שהם יאלצו לבחור בקריירה של מוות הרואי.

אז למה באמת לשלוח אותה לצבא? ארגון שמוות אלים הוא חלק מהגדרת התפקיד שלו? כן זה גיוס חובה, אבל היום יותר מתמיד קל לחמוק ממנו – בזמן שנגה נותנת הקשב, חברים שלה לספסל הלימודים מברמנים בתל אביב ולא מתגייסים. מה ייצא לה מכל זה חוץ מדיונים אידאולוגיים אידיוטיים, נטייה לדיבור בראשי תיבות ושפשפת?

אחרי שסיימו לדון בענייני ארצנו ובשבועה לצה"ל – רעיון שעיצבן את נגה כי ראבאק, הכרחתם אותי להצטרף למועדון, אז מה עכשיו גם להישבע – היא מצאה את עצמה בדיון מעמיק בנושא עם טירונית מאפרת, התנחלות באזור יהודה. לא שזה אומר לי יותר מדי, לא שזה אומר לנגה. אנחנו חזק בבועה התל אביבית. אבל הנסיבות הובילו את נגה לוויכוח שהיא מתארת כאינטליגנטי ומרתק. חצי שעה שבה היא הרגישה שמקשיבים לה, ושהיא מקשיבה ל"אחר" אמיתי, גם אם לא נרשמה הסכמה בסוף.

אני זוכר את המפגשים שלי בצבא עם אנשים שמבחינה גיאוגרפית וסוציו-אקונומית  לא ידעתי על קיומם. עם מתנחל ימני קיצוני וחריף, עם מושבניק מחוספס מהצפון, עם קיבוצניקית סרקסטית מהדרום. הם דיברו בשפה שהבנתי אבל לא הכרתי. הם שלפו אותי מהקונכייה.

וזו אולי הסיבה, הצידוק, התירוץ, לשלוח את הילדים לצבא. זו לאו דווקא כוונת המערכת, אבל הצבא יפגיש את נגה עם אנשים שהיא לא הייתה מקיימת איתם דיאלוג בעולם האמיתי. הוא יציב אותה מול אתגרים ויכריח אותה להיות עצמאית, ויכיר לה חלקים שלמים באוכלוסייה שהיא לא מכירה. הצבא לא יעצב את דמותה מחדש, ולא יגרום לה לחשוב שלמות בעד ארצנו זה אחלה. הוא כן יפתח בפניה אופקים חדשים. לפחות עד מרץ 2020.

הצבא לקח לי את הילדה או המדרון החלקלק ששמו הורות

אם להתחיל מהסוף, לא קרה דבר. הילדה התגייסה לצה"ל, לא אירוע יוצא דופן, לא ליחידה קרבית. לשנתיים, שיחלפו מהר ממה שהיא או אני מסוגלים לשער. ראינו אותה עולה לאוטובוס וחזרנו לרכב, יצאנו מהחניון ועצרנו מול מעבר החצייה שהמה בני 18 צועדים יחד עם הורים שסוחבים תרמילים ומזוודות וצעקתי "אל תלכו לשם, ייקחו לכם את הילדים!" אמא של נגה צחקה.

ביומיים שאחרי היה זרזיף דק של ווטסאפים ושיחות. הלם הבקו"ם, ההבנה שצבא הוא מקום לא הגיוני ולא כיפי. כל מי שחלקתי איתו נזכר מייד בטירונות שלו. הבנתי בדיוק מה נגה עוברת, ולא היתה לי שום דרך לעזור, מלבד להבטיח לה שהדברים רק ישתפרו, ולהגיד לה שאני אוהב אותה. היא לא בבית, אח שלה בטיול של הצופים. בת השש מתעקשת להיכנס לבד לבית הספר, צועדת פנימה עם התיק על הגב וקסדת האופניים ששכחה להוריד. הכול מתערבב לי.

עוד לא יודעת מה מצפה לה

כשנגה חוזרת לשבת היא חושדת שאנחנו צוחקים עליה. היא לא מבינה שכל עניין הצבא קורה אצלנו, המבוגרים, בכמה מישורים בו-זמנית. כשהיא מספרת על כמה שקשה לה אני שומע את הדברים בשני ערוצים. באחד הכי קשה לה בעולם. היא נשלפה מהמציאות הנוחה והמוכרת לאחת חדשה ונטולת היגיון, ומתמודדת עם משהו שונה וקשה. בערוץ השני היא בטירונות טיפוסית, לא משהו חריג או לא תקין. אני מכיר את המסלול ויודע שיהיה בסדר. שני הערוצים לא מצליחים להסתנכרן. זה הכי קשה בעולם ובסדר גמור בעת ובעונה אחת. אני זוכר איך הרגשתי בטירונות האיומה שלי. אני יודע איך אני מסתכל לאחור על הצבא עכשיו.

מה שאני עובר הוא שיא של תהליך שהחל ביום הראשון שלה בכיתה א'. הורות היא רצף ליניארי אכזרי של אובדן שליטה, אובדן מעורבות. הדרה. בגן אתה יודע כמעט הכול, ביסודי קצת פחות ומשם זה מדרון חלקלק. הצבא הוא כבר הצוק שבקצה המדרון. האתר שממנו קופצים. זרימת המידע דווקא גוברת – נראה שאשמע יותר על המתרחש במסדרים מאשר על מה שקרה בתיכון. אבל השילוב של סימבוליות ואובדן סופי של שליטה במתרחש קטלני. גיל 18, מדים, המעבר אל מחוץ לבית. היכולת שלי להשפיע מינימלית, ואני גם לא רוצה להיות הורה הליקופטר מסרס. היא צריכה לעבור את החוויות האלה בעצמה, ללמוד להתמודד לבד.

כשאני אוסף אותה מתחנת סבידור אנחנו מתחבקים חזק והיא אומרת בקול רועד שהיא לא רוצה לחזור. זה שובר את הלב אבל גם רמז לבאות, לפעם שבה היא תעבור לגור במקום אחר, שאליו היא תרצה לחזור ובו היא תרצה להישאר. זו תחילת תקופה, תקופת דקות החסד האחרונות של ההורות כפי שאני מכיר אותה. מכאן והלאה, לכאורה לאט ולמעשה מהר מאוד, הכול ישתנה.

מחפש את המניאק שיעצור את הזמן

איפשהו בין מוסקבה לתל אביב, הלום עייפות וג'ט לג בהתהוות, תהיתי אם אפשר לרמות את הזמן באמצעות טיסות. תמיד אהבתי לטוס נגד השעון, להמריא מתל אביב בלילה, לנחות בניו יורק מוקדם בבוקר, כאילו עברו רק שש שעות, ולא עשר. מה אם אפשר היה לטוס ללא הפסקה, לדלג מעיר לעיר, ולהאט את הזמן עד לכדי עצירה מוחלטת?

חלפו שתי שניות עד שהבנתי עד כמה הרעיון אווילי. עוד שתי שניות שלא יחזרו. השבוע נגה מתגייסת בבוקר שאחרי יום ההולדת שלי, שני אירועים שהזמן הוא שחקן מרכזי בהם. היא בין האחרונות בשנתון שלה, וההמתנה לבלתי נודע מורטת עצבים. אני זוכר היטב את הנקודות האלה שבהן אתה רוצה שלט רחוק פלאי עם כפתור פאסט פורוורד. להגיע כבר לגיוס, לרישיון נהיגה, להגיע כבר לשחרור, לעקוף את זמן ההמתנה לעבודה משמעותית, לקריירה. להריץ קדימה ולדעת שאני בסדר.

בתמונה: נגה בגיל שש. עיבוד תמונה: נגה בגיל 18

ואחר כך להגיע לשלב שבו הילד הראשון ישן לילה שלם ואתה לא עייף עד מוות בכל רגע נתון. גמילות: מחיתולים, ממוצץ, מנוכחות הורית בחדר לפני השינה. ועצמאות: לא לקום בשבת בבוקר כי הילד כבר מסתדר לבד, לא לצעוד לבית הספר כי הוא כבר חוצה כבישים כמו בוס.

אני לא יודע באיזה שלב זה התהפך. פתאום הילדים עצמאים מדי. משחקן מרכזי נדחקתי לדמות משנה, ואז לתפקיד של ניצב. ופתאום הרגע שבו הם ייצאו לי מהבית לא נראה רחוק כל כך, וזה לא מוצא חן בעיני. גם ימי ההולדת רצים פתאום מהר מדי, חוצים עשורים וגבולות. והאצבע נוטשת את כפתור הפאסט פורוורד ומחפשת להאט.

יש תרגילים בחדר כושר שהופכים עשרים שניות לנצח. יש ישיבות בעבודה וטקסים בבית הספר שגורמים לזמן לזחול. אולי צריך לפקוד כמה שיותר את המקומות האלה, להשתעמם, להימנע מכל אירוע שמאיץ את השעון המוגבל. ללכת לסרטים יומרניים בסינמטק ובלב, להתארח אצל קרובי משפחה טרחנים, לנהל שיחות על משכנתה וביטוח, להתווכח על פוליטיקה בפייסבוק.

בצבא שנגה מתגייסת אליו שמעתי לא פעם את הביטוי המופלא "עוד לא נולד המניאק שיעצור את הזמן". הוא נאמר בתקווה, בהתייחס לפז"ם שלא עוצר בדרך לשחרור המיוחל ולחיים עצמם. היום אני מבין אותו קצת אחרת. אני עדיין סקרן לגבי העתיד, אבל אני פחות ממהר להגיע לשם. אני לא אוהב את היומולדת הזה וגם לא את הגיוס של נגה. מבחינתי אפשר לדחות את שניהם, ללחוץ פאוז ולעצור הכול. סע לאט, יש זמן, גם אם יתחילו בלעדינו.

יחסי אבא-בת בניו יורק הקפואה

ביום הלפני אחרון של הטיול בניו יורק התעצבנתי על נגה, אבל זרמתי כגנגס ביום אביב, הנחתי לאירועים להתגלגל במסלולם, והבנתי איך מתמודדים עם משברונים.  מבחינתי אפשר להתחיל טייק 2. ואקשן…

אמנם מזג האוויר היה שחקן ראשי, אבל קרו המון דברים חוץ מטמפרטורות. צעדנו מיילים נחושים להגיע למוזיאון או חנות או מסעדה או הופעה עטופים בשלוש וארבע שכבות וצעיף וכובע וכפפות. קפא לנו התחת במרדף נטול סיכוי.ֿ

בטיול עם נגה, כמו בטיול עם נגה, יש תוכנית. היא כתובה יפה על דף, כי הגנים מדברים פה, וכולם צריכים לדעת מראש מה הולך לקרות. לרוב, התוכנית גם עומדת במבחן המציאות. אלא אם יורד שלג. וקר ברמה של נשירת אף. וכך נאלצנו לשנות ולאלתר, לוותר ולהתפשר. הקור היה מתיש וניו יורק גדולה.

אחרי כמה ביקורים למדתי להתאים את עצמי – להספיק כמה שאני יכול, ולדעת לעצור ולוותר. אבל נגה היתה בטיול האחרון לפני הגיוס. היא מתארת את ההצטרפות לצה"ל במונחים שאני זוכר מעצמי: חור שחור, הנקודה שבה החיים מפסיקים ומתחיל משהו אחר. היום אני יודע שזה רחוק מהמציאות. אבל נגה הרגישה שהיא חייבת להספיק הכול ועכשיו.

וכך הגענו ליום הלפני אחרון, אחרי טיול גדוש ומלא ורצוף מריבות קטנות והנאות גדולות. עמדנו בתור ל"כרטיסי הרגע האחרון" לברודווי, מזדחלים לאטנו, כשאחי הברוקלינאי עבר בסביבה. מייד שלחנו אותו קדימה, לצלם את השלט שעליו רשומים שמות ההצגות הזמינות להערב. התוצאה שהגיעה לווטסאפ לא בישרה טובות. לא זיהינו שם אף מיוזיקל – התשוקה של נגה ב-ה' הידיעה –  או הצגה. יצאנו מהתור רק כדי לגלות שהשלט האלקטרוני מחליף תצוגה כל כמה שניות. אחי הממהר היה צריך לשלוח ארבע תמונות של ארבעה מסכים שונים. כל מה שחשקנו לצפות בו היה שם, רשום בפיקסלים מרצדים, ומחוץ להישג יד אלא אם נחזור לתחילת הנחש האנושי שרק הלך והתארך.

נגה חטפה את הג'ננה, ואני התחלתי להתעצבן, כי מה כבר העניין ובואי נמצא משהו אחר לעשות, כשלפתע – תקראו לזה אינטואיציה, תקראו לזה יד האלוהים – הבנתי שאני צריך לסתום את הפה. ובמקום לדבר על חוסר פרופורציות ומה את עושה עניין – להבין, להכיל ולחכות. נגה התעצבנה, וקיטרה, ופרקה זעם ולאט לאט נרגעה. הצעתי לחזור לתור אבל היא כבר החליטה: הלכנו לקנות עוגת גבינה במאפייה שחייבים להגיע אליה, משם לסיבוב בסנטרל פארק, ואז לסרט. והיה לנו ערב מצוין. ולא נרשם פיצוץ או ריב או ויכוח.

חלקתי עם נגה את התובנה. היא הסתכלה בי בעייפות. "זה מה שאני מנסה לומר לך מתחילת הטיול!" תודה ניו יורק, היית קרירה אבל טובה אלינו. נתראה אחרי השחרור.

%d בלוגרים אהבו את זה: