אני ואלוהים, פוסט טרום בר מצווה

בעוד שבוע תומר עולה לתורה, ותהרגו אותי אם אני מבין בדיוק למה. כל ניסיון לוויכוח רציונלי בנושא יגרום לי לנופף בדגל לבן. אין שום סיבה הגיונית להעביר את הבן שלי טקס דתי פרימיטיבי שמוקדש לאל שאיני מאמין בו, במסגרת דת ממוסדת שגורמת לטעמי נזק למדינה הזו בפרט ולעולם בכלל. איכשהו מה שמתחיל בלהפנות את הלחי השנייה ו"אהבת לרעך כמוך" נגמר תמיד באינקוויזציות וסקילות.

נאורות זה נחמד ועושה נעים בשכמות, אבל מערכת היחסים שלי עם האל הלא קיים נטועה עמוק בזוועות ההיסטוריה המשפחתית שלי. סבא וסבתא עלו לארץ בגיל מבוגר עם בן יחיד. הם השאירו מאחור אנטישמיות והמוני קרובי משפחה שמתו בשואה. סבתא שלי איבדה ארוס והגיעה לארץ עם מספר מקועקע על היד, מזכרת מאושוויץ. סבא שלי איבד בשואה אישה ובן.

Seth-Rogen-Preacher-Comic-Adaption-Too-Dark-Violent-And-Controversialנולד להם בן יחיד. וגם לו נולד בן, ושנה וחצי אחר כך הגיעה מלחמת יום כיפור. איזה מין אל, אני זוכר את עצמי שואל בגירסת בית הספר היסודי, מתעלל ככה בבני אדם בלי שום סיבה. תגידו לי לא שמרו שבת, תגידו נפלאות דרכי האל, ואגיד לכם לכו להזדיין. בראשית ברא האדם את אלוהים. בהתחלה היו אלה אלים שנועדו לספק הסבר לברקים ורעמים וסערות. אחר כך השתכללו בני האדם, והמציאו אלים מורכבים יותר לצרות מורכבות יותר. פנתיאון גדול, אל אחד, הכול אותו חרא. בני אדם שזקוקים נואשות להסבר, לסיבה, לסיפור מסגרת.

לא ידעתי לנסח את זה בדיוק ככה במסגרת הדיונים התיאולוגיים שהתקיימו בהפסקות בבית הספר ביסודי. ויכוחי יש-אין אלוהים הלכו חזק ברעננה של ילדותי, ולי היה ברור באיזה צד אני. כשגדלתי ובגרתי והתחכמתי מצאתי הסברים מרשימים יותר לאתיאזם אבל בשלב מסוים הבנתי שתכלס זה סבא וסבתא שלי, ניצולי השואה, והבן היחיד שלהם שמת במלחמה מטומטמת.

אז למה בר מצווה? אני מנסה להסביר לעצמי שיש הבדל בין אמונה וממסד דתי לטקסים מסורתיים. שיש להם חשיבות סימבולית וקהילתית. שהם מספקים סדר והקשר מצד אחד, ואיזו מדורת שבט מצד שני, שזו דרך יפה לומר שכל החברים שלו עשו את זה, אז למה לא הוא, ושזו הדרך לציין את המעבר מילד עגול לחיים ורך דיבור לחתיך צנום וגבוה שמודיע לי בספק בס ״אני הולך, אפשר כסף?״

אני כמעט מצליח לשכנע את עצמי, אלה לא טיעונים גרועים. אני יודע למשל, מניסיון, שבמנהגי אבלות יש כוח מנחם. אבל במקרה הזה אני נאלץ להודות שזה בולשיט. בדומה לאמונה, גם ההחלטה לעלות לתורה אינה רציונלית, וככל הנראה נטועה בילדות. גדלתי בבית שהמסורת היתה בו חשובה, גם אני עליתי לתורה, ואני לא מצליח לחמוק מהתכנות מהדפוסים שמקועקעים בי עמוק בפנים. אם תומר היה מתנגד נמרצות לא היינו מכריחים אותו. אבל סיבה טובה של ממש למה כן – אין לי. ועדיין ברור לי שבחמישי אחר הצהריים יהיו מחנק בגרון ולחלוחית בעיניים.

אני חושב שהילדים שלי יגדלו להיות חכמים ומנומקים ממני כך שכנראה לא אשליך על הנכדים סוכריות. לא נותר אלא לטווח את תומר היטב ולאחל לו רק טוב. בעזרת השם.

סקס וסליז וכתמים שנשארים לנצח

 שנים שרציתי לקרוא את הביוגרפיה של דן בן אמוץ, ועכשיו, בעמוד 41, אפוף תחושת זוהמה וסליז וחשק להתקלח, אני מבין למה היססתי.

אני אוהב דמויות. עלילה זה יופי, אבל סיפור אהבה אמיתי ביני ובין ספר יפרח רק אם תהיה שם דמות שארצה להיות חבר שלה, או לקחת אותה למיטה, או שאפחד ממנה עד מוות. בשלב מסוים הבנתי שזה לא מאוד שונה בחיים עצמם. פוליטיקאים, זמרים, שחקנים, מורים של הילדים שלי – אני בונה דמות בראש על סמך סיפורים, פגישות אקראיות, כתבות בעיתון. ככל שאדם רחוק יותר מחיי היומיום שלי, אני נוטל לעצמי, מבלי דעת, חירות יצירתית וממציא אותו לעצמי יותר.

דן בן אמוץ היה דמות בחיי. גם אמנון דנקנר. קראתי כתבות בעיתון וספרים וסיפורים של שניהם. וקראתי אודותיהם. בן אמוץ היה הבוהמיין המבריק, רב אמן, רב שגל, מסוגל לכתוב טורים ציניים וסרקסטיים בעיתון וגם את "לזכור ולשכוח" ספר פוסט-שואה מצוין ואמיץ (כיבוש בסיקסטיז, מי היה מאמין). דנקנר היה דמות רצינית יותר, ספרותית יותר, אידיאליסטית יותר, חדה וסרקסטית לא פחות.

ואז בן אמוץ מת. הביוגרפיה התפרסמה והכול התפוצץ. על רקע סיפורי סקס עם קטינות וגילוי עריות נדמה היה שדנקנר מנהל קרב מאסף מול כול הברנז׳ה, אצולת הבוהמה של פעם. הייתי בסוף התיכון או בתחילת הצבא והסיפור שקראתי בעיתון וראיתי בטלוויזיה היה ברור: האנדרדוג חושף האמת מול האליטה המושחתת שמנסה להשתיק אותו. בסרט הזה כבר הייתי, היה לי ברור את מי אני מעודד מהיציע.

השנים חלפו. בן אמוץ נדחק לשולי הזיכרון התרבותי-הקולקטיבי. דנקנר חזר למרכז הבמה והחליף תפקיד. באותה תקופה שאני עבדתי ב"ידיעות" ושיחקתי פטריוט במוזסלנד, הוא ערק למעריב של נמרודי, הפך לספק ימני, סיפורים אודותיו מתעלל בעובדיו צצו מכל עבר, ובאופן כללי היה נראה שבחר בצד האפל. את הביוגרפיה של בן אמוץ לא ראיתי בחנויות הספרים ולא התאמצתי להשיג אותה.

עד לפני שבוע. פרצופו של בן אמוץ המתנוסס על הכריכה הציץ לעברי מחלון הראווה של חנות הספרים המשומשים שליד הקפה של שישי. בלי לחשוב יותר מדי קניתי. וטעיתי. בהקדמה דנקנר מפרט את המחויבות העיתונאית שלו לאמת, וטורח לציין שבן אמוץ לא עמד בהסכם ביניהם ושיקר לו לא מעט. ואז הוא מתחיל לספר, והלב מתכווץ. אמת עיתונאית היא אבן יסוד במקצוע, אבל דנקנר לא באמת כתב תחקיר, הוא כתב סיפור. אמנם סיפור המבוסס על חיים של דמות בשר ודם, אבל כזה שאי אפשר לאמת ולחקור בכלים עיתונאיים מקובלים, ושמטרתו בה בעת לבאר, לברוא ולהנציח דמות מסוימת.

והתחושה היא שדנקנר כתב כאן סיפור על דמות שהוא לא אהב, דמות שהוא נהנה קצת להשפיל ולהתאכזר אליה. הוא מתאר באופן דוחה, מציצני ופורנוגרפי אירועים שכל השותפים להם מתו מזמן, ושאת רובם המכריע לא יכול היה לראיין בעצמו. אין בכתיבה שלו חמלה או הבנה. יש בה בעיקר תחושת זוהמה. אני לא יודע מה הניע את דנקנר. אני יכול לדמיין קנאה באדם שנתפס בעיניו כהולל ויצרי ויצירתי ממנו, או מוסרנות מושרשת שהתקוממה מול סגנון החיים של בן אמוץ. זה לא משנה.

ועכשיו אין לחזור לאחור. שתי הדמויות, דנקנר ובן אמוץ, הוכתמו. כל ספר של אחד מהם שאקרא ייקרא אחרת. הבנתי, בדיעבד ומאוחר מדי, מדוע נרתעתי מהביוגרפיה, בדיוק כפי שאני נרתע מלחפור ולגלות מידע אודות אנשים אהובים או חשובים בחיי שמתו, או נעלמו. רומן גארי כתב שכדי לשכוח מישהו באמת צריך לפגוש אותו שוב. יש אנשים – אמיתיים, פיקטיביים ובין לבין – שאיני רוצה לשכוח.

אמנות העלבון ההורי הצורב

אני זוכר את הפעם הראשונה. את העלבון הראשון. נגה הייתה בת שלוש בערך. מדי פעם הורי שמרטפו אותה עד ששבתי מן העבודה. היא נהגה לקבל את פני באושר גדול, עד ליום שבו מוחה הלא מפותח דאז הצליח לעבד את סדר האירועים: אני מגיע, משמע סבא וסבתא מעתירי האהבה והממתקים נטולי הגבולות, עוזבים.

לאחר שלושה ימים, כששבתי מן העבודה ונקשתי על הדלת, שמעתי אותה פוקדת בקול רם ״לא לפתוח לו!״

מכאן הכול המשיך במדרון חלקלק. בדיעבד הבנתי שעד שלב מסוים הייתי מרכז החיים של ילדי, שמש העמים. ניצני המרד נבטו בבית הספר היסודי. לא מרגישים את זה בארמון הקיסר, אולם ברחובות העם מתחיל להתלחש ולהתחמש. את כיכר תחריר שלי חטפתי במועד הכי פחות צפוי. נגה היתה בכיתה ג׳ נדמה לי, כשביקשתי להיפרד ממנה על מדרגות בית הספר, כמדי יום, באחת מברכות השלום הדביליות שאימצנו לעצמנו. אני אומר "את אמיצה כמו" והיא משיבה "קציצה!". אבל לא באותו יום. אני מילאתי את חלקי בטקס, אבל נגה סיננה בתגובה ״אבא, לא עכשיו!״.

את העלבון הראשון שספגתי מתומר אינני זוכר. כנראה שהדחקתי. היו לא מעט כאלה. האחרון בשורה היה הודעה שאני משעמם, והצעה סרקסטית לספר על עוד פודקאסט ששמעתי. המשותף לכל העלבונות הללו, משניהם, הוא התחושה של ההיבריס ושברו. אני, האבא המגניב שמקפיד על בקיאות בחומרים מהם עשויה תרבות הפנאי של ילדי מהארי פוטר ועד Clash of clans, האב שלקח את בנו להקרנת החצות הראשונה של סטאר וורס בארץ והזמין לנגה מכתב קבלה להוגוורטס, נופל לאותה מלכודת חוסר רלוונטיות ופער דורות שמאכלסת את, ובכן, כל ההורים באשר הם פחות או יותר. נראה שלא משנה אם אתה אב צעיר או מבוגר, אם אתה שומע ארקטיק מאנקיז או גבעטרון – בכל מקרה תמצא את עצמך עם האשטג ״משעמם״, ״לא מבין כלום״ ו״מעצבן״.

ואני חסר אונים. להעליב בחזרה יהיה ילדותי. אני הרי מבין שהם מתבגרים. מבין את המכניזם שמוביל אותם למרוד בשלטון. ואם להיות פרקטי – לבטל את הבר מצווה של תומר יהיה קצת לא נעים אחרי שסגרנו על קייטרינג. לא נותר אלא לספוג ולהכיל, למצוא בתוכי מאגרי בגרות נפשית, להיות הורה אחראי ויציב.

ובעיקר לחכות. ב״המפה והטריטוריה״ של מישל וולבק קראתי משפט מצוין: הילד הוא מותו של האב, אבל הנכד הוא נקמתו. יום יבוא ולילדי האהובים יהיו צאצאים משלהם, ואני אפנק אותם כאילו אין מחר ואמחא להם כפיים מהיציע בזמן שהם יבהירו להוריהם בדיוק מה הם חושבים עליהם. מי משעמם עכשיו, ביצ׳ס.

על מנהגי החיזור של גרושים-גרושות

"היי", כתבה לי הגרושה באתר ההכרויות, "איך אתה מתכונן לליל הסדר״? סיפרתי על זה לידידה, עמיתה לעדת ה״גרושים-גרושות״. היא הציעה לשלוח בחזרה הצעה לבוא אלי לבער חמץ כאילו אין מחר. סגרתי את החשבון באתר כדי לנוח קצת מכל זה. הכרויות זה עיסוק מעייף.

חברי הגייז משתפים אותי מדי פעם במנהגי החיזור בקהילה, אם אפשר לקרוא לזה חיזור: לפחות לפי הסיפורים שלהם בנקודה שבה סטרייטים ליברלים עסוקים במבטים רוויי משמעות ונגיעות אקראיות, אצלם כבר קבעו מי למטה, מי למעלה ובאיזה ציוד משתמשים. אלא שלא מדובר בפערים שקיימים רק בין סטרייטים לגייז. גרושים-גרושות, כך הבנתי באיחור אופייני, הם ז'אנר בפני עצמו, בעל מאפיינים ייחודיים. אם בקהילה מדובר בעיקר בתיאומי מיקום-תגיע-תתפשט, בקרב הגרושים-גרושות העניין קצת מורכב יותר מחד, ושונה מאוד מפלג ה״סטרייטים הרווקים״ מאידך. או אם לדייק – מפלגת ״נטולי ילדים״. כי זה למעשה העניין.

ילדים זה שמחה, אך גם אילוץ לוגיסטי מורכב. גרושים, גרושות וחד הוריים מכירים זה את זו באותם מקומות שבהם כולם נפגשים. כלומר בעיקר באינטרנט ובשלל אפליקציות, ופה ושם גם בברים, באמצעות חברים או בעבודה. מכאן הדרכים מתפצלות ומסתעפות. אם וכאשר כבר מצאתי מישהי שמוצאת חן בעיני, הצעד המתבקש הבא הוא להיפגש. לצאת לשתות, למשל. וכאן מגיעה השאלה הרומנטית הקבועה: מה הימים הפנויים שלך? למעט יוצאי דופן כאלה ואחרים מדובר בנוסחה קבועה: הילדים אצל האב בשני ורביעי/חמישי, וכל סופשבוע שני. אצל האמהות זה, מן הסתם, הפוך. המשמעות היא שלדייט הפוטנציאלי ולי יש במקרה הטוב יום פנוי משותף אחד בשבוע. במקרה הרע אין אף יום כזה, וסופי השבוע שלנו הפוכים. זה תורם לכלכלתן של תלמידות תיכון, אבל מסבך את החיים.

כך שלרוב אחרי פלרטוט וירטואלי קצר ומוצלח אני מגלה שהדייט יתרחש בעוד ארבעה עד שבעה ימי עסקים. או-אז המשימה היא לשמר את התקשורת כך שלא תעלו זה לזו על העצבים, אך גם לא תתפוגגו ותיעלמו מחוסר עניין לציבור. כמעט אף פעם אין מקום לספונטניות נוסח ״הייתי במקרה בסביבה״ ו״מה את עושה מחר״. שמעתי גם על מקרים של שבועות בין ההחלטה להיפגש למפגש בלייב. בקיצור, עד הפגישה עצמה, אני והצד השני כבר יודעים לא מעט זה על זו.

על הילדים, למשל. נושא שיחה בסיסי. עוד לפני ששזפת עיניך בעלמה: כמה יש, באיזה גיל, והאם יש שאיפה לעוד. בפגישה עצמה אחד הנושאים הטעונים הוא הגירושים. למה, מתי, איך. אני מוצא את עצמי בחברת אדם זר, כששנינו חולקים סודות אפלים, תובנות ושאיפות לעתיד אחרי שלחצנו יד בפעם הראשונה לפני שעה.

וזה חשוב, עניין השאיפות לעתיד. אם לשפוט מהניסיון שלי ומסיפורים ששמעתי, חלק גדול מבני העדה לא מחפשים פרק ב'. או ג'. או בכלל. לפחות לא כרגע, אנחנו אומרים. אם גייז חושבים במקרה הטוב על סוף הלילה, ורווקים חושבים פה ושם על עד סוף החיים, אני ושכמותי חושבים יותר בסגנון של שבוע-שבועיים קדימה ואחר כך נראה. בטח לא מגורים וצאצאים משותפים. אני מכליל. מישהי כתבה לי כבר שהיא מעוניינת להקים שוב בית יהודי חם, ויש אנשים שעושים עוד ילדים עמוק לתוך שנות הארבעים שלהם. דברים יכולים להתפתח ולצמוח למערכת יחסים רצינית, השם ישמור ויציל. אבל מצב התודעה הוא אחר. כל זה מייצר מפגשים טעונים ומלאים והמון תקשורת בהפסקות ביניהם. זה מייצר גילוי לב יוצא דופן, חשיפת רגשות ופחדים ומטענים ממערכות היחסים הקודמות. זה מזמין חיטוט בעבר של הצד השני.

וזה משפיע גם על הסקס. אפשר להיפגש רק פעם פעמיים בשבוע, עם עין על השעון כי לבייביסיטר יש בית ספר מחר, ולמי יש סבלנות לחכות לדייט שלישי בעוד שבועיים. אבל זה הרבה מעבר לאילוצי זמנים. שני הצדדים כבר עברו לא מעט, למדו ובדקו וניסו, וכרגע מעוניינים בעיקר בלהנות. ביישנות ועכבות נותרו מאחור אי שם בפרק הקודם. אז למה לא לשים ברקע fאנק אנד גט איט און?

לפני שהטפטוף ייהפך למבול

כמו עינוי שהגו אנשי שטאזי משועממים, כמו חימום קל לקראת חקירת פעיל אלקעידה בגואנטנמו, טיפה ועוד טיפה, טיף-טף, זלגו בקצב אחיד מהמזגן, מתרסקות על הרצפה ליד המיטה שלי, מחריבות כל אפשרות לשנת לילה. ועכשיו, הכרעה: לנום בסאונת יולי-אוגוסט כבשנית, או לעצום עיניים לנוכח הטפטוף ולהסתכן ביקיצה ממבול?

בקיץ הראשון שלי בדירה התל אביבית הקטנה קרה בדיוק אותו דבר. את קורת הגג השכורה שיפץ בעל הדירה עצמו, בנאי וכלבויניק חובב לעת מצוא. הוא הרס, בנה, התקין וחיווט. התוצאה הייתה דירה משופצת להפליא, עם קלקולים קטנים ושיפועים קלילים במקומות שהיו אמורים להיות מישוריים.

כל זה הוביל לשלל הרפתקאות בתחילת המשמרת שלי בדירה. מים נקווים בפינת הכיור, זרם גז שנותק ליומיים בגלל ליקוי בטיחות בצנרת, מים שזורמים במקלחת ובשירותים אבל לא במקום ובזמן הנכונים, ועוד כהנה וכהנה. הוא איש טוב לב ובעל כוונות טהורות, בעל הדירה, אבל רבים מבעלי המקצוע שהגיעו לכאן בשנה הראשונה התעקשו משום מה להצמיד לו כינויים שאינם מחמיאים לכישוריו האינטלקטואליים ואיחלו לו חבלות גופניות קשות, בעיקר באזור הידיים.

כל זה נחלת העבר, או לפחות כך חשבתי. הגז כבר לא ידלוף, והנזילות תוקנו – כולל המזגן. קודם הגיע בעל הדירה, פירק, בדק והרכיב, ואמר נואש. ואז בא טכנאי אמיתי ועשה את אותו הדבר, למעט הייאוש. הטפטוף של אז פסק. שקט, שלווה ואוויר קריר, עד ללילה הארור לפני שבועיים.

מתורגל ומנוסה פניתי לחפש טכנאי שיתקן, רק כדי להיתקל בז'אנר חדש, הלא הוא הטכנאי הפילוסוף. זה התחיל משיחה שהפכה מתיאום פשוט לייעוץ של חבר טלפוני: הוראות לבדיקה עצמית (לנשוף לתוך צינור המזגן. או לשאוף, או גם וגם), שהתפתחו להגיגים לגבי האפשרויות שהובילו למצב הנוכחי. הגדיל לעשות הטכנאי שהגיע לדירה ופצח בהסברים ותיאוריות שהשורה התחתונה שלהן היא שאין טעם לנסות לתקן. מתברר שמזגנים שעובדים קשה בחום מזיעים כמו קוטף כותנה שחור בווירג'יניה טרום מלחמת האזרחים. ואם כבר מעמדות ועבדות, יש מזגנים יקרים ויוקרתיים, ויש זולים ועלובי נפש, שצריך לספוג ולהכיל את טיפות הזיעה שלהם בשתיקה שמקורה באמפתיה.

מה אם להציץ אל קרבי המזגן ולהעמיד את התיאוריות הללו במבחן? אפשר, אבל יקר. ואין לדעת מה יימצא שם. עזוב אותך, אמר הטכנאי. גם אצלו בבית המזגן מייצר זרזיף, והוא כבר פירק אותו לגורמים והרכיב מחדש. כמו ארובות השמים, גם המזגן הוא כוח עליון שאין לשלוט בו.

החלטתי לקבל חוות דעת שנייה מאיש מקצוע אחר. עד שהוא ימצא עבורי זמן ביומן העמוס של איש מזגנים ישראלי ביולי-אוגוסט, הלכתי וקניתי עציץ והעמדתי אותו מתחת למכונה המעצבנת. יש מצבים שאי אפשר לפתור בחיים. יש חסרונות ותקלות שצריך ללמוד לחיות איתם, כי מאבק דון-קישוטי יגרום רק סבל ועגמת נפש וכיס והחיים קצרים. כמו שסיכמה שרה סילברמן: If god gives you AIDS, make LemonAIDS.

על סוטים והומואים והחיים בבועה

לא נסעתי למצעד הגאווה בירושלים לא רק כי אני עצלן, אם כי סביר שאם היה עובר בשדרות רוטשילד הייתי מצטרף. נשארתי בבית כי אני חי בבועה. אני יוצא מביתי שבבועה שבמרכז תל אביב, שבה הומואים ולסביות צועדים יד ביד ברחוב, וחברים ללימודים בבית הספר של נגה יוצאים מארון לא קיים בלי למצמץ, וצועד לעבודה בארגון בועה שבו אם אתה חולם בלילה על הערה שיש בה שמץ של קרבה לאי תקינות פוליטית אתה מתעורר ומתנצל.

השאלה שהטרידה אותי אחרי הסערה התורנית האחרונה שעוררו דברי הרב לוינשטיין היא האם מדובר בהונאה עצמית. האם הבועה שלי עד כדי כך הרמטית עד שאני לא מבחין בסכנה ברורה ומיידית הנרקמת מחוץ לגבולות מדינת תל אביב ועומדת עלינו לכלותנו? אני חושב שלא. חבר חובב גברים סיפר לי בקפה של שישי בבוקר איך בילדותו הומו נתפס אוטומטית כפדופיל. באותה תקופה הומוסקסואליות הייתה גם מחוץ לחוק בארץ (מה שנקרא "קיום יחסים שלא כדרך הטבע". החוק הוצא אל מחוץ לספר החוקים רק ב-88'). כשהייתי בתיכון ברעננה בשנות ה-80, לא הכרתי אף לא תלמיד גאה אחד. או כך לפחות חשבתי. בטלוויזיה, בקולנוע, בחוברות הקומיקס שלי לא היו הומוסקסואלים, ואם הם כן הופיעו זה היה בתפקיד הרע, הסוטה והמעוות, או פאנץ' ליין מהלך. היום יש גיבורי על גייז לגמרי כמו נורת'סטאר של מרוול או אפולו ומידנייטר של די.סי.

גייז על

אני לא זוכר מתי נתקלתי בפעם הראשונה בהומו אמיתי, בשר ודם. סביר להניח שבמערכת עיתון כלשהי. התקשורת תמיד הייתה מקום נוח יחסית עבור חברי הקהילה. במערכת של "ידיעות" נתקלתי במישהו שלמד איתי בשכבה ויצא מהארון. היכרתי חברים שסיפרו על החוויות שלהם בילדות, בצבא, על איך שהם חיים עכשיו. כתיכוניסט, גייז היה מושג שהכרתי,  אבל לא באמת האמנתי שקיים. רק ב"ידיעות" הפכו חברי הגייז לחלק מהיומיום שלי. כיום אני מתקשה להאמין בקיומם של הסמוטריצ'ים והלוינשטיינים, שנראים כמו נבל תורן בסרט קומיקס שרוצה להחזיר את העולם אל חשכת ימי הביניים.

פה ושם נשמעת צרימה, גם בבועה. שני ילדים רצים בחוף הים, האחד צועק "מי שמגיע אחרון הומו". וקשה לדעת אם מדובר בשרידים אחרונים לגזענות שעושה את דרכה אל מחוץ לעולם, בועטת וצורחת, או לסתם ביטוי חלול מרוקן ממשמעות. העולם שלי נקי כמעט לגמרי מעיוותים, לפחות למראית עין. לפני שנה ניהלתי עם נגה שיחה על אפליה. היא לא הבינה מה העניין. בשטח המחיה שלה אין אפליה נגד נשים, מזרחים, הומואים. תומר והחברים שלו משתמשים מן הסתם בכינויי גנאי אחרים. ועכשיו לך תסביר לילדים את מירי רגב.

בספר שאני קורא עכשיו, "צד שמאל של החושך", מתואר כוכב שבו כל התושבים א-מגדריים וא-מיניים במשך מרבית החודש. למשך ימים ספורים בלבד הם נכנסים למעין תקופת ייחום, שבה כל אחד יכול להפוך ל"גבר" או "אישה". לא מדובר בשינוי קבוע – אותו אדם יכול להיות פעם גבר ופעם אישה, ובהתאם יכולים להיות לו מספר ילדים מבני זוג שונים, שאת חלקם ילד בעצמו וחלקם נולדו לבן זוגו. מדובר בחברה שאין בה מושגי נשיות וגבריות, ובשל כך יש בה שוויון מוחלט. ועוד משהו – גם אין בה מלחמות. אורסולה לה-גווין כתבה את הספר כמניפסט פמיניסטי, וחשבה מן הסתם גם על ההומואים והלסביות שלא ממש נהנו מיחס אדיב וסובלני אי אז ב-1969. כמעט חמישים שנה אחרי, העולם שבו אני חי היה נראה לסופרת המהוללת כמו מדע בדיוני. הנורמות השתנו, והסוטים הם האנשים בעלי הסכינים והדעות החשוכות.

ואולי, ליתר ביטחון, אני כן אקח את הילדים למצעד הבא.

אלביס מתיכון אוסטרובסקי עזב את הבניין

חלק מהתלמידים בכיתה שלי קראו לו "אלביס". בגלל החולצה הפתוחה ומעיל העור זקוף הצווארון. הוא לא דמה לאף מורה שנתקלתי בו לפני כן או אחר כך. הוא גם לא היה דמות מז'אנר המורים הקולנועיים המאוסים של "ללכת שבי אחריו". הוא לא היה נחמד ומכיל. לא האיש שייקח תחת חסותו תלמיד בעייתי ויוביל אותו לסוף טוב ודומע של גאולה ומשמעות. זה לא היה הקטע שלו. הוא היה שם כדי לתת שואו ולגרוף הערצה.

הלוי מת בשבוע שעבר. סרטן ריאות. אמא שלי סיפרה לי בטלפון וזה היה הלם מהסוג שמרגישים בבטן. לא עוד  מישהו מוכר שחלף מן העולם בלי להותיר עלי רושם. הרגשתי צער אמיתי, פחות בגלל האדם ויותר בגלל האייקון. מכל שנות לימודי, בית ספר ואוניברסיטה, יש אולי שלושה או ארבעה מורים שהותירו בי חותם ורק שניים שנותרו צרובים בזיכרון שלי. הוא אחד מהם.

היה לו גם שם פרטי, אליהו, אבל אף אחד לא השתמש בו. "הלוי" היה מותג. שם במה.

הוא היה מורה להיסטוריה. רק לתלמידי חמש יחידות. לא כולל ענייני העלייה לארץ – ראשונה, שנייה, כולן שיעממו אותו. הוא נכנס לכיתה בהילוך טווסי בלי מחברת או ספר, והתחיל לדבר. "בנות, היום נדבר על ביסמרק. עיניים כחולות, מטר שמונים, איזה גבר". בין שלל המורים שהכתיבו לי חומר, או התעקשו לצעוד בתלם הברור שמוביל למבחן הבא, הוא היה כמעט היחיד שגרם לי לחשוב, שעניין, שריתק, שאיתגר את  תפיסת העולם שלי.

צריך להתייחס לנושא הנחמדות. אני לא בענייני אידיאליזציית המת. הוא ידע לצרוח כמו מטורף כשהפרענו או איחרנו לשיעור. ראיתי אותו מעריך את הסיטואציה, ומחליט אם מדובר בתלמיד בעייתי אחד שאפשר להיכנס באמאמא שלו, או שמדובר בקבוצה גדולה מדי, ועדיף להפגין פרגון והבנה כדי לקושש עוד קצת פופולריות משל היה פוליטיקאי מקומי. הוא גם פיזר הערות סקסיסטיות שמן הסתם לא היו עוברות את משמרות הפי.סי של ימינו. מעולם לא ניהלנו שיחת נפש, ויחסינו לא חרגו אף פעם מיחסי מורה-תלמיד קורקטיים, אלא אם מייחסים רגש כלשהו לכינוי "מרקסיסט" שספגתי בהמשך לוויכוח באחד השיעורים.

למדתי ממנו לחשוב. חשיבה ביקורתית, צינית, במובן הרחב של המילה: לחפש את האינטרסים והתהליכים הגדולים שמעבר לפאתוס ולססמאות. למדתי ממנו לאהוב היסטוריה, ואת המשמעות האמיתית שלה: לא אוסף עובדות ותאריכים שצריך לשנן, אלא זרמים תת-קרקעיים שמכוונים את הסיפור האנושי. הוא השפיע על האופן שבו אני צורך חדשות, מתבונן בחיים. כמה מורים יכולים לומר בביטחון שהם השפיעו כך על תלמיד?

אמא שלי אמרה שההלוויה היתה צנועה, מעוטת משתתפים. אני רוצה להאמין שעוד המון תלמידים לא ידעו ולכן לא הגיעו, אבל מרכינים ראש וזוכרים. כמוני.

 

אחרון המוהיקנים במחנה קיץ

אפילו השריפה שהשתוללה סמוך למחנה הקיץ שבו שהה לא גרמה לתומר להתקשר אלי. או לפחות לכתוב בווטסאפ שהוא חי. במשך חמישה ימים הוא ישן בשק שינה כשראשו המסופר עם מוהוק אדום נח על כרית מאולתרת. כל הבנים בשבט שלו הלכו על אותו עיצוב שיער לקראת מחנה הקיץ, לוקחים את הקונפסט של ״שבט״ צעד אחד קדימה. ימים לפני המחנה, פה ושם בלב תל אביב, ראיתי מדי פעם פנקיסט קטן צועד בנחישות.

אנחנו מאחרים לפעולה!

קיבלתי הוראות מפורשות לא להגיע ללוות אותו חזרה הביתה מתחנת האוטובוס. הם רוצים להיות קצת ביחד. החבר'ה. כשהדלת סופסוף נפתחה נראה כאילו פולש אלי הביתה ניצב מ"מקס הזועם": מוהוק אדום, בגדים מטונפים כיאה לפוסט-אפוקליפסה (או אזור יקנעם) וצרידות קשה. מסתבר שה"מוראל" תובעני במיוחד כשזה מגיע למיתרי הקול.

לקראת אחת-עשרה בלילה, בעודו טורף המבורגר, שמעתי חוויות. תחרות בין גדודים (הם ניצחו), פעולות, פרידה מהשמיניסטים (הם בכו) ועוד ועוד. את היעדר התקשורת הכמעט מוחלט – ביום השלישי הוא הגיב ב"סבבה" כשכתבתי לו "איך הולך?" – הוא הסביר בזה שאף אחד לא הסתובב עם טלפון. זה לא היה מגניב להסתובב עם מה שלא פעם נראה כמו חלק אורגני מכף היד, כאן, בציוויליזציה.

הוא לא הבין למה אני מסתכל עליו במבט מוזר. קשה לזהות הערצה. התבוננתי בו וניסיתי להבין איך הילד הזה קרה. ההתנסות שלי עם תנועת נוער הסתכמה בחודש ברוטו במחנות העולים. זה נראה לי מטופש. מעולם לא יצאתי למחנה כלשהו. העדפתי לקרוא ספר במזגן. תמיד היו לי חבר או שניים, גג שלושה. אף פעם לא חבר'ה. תמיד הייתי המביט מהצד, סרקסטי וביקורתי.

ותמיד זה נבע ממגבלות שהעדפתי לראות בהן יתרון, ממודעות יתר, חשש מדחייה, היעדר הטבעיות שבה אחרים קפצו פנימה לבריכת ה״ביחד״. ועכשיו יושב מולי בני, בשר מבשרי, חיה חברתית שמרכז עולמו הוא החברים שלו, ויש לא מעט כאלה. גרונו ניחר מ"מוראלים" והוא מאושר לגמרי, בלי שאף אחת מהמגבלות של אבא שלו תפריע לו ליהנות מקצת לכלוך וצעקות. אין לי מושג מאיפה זה בא.

הוא הראה לי את ברכת הפרידה שכתבה לו המדריכה שעוזבת. היא ציינה בחיבה שהוא "ציני".  הכוונה שלה, אני מניח, הייתה להחמיא לו על השנינות, האירוניה, הסרקזם. הילד יודע להיות חד ומצחיק. אבל ציני הוא לא. מי שיכול להתמסר בכזו התלהבות לחברים שלו ולטקסי השבט הוא לא ציניקן. וגם אם אני לא יכול לקחת אחריות על כל היופי הזה, אני שמח בשבילו, וגאה, וקצת מעריץ. לפני שהוא הלך לישון ניסיתי להגיד לו את זה. אני חושב שהוא לא הבין.

הוא נרדם ל-11 שעות ואני נשארתי עם מוראל גבוה, לחלוחית בזווית העיניים וצ׳יפס קר.

על קוד הלבוש בהייטק וקרוקס

"טוב אתה לא יכול להגיע למשרד עם מכנסיים בצבע טורקיז, או ורוד פוקסיה", אמר לי המוכר. "תתפלא", עניתי.

חם. ויהיה יותר חם. ואני לא מסוגל ללכת לעבודה במכנסיים קצרים. לא יכול. ואם כבר ארוכים, אז לפחות לא לשאול את נפשי למות בג'ינס בדרך מהמזגן בבית למזגן במשרד. הלכתי לקנות מכנסיים ארוכים שאינם בלתי ידידותיים לקיץ פה, ולמוכר היו הצעות והשגות.

לא שאני צריך באמת להקפיד על סגנון לבוש כלשהו. אין קוד לבוש בעבודה שלי בפרט, ובמחוזות ההייטק בכלל. בעולם העיתונות היה מגוון. היפסטרים שלא תתפוס אותם עם מכנסיים קצרים גם בסלון מחד, חובשי כיפה עם סנדלים תנכיות החל מסוף מרץ ועד נובמבר מאידך. טי שירטים מגניבים וחולצות כפתורים וינטג', או מכופתרות מהוגנות שגם אבא שלי היה לובש ופולו בצבעים כבדי ראש. בעולם החדש אני מוקף בשלל מכנסיים קצרים וטי שירטים. טי שירטים של גיקים, עם גיבורי על ומלחמת הכוכבים (הקאסטה שאני משתייך אליה). טי שירטים של להקות רוק כבד. טי שירטים של חברות טכנולוגיה והמוצרים שלהן. טי שירטים מתחכמים מ-Threadless. וכפכפים. וקרוקס. המעוזות האחרונים של מפלצות הגומי האלה הם גני ילדים ומבצרי ההייטק.

פעם, לכבוד עבודה חדשה, קנתה לי אשתי דאז כמה חולצות כפתורים שנראו לי מגניבות למדי. הבאתי את נגה לגן לבוש באחת כזו, וחברה שלה הכריזה "הנה אבא של נגה רשף, בפיג'מה". המשכתי משם למשרד. רוב הניסיונות האופנתיים שלי מסתיימים בכישלון חרוץ וחזרה לטי שירטים שחורים עם הדפס גיקי. עניבה לא לבשתי גם בחתונה שלי. אבל היי, לפחות אני מקפיד על ג'ינס ונעליים.

כשהגעתי לראיון העבודה הראשון בעבודה הנוכחית לבשתי חולצה מכופתרת, מכנסיים ארוכים, נעליים ייצוגיות וגילוח טרי. המראיין, הבוס שלי לעתיד, נראה כמו מי שקם לחליבה מוקדם במיוחד, בחר אקראית מכנסיים קצרים וחולצה מהוהה בחושך, ועכשיו יושב מולי אחרי שהחליף את המגפיים בכפכפים. בראיון השני פגשתי את אחד המייסדים. למעט העובדה שהחולצה שלו היתה של מותג גולשים, החוויה היתה דומה. אולי קצת פחות "זה עתה חלבתי" ויותר "זה עתה שבתי מהחוף". יצא לי להיות איתו באירוע כלשהו בארה"ב. קוד הלבוש בהזמנה היה "ביזנס קז'ואל". הוא לבש טי שירט גולשים ומעליו סווצ'ר של החברה. "זה הביזנס", הוא הצביע על הסווצ'ר, ואז עבר לחולצה – "וזה הקז'ואל".

אין שום סיבה להגיע למשרד עם מכנסיים ארוכים ביוני שמתחזה לאוגוסט. בטח לא עם נעליים. אבל זה חזק ממני. אני מניח שזה סוג של שמרנות בואכה גיל מתקדם. ב"ידיעות אחרונות" נזף בי בחביבות עורך ותיק על נעליים אדומות שזה עתה רכשתי. אני יכול רק לנחש מה היה לו לומר על שלל עמיתי לעבודה. זה לא שאין יוצאים מהכלל. פה ושם יש גם אצלנו היפסטר בעל חוש אופנה מהודק, או סתם מישהו שמתלבש מגניב. קיים גם הבדל בולט בין נשים לגברים בתחום, וכמובן את אנשי המכירות שמתלבשים בפאסון תואם. אבל אז מגיעים אורחים מארה"ב או אירופה ואתה מבין איך מתלבשים בני אדם באמת.

קניתי את המכנסיים. אני אלבש אותם למשרד ואסתובב ליד אנשים שלובשים גופיות חושפות פטמה וארגיש קצת אוורירי יותר. ואחכה לאוקטובר.

נקמה מאוחרת

זו היתה נקמה שחיכיתי לה יותר מעשור, והיא היתה מספקת למדי. רמזי בולטון הפציע בחיי רובכם בעונה השלישית של "משחקי הכס", לפני שלוש שנים. אני נתקלתי בו לראשונה ב-2002, אחרי שהתחלתי שלא בטובתי לקרוא את ספרי הסדרה בעקבות רשימת ספרי הפנטזיה הטובים ביותר של נועה מנהיים. הייתי משוכנע שמדובר בטרילוגיה שכבר נכתבה והסתיימה. לא היה לי מושג למה אני נכנס.

רמזי בולטון של הספרים הוא דמות מזעזעת אפילו יותר מזו של הסדרה. מפלצת סדיסטית שמצליחה לבלוט מעל שלל דמויות מרושעות ומעוותות אחרות בסדרה. בניגוד לרובן, הוא גם שרד את חדוות הקטל של ג׳ורג׳ מרטין, ספק סופר ספק רוצח סדרתי של יצירי דמיונו. הפעם האחרונה שנתקלתי ברמזי בדפוס היתה ב-2011, כשהוא מבצע מעשים שהיו גורמים לנאצים לזוז באי נוחות בכיסא. ומאז אני מחכה. ומחכה. מרטין לא עומד בדדליינים ונראה כמו התקף לב שמחכה לקרות, אבל סדרת הטלוויזיה עשתה את העבודה בשבילו. בשבוע שעבר רמזי בולטון בא אל קיצו, והוא היה אלים ומדמם כראוי.

כתבתי כבר על האבל שאני חש כשדמויות פיקטיביות מתות. אבל המקרה הזה שונה. כשאני נפרד מדמות ספרותית שאני אוהב זה תהליך שמדמה פרידה אמיתית אבל באופן מרוכך, נשלט. מדובר בסגירת מעגל שלמה ומוצלחת, מינוס הקצוות הפרומים שקיימים במציאות. אבל מה עושים כשאין סגירת מעגל? מה קורה כשהבידיון מספק לי חוויה מתסכלת לא פחות מאלו שאני נתקל בהן ביומיום?

אני אוהב סיפורי נקמה. כנראה שאני לא היחיד לאור ההצלחה של טרנטינו, אלכסנדר דומא ועוד ועוד. אני מניח שזה נובע מהעובדה שלכולנו יש רשימת חיסול דמיונית, דומה לזו של אריה סטארק. היא דרמטית הרבה פחות. לא אבירים ומלכים שרצחו את יקירינו אלא האנשים שעלו לנו על העצבים, העליבו, השפילו. למשל: לריאיון העבודה אצל מי שהיה אז עורך בכיר והיום הוא עורך בכיר עוד יותר הגעתי לפני כמעט 20 שנה. הוא ישב עם הרגליים על השולחן ועם סיגר ביד כמו קלישאה מטורפת, והיה דוחה ומשפיל בהתאם. עד היום יש לי חשק לחזור אליו ולהביע את דעתי המנומקת באמצעים מילוליים ואחרים.

זה לא יקרה, ולא רק מסיבות טכניות. נקמה היא לא צעד חכם. גם אם אני מתעב מישהו בעבודה, אין לי מושג מתי אאלץ לשתף איתו פעולה, או באיזה מקום עבודה עתידי אפגוש אותו שוב. נקמה  גם אינה רגש בוגר. לרוב, אם נבדוק היטב, נגלה שהצד השני מורכב יותר ממה שהנחנו, ושההתנהגות שלו נובעת ממניעים שאפשר להבין. כל זה די מוציא את החשק לעצב לו מחדש את הפרצוף. וזה עוד לפני השלכות חוקיות, נקמה על נקמה ושאר צרות וטרדות.

אבל לא במקרה של רמזי בולטון. הרוע שלו מופשט, מזוקק, והוא מאפשר לי תאוות נקם משוחררת מלבטים ומעצורים. ותאוות הנקם הזו נותרה לא מסופקת במשך שנים. זה לא שחשבתי עליו מדי יום או שבוע או חודש. אבל כמו כל הדמויות המשמעותיות שאני פוגש, בדיוניות ולא בדיוניות, היה לו קיום מסוים בתודעה שלי. ובניגוד לרוב הדמויות הפיקטיביות, היה בקיום הזה משהו מרגיז ומתסכל. עכשיו, ותודה לסנסה, לכלבים וליוצרי הסדרה, הפינה הזו נסגרה. מתברר שהפתגם הקלינגוני מדויק – נקמה היא מנה שמוטב להגישה קרה.

 

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 371 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: