יאיוי קוסמה במלכודת האינסטגרם או עוקץ יפאני במוזיאון תל אביב

כמו בכל הונאה מוצלחת,  הבנתי שעבדו עלי רק אחרי שנפלתי בפח. נכנסתי למוזיאון תל אביב, מוכן ומזומן להיות תרבותי ומעודכן, וגיליתי שאני במיזם אינסטגרם. 

עמדתי בתור ארוך, מתפתל ואיטי, שבקצהו, כך אמרו, המתין חדר פלאות עם מראות ונקודות צבעוניות, מעולה לסלפי ובכלל. זה אפיין את כל התערוכה של יאיוי קוסמה: תורים של  אנשים עומדים עם טלפון שלוף, אצבע על הכפתור, מוכנים לפעולה. בכניסה לחדרים תלו שלטים שביקשו להגביל את זמן השהייה בפנים "לשלושים שניות, כולל צילום, כי אנשים מחכים". ליד מיצגים אחרים נתלתה הודעה שהבהירה שאם הטלפון נופל לתוך המיצג זאת לגמרי בעיה שלכם.

יכול להיות שקוסמה היא – או היתה – אמנית חתרנית ונועזת. ייתכן שאיו לה מושג מה קורה במוזיאון במדינה קטנה ומשונה במזרח התיכון. אבל בשלב מסוים הרגשתי שאני בעוקץ הניגרי, סוגת המוזיאונים. קראתי את הכתבה ב"הארץ", הסתקרנתי ובאתי, רק כדי לגלות שלא נסיך, לא ירושה ולא נעליים. גם לא ממש אמנות. 

הכול היה צבעוני ויפה, ופה ושם היו ניצוצות בבחינת מה היה יכול להיות אילו. בשני מיצגים למשל אפשר לדחוף את הראש לתוך מעין תיבה בגודל תא טלפון ולהיות פתאום בעולם פסיכדלי צבעוני ומרהיב. בחלל אחר, עם גישה אחרת וסמים אחרים, זה היה יכול להיות נפלא. אבל קשה להתפעם כשמאחוריך עומד זוג חסר סבלנות שכבר תכנן את זוויות הצילום. 

אני לא מבין באמנות. לא למדתי את התחום, אני לא בקיא בתקופות, יוצרים, מגמות. אני יודע שאמנות טובה מרגשת אותי, מטרידה, מזיזה משהו בפנים. כשנסעתי למדריד אמרו לי שאני חייב לראות את הציורים השחורים של גויה. הלכתי, ויצאתי נפעם כולי בלי לדעת למה. אני זוכר את התחושה הפיזית שהם יצרו בי עד היום.

היצירות של קוסמה יפות ויזואלית, ובתחילת הערב – לפני התורים – חשבתי שכמה מהן עוכרות שלווה. בהמשך כבר הפכתי אדיש. האם זה קשור לאווירת תורי דיסנילנד מסביב? יש לי תחושה שהציורים ההם של גויה היו בועטים לי בבטן גם אם היו תלויים בתוך חנות שעונים באלנבי, אבל אני לא בטוח. יכול להיות שקוסמה התחילה כאמנית בועטת ומעורערת, ואם השנים התמסדה בדרכה המשונה, מעין בורגנית של מוסדות לתשושי נפש. אני לא יודע לומר איזה מהמרכיבים גרם לטעם המר, אני רק יכול להעיד על איכותו של התבשיל שהוגש בסופו של דבר לשולחן. 

אל תאמינו להייפ, עם כל הכבוד לכתבות על האשפוזים והמכתב לניקסון שבו הציעה לו לעשות אהבה מתוקה במקום מלחמה בויאטנם. מה שקורה במוזיאון תל אביב זה מיזם פופולרי ורווחי שהיה צריך לקבל חסות מאיזו חברת סלולר, לא אמנות. תערוכה שנוגעת בשכל, בעדשת המצלמה, בשורת הרווח של המוזיאון. לא בלב שלי. אני מקווה שקוסמה נהנית לפחות כלכלית מכל זה. כוסאומו. 

מכונת הזמן על ספת הפסיכולוגית

האם סובבתי את הראש רק לרגע ומישהו החליף את הילדים שלי? במקום זאטוטים נלהבים עומדים שם מתבגרים נרגנים, ואחר כך בני אדם של ממש? ומילא הילדים, מה לגבי? המעבר מהאדם שהייתי למי שאני, למי שאהיה? זה קשקוש ניו אייג׳י? האם מדובר באותו טיפוס רק עם קצת יותר שיערות אפורות, או טרנספורמציה של ממש? אלכימיה? 

אני מספר לפסיכולוגית על העבר שלי ולא בטוח שאני מבין מי האיש הזה שאנחנו מעלים באוב. אני גם לא מחבב אותו במיוחד. אמא שלי נהגה לומר שכדי להסביר לעצמה את השינויים שהתחוללו בילדים שלה מול עיניה היא חשבה על התחדשות התאים בגוף. אם כל כמה שנים תאי הגוף מתחלפים כולם, בעצם לא מדובר באותו אדם. אנחנו מתחדשים, אבל כמה נשאר מהגירסה הקודמת ומה משתנה?

קראתי פעם מאמר על דחיינות. הטענה המרכזית היתה שאנחנו דוחים כי אנחנו מתייחסים לאני העתידי כאל אדם זר. מי ישטוף את הכלים מחר? מי יתמודד עם ההשלכות של ההחלטות ההרסניות של היום? אני העתידי, הפראייר. הרעיון טלטל אותי למדי, ובעיקר גרם לי לתחזק משמעת שטיפת כלים קפדנית. לא הרבה אחרי מצאתי את עצמי שוכב על דרגש מקעקעים, מתענה בזמן שדרקון נצרב בבשר רגל ימין, וחושב על אני העתידי, זחוח ומרוצה מעצמו, מסתובב עם קעקוע שאני סובל בשבילו. בנזונה. 

אני לא מאמין שאנשים משתנים, לא באמת. הבסיס נשאר אותו דבר, אלה נקודות המבט והזוויות שמשתנות. הדברים שקודם יכולתי להדחיק ועכשיו אני חייב להביט בהם, אמיתות שקודם לא הבחנתי בהן ומתגלות לפתע. כמו להיות בחדר גדול וגדוש חפצים, להרים את המבט ולהבחין במשהו שתמיד היה שם, זה רק אני שהחמצתי אותו עד עכשיו. זה משנה את הכול, אבל היי, החדר הוא בדיוק אותו חדר. 

החדר נשאר זהה גם כשאדם מחליף דעות פוליטיות, סגנון חיים, שכונה, מדינה. כל האלדד יניבים והאורי זהרים שמדלגים מצד אחד של הספקטרום לקצה העמוק האחר – אני לא קונה את זה. זו החלפה של תפאורה, שינוי במושא האובססיה, נשף מסיכות. במקרה הטוב אדם לומד באיזה צד של החדר מתאים לו להיות, ובאלה רהיטים הוא נוטה להיתקל עד כאב ופציעה ועדיף להתרחק. 

זה מידע חשוב, אולי זו סיבה טובה לחפור לעומקם של המניעים של הטיפוס ההוא, אני מהעבר. אולי זה יספק לקחים ותובנות ויחס טוב יותר לאני העתידי, שוטף הכלים ופותר התסבוכות הנצחי. לא יזיק להיות נחמד אליו, אולי אפילו לארגן לו איזה קעקוע, ובעיקר קצת יותר שלוות נפש ושמחה. מגיע לו.

גיבור של קצפת ודובדבנים

השבוע קיבלתי בדואר את "אות המערכה ברצועת הביטחון בלבנון", בליווי גלויה חתומה על ידי הרמטכ״ל, ורטט של התרגשות עבר בי. צפו ועלו ניחוח של אבק שריפה, הדים קלושים של קולות פיצוץ ושריקת כדורים.  ואז נזכרתי שלא הייתי קרבי ומעולם לא התקרבתי ללבנון. פעם או פעמיים ישבתי במסוק שהיה לא רחוק מגבול הצפון. וזהו.

האות יפה, יש בו כחול ולבן של דגל ישראל וגם קצת אדום וירוק, אולי כי אלו צבעי דגל לבנון, ואולי כדי לסמל ירוק של מדים ואדום של דם. אם תומר היה עדיין בצופים הוא היה יכול להוסיף אותו לפאצ׳ים ולשאר הקישוטים על החאקי. אחרי שסיימתי להתרשם מהאסתטיקה בדקתי עם חברים: חלקם קיבלו למרות שמעולם לא ביקרו בארץ הדובדבנים, אחרים, שדווקא בילו קצת על אדמת לבנון, בדקו ומצאו שאינם זכאים. 

מכיוון שכך, גיגלתי את תנאי הזכאות. זה דווקא מתחיל נהיר והגיוני: ״חייל ששירת בסדיר במשך 30 ימים רצופים לפחות ביחידה מבצעית שפעלה בגזרת לבנון״. אחר כך זה מתעמעם: ״חייל ששירת 30 ימים ביחידות קדמיות/עורפיות שפעלו בגזרת הפעולה, או שסייעו באופן ישיר למאמץ הלחימה״. מה פירוש סייעו באופן ישיר למאמץ הלחימה? האם גיהוץ מדים או קיפול מצנח או הכנת חמגשית הם סיוע ישיר?  

אות מערכה הוא סוג של ציון על השתתפות, לא מעבר. אתה לא צריך להסתער על האויב עם סכין בין השיניים ואמונה בלב, מספיק להיות בסביבה. ובכל זאת, קבלת האות הזה, שכל כך לא מגיע לי, גרמה לי לחשוב על הצורך של המערכת לחלק אותות צבעוניים ונאים. נדמה לי שאהוד ברק היה מי שאמר שאם הכול מתנהל כשורה אין סיבה לאותות גבורה. אם יש המון צל״שים, כנראה שמשהו השתבש. זה יכול להסביר את העובדה שמלחמת יום כיפור היא שיאנית הצל״שים שלא רואה ממטר את שאר מלחמות ישראל. 566 צל״שים חולקו בעקבות המלחמה ההיא, יותר מפי 2 מהזוכה במקום השני – מלחמת ששת הימים. 

אבא שלי קיבל את אחד מהם, יחד עם העלאה בדרגה אחרי מותו. אולי גם זה שיקול? אני מניח שקל יותר לחלק אותות ודרגות למתים, זה לא תופס תקנים ולא ידגדג שום קונצנזוס. במקרה של יום כיפור אולי היה כאן גם רצון של המערכת לטהר את המצפון, להגיב לביקורת ציבורית על מחדלים וכישלון, לבזוק קצת הוד והדר וגבורה מתוקים על תבשיל שהוקדח. 

ואולי זו הסיבה שכה דחוף פתאום לצה״ל לחלק אות מערכה מכובד, בימים שבהם אין כבר אויב מפחיד באמת על הגדרות, רק מיליציות חמושות מכאן, מסתננים משם, ודמוניזציה של מדינות רחוקות מרחפת מלמעלה, ובמקביל דיונים לא נעימים על פנסיות תקציביות, הטרדות מיניות ושאר ירקות. אולי גישת ה״שלח לכולם״ היא חלק ממאמצי תודעה ויחסי ציבור מבוהלים קצת, מבוישים קצת, עם מספיק תקציב כדי לבזבז על עיצוב ומשלוח. בהנחה שאין אי שם איזה בן דוד של קצין עם מפעל פלסטיק שנקלע לקשיים, וקימבן מכרז קטן לשיפור המצב.

בינתיים קבעתי עם חבר – שגילה שגם הוא זכאי לאות – שלבירה המשותפת הבאה נגיע כשאנחנו עונדים את האות על הדש. לתפארת מדינת ישראל.

הראשונה שתשבור את מעגל ההורות

-את אומרת שאת תוצר שלנו? של ההורים שלך? אנחנו אחראים להכול?

-כן.

-אז ההורים שלנו אחראים לאיך שאנחנו יצאנו, ובעצם הם תוצר של ההורים שלהם, וכך הלאה לאורך הדורות?

כן.

כלומר אף אחד לא אחראי בעצם?

כן, כי אף אחד לא קם ושבר את המעגל.

ואת תעשי את זה?

ברור!

בשלב הזה פרצתי בצחוק פרוע, מה שלא הטריד את נגה כהוא זה. היא לגמרי בטוחה שהיכן שכולם טעו לאורך הדורות, היא תצליח. יש מצב שהיא צודקת.

כשהיתה קטנה הלכנו להצגה בנווה צדק. ביציאה מן האולם נפלנו למלתעותיו של מוכר צעצועים, מהגזלנים שמתמקמים בנקודות אסטרטגיות ומוכרים צעצועי פלסטיק זולים במחיר מופקע. נגה רצתה בלון. היה לי ברור שמדובר בעושק, משהו שההורים שלי לא היו מוכנים לקנות בחיים, ולכן רכשתי מהנוכל מייד את בלון ההליום הגדול והיקר ביותר. צעדנו מנווה צדק הביתה נצמדים לחוט שמחבר את הרכישה היקרה אל הקרקע.

זו היתה אחת מני החלטות הורות רבות שהוכתבו בעקבות מה שההורים שלי עשו או לא עשו, לטוב ולרע. הסעות בלתי נגמרות, התמודדות עם שאלות, שינה במיטת ההורים ועוד ועוד ועוד. מה זה משנה? בסוף הם הגיעו לגיל ההתבגרות וספגתי סרקזם קל וכבד, טענות כאלה ואחרות וגם "אתה חרא של אבא!" ישיר ואפקטיבי. מה לעשות.

הגישה שלי, בצעירותי, היתה מנוגדת לחלוטין לזו של נגה. אתה נולד עם תכונות ואופי, וההורים שלך רק מוסיפים קצת קישוטים וצבע בפינות. הורים גרועים יכולים לעשות נזק, הורים טובים בעיקר לא מפריעים ומקלקלים. המשפחה שלי נראתה לי הוכחה אמפירית: אחותי ואני גדלנו יחד מגיל שלוש, אבל אין ביננו קשר דם ועובדה, אנחנו שונים לחלוטין. 

מצד שני, אני מכיר משפחות שבהן אחים ביולוגים מכל הכיוונים שאין ביניהם טיפת דמיון, וככל שהשנים עוברות אני לא יכול להתכחש לנקודות דמיון לאבא החורג המצוין שהיה לי. גם כשהיה בחיים, וגם עכשיו כשהוא מרחף מעל לא מעט החלטות ובחירות. ויש גם את החוליה החסרה, האבא שלא הכרתי. גנים, חינוך וסביבה משמשים בערבובייה באלגוריתם מסתורי שאיבדתי תקווה להבין איך הוא עובד.

במה אני מאמין? בלא לעשות יותר מדי נזק, להציב כמה גבולות, להעדיף דיאלוג על מונולוג. מה אני יודע בוודאות? שיום אחד יהיו לי נכדים ואני איהנה מלהשתמש בהם בלי שמץ נקיפת מצפון כדי לרדת על נגה. יהיה כיף.

המשחק המוזר שנקרא "צבא"

בזמן שאני מעלה את הפוסט הזה, לוגם בנחת קפה של בוקר יום ראשון, תומר מתוזז ומטורטר במסגרת הטקס הקרוי ״גיבוש״. זה שם מוזר, לאור העובדה שלא מנסים לגבש שם את האנשים, אלא להפך, לברור ולסנן. איקס נערים ונערות יתחילו, הרבה פחות יסיימו. 

אנחנו חיים במדינה דמוקרטית ונאורה, בעידן המידע וההיגיון, וכשהילדים שלנו מגיעים לגיל 18 הם נלקחים מאיתנו כמעט ללא מחאה ל״צבא״. שנים אנחנו מרחפים סביבם, מתרגלים סגנונות הורות, סקין טו סקין, אבחונים וטיפולים, רבים עם מורים ומורות, קונים קסדות לאופניים ומגינים לסקייטבורד. ובגיל 18 אנחנו מסתכלים מהצד כשהם מקבלים תלבושת אחידה, קצת כמו חליפות הטריינינג ב״משחק הדיונון״, ונשק, וזה נראה לנו סבבה לגמרי.

לאורך השנים נתקלתי בדיונים סוערים בקבוצות ווטסאפ של הכיתה על מורה חדשה מדי, או מורה לא מנוסה מספיק, ואז מגיע בחור בן 20 והוא ״המפקד״ של הבן שלי בן ה-18, וזה לגמרי בסדר, סביר והגיוני. והם יוצאים לאימונים ול״תרגילים״, חשוב לתרגל, רק ככה אפשר להגיע לקרנגי הול כדי לנגן ברמה בינלאומית, ובתרגילים האלה לפעמים נפצעים ולעתים רחוקות יותר נהרגים, אבל ככה זה. וכל אלה נועדו להכנה לקראת אירועים מורכבים יותר שמכונים לפעמים ״מבצע״, לפעמים ״מלחמה״, לפעמים סתם ״ביטחון שוטף״. וגם שם אפשר להיפצע ולהיהרג. 

ואפשר לחסוך את כל זה אם מדובר בבן יחיד, או בבת שלא רוצה קרבי, או באנשים שעד כה סבלו ממחלות ותסמונות ואלרגיות. איפשהו לקראת גיל 17 מחלות כמו אסתמה זוכות לפתע לסקס אפיל מטורף. ואז המשחק, או ״השירות״, הוא כבר סיפור אחר לגמרי, עם חוקים וכללים ונזקים משלו. 

אני לא טיפש. אני מבין למה במצב הנוכחי אין מנוס מצבא. ברור לי שבמציאות שבה אנחנו חיים, מזרח תיכון ולא שווייץ וכל הג׳אז הזה, צריך חומות ועליהן אנשים עם רובים. כשאני חושב על מה הוביל למצב הזה והאם מדובר בתוצאה ההכרחית והיחידה, אני בטוח פחות. כשאני חושב על אירועים ספציפיים, המבצע הזה, או המלחמה ההיא שבה נהרג אבא שלי, ועל פוליטיקאים ועל צבא שיש לו מדינה ואיזה אינטרס יש לו לוותר על כל זה, אני כבר ממש ספקן. 

אבל קטונתי, אני קונפורמיסט מדי, מתובנת מדי. כבר הגעתי פעם אחת ואגיע שוב לבקו״ם, בסיס קליטה ומיון, מי לשבט ומי לקריה. מגיעים עם הילדים, מחבקים, בוכים, וחוזרים הביתה בלי. ואף אחד לא מורד ומסרב, אף אחד לא אוזק את עצמו לילד ומודיע שעל גופתו, או מבריח אותו לחו״ל לפני. וכולנו יודעים לספר על הדברים הטובים שהצבא עשה לנו, הכרויות, התפתחות אישית, התבגרות. כולנו שותפים לטירוף המאורגן הזה, שהוא בעצם המיינסטרים ושיא הנורמליות, ומחזיקים אצבעות ומקווים לטוב, או לשלום, או לפחות לאיזו הפסקת אש. אני אדחיק בינתיים, ואחבק אותו אחרי, ואחלום בלילה על איזו אלרגיה מסתורית שתצוץ. אמן. 

ואז הכל השתנה אבל בינתיים יום הולדת

בדיוק היום נגה בת 22. לא מספר מיוחד או רב משמעות, לא חילופי עשור, לא 12 של בת מצווה, 16 של התבגרות, 18 של בגרות לכאורה, אלכוהול, צבא

והיא לא מתרגשת מיום ההולדת הזה. היא עסוקה מדי. הוא נופל בדיוק על היום הראשון של הלימודים בירושלים, ואין לה ראש וזמן לתאריך. זה יום ההולדת הראשון שהיא חוגגת מחוץ לבית, בדירה משלה. עזרתי לנקות את הדירה הזו (החלונות מבריקים, מבריקים!) וסחבתי קצת רהיטים, ועכשיו היא מסודרת ויפה, וגרים בה שני ילדים שמשחקים בבית, בחיי.

זה ממלא אותי שמחה ועצב ובהלה. כמו רוב הדברים בחיים זה שינוי דרמטי וגדול שהתגנב בשקט, כך סתם בצהרי יום חמים. ומציף אותי. 

ב"המפגש" של דני וילנב פוגש המין האנושי חייזרים שחווים את הזמן אחרת מאיתנו. הוא לא נע קדימה באופן לינארי, אלא נחווה כמין מטוטלת שנעה קדימה ואחורה. העבר, ההווה והעתיד מתקיימים במקביל. ככה אני מרגיש עכשיו. נגה בת 22 מתחילה יום לימודים ירושלמי, נגה הולכת לכיתה א', נגה מסיימת תיכון, חוגגת יום הולדת עשר, צועקת עלי שאני אבא גרוע בגיל 16, רצה אלי הכי מהר שהרגליים בנות השלוש שלה מאפשרות. 

יש בי התנגדות אבל היא חסרת תוחלת. אני אתרגל. בעוד כמה חודשים, שנה, ההווה החדש הזה יהפוך למובן מאליו. בוודאי שהיא גרה בעיר אחרת עם חבר, מה טבעי יותר מזה. מתרגלים להכול, בני האדם האלה. אני אסע לירושלים עם מיני מזון שקניתי במחיר מופקע במעדניות תל אביביות מפונפנות, ואתארח. 

ובינתיים יום הולדת, המתנה תכף תנחת אצלה, הלימודים יוצאים לדרך, עולם חדש ומופלא. שיהיה קל או לפחות לא קשה מדי, שיהיה מעניין ומוצלח, בקמפוס ועל המרפסת הקטנה בנחלאות, שלא יהיו הפתעות לא נעימות, ואם אפשר בלי טילים וקורונה, בלי יותר מדי קדושה, ועם קצת שלג כשמתאים. ובעיקר שלווה ואושר, כמה שיותר. מזל טוב ליומולדת 22 לילדה הכי יפה שנולדה באיכילוב. שלי מהבית.

המים שנושמים ברעננה

אני לא מבין את המונח הזה, פריווילג, אמר החבר שלי. אני לא קיבלתי שום דבר בחינם, סתם ככה. עבדתי קשה בשביל הכול. מה קשור המוצא שלי, העדה ובכלל. הוא צודק, הוא באמת עבד קשה. הוא גם הגיע ממשפחה לא פשוטה שלא לומר שבורה, כפית כסף לא היתה שם. הוא באמת היה צריך לעשות הכול בעצמו. 

ועדיין, הוא פריווילג. אולי קצת פחות ממני, ובכל זאת. גדלנו ברעננה הלבנבנה, על כל המשתמע מכך – מוסדות החינוך, התווית. אני בטוח שכשהמערכת התחילה לעבוד ולבדוק נתונים זה צץ ועלה, עיר המגורים שלנו, המוצא, אני בטוח שכל אלה השפיעו על השיקולים של הצבא, למשל. אבל הרבה לפני כן זה התחיל אצלנו בראש. מה מגיע לנו ומה לא, מה הכיוונים שפתוחים בפנינו, ומה סגור. 

הסכסוך התורן ברשת הוא על גזענות נגד אשכנזים. זה התחיל בדודו אוואט, לשעבר שוער נבחרת ישראל, היום סוג של סלב ובעל דעות מוצקות ושליליות על אשכנזים ושמאלנים. אוואט צורף כפרשן לערוץ הספורט וכוס התה סערה. ב"הארץ" פורסם טור דעה על גזענות נגד אשכנזים, והוויכוח בטוויטר יצא לדרך. 

ויכוח מטומטם לגמרי, אם יורשה לי. 

החבר ההוא ואני לא חשבנו על המוצא שלנו מעולם. לא היינו צריכים. אף פעם לא שלחתי קורות חיים ותהיתי איך יגיבו לשם המשפחה שלי, אף פעם לא הגעתי לראיון עבודה וחששתי מאפליה כי סבא וסבתא שלי הגיעו מאירופה. הם יקלטו שאני לבן מתחת לשיזוף ויעדיפו מישהו אחר! אבל זה מעבר לזה. כשראיתי חדשות, כשקראתי עיתונים, כשהסתכלתי ימינה ושמאלה – כמעט בכל עמדה בכירה ראיתי גברים לבנים. להקות הרוק שאהבתי, מפקדים בצבא, מנהלים ועמיתים במקום העבודה, בעלי בתים, סגן מנהל סניף הבנק, מנהלי בתי ספר ועוד ועוד ועוד. כמעט בכל מקום גברים לבנים. אז החיים מפחידים ומלאי אי ודאות, אבל היי, אני גם אשכנזי וגם גבר. כנראה שיהיה סבבה. 

ועכשיו טוויטר מלא בצייצנים שזועמים ונעלבים. הם שולפים את נשק יום הדין – סבא וסבתא שלהם ניצולי השואה – ומספרים על קללות פה ומכות שם. הכול נכון, ומיותר, ובאמת לא נעים. אבל במבחן היומיום הטיעונים האלה מגוחכים. גזענות לא נמדדת במכה קלה באגו. זה כמו לצאת נגד שחורים בארצות הברית שמכנים לבנים בשמות גנאי – מגוחך, ילדותי, פריווילגי. 

גזענות נמדדת בחיים עצמם. במשרות שלא תקבל בגלל שם משפחה, בבדיקות בטחוניות בשדה התעופה כי העור שלך שחום, ביחס הלא מודע של מערכת המשפט, המשטרה, במודלים לחיקוי שאין לך כי האנשים על המסך לא דומים לך ולסביבה שלך. אני מניח את כל זה, אני לא יודע, כי מעולם לא חוויתי שום דבר מכל אלה. גדלתי בידיעה ברורה שהכול פתוח והכול אפשרי, בלי לנסח לעצמי בכלל שזה קשור לעדה או מוצא, כי כשאתה שייך לאליטה זה קצת כמו מים לדג, כל כך מובן מאליו עד שאין צורך במילים כדי להסביר. ככה זה, הכי טבעי שיש.

אחיי האשכנזים, תנשמו עמוק. בסוף בסוף כל זה יהיה מאחורינו. הילדים שלי – רבע תימנים, אגב – לא יבינו מה כל הסיפור, או אולי הנכדים שלהם. ואם אתם נעלבים, נורא פשוט תגגלו את שרי הממשלה הנוכחית, או מנהלי החברות הגדולות במשק, תספרו כמה אשכנזים יושבים שם (גברים!) ותנו לרוגע להתפשט לכם בשכמות. פתרון בדוק. 

הכי כיף ברזיסטנס של הקורונה

נכנסתי שלא בטובתי לוויכוח עם מכחיש חיסונים בטוויטר. לזכותי ייאמר שזה היה קצר, אבל כאן נגמרת שורת הזכות. זה אידיוטי להיכנס למריבות רשת, "אל תאכיל את הטרול", הוא אולי הדיבר הראשון של עידן האינטרנט. פעם נכנסתי לוויכוח פוליטי כי ישבתי במכונית חונה מחכה לתינוקת שתתעורר והשתעממתי עד מוות, אבל הפעם לא היה לי אפילו את התירץ הקלוש הזה.

אני מניח שמה שלחץ לי על הכפתור היה השילוב של זחיחות וחוסר מודעות. הציוץ שהתחיל את הכול היה משהו בנוסח "בזכות שלוש זריקות תקבלו עליונות מוסרית וצדקנות עצמית". נניח רגע לעילגות – הרי ברור שמדובר במקרה קלאסי של הפוסל במומו פוסל, אדם שמביט מלמעלה על מה שהוא רואה כעדר מתחסנים ומתנשא להנאתו. עשיתי את הטעות והגבתי, ואחרי חילופי דברים קצרים ניתקתי מגע. 

אבל נותרתי סקרן. רוב האנשים סביבי – בעולם האמיתי והוירטואלי – דומים לי בסך הכול, כולנו לכודים איש איש בבועתו. רציתי לנסות ולהבין קצת את צורת המחשבה של אדם שכל כך רחוק ממני בדיעות ובתפיסה, ואולי גם לפענח איך מתעלמים מהררי המידע שכבר נאגר על המגיפה, ונצמדים לתיאוריות קונספירציה כאלה ואחרות – ולמה.

נכנסתי לפרופיל של האיש והתחלתי לקרוא. הוא היה עקבי – רוב הציוצים שלו עסקו בקורונה מאותה זווית ספקנית-אינדיבידואלית. מצאתי שם פיסות מידע נטולות הקשר ועומק כמו סרטונים קצרים מהפגנות, כמה שניות מראיונות טלוויזיוניים וצילומי מסך של כותרות. שוטרים מכים מפגינים נגד סגרים וחיסונים, אמירה בודדה של רופא לגבי תופעות לוואי של החיסונים ועוד. כל פיסת מידע כזו מגיעה ללא הקשר או לינק לראיון המלא, הכול ערוך ומוגש באופן מגמתי ומדויק. 

היו גם לינקים לכתבות ומאמרים. רובם ככולם מאתרים אנונימיים למדי, אלא אם מדובר באייטם שהצייצן רוצה לתקוף, כמו כתבה על סגר בויינט. כניסה לאתרים מגלה לא פעם פער לא קטן בין הכותרת, שזכתה להבלטה בציוץ, לתוכן עצמו, ובטח שאין ניסיון להעמיק ולבדוק. יש גם כמובן אזכורים והשוואות לגרמניה הנאצית, ואזהרות מהשלטון הטוטאליטרי שבדרך בחסות הקורונה.

הדבר הבולט ביותר בחשבון הוא מה שאין בו. לא תמצאו בו לינקים לאתר של ה-FDA ולנתונים ולמידע שם, לא למחקר של קופת חולים כללית על תופעות הלוואי וכו', לא לנתונים מגופי חדשות גדולים על אחוז הלא מחוסנים שמאכלסים מיטות בבתי החולים. התעלמות מוחלטת מכל דעה ממסדית, אלא אם אפשר לחלץ ממנה בדל של ספק.

והשאלה שמטרידה אותי היא למה בעצם ללקט בפינצטה רק את המידע שמזין את הפקפוק וההתנגדות? למה להקשיב למומחים ולהדגיש את התואר והניסיון שלהם ("פרופסור מאוקספורד!") כשזה מתאים, ולהתעלם מהרוב המכריע של אנשי הרפואה והמדע כשלא? אני חושב שהתשובה טמונה באחד הציוצים בחשבון שמצהיר בעליצות ש"if you're reading this you're part of the resistance". כי כמו עם הנאצים, כולם רוצים להיות ברזיסטנס. 

אף אחד לא רוצה להרגיש חלק מעדר, חסר שליטה, מאוים על ידי מגיפה חסרת פנים. הנראטיב שמציעים מתנגדי החיסונים סקסי ומושך בהרבה – אנטי ממסדי, הרואי, אינדיבידואליסטי. הכול קונספירציה, הכוח בידיים שלך, רק קום ותילחם. מצאתי את עצמי מתפתה, כמה נוח היה להאמין שיש מוצא אינסטנט מהשגרה המדכדכת של בדיקות ומסיכות ובידודים.

אבל העובדות נמצאות שם, מביטות בי במבט מאשים. לא נותר אלא לחסום עוד מכחיש חיסונים שבטוח שההיגיון הפרטי והנבער שלו מנצח את המדע, לוותר על הצורך בשליטה ולקוות לימים שפויים יותר. להתחסן, להיבדק, ולתת למדע לעשות את שלו. למרות מאמצי הפייק רזיסטנס.

הבעיה שלי עם לאונרד כהן

"אתה חייב כבר לראות את הסרט על לאונרד כהן". אז ראיתי. ישבתי על הספה מול נטפליקס, מוכן להיסחף בסיפור האהבה העל זמני של לאונרד ומריאן, והרגשתי איך הכעס עולה ומציף. בסוף הסרט תהיתי אם אהיה מסוגל להאזין לאיש שר אי פעם, קח את ברלין ותעוף לי מהפרצוף. ואז ניסיתי להבין מאיפה זה בא. המסקנה: מעבר לנרקסיזם והאנוכיות של כהן, שורש הבעיה הוא אחד – האיש שרלטן. הוא פשוט לא מספיק גאון כדי להרשות לעצמו להיות חרא של בן אדם. 

מעשה שהיה כך היה. כהן ומריאן נפגשים באי היווני הידרה, סוג של מושבת היפים שטופת אסיד, סקס ויצירה, ומתאהבים. סיפור האהבה שלהם נמשך פחות או יותר עד מותם. שזה יופי, אבל לא בדיוק. כי על הדרך כהן נוטש, מזמין אותה לגור איתו ואז נוטש שוב, ובגדול חי חיים נרקסיסטים מלאי סמים ונשים ומשאיר את מריאן להסתדר עם כל המטען הזה לבדה. אה, וגם את הילד שלה, אקסל. הנה נקודה שמוזכרת בסרט כמעט כבדרך אגב – למריאן יש ילד מנישואים קודמים, שנגרר עם אמא שלו לאי, ואז לניו יורק ולשלל ההרפתקאות שלה עם כהן ואמנים אחרים.

כאן התחלתי לחוש בכעס מבעבע. אחת המרואיינות בסרט מספרת על קבוצת אנשים שיצאה למסעות של גילוי עצמי מתודלק בסמים פסיכדליים וגררה עימה את הילדים. אקסל, היה אחד מהם. את חייו הבוגרים הוא העביר בחוויות סמים גרועות ובאשפוזים בשלל מוסדות. מפתיע. זו דילמה שחוויתי בזעיר אנפין, איפה למתוח את הגבול בין הנהנתנות שלי, הרצון שלי בחוויות ובהרפתקאות, לבין טובת צאצאי. הצפייה במה שלאונרד ומריאן מעוללים לילד קטן ואומלל שוברת לב, והכמעט אגביות שבה הסרט מתייחס אליו מקוממת. 

אבל בשלב מסוים נאלצתי להודות בפני עצמי שזה לא העניין. הייתי רוצה לומר שהבעיה שלי עם לאונרד ומריאן נובעת מאידיאלים הוריים וכל זה, אבל זה לא יהיה נכון. אז ממה כן?

 כהן מתחיל את דרכו כסופר. הוא יושב בבתי הקפה של האי היווני עם מכונת כתיבה על השולחן ואסיד בנשמה, וכותב וכותב ומפרסם ונכשל. הביקורות קוטלות, הקוראים לא הופכים דף. וכהן מחליט להחליף כיוון. הוא מדבר על זה בגלוי בסרט: כתיבת הספרים לא הכניסה כסף, אז הוא פנה לאפיק אחר. הוא בחר במוזיקה, הלך על הז'אנר המצליח והאופנתי דאז של מוזיקת הפולק, ולא הביט לאחור. והנה מגיעים הכסף והנשים והסמים, איזה כיף. 

כהן כתב כמה שירים יפים, רובם מבוצעים טוב יותר על ידי אחרים (אני מצדיע לך, ג'ון קייל). שום דבר בהם לא חדשני, פורץ דרך, מקורי במיוחד. דיוויד בואי אמר פעם שאולי מעט אנשים שמעו את הולווט אנדרגראונד, אבל כל מי שהאזין להם הקים להקה. קשה לי לדמיין מישהו מאזין לכהן ורץ לפצוח בקריירה מוזיקלית. השירה מלנכולית, המוזיקה נעימה ולא תגרום לאף אחד לבקש להנמיך את הווליום. המילים ספק מרגשות ספק לא ברורות, מרמזות על עומקים ורבדים נסתרים לכאורה. וזהו. אף אחד לא יתעצבן מהמוזיקה או מהמסר, אף אחד לא יחוש פרץ השראה ורצון לשנות את עולם המוזיקה. אולי קצת מלנכוליה, רצון להדליק ג'וינט ולהתמזמז. 

וזו הנקודה. אני יכול לדמיין סרט דומה על בוב דילן, אני מניח שלג'ואן באאז, כמו לעוד נשים רבות, יש לא מעט סיפורי זוועה על מר צימרמן. אבל דילן היה גאון באמת, ומהפכן ופורץ דרך, משתנה ומתנסה, מעצבן ומעורר השתאות. בשיר אחד טוב של דילן יש יותר יצירתיות וליבידו וכישרון מבכל הקטלוג של כהן, מינוס "הללויה", אולי. 

לדילן כנראה הייתי סולח. המשוואה הזו, של גאונות כמאפשרת התנהגות איומה לבני אדם מזעזעת בעיני. היא משמשת תירוץ ללא מעט אנשים בלא מעט תחומים. אבל איכשהו כשזה מגיע לאמנות זה מחליק לי בקלות בגרון. מה זה אומר עלי? שום דבר טוב אני חושש, עם אפשרות לתרוץ קלוש על חשיבות האמנות בכלל והמוזיקה בפרט בחיי. אבל לא המוזיקה של כהן. קח גם את מנהטן, אני אקשיב להללויה בביצוע של קייל, או של ג'ף באקלי. תודה.


מבעד לחלון ירושלמי

תמיד אמרתי למי שרצה או לא רצה לשמוע שגם כשאהיה הומלס ברוטשילד אשלם למישהו שינקה לי את הספסל. והנה אני מוצא את עצמי עומד בדירה ירושלמית קטנה ומקרצף חלונות. ברבאק. 

הגענו עמוסי ציוד. שלל חומרי ניקוי, רמקול אלחוטי, יותר מדי חטיפים. אמא של נגה ואני מצד אחד, ההורים של החבר המעולה מצד שני. הדירה והשכונה ירושלמיות מאוד, אנחנו כבר לא בקנזס. מדרגות לולייניות חשופות לגשם ירושלמי עתידי מטפסות לדלת ברזל כבדה ומאחוריה שני חדרים ומרפסת. על המרפסות ממול עוד סטודנטים וסטודנטיות, וגם זוג צעיר עם תינוק שעוד יפריע ללימודים לקראת מבחן בימים שעוד נכונו. 

נגה וגיא עוברים לירושלים, ללמוד, לעבוד, להתנתק מבית אמא ואבא וליצור חיים משל עצמם. זה נפלא, קצת מקומם, מאוד מוזר. זה טקס חדש שאני לא מכיר אבל מבין אינסטינקטיבית, שבמסגרתו התכנסנו כאן בשישי בבוקר. אפשר היה לפתור את כל זה בחברת ניקיון, זה היה לוקח מן הסתם פחות זמן ועולה לא הרבה יותר מעלות המסע לעיר פלוס חומרי ניקיון, בירה וממתקים. אבל זה בכלל לא על הפרק. 

מהרגע הראשון ההירארכיה ברורה. אמא של גיא היא הכוהנת הגדולה, אנחנו המשרתים בקודש. היא מחלקת הוראות וסקוצ'ים, סמרטוטים וכימיקלים, ואנחנו מבצעים. מדי פעם קוראים לה לבדוק ולאשר. האחות הקטנה של נגה מחלקת מים ומודדת פה ושם מדף או קיר. הרמקול על מוזיקה שלא תעצבן אף אחד, והאווירה נינוחה ונעימה. 

זה מפגש ראשון של הורי שני הצדדים בפורמט מלא, והולם שהוא מתרחש בחלל הזה, בבגדי עבודה ועם סמרטוט ביד. זה טקס שמתכתב עם פולחן קדום הרבה יותר, הכנת הבית לקראת נגה התינוקת שתגיע מאיכילוב. אז ערכנו טקס קבלה, עכשיו טקס שחרור. כשייגרפו המים המלוכלכים האחרונים הדירה תישאר נקייה, מוכנה לקלוט את הילד שיוצא מהבית. 

יש את השלב שבו נראה שהדירה רק הופכת למלוכלכת יותר ולעולם לא נסיים, וקצת אחריו רואים פתאום את הסוף. הכוהנת מכריזה פתאום שעוד חצי שעה ייתם הטקס בשטיפת רצפה, וכמעט שעה אחרי אנחנו עומדים כולנו על גרם המדרגות, תיקים ושקיות מפוזרים מסביב, ומחכים שהספונג'ה החגיגית תסתיים. עוד גריפה שם, עוד מדידת קיר שנשכח, וזהו. הדלת ננעלת על דירה קטנה ונקייה, וחוזרים לתל אביב. אחרי החגים ייפול דבר וצאצאה ראשונה תעזוב. בדבר אחד אני משוכנע, בבית החדש שלה החלונות יהיו נקיים. 

%d בלוגרים אהבו את זה: