מי שרוקד, מי שלא נמצא

בחגיגות יום ההולדת ה-70 של אמא שלי עמדנו כולנו עם אוזניות בחדר חשוך והבטנו במסך. ההוראות היו פשוטות – כל אחד היה צריך להכין פלייליסט באורך של כ-40 דקות, לחבוש את האוזניות, ללחוץ פליי, ולבצע את ההוראות שבמצגת. אסור לדבר, אסור להוריד אוזניות. סדנת ויפאסנה פוגשת מסיבת אוזניות פוגשת קצין חינוך קיבוצניק.

חגיגות יום ההולדת נקבעו מזמן, הרבה לפני שהמציאות טרפה את הקלפים. מכיוון שטכניקת האבל במשפחה שלי לא כללה מעולם התקפלות והתפרקות, ערכנו את האירוע כמתוכנן. סוף שבוע בשפיה, ערש ילדותה של אמי. בערב שלפני חשבתי – חשבנו כולנו – על מי שיהיה באירוע ועל מי שלא.

ככה רק עם אוזניות

הגענו למקום מצוידים באוכל ובגדי ים ופצחנו בחגיגות. במפתיע הייתי רגוע ונטול מחשבות מטרידות. המתח שלפני התפוגג, החששות נדחקו הצידה. היה נעים ביחד. אבא שלי אף פעם לא היה הטיפוס של מסמר המסיבה. הוא היה מרחף בצדדים, מסדר, מתקן, מביא. לרגע אפשר היה לחשוב שמכיוון שלא היה חלק דומיננטי בשיחה, הנה היא ממשיכה בלעדיו בלי הפרעה.

שיא האירוע היה הפעלת האוזניות המסתורית. אם גיסי לא היה קיבוצניק אידאליסט הוא היה יכול לעשות מזה כסף. "שבו במעגל" – יושבים. "קומו לרקוד" קמתי והתחלתי להתנועע. "מיצאו מישהו שרוקד בקצב שלכם. גשו אליו וריקדו איתו," שלח אותי לפזז עם אחיינית בת 7. "מיצאו שיר ברשימה שמזכיר לכם מישהו בחדר. גשו אליו וחבקו אותו" – קל, הפלייליסט שבחרתי הורכב משירים של "גרין דיי" וה"פו פייטרס" שראיתי בהופעה עם הילדים. וכך מצאתי את עצמי מתחבק עם תומר, שבימים כתיקונם אוסר על קרבה פיזית בפומבי. אושר.

המוזיקה עשתה לי נעים בגוף. היעדר התקשורת המילולית הפך את הכול לפשוט יותר מחד, והכללים הכתיבו תשומת לב וסיוע לשאר הנוכחים מאידך. היה משהו משחרר בלרקוד ולבצע הוראות ולתקשר בניד ראש או יד על הכתף. הרגשתי קליל ושמח וחופשי.

ואז הגיע השיר ששמעתי בכל פעם בדרך לשבעה ובחזרה ממנה. כי הוא בדיוק יצא, כי השורה "Wake up, run for your life with me" התאימה בול למה שהרגשתי. ופתאום זה נחת עלי. הנוכח-נפקד של האירוע, האיש שפתאום אי ההימצאות שלו בחדר תפסה את כל המקום. וניסיתי להחליט אם הוא היה רוקד איתנו ומשתטה, מסובב נכדה באוויר, משתולל עם נכד. או שאולי היה עומד בצד ומצלם. והוא לא היה שם. ואני המשכתי לרקוד אבל עם כתפיים כבדות.

ולמחרת היו העוגה והנרות והקראת הברכות. והיה שמח וביחד ונעים, והייתי מאושר לראות את אמא שלי זורחת. ורק בשוליים של החדר, כמעט בהיחבא, היו גם דמעות.

איך למדתי לאהוב את "ריק ומורטי"

משעמם לי. אנחנו חיים בתור הזהב של הטלוויזיה ומשעמם לי. יש המון סדרות טובות שצריך לבחור ביניהן, ואז לדבר עליהן, חוץ ממדורת השבט, לוהטת באש דרקונים, של "משחקי הכס". ומשעמם לי. כי "משחקי הכס" היא אחלה אבל לא באמת יצירת מופת כמו שעושים ממנה. אחלה סצנות אקשן ופורנו לייט, פה ושם דרמה מוצלחת, אבל בסופו של דבר הספרים יותר טובים.

יש המון סדרות טובות שמתחזות למצוינות, עשויות היטב ומוקפדות, עם שחקנים מצוינים שיובאו מהמסך הגדול, אבל את התבנית אני מכיר. ומשעמם לי. "בלש אמיתי" היתה מצוינת, "פארגו" היא יצירת מופת, ועדיין, הן צועדות ברגל בוטחת בדרכים הידועות. אני מחכה לאחת שתטלטל את עולמי. ואז הפציעה "ריק ומורטי". בהתחלה שמעתי עליה במשרד וכהרגלי פסלתי בלי סיבה – עוד סדרה מצוירת למבוגרים, יופי. "איש משפחה" היתה שם קודם, "הסימפסונס" היו שם בעידן האבן. אחר כך המליצו חברים. ואז התברר לי שגם תומר בעניין.

תיאור הולם של העונה הראשונה יהיה "הסימפסונס" פוגשים את "בחזרה לעתיד" ועושים סמים קשים מאוד ביחד. סינופסיס: מדען מזדקן גר בבית בתו, וגורר את בנה הלא מאוד מבריק להרפתקאות בשלל מימדים מקבילים. עד כאן אחלה, אבל לא פורץ דרך.

מה שמופרע באמת ב"ריק ומורטי", במובן של מקורי וכאוטי ומטלטל, הוא ההתייחסות האגבית לשלל נושאים שבמקומות אחרים בטלוויזיה הם טאבו. ב"משחקי הכס" מציגים המון ישבנים חטובים ושדיים זקורים, ואחד ממרכזי העלילה הוא גילוי עריות בין אח לאחות. כל זה נע על הספקטרום שבין פורנו לטלנובלה. כאילו חתרני, אבל הקו בחול בין המוסרי ללא מוסרי ברור לגמרי.

ב"ריק ומורטי" פרות הודיות מדושנות נשחטות על ימין ועל שמאל סתם ככה על רקע העלילה המרכזית. באחד הפרקים נכנסים ריק ומורטי לתודעה של המורה של מורטי למתמטיקה, ומגלים שהיא כוללת פנטזיות מיניות קינקיות למדי על האחות המתבגרת – והקטינה – של מורטי. בפרק אחר מורטי מקבל מסבא רובוטית מין שהוא מוצא בחנות בין-גלקטית ומסתגר איתה בחדר. סבא ריק הוא אלכוהוליסט חובב סמים שמנצל ילד בן 14 באופן שהיה גורם לעובד סוציאלי לעבור התמוטטות עצבים. וכל זה הוא לא הקונפליקט המרכזי בסדרה. זה המובן מאליו.  

זה לא שסדרות אחרות לא עוסקות בסקס, סמים ורוקנ'רול, אבל אף אחת מהן לא עושה את זה בצורה כה עוכרת שלווה. הדמויות המופרעות באמת, שעוברות על כמעט כל טאבו אפשרי הן לא דמויות המשנה כאן – הן בקדמת הבמה.

ובתוך כל הטירוף שארוז בכל פרק מצאתי את עצמי לא פעם נע באי נחת על הספה המאוד נוחה שלי. אני חי בחברה מתקדמת לכאורה שבה מדברים על הכול, חוץ מהדברים המטרידים באמת. אף אחד לא מגיע לעבודה ומספר על הסקס שהיה לו אתמול, או חולק במטבחון את התסכול העמוק שלו מבחירות מכריעות שעשה בחייו. "ריק ומורטי" שועטת קדימה בחדווה בדיוק במקומות שבהם סדרות אחרות עוצרות ומהססות היכן להניח כף רגל רועדת. היא לא גורמת לי להרגיש מרוצה מעצמי, או לחלופין לכבות את המוח ולהתמסר. היא בועטת לי בבטן. ועדיין משעמם לי, אבל הרבה הרבה פחות.

 

אורגזמות שמאל וראש ממשלה בחקירה

הפיד סער, הטלפון רטט ממתקפת התראות של בעלי טורי דעה מעיתון "הארץ" בעקבות עסקת עד המדינה עם ארי הרו (אגב, אחלה שם לדמות מספר מתח של מייקל קונלי). העניין סגור, התנשפו כולם בווריאציות, השאלה היא של זמן ומחיר – מלחמה בקיץ? – עד שנתניהו ייפול.

שזה מאוד מגניב ונחמד אבל לא משמח אותי. אני מתעב את נתניהו. הוא פופוליסט, דמגוג, מנהל גרוע ועושה עלי רושם של בנאדם די מחורבן. אני לא אצטער אם הוא יילך. אבל אני מודאג מהיום שאחרי, כשכולנו נתעורר ונתחיל לייחל לפוסטינור. לפני הבחירות הקודמות עמדתי בהפגנה בכיכר רבין, זו שבה דיבר מאיר דגן ז"ל, וניסיתי לדמיין את המשך המשפט "רק לא נתניהו". מסביב שרתה אופטימיות לא מוסברת, ואני תהיתי מה בדיוק אני מחמיץ. מי כן?

עוד אחד שנפל על חקירות

מה אמור לקרות ביום שאחרי שסגול השיער יובל באזיקים במסדרונות מעשיהו. דינג דונג, המכשפה מתה? זהו? נתניהו ייצא בחוץ, אבל הערכים שעליהם הוא רכב לעשור בראשות הממשלה, מה איתם? אני לא קונה את הדמוניזציה לפיה האיש השחית וסיאב והסית וגרם לנזק עצום. כאילו, מה? לפניו הכול היה אחלה? מה שמפחיד אותי הוא שהאמת הפוכה – נתניהו ניצל הלך רוח ומחשבה קיימים ורכב עליהם, כפי שטראמפ עשה, לא יצר אותם.

המורה הנערץ עלי להיסטוריה דיבר תמיד על הלפיד והקש. בוויכוח על האם ההיסטוריה מונעת על ידי אישים כמו נפוליאון, סטאלין והיטלר, או על ידי נסיבות, הוא הלך על האמצע. האישיות לא תצליח בלי התנאים הנכונים, התנאים לא יבשילו בלי האדם הנכון.

מה שמפחיד אותי וגורם לי לחשוש לעתיד ילדיי הוא לא נתניהו, אלא התנאים שאפשרו לו להריץ את מופע האימים שלו. וכל אנשי הפיד שלי בפייסבוק וטוויטר שרוטטים לקראת הנפילה מעצבנים אותי בקוצר הרואי שלהם, בחוסר ההבנה שאחרי נתניהו יגיע מנהיג ימין אחר, כזה שיאמץ את מה שעבד לבוס הקודם ואולי ישכלל וישפר איפה שצריך. מפחידים אותי גזענות ולאומנות ואלימות, לא אישיות זו או אחרת, נאלחת ככל שתהיה.

מה שצריך לשנות זה לא את ראש הפירמידה, אלא את המצב המנטאלי של המצביעים שלו. את הגישה לחינוך, לסכסוך, לכיבוש, להתנחלויות, למיעוטים, לדת ומדינה. הם ואני צריכים לקבל חלופה ראויה ולוחמנית, כי אחרת נקבל את בנט, רגב, חזן ודומיהם. דרמות בית משפט לא ישנו דבר. צריך מישהו שיידע לנצל את התנאים הקיימים ולשנות כיוון.

בהצלחה לכולנו.

אינדיאנים בנט ופורנו או למה אני עדיין אוהב לקרוא ספרים

לאחרונה, הספר שאני קורא מנצח את הפיתויים האחרים. סדרות טלוויזיה בנטפליקס, סרטים, טוויטר ופייסבוק בטלפון –  כולם מפסידים בקרב על הזמן שלי. לא מדובר בניצחון טריוואלי. קריאה נותרה עסק תובעני בעולם שהולך ומתאים את עצמו לפגמי האופי שלי, לשאיפה למיידי ונוח לעיכול.

"הבן" מאת פיליפ מאייר גרם לי לחשוב מדוע בעצם אני עדיין קורא. "כשהייתי בגילך, לטלוויזיה קראו ספרים,"  אומר הסב לנכדו ב"הנסיכה הקסומה". הוא חצי צודק. כשהייתי ילד זו הייתה האופציה הבידורית המרכזית בעולם נטול אינטרנט שבו ערוץ טלוויזיה אחד. אבל זה לא כל הסיפור, בטח שלא כיום.

אני קורא את "הבן"  לא משום שהוא מבדר, אלא כי הוא מטריד. הספר הוא אפוס רחב יריעה על אודות משפחה טקסאנית. בראשה ניצב הפטריארך ומייסד השושלת, איליי מק'אלה, שכנער נחטף בידי אינדיאנים וגדל כאחד מהם שלוש שנים. אבל העלילה אינה אלא תירוץ. אלה תולדות אמריקה, לא ארה"ב של דמוקרטיה וחופש לכול, אלא אומה קפיטליסטית שנוסדה על בסיס אלימות וגזענות ורצח עם.

כל זה טוב ויפה, אבל למה אני צריך להקדיש כל כך הרבה זמן כדי לקרוא את כל זה ברומן רחב יריעה? מן הסתם יש איזו הרצאת טד שתתמצת עבורי את המידע ב-15 דקות. כשהייתי בצבא פגשתי בחור מרתק, מתנחל אינטליגנטי וימני ("החבר'ה של כהנא לא קיצוניים כמו שמציגים אותם") להפליא. "אני לא קורא פיקשן," הוא אמר, "רק ספרי מדע והיסטוריה. אין לי עניין בסיפורים ושקרים. אני רוצה את האמת."

אבל ספר טוב הוא האמת. הספר שאני קורא מכריח אותי ללמוד ולהכיר את הדמויות. הוא עובר בין שלבים שונים בחייהן, בין שנים ודורות, וגורם לי להבין מה מניע אותן. הפרקים על חייו של איליי בקרב האינדיאנים הם קצת "שוברים שתיקה" אבל משתי הזוויות – הזוועות שהאינדיאנים מבצעים בלבנים ולהפך. שני הצדדים לא מבינים זה את זה וטובחים זה בזה בדרכים איומות. וכשבפרק הבא איליי הוא גבר בוגר, איל בקר ונפט שלא בוחל בשום אמצעי כדי להשיג את מבוקשו, קשה לשפוט אותו, קשה לא להבין אותו.

קראתי וחשבתי על המציאות שלי כאן, על חוסר התקווה והאלימות בין שני עמים, התנהלות שנראית כמו גזירת גורל במפגש בין בני אדם משבטים שונים. מאמר או תוכנית טלוויזיה היו גורמים לי למחשבה דומה לכמה דקות, אבל בניגוד לספר, הם לא היו מצליחים לגעת ברגש באופן שמייצר שינוי תודעתי שמחלחל לאיטו.

זה דומה להבדל שבין צפייה בסרט פורנו קצר ובילוי לילה שלם עם אישה שאני אוהב. אפשר לקלוט את המידע, להבין את העיקרון, אבל לא לחוש את הדבר עצמו. כשאני קורא ספר הוא דורש ממני התמסרות והבנה מוחלטות, ומנגד לא מספק לדמיון שלי תבניות שיגבילו אותו בדמות תמונות או פסקול. "הבן" גורם לי להבין את אמריקה של טראמפ וישראל של בנט טוב יותר מעוד טור רהוט ב"הארץ", וחשוב מזה, הוא גורם לי להבין את עצמי ואת איך שאני מרגיש מול כל אלה. לספר יש מתחרים צעירים, חזקים ומהירים יותר, בתחום אספקת המידע. כשזה מגיע לרגש, הוא עדיין בודד בפסגה.

ובכן טירונות, אנחנו נפגשים שוב

בשעת בוקר בבית קפה בראשון לציון חשבתי על הטירונות שלי. הסעתי את נגה למיונים בצריפין וישבתי לחכות לה. המפגש המחודש עם הצבא לא משמח אותי למרות שיש עכשיו אפליקציה למתגייס והודעות על זימונים. בסוף זה אותו בלגן אבל דיגיטלי.

הטירונות שלי היא תקופה אפלה שהודחקה היטב. היינו שמונה טירוני רובאי 2 באוהל. אנשים ממקומות שילד טוב רעננה לא מכיר, שבנו על תפקידים שלא חשבתי עליהם, עם ססמאות כמו "או כלבן, או קב"ן". התחושה הייתה שהכול – מהציוד, דרך האוהל ועד המפקדים – הוא באיכות הנמוכה ביותר שאפשר היה למצוא, כאילו מישהו התאמץ כדי לספק חוויה מבאסת במיוחד. בבקרים היינו אמורים לארגן את האוהל למסדר. זה היה יום אחרי יום של ויכוחים חסרי תוחלת שבסופם אני ועוד טירון אומלל עושים הכול. עליבות וחידלון עם חבורת נרפים מעצבנים.

ובבית לא הרגשתי נוח לקטר ולספר. החברים שלי, נטולי היסטוריית שכול ואמא שלא תחתום, הלכו לקרבי. מה לתלונות שלי על טירונות קצרה וקלה פיזית אל מול המסעות והטרטורים שלהם. שתקתי וסבלתי וחיכיתי שזה ייגמר. וכשסיימתי סופסוף את הגיהנום סירבתי להשתתף בשבירת דיסטנס – אתם לא חברים שלי, אנשים שצעקו עלי ארבעה שבועות – ודחפתי את הזיכרונות עמוק למרתפי התת-מודע.

לקראת סוף השירות השתתפתי בקורס צניחה. החוויה דומה למדי לטירונות – משמעת קפדנית שנועדה להפוך אותך לאוטומט חף מטעויות במקום לכתם לח על הקרקע. היינו שישה באוהל. אנשי סיירות ויחידות מובחרות, טיפוס שאסור היה לו לספר מה הוא בכלל עושה, ואני. ביום הראשון היינו צריכים להקים אוהל. הספקתי להרים יתד ולמצמץ והאוהל כבר עמד, מוכן ומדוגם. מסדרים, עניינים, הכול תוקתק. והבנתי איך זה היה יכול להיות עם חבורה של אנשים שעובדת ביחד, ועם מפקד קורס שמתחשק לך להיות חבר שלו. והרגשתי לגיטימציה מאוחרת לקיטורים שצונזרו כמעט שלוש שנים קודם.

נגה חוששת מאיך יהיה בצבא, איך יהיה בטירונות, וכל מה שאני מקווה זה שחבורת הבנות שתנחר על הדרגשים לידה תהפוך את החוויה שלה לנסבלת עד מוצלחת. שם זה מתחיל ושם זה נגמר.

רוקנ׳רול במדריד 2: הפחד מהופעות חיות ואלים שלא מאכזבים

אני מפחד מהופעות חיות. לקח לי זמן להבין את זה. חשבתי שזה רק הדוחק ואי הנוחות שמלווה את האירוע, אבל לא: אני מפחד מניפוץ האשליה, מהאל שיכזיב. כשאני הולך להופעה של להקה שהשירים שלה התחברו לאנשים ותקופות משמעותיים בחיים שלי החרדה היא מבועה שתתפוצץ. הופעה חיה היא נקודת מפנה מכרעת במערכת יחסים עם האמן, ואני מסתכל עליכם MGMT, שבמחי הופעה איומה אחת הפכתם אלבום שאהבתי לבלתי ניתן להאזנה.

מה יקרה אם הביצועים בלייב יהיו חיוורים וחלושים? מה אם הסולן יתגלה כדביל שצועק "שלואום תלביב" כל שני שירים? כל האזנה בעתיד לשיר שאהבתי תזוהם בידע הרעיל על איך הם באמת. אלילי רוק שהופכים לבני תמותה זה לא סקסי.

מצויד בתובנה המבעיתה הזו טסתי עם נגה ותומר לפסטיבל רוק במדריד. שתי ההופעות המרכזיות שעניינו אותנו היו של ה"פו פייטרס" ו"גרין דיי". הציפיות הגדולות שלי היו מהראשונים – אני אוהב את השירים שלהם יותר, ובניגוד ל"גרין דיי", שהאלבום האחרון שלהם משעמם, ה"פו פייטרס" עדיין בכושר. שתי הלהקות הן חלק מפס קול משותף שלי ושל הילדים. אני התחלתי, ונגה ותומר החזירו עם שירים ואלבומים שלא הכרתי.

אבל מעולם לא ראיתי אותם מופיעים. לא היה לי מושג למה לצפות, ובנוסף דאגתי לילדים. עוד סיבה לחשש מהופעות חיות המוניות היא המפלצת שמתחת לפני השטח. המון אדם מתודלק באדרנלין, סמים ואלכוהול, שנענה ליד מכוונת של מנהיג כריזמטי מהבמה. זו אנרגיה סוחפת ומגניבה עם טעם לוואי של אלימות אפשרית בכל רגע. כשהסתכלתי מסביב וראיתי את כל הראשים מורמים והשפתיים נעות בדבקות זה הזכיר לי תפילה, וקנאים דתיים ופשיסטים, והיי, זו ספרד, למה לא אינקוויזיציה אם אני כבר כאן.

לקח לי כמעט חצי מההופעה הראשונה להתגבר על כל זה. מעוך בין ספרדים אלמונים שהיו צמודים אלי יותר מבנות זוג מסוימות בדקתי כל הזמן אם נגה ותומר בסדר, עד שהבנתי שהדוחק והדחיפות מטרידים אותי הרבה יותר מאשר אותם, ואפשרתי לעצמי להיסחף.

שבוע אחרי הפסטיבל אני שומע את שתי הלהקות בריפיט. זה לא מובן מאליו. היו לי לא מעט ספקות ומחשבות תוך כדי ואחרי ההופעות, אבל השורה התחתונה ברורה. לשם שינוי האלים לא הכזיבו, גם אם כל אחד מהם בצורה שונה לגמרי. ה"פו פייטרס" הם too cool for school, בלי מילה בספרדית, בלי פירוטכניקה, בלי הדרן, כי הם מנגנים עד הסוף וזהו. "גרין דיי" עלו לשני הדרנים, השתמשו בזיקוקים ולהבות שזינקו לשמים ברקע, העלו לבמה אנשים מהקהל לשיר ולנגן ומדי פעם צווחו "ויווה אספניה". אין לי תלונות. אהבתי את זאת וגם את זאת.

רגעים מופלאים בספרד:

שירים שלא חשבתי שיהיו: לפני ההופעות חיפשנו באינטרנט את הסט-ליסטס, רשימות השירים מהופעות קודמות בסיבוב הנוכחי. "גרין דיי" ניגנו את אותה רשימה בדיוק. ה"פו פייטרס" הוסיפו עוד המון, כולל שניים שרציתי נורא וכבר השלמתי עם היעדרם. בשיר הזה קפצתי כמו אידיוט:

שיר שלא הכרתי: בדרך כלל אלה שירים שמאפשרים מנוחה לרגליים דואבות והצצה בסלולרי. קשה להתחבר למשהו חדש בהופעה חיה. אבל ב-Wheels של ה"פו פייטרס" קרה משהו, השיר תפס אותי ומשך, ובפזמון, כשכל הקהל שר באופן ספונטני לגמרי קול ב', נשביתי לגמרי.

שירים שעושים מחנק בגרון: שניים-שלושה כאלה, שקשורים לתקופות ואנשים מסוימים מאוד.

הילדים שלי: שהתעקשו להידחף קדימה כל אחד בהופעה שחשובה לו, ששרו וקפצו ונראו מאושרים. הרגשתי מחובר אליהם דרך המוזיקה והמקום באופן שיהיה קשה לשחזר. ונגה הייתה אומרת: "מה הבעיה? בוא נטוס שוב." יש מצב.

רוקנרול במדריד ומה הילדים שלי חייבים לי

הפיצוץ הגיע ביום האחרון לטיול, או כמו שהיטיבה נגה להגדיר: "למה דווקא היום?!?" כמו בכל מערכת יחסים הטריגר לא משנה והעיתוי גרוע. בקיצור, אחרי מספיק פרצופים עקומים מצד צמד מתבגרים שהוטסו למדריד לפסטיבל רוק – התפוצצתי. רבנו וצעקנו והשלמנו. אבל זה היה על הסף של להרוס את הכול.

למחרת ישבנו במטוס אלעל שנתקע בהמתנה לשער בנתב"ג. במושב שמאחורינו ישבו שני חברים, בערך בגילי, שחזרו גם הם מהפסטיבל בעל השם התמוה "Mad Cool Festival". התפתחה שיחה. הם שאלו את תומר מה אהב ומה לא, ואחד מהם הסביר לו שהוא צריך לנשק את כפות הרגליים שלי בשנה הקרובה לאות תודה על היותי אב מסור ומופלא שלוקח את הילדים שלו לאירוע כזה.

תומר לא צריך. היה לי נוח ונעים לשמוע את המשפט הזה, אבל הוא צלצל מזויף. את הנסיעה הזו תכננתי לפני יותר מחצי שנה. ביוזמתי. אחרי שנים של חינוך מוזיקלי מוצלח רציתי לקצור את הפירות וליהנות מכמה הופעות מגניבות ומטיול בחו"ל בחברת שניים מתוך שלושת האנשים האהובים עלי בעולם. אני החלטתי, אני הנהגתי, אני ניווטתי. בין היתר גם כי כמה כיף להיות אבא מגניב שלוקח את הילדים לראות את ה"פו פייטרס" ו"גרין דיי". ההורים שלי לא הבינו מה זה הרעש שאני שומע בחדר. אני החלטתי שאצלי זה יהיה אחרת.

הילדים שלי גדלים בעולם שונה מהותית מזה שבו אני גדלתי. האפשרויות בו מגוונות יותר, והקרבה התרבותית בינינו גדולה פי כמה ממה שהייתה בדורות קודמים. טיסה לחו"ל היא לא חלום רחוק ויקר, לפחות לא בסביבה שבה הם חיים. כל זה נתון, לא הישג פרטי שלי. אני עדיין חושב שמגניב מצידי לטוס איתם לפסטיבל במדריד שבו מופיעות להקות שהם אוהבים. אבל הם לא צריכים להיות אסירי תודה מכאן עד לירח ובחזרה. אני כן יכול לצפות מהם לשיתוף פעולה ויחס חיובי, לשקלל לתוך המשוואה את הגיל שבו הם נמצאים ולהחליט מה אני מוכן לספוג ומה לא.

הם יכלו מן הסתם להשקיע קצת יותר באותו יום בתור שותפים לטיול, אבל זה לא שהם שותפים שווי זכויות. אחת הבעיות המרכזיות בתפקיד המבוגר האחראי היא שהוא פרמננטי, בלי אפשרות לקידום או פיטורים. במילים אחרות: עשית ילדים? לקחת אותם לחו"ל כדי לשוטט במדריד ולקפוץ מול במה בין מלא ספרדים? תתמודד. כי הריב הגדול נולד לא רק מההתנהגות של הצמד, אלא מהלחץ שלי לספק להם כיף במקסימום בכל רגע נתון, חוויה בלתי נשכחת עם אבא. וזה לא התיק שלהם. מותר להם פה ושם להחמיץ פנים.

נרגעתי, חיבקתי, השלמנו, הלכנו לראות הופעות. והם היו מקסימים ומתוקים וקפצו ורקדו. נגה בחרה לי בגדים, תומר התלהב מהבניינים עם השיק האירופאי והמאפים עם הטעם של עוד. היה רוקנ'רול.

וכמה מילים על הפסטיבל:

  • "גרין דיי" מנצחים בנקודות ספורות בתחרות ההופעה הכי טובה. ל"פו פייטרס" יש שירים מוצלחים הרבה יותר, אבל דייב גרוהל לועס מסטיק, מסביר שלא בכבוד שלהם לעשות הדרן – הם פשוט מנגנים עד הסוף – ובאופן כללי נראה כמו טווס חביב אך מרוצה מעצמו. בילי ג'ו ארמסטרונג והחברים שלו, לעומת זאת, חמודים להפליא ורק רוצים שתאהבו אותם. ועולים לשני הדרנים.
  • הכול היה מאורגן להפליא עד לרגע לפני ההופעה של "גרין דיי". אקרובט שנפל ממנוף ומת. לא הבנו מה קרה בזמן אמת. הנפילה נראתה בהתחלה חלק מההופעה. רק למחרת קראנו שהוא לא שרד. תאונה אידיוטית שלא הייתה סיבה שתתרחש. זה פסטיבל רוק. תמכרו בירה ותעשו מוזיקה. זה מספיק.
  • חצי מהספרדים בקהל נראו כמו לוחמי שוורים, עם חלוקה לערס-מטאדור והיפסטר-מטאדור. והם נדחפים כמו ישראלים.

פחד ואימה בטקס סיום התיכון

טקס סיום הוא קצת כמו טקס אשכבה לרעיון, לתקופה. שני טקסי הסיום שצלחתי בשבוע האחרון היו ארוכים ומתישים. כמו סרטים הוליוודיים, נראה שהם מתארכים בשנים האחרונות בלי הצדקה ברורה. כמעט ארבע שעות כדי לחגוג את סיום התיכון, שלוש לסיום הגן.

טקס סיום הגן לא הותיר עלי רושם גדול – בעיקר שמחתי ששלוש שעות בחוץ בקיץ הישראלי עברו ללא סבל בלתי סביר. היה נחמד. לא יותר. את כיתה א' אני מכיר, אני יודע עם מה אצטרך להתמודד. מורים מעצבנים, תלמידים מעצבנים, שיעורי בית מעצבנים, מבחנים מעצבנים. לא דרמה גדולה. לא אתגר שלא אוכל לו. בסרט הזה כבר הייתי.

זוכר אותם מגיל שלוש

טקס סיום התיכון, מנגד, עורר בי מועקה. אני לא מחבב את מערכת החינוך, אבל רק כשישבתי באולם הענקי באוניברסיטת תל אביב, מחכה שההפקה הבומבסטית תגיע אל סיומה, הבנתי כמה יציבות וסדר היא סיפקה לי. מגיל שלוש נגה פוקדת אותה מסגרת. מדי כמה שנים פאזה אחרת. השעות קבועות, האתגרים ברורים, העתיד ידוע. פיתולים לא חדים בעלילה של תסריט בנאלי שסופו צפוי וידוע מראש.

ועכשיו נגה כאילו פסעה מתוך המסך אל העולם האמיתי. התיכון נגמר, ואין לי מושג מה יהיה מכאן והלאה. יש תאריך גיוס רחוק ולא לגמרי ברור, כי עוד לא ידוע איפה היא תשרת. איפה באמת? ואחר כך? החיים שלה נפרשים כמו אופק רחוק, בלתי נתפס, משל הייתי מגלה ארצות שעבר את הנקודה הממופה האחרונה. מכאן והלאה יש סיכוי לפגוש דרקונים.

אחרי הטקס של התיכון כולם נעמדו בשלל הרכבים להצטלם. המון ילדים, שקפאו בזיכרון שלי כשאספתי את נגה מהגן או בית הספר, חייכו למצלמה, גבוהים ממני, אנשים. כבר לא חלק מהפריים, כבר לא סטטיסטים בסצנה. הזמן, שהתגנב מאחורי גבי , הרשה לעצמו לצחוק לי בפרצוף. הרגשתי זקן, הרגשתי מופתע, הרגשתי מבוהל.

וגאה. לקראת סוף הטקס, כשאני מחפש תנוחה חדשה על הכיסא, הכריזו על הזוכים בתעודות הצטיינות, ונגה ביניהם. אולי זו ערובה לעתיד? אני רוצה ערובה. הבטחות. שיהיה בסדר, לא יותר. אני מרגיע את עצמי ומתנחם בכך שהילדים שלי מוצלחים ממני. אם אני שרדתי את כל זה, גם הם יתמודדו. כל זמן שהחיים לא יפתיעו יותר מדי.

בינתיים, עד הצבא, יש פסק זמן, הפוגה עד ששוב הכול יתחיל. ואת היום הראשון של כיתה א', כדי להירגע, כדי ליהנות מהמוכר והידוע. זה א'-ב'.

בהצלחה.

איך הצטרפתי למועדון הסגור ולמה זה לא נראה לי

"כשתגדל תבין". אני מצליח להימנע מהקלישאה הזו רוב הזמן ועדיין מעצבן את הילדים שלי בווריאציות שונות עליה. הם חושבים שהם יודעים הכול, ומה לעשות שהם צודקים, אבל לגמרי טועים.

בשבועיים וקצת האחרונים אני לומד להכיר מקרוב את המשמעות של ניסיון כואב. האנשים שמבינים את הניואנסים של מה שאני עובר הם אלה שחוו אבדן דומה. כשאני רוצה לומר לילדים שלי "תגדל תבין" אני מתכוון בדיוק לזה. הידע שנצבר מספרים, סרטים ויוטיוב לא משתווה לחוויה, לניסיון הרגשי.

למדתי את זה עם השנים. הפער בין מה שקראתי על אהבה לבין שברון לב אמיתי. סרטי מלחמה – הצפייה ב"מטאל ג'אקט" לפני ואחרי השירות הצבאי. אבל השיעור שאני עובר בשבועות האחרונים חזק ומטלטל מכל אלה. עוצמת הרגשות שמציפים אותי בעקבות ההיעלמות הפתאומית של מי שהיה נדבך בסיסי של חיי לא דומה לשום דבר שחוויתי קודם.

צעדתי השבוע למשרד בתום השבעה. התקשיתי להבין איך אנשים מצליחים להתעלם מרעידת האדמה, ממשיכים בשלהם כאילו לא נפל דבר. הסבירו לי שכולם מסתובבים על קרקע לא יציבה. כל אחד והשריטות והמטען שלו. וכמו שאני נראה בסדר גמור, כולם נראים ככה. מסתירים את הפצעים והצלקות ומתפקדים יפה יפה.

ועדיין הרגשתי חבר במועדון המסוים שלי. אם אתם נפגעי חרדה, הלומי קרב, קרבנות תקיפה, חולים כרוניים, ניצולי שואה – אתם בחדר הלא נכון. נזכרתי בספרי "הארי פוטר". עוד יתום שמחפש משמעות. מופיע בהם יצור בשם פגעסוס, מעין סוס רפאים מכונף, שרק מי שהזדמן לו לצפות במישהו מת מסוגל לראות. הפגעסוסים גוררים את המרכבות שמובילות את התלמידים לבית הספר לקוסמים הוגוורטס. עד שלב מסוים נדמה להארי שהמרכבות נוסעות בכוחות עצמן. הגיוני למדי בעולם מכושף. ואז, לפתע, הוא רואה את הפגעסוסים. ומבין מה באמת מניע את המרכבות.

ועכשיו אני מסוגל לראות את סוסי הרפאים, ולדון בהם רק עם חברי המועדון הסגור שלי. זוהי, כמובן, מסקנה ממלכדת שפוסלת מראש כל מי שלא עבר מה שאני עברתי ופוסלת אותי לגבי כל חוויה אחרת. בהשאלה משיחה עם חבר עורך דין: האם גבר לא יכול להיות תובע במשפט אונס של אישה? האם מי שאינו הורה לא יכול להביע דעה על הזנחת ילדים? ועוד לא דיברנו על מבקרי אמנות.

כשאני מסתכל מסביב אני מוצא חברים שמחזיקים לי את היד ועוזרים לי לעבור את הזמן הזה. לא כולם איבדו אב או בן משפחה או אהוב. גם אם הם לא רואים את סוסי הרפאים הם מבינים ומקבלים את העובדה שאני רואה אותם. הם מצליחים לגשר על הפער בין הניסיון שלהם לשלי באמצעות השלכה מהתנסויות דומות והרבה אהבה.

אני לא בטוח אם יש בי די אמפתיה כדי למצוא את הניסיון המתאים, את הרגש שחוויתי, ולהשתמש בו כדי לגשר ולעזור, כדי לראות את הכאב הלא מוכר של הזולת. אבל אני מנסה.

ולגבי "כשתגדל תבין"? גדלתי, הבנתי, וזה לא נראה לי.      

 

סיפור על שעון וחסדים קטנים של שבעה

ביום השני של מלחמת יום הכיפורים ניסה רופא צבאי להציל את חיי אבי הפצוע. הוא הסיר ממנו את שעון היד, אולי כדי לבדוק את הדופק הנחלש, אולי כדי לוודא שיגיע לאלמנה לעתיד. השעון נפל עם הרופא בשבי המצרי. הרופא חזר. השעון לא. ייתכן שהוא עדיין מתקתק על יד נעלמה מעבר לגבול. שלל מלחמה שעבר בירושה.

אחרי שבשבוע שעבר התמוטט ומת האיש השני שקראתי לו אבא התברר שסיפור השעון חוזר על עצמו. הפרמדיקים שהגיעו לבית המלון בלטביה לא יכלו לעשות דבר. אחד מהם לקח את שעון היד של אבא, והבטיח לאמא שלי שאלו הנהלים והשעון יוחזר. אחרי ארבעה ימים הגיע הארון. בבית הקברות מסרו לנו את שקית החפצים שהגיעה איתו. השעון לא היה בה.

תמיד רציתי את השעון ההוא, שהלך עם אבא שלי למלחמה ולא שב. המזכרות הספורות שנותרו מאבי הראשון היו פטיפון ותקליטים, ספרים ושולחן כתיבה. פריטים דוממים שגילו לי מעט מטעמו התרבותי, ולא מעבר. יש חשיבות לחפצים, למזכרות. אבל כמו בענייני כישוף וקדושה, לא כל חפץ עונה לדרישות. חפצים בעלי כוח ממשי יש מעט.

השעון היה פריט שנלבש, שהיה צמוד לאבא שלי לגוף, לדופק שנדם. חפץ מלא עד להתפקע במשמעויות סימבוליות אודות זמן. זמן שעצר כשאבא שלי נהרג, ואז התחיל לנוע שוב, אבל אחרת. החיים שלי ושל אמא שלי זרמו לכיוון אחר, חדש. השעון, מתקתק כמו לב פועם, היה יכול אולי לספק לי שמץ ממי וממה שהיה אבא שלי, רמז בחיפושים ובחקירות: במה אני דומה לו? מה יש בי ממנו? מה אין? המניירות הפיזיות שעברו בתורשה, שרק אמא שלי מבחינה בהן. החיים שהיו יכולים להיות לי אילו. השעון היה יכול להיות חפץ מעבר, מן הזמן הישן אל הזמנים החדשים.

אמא שלי ואבי הראשון היו ארבע שנים יחד. כילד זה נראה לי נצח. כיום? הרף עין. עם האב השני היא הייתה 42 שנים מאושרות. אני חושב שגם אחיי ואחותי וגם אני יודעים היטב מה קיבלנו ומה למדנו מהאיש הטוב והנדיב שמצא אותה והיא אותו. ועדיין, רצינו את השעון. בעיקר בשביל אמא שלי, שהושלכה ללא התראה בחזרה לטראומה ההיא, לאבדן הפתאומי שפילח כמו ברק, וביקשה תיקון.

ניסיתי להדחיק. שיננתי לעצמי שהשעון הוא רק חפץ, ומהו חפץ מול הכאב והחלל שנפער לי בחזה. אבל יום אחרי, כשהקונסולית של משרד החוץ הודיעה לנו שהשעון נמצא ועושה את דרכו ארצה, הרגשתי פתאום שיותר קל לי לנשום.

חסדים קטנים של שבעה

בימי הלימבו שבין המוות ללוויה נפגשתי עם חברה שלקחה אותי לבית קפה כדי לעזור לי לשמור על שפיות. בטח תהיה לכם שבעה של אשכנזים, אמרה. לא תשבו על הרצפה בבגדים קרועים, ותעשו הפסקת צהריים. בלוויה ראיתי אותה עומדת מרחוק כשגיסי הודיע על שעות הביקור בימי השבעה. אבל הפסקת הצהריים הזו הצילה אותנו, ובעיקר את אמא שלי.

והיו רגעי חסד קטנים בשבעה. בת החמש שליוותה את אמא שלי למנוחת הצהריים ושמרה עליה עד שנרדמה. נגה שבאה להיות איתי ודאגה ולי וחיבקה וסיפקה כתף לבכות עליה. תומר שבימים כתיקונם חומק ממגע ופתאום, משום מקום, העניק לי נשיקת לילה טוב. האהבה הגדולה בין ארבעתנו, האחים, שביומיום עסוקים כל אחד בענייניו וממעטים לתקשר. אורח מפתיע שידע לומר את הדבר הנכון, חברים שעטפו ודאגו.

והאינסטלטור. את היום הראשון לשבעה צלחה אמא שלי בגבורה עד שגילינו נזילה במטבח. זרזיף מים לא משמעותי שהצליח למוטט סכר שביר ולהציף אותה בעצבים ודמעות. חיפשנו בבהילות איש מקצוע, עד שאחי מצא מישהו שהסכים להגיע מעכשיו לעכשיו. האיש בא, בדק, מצא את מקור התקלה ושלח פועלים שתיקנו אותה. כשאחותי רצתה לשלם הודיעו לה הפועלים ש"שרון אמר שזה בחינם". על האנושיות הזו אנחנו אסירי תודה.

קמנו מהשבעה, עלינו לקבר. עמדנו בשישי בערב בבית הקברות הריק, בלי כיפות, והקשבנו ל"אנא בכוח" ניסיתי להסביר אחר כך לנגה ותומר את העדפות הפלייליסט להלוויה שלי, אבל נגה אמרה לי לשתוק. וזהו. תם הטקס. החלק הקשה באמת מתחיל ואני מתגעגע.

הערה לסיום:

שרון האינסטלטור – 052-2317115. גם שרברב וגם בנאדם.

%d בלוגרים אהבו את זה: