אני ארקוד לבד

אסור לרקוד. 

אם הבנתי נכון יהיו הופעות אבל בלי:

בלי אלכוהול.

 בלי להתקרב זה לזה יותר משני מטר.

בלי לרקוד.

ואם המגבלות יופרו יבוא שוטר. או קווין בייקון.

למה בכלל אכפת לי מהופעות נטולות נענועי אגן וצפיפות? אני הרי שונא צפיפות, ותמיד קיטרתי על הופעות חיות. בהופעה של הפו פייטרס במדריד עצבנו אותי הספרדים השיכורים שדחפו ושפכו בירה, ובפסטיבל רוק בבודפשט הודעתי לתומר שאני חותך אחורה כי ההמון עושה לי התקף חרדה. אז למה התגובה שלי לידיעה היתה כל כך נרגנת? 

מתקהלים

את התשובה סיפקה לי בת התשע כשצעדנו בשדרה. היא סיפרה על משא ומתן עם חברה ותיקה שתבוא לישון אצלה. "אני רוצה משהו נורמלי", אמרה, "זו תקופה מוזרה והכול משתנה כל הזמן". גם אני רוצה משהו נורמלי, ולכן אני חוזר לברים ולמסעדות החביבים עלי, ומסתפק בכיסא פלסטיק וארגז חלב על המדרכה. ולכן אני מחכה גם להופעות, אבל הרעיון של הופעה שבה אצטרך כל הזמן להיות מודע וערני, במקום להיסחף עם המוזיקה והחוויה, הוא ההפך מנורמלי. 

אני נצמד לפירורי שגרת דאשתקד. אני לא יודע אם זה ניסיון להיאחז חזק במעקה עד שהספינה תתייצב ותחזור למסלולה, או חלק מתהליך כואב של להרפות מן העבר. אני חושד שגם כשהכול ייגמר, ומותר יהיה לשתות בירה ולפזז בבארבי, זה לא יהיה הסוף הטוב המיוחל. 

שלושים שנה חלפו ממלחמת המפרץ, ובכל פעם שאני שומע אזעקה עולה בי הדהוד של עצמי בגרסת החייל, יושב עטוי מסיכת אב"כ במגורים בבסיס ומפחד. את המסיכה נגד קורונה אני עוטה כבר יותר משנה. אילו חרדות יישארו אחרי שאסיר אותה? כמה זמן ייקח עד שאכנס לבר, מועדון, טרמינל נוסעים או אולם כנסים בלי להתחלחל ולנסות לצמצם מגע עם עמיתיי בני האדם מפיצי המחלות? והאם נעמוד כולנו בחלל סגור ונתהה אם ברגע זה אנחנו נדבקים במגיפה הבאה?

אני מתנדנד בתווך. תלוי בין הנורמליות של פעם, לעתיד הלוט בערפל. חוסר הוודאות מוציא אותי אחת לכמה ימים מדעתי. ואז אני חוזר אליה, מלקט פירורי נורמליות ממדרכות תל אביב, וממשיך לחכות. ולפעמים קצת רוקד עם עצמי בבית. פחות צפוף ומאוד כיף.

כמה קל וכיף להיכנס במתנגדי חיסונים

בשבוע שעבר הגעתי לקבל את הזריקה השנייה שלי. קיבלתי צמיד וכוס קפה, אבל לא קתרזיס או הקלה. גם לא תופעות לוואי של ממש. הכול נשאר בדיוק אותו דבר. לא הרגשתי שחר חדש מפציע.

בדרך חזרה נהג המונית אמר "בשעה טובה" וברדיו דיברו על מתנגדי החיסונים. את המשך השבוע, בהיעדר תחושת ניצחון בזכות הזריקה בכתף, העברתי בזעם קל על האנשים האלה, מכחישי המחלה, חסרי האחריות החברתית, בני החושך שמפנים כתף קרה למדע ולקדמה. איזה כיף זה להרגיש כעס שכולו צדק מוחלט.

בדרך כלל כשאני מתמלא כעס צדקני אני טועה. צייצנית שאני עוקב אחריה בטוויטר כתבה שהיא לא מתחסנת והתעצבנתי ורציתי לכתוב דברי תוכחה ועצרתי. יש משהו קל מדי בזעם הקדוש על מתנגדי החיסון. נוח להביט בהם כקבוצה הומוגנית אחת, ולהפוך אותם לאחר האוליטמטיבי. קל לעשות את זה עם כל קבוצה בעלת מאפיין ברור: חרדים, ערבים, חובבי ג'אז – בחר את המיעוט שמתאים לך. 

אז ברור שאבחר במתנגדי חיסון. ערבים הם מיעוט-שק-אגרוף לימנים. חרדים? מתאימים לטיפוסים דוגמת ליברמן, אדם סביר לא יוכל להתעלם מהניואנסים בין הזרמים, מהפער בין אחריות ההנהגה לאחריות הפרט. אבל מתנגדי חיסונים? איזה כיף! הם מציבים את עצמם מהצד השני של המתרס בעצמם, נגד מדע, נגד עובדות, מתיימרים להיות מומחים בנושא שלא למדו, איפה הקלשון והלפיד שלי.

הבחורה מטוויטר בשנות השלושים המוקדמות שלה. חברה חכמה אמרה שאולי היא חוששת שהחיסון יפגע באפשרות שלה להפוך לאם. האם זה באמת חשש כל כך מופרך? האם באמת כל כך לא לגיטימי לפחד מחיסון חדש, שנוצר במהירות שיא בתקופת משבר, ושהממשלה שמנסה לשכנע אותך לצרוך אותו היא אותה אחת שמתנהלת כמו שכונה מתחילת התקופה המשונה הזו? 

כלומר גם בקרב מתנגדי החיסונים יש ניואנסים. רמות שונות וסיבות שונות של פחד ורתיעה. אנשים שצריכים עוד קצת זמן כדי להגיע לנקודה שבה יתגברו על החשש, וכאלה שאי הוודאות נוגע אצלם בנימים רגישים במיוחד.

ויש גם את הפלג הקיצוני, המיסיונרים, אלה שמדברים על שלטון פשיסטי ושבבים נסתרים במזרק, אלה שקובעים תורים ולא מגיעים כדי להרוס מנות חיסון. כאן הכעס קל ומוצדק. אני חושד שחלק מהאג'נדה הנסתרת שלהם היא להעניק תוקף לקיום שלהם ביקום קר ומנוכר. הם מציבים את עצמם מחוץ להמון, ונהנים מאשליה של שליטה, עליונות על כל השאר. יפים צודקים וחכמים. 

בדיוק כמו שאני מרגיש מולם. 

איש אחד נכנס לבר

הבנתי הכול כבר בתחילת השיחה, אבל לא סיפרתי לעצמי. הייתי עסוק מדי במשחק, פינג פונג של משפטים אינטליגנטיים, שנונים במידה, מהונדסים. ואם כבר כיף למה להפריע בזוטות. 

היה לי פעם דייט כזה. היו המון דייטים כאלה בעצם, אבל היה אחד שנחרט בזיכרון. אחרי שנגמר וליוויתי אותה הביתה, נשיקה בכניסה לבניין וזה, הבנתי שכל הזמן חיכיתי שהדייט האמיתי יתחיל. לא היה בו רגע שלא הרגיש מתוסרט, שנינו שיחקנו תפקידים ועשינו את זה לא רע. זה כיף להרגיש שאתה משחק לא רע. זה כיף לשחק.

זו התמכרות, אנשים שנונים וחדים. זה מושך, מנצנץ באורות מפתים. לא צריך להעמיק ולחקור ולבדוק, הכול מוחצן ושנון, קצה קרחון מבריק ונוצץ. ומה מסתתר מתחת לפני המים? הו בנאדם, זה חייב להיות משהו בסדר גודל של הטיטאניק. אחר כך אגלה שגם רפסודה היתה עוברת את זה, אבל זה לא משנה. הפיתוי המנצנץ הבא יהיה אפקטיבי באותה מידה. 

או קצת פחות. בשנים האחרונות ההתלהבות שככה. אני כבה מהר יותר. ההידלקות הראשונית מתעוררת באותה מהירות, אבל מה שהיה מחזיק קשר סוער של כמה חודשים מתדלק היום בערה של שעות ספורות ואחריה באה עייפות גדולה. כנראה שיש גבול למספר הפעמים שבהן אפשר לצלול לעומק כדי להיתקל בקרקעית רדודה. רעש וצלצולים הם פחות הבטחה ויותר הסחה. 

אבל זה עדיין מדליק אותי. שנינות, סרקזם וניים דרופינג או מיי. כמו אלכוהוליסט לשעבר שנקלע לבר, בטעות, כי הוא כבר לא נכנס אליהם, כי הוא/אני עייפים מלהיכנס אליהם, ידוע מה יש בפנים. אבל אם כבר נקלעתי, פתאום זה עושה חשק לעוד אחד אחרון. ויש משהו קצת עצוב בוויתור, כמו בכל געגוע לכל התמכרות. הרי אני זוכר בעיקר את קטעי המאניה. את הדפרסיה פחות. 

אבל את השיחה הזו סיימתי. בלי לעשות איתה שום דבר, בלי לנסות ולבדוק מה יש מתחת למים. אני נח. 

אדרנלין ורעל

פעם הציעו לי לכתוב טור שיעסוק בהתנהלות במקום עבודה – מבוס מתעמר ועד קולגה בעל הרגלי היגיינה מפוקפקים. כתבתי פיילוט, שלחתי, ולא שמעתי יותר ממעסיקיי הפוטנציאלים דבר וחצי דבר. במקום להיעלב, הערכתי את האירוניה – מעסיק שלא טורח להגיב היה יכול להיות נושא מצוין לאחד הטורים.

חשבתי על זה השבוע כשפרצה סערת יחסי העבודה ב"מאקו". כלומר טייפון אם אתם משכשכים בביצה מאוד קטנה ומסוימת – ובריזה בלתי מורגשת אם לא. ואני מאמל"ק: אתר "המקום הכי חם בגיהנום" פרסם תחקיר על היחס של עורכת התרבות ב"מאקו" לעובדים שלה, והתנהלות העורך הראשי בפרשה. ספוילר: הטענות הן שהיא פוגענית ומשפילה, ושהבוסים שלה לא עושים דבר כדי לעצור את זה. 

איני מכיר את העובדות במקרה הזה. העורך הראשון שלי בעיתון היומי שעבדתי בו נהג לצרוח על בסיס קבוע. ללא פרופורציות וללא סימני אזהרה. רגע אחד הכול שקט, ובמשנהו, בגלל טעות קטנה או תגובה שלא נראתה לו – צרחות אימים. כמו בהרבה מערכות יחסים מתעללות, לא חשבנו שהדציבלים שהפיק מצדיקים תלונה. בתרבות הארגונית המסוימת הזו אף אחד לא חשב שלהתנהג יפה לכפופים לך הוא ערך. לא הכפופים שחטפו, ולא הבוס שהחטיף.

"מאקו" פרסמו בעצמם תחקירים על בוסים מתעללים, כנראה בלי שמץ מודעות לחמאה שמונחת על ראשם. אני חושב שאם הייתם שואלים את העורך הראשון והצרוד שלי, או את הבוסים שלו, הם לא היו מבינים במה מדובר. יחסי עובד מעביד? זה תלוש משכורת ושיחת שימוע ופיטורים. מה עוד? מה ליחסי אנוש ולעיתונות?

כשעבדתי בעיתון הייתי בטוח שהוא מרכז היקום. כולם קוראים אותו, וכותרת יכולה לרומם או לרסק אנשים, ארגונים, עולמות. גלקסיות! ואם אני במרכז היקום, אם הכול דחוף והרה גורל, איזה מקום יש לנימוס ויחסי אנוש? זאת מלחמה בנאדם, אין זמן.  

אבל זו לא רק החשיבות וגודל השעה. כולם היו מגניבים, כולם היו יצירתיים. כי צריך להיות יצירתי כדי לכתוב, וכדי לראיין, וזה בא עם קצת טירוף, קצת גסות רוח, קורט אלימות. אנשים שבמקומות עבודה אחרים היו עפים הביתה בגלל יחסי אנוש איומים, זכו להילה של כוכב אקסצנטרי. אחרי שעמיתה לעבודה פוצצה עוד פגישה בצרחות מטורפות ונטשה הביתה הסביר לי עורך בכיר שככה זה, הכי מוכשרים הם גם הכי מטורפים. הייתי מספיק צעיר וטיפש כדי לקנות את זה. 

השילוב של אגו גדול, משכורות נמוכות, גיל צעיר ותרבות ארגונית של שכונה, מייצרים סביבת עבודה מסעירה, מושכת ורעילה. לצפות בתוך כל זה למודעות עצמית, להבנה שלא יכול להיות שאתה מטיף ומבקר את העולם, אבל לא מסתכל בראי, זה מוגזם. הבעיה היא שזה שוחק. סביבת עבודה כזו תייצר תחלופה מהירה ותדחק החוצה את מי שלא נפל במקרה על עורך ראשי שלא נוטה לצרחות והתעללות. 

היתרון קצר הטווח של התלהבות ואדרנלין מיתרגם בסופו של דבר לפגיעה בטווח הארוך. מקום עבודה שלא יכול להציע שכר ותנאים ומחליף אותם בתדמית ואקשן, מקדם את מי שצועק ומיוחד יותר, את מי שיודע להתחבר לחבורת הילדים המקובלים, ובסופו של דבר ידחק החוצה לא מעט אנשים טובים-אך-לא-מגניבים.

אני לא בעסקי העיתונות כבר שנים, אולי יש ארגונים שבהם זה כבר לא ככה. ואני אוהב תקשורת, וחושב שהיא קריטית לחברה דמוקרטית בריאה. זה רק העניין הקטן הזה של מי שומר על השומרים. להעלות את רף הביקורת העצמית, ולהוריד את הווליום. 

חרדות ושריטות וציון

 ואחרי שהזהירה אותנו ש"לא הלך לי", קיבלה נגה בפסיכומטרי 732. לא שזה באמת הפתיע מישהו: בקבוצת הווטסאפ שנפתחה במיוחד לצורך הימורים על הציון רצו מספרים דומים (אמא שלה ניצחה). אנחנו למודי ניסיון עוד משנותיה בתיכון – תחזיות שחורות וציונים ורודים. 

אבל אני לא כותב את כל זה רק כדי להשוויץ בהישג של בתי המופלאה (732!!!). עם כל ההתבשמות שלי מקבלת אישור חיצוני על כמה שהיא מוצלחת, אני הרי יודע בוודאות מדעית שכל הילדים שלי הם נזר הבריאה ומתת האל לאנושות. העניין הוא לא הציון וההצלחה, אלא החרדה התמידית מכישלון. 

אני מביט בנגה ורואה את השריטות שלי. לא משנה כמה ציונים מעולים נרשמו בתעודות שלה לאורך השנים. הם לא מעידים על כלום. הצלחה היא תמיד במקרה, מזל, אינה מנבאת דבר. כל כישלון זערורי, מנגד, הוא האמת הצרופה, שסופסוף נחשפת. אפקט המתחזה. סוף סוף עלו עלי והבינו מי אני באמת. 

בתמונה: מוצלחת

זה מנגנון שמגיע עם רציונל. שימור החרדה והפחד מהכישלון הם ההפך משאננות. ברגע שארפה קצת תגיע המכה. אם לא אציב שומרים הברברים יפלשו בחסות הלילה. ולכן דואגים, וחוששים, ולא נותנים למציאות ולעובדות לבלבל. נגה סיימה את התיכון בהצטיינות עם תעודה לא שפויה, חרשה לפסיכומטרי (על אף שלא היתה זקוקה לו, הבגרות הספיקה לה לגמרי), ולא הניחה לכל זה להרגיע אותה. כי למה באמת. כמו שאמרה דמות בסדרה אמריקאית שראיתי פעם: Happiness is a kick in the balls waiting to happen.

ומעבר לחשש מחוסר הצלחה יש גם את הגישה הדיכוטומית לחיים. אין ביניים, יש פסגה או תהום. היום אני עובד בגוגל, ללא ספק מקום עבודה מוצלח ונקודה יפה ברזומה, ומחר – הומלס על ספסל ברוטשילד. אין אמצע, אין פשרות. לנגה יש את הנתונים להתקבל ללימודים בכל מקום ומסלול פחות או יותר, אבל זה לא מפחית ולו קצת מהחשש שלה מהעתיד. מה יהיה אם לא תתקבל ללימודים המסוימים שהיא רוצה? האם היא נדונה לחיים אפורים ומשמימים בעבודה בינונית ונטולת אופק? 

אצלי אפשר להסביר את זה בהיסטוריה משפחתית דרמטית שכוללת שכול ומלחמה. ואצל נגה? אני מתלבט בין גנים חרדתיים שהעברתי הלאה, לכשלונות שלי כהורה, ואולי בכלל קוקטייל של שניהם. אני מסתכל מהצד וברור לי שבלי קשר לציונים יהיה בסדר, בדיוק כמו שברור לי שלומר את זה לא יעזור. 

החרדה היא חלק בסיסי מאיתנו, מנוע הישרדותי שיש לו יתרונות וחסרונות. אצלי היא קצת נרגעה עם השנים. אני יכול רק לחכות שאצל נגה יתרחש תהליך דומה, ובינתיים ליהנות מהצד מכמה שהיא מוצלחת. בכל זאת, פאקינג 732.

דמעות ומסע בזמן על הספה שלי

המעבר היה חד. מאוד. רגע אחד אני שרוע על הספה, ספק משועמם, צופה בסרט חביב כדי להעביר זמן קורונה, ובמשנהו אני מייבב כמו ילד. יש ביטויים שאני נתקל בהם כל הזמן אבל מבין אותם באמת רק כשהם קורים לי. הרגע ההוא, על הספה, גרם לי להבין לעומק את משמעות הביטוי החביב על המדיה החברתית "אזהרת טריגר".

לסרט קוראים "כל הזמן שבעולם", הוא לגמרי צ'יק-פליק, או קומדיה רומנטית אם תרצו, אבל עם טוויסט גיקי קטן, ותוכלו למצוא אותו בנטפליקס. הגיבור הוא בריטי ג'ינג'י שלומד מאביו בגיל 21 סוד דרמטי: הגברים במשפחה יכולים לחזור אחורה בזמן. לא פחות.

טוב, לא כזה דרמטי. אפשרויות המסע בזמן מוגבלות. אפשר רק לחזור אחורה, ואי אפשר לחזור לכל מקום וזמן. אפשר לנוע רק בציר החיים הפרטיים שלך, למקומות שהיית בהם. פחות להרוג את היטלר, יותר למנוע שריפה קטנה במטבח. ויש עוד חוק קטן שמתברר בהמשך – כשנולד לך ילד לא תוכל לחזור לנקודה בזמן שלפני הלידה. לא באמת משנה למה, למי יש כוח לחפש היגיון בסרטי מסע בזמן.

הסרט עוסק בנסיונותיו של הגיבור להתחיל עם עלמה נאה, והכול באמת סבבה, עד שמתברר שאביו חולה בסרטן, ואשתו בהריון. האב מת, האישה תכף תלד, וגיבורנו חוזר בזמן פעם אחת אחרונה כדי לראות את אבא שלו ולהיפרד. ואני התפרקתי על הספה למיליון רסיסים קטנים. 

אני מניח שזה קשור למה שהגיוס הקרב של תומר מעורר בי, לטיפול, לכאב הפאנטום שמלווה אותי לכל מקום. וגם לעובדה שעכשיו מדובר במטען כפול – געגוע לראות עוד פעם אחת את אבא מס' 2, שהכרתי ומת פתאום בלי שום אזהרה מוקדמת, והרצון לראות את האב שמת כשעוד הייתי קטן מכדי לזכור

אני מניח שלא ירחק היום ונטפליקס תתחיל להוסיף אזהרות מסע לסרטים. לא לצפייה אם היית מעורב בתאונת דרכים, עדיף שלא תראו אם ההורים התגרשו, אולי תוותר אם מי מיקיריך נהרג במלחמות ישראל. בינתיים אצטרך לשמור על ערנות מסוימת כשזה מגיע לענייני אבות, ולנסות לתרגל את העניין הזה של חזרה בזמן. אולי זה יעבוד, ולו לרגע קט.

בשבחי השעמום

אני נכנס הביתה. הבית ריק. איזה כיף. אין הורים. אין אחים. שלי. מדליק טלוויזיה. ניגש למקרר. הערוץ הבודד משדר את ההמראה של מעבורת החלל האמריקאית. אני שולף צלחת וכמעט מפיל אותה כשהמעבורת מתפוצצת לרסיסים.

אני במערכת. עוד יום בעיתון. העמודים של מחר כבר קיבלו צורה. מישהו מדליק טלוויזיה. יש דיווח על אירוע מוזר בניו יורק. אומרים שמטוס קל פגע בבניין. כנראה תאונה. הדיווח מתבהר. המטוס פגע באחד ממגדלי התאומים. עשן מיתמר, לא בטוח שזו תאונה. ואז מגיע המטוס השני. 

בקפה של שישי בבוקר. אני מדפדף בפיד שלי בפייסבוק. אשתו של קרוב משפחה שגר בטוקיו כתבה "I feel the earth move under my feet". אני עובר לויינט. קורא על רעידת האדמה. הצונאמי. ההרוגים והנזק לכור הגרעיני.

השבוע התעוררתי אחרי ערב נחמד בבית, הצצתי בטלפון וגיליתי קולגה אמריקאית שמבהירה בקבוצת הצ'אט של העבודה שהיא בסדר. בקבוצת הווטסאפ המשפחתית אמא שלי הכריזה שאמריקה השתגעה. ולרגע רציתי לעצור ולא לבדוק. להישאר בחמימות הנעימה של חוסר הידיעה. כי בסלון שלי הכול בסדר, שמש נעימה בחוץ, הרחוב שקט. 

אבל בועה כמו בועה, לא יכולה לרחף באוויר יותר מכמה שניות לפני שתתפוצץ. גלשתי אל אתרי החדשות כדי לצפות בהמון הביזארי שהסתער על גבעת הקפיטול, והתחלחלתי. הבלתי ייאמן של אתמול הוא הסרטונים הויראליים והממים של היום, ומה יקרה מחר? 

אני אוהב היסטוריה, אבל כבר מזמן הבנתי שאני רוצה לקרוא עליה,  לא לחיות אותה. להביט, לא לגעת. אחרי שקראתי את "מלחמת העולם השנייה" של אנתוני ביוור הבנתי שהפחד הגדול ביותר שלי הוא טלטלה שתנער אותי ואת ילדיי מהחיים הבורגניים הנוחים שלנו אל הבלתי נודע, להיות פליטים, עקורים, נרדפים. למה זה טוב? 

המשפחה שלי כבר עברה שואה אחת, אי אילו מלחמות ושכול שמטיל צל תמידי. תרמנו במשרד. שר ההיסטוריה מוזמן להמשיך הלאה ולעזוב אותנו בשקט, ולארגן קצת שעמום מבורך, בבקשה.

ניצחון קטן על הזמן

באחת וחצי בלילה, כשכבר חשבתי שהכול בסדר, הגיעה ההודעה. נסעתי ברחובות הריקים מאדם להחזיר את הילדה הביתה. היא ירדה למטה, בפיג'מה ופרצוף עגמומי. החברה שלה נרדמה לפניה, והיא נתקפה חרדה. הדובי שנלווה כדי להגן על שנתה, ראש וראשון בהירארכיית הבובות שלה, לא סייע.

נהגתי חזרה ברחובות שקטים של תל אביב בסגר, ודיברנו על כמה היה לה קשה, ואיזה מזל שעוד הייתי ער, ועל איך הכול בסדר עכשיו. היא סיפרה איך הלכה רגע לשתות, וכשחזרה החברה שלה כבר ישנה. אופק של לילה נטול שינה ובודד ניבט אליה, והיא הזעיקה אותי לחילוץ. יכולתי להבין את הקושי בהמתנה נטולת ודאות ואופק בחשכת בית זר.

לפני שנים תומר הלך לישון אצל חבר. הם היו קבוצה, מעין מסיבת פיג'מות, והכול היה כיף ונחמד עד שכל חבריו נרדמו בזה אחר זה והוא נותר בודד וערני. הוא ניסה להתקשר אלי, אבל נתקל במכשול לא צפוי. עדיין לא היה לו טלפון משלו, והוא לא ידע שבבית המסוים ההוא צריך לחייג תשע לפני המספר. הוא התקשר אלי שוב ושוב בלי שהשיחה מגיעה אל היעד. כמה רחובות משם ישנתי עמוק בלי לדעת כלום. ותומר, ביישן מכדי להעיר את ההורים, נאלץ לצלוח את הלילה לבדו. 

ב"התיקונים" של ג'ונתן פראנזן יש סצינה של ילד שנשאר אחרון ליד השולחן , עד שיסיים לאכול את המנה שלו. הוא יושב שם שעות, לא מסוגל להיכנע ולאכול את התבשיל המאוס, בזמן שבני הבית כבר פורשים לישון. פראנזן משווה את ההמתנה הזו למבט ישיר אל השמש, חשיפה ממושכת מדי למימד הזמן, הוא אומר, עלולה לפגוע ולהותיר צלקות. יש משהו קשה בהמתנה בלי סוף ידוע. אבל כשזה קורה בבית זר, בחשכת הלילה שמטשטשת ומטילה ספק בכל מה שברור ומוכר באור יום, זה הופך לבלתי נסבל.

היה משהו מרגיע ומשמח בקלות שבה יכולתי לסייע, לחוש לעזרה כמו אביר רכוב על קאר טו גו. אני כבר יודע עד כמה היכולת הזו תצטמצם כשהיא תגדל. והיה משהו מספק בניצחון על הזמן. כעשר דקות חלפו מנחיתת הודעת המצוקה בווטסאפ שלי, ועד שהתייצבתי מתחת לבניין החשוך. שנים אחרי, הרגשתי שרגשות האשמה על הלילה ההוא של תומר צורבים קצת פחות. 

דקירה אחת קטנה וזה עובר

מעבר לדלת שמענו בכי מבוהל של ילדה קטנה וניסיונות הרגעה עקרים של אביה והאחות. רוב הילדים בכיתה ג', מתברר, נועזים מספיק כדי לקבל זריקה בלי ליווי. אבל לא הקטנה שלי. כדי להקל קצת על הלחץ ולהתעלם מהפסקול שמאחורי הדלת, בדקנו בגוגל מה זה בכלל חיסון. 

החיסון הראשון ניתן לפני קצת יותר מ-220 שנה. אדוארד ג'נר, רופא כפרי בריטי, שם לב שאנשים שטיפלו בבקר ונדבקו במה שכונה אבעבועות הבקר, לא נדבקו באבעבועות שחורות, מחלה עם אחוזי תמותה מבהילים. ג'נר ערך ניסוי שבמסגרתו הוא הזריק לבנו של הגנן שלו את נגיף אבעבועות הבקר, ואז הזריק לו בלי למצמץ אבעבועות שחורות. הילד שרד, ומכאן הדרך לחיסון הראשון – Vaccination מהמילה הלטינית לפרה, Vacca – היתה קצרה. 

בערך. לא מעט רופאים פקפקו בשיטה, הציבור לא מיהר להתחסן, כי אולי יש תופעות לוואי, ומי יודע אם זה בטוח, אם זה כדאי, אולי יגדל לי זנב, אולי פגיעה אנושה בפוריות?

טו מייק א לונג סטורי שורט, מחלת האבעבועות השחורות מוגרה, וב-1980 הוכרזה כמחלה הראשונה שהמין האנושי הצליח להכחיד. חיסונים הפכו לפרקטיקה נהוגה, המדע הוכיח את עצמו ככלי מופלא בשירות המין האנושי, ניצחון, כותרות, סוף.

אבל לא סוף פסוק. כי לא כולם רוצים להתחסן. לא בכלל, ובטח לא נגד הקורונה. אנשים שמוכנים להכניס לגוף החל מטבק וכלה בבוטוקס, נזהרים מהחיסון של פייזר, ומפקפקים בסטנדרטים הנוקשים של ה-FDA – בטח נוקשים יותר מהניסוי הלא אתי בילדים שערך ג'נר. יותר מ-200 שנה אחרי פריצת הדרך שהצילה את חייהם של מאות מיליונים ברחבי העולם המדע עדיין נתקל בחשדנות ועוינות נטולי הסבר הגיוני. 

גם הקטנה שלי לא רוצה להתחסן. אבל היא בת תשע ומפחדת מזריקות. מה התירוץ שלכם? האם זו פרנויה אנטי ממסדית, חשש מהלא נודע, פקפוק בכוחו של המדע? אני לא מחבב מחטים, אבל אתחסן ברגע שאוכל. בין החשש מהלא ידוע לחשש מהקורונה והנזק שהיא עלולה לגרום לאנשים שאני אוהב, אני בוחר במדע.

איך ולמה הכנסתי הביתה את בודהה

בסופו של דבר הבודהה ניצח את הפולשת, והשלום שב לשכון במרפסת שלי. ואם זה לא יעורר בי אמונה יוקדת, מה כן?

 בשבועות האחרונים הופרו האיזון וההרמוניה במרפסת העגולה והיפה שלי. הייתי ניגש להעיף מבט בצמחים ולראות מי שרד ומי עתידו גירוש והחלפה, ומגלה על הרצפה גושי אדמה. פעם אחת ויחידה גם תפסתי את הפולשת בשעת מעשה: מיינה, ציפור שהמילה "פולש" חקוקה בקורות החיים שלה, שנחתה על המעקה, העיפה אדמה לכאן ולכאן ועפה כלעומת שבאה. 

היה משהו מקומם במיוחד במעשה. הציפור לא נראתה כמחפשת מזון, והמבט שנעצה בי אמר כולו ונדליזם מכוון. אם הייתי גר בארץ אחרת, ייתכן שהייתי מושיט יד אל רובה הציד שלי וסוגר עניין. אבל בתל אביב כל שנותר לי הוא לנופף אגרוף קפוץ בזעם, לקלל ולטאטא.

בעודי שוקל אופציות כמו דחליל, דוקרנים, מקלע מופעל חיישנים וגדר חשמלית, יצאה השכנה ממול למרפסת. אמרנו שלום, וחלקתי איתה את המצוקה והזעם. היא לא היססה לרגע והציעה לי בודהה. יש לה אי אילו פסלים של הישות האלוהית השמנמנה, אמרה, אולי אחד מהם יעזור. 

אבל אני לא מאמין, עניתי לה. מה לי, חילוני עוין דתות ממוסדות באשר הן לפתרון רוחני לבעיה אורניתולוגית? דת ואמונה נראו לי תמיד דרכו של האדם להתמודד עם הפחד מהלא נודע. גרוע מזה: דת ממוסדת לוקחת את כל זה ומוסיפה כוח וכסף למשוואה, ומשם, הדרך למלחמות קודש והעדפת אדמה וסמלים על פני החיים עצמם קצרה ומדממת. אתה מתחיל בנגר פציפיסט שמבקש שכולם יאהבו זה את זה ויפנו את הלחי השנייה, ומסיים עם האינקוויזיציה הספרדית.

אבל לבודהה, אמרה השכנה, לא אכפת. הוא לא דורש אמונה כדי לפעול. ולפני שהספקתי להוסיף ולמחות היא דילגה במדרגות קומה למטה והביאה לי פסל מוזהב קטן. משכתי בכתפי והצבתי אותו במרפסת, ולא שמעתי יותר מהמיינה. המטאטא נותר מובטל בצד.

יכול להיות שהבודהה הגיע בדיוק כשהמיינה התעופפה לאזור אקלימי אחר. יכול להיות שבעל מרפסת נחוש ממני הצליח לשים עליה יד, או שעוף טורף הפך אותה לבראנץ'. אין זה משנה. הרעיון של אל שבא לעזור בלי לדרוש שום דבר – לא יום שבתון, לא זבחים ועולות, לא סיפוח שטחים ולא כסף למקדש מפואר – מצא חן בעיני. 

הבודהה יושב במרפסת שלי ועושה את שלו בלי לצפות לתמורה, הוא לא אל רעבתן וחמדן. הוא בא לעשות טוב, וזהו. ברור שבקרב הדתות הגדול אין לו סיכוי – קשה להשתמש בו כתירוץ להשתלטות על טריטוריה, איזו השמדת עם קטנה ושאר פעולות שחביבות על אנשי דת, על אף שאני בטוח שעם קצת מאמץ ויצירתיות הם יסתדרו גם עם זה. הוא לא מתאים למזרח התיכון. הוא לגמרי רצוי במרפסת שלי.   

%d בלוגרים אהבו את זה: