פמיניזם ורובים וקצת חורבן העולם גם

היה פוסט אבל נגנז מטעמי שלום בית. זו בעיה בסיסית בבלוג שנכתב בגלוי – יש קוראים מסוימים שתמיד מרחפים מעל הכתף כשאני מקליד במרץ. הילדים, אמא, אקסיות, קולגות. לפעמים זה קצת יותר מדי בשביל הצנזור הפנימי, לפעמים זו הישרדות בסיסית. יש דברים שלא יראו אור פייסבוק לעולם.

ולכן, במקום, כי אני מנסה לפרסם משהו פעם בשבוע כדי לא להתנוון, רשימת המלצות:

סדרה:

"גודלס" היא הדבר שהכי נהניתי ממנו בטלוויזיה השנה. מיני סדרה – שבעה פרקים – בנטפליקס שהיא לכאורה מערבון פמיניסטי אבל בעיקר תענוג גדול. פרנק גריפין הוא פושע חצי מטורף שמטיל אימה על המערב הפרוע. רוי גוד הוא האקדוחן שפעם רכב איתו ועבר לצד השני של המתרס. וביל מקנו הוא שריף של עיר שכל הגברים בה נהרגו בתאונת מכרה והותירו מאחור נשים וילדים בלבד.

נטפליקס שיווקה את הסדרה עם פוסטרים של נשים עם רובים, וזה לא לגמרי בלתי מדויק. יש כאן נשים עצמאיות וחמושות בניגוד למקובל בז'אנר, רומן לסבי ושאר משחקי מגדר. אבל בסוף בסוף צריך איזה גבר עם אצבע מהירה על ההדק. קצת מאכזב תאורטית, אבל לגמרי הולם את מגרש המשחקים המסוים הזה. השחקנים מעולים, בעיקר ג'ף דניאלס שמי ידע שהוא יכול להיות כה שטני, ההפקה מופלאה, ויש בסדרה כמה רגעים שפורצים את הגבולות ונחרטים בראש. והעיקר מבחינתי – אני אוהב מערבונים. יש בהם משהו מופשט, מיתולוגי ואלים ששובה את לבי כל פעם מחדש. וברור שמי שעשה את הסדרה הזו ראה כל מערבון שאי פעם יצא.

ספר

"שנת המבול" הוא עוד ניסיון של מרגרט אטווד הנערצת לגרום לקורא דיכאון אובדני. ב"סיפורה של שפחה" האפוקליפסה היא דתית, כאן היא ביולוגית, ובשני המקרים יש משהו מצמרר בראייה הנבואית משהו של אטווד את העולם. בני האדם משמידים את הסביבה לאט וביסודיות, חברות ענק דמויות גוגל ופייסבוק השתלטו על העניינים ומפעילות עריצות אלימה במסווה של דאגה לחברה, כולל סקס למכירה באופן ממוסד, מעבדות לייצור סמים קטלניים וריאליטי שבו המשתתפים הורגים אחד את השני. אטווד כותבת חכם ומדויק, בלי חשיבות עצמית ובלי להידרדר לרצינות תהומית. והתרגום של יעל אכמון משובח.

אלבום

פעם מאוד אהבתי את בק ואז כבר לא. הפאזה המהורהרת והנוגה שלו עלתה לי על העצבים. העדפתי את הגירסה השמחה שרצתה להתריס נגד חוקי הסקס, לא את מחבק העצים המטרחן. האלבום החדש שלו הוא לגמרי פופ וכיף באוזן. 

אתם לא פתיתי שלג יפים ומיוחדים (חוץ ממך)

אחד העלבונות החביבים עלי הוא שורת "פתית השלג" מ"מועדון קרב" – "אתם לא מיוחדים, אתם לא פתיתי שלג ויפים. אתם חומר אורגני מתכלה בדיוק כמו כולם". העוצמה של העלבון נובעת מהצורך האנושי להגדיר ייחוד, שוני שיבחין אותי מההמון שמקיף אותי. כל כך הרבה אנשים יפים יותר, גבוהים יותר, רזים יותר, סקסים יותר, עם פחות צרות ויותר כסף. איפה אני? במה אני מיוחד? שונה? טוב? הכי טוב?

במסגרת המסורת המשפחתית אני מקריא לבת ה-6 את "ההוביט". כמו עם האחים שלה, אני כל פעם מופתע מחדש עד כמה סדרת "נרניה" לא שורדת את הזמן, בזמן ש"ההוביט" רק משתבח. השבוע, באיחור קל, הבנתי למה. רוב הספרים מהז'אנר מציבים במרכז דמות שהיא פתית שלג. הארי פוטר הוא כזה מבטן ומלידה. עוד גלגול של "האחד". ב"נרניה" הגיבורים הם פתיתי שלג מורמים מעם מתוקף בחירה של ישות עליונה, אסלן, שהוא בתכל'ס ישו עם רעמה של מלך האריות. אבל "ההוביט"? מר בילבו בגינס נקלע לשורה של הרפתקאות שמאלצות אותו לסמוך בעיקר על עצמו וקצת על המזל. הוא שורד בזכות תושייה וכושר אלתור והמצאה שהוא מגלה בעצמו. לא בזכות אלים ונבואות. הוא לא "האחד". הוא רק הוביט שרוצה לחזור הביתה לשעת התה בשלום. אני מעדיף שהילדים שלי ילמדו מהמודל הבגינסי. לא צריך אלוהים, לא צריך אישור מגורם חיצוני. אמונה, תושייה וקומקום רותח יספיקו.

בת ה-6 מאמינה באלוהים ובפיית השיניים. אפשר לדבר על הדתה עד מחר, אבל אני זוכר את עצמי בבית הספר וגם אז אלוהים היה נוכח בכיתה ובהפסקות. אלוהים, היטלר ועוד אי אילו היו חלק מההתמודדות עם עניין פתיתי השלג. למה אתה מיוחד ילד? כי אתה יהודי מהעם הנבחר, כי השואה, כי אתה אשכנזי וזכר, כי אתה שייך לכל המועדונים האקסקלוסיביים והנכונים. אז מה אם אתה גרוע בכדורסל וכדורגל. שלח את עמי, ביצ'ס!

לא שהרבה השתנה מאז. גם היום אני בודק את כרטיסי המועדון שלי. עובד ב"גוגל" זה מרשים? תל אביבי? בתקופה היחידה בחיי שבה הייתי בין עבודות הזדעזעתי לגלות כמה אבוד אני מרגיש בל טייטל, בלי מקום עבודה מסודר. כמה נטול הגדרה עצמית אני. כשנאלצתי להסתדר בלי דירה למשך מספר שבועות הופתעתי לגלות עד כמה היחסים שלי עם הילדים קשורים לטריטוריה. אין כזאת? אין תחושת סמכות ואחריות. האם זה סך חלקיי? מרכיבים חיצוניים שמגדירים אותי בלי שום אופי וייחוד?

הילדים שלי הם פתיתי שלג מיוחדים. הם לא מאמינים בזה בעצמם, לפחות לא צמד הגדולים. מגיל מסוים והלאה המציאות והמודעות מכרסמים בוודאות שאתה מרכז העולם. הם חווים ספקות דומים לשלי. אבל בזמן שאצלי מתעוררים סימני שאלה, התבוננות מהצד עליהם מספקת תשובות ברורות. הם לא חייבים להוכיח שהם מיוחדים, או שונים. הם צריכים בעיקר לאהוב את עצמם בזמן המוגבל על הכוכב. וליהנות. גם ככה חם פה מדי לפתיתי שלג.

איש אחד נכנס לבר

בבר החביב עלי בתל אביב יושבים לרוב אנשים שדומים לי בגיל, במצב התודעתי, בטעם המוזיקלי. הוא לא נסתר אבל גם לא גלוי במיוחד – לא תפלו עליו במקרה תוך שיטוט ברחוב. צריך לדעת לאן ללכת. לכן הופתעתי למדי כשנכנסתי אליו ערב אחד, התיישבתי ליד חברים שהמתינו לי במקום, וגיליתי בצד השני של הבר בחור ארוך שיער שהיה עם נגה בגן. עוד לפני שהספקתי לעכל ניגשה אלינו הברמנית החדשה. בת 18, שהייתה עם נגה ביסודי.

זה היה שיאה של תופעה. ילדים שהכרתי כשהיו בגן ממלצרים לי או מנופפים אלי לשלום מפינות עישון של בתי קפה. זה מטלטל אותי כל פעם מחדש, איך שהם צצים פתאום בגרסה בוגרת. זה לא נעים לי. זו המחשה אכזרית של תהליך הניתוק של הילדים שלי ממני.

כמו לא מעט מהישגי האנושות גם ההחלטה לעשות ילדים היא תוצאה של קוצר ראייה, חוסר דמיון והאשליה שאפשר לצפות את העתיד. כמו גילוי אמריקה, המצאת פצצת האטום וייסודה של לד זפלין – האדם עושה תוכניות בגלל אילוצים ועם מטרות מוגדרות, והחיים מחייכים חיוך קטן. אני זוכר את עצמי מסתכל על בטן הריונית וחושב איך זה יהיה להקריא את ״ההוביט״ לילד שבפנים. בהערכה גסה הדמיון שלי הצליח לרוץ שבע שנים קדימה. 18 שנה אחרי אני נתקל במצבים שונים לגמרי. אני נוהג והעובר מהבטן העגולה ההיא מעיר שלא אותתי כשעברתי נתיב. הילדים שלי יוצאים לבלות וחוזרים כשאני כבר ישן. אני לא באמת יודע מה הם עושים, מה הם חושבים.

לא ניסחתי לעצמי מטרות ברורות כשעשיתי ילדים. התניה תרבותית, דחף חייתי, מה זה משנה – התחשק לי גור אדם קטן וחמוד. לא הבנתי לאן זה מוליך. לא צפיתי את תהליך הפרידה, המעבר מיצור קטן שאני מרכז עולמו והוא מרכז עולמי, לאדם ביקורתי ועצמאי יותר ויותר, שמתחיל לראות ולקטלג כל פגם בי. יש משהו אכזרי, כמעט מיתי, בסיפור הזה. הילדים שלי הם הדבר המהותי ביותר בחיי, מקור האושר הגדול והעמוק ביותר. זה אנוכי כמובן. האדם הבודד ורדוף חרדות הנטישה מביא לעולם את מי שיהיה תלוי בו, ייצמד אליו, יראה בו חזות הכל.

אלא שזה פתרון לזמן מוגבל. יצירת נפרדות היא חלק מהמשחק. כדי שהילדים שלי יהפכו לבני אדם עצמאיים ומתפקדים, משהו שאני אמור לשאוף אליו, הם צריכים להתנתק ממני, קודם פיזית ואחר כך נפשית. שר את זה יפה סטינג לפני שהפך למעצבן: אם אתה אוהב מישהו, שחרר אותו. ההורה בורא אדם בצלמו ובדמותו שיגדל וימרוד בו, אפילו אם ימשיך להגיע לארוחות שישי וחג. המעבר מסטטוס של אל לתפקיד ניצב בסיפור של הצאצא הוא לא קל.

הילדים האלה שמסתובבים בברים ובבתי הקפה שאני פוקד הם תזכורת לפלישה של צאצאי לעולם שלי, עולם המבוגרים. לטשטוש ומחיקת הגבולות. וכמו רוב הפרידות זה הכרחי ובלתי נמנע. אבל כואב.

הפונדקאית מגיאורגיה ודברים שלא מספרים

הילדים הציגו את עצמם למדריכה. אחר כך היא ביקשה מכל אחד לעצום עיניים ולחשוב על מקום שהוא אוהב ושכיף לו בו. "מי הראשון שרוצה לספר?" שני הילדים הראשונים בחרו באופציות סטנדרטיות לאוזן מבוגרת, אבל השלישי סיפק את הסחורה: הוא הכי אוהב את גאורגיה, להורים שלו יש שם פונדקאית, וזה מקום יפה ממש.

זה קרה בסיור מוצלח במוזיאון הילדים בחולון. המדריכה הסכימה, "כן, גאורגיה זה מקום מקסים". אבא אחד צחקק בעצבנות והסגיר את הקשר לזאטוט הפטפטן. כשהגיע תור הבת שלי הרגשתי את המתח, אבל הבחירה של הילדה הותירה אותי מחוץ לאור הזרקורים. הפעם.

זה מצחיק, לכאורה. בגיל שש הסבירה נגה לאישה מבוגרת חביבה בשדרות רוטשילד שיש לה שני בתים, גורמת לאישה לחייך במבוכה ולסגת. אחותה הקטנה מסבירה לזרים באוטובוס שאבא שלה מדבר שטויות כי הוא שותה יותר מדי קפה. אחי סיפר על הבת שלו, שמצטטת את דברי הביקורת של עוזרת הבית על הרגלי הניקיון שלו ושל אשתו. קטעים עם הילדים האלה, איך הם חושפים הכול. כמה משעשע, כמה מלחיץ, כמה מטריד. ואי אפשר להסביר להם שאלה דברים שלא אומרים. שמסתירים, מצנזרים, מייפים. כי למה בעצם? הם אמרו את האמת. איך מנמקים לילד צנזורה?

זה נכון במשפחות סטנדרטיות, זה נכון שבעתיים כשמדובר בגירושים ופורמטים אחרים, לפחות עד שהילדים גדלים ועומדים על דעתם. ההורים אולי בחרו לנתק מגע ולתקשר באמצעות ערוצים מבוקרים, אבל את הילד זה לא מעניין. הוא מספר חופשי על דו"ח חנייה והעצבים שבעקבותיו, עבור בתחביבים חדשים וכלה בבני זוג. כמו ערוץ רדיו לא חוקי במדינה קומוניסטית. אי אפשר לעצור את המידע.

הסתכלתי על האבא הנבוך והמצחקק עם הפונדקאית בגאורגיה המעתירה. מה אכפת לו בעצם? מה אכפת לי שזרים יידעו שאני גרוש? שאני משתטה עם הבת שלי ודברים גרועים מאלה? עובדה שאכפת. אנחנו בעידן הסטריפטיז הגדול, הכול נחשף בפייסבוק וטוויטר, בווידויים ושיימינג ו-metoo#. ואין מסגרת אחת נכונה, למשפחות ולזוגיות ולחיים עצמם.

אבל זה בולשיט. עמוק בפנים יש עדיין את הקול שלוחש לי שזו תרמית. שאני מתיימר להיות נאור ופתוח וחופשי מהגדרות, אבל יודע שבעצם יש חוקים וכללים. יש במה להתבייש. גם כאן, בבלוג הזה, אני חושב היטב על קהל הקוראים – הילדים שלי, עמיתים לעבודה, קרובי משפחה ואקסיות – לפני שאני מנסח כל מילה ומשפט, לפני שאני חושף משהו אישי באמת. סקס, שקרים ווידאוטייפ, יש נושאים שתמיד יטופלו בזהירות במקרה הטוב או פשוט יישארו מוסתרים מאחורי דלת המרתף.

הילדים מציבים מולי את המראה הזו, קצת לפני שהם בעצמם מתחילים להתבגר ולהתבייש ולצנזר. המסקנה המתבקשת היא שבמקום להתכווץ דקה לפני שהם פותחים את הפה בפומבי אני צריך להקשיב ולסמן לעצמי, ולהגיד בקול רם במקום להחביא, ושיקפצו כולם. גם אתה אבא נבוך אלמוני, מה אכפת לך? תצעק את זה: יש לי פונדקאית בגיאורגיה! וזה אחלה של מקום.

אבא קום, יש מכות

בחמש בבוקר קמתי להכין פנקייק, לא הדבר הכי משונה שעשיתי במסגרת תפקידי כאב. תומר שאל אם ארצה לקום לראות איתו UFC, אירוע קרבות אמנויות לחימה. תחשבו איגרוף אבל עם בעיטות, מרפקים, חניקות וקצת יותר אכזריות. כל זה קורה בניו יורק והפרשי הזמן מאלצים אותנו לקום לפני השמש.

אני שמח לכל הזדמנות לקצת בונדינג עם תומר. אני לא יודע באיזו נקודה הוא חצה את קו הגבול בין ילד לנער. רגע אחד הוא ירד מההסעה, קטן וחמוד, וזינק עלי לחיבוק, ובמשנהו הוא מסרב להתחבק בפומבי, ארוך ורזה עם פרצוף פוקר. ההבדל המהותי הוא באספקת מידע מינימלית. לא עוד הימרחות בבית ושאלות וסיפורים. הוא בחוץ רוב הזמן, בצופים, עם חברים, ומתאמן באמנויות לחימה. מכאן העניין והנכונות לקום בחמש בבוקר כדי לראות אנשים מכים אחד את השני, ואם זה הגשר שאני צריך לחצות כדי להגיע לאי המבודד שהוא נער מתבגר, אין לי בעיה עם זה. בסופו של דבר אני חלק מהמגדר המסוים הזה, מכות זה אחלה.

 

לפני קצת יותר מ-14 שנה כשהרופא הכריז שהעובר-שיהיה-תומר הוא זכר, אחת המחשבות הראשונות שעברו לי בראש היתה מה לעזאזל אני עושה עם בן, האם אני אמור לראות איתו כדורגל? לשחק בשכונה? הרעיון של להיות מודל לגבריות הלחיץ אותי, הרגיש לי כמו בגד לא במידה הנכונה. תומר לא התעניין מעולם בספורט, ואת הבונדינג שלנו עשינו בסרטי מדע בדיוני וגיבורי על. זה היה לי קל, וזה היה לי חשוב, חלק מהרעיון של הורות עבורי. ההורים שלי לא התחברו לעולם התרבותי שלי כילד. המפגש שלהם עם התרבות שצרכתי התבטא בעיקר ב״תחליש את הרעש הזה״, והרמת גבה מול קומיקס ו״מלחמת הכוכבים״ וספרי פנטזיה ומשחקי תפקידים. ידעתי תמיד שאם יהיו לי ילדים אשדל ואכריח אותם לאהוב את תרבות הגיקים שלי, ובלית ברירה אשקיע ואלמד דברים שהם יתעקשו לאהוב בעצמם.

מה שמחזיר אותי לחמש בבוקר, עם פנקייק חם ומייפל תעשייתי מול הטלוויזיה. תומר תקשורתי להפליא. בדרך כלל שיחות הווטסאפ איתו נמדדות בהברות בודדות, והשיחות בעל פה נעות בין משפטים קצרים לנהימות. "בסדר", "אני הולך", "אבל מה זה משנה". עכשיו הוא מסביר לי הלוחם הזה והפרשן ההוא, על ריתוקים ולפיתות. ומעבר לזה, יש אווירה של ביחד. אם ישאלו אותו אולי הוא יכחיש, אבל למי אכפת. אני מרוצה.

האירוע המרכזי מספק דרמה קטנה: ג'ורג' סיינט פייר, אחד הלוחמים הגדולים בהיסטוריה של הענף, חוזר לזירה אחרי ארבע שנות היעדרות. כולם אוהבים את סיינט פייר, קנדי עם מבטא צרפתי כבד ועיניים כחולות וגישה צנועה וחביבה בראיונות ובסרטוני קידום הקרב. היריב שלו, בריטי שחצן בשם מייקל ביספינג, מסביר מה הוא מתכנן לעשות לזקן שקרא עליו תיגר. לכולם ברור מי האיש הטוב בסיפור הזה. אבל את תומר זה לא מעניין. הוא בעד ביספינג. לא הוגן שמי שפרש יחליט פתאום לחזור ועוד ינצח את מי שנשאר ונלחם ועבד קשה. אני מאוד מרוצה מהטיעון הזה, מהגישה שהוא מבטא. מהצצה נדירה אל המוח והאישיות של האדם שאני מגדל בבית.

אבל סיינט פייר מנצח. תומר מאוכזב אבל כבר מחכה לקרב הבא, מול מתמודד אחר, שבו סיינט פייר יחטוף. הוא מוכן לקבל דחייה קלה בקארמה והולך להתארגן לבית הספר. החלון נסגר, הגשר נסוג, אבל אני מקווה שמשהו מכל זה נשאר לשנינו בלב. עד הקרב הבא.

סקס, עסקים והמושב הפנוי במטוס

הצעה מהפכנית שתשנה את חייהם של הטסים-טסות ותזניק את חברות התעופה קדימה: בבואנו לבחור מקום במטוס, נמלא שאלון העדפות קצר – ספרים אהובים, עמדה פוליטית, יחס לסמים קלים וסקס קשה וכיו"ב. מחוויה אנונימית מתסכלת יהפוך תהליך ההושבה במטוס לפלטפורמה לשידוכים, שותפויות עסקיות, חברויות חדשות או חידוש קשרים עם מכרים שהתפוגגו במהלך השנים. קהילה של ממריאות ונוחתים שטומנת בחובה אין ספור קשרים פוטנציאליים. חברו את זה לתוכנית נקודות הנוסע המתמיד שלכם ויש לנו כאן פוטנציאל מטורף. אין בעד מה.

את הרעיון המסעיר הזה הגיתי בנסיעת העבודה האחרונה שלי. עליתי למטוס, התיישבתי, והבטתי במושב הריק שלידי. המטוס התמלא בהדרגה ואני ישבתי דרוך, ממתין לראות עם מי אחלוק קרבה אינטימית, כמעט גוף אל גוף, בעשר השעות הקרובות. אותה ציפייה מוכרת שמתחלפת באכזבה הבלתי נמנעת של חיכוך מרפקים עם זר בלתי אטרקטיבי ובעל תפיסה בעייתית של רעיון המרחב הפרטי וההיגיינה האישית. שוב ושוב אני מצפה לזרה מסתורית וחטובה שהגורל ואלי הצ'ק אין יושיבו לצדי, ולהרפתקאות הלוהטות שהיא תגרור אותי אליהן.

לא קורה.

אני לא אוהב לטוס לחו"ל.  יש משהו  כמעט אלים בחוויית הטיסה והפרש השעות. אני כבר צועד בין גורדי שחקים ומנהל שיחות עבודה באנגלית מהודקת אבל מתחת לפני השטח אני חש כאילו קרעו אותי באלימות מהמקום הטבעי שלי. ולוקח זמן לפצעים להגליד ולהפוך לצלקות. עד שהג'ט לג חולף והנפש נרגעת כבר צריך להמריא בחזרה.

כמה מהשותפים הפחות אטרקטיביים שיצא לי לפגוש:

  • רוסי גדל גוף שבז לדאודורנט
  • אמריקאי משופם שצפה באדיקות בפוקס ניוז
  • אמריקאית יהודייה שהסבירה לי שאובמה רוצה לקחת לכולם את הנשק כי הוא מוסלמי וכמה חבל שלא הרשו לה לרכוש בארץ אם-16
  • זוג טורקי שנרדם זה על כתפי זו ומנע ממני גישה לשירותים

השותפות שהייתי רוצה לחלוק איתן מושב:

  • קת'לין טרנר כמו שהייתה ב"כחום הגוף"
  • או להבדיל אלף אלפי הבדלות וכו' נגה רשף עם ויזה לארה"ב.

לא נשמע לי כמו בקשה מוגזמת. ומי השותף האידיאלי שלכם?

כשכבר אי אפשר לתקן את הצעצוע

בסוף השבוע הנורא הזה הפילה בת השש צעצוע שהתפרק מיד לשלושה חלקים. היא ביקשה עזרה, אני הרכבתי, וזהו. רציתי לבכות. כמה פשוט, כמה זמני, כמה שונה מאובדן השליטה המוחלט שקדם לכל זה.

הכול התחיל שבוע לפני הטיסה לניו יורק, כשגילינו שהוויזה בדרכון של נגה לא בתוקף. באותה שנייה החיים פחות או יותר נעצרו. תפקדתי באופן חלקי, בין טלפונים ומיילים לשגרירות האמריקאית, סוכני נסיעות ויודעי דבר. מילאתי טפסים, הגשתי בקשות, שילמתי אגרות, וחיכיתי וחיכיתי וחיכיתי, כשחללים של זמן נפערים בין הודעה לטלפון למייל.

ולבסוף, אחרי שנקבע תור לחידוש הוויזה ברגע האחרון, אחרי הדפסה של דף חסר בדקה התשעים – כולל מחשב מגמגם ומדפסת שנתקעת – נתקלנו בביורוקרטיה האמריקאית. בראיון קצר וברוטלי, ללא נוכחות הורים כי מלאו לילדה 18, נקבע שוויזה תהיה, אבל רק בשבוע הבא. נגה לא תטוס. היא בכתה והתחננה והאישה האטומה בצד השני צעקה עליה והודיעה: "נקסט!"

זה לא היה הסוף ההוליוודי אליו ייחלתי, שהיה הופך את כל הסיפור לאנקדוטה. הוא השאיר אותי כועס ואשם. כל הורה חווה אשמה יומיומית כמעט, אבל אני יותר. אם היינו משפחה נורמטיבית בפרברי השרון הייתי מרגיש אחרת. אבל גירושים ופרידה כבר חשפו את הילדים שלי לצדדים הפחות נעימים של העולם ושל אבא שלהם. המפגש בין הצורך לפצות ולהיות טוב יותר לעולם האמיתי הוא קשה וכואב.

ומכאן התגובה הלא פרופורציונלית שלי. הרי מדובר בעוגמת נפש קשה שתחלוף וקצת כסף שבוזבז. לא אירוע שיותיר צלקות, צרות עולם ראשון, מה שתרצו. ועדיין – כמה לילות ללא שינה והתקף סחרחורת אחד לא הגיעו משום מקום.

כשתומר בן ה-4 נפל, הרמתי אותו וחיבקתי חזק. כשתומר בן 14 ורוב הזמן נמצא מחוץ לשדה הראייה שלי אני חסר אונים. לא יודע אפילו מה אני לא יודע. וכשאישה זרה צועקת על הבת שלי והורסת לה את הנסיעה הנחשקת לחו"ל, אני או אמא שלה אפילו לא שם לידה כדי לגונן עליה. תאריך הלידה שלה קובע שלפני שלושה ימים היא הפסיקה פתאום להיות ילדה, והכניסה להורים אסורה.

אשליית השליטה נעלמת והולכת. יש דברים שאני לא יכול לעשות לבד, ויש דברים שאני פשוט לא יכול לעשות. אני מרגיש מובס מול ביורוקרטיה, מול עובדות החיים. אנשים שמתים פתאום, אירועים שמתרחשים בלי שהיה לי זמן להתכונן, להתארגן, לומר שלום. לכאורה יש הבדל. מה בין התרשלות בבדיקת תוקף ויזה לבין מוות פתאומי. אני לא מרגיש אותו. התחושה הילדותית היא של כוחות חיצוניים גדולים ממני, עם מטרות סמויות מן העין.

והסדקים נפערים גם מול הילדים שלי. לא בת השש. כשהיא משתטחת בגינה אני פשוט מרים, מחבק ומנחם. הנפילות שלה פיזיות, לא מטאפוריות. אבל הגדולים נחשפים בהדרגה לחלקים הפחות נעימים של העולם, ומגלים את גבולות היכולת של ההורים שלהם.

מה שנשאר לי זה לכעוס, ולהתעקש לשמר את האשליה שאני מחליט ואני מנווט, גם אם עמוק בפנים אני יודע שזה חסר סיכוי. ולהתחיל לארגן טיסה לניו יורק עם נגה, הפעם בלי הפתעות. ולהניח מדי פעם את הראש על כתף ידידותית ולנוח. ואז להמשיך.

שיחות משפחתיות וקרח ואש

מסיבות שונות ולא מוצלחות יצא שהתכנסנו אמא שלי, האחים ואני לשיחה משפחתית. אני לא יודע איך זה אצלכם, אבל חושד שאצל רוב המשפחות הפרקטיקה דומה: נפגשים בשלל אירועים, מדברים הרבה אבל לא אומרים יותר מדי. שיחות חולין, עדכונים, מידע בלתי רגיש מעל לפני השטח.

אבל ברגע שבו פגישה מוגדרת מראש כ״שיחה״, הדברים משתנים. לא באנו כדי לאכול יותר מדי קלוריות ולפטפט על רקע שאון הילדים. באנו עם אתי חפירה. התכנסנו כאן הערב כי משהו בסיסי במשפחה שלנו טולטל והתמוטט. זה מקרב מצד אחד, זה מסוכן מצד שני. ודיברנו. והעלינו תלונות ישנות, ותסכולים של שנים, ותקשורת מוגבלת של עשורים. והיו גם שיחות המשך.

והמסקנה המרכזית שהגעתי אליה הזכירה לי כתבה שקראתי, מז׳אנר סוף העולם, גרסת המדע. מתברר שמתחת לקרחוני אנטרקטיקה שוכנים הרי געש רדומים. שנים ודורות חולפים, וההרים ישנים מתחת לקרח. אלא שההתחממות הגלובלית משנה את כללי המשחק, ושכבות הקרח הנצחיות לכאורה נמסות. המעטה שהסתיר את הרי הגעש מן העולם הולך ונעלם.

מה יקרה כשההרים ייחשפו לאור השמש? הסיכוי להתפרצות יגדל, וההשפעות הסביבתיות צפויות להיות בסדר גודל של חורבן, שמד, סרט אפקטים של מייקל ביי, הצפות ורעידות אדמה וצונמי. בלאגן.

זו מוסכמה אנושית ידועה – אם תפליג מעבר לגבולות הנודעים תיתקל בדרקונים, אם תחפור עמוק מדי תעיר מפלצות משנתן. אם תחקור את החלל החיצון תיתקל בנוסע השמיני. במופלא ממך אל תדרוש, או לפחות תביא רובה. הישאר על השביל המסומן, למה לך צרות?

אני רוצה לדבר על הכול. אני לא בטוח שצריך. לפחות לא עם כולם. לפעמים קל יותר לדבר עם מישהו שקרוב אליך אבל לא יותר מדי. שיחה עם חבר נפש או בת זוג עשויה להכיל יותר מאשר שיחה עם בן משפחה. מתחת לפני השטח לא רובצים מטענים של שנים, הרי געש כבויים שמחכים לשעת כושר. צריך למדוד ולבדוק בזהירות כמה בן השיח מסוגל לספוג. לזכור מה הוא עבר, איתי, לפעמים בגללי. בדרך כלל אני מגלה שאני יכול לומר יותר ממה שחשבתי. לא תמיד. את הקרח צריך לחצוב בזהירות ובמידה. לבה משפחתית רותחת זה עניין לא נעים.

עשרה איחולים לשנה החדשה

עשרה דברים שאני מאחל לעצמי, למדינה וליקום לשנה החדשה

  1. שהצבא ונגה יסתדרו זה עם זו. ויעשו טוב אחד לשנייה.
  2. שכיתות א' ו-ט' יקלטו, יכילו ויהיו טובות לאחים שלה.
  3. שלא תהיה מלחמה גרעינית.
  4. או מלחמת אחים, או בני דודים, או קרה, או חמה. או פלישת חייזרים או צונמי.
  5. שיהיה מצוין בעבודה, או לחלופין שייפול לידי סכום כסף שערורייתי. שיאפשר להפסיק עם הדבר הזה שנקרא "עבודה".
  6. שאגלה ספרים טובים לפחות כמו  "התיקונים" המופלא של פראנזן.
  7. ש"מלחמת הכוכבים" הבא יצדיק את הציפיות ואת ההשקעה בנסיעה להקרנת חצות עם תומר, השותף שלי לענייני "הכוח".
  8. שהחברים שלי, מעטים אך משובחים, לא יילכו לשום מקום ושיהיה להם רק או בעיקר טוב.
  9. מוזיקה, המון המון מוזיקה, רצוי בשיתוף הילדים שלי.
  10. ובעיקר ומעל לכול, בלי טלפונים מבשרי רעות בבוקר, בלי קריעת וטלטול העולם, בלי לוויות ובלי שבעות. אני מקבל בהכנעה את העובדה שכל אלה עוד יגיעו. אבל אני צריך הפסקה.

אני לא מקבל את העניין הזה של איחולי שנה טובה, בטח לא השנה העברית. אני חי לפי ינואר-דצמבר, לא תשרי-אלול, ואלה גם אלה הם מעשה מחשבת אדם, מכניזם שנועד לעשות סדר וקיבל חיים משלו.

אבל למדתי שלא תמיד משנה מה אני מקבל או לא. לתאריכים, למספרים ושמות יש כוח משלהם. בערב ראש השנה הרמתי כוס יין לזכר האב הראשון, שהיה צריך להיות באותו יום בן 71, ולזכר דוד אהוב שהיה צריך להיות בן 60. אני לא יכול להתכחש להשפעה של התאריך הזה עלי, לצורך לציין אותו, לצורך בטקס שייקח את הרגשות שלי ויעשה בהם סדר. ומכיוון שהשנה החולפת הייתה מהגרועות בחיי, אם לא הגרועה מכולן, לא נותר לי אלא לאפסן את ההיגיון בצד, ולאחל ולקוות. שנה טובה. ובלי טלפונים בבוקר.

דברים שרואים כשמציצים מאחורי המסך

השבועיים האחרונים היו קשים במיוחד. המסך הוסט קצת, ובלי שהתכוונתי הצצתי לצד השני. ומה שראיתי לא מצא חן בעיני.

 שיחה אחת בענייני עבודה, לא מאוד דרמטית בסופו של דבר, אבל הייתה בה תזכורת שלא משנה כמה נפלא מצבי הנוכחי, כמה נאור ומתקדם המעסיק, זו עדיין עבודה. ויתקבלו החלטות שלא אוהב ואיאלץ לחיות איתן, אנשים שלא יבואו לי טוב, פוליטיקה קטנונית ופשרות. בתמונה שהתגלתה מעבר למסך אני עוד רגלי על הלוח.

בניגוד לקלישאות מטריילרים לסרטים, את מה שראיתי שם דווקא אוכל לשכוח. החיים בנויים ככה. מסדרונות ארוכים עם וילונות אטומים, קלישאות ומכבסות מילים: העבודה כמשפחה, המדינה כדמוקרטיה נאורה ושוויונית והמוות המחריד והצורב של אנשים שאתה אוהב מגוהץ ומעומלן לכדי עכשיו הוא נח על משכבו בשלום. בשלום? וואלה?

המסכים האלה הם הכרח קיומי. אין שום סיכוי לשרוד במודעות מלאה למתרחש. לפעמים נראה לי שאקטיביסטים קיצונים מצאו את הדרך הנכונה להתמודד – הם מתמקדים באי צדק נורא אחד ונאטמים לכל השאר. הם יקראו לאוכלי הסטייקים רוצחים, או יפגינו במחסומים נגד הכיבוש, או יתעקשו להתנחל בכל שטחי ארץ הקודש, ובה בעת יסתובבו עם סלולרי שנבנה בסדנת יזע בסין מחומרים שנכרו על ידי ילדים-עבדים באפריקה והמצפון שלהם יהיה על שקט. הם הרימו מסך אחד, והם מביטים בריכוז, עין בעין, באמת שמאחוריו, וכך מצליחים להתעלם מכל שאר המסכים שמסביב.

כי כשאתה מציץ סימולטנית מבעד כמה מסכים בפרק זמן קצר מדי זה מתיש את הנפש. אמיתות לגבי עבודה וקריירה בגיל מסוים, אמיתות לגבי איך שהחיים נגמרים, אמיתות לגבי צבא ההגנה והילדים שלי, לגבי מערכת החינוך. וכל מה שמתחשק לי זה להוריד את המסך חזרה, לעצום עיניים ולנמנם קצת.

%d בלוגרים אהבו את זה: