שיעורים באהבה

בסופו של דבר זה עניין של רצון ואופי, סיכמה בת השבע. מראה חיצוני הכי פחות חשוב. זה היה שיעור מספר אחד באהבה, נושא שעל פי עדותה היא מאוד בקיאה בו.

כשאחותה החיילת היתה בגילה היא הזהירה אותי מדייטים. כששאלתי למה היא הסבירה שבסוף מתנשקים, ושאלה אותי בתוכחה אם הייתי רוצה לשון של מישהו אחר בפה שלי. אמרתי שברור שלא. כשהיא ניסחה את זה ככה זה נשמע די דוחה. לא הגייני אפילו.

הקטנה רואה את הדברים אחרת. היא לא נביאת זעם שמזהירה ממעשים מסוכנים ותוצאות קטלניות. היא מנטורית. משתפת בידע פרקטי שנרכש מניסיון. בשיעור הראשון למדנו איך לבחור אהוב – כאמור לפי התנהגות ורצון. אם הוא גם נחמד, גם מתנהג יפה וגם מעוניין  – אחלה. אם הוא לא בעניין, יש להעביר אותו לסטטוס ידיד מייד. אם הוא שתלטן או לא נחמד – מפוטר. בשיעור השני למדנו איך לעדכן את האהוב במעמד החדש: מכתב הוא אמצעי מסוכן, הוא עלול ללכת לאיבוד, או לגרום לילדים אחרים לצחוק עליך. עדיף בעל פה, במקום סגור ובקול ביישני, משום מה.

בגילן לא ידעתי מה זה דייט וגם לא הייתי צריך. ההורים שלי היו נשואים, כמו 99% מהורי הילדים שלמדו איתי. הכרתי שני בנים להורים גרושים במשך כל השהות שלי במערכת החינוך של רעננה. הדבר הכי קרוב לבילוי פרוע של מבוגרים שנחשפתי אליו היה ערבי שירה בציבור, שקופיות והכול, שנערכו אצלנו בבית. אכן  מראות קשים, אבל מסיבות אחרות לגמרי.

נגה כבר הפטירה בריב זה או אחר משפטי מה היה אילו. אם ההורים שלה היו נשואים עדיין והיא לא היתה צריכה לדלג בין בתים, ואם ואם ואם. היא והחברות שלה גדלו באקלים שונה לגמרי מזה של רעננה של ילדותי. הורים מתגרשים, הורים יוצאים לדייטים, הורים יוצאים פה ושם מאיזה ארון. מערכות יחסים חדשות, אנשים חדשים שנכנסים לחיים, ולא פעם גם יוצאים מהם כלעומת שבאו. הם מוקפים בשלל מודלים של משפחות. חד הוריות, אמא ואמא, אבא ואבא, יו ניים איט.

אני מניח שיש בזה מורכבות, אני מניח שזה פותח אופקים ומייצר גמישות מחשבתית, ויכולת קבלה והכלה. אין לי שמץ. אני עולם ישן אני, שיוצא פה ושם לדייטים בגיל שבו חשבתי (טוב, חששתי) שאזייף נעמי שמר משקופיות. מנסה להתמקד ברצון ואופי, וקצת פחות במראה חיצוני. ולקוות לטוב.

אהד פישוף לא חברה

האולם מפוצץ. אין מקום. אנחנו מתיישבים על המדרגות. אני תוהה אם הגב שלי ישרוד, אבל מהר מאוד מתברר שאין סיבה לחשוש. הנוטשים הראשונים מתגנבים החוצה בערך חמש דקות אחרי ההתחלה, והזרם לא פוסק עד סוף המופע. אנחנו מתיישבים על כיסאות שהתפנו והסבל עובר מימד, מהפיזי לנפשי.

גם אחרי 20 שנה השם אהד פישוף מעורר בי התרגשות קלה. להקת "נושאי המגבעת" היתה נקודת ציון בהתפתחות התרבותית שלי. היתה שם גאונות שלא דוללה בשנים של הופעות איחוד ומחזור, התבזות בתוכניות ריאליטי ושאר ירקות. השם של האיש הוא קונוטציה לאיכות בלתי ממוסחרת. מופע יחיד של הפישוף? למה לא.

באולם החשוך, על הכיסא שהתפנה, יש לי זמן לחשוב על למה לא. מסחריות אמנם אין פה, אבל גם לא קומוניקטיביות. פישוף יושב על הבמה מאחורי שולחן שעליו לפטופ ושלל אביזרים. בצד ניצב מסך. מרבית הזמן הוא יושב ללא ניע, כשברקע קריינית  פולטת דימויים שנעים בין הסתום לבנאלי. "הילדים המשחקים לא מבחינים בנחש בדשא". וואלה? מדי פעם הוא נעמד ושר באנגלית. או משמיע קולות. או מפיק צלילים באמצעות כלי הקשה לא ברורים. אין לי שמץ למה התכוון המשורר.

לא שתמיד צריך להבין. ל"נושאי המגבעת", למשל, היו שירים שלא הבנתי, אבל משהו בשילוב של המוזיקה והמילים הזיז אותי, גרם לי להרגיש. אני אוהב אמנות שאני לא לגמרי מבין, זה משאיר איזה שובל מחשבה חופשי לחשיבה וניתוח, לא סוגר פינות אלא פותח. דיוויד לינץ' או הרולד פינטר גורמים לי לגרד בפדחת בניסיון להבין מה לעזאזל ראיתי, אבל בה בעת לחוש עצב, אימה, פליאה. הרגש היחיד שהמופע של פישוף גרם לי הוא כעס. ולא מהסוג הנכון.

אחרי המופע השותפה שלי לחוויה טענה שפישוף לקח קשה את זרזיף האנשים שלא הפסיק לחמוק החוצה. אני סבור אחרת. אומרים שפרפורמרים חיים על תשואות ומחיאות כפיים. אני חשתי שהמופע היה תמונת מראה לצורך הזה באהבה. שפישוף רצה לעצבן, לגרש. שכל צופה שחמק החוצה היה עוד איקס על החגורה שלו. אישור לכך שהוא חתרן, אמנותי, קיצוני. שהוא אדיש לצורך ששולט בעמיתיו האמנים, צורך בזוי ונחות. הצורך באהבת הקהל.

השאלה מה קורה מחוץ לטריטוריה שבאזור החגורה של פישוף. אם הקהל חוזר הביתה בלי לזכור דבר מהחוויה התמוהה שעבר, מה הועילו אוונגרדים חתרנים בתקנתם? אם יצירת אמנות נופלת ביער ואין שם אף אחד וכו'. אני מתקשה להאמין שיוצר לא רוצה לגרום לתגובה כלשהי בקרב הקהל שלו, להשפיע, לגרות לחשיבה. כדי לייצר תגובה אצל הזולת צריך לתקשר. אבל פישוף ניהל דיאלוג פנימי נטול פשר. געגועי לאשת יחסי הציבור של נושאי המגבעת מעולם לא היו עזים יותר.

פצצה מתקתקת בשקט בעיר הגדולה

מחוץ למשרד ולחדר הישיבות המרווח שצופה להדסון מתגודדים המון שוטרים. סירות ומעבורות שטות בנחת וברקע צופרים שמבשרים רעות. בין השוטרים אני מזהה רביעייה בחצאיות סקוטיות, כל אחד מהם חמוש בחמת חלילים. אחרי בירור קצר מתברר שאחד השוטרים פורש ומקבל מעט יותר מהרמת כוסית במשרד ושעון זהב.

נגה שואלת בווטסאפ אם הכול בסדר. גם היא ראתה את הידיעות על מטעני צינור שנשלחו לפוליטיקאים, סלבס ו-CNN באמריקה. יש גם מדי פעם התראות על עומסי תנועה באזורים מסוימים בעיר בגלל חשד למטען. אל תתקרבו לקולומבוס סירקל. למה לכם צרות.

אני לא נתקל בפקקים. בדרך לברוקלין וגם בדרך לטיימס סקוור הרכבות עמוסות. בשכונה היותר ויותר היפסטרית של אחי בברוקלין רגוע, אנשים יוצאים לג'וגינג בבגדי ספורט תואמים שעלו הון. בטיימס סקוור הכניסות לתיאטראות מפוצצות מטאפורית בלבד. הכול חי, תזזיתי. צריך לנווט בזהירות בין נחילי אדם, שקיות של קניות וטלפונים שלופים. כשאני רוצה לפנות לרחוב אחר אני צריך לתכנן היטב כיצד לחצות את ההמון.

רק כרטיסים ספורים נותרו ל"בוק אוף מורמון". צוות שחקנים מעולה לועג לדת מטופשת מול קהל מרוצה. אולי פעם זו היתה סאטירה נושכת, היום לא נראה שאיזשהו ימני קיצוני חובב ישו יבזבז על המקום תחמושת, או בול למשלוח מטען חבלה. זה מצחיק, מאוד, אבל לא מעבר.

האטרקציה המרכזית, מבחינתנו, היא הברמן בהפסקה. התור הארוך לא מרתיע אותו – הוא מנהל סמול טוק ידידותי עם כל לקוח תוך מפגן וירטואוזי של מזיגה והגשה. הזוג שלפנינו מאוסטרליה, אבל הברמן מברר מאיזו עיר בדיוק. בטח שהוא מכיר. מעניין כמה אנשים באולם לא הגיעו מארץ או עיר אחרת.

תורנו. אנחנו מזמינים שתי בירות. הברמן מציב על הדלפק בזריזות ידיים של קלפן שתי כוסות, שולף שתי פחיות, פותח אותן במקביל אחת בכל יד, הופך ונועץ כל פחית אל תוך הכוס שלה. בזמן שהבירה זורמת פנימה הוא כבר עסוק בשליפת החטיף המבוקש ועריכת חשבון. מאיפה אתם? ישראל? הו, אני חייב לנסוע לבקר. אנחנו אומרים שכדאי לו.

יום לפני הטיסה הביתה דרך איסטנבול קופצת התראה על סכנות בטורקיה שאני לא טורח לקרוא. יש לי ספר וסדרה שהורדתי מבעוד מועד להעביר איתם את הזמן באוויר, מה לי ולכל זה. כמה שעות אחרי שאנחת ידווחו על הטבח בבית כנסת יהודי בארה"ב. הנשיא האמריקאי יסביר שזה כי לא היה למתפללים נשק, וספק צייצנית ימין ספק בוטית זריזה תגלה שזה בעצם בגלל שהם שמאלנים. אני אקח את הג'ט לג שלי ואלך לישון.  

סירס פושטת רגל: ציניקנים ומצפון מתאבקים על החוף של הרצליה פיתוח

סירס פושטת רגל. רשת חנויות הכלבו האמריקאית שהוקמה ב-1892 היא קורבן נוסף של העידן הדיגיטלי, עובדה שאני מניח שהיתה חומקת מעיני אלמלא עבודת ההייטק הראשונה שלי היתה בסירס ישראל. כך שמבאס, גם אם לא מפתיע, לשמוע את הבשורה.

כבר כתבתי על ההלם התרבותי שבמעבר לעולם ההייטק, ועל הפערים בינו לבין עולם העיתונות. על פני השטח קשה למצוא נקודות זכות לסביבת העבודה הישנה שלי, בעיקר בכל מה שנוגע ליחס לבני אדם באשר הם. אבל אחת החוויות שקשורות בשינוי הקריירה היתה אובדן המשמעות, יחד עם ההפתעה המוחלטת שלי מלגלות שהיה לי צורך בכזו.

כמו דג שלא יודע להגדיר מים שייטתי בעולם העיתונות, מקטר ומתמרמר כמו כולם, עד שהגעתי ליבשה של הרצליה פיתוח. בסירס ישראל עשו המון דברים מעניינים שמטרתם הסופית היתה לסייע למיליארדר אמריקאי ספק מטורף למכור מקררים. היו המון שמות יפים למה שעשינו, למשל סושיאל-קומרס. בוא נבנה קהילות, בוא נעזור לאנשים להמליץ לחברים על מוצרים שיתאימו להם, בוא נייצר אנגייג'מנט ונוריד פריקשן בשביל שהיוזר ג'רני יהיה חלק כמו חמאה. בוא נמכור מקררים.

מכיוון שאני ציניקן לא חשבתי שזה יפריע לי. מכיוון שאני נוטה לטעויות בתחום החיזוי גיליתי שכן. כשעבדתי בעיתון רוב הזמן לא נחשפתי לאינטרסים האפלים של אימפריית מוזס – שאולי היו בוטים ונואשים פחות אי אז – אבל כן ראיתי את הטוב שכותרת מייצרת. תחקירים וכתבות, ידיעות שנולדו כי צריך למלא דפים ופתאום יצא מהן משהו. וגם כאלה שלא יצא מהן כלום, רק תלונה ומחאה. האידיאלים לא דוברו במסדרונות גבוהה גבוהה. הם פשוט היו שם באוויר.

אבל לא בהרצליה פיתוח. רק כסף ומכירות ושורה תחתונה. והדיסוננס בין הסיפוק האישי והלמידה לבין מה שיוצא מכל זה היו כמו רעש רקע צורם וחדגוני שבהתחלה לא שמים לב אליו ובאיזשהו שלב עושה חשק לשבור משהו.

ואז הגיע המעבר לווייז והרעש נדם. בגוגל בכלל ובווייז בפרט ההשפעה לא מדומיינת או משוערת. דברי במספרים גברת, טבלאות וגרפים. אפשר ללכת לישון בשקט ולהביט לפני כן במראה, העבודה היומיומית לא רק ממלאה את חשבון הבנק, אלא גם עושה טוב לאנשים. מי ידע שאכפת לי בכלל.

בשנים האחרונות ראיינתי לא מעט אנשים מחברות אחרות, דיברתי עם חברים, שמעתי סיפורים. מטריית ההייטק מחביאה תחתיה גם חברות הימורים, פורנו, פורקס וריגול. הכתבה בהארץ על בוגרי 8200 שמסייעים לרודנים לרדוף מתנגדי משטר, הומואים וכו' חשובה. לא מעט מהמרואיינים שם מדברים על התוכנות שהם מייצרים כמו על אקדח. אתה לא יודע מה יעשה איתו הקונה. אבל שוחחתי עם אנשים שתפקידם היה לגרום למכורים להימורים לבזבז עוד קצת כסף כל יום. כולם צריכים להתפרנס, לשרוד. קשה לי להעביר ביקורת, למרות שיש דברים שאני רוצה להאמין שמצפוני לא היה מאפשר לי לעשות. אני בעיקר אסיר תודה שהדילמה המסוימת הזו נחסכת ממני. ומאחל רק טוב לכל עובדי סירס ישראל שירגישו על בשרם את גלי ההדף של קריסתו של הענק מעבר לים.

***

אנקדוטה להספד. סירס החלה את דרכה כחברה שאיפשרה הזמנות דרך קטלוג. שרשור בטוויטר סיפר איך הפכה סירס לכלי שסייע לשחורים באמריקה להתמודד עם האפליה הבוטה מצד לבנים. במקום לחכות שעות בתור כשכל לבן בחנות מקבל שירות לפניהם, הם יכלו פתאום להזמין את מה שנזקקו לו בלי המתנה והשפלה מיותרות. מומלץ לקרוא את השרשור, ולזכור לסירס חסד נעורים בזמן שהמסמר האחרון ננעץ בארון שלה.

הזמן שאחרי

אחרי החגים כולם צצים פתאום. חוזרים מכרתים, מחזירים את הילדים למסגרת. עונים על מיילים. רוצים תשובות אחרי ששבועות לא ענו על שאלות. אני לוחץ על "שלח" ולא מקבל תשובות אוטומטיות  שמספרות שהצד השני לא במשרד. הוא נהנה עכשיו, הוא בחופש, באידיליה משפחתית, במסיבה שלא נגמרת. למעשה, הוא נהנה יותר ממך.

המסיבה נגמרה. הגיע מועד הפירעון של כל ההתחייבויות שניתנו בקלות כי תכף החגים שלא ייגמרו אף פעם. קודם היה הניסוי החברתי הגדול הקרוי אוגוסט, ואחריו המשכו באמצעים אחרים, ספטמבר. מי ציפה שבאמת נצטרך להתמודד עם האחרי.

בת השבע לא רוצה ללכת לבית הספר, ומנגנוני הגעגוע שלה יצאו מאיפוס לגמרי אחרי שהימים הקבועים והסדרי הראייה נסחפו ברוחות החופשה והמועדים. היא התרגלה ללכת לישון בשעות משונות ולקום בהתאם, ומה לה ולשמונה בכיתה. היא קמה זועפת ונפרדת זועמת, מתגעגעת בלי סדר ושיטה.

אני ממשיך על האופניים למשרד. אחרי יותר מדי ימים ריקים ממחויבות ואחרי יותר מדי ימים של הורות מוחלטת, החזרה לשגרת יומו של שכיר משונה ומערערת. מסוכן לתת יותר מדי חופש לאדם, יותר מדי זמן לחשוב, יותר מדי זמן לעשות מה שהוא רוצה, ליהנות. אני עוד עלול לחשוד שאפשר לחיות ככה. סקס, סמים ורוקנ'רול מחד, הורות אינטנסיבית ובילוי עם הילדים שאינו רק אספקת מזון ושינוע בין חוגים מאידך. מה לי ולעבודה הזרה הזו?

אני מגיע לבניין התאגיד הענק כשהמוח שלי מחווט להתמודדות עם בתי קפה, עם בוקר ארוך במיטה, עם נסיעה לספארי. אני אמור לחשוב פרויקטים אבל המוח עוד הלום ארוחות חג ועסקי משפחה. אני נכנס למשרד ומזהה באנשים שסביבי תגובות דומות. הם יורדים מטריפ לא צפוי, עיניים קצת מזוגגות, השפעות שמתחילות לפוג של זמן בני זוג וילדים, זמן חו"ל, זמן לעצמי הפרטי, זמן מחוץ למירוץ. אנחנו יושבים זה מול זה בחדרי ישיבות ומנסים להיזכר על מה רצינו לדבר בפגישה שנקבעה אי אז מעבר לערפילי הזמן ביולי. רק אלוהים יודע.

ואז אני מתיישב מול המסך עם קפה, מרכיב אוזניות כדי להרחיק ממני את האופן ספייס, ופתאום יש בזה מנוחה, ונחמה. מי אמר שרק טלוויזיה היא אופיום להמונים, גם שגרה משרדית מאלחשת לא רע. משהו מחליק למקום, ואני נרגע.

יתומים, אופניים ובצלאל סמוטריץ'

במהלך השבוע האחרון פרצה סערה בטוויטר. בצלאל סמוטריץ' העלה תמונה שבה הוא יושב על כיסא פלסטיק בפלג קטן. יצא לטיול. חש צורך לשתף. הגיוני.

מכאן הכול הידרדר: גולשים חדי עין מיהרו לציין שהחולצה שסמוטריץ' לובש היא של סיום מסלול גולני, למרות שהאיש היה ג'ובניק. הדיון נסק לגבהים של איקונוגרפיית סמלים צבאית. כשהתברר שהחולצה היא לא של גולני, עבר הדיון לתחום זכויות יוצרים, ועלתה השאלה אם הסמל היוקרתי נגנב או לא נגנב לצורכי ייצור החולצה הסגולה של המסלול שבו כן עבר האיש טירונות.

זאפה. רוצים קונטקסט? תקראו עד הסוף

היסטוריונים מטעם עצמם הגדילו את התמונה, באמצעים מתקדמים מן הסתם, ודנו בתאריך שמופיע על החולצה, והאם הוא תומך או סותר את גירסת הסמוטריץ'. אוהדי האיש הוסיפו נופך הומו-ארוטי כשדיווחו על מקרים שבהם לבשו חולצות סוף מסלול של אחים או חברים. אוהד אחר מצא באופן פלאי צילום של ציון לשבח שמוכיח שאולי ג'ובניק, אבל ג'ובניק מוערך, אז הנה לכם.

בשלב מסוים צצו צייצנים שכתבו את המובן מאליו, כלומר שמדובר בדיון אינפנטילי. מה שעורר ויכוח חדש על מהות הציוצים בטוויטר, כללי נימוס אינטרנטיים ועוד. צייצנית שטענה שאולי כדאי לעסוק בהיבטים אחרים של הסמוטריץ' ננזפה על ידי צייצן אחר שביקש ממנה לא "להסגביר" על מה מותר לצייץ, ולא "למשטר" את הדיון. כשאני שומע "למשטר" או "למשמע" אני נתקף גירוד חריף.

סמוטריץ' ארגן את מצעד הבהמות, והודיע שאינו מעוניין בשירותם של רופאים ערבים, כלומר פסל אותם אך ורק על סמך השתייכות לאומית או דתית. כדי להגיע לאופל גדול מזה צריך להתחכך בתומכי כהנא או לאכול כריך מלפפונים במסיבת תה של הקו קלוקס קלאן. אבל היי, החולצה שלו.

***

הטור האחרון של ניר גונטז' צד את עיני מסיבות ברורות – תמיד מעניין לקרוא על גילדה שאתה משתייך אליה. ההיכרות שלי עם ארגון אלמנות ויתומי צה"ל שטחית. אני אמנם יתום מלחמה, וכילד יצא לי לבלות בקייטנה או שתיים שיועדה לשכמותי, אבל זה נגמר מהר מאוד ואמא שלי מעולם לא חיבבה את הרעיון של להיות אלמנה מקצועית. היא התחתנה שוב והמשיכה הלאה. יש מספיק טקסי זיכרון והזדמנויות כואבות להיזכר, תודה.

לא שאני מזלזל בארגון. או לפחות לא זלזלתי. יש חשיבות לזכויות יתומים ואלמנות, ומישהו צריך להילחם עליהן. פעם למשל איבדו אלמנות צה"ל את הקצבה ממשרד הביטחון ברגע שהתחתנו שוב, מה שגרם להמון נשים לחיות בזוגיות ללא טקס. רק אחרי שנים ארוכות שונה החוק. אבל כנראה שלא רק בזה עוסק הארגון. הטור של גונטז' דן בהדרה של יתומים מטקסים וייצוג של אלמנות בלבד, ומחיקת תגובות מחאה על כך בעמוד הפייסבוק של הארגון.

יאללה מכות! אלמנות נגד יתומים. וחכו חכו, עם כל ענייני השוויון המגדרי האלה תכף יצטרפו גם אלמני צה"ל לקטטה ויהיה כיף. למה לעסוק בזכויות, או אולי אפילו באקטיביזם פציפיסטי כדי למנוע הוספת חברים לארגון בעתיד, אם אפשר לריב על ייצוג ושליטה.

***

גם אצלי התחוללה שערורייה. משבר אמון קשה שאין לדעת את סופו פרץ לאחר שהבטחה מפורשת לאימון על אופניים ללא גלגלי עזר הופרה חד צדדית וללא נימוק. גם מו"מ קשוח והבטחה לצעצוע בסוף אימון ראוי לא שינו דבר, ורק הובילו לגל נוסף של הטחת האשמות הדדיות, ולבסוף לניתוק מגע ולהסתגרות צד אחד בחדר עם ברביות וספר של הארי פוטר.

***

“הממשלה היא חטיבת הבידור של הקומפלקס הביטחוני-תעשייתי," אמר פראנק זאפה. תכף מלחמה, פשיסטים לאומנים משני הצדדים כבר על הגדרות, אבל למי יש זמן לכל זה כשהחולצה הסגולה של סמוטריץ' מלהיטה יצרים. אני הולך לרוץ שוב ליד אופניים זעירים. אולי בטעות גם אגיע. לאנשהו.

אני אוהב אותך יא מעצבנת

״את מחבבת  אותי?״ שואלת הדמות הראשית ב״ליידיבירד״ את אמא שלה. נגה ואני יושבים בקולנוע בניו יורק וצופים. על המסך האם מסבירה לבתה כמה היא אוהבת אותה. ״כן, אבל האם את מחבבת אותי?״ מקשה הבת.

הילדים שלי מאפשרים לי לבחון את שני צידי המטבע של אהבת הורים ילדים. בת השבע אוהבת אותי לנצח, אני שמש העמים שלה, היא קנאית לתשומת הלב ולזמן שלי, איזה יופי. המתבגרים כבר מזמן לא שם. אני מביט להם בעיניים ורואה קלישאה של אבא. איטי, לא מעודכן, מעצבן. ״איזה מתקשה,״ מפטיר תומר בגיחוך.

ולכן, לכאורה, קל לאהוב את בת השבע, ומתחשק להוריד כאפה לכל השאר, ואין לכאורה סיבה לכל האהבה הזאת. ככה הם רואים את זה לפעמים. גם אני חיפשתי בגיל ההתבגרות סיבות ונימוקים הגיוניים לכל דבר. איפשהו בין גיל 15 לשלושים ומשהו הנחתי שיש היגיון וקשר, סיבות ומניעים. לקח לי זמן להבין שהתוהו מושל, שרגשות מתנהלים איך שמתחשק להם, ושהרציונל זוכה להערכת יתר וליחסי ציבור מוגזמים. הרגש, מסתבר, גם הוא כלי לקבלת החלטות, אפילו אם ניסיתי להתכחש לזה קודם.

האהבה שלי לילדים שונה מכל רגש אחר. יש בה משהו ראשוני, חייתי, לא סביר. אני חושד שזה מתחיל בנוכחות שלי בחדר הלידה, איזו החתמה הפוכה שמתבצעת: במקום שהגוזל ייינעל על אמא ברווזה, אני מוצא את עצמי מאוהב לנצח בעובר פועה. יש בזה משהו פרימיטיבי. אני זוכר את התחושה שלי בכל פעם שקטנוע רועש גרם לנגה התינוקת להתכווץ בבהלה במנשא. תאוות רצח אדומה, הביאו לי את הרוכב ומצ'טה חלודה. לא הרבה השתנה מאז. כל עלבון ופגיעה בילדים שלי לוחצים על כפתור שנמצא אי שם למטה בתחתית הספקטרום, במקום הכי קמאי שיש.

מה שלא נוגד את העובדה שהם יכולים להיות מעצבנים נורא, הילדים. הם גם עלולים לפרש את עניין האהבה הזה לא נכון, כי אם אני אוהב אותם ולא משנה מה, אין לי בעצם יכולת לראות אותם באמת, לבקר אותם באמת. אין שום משקל לדעתי עליהם, למעשים שלהם. נגה ניסחה את זה יפה בתיכון, היא רוצה אישור מ"גורם חיצוני". זה שאני אומר לה שהיא מעולה לא שווה כלום.

הם טועים, כמובן. אפשר לאהוב את הילדים עד כלות ועדיין להבין שזו לא יודעת לרקוד, ושזו מזייפת. אפשר גם להתעצבן, לרצות שיעופו לחדר, לחברים, ליומיים. אז מה. זו אהבה שאינה תלויה בדבר, אבל לא אהבה עיוורת. אני רואה את החוזקות והחולשות, אני רואה אדם שלם. ואוהב את האדם הזה על אפו ועל חמתו.

חבר אמר לי פעם שילדים זה כמו סמים קשים. יקר, לא בריא, וההיי הכי גדול שיש. זה לא בלתי מדויק. אני מניח שרק כשלילדים שלי יהיו ילדים הם יבינו את מהות העניין. אני אהיה שם כדי לראות את הילדים שלהם עושים להם את המוות ולהגיד "אמרתי לכם". יש למה לצפות.

ביקור ביקום המקביל של הילדה חיילת

"וואו! יש לך מלא נמשים," אומרת בפליאה בת הכמעט שבע לחיילת ג'ינג'ית. הגענו לביקור בבסיס של אחותה הגדולה, אי שם בממש צפון. מתברר שכל חייל או חיילת בבסיס שמע על האחות הקטנה, והיא מרוצה מאוד ממעמדה כסלב.

כשעתיים נסיעה כולל עצירה לקפה, זה משך הנסיעה עד לעולם חדש לגמרי. עד לפני חצי שנה ידעתי פחות או יותר איפה חיה הבת שלי. הכרתי את החברות הקרובות שלה, חלקן עוד מהגן. יצאתי ונכנסתי בשערי בית הספר, נהניתי ממיקום טוב באמצע המיקרוקוסמוס של חיי הנגה. לא עוד. כבר כמה חודשים אני שומע על יקום מקביל שנקרא "מחווה אלון". החוקים בו אחרים, השפה בו היא ניב אקזוטי של עברית, והוא מאוכלס באנשים שאני לא מכיר. שמות שלא נדבקים לשום תמונה. עולם זר שאין לי בו מעמד. לא אזרח, לא תושב קבע, לא תושב ארעי, לא פועל זר. רק ויזת תייר זמנית.

חיילת ותיירים

זו תפנית ברוטאלית בעלילת ההורות שמבוססת על ניתוק הדרגתי. איבוד אחיזה, שליטה ומיקום בחיי הצאצאה. זה מוציא אותי מדעתי. אני מנסה לשנן שמות והגדרות. מי זו המקבילה של נגה, מה זה ישב"ס, למה אסור לי לומר "צוות" אלא "סגל". הקרב אבוד.

לבסיס אנחנו מגיעים עמוסים בציוד ומזון. נגה מתריאה שתצטרף אלינו לארוחה חיילת נוספת. מצטרפות ארבע. היה מספיק גם לעוד שלוש. סבתא שלי ניצולת השואה עם אובססיית האוכל היתה גאה. הן שבע בנות בחדר, חולקות פולקלור ענף סביב מיטות קומותיים נטולות סולם, קישוטים לחדר כדי שירגיש סוג של בית, וכמובן אוכל. בת הכמעט שבע מציצה אל תוך הארון היחיד העמוס בממתקים ומפטירה בקנאה "אתן אוכלות מה שבא לכן, אה?"

אנחנו פוגשים הורים נוספים. הם נראים כמונו, קצת נבוכים, קצת לא במקום. מתקיימים חילופי תפקידים, כאן הילדות במדים שולטות, מכתיבות את התנאים – אסור להיכנס לפני שמישהי צועקת "בן במגורים" למשל. אנחנו בעיקר ספקי השירותים. אחת השותפות לחדר של נגה נזכרת בפנים נפולות שהכביסה המלוכלכת נשארה איתה, במקום לעשות את דרכה למכונת הכביסה בבית ההורים. היא מזהירה את שאר הבנות מגורל דומה. אנחנו לוקחים איתנו את הכביסה הביתה.

נגה עורכת לנו סיור בבסיס. מעט מאוד השתנה מאז שאני נשארתי שבת. צה"ל משמר את עליבות המבנים ונביבות השלטים באופן מעורר הערכה. היא מרגישה שם בבית. והיא יפה להפליא במדים המדוגמים, והחברות שלה חמודות והאנרגיות חיוביות ונינוחות. זה ממלא אותי אושר, אבל אני רק תייר. הוויזה מוגבלת, והשעה שבה עלינו לקחת את הכביסה ולהדרים מתקרבת.

אנחנו נפרדים ליד האוטו בלי להתחבק כי הפקודות של נגה בקרבת מקום. צריך לשמור על פאסון. הן לא יודעות שלפני דקה ליוויתי אותה ליום הראשון בכיתה א', כשהיא עוד הביטה בי בהערצה במקום לגלגל עיניים. היא לא הבת של, היא המפקדת. אחרי הכול, אנחנו בעולם חדש.

 

הופעת החימום של צדקני המקלדת

ב-1989 הורשע יובל מסנר (צ'לן, מלחין וממקימי להקות "טאטו" ו"בלגאן") באונס. הוא ישב חצי שנה בכלא, השתחרר והמשיך לנגן. בשנים שחלפו מאז הוא הקים משפחה, פעל בהרכבים שונים, כתב מוזיקה להצגות רבות ולסרטים, זכה בפרסים ולא עבר על החוק. חיפשתי בנרות ראיונות שערכו איתו. לא מצאתי. בשבוע שעבר השתתף מסנר בשתי הופעות איחוד של להקת "טאטו" שנערכו לכבוד 30 שנה ליציאתו של האלבום היחיד של הלהקה, "חתוך תוכן". ברשתות החברתיות לא אהבו את זה ועלו להתקפה.

טוויטר ופייסבוק רעשו. קריאות להחרמת ההופעה, דרישות מחבריו של מסנר ללהקה, ערן צור ואלונה דניאל, להוקיע, להתנצל, לבטל. השניים נמנעו מלהגיב, צור פרש מטוויטר ומחק תגובות בפייסבוק, מה שהוסיף שמן למדורה הרוחשת. צדקני מקלדת בשלל אמצעי תקשורת לא היו מוכנים להסתפק בפחות משיימינג פומבי נוסח "משחקי הכס" בכיכר העיר.

העולם מלא אנשים שביצעו מעשים איומים, חלקם גרועים מזה שביצע הצ'לן של "טאטו", נענשו, השתקמו, והמשיכו בחייהם. בני אדם, כמו החיים, הם עניין מורכב. לא שחור או לבן. אני לא מכיר את מסנר. אולי הוא חלאה ותו לא. סביר להניח שיש בו אי אילו רבדים מעבר. בכל מקרה הוא נשפט, הורשע, ריצה את עונשו, וזכותו להמשיך הלאה ולחיות את חייו. אבל צדקני המקלדת לא מוכנים לקבל את זה. מילא טוויטר, אבל צפי סער בעיתון שמיועד לאנשים שחושבים פה ושם קובעת כי אם מסנר רוצה, מותר לו ללמד מוזיקה בבית, ורצוי רק לבנים.

צדקני המקלדת יודעים הכול. הם היו בחדר כשזה קרה, הם ריחפו מעל דוכן השופטת, הם לא למדו משפטים אבל יודעים שהיא טעתה בגזר הדין והם כתבו את הפרוטוקול שקובע מה מותר ומה אסור לעבריין לעשות במשך כל ימי חייו. הם גם יודעים איך צריכים צור ודניאל לנהוג בחברם זה יותר מ-30 שנה – לנטוש, לבייש. אולי ככה הם מתנהגים לחברים שלהם. ואולי יש אמת בטענות שלהם. אני לא יודע. היעדר הספקנות שלהם הוא שמוציא אותי מדעתי. החיבה ללפידים וקלשונים – מעניין על איזה צורך היא עונה.

ברשת קצפו כי מסנר לא היכה על חטא, טענו לזחיחות, כאילו מסנר מתראיין מעשה אייל גולן או אלאור אזריה, מקבל שערים בעיתונים גדולים וטוען שהוא זך וטהור. חשבתי על כל הדברים שמסנר היה יכול לעשות בלי לספוג את קיתונות הזעם האלה – לנהוג שיכור ולדרוס למוות קשישה, לירות בילדים פלסטינים במהלך שירותו הצבאי, למכור סמים קשים, להכות מישהו ולהפוך אותו לנכה. ואז לשבת בכלא, לחזור לחיים ולנגן בלי שאף אחד יפצה פה.

נוח, נעים ומוגן מאחורי מקלדת. אני יודע, גם אני מבלה שם לא מעט זמן. כל כך קל לכתוב, ללחוץ על כפתור, לשגר דעה נחרצת לעולם. זה מפתה, זה עושה נעים בגב, זה עונה על צרכים וחסכים. מסנר הוא לא הסיפור. הצדקנות, הנחרצות, הדיבור בכותרות בלי טקסט וסבטקסט, פרופורציות ועומק, הם העניין. האצבע המקלידה קלה מדי.

כשהגעתי להופעה לא ראיתי זכר לזעם הקדוש. אף אחד לא נטש את המקלדת כדי להגיע ולמחות בלייב. הבארבי היה מלא. עברו מאז חמישה ימים, המקלדות כבר מכוונות למטרות אחרות. כי הרי יש הרי כל כך מעט זמן, וכל כך הרבה פוסטים צודקים וקדושים להעלות.

נו רק תודיע שאתה חי

"תגיד לאמא שאני בסדר ושמטפלים בי יפה," הוא כתב. מי מטפל בך יפה מי, כתבתי לו בעצבים, השובים שלך? אחרי שעתיים הוא ענה "כן". ילד בן 15 נוסע עם חברים לישון בחוף הים ומשתמש בסרקזם בווטסאפ כי הכריחו אותו לדווח שהוא חי. אני חייב לדעת שהוא חי, מה אכפת לו? תקליד 3-4 מילים ביד שלא מחזיקה את כוס הפלסטיק עם הוודקה הזולה.

אין שם מבוגר אחראי, על החוף. הוא אומר שלא צריך, ובאמת למה צריך מבוגרים בכלל, ילד בעל זבוב שלי. כשהייתי בגילו נסעתי עם חברים לאילת. אין לי מושג מה חיפשנו שם. לא היה טלפון נייד לסמס איתו מסרים עוקצניים. לא זוכר אם התקשרנו למישהו. לא יודע אם מישהו דאג לנו, ניהל משא ומתן לחלץ אותנו, שקל לשלוח אספקה. מה כבר יכול לקרות? עבודות כפייה במק-דיוויד? שרדנו כדי לספר.

אני לא יודע אם מה שאני מרגיש זו דאגה. לילד יש תושייה, חוש כיוון ויכולות הישרדות יותר מלכל שאר בני המשפחה שלו גם יחד. הוא עם המון חברים, חנונים וסאחים בדרגות כאלה ואחרות, בחוף במרכז הארץ, לא בודד בנקודת ההשתזפות המועדפת על דאעש בסיני. זה דחף שאינו בר כיבוש, צורך נפשי בזריקת הרגעה מרחוק, שמישהו יאשר שהכול בסדר. מאוד יכול להיות שאם הרשתות הסלולריות היו מתפוגגות ולא היתה שום דרך לתקשר עם נער החוף הייתי ישן בשקט. אבל ברגע שיש אפשרות לאישור ואישוש והרגעה, היא הופכת להכרחית.

ואולי זה מאבק שליטה. אתה תעדכן כי אמרנו לך, כי אתה אולי מטפח בסתר שאיפות עצמאות, מגלגל עיניים וחושב שההורים שלך לא מבינים כלום, אבל יש לנו עוד כמה קלפים בשרוול. אנחנו מחזיקים את המושכות ולא נהסס למשוך בהן. להראות מי כאן הבוס.

זה לא משנה, אין טעם לנסות להבין את מה שאין בינו לבין היגיון דבר וחצי דבר. כשהיינו בבודפשט הגענו למעבר חצייה. הושטתי יד מגוננת לעצור את הנער בן ה-15, כאילו שביומיום הוא לא משוטט בתל אביב חופשי ונטול השגחה. הוא התעצבן, ואני נזכרתי באמא שלי עושה בדיוק אותו דבר, אוחזת בזרועי מול כביש לא סואן כשאני כבר הורה בעצמי. נזכרתי שזה עיצבן אותי, הבנתי למה זה מעצבן אותו, והיה לי ברור שאין לי שום כוונה להפסיק לדאוג, להפסיק לדרוש הודעות הרגעה, להפסיק לשלוח יד מגוננת מול המכוניות בכביש. אף פעם. יום יבוא והפיליפיני שלי יידע שצריך להרים יד כשתומר בן ה-50 פלוס מנסה לחצות. ושיסמס אחר כך כשהוא מגיע הביתה, לעזאזל.

%d בלוגרים אהבו את זה: