״ואם היית יכול להפסיק לעבוד מחר? נניח שהיה לך מספיק כסף לחיות כמו שאתה חי עכשיו, היית הולך על זה?״ בת הזוג ואני יושבים בבית קפה בשבת בבוקר, הזמן הכי פחות עבודתי שיש. אני אוהב שיחות תיאורטיות על דברים שלא יקרו. התשובה האוטומטית שלי היא כן, ברור שכן. עוזב מחר, וחי את החלום העירוני שלי: נרשם לתואר לא פרקטי כלשהו (היי פילוסופיה, מה קורה היסטוריה), מתאמן באיגרוף, לומד ערבית, הולך להרצאות על אמנות, מסיבות, הופעות. פלוס ערב שקט בבית פה ושם. 

השיחה מתנהלת אחרי שבוע קשה אך מוצלח בעבודה. ביום חמישי התקיים סוף סוף אירוע שיזמתי וארגנתי, מה שמכניס אותי לפוזיציה הלא אהובה של צל״ש או טר״ש. אם זו הצלחה זה שלי, אם זה כישלון – ובכן, גם שלי. כל השבוע, בנוסף לפרויקטים הרגילים שעל הפרק, היה לי זמן לחשוב על מה עלול להשתבש, לחשוש מסצינת הקיץ של אביה, ועוד כהנה וכהנה.

אנשים הגיעו, הכל עבד, ומה שלא – תוקן וסודר בלי שאף אחד כמעט שם לב. את היום והשבוע סיימתי מותש,  רובץ כמו זומבי על הספה, לא מסוגל לשום מאמץ קוגניטיבי מעבר למשחק מטופש בטלפון. מה שמעלה את השאלה האם זה שווה את זה. האם כל העניין הזה של ״עבודה״ שווה את זה. 

בתקופה שבין העיתונות להייטק הייתי מובטל כמעט שנה. הופתעתי לגלות כמה זה קשה. כמה ההגדרה העצמית שלי תלויה בתעסוקה, כמה היעדר מקום עבודה מסודר פוגע באיך שאני מרגיש מול העולם. לפני כן כששאלו אותי מה אני עושה עניתי על אוטומט, כולל השם ״ידיעות אחרונות״ על כל מה שכרוך בו ומעיד עלי. היום אני אומר ״ווייז״ או ״גוגל״ והאפקט דומה. כאילו עצם הגיית השם המפורש מעבירה למאזין סט מסוים של הנחות והערכה שמתלווה למותג, שמוכר אותי כמישהו מוצלח,ממצב אותי במקום טוב בעולם. 

בתקופת הבין לבין, בלי עבודה, בלי שם לחסות בצילו, הרגשתי אבוד. כאילו הוסר ממני שריון שבכלל לא ידעתי שאני לובש. אני מניח שהתחושה הזו מושפעת מגיל, מצב כלכלי ועוד ועוד. אבל בסופו של דבר חסר לי מרכיב בסיסי בשיח שלי עם העולם. הרגשתי לא שלם.

אני מניח שאני לא פתית שלג ייחודי. אנחנו חיים בעולם שבו מוסד העבודה כמעט מקודש, הכרחי, אקסיומה. חלק מסדר הדברים הטבעי, למרות שאין שום דבר טבעי בלבלות את רוב הזמן שלי במשרד, ולא עם הילדים, חברים, או סתם לעשות מה שמתחשק לי. בעוד מאה שנה אנשים יסתכלו עלינו כמו שאנחנו מסתכלים על מי שחי בזמן המהפיכה התעשייתית. הם לא יבינו איך הקדשנו כל כך הרבה זמן למשהו שתיאורטית נועד רק לאפשר את החיים שאנחנו באמת רוצים לחיות.

אני חושד שפנסיה מוקדמת, כמו פנטזיות בתחומים אחרים, היא רעיון יפה שלא כדאי להגשים. לא כי לעבוד קשה היא הדרך אל האושר, אלא כי מאוחר מדי בשבילי. אני כבר מחווט ומתוכנת. זה היה שבוע קשה אבל בשורה התחתונה מספק. כשסיפרתי לתומר על ההצלחה של האירוע התגובה שלו היתה ״אחלה, אוהבים אותך שם במטריקס״. כן נו, נחמד לי במטריקס. התואר בפילוסופיה יחכה. 

זה היה שבוע נהדר, זה היה שבוע קשה. דברים התנהלו כמו שצריך – בעבודה, באימונים, בחיים עצמם – ולהכל נלווה צליל צורם, כמעט בלתי נשמע. הפרעה קטנה בשדה הראייה, רעש רקע מעצבן מהרחוב, צעד קצת לא יציב, לא בקצב. 

ובלילה שבין חמישי לשישי התעוררתי שוב ושוב, חסר שקט ומנוחה. ושכבתי בחושך מנסה למצוא אשמים: לא שתיתי גלונים של אלכוהול, לא אכלתי יותר מדי, קפה אחרון אי שם בצהריים, נכנסתי למיטה בשעה סבירה, למה אני ער בארבע בבוקר.

בקפה שלמחרת לא הייתי טרוט העיניים היחיד. בלילה, כשהחושך וההגנות יורדות, אנחנו מתחילים להתמודד. ואולי בעצם להפך, מפסיקים לתחזק הגנות ונורמליות לכאורה, והכאוס שוטף פנימה. טסתי לאפריקה עם סיום המלחמה, נשמתי אוויר נקי מטילים, וחזרתי היישר לשגרה החדשה. יש לזה מחיר.

השגרה החדשה היא מעטה קרח דק. היא יציבה לכאורה: תמה המלחמה, לכאורה. הפסקת אש בצפון, לכאורה. הספריות פתוחות, אירועים מתרחשים, אפשר לתכנן קדימה. לכאורה. אלא שצליל של אופנוע בלילה עדיין מחדד את החושים ומכווץ את השרירים, והכותרות לא מפסיקות לקפץ מצד לצד: מתקרבים להסכם אבל מתרחקים ממנו, אף אחד לא רוצה להתחיל ללכת מכות שוב אבל הנה זה תיכף קורה, ומיצרי הורמוז, אלסטיים כמו מתעמלת אולימפית, תכף נסגרים/נפתחים. 

ובתוך כל זה אני יושב במשרד ומקבל זימון לפגישה שמתוכננת לסוף מאי ומתמלא זעם לא סביר על מי שזה לא יהיה שמתיימר לחשוב יותר מיומיים קדימה. מאיפה ההיבריס, עזות המצח, לדעת מה ירצו האלים וטראמפ שמניעים את כולנו על לוח דמקה ענק – כי שחמט זה בטח לא – ובהתאם להזמין אותי לפגישה בשלוש בעוד נצח, באמצע השלום עולמי/מלחמת נצח שתכף יגיעו או לא. 

למישהו נוח להחזיק אותי ככה, חרד, מתוח, ידיים על המקלדת ורגליים מוכנות לריצה למקלט. זה משרת אינטרסים, זה ממלא ארנקים, זה ממלא אותי כעס. אני מנסה לנשום, לזכור מי האויבים האמיתיים ומי המדומים, להרים את הראש ולהסתכל קדימה, למרות הכל, גם אל הפגישה ההיא בשלוש, אחרי, לפני או באמצע המלחמה. 

אחרי שאנחנו סוגרים את תאריכי הטיסה לרואנדה וקניה השותף שלי לנסיעת העבודה שואל בעדינות אם שמתי לב שלא נהיה בארץ ביום הזיכרון. שמתי. זו תהיה הפעם הראשונה הרחק מטקסים ובתי קברות. זה משמח, זה מסקרן. 

אנחנו מגיעים לרואנדה בזמן שבארץ מציינים את יום השואה. הזמנו סיור מודרך בעיר הבירה, קיגלי. באתר הופיעה תוכנית מסודרת לסיור, אבל כמו שנבין בהמשך, באפריקה תוכנית היא המלצה לא מחייבת. כך שהאטרקציה הראשונה שאנחנו נלקחים אליה בלי שידענו או הסכמנו היא מרכז הנצחה לקרבנות הטבח של בני שבט ההוטו בבני שבט הטוטסי. ברחנו מיום שואה אחד והגענו היישר למתחרה, מסתובבים במעין יד ושם רואנדי, שומעים סיפורי זוועה על שכנים שהורגים שכנים עם מצ׳טות ורובים. הכל מטרגר, האסוציאציות נעות בין מחנות השמדה לשבעה באוקטובר. מיליון איש נרצחו במהלך מאה ימים, ואנחנו תוהים אם להגיד להם שהשואה שלנו גדולה יותר, מוותרים ועוברים לתחנה הבאה בסיור. יש הרבה מה לראות. 

יום אחרי אנחנו כבר בנמל התעופה הקטנטן בקיגלי, בירת רואנדה. חייל מנופף למונית שלנו בכניסה, מפנה אותה אל מאחורי ביתן קטן ומסמן לנו לצאת. זכרונות ממרכז ההנצחה של אתמול ומחשבות על הוצאות להורג, ואחרי בדיקה שגרתית מאפשרים לנו להמשיך הלאה, לטיסה לקניה. 

בקיגלי הסתובבנו ברחובות כמו, ובכן, תיירים. מצלמה תלויה על הצוואר, טלפונים בידיים. בניירובי זה סיפור אחר. נהג אוסף אותנו משדה התעופה, ואין דבר כזה להסתובב סתם כך ברחוב. בששת הימים הבאים אנחנו משונעים ממקום למקום. במלון ובמשרד יש בכניסה מכונת שיקוף וגלאי מתכות, ועוד לפני שמגיעים אליהם יוצא שומר ובודק את המכונית: מקל עם מראה כדי להציץ בתחתית, תא מטען, דלתות, תא כפפות. רק אחרי כל זה אפשר להיכנס פנימה, לחלל נקי, מעוצב, מערבי. בחוץ? בחוץ עולם שלישי. ברחובות יש ביוב ואין מדרכות או תאורה. עיר של קצוות. 

במשרד אנחנו שואלים את אחד המקומיים אם באמת מסוכן לנו להסתובב ברחוב. הוא חושב לרגע: ״עדיף שלא״. אחר כך הוא שואל אותנו בעדינות על המצב בישראל, ואיך חיים עם טילים על בסיס יומי. ברור שהוא מרחם עלינו, כי איך אפשר לחיות ככה. אנחנו מרחמים עליו, איך אפשר לחיות במדינה שאי אפשר ללכת בה ברחוב  בלי חשש. כולנו צודקים. 

יומיים לפני סוף המסע מגיע יום הזיכרון. אני לא מרגיש כלום, וזה נפלא. בכל פעם שאני מציץ בכותרות אני קצת מופתע להיזכר שהיום הוא ה-יום. חברים שואלים בווטסאפ מה שלומי ביום המסובך הזה, ושלומי מצוין. אני מרגיש כמו אדם שסובל מאלרגיה חריפה, שנסע למקום עם אקלים ידידותי. פתאום אפשר לנשום. זכרונות קשורים למקומות, ואפריקה כל כך רחוקה. 

זו היתה נסיעת עבודה מוצלחת, זה היה מסע מפרך ומרתק, זו היתה הזדמנות להתרחק ממלחמות, לפחות אלה שנוגעות לי. בדרך חזרה אל על מארגנת לי תזכורת לשכונה שבה אני גר והמזוודה שלי נעלמת, ומגיעה רק יומיים אחרי. אי ודאות, דיסאינפורמציה, מערכת אטומה. כמה טוב שבאת הביתה. 

האזעקה האחרונה, בלילה שבין חמישי לשישי, גמרה אותי. במהלך היום מצב הרוח שלי עלה וירד בין הודעות טקסט על חזרה לבית הספר לכותרות על הנה הפסקת האש קורסת. אף אחד מחדלי האישים שמנהלים את הסיפור הזה לא התייצב לענות על שאלות ולהגיד מה קורה ומה צפוי. חרא של שירות לקוחות. לקח לי זמן להירדם, שכנעתי את עצמי שאני פרנואיד, נרגעתי לבסוף, והתעוררתי לצליל אזעקה נטולת התראה. 

כמו רוב בני האדם אני לא מתמודד היטב עם אי ודאות. היה לי קל יותר כשידעתי שיש מלחמה, וכדאי שהבגדים יהיו מוכנים ליד המיטה כדי להיות ייצוגי במקלט באזעקה של שתיים בלילה. אי הידיעה, החיים עם האזעקה של שרדינגר, מוציאה אותי מדעתי. היכולת לתכנן קדימה מצטמצמת לשעות, אולי ימים ספורים. 

למחרת אני קורא שכל חצי שעה פלוס מינוס יש אזעקה בצפון. בלי התראה. איפה אני עם המלחמה לפריבילגים במרכז ואיפה הם. החיים מרגישים כמו גירסה מעוותת למציאות שלפני השבעה באוקטובר. שקט במרכז ואש בקצוות, רק שהפעם במקום טפטופים מעזה בדרום, מטחים מלבנון בצפון. השמדנו, ניפצנו, מיגרנו וחזרנו להתחלה. 

בשישי אני רוקד במסיבה, במקום הומה אדם, נטול דאגות ומרחב מוגן, בלי לחשוב על אפשרות של אזעקה, איזה כיף. אבל זה נכון לאותו ערב, אותו רגע. מחר זה כבר סיפור אחר. כל כך הרבה דברים נשחקו ונשחקים בשלוש השנים האחרונות, ובראש הרשימה ניצב האמון. במנהיגים, בצבא, במערכת, ובעצם במציאות עצמה. מה שהיה בלתי סביר לחלוטין לפני דקה הוא הנורמלי החדש. נשיא אמריקאי מצייץ שהוא תכף מוחק ציווליזציה, זה לא היה בבינגו שלי לחיים האלה. 

אי ודאות היא חלק אינטגרלי ומעצבן מהחיים, אני מבין ומקבל את זה. אבל האשליה של יציבות חשובה לי. אני קם בבוקר ויודע שרוב הסיכויים שמה שתכננתי להיום, למחרתיים, יקרה. יקיצה לעולם שבו הכל כאוטי ולא צפוי מעייפת אותי. אני מרגיש את השרירים המנטליים שלי מתחילים להסתגל לכל זה. אני לא בטוח שזה משמח אותי. 

את הבקתה בערבה הזמנו אי שם בינואר, כשעוד חיינו באשליה של נורמליות מלבלבת. המטרה היתה להימלט מליל סדר שבו שנינו נטולי ילדים, לא מטילים מתפצלים. ביום הנסיעה ארזנו את כל מה שצריך לחופשה ישראלית: אוכל, בגדים, ספרים ושמיכה להשתטח עליה על הקרקע במקרה של אזעקה באמצע כביש מהיר. הטילים איראנים אבל הרולטה לגמרי רוסית. 

הבחור החביב שקיבל את פנינו סיפר שמתחילת המלחמה היו במקום שתי אזעקות. הנה ההגדרה החדשה לאיכות חיים הרחק מהעיר הסואנת. הוא הסיע אותנו לבקתה מבודדת בלב מדבר, מצוידת בכל מה שצריך: אין טלוויזיה, אין וויי.פיי, קליטה סלולרית בחצי כוח. לכאן באים כדי לנוח, להתנתק. 

לקח לנו כמעט יום להסתגל. הרגשתי את זה בכתפיים: מתח שלא ידעתי שנמצא שם מתאדה ונעלם לאט. בשלב מסוים אנחנו כבר לא מחכים לצליל ההתראה, מפנימים את השקט. זה נפלא. הזמן זז אחרת, לא נמתח ונמדד בין אזעקות. אני חושב על האנשים שגרים בכפרים נידחים באיראן, וממשיכים את היומיום כרגיל, מודעים באופן כללי ומעורפל שכן, יש מלחמה. 

אבל הניתוק חלקי. פה ושם יש קליטה, ומדי פעם אנחנו מטיילים לרחבה ציבורית שבה יש גם וויי.פיי. השארנו מאחור משפחות וחברים, והדיווחים על המתח והסכנה במרכז פולשים למרחב המדברי. זה דומה לתחושה בזמן שהייה בחו״ל כשבישראל מתלקח עוד אירוע, שילוב של הקלה ואשמה ושביב רצון לא הגיוני לחזור הביתה. 

הכותרות מדלגות בין סיום המלחמה תוך ימים לבין ״זו רק ההתחלה״, בין כותרות ז׳רגוניות על חימושים ומטרות חיוניות בטהראן, לגן ילדים שנחרב בגוש דן. אני נתקל בפוסטים ארוכים שמפרטים למה בעצם ״אנחנו״ מנצחים: כי לצד השני יש יותר אבידות, נגרם לו יותר נזק, מתמטיקה של פצצות שהומטרו כאן וכאן, ולתיבול קצת שיימינג שמאלנים, בנוסח תגידו תודה לצה״ל ותפסיקו להתבכיין. המורה שלי להיסטוריה אמר לנו שכשמנצחים לא צריך להסביר. כל גרפומניית המלחמה הזו בעיקר עלובה. אם כל מה שהצד השני צריך לעשות כדי לנצח זה להישאר בחיים, אין צורך לספור גיחות. 

בלילה האחרון אני מכין את הכתפיים לקראת החזרה, מוכן להעמיס שוב את המתח היומיומי השוחק, ולמרות הכל כבר מתגעגע ורוצה הביתה. אני שמח לקראת הספה שלי, לקראת הבת שלי, ומרגיש את הכעס על חבורת חדלי האישים העלובה שמנהלת את האירוע הבלתי נגמר הזה, מכל הצדדים, מבעבע מחדש. שעה אחרי ההגעה לעיר מתרוננת התראה ראשונה. אני מנסה לשמור בלב עוד קצת שקט מדברי בדרך למקלט. 

בצהרי יום ההולדת שלי נכנסתי למקלט +של בנק עם מרגריטה קפואה וחיכיתי לראות מה יקרה. היו לי תוכניות לציון האירוע, זו לא היתה אחת מהן. ההתראה היתה העשירית באותו יום, כאילו האיראנים משתתפים בשמחתי, ומשגרים זיקוקים לכבוד האירוע. איזה יופי. יצאנו לאכול צהריים מתוך אופטימיות זהירה שדי, היו מספיק התראות והנה נרגע. ובכן לא.

ערב לפני התאריך המדויק קבעתי דרינק עם חברים. הבר נבחר בין היתר לפי מידת הקרבה לשלל מקלטים. בבוקר יום ההולדת קמתי אסיר תודה על ליל שינה רציף. במקלט התברר שאני חולק את התאריך עם ילדה חביבה בת שבע, שהספיקה כבר לעבור קורונה, טבח ושתי מלחמות. רזומה נאה. 

בין התראה למקלט הגיע איש מקצוע לתקן את דלת המרפסת, שנפגעה ביום הראשון למלחמה. תהיתי אם זה לא מוקדם מדי, אם לא עדיף לחכות עד שתסתיים המלחמה ולתקן במרוכז את כל הנזקים שעוד יצטברו. מה יקרה אם הדלת תיהרס שוב, אם כל הדירה תתרסק. מצד שני, האם באמת יהיה סוף למלחמה? היום המשיך בין אזעקה לאזעקה, כולל המרגריטה במקלט. למחרת בבוקר קמתי לשולחן הפתעות עם סידור ממתקים באדיבות הצאצאה, ממתין לצליל הצורמני של פיקוד העורף. 

האזעקות הפכו לפסקול קבוע. כשעוברות יותר מדי שעות בלעדיהן אני מוצא את עצמי נדרך. הציפייה גרועה יותר מהדבר עצמו. בתחילת המלחמה לא הצלחתי להירדם בלילות, ממתין לטילים, ומתקשה לחזור לישון אחרי השיבה מהמקלט. היום הגוף מתפקד באופן אוטומטי. אני נרדם בלי קושי, כשההתראה מתחילה לטרטר אני חצי לבוש לפני שאני לגמרי בהכרה, ואחרי שהכל נגמר נרדם שוב בקלות. שגרה. יום ההולדת השתלב בה יפה. יום אחרי יצאנו לבר, ההתראה הלילית הגיעה גם אליו. אנחנו חיים במערכת מתעללת, והתרגלנו. כמה שעות בלי התראה הן חסד, איזה כיף, לא ניסו להרוג אותנו כבר המון זמן. 

ליום ההולדת הבא אני מאחל לעצמי מציאות חדשה. לא הפוגה בין סבבים, לא הכנה לעוד מלחמת תקומה עם או בלי אריות. רק שגרה שקטה, נורמלית, פוליטיקה משעממת של הסכמים והצהרות מכובסות, ופה ושם קצת מהמצרך הנדיר הזה, תקווה. 

המילה החביבה עלי במלחמה הזו היא Resilience. אני כותב אותה באנגלית כי אני לא בטוח לגבי המקבילה העברית המדויקת. המילה הכי קרובה היא אולי עמידות. לא קשיחות, בטח לא חוסן. דברים קשוחים וחסונים נשברים, אפילו צ׳אק נוריס מת בסוף. 

המשמעות של Resilience לפי מילון קיימברידג׳ היא היכולת לחזור להיות שמח, מצליח וכו׳ אחרי חוויה רעה. משמעות נוספת היא היכולת של חומר לחזור לצורתו המקורית אחרי שמותחים או מועכים אותו. בשני המקרים זה מתאים יפה לחודש האחרון של ריצה למקלטים, תפקוד במינוס שעות שינה, ובאופן כללי חיים שמתנהלים בין ניסיונות יומיים להרוג אותי. 

חשבתי על כל זה תוך כדי קריאה של ציוצים ופוסטים ברשת, על כן חוסן לאומי או לא, שמאלנים בכיינים שלא אסירי תודה מספיק על טייסנו ומיירטנו הגיבורים וכל זה. בכל פעם שאני קורא על חוסן לאומי, בעיקר אם הדוברים הם נציגי השלטון, אני נתקף חשק להושיט יד ולבדוק אם לא כייסו אותי. אתם אומרים חוסן לאומי, אני שומע נוכלים שמנסים לגרום לי להיות אסיר תודה על מה שמגיע לי מלכתחילה, ועל הדרך גם לסתום לי את הפה כדי לא לשמוע ביקורת. 

לבקר זה חשוב. נחזור להגדרה המילונית: אם אני רוצה לחזור להיות שמח ומצליח אחרי אירוע נורא – נגיד, מלחמה – כדאי שאבין מה גרם לאירוע הזה ואיך יכולתי להתנהל במהלכו טוב יותר. לקחים, מסקנות, שיפורים לעתיד. המערכת לא רוצה שאתלונן. היא רוצה חוסן בנוסח ״כל הכבוד לצה״ל״, כותרות על עוד תקיפה מוצלחת ממש בלב טהראן, אחדות מזויפת ואפס ביקורת בונה. כיפת ברזל רועמת ואזרחים צייתנים שלא שואלים שאלות. אינני מעוניין. 

וכך אני שומר על עמידות בזמן מלחמה: אני יורד למקלט וממשיך לעבוד גם כשאני עייף מליל אזעקות. אני הולך לאימוני איגרוף, לבתי קפה, לברים, מסרב לתת ללחץ ולחרדה להכתיב את שגרת היומיום. ואני ביקורתי. כי גם זה משהו שאני עושה בשיגרה – מנסה לבחון, לבדוק, ללמוד ולהשתפר. ואני כועס. על זה שלשכנה הקשישה שלי אין מקלט בבניין וסיכוי להגיע למרחב מוגן כלשהו. על זה שאף אחד מהאנשים שמתיימרים להנהיג אותי לא חושב להתייצב מול התקשורת ולענות על שאלות, לספק תחזית, לתאם ציפיות, לקחת אחריות. אני לא מתכוון לנופף בדגל ולהצדיע. מעדיף להיות עמיד.

השכנה עם הכיסא המתקפל הירוק מגיעה למקלט אחרונה, כשצלילי האזעקה כבר דועכים. יש מתח מובנה בכניסה שלה: בדקה התשעים, כשכבר רוצים לסגור את הדלת. זה מעצבן, אבל בניגוד לרוב המתמגנים היא גרה בבניין שאליו שייך המקלט. כל דיירי הרחוב הקטן מגיעים אליו כי הוא מרווח וגדול ואין להם חלופה קרובה אחרת. כשהיא נכנסת המבט שלה אומר חמיצות ותרעומת, מה האספסוף הזה עושה בבית שלי. 

יש לי מקלט מטר מהבית בתל אביב, ובבניין של בת הזוג שלי בגבעתיים. בשניהם אני אורח: אני לא שייך לאצולת הממ״ד, ובבניין שלי אין שום דבר מוגן. בין אזעקה להתראה לניסיון להשלים שעות שינה אני קורא כותרות ופרשנויות סותרות. מצד אחד: זו מלחמה פוליטית איומה, אין מיגון, הכל נוראי. מצד שני: זו מלחמה בתנאי VIP, עשר דקות התראה כדי שתוכלו להגיע בנחת למקלט/ממ״ד/ממ״ק עם כוס קפה ביד, מה אתם מתבכיינים. כנראה ששני הצדדים צודקים. 

בבליץ על לונדון נהרגו או נפצעו קשה 30 אלף איש. בלילה הקטלני ביותר נהרגו 1,436 בני אדם. לא היה להם ממ״ד או את הפריבילגיה לקטר על הצליל שבחרו בפיקוד העורף להתראה המקדימה שלהם. הבליץ נמשך כשבעה חודשים. אלה לא היו טילים בליסטיים ממדינה נחשלת, אלא מטוסי חיל האוויר הגרמני האימתני שהסתובבו להם חופשי מעל לונדון. איפה אנחנו ואיפה הם.

כל זה טוב ויפה אבל אחרי שנים של אימוץ ספרטה-שיק ובואו נחיה על החרב, שליש מדינה עדיין לא ממוגן. במונית בין גבעתיים לתל אביב אני שומע בדואי תושב זרזיר מתראיין לרדיו אחרי נפילת הטיל ביישוב. אין להם מיגון. בכלל. כשיש אזעקה יוצאים החוצה כדי לא להילכד חלילה בבניין מתמוטט ומקווים לטוב. הוא מספר שהבן שלו התגייס לצבא, רצה לתרום. הסאבטקסט הנאיבי הוא ציפייה שהמדינה תגמול לו איכשהו, למשל במילוי חובה בסיסית לאזרחיה בצורת מקלט. איזה תמים בחיי. המדינה עסוקה בהצהרות על ניצחון לדורות או עד לסבב הבא, ושהאזרחים שלה יסתדרו בעצמם לפי יכולתם, לפי הקאסטה שאליה הם שייכים. 

אם אתה הייטקיסט תל אביבי פריבילג כמוני יהיה בסדר, אם אתה עני, גר בפריפריה או לא יהודי, אנחנו משתתפים בצערך. בשישי האזעקה תופסת אותנו במכונית, ואנחנו עוצרים ליד אברהם הוסטל, ומצטופפים במקלט יחד עם תיירים שנתקעו בארץ וחיילים שנקלעו לאיזור. כשאנחנו יוצאים אנחנו רואים בחור שנשאר בקומת הכניסה, והמשיך לשחק ביליארד עם אוזניות על הראש, ושהטילים יקפצו לו. מבחינתו האירוע כולו הסתיים, ושיילך להזדיין המרחב המוגן. 

אני חש שאני כשיר לייסד מדור ביקורת מקלטים. הייתי באי אילו בתל אביב ובגבעתיים, במקלט של הבניין של בת הזוג, בממ״ד של הורי בן הזוג החמוד של נגה, במקלט ציבורי במרכז מסחרי, במקלט של בניין מגורים רנדומלי, בעיר האוהלים שמתחת לדיזנגוף סנטר. עם וויי-פיי, בלי קליטה, תקני יותר או פחות, אנשים חביבים יותר או פחות. 

הכותרות מספרות על אש ותמרות עשן בטהראן, תדלוקים הרואיים של מטוסי קרב חדישים באוויר ופצצות חכמות שמערימות על בונקרים חסונים. אף אחד לא יכתוב על השכנה שנלחצת מכל רחש או השכן שכנראה לא התקלח מתחילת השנה הקלנדרית. מה בין הזקפה הלאומית למציאות היומיומית. 

באמצע השבוע מגיעים לבניין אנשי מס רכוש. צמד בחורים חובשי כיפה בהנהגת אישה קצוצת שיער שכל כולה כריזמה, קשיחות וניסיון. אם היא תגיד להם לקפוץ הם ישאלו לאיזה גובה. היא נכנסת לדירה שלי, שטולטלה קלות על ידי הטיל שפגע בשכונה, ומזהה תוך שניות נזקים קטנים שאני החמצתי. היא לא הגיעה כדי לעזור למדינה לחמוק מתשלום, היא באה לעזור לי. משמח שזה ככה, עצוב שזה מפתיע אותי. אני שואל אותה כמה זמן היא כבר עושה את זה. ״מ-2018״ היא מפטירה, וקדימה לדירה הבאה.

כל יציאה מהבית מלווה במתח קל בשכמות. קניות, קפה, ביקור אצל חברים. בסוף השבוע אנחנו יוצאים לבר קטן בגבעתיים. השאלה הראשונה כמו בכל מקום היא לאן רצים כשיש אזעקה. למה לרוץ, אומר אחד משני היושבים הנוספים על הבר, אפשר ללכת. גבעתיים, תל אביב, בשתיהן חוזרים לחיות. קפה ״התחתית״ נפתח יומיים אחרי שההדף מן הטיל האיראני ניפץ את כל החלונות והרעיד את המקום מן היסוד. ברים נפתחים, אנשים חוזרים לצאת לבלות. יש משהו יפה בחוסן הזה, באי היענות לדחף להתכרבל בבית ולא לזוז. אני הולך לאימוני איגרוף שמספקים מנה של בריאות נפשית לווריד, וכשאני יורד לקומה מינוס ארבע בסנטר בזמן אזעקה אני נפעם מהצבעוניות, הרעש, החיות. מחלקים שתייה ואוכל, פה ושם מישהו מחופש, יש שולחנות פינג פונג. איזה יופי. 

אני משתף את כל זה עם חברה טובה שממהרת לשפוך מים קרים: אחרי האזעקה, כשכולם נוטשים, נשארים האנשים שאין להם לאן ללכת. העיר מלאה בהומלסים, תושבים נטולי מיגון שאין להם לאן לברוח, קשישים וסיעודיים נטולי ממ״ד שלא יגיעו למקלט בזמן, הורים לילדים קטנים שהשבוע הזה היה נצח עבורם. אבל למי אכפת, תכף מביאים פה ניצחון היסטורי לדורות, או לפחות לכמה חודשים. 

בחמישי אני מנהל שיחת וידאו עם אישה חביבה שנולדה ברוסיה, גדלה בארצות הברית, והיום מנהלת ארגון באפריקה. כמו בתחילת כל שיחת עבודה אני מסביר שיש סיכוי להפסקה פתאומית של הפגישה בגלל אזעקה. התגובה שלה מבולבלת מעט, אני מנחש שהיא שמעה משהו על הבלגאן הזה במזרח התיכון, אבל לא ממש ירדה לפרטים. הפגישה עוברת ללא הפרעה. בסוף, כשאני נפרד ממנה לשלום, היא מסכמת ב-And good luck with the war. בהצלחה לכולנו. 

לא מזמן למדתי על מושג שלא הכרתי  בזכות מדור ״עשרים שאלות״ ב״הארץ״. רטרונים – שם חדש שניתן למושג קיים כדי לדייק אותו לאור התפתחויות מאוחרות. למשל: מלחמת העולם הראשונה, שבזמן אמת פשוט קראו לה ״המלחמה הגדולה״ והניחו שזהו, לא יהיו עוד כאלה, כי סך הכל היה קשה ואף אחד לא נהנה. אז הניחו.

בניגוד לאירופאים הנאיביים, בישראל 2025 לאף אחד לא היה ספק. מלחמת 12 הימים ביוני שעבר היתה הראשונה בסדרה. כשהאזעקות העירו אותי אתמול בבוקר לא הייתי מופתע, ולא רק בגלל חרושת השמועות שמזמזמת כבר שבועות. עוד לפני מטח הסיום של מלחמת איראן (1!) היה ברור שהיא הראשונה ויהיו עוד, ושההצהרות על פגיעה ומיגור וניצחון הן רעש ריק מתוכן. 

קמתי והתלבשתי בחיפזון עם ניחוח קל של חרדה, ורצתי למקלט כדי לגלות שרק רוצים לוודא שאני דרוך ומוכן. בסך הכל מודיעים לי שהתחילה מלחמה והולך להיות לא כיף. קדימון שובב שנועד להכניס אותי למצב הרוח המתאים למסיבה. אותי ואת שאר השכנים טרוטי העיניים והמבוהלים. 

עלינו בחזרה ארבע קומות ואז ירדנו כי אזעקה. במקלט שאני מתארח בו יש שלושה כלבים. שניים שמסתדרים מצוין זה עם זה ואחד ששונא את שניהם והם אותו. בין אזעקה לרעשי מיירטים יש מדי פעם פרץ נביחות עצבני. השכנים בלחץ. טלפונים מזמזמים התרעות, אנשים מהדהדים שמועות מהטלגרם וכותרות מכל מקור אפשרי. חמנאי מת, חמנאי חי. מדי פעם מישהו מודיע, שנמאס לו, הוא יוצא, ננזף על ידי הקהל, יוצא וחוזר כשעוד אזעקה מתחילה לנגן. 

הקליטה בטלפון לא משהו. פעם בכמה דקות אני מצליח לקרוא כותרות על הלוגו ? של המבצע, והחשיבות ההיסטורית של הרגע. היה נחמד אם היה רגע לאכול. בשלב מסוים אנחנו מאבדים ספירה, אין לנו מושג כמה פעמים עלינו-ירדנו. זה מצטבר, מתיש, שוחק. זה מזכיר הורות לתינוק: אי אפשר לשים ראש, להכין קפה, טוסט, אין לך מושג מתי תגיע הצווחה העולה ויורדת הבאה.

אחר הצהריים המטחים הופכים לרצף אחד ארוך, שעה וחצי במקלט. בקבוצת הוואטסאפ של העבודה נשלחות הודעות של הורים לילדים קטנים, ויש להן ארומה של ייאוש. כשההפוגה מגיעה סוף סוף אנחנו שועטים למעלה כדי להכין אוכל, ממהרים – לבלוע, לא ללעוס. כשהאזעקה מגיעה אנחנו עדיין באמצע הארוחה. אורזים את השאריות בקופסת פלסטיק ויורדים לסבב הבא במקלט להמשיך לאכול שם, ולחכות.