ארכיון | the kids are alright RSS for this section

הפונדקאית מגיאורגיה ודברים שלא מספרים

הילדים הציגו את עצמם למדריכה. אחר כך היא ביקשה מכל אחד לעצום עיניים ולחשוב על מקום שהוא אוהב ושכיף לו בו. "מי הראשון שרוצה לספר?" שני הילדים הראשונים בחרו באופציות סטנדרטיות לאוזן מבוגרת, אבל השלישי סיפק את הסחורה: הוא הכי אוהב את גאורגיה, להורים שלו יש שם פונדקאית, וזה מקום יפה ממש.

זה קרה בסיור מוצלח במוזיאון הילדים בחולון. המדריכה הסכימה, "כן, גאורגיה זה מקום מקסים". אבא אחד צחקק בעצבנות והסגיר את הקשר לזאטוט הפטפטן. כשהגיע תור הבת שלי הרגשתי את המתח, אבל הבחירה של הילדה הותירה אותי מחוץ לאור הזרקורים. הפעם.

זה מצחיק, לכאורה. בגיל שש הסבירה נגה לאישה מבוגרת חביבה בשדרות רוטשילד שיש לה שני בתים, גורמת לאישה לחייך במבוכה ולסגת. אחותה הקטנה מסבירה לזרים באוטובוס שאבא שלה מדבר שטויות כי הוא שותה יותר מדי קפה. אחי סיפר על הבת שלו, שמצטטת את דברי הביקורת של עוזרת הבית על הרגלי הניקיון שלו ושל אשתו. קטעים עם הילדים האלה, איך הם חושפים הכול. כמה משעשע, כמה מלחיץ, כמה מטריד. ואי אפשר להסביר להם שאלה דברים שלא אומרים. שמסתירים, מצנזרים, מייפים. כי למה בעצם? הם אמרו את האמת. איך מנמקים לילד צנזורה?

זה נכון במשפחות סטנדרטיות, זה נכון שבעתיים כשמדובר בגירושים ופורמטים אחרים, לפחות עד שהילדים גדלים ועומדים על דעתם. ההורים אולי בחרו לנתק מגע ולתקשר באמצעות ערוצים מבוקרים, אבל את הילד זה לא מעניין. הוא מספר חופשי על דו"ח חנייה והעצבים שבעקבותיו, עבור בתחביבים חדשים וכלה בבני זוג. כמו ערוץ רדיו לא חוקי במדינה קומוניסטית. אי אפשר לעצור את המידע.

הסתכלתי על האבא הנבוך והמצחקק עם הפונדקאית בגאורגיה המעתירה. מה אכפת לו בעצם? מה אכפת לי שזרים יידעו שאני גרוש? שאני משתטה עם הבת שלי ודברים גרועים מאלה? עובדה שאכפת. אנחנו בעידן הסטריפטיז הגדול, הכול נחשף בפייסבוק וטוויטר, בווידויים ושיימינג ו-metoo#. ואין מסגרת אחת נכונה, למשפחות ולזוגיות ולחיים עצמם.

אבל זה בולשיט. עמוק בפנים יש עדיין את הקול שלוחש לי שזו תרמית. שאני מתיימר להיות נאור ופתוח וחופשי מהגדרות, אבל יודע שבעצם יש חוקים וכללים. יש במה להתבייש. גם כאן, בבלוג הזה, אני חושב היטב על קהל הקוראים – הילדים שלי, עמיתים לעבודה, קרובי משפחה ואקסיות – לפני שאני מנסח כל מילה ומשפט, לפני שאני חושף משהו אישי באמת. סקס, שקרים ווידאוטייפ, יש נושאים שתמיד יטופלו בזהירות במקרה הטוב או פשוט יישארו מוסתרים מאחורי דלת המרתף.

הילדים מציבים מולי את המראה הזו, קצת לפני שהם בעצמם מתחילים להתבגר ולהתבייש ולצנזר. המסקנה המתבקשת היא שבמקום להתכווץ דקה לפני שהם פותחים את הפה בפומבי אני צריך להקשיב ולסמן לעצמי, ולהגיד בקול רם במקום להחביא, ושיקפצו כולם. גם אתה אבא נבוך אלמוני, מה אכפת לך? תצעק את זה: יש לי פונדקאית בגיאורגיה! וזה אחלה של מקום.

אבא קום, יש מכות

בחמש בבוקר קמתי להכין פנקייק, לא הדבר הכי משונה שעשיתי במסגרת תפקידי כאב. תומר שאל אם ארצה לקום לראות איתו UFC, אירוע קרבות אמנויות לחימה. תחשבו איגרוף אבל עם בעיטות, מרפקים, חניקות וקצת יותר אכזריות. כל זה קורה בניו יורק והפרשי הזמן מאלצים אותנו לקום לפני השמש.

אני שמח לכל הזדמנות לקצת בונדינג עם תומר. אני לא יודע באיזו נקודה הוא חצה את קו הגבול בין ילד לנער. רגע אחד הוא ירד מההסעה, קטן וחמוד, וזינק עלי לחיבוק, ובמשנהו הוא מסרב להתחבק בפומבי, ארוך ורזה עם פרצוף פוקר. ההבדל המהותי הוא באספקת מידע מינימלית. לא עוד הימרחות בבית ושאלות וסיפורים. הוא בחוץ רוב הזמן, בצופים, עם חברים, ומתאמן באמנויות לחימה. מכאן העניין והנכונות לקום בחמש בבוקר כדי לראות אנשים מכים אחד את השני, ואם זה הגשר שאני צריך לחצות כדי להגיע לאי המבודד שהוא נער מתבגר, אין לי בעיה עם זה. בסופו של דבר אני חלק מהמגדר המסוים הזה, מכות זה אחלה.

 

לפני קצת יותר מ-14 שנה כשהרופא הכריז שהעובר-שיהיה-תומר הוא זכר, אחת המחשבות הראשונות שעברו לי בראש היתה מה לעזאזל אני עושה עם בן, האם אני אמור לראות איתו כדורגל? לשחק בשכונה? הרעיון של להיות מודל לגבריות הלחיץ אותי, הרגיש לי כמו בגד לא במידה הנכונה. תומר לא התעניין מעולם בספורט, ואת הבונדינג שלנו עשינו בסרטי מדע בדיוני וגיבורי על. זה היה לי קל, וזה היה לי חשוב, חלק מהרעיון של הורות עבורי. ההורים שלי לא התחברו לעולם התרבותי שלי כילד. המפגש שלהם עם התרבות שצרכתי התבטא בעיקר ב״תחליש את הרעש הזה״, והרמת גבה מול קומיקס ו״מלחמת הכוכבים״ וספרי פנטזיה ומשחקי תפקידים. ידעתי תמיד שאם יהיו לי ילדים אשדל ואכריח אותם לאהוב את תרבות הגיקים שלי, ובלית ברירה אשקיע ואלמד דברים שהם יתעקשו לאהוב בעצמם.

מה שמחזיר אותי לחמש בבוקר, עם פנקייק חם ומייפל תעשייתי מול הטלוויזיה. תומר תקשורתי להפליא. בדרך כלל שיחות הווטסאפ איתו נמדדות בהברות בודדות, והשיחות בעל פה נעות בין משפטים קצרים לנהימות. "בסדר", "אני הולך", "אבל מה זה משנה". עכשיו הוא מסביר לי הלוחם הזה והפרשן ההוא, על ריתוקים ולפיתות. ומעבר לזה, יש אווירה של ביחד. אם ישאלו אותו אולי הוא יכחיש, אבל למי אכפת. אני מרוצה.

האירוע המרכזי מספק דרמה קטנה: ג'ורג' סיינט פייר, אחד הלוחמים הגדולים בהיסטוריה של הענף, חוזר לזירה אחרי ארבע שנות היעדרות. כולם אוהבים את סיינט פייר, קנדי עם מבטא צרפתי כבד ועיניים כחולות וגישה צנועה וחביבה בראיונות ובסרטוני קידום הקרב. היריב שלו, בריטי שחצן בשם מייקל ביספינג, מסביר מה הוא מתכנן לעשות לזקן שקרא עליו תיגר. לכולם ברור מי האיש הטוב בסיפור הזה. אבל את תומר זה לא מעניין. הוא בעד ביספינג. לא הוגן שמי שפרש יחליט פתאום לחזור ועוד ינצח את מי שנשאר ונלחם ועבד קשה. אני מאוד מרוצה מהטיעון הזה, מהגישה שהוא מבטא. מהצצה נדירה אל המוח והאישיות של האדם שאני מגדל בבית.

אבל סיינט פייר מנצח. תומר מאוכזב אבל כבר מחכה לקרב הבא, מול מתמודד אחר, שבו סיינט פייר יחטוף. הוא מוכן לקבל דחייה קלה בקארמה והולך להתארגן לבית הספר. החלון נסגר, הגשר נסוג, אבל אני מקווה שמשהו מכל זה נשאר לשנינו בלב. עד הקרב הבא.

סקס, עסקים והמושב הפנוי במטוס

הצעה מהפכנית שתשנה את חייהם של הטסים-טסות ותזניק את חברות התעופה קדימה: בבואנו לבחור מקום במטוס, נמלא שאלון העדפות קצר – ספרים אהובים, עמדה פוליטית, יחס לסמים קלים וסקס קשה וכיו"ב. מחוויה אנונימית מתסכלת יהפוך תהליך ההושבה במטוס לפלטפורמה לשידוכים, שותפויות עסקיות, חברויות חדשות או חידוש קשרים עם מכרים שהתפוגגו במהלך השנים. קהילה של ממריאות ונוחתים שטומנת בחובה אין ספור קשרים פוטנציאליים. חברו את זה לתוכנית נקודות הנוסע המתמיד שלכם ויש לנו כאן פוטנציאל מטורף. אין בעד מה.

את הרעיון המסעיר הזה הגיתי בנסיעת העבודה האחרונה שלי. עליתי למטוס, התיישבתי, והבטתי במושב הריק שלידי. המטוס התמלא בהדרגה ואני ישבתי דרוך, ממתין לראות עם מי אחלוק קרבה אינטימית, כמעט גוף אל גוף, בעשר השעות הקרובות. אותה ציפייה מוכרת שמתחלפת באכזבה הבלתי נמנעת של חיכוך מרפקים עם זר בלתי אטרקטיבי ובעל תפיסה בעייתית של רעיון המרחב הפרטי וההיגיינה האישית. שוב ושוב אני מצפה לזרה מסתורית וחטובה שהגורל ואלי הצ'ק אין יושיבו לצדי, ולהרפתקאות הלוהטות שהיא תגרור אותי אליהן.

לא קורה.

אני לא אוהב לטוס לחו"ל.  יש משהו  כמעט אלים בחוויית הטיסה והפרש השעות. אני כבר צועד בין גורדי שחקים ומנהל שיחות עבודה באנגלית מהודקת אבל מתחת לפני השטח אני חש כאילו קרעו אותי באלימות מהמקום הטבעי שלי. ולוקח זמן לפצעים להגליד ולהפוך לצלקות. עד שהג'ט לג חולף והנפש נרגעת כבר צריך להמריא בחזרה.

כמה מהשותפים הפחות אטרקטיביים שיצא לי לפגוש:

  • רוסי גדל גוף שבז לדאודורנט
  • אמריקאי משופם שצפה באדיקות בפוקס ניוז
  • אמריקאית יהודייה שהסבירה לי שאובמה רוצה לקחת לכולם את הנשק כי הוא מוסלמי וכמה חבל שלא הרשו לה לרכוש בארץ אם-16
  • זוג טורקי שנרדם זה על כתפי זו ומנע ממני גישה לשירותים

השותפות שהייתי רוצה לחלוק איתן מושב:

  • קת'לין טרנר כמו שהייתה ב"כחום הגוף"
  • או להבדיל אלף אלפי הבדלות וכו' נגה רשף עם ויזה לארה"ב.

לא נשמע לי כמו בקשה מוגזמת. ומי השותף האידיאלי שלכם?

כשכבר אי אפשר לתקן את הצעצוע

בסוף השבוע הנורא הזה הפילה בת השש צעצוע שהתפרק מיד לשלושה חלקים. היא ביקשה עזרה, אני הרכבתי, וזהו. רציתי לבכות. כמה פשוט, כמה זמני, כמה שונה מאובדן השליטה המוחלט שקדם לכל זה.

הכול התחיל שבוע לפני הטיסה לניו יורק, כשגילינו שהוויזה בדרכון של נגה לא בתוקף. באותה שנייה החיים פחות או יותר נעצרו. תפקדתי באופן חלקי, בין טלפונים ומיילים לשגרירות האמריקאית, סוכני נסיעות ויודעי דבר. מילאתי טפסים, הגשתי בקשות, שילמתי אגרות, וחיכיתי וחיכיתי וחיכיתי, כשחללים של זמן נפערים בין הודעה לטלפון למייל.

ולבסוף, אחרי שנקבע תור לחידוש הוויזה ברגע האחרון, אחרי הדפסה של דף חסר בדקה התשעים – כולל מחשב מגמגם ומדפסת שנתקעת – נתקלנו בביורוקרטיה האמריקאית. בראיון קצר וברוטלי, ללא נוכחות הורים כי מלאו לילדה 18, נקבע שוויזה תהיה, אבל רק בשבוע הבא. נגה לא תטוס. היא בכתה והתחננה והאישה האטומה בצד השני צעקה עליה והודיעה: "נקסט!"

זה לא היה הסוף ההוליוודי אליו ייחלתי, שהיה הופך את כל הסיפור לאנקדוטה. הוא השאיר אותי כועס ואשם. כל הורה חווה אשמה יומיומית כמעט, אבל אני יותר. אם היינו משפחה נורמטיבית בפרברי השרון הייתי מרגיש אחרת. אבל גירושים ופרידה כבר חשפו את הילדים שלי לצדדים הפחות נעימים של העולם ושל אבא שלהם. המפגש בין הצורך לפצות ולהיות טוב יותר לעולם האמיתי הוא קשה וכואב.

ומכאן התגובה הלא פרופורציונלית שלי. הרי מדובר בעוגמת נפש קשה שתחלוף וקצת כסף שבוזבז. לא אירוע שיותיר צלקות, צרות עולם ראשון, מה שתרצו. ועדיין – כמה לילות ללא שינה והתקף סחרחורת אחד לא הגיעו משום מקום.

כשתומר בן ה-4 נפל, הרמתי אותו וחיבקתי חזק. כשתומר בן 14 ורוב הזמן נמצא מחוץ לשדה הראייה שלי אני חסר אונים. לא יודע אפילו מה אני לא יודע. וכשאישה זרה צועקת על הבת שלי והורסת לה את הנסיעה הנחשקת לחו"ל, אני או אמא שלה אפילו לא שם לידה כדי לגונן עליה. תאריך הלידה שלה קובע שלפני שלושה ימים היא הפסיקה פתאום להיות ילדה, והכניסה להורים אסורה.

אשליית השליטה נעלמת והולכת. יש דברים שאני לא יכול לעשות לבד, ויש דברים שאני פשוט לא יכול לעשות. אני מרגיש מובס מול ביורוקרטיה, מול עובדות החיים. אנשים שמתים פתאום, אירועים שמתרחשים בלי שהיה לי זמן להתכונן, להתארגן, לומר שלום. לכאורה יש הבדל. מה בין התרשלות בבדיקת תוקף ויזה לבין מוות פתאומי. אני לא מרגיש אותו. התחושה הילדותית היא של כוחות חיצוניים גדולים ממני, עם מטרות סמויות מן העין.

והסדקים נפערים גם מול הילדים שלי. לא בת השש. כשהיא משתטחת בגינה אני פשוט מרים, מחבק ומנחם. הנפילות שלה פיזיות, לא מטאפוריות. אבל הגדולים נחשפים בהדרגה לחלקים הפחות נעימים של העולם, ומגלים את גבולות היכולת של ההורים שלהם.

מה שנשאר לי זה לכעוס, ולהתעקש לשמר את האשליה שאני מחליט ואני מנווט, גם אם עמוק בפנים אני יודע שזה חסר סיכוי. ולהתחיל לארגן טיסה לניו יורק עם נגה, הפעם בלי הפתעות. ולהניח מדי פעם את הראש על כתף ידידותית ולנוח. ואז להמשיך.

שיחות משפחתיות וקרח ואש

מסיבות שונות ולא מוצלחות יצא שהתכנסנו אמא שלי, האחים ואני לשיחה משפחתית. אני לא יודע איך זה אצלכם, אבל חושד שאצל רוב המשפחות הפרקטיקה דומה: נפגשים בשלל אירועים, מדברים הרבה אבל לא אומרים יותר מדי. שיחות חולין, עדכונים, מידע בלתי רגיש מעל לפני השטח.

אבל ברגע שבו פגישה מוגדרת מראש כ״שיחה״, הדברים משתנים. לא באנו כדי לאכול יותר מדי קלוריות ולפטפט על רקע שאון הילדים. באנו עם אתי חפירה. התכנסנו כאן הערב כי משהו בסיסי במשפחה שלנו טולטל והתמוטט. זה מקרב מצד אחד, זה מסוכן מצד שני. ודיברנו. והעלינו תלונות ישנות, ותסכולים של שנים, ותקשורת מוגבלת של עשורים. והיו גם שיחות המשך.

והמסקנה המרכזית שהגעתי אליה הזכירה לי כתבה שקראתי, מז׳אנר סוף העולם, גרסת המדע. מתברר שמתחת לקרחוני אנטרקטיקה שוכנים הרי געש רדומים. שנים ודורות חולפים, וההרים ישנים מתחת לקרח. אלא שההתחממות הגלובלית משנה את כללי המשחק, ושכבות הקרח הנצחיות לכאורה נמסות. המעטה שהסתיר את הרי הגעש מן העולם הולך ונעלם.

מה יקרה כשההרים ייחשפו לאור השמש? הסיכוי להתפרצות יגדל, וההשפעות הסביבתיות צפויות להיות בסדר גודל של חורבן, שמד, סרט אפקטים של מייקל ביי, הצפות ורעידות אדמה וצונמי. בלאגן.

זו מוסכמה אנושית ידועה – אם תפליג מעבר לגבולות הנודעים תיתקל בדרקונים, אם תחפור עמוק מדי תעיר מפלצות משנתן. אם תחקור את החלל החיצון תיתקל בנוסע השמיני. במופלא ממך אל תדרוש, או לפחות תביא רובה. הישאר על השביל המסומן, למה לך צרות?

אני רוצה לדבר על הכול. אני לא בטוח שצריך. לפחות לא עם כולם. לפעמים קל יותר לדבר עם מישהו שקרוב אליך אבל לא יותר מדי. שיחה עם חבר נפש או בת זוג עשויה להכיל יותר מאשר שיחה עם בן משפחה. מתחת לפני השטח לא רובצים מטענים של שנים, הרי געש כבויים שמחכים לשעת כושר. צריך למדוד ולבדוק בזהירות כמה בן השיח מסוגל לספוג. לזכור מה הוא עבר, איתי, לפעמים בגללי. בדרך כלל אני מגלה שאני יכול לומר יותר ממה שחשבתי. לא תמיד. את הקרח צריך לחצוב בזהירות ובמידה. לבה משפחתית רותחת זה עניין לא נעים.

עשרה איחולים לשנה החדשה

עשרה דברים שאני מאחל לעצמי, למדינה וליקום לשנה החדשה

  1. שהצבא ונגה יסתדרו זה עם זו. ויעשו טוב אחד לשנייה.
  2. שכיתות א' ו-ט' יקלטו, יכילו ויהיו טובות לאחים שלה.
  3. שלא תהיה מלחמה גרעינית.
  4. או מלחמת אחים, או בני דודים, או קרה, או חמה. או פלישת חייזרים או צונמי.
  5. שיהיה מצוין בעבודה, או לחלופין שייפול לידי סכום כסף שערורייתי. שיאפשר להפסיק עם הדבר הזה שנקרא "עבודה".
  6. שאגלה ספרים טובים לפחות כמו  "התיקונים" המופלא של פראנזן.
  7. ש"מלחמת הכוכבים" הבא יצדיק את הציפיות ואת ההשקעה בנסיעה להקרנת חצות עם תומר, השותף שלי לענייני "הכוח".
  8. שהחברים שלי, מעטים אך משובחים, לא יילכו לשום מקום ושיהיה להם רק או בעיקר טוב.
  9. מוזיקה, המון המון מוזיקה, רצוי בשיתוף הילדים שלי.
  10. ובעיקר ומעל לכול, בלי טלפונים מבשרי רעות בבוקר, בלי קריעת וטלטול העולם, בלי לוויות ובלי שבעות. אני מקבל בהכנעה את העובדה שכל אלה עוד יגיעו. אבל אני צריך הפסקה.

אני לא מקבל את העניין הזה של איחולי שנה טובה, בטח לא השנה העברית. אני חי לפי ינואר-דצמבר, לא תשרי-אלול, ואלה גם אלה הם מעשה מחשבת אדם, מכניזם שנועד לעשות סדר וקיבל חיים משלו.

אבל למדתי שלא תמיד משנה מה אני מקבל או לא. לתאריכים, למספרים ושמות יש כוח משלהם. בערב ראש השנה הרמתי כוס יין לזכר האב הראשון, שהיה צריך להיות באותו יום בן 71, ולזכר דוד אהוב שהיה צריך להיות בן 60. אני לא יכול להתכחש להשפעה של התאריך הזה עלי, לצורך לציין אותו, לצורך בטקס שייקח את הרגשות שלי ויעשה בהם סדר. ומכיוון שהשנה החולפת הייתה מהגרועות בחיי, אם לא הגרועה מכולן, לא נותר לי אלא לאפסן את ההיגיון בצד, ולאחל ולקוות. שנה טובה. ובלי טלפונים בבוקר.

דברים שרואים כשמציצים מאחורי המסך

השבועיים האחרונים היו קשים במיוחד. המסך הוסט קצת, ובלי שהתכוונתי הצצתי לצד השני. ומה שראיתי לא מצא חן בעיני.

 שיחה אחת בענייני עבודה, לא מאוד דרמטית בסופו של דבר, אבל הייתה בה תזכורת שלא משנה כמה נפלא מצבי הנוכחי, כמה נאור ומתקדם המעסיק, זו עדיין עבודה. ויתקבלו החלטות שלא אוהב ואיאלץ לחיות איתן, אנשים שלא יבואו לי טוב, פוליטיקה קטנונית ופשרות. בתמונה שהתגלתה מעבר למסך אני עוד רגלי על הלוח.

בניגוד לקלישאות מטריילרים לסרטים, את מה שראיתי שם דווקא אוכל לשכוח. החיים בנויים ככה. מסדרונות ארוכים עם וילונות אטומים, קלישאות ומכבסות מילים: העבודה כמשפחה, המדינה כדמוקרטיה נאורה ושוויונית והמוות המחריד והצורב של אנשים שאתה אוהב מגוהץ ומעומלן לכדי עכשיו הוא נח על משכבו בשלום. בשלום? וואלה?

המסכים האלה הם הכרח קיומי. אין שום סיכוי לשרוד במודעות מלאה למתרחש. לפעמים נראה לי שאקטיביסטים קיצונים מצאו את הדרך הנכונה להתמודד – הם מתמקדים באי צדק נורא אחד ונאטמים לכל השאר. הם יקראו לאוכלי הסטייקים רוצחים, או יפגינו במחסומים נגד הכיבוש, או יתעקשו להתנחל בכל שטחי ארץ הקודש, ובה בעת יסתובבו עם סלולרי שנבנה בסדנת יזע בסין מחומרים שנכרו על ידי ילדים-עבדים באפריקה והמצפון שלהם יהיה על שקט. הם הרימו מסך אחד, והם מביטים בריכוז, עין בעין, באמת שמאחוריו, וכך מצליחים להתעלם מכל שאר המסכים שמסביב.

כי כשאתה מציץ סימולטנית מבעד כמה מסכים בפרק זמן קצר מדי זה מתיש את הנפש. אמיתות לגבי עבודה וקריירה בגיל מסוים, אמיתות לגבי איך שהחיים נגמרים, אמיתות לגבי צבא ההגנה והילדים שלי, לגבי מערכת החינוך. וכל מה שמתחשק לי זה להוריד את המסך חזרה, לעצום עיניים ולנמנם קצת.

על הקשר בין העבודה שלי לבלדרית סמים

– "ראית את האחות שלו? היא יותר גנגסטרית ממנו. מכות חשמל נתנו לה – ולא פתחה על אף אחד!"
– "היא הייתה חלק מהחבורה?"
-"כן, הייתה נו, איך קוראים לזה? בלדרית. כל העיוותים האלה שלה? זה מהמכות חשמל שחטפה בגרמניה אחרי שתפסו אותה על הסמים. ולא פתחה!"

מוכר הזיתים מסיים את השיחה ומתפנה אלי. שישי בשוק, חלק מריטואל סוף השבוע שלי. אחרי שהבאתי את הקטנה לכיתה א' אני רוכב על האופניים לשוק הכרמל, ומשם ממשיך לסבב בתי קפה, מעבר מחול לקודש, משבוע עבודה קשה ומתיש לבטלה והדוניזם של שישי שבת.

אבל המעבר לא חלק. זה היה שבוע קשה, רווי עימותים ומחלוקות, תפניות לא צפויות, פרויקטים מסובכים שמעיקים עלי. אני לא מצליח להשתחרר מהמחשבות שמטרידות אותי, להתנתק מהאימיילים שממשיכים לטוס הלוך ושוב בטלפון שלי.

יש גם זיתים סוריים

האיש בבסטה של הזיתים כבר מכיר אותי. הוא שרירי ברמות של שוורצנגר גירסת האייטיז ומקועקע כולו. הוא מהנהן לשלום ונחמד וחביב, וכבר יצא לי לשמוע אותו מנהל שיחה שממנה השתמעו דברים מהצד הלא נכון של החוק. אני מדמיין לרגע איך הוא היה מתמודד עם הדברים שמעצבנים אותי בסביבה הממוזגת והסטרילית שבה אני חי. אי הסכמה בשיחת וידאו בין משרד מפואר במדינה אחת לחדר ישיבות מפונפן במדינה שנייה. ויכוחים ומחלוקות מנומסים. אימיילים תקיפים יחסית. הרמות קול מינוריות.

אני חושב על מה שעבר בראש של האחות של ההוא, שלא פתחה למרות המכות חשמל. ראיתי מספיק סרטים, לא קשה לדמיין את התמונה, לשמוע את הטקסטים. אלקטרודות מתחככות זו בזו ומפיקות ניצוצות, "אפשר לעשות את זה בדרך הקשה או בדרך הקלה". אולי דווקא ויכוחים עם אמריקאים היו שוברים אותה. אולי יש אנשים שקל להם יותר להתמודד עם איומים מפורשים ואלימות קשה מאשר עם סבטקסט ופוליטיקה. אולי להפך. אולי האיש מהבסטה של הזיתים יכול להיות הנשק הסודי שלי, הג'וקר במשחק של ההייטק.

אני ממשיך לבסטה הבאה ומשם לבית הקפה, ומנסה לעמוד בהחלטה לא לקרוא אימיילים. ואני? אני אם היו רק מזכירים לי ברמז מכות חשמל הייתי פותח. על כולם.

זה כבר כמעט נגמר ואז מתחיל מהתחלה

המדיה החברתית מלאה בתמונות של תיקים גדולים על ילדים קטנים ואני מרגיש בעיקר עייפות קשה. או יותר נכון, כמו ביל מארי ב"לקום אתמול בבוקר" (תרגום פח ל-"Groundhog day"), מתחיל מחדש את היום שכבר חשבתי שעבר ונגמר.

כיתה א'. ושוב אני עומד מחוץ לשער מוקף בהורים, ממתין לאות להתפרץ פנימה אל מה שהוא כבר לא גן אבל קשה להאמין שהוא לגמרי בית ספר. לפני חודשים ספורים הייתי בטקס סיום תיכון, ועכשיו אני שוב במשבצת הפתיחה, על קו הזינוק לפני המירוץ בו אני והילדה עומדים לרוץ, תחילת המסלול. רק לפני רגע עמדתי על מדרכה כמעט זהה. נדמה שרק הפרצופים מסביב התחלפו.

ואני כבר יודע לחזות את העתיד. ההתלהבות מבית הספר, הבלטת חזה עם סמל המוסד על החולצה, הנכונות לזנק מהמיטה כי כיתה א' זה פצצה, שיתחלפו עם השנים בקיטורים על שיעורים, תלונות על מורים לא הוגנים, לא אינטליגנטים, לא מוצלחים. ימי הורים, טקסים, קלישאות ארוזות היטב בנאום חגיגי, אישורים לטיול השנתי, יוזמות של הוועד, עבודות שורשים.

והספיישלים, המיוחדים שלנו להיום, המנות שמוסיפות עניין וריגוש לתפריט: חרם? מורה בעייתית במיוחד שתעוף במהלך השנה בלחץ ההורים רק כדי לגלות שאין כרגע מי שיחליף? שיבוץ בכיתה בלי החברים? מיני-שערורייה שכוללת תמונות לא נאותות שהופצו על ידי ילד קצת מפותח מדי לגילו?

וכל זה יוביל לנקודה שבה אני נמצא בדיוק עכשיו, קצת אחרי לחץ הבגרויות ועיכול העובדה שתם תפקידה של מערכת החינוך, קצת לפני שאדע מה יעולל השירות הצבאי, לטוב ולרע.

אני מתנחם בניואנסים. יש לא מעט דמיון בין התיכוניסטית בדימוס למתחילת כיתה א', אבל יש גם הבדלים בגישה לחיים, ברמת הדוגמטיות. הנרטיב יהיה מן הסתם שונה בנקודות מפתח, יהיו קצת פיתולים בעלילה. לגבי שינויים במערכת עצמה אני ספקן.

אבל בסופו של דבר, אני מניח, מדובר יהיה שוב בהקפדה על שיעורי בית, חיבוקים אחרי ימים קשים וציונים פחות מוצלחים והישרדות בטקסי חג ומסיבות סוף שנה. בהצלחה לכולם. מתחילים. שוב.

אני מפחד מהנאצים החדשים

אחרי כל האש והזעם בשרלוטסוויל קראתי את הטור הזה של נעמי דרום, שהלכה לחפש נאצים אמיתיים ולא ממש מצאה. במקומם חיכו לה בבוסטון מיעוט קטן של ימנים תמהונים, והמוני אנשי תנועות זכויות אזרח זועמים שמקיפים אותם מכל עבר.

היה מרגיע לקרוא על אספסוף של שמאלנים טובים שמתאפקים לא להכות את קומץ הפשיסטים שניסו להפגין בעיר שלהם. מרגיע כמו משכך כאבים לפני המעבר בדלת חדר הניתוח. הכול טוב ויפה אבל האיזמל מחכה מעבר לסף, ואז מה?

זה הזכיר לי את ספרי הפנטזיה והמדע בדיוני שבהם שוב ושוב ושוב רשע ישן שהובס צץ פתאום. ואף אחד לא מאמין. מפקפקים, מזלזלים, מבטלים בהינף יד וצחוק קל עד שכבר מאוחר מדי. תקראו לו וולדמרוט, סאורון או ההולכים הלבנים, אבל הכוח הזדוני הוותיק לא מאכזב אף פעם, חוזר כמו רוקר בן 70 בהופעה ה-17 באמפי שוני.

וגם זו השוואה לא נכונה. מדע בדיוני, כולל פנטזיה, עוסק בחרדות אנושיות. טולקין כתב את "שר הטבעות" בתקופה בה שלטו הנאצים בגרמניה, וגם אם הוא עצמו טען שאין קשר, קשה לא לראות את הדמיון בין ממלכת הרשע של מורדור לרייך השלישי. אבל יש משהו פשוט מדי בקאמבק של אותו טיפוס אפלולי בדיוק. קל מדי. מטרה אחת שחיסולה יחזיר את השלום והשלווה. מה אם לא מדובר בטיפוס בעייתי אחד, אלא בתופעה? מה אם זה לא וולדמורט, אלא אידאולוגיה שגדולה מפרסונה אחת? שניזונה מדחפים אנושיים?

כשבוחנים את הנאצים בערים הגדולות בארה"ב הם נראים מגוחכים. חייזרים בלב בועה ליברלית. אבל מה קורה מחוץ ללב העיר? מה קורה הרחק מאור הזרקורים, בערים ובעיירות שבהן השיג טראמפ רוב? לפי סי.בי.אס 55% מהאמריקאים לא הסכימו עם ההצהרות ההססניות של טראמפ בתגובה לדריסת מפגינת שמאל בשרלוטסוויל. נתון רחוק מרוב מוחץ. ב"מפיסטו", כשהגיבור מתבשר שהנאצים זכו בבחירות, התגובה שלו היא משהו בנוסח "הטיפוס הנמוך עם השפם המצחיק?"

הנאצים החדשים לא אמורים להיות טיפוסים בגלימות לבנות וברדסים מחודדים של הקו קלוקס קלאן, או אדולפים בעלי שפם גזוז היטב. הם יכולים ללבוש צורות מגוונות, למצוא כלים מודרניים. הם לא שונים כל כך מחברי להב"ה, לה פמיליה והמזדנבים של אלאור אזריה. רעיונות ישנים מוסווים היטב, מגובים בתירוצים ונימוקים עכשוויים. והם מפחידים אותי.

דרום מספרת על הלקח של אמא שלה מהשואה: "כשמישהו אומר שהוא רוצה להרוג אותי, אני מאמינה לו". זה משפט מעולה. כשמישהו אומר שהוא נגד מיעוטים, שהוא בעד טוהר גזע, אבל שזה דווקא מסתדר עם דמוקרטיה ושכוונותיו טובות – אני מאמין לו פחות. לא נוח לי עם ההמעטה בחשיבות הגזענים הלבנים באמריקה וגם כאן. המגוחך והנלעג של היום הוא השליט של מחר. זה מסתדר יפה עם העובדה שהחיים נוטים להתנהג אלי בצורה לא צפויה בשנים האחרונות בכלל ובשנה הזו בפרט. הלא צפוי והלא יעלה על הדעת מתרחשים. קצת פרנויה לא תזיק.

%d בלוגרים אהבו את זה: