Archive | the kids are alright RSS for this section

תגיד את זה ככה שאבין

ליל סערה, חושך, הכביש חלק, הראות אפס, אבדן שליטה. מתכת נמעכת, קולות ריסוק, גניחות פצועים. תאונה. בעצם, תאונה? למה תאונה?

האמריקאים, למשל, חשבו על שם אחר.  למילים יש כוח, לשמות יש כוח. בסיפורי פנטזיה ומיתולוגיות, מעוץ לי גוץ לי ועד למיתולוגיה הנורדית, השם האמיתי, הנכון, הוא סוד כמוס, נשק יום הדין. האמריקאים לא רוצים להשתמש ב-accident, אלא ב-crash. למה? כי בתאונה מישהו אשם, ותאונות קורות, ככה זה. אבל האמריקאים לא מאמינים בבלתי נמנע. הם ידברו על crash, ויחליטו שזה משהו שאפשר לתקן, להעלים.

לכאורה, משהו בדיון הזה מעורר תחושת מיאוס. די כבר עם הפוליטקלי קורקט והטרחנות האמריקאית. אבל מה לעשות? הם צודקים. זה מייצג יפה את הגישה הישראלית של לחיות עם הבעיה, מול הגישה הנאיבית של לנסות באמת ובתמים לפתור אותה. יש לנהל את הסכסוך, ויש את השאיפה להגיע לעיסקה. זה לא הולך ביחד.

קו דק מבדיל בין הפן החיובי של הגישה הזו לפן המסוכן. כשכל בעיה הופכת לאתגר, כשבמקום לומר שהרעיון רע אומרים שהוא מעניין, זה… מאתגר. כלומר דפוק. לפעמים בעיה היא בעיה, ואם המילים יעברו ריכוך ועידון המסר לא יעבור והטעון תיקון לא יתוקן. אבל השימוש במונחים האמריקאיים האלה מוביל בסופו של דבר לעולם מושגים נכון ומדויק יותר.

אם יש סיבה טובה ללמוד מדעי הרוח, זו הסיבה (או לפחות התירוץ שלי לתואר ראשון בספרות). ההבנה ששימוש במילים הוא נשק מתוחכם. שיש טעם וצורך לבדוק למה בחר מי שבחר להתבטא באופן מסוים. מילה לא מתקיימת בואקום, היא חיה בספֵרה של תמונות, דימויים, רגשות, אסוציאציות, עולם שלם. בחירה במילה אחת  ולא באחרת עשויה לייצר תפיסת מציאות שונה לגמרי. שידוך בין שתי המילים הנכונות בכלל יעיף את הגג. הילד של כולנו, מכת מדינה, מקולל, נס, התייעלות, מעידה – כל כך הרבה מילים, כל כך מעט אחריות.

הבעיה (האתגר?) היא שאם אקרא לדברים בשמם איאלץ להתמודד איתם. אם זה לא "אסון" או "טרגדיה", כמו שזועקות כאן הכותרות, פירוש הדבר שמישהו פישל. שאני צריך לעשות משהו בנדון. אם אנסח דברים נכון אצטרך להצביע אחרת בבחירות, להפגין, להתגרש, לעזוב את הארץ, ואלוהים יודע איפה זה ייגמר. אני מבין למה נוח להדביק שמות שמונעים את הצורך בפעולה. אבל בסופו של דבר, טראמפ בצד, בנקודה הזו אני בעד האמריקאים.

אנשים שלא באים לי טוב

  • שלא מבינים את ההומור שלי
  • שאומרים "אתה לא זוכר אותי?"
  • שמדברים על עצמם בגוף שלישי
  • שמדברים בקולנוע, לא משנה באיזה גוף
  • או בודקים הודעות בטלפון באמצע הסרט
  • שאוהבים לשמוע הכול חוץ ממזרחית
  • מיסיונרים מכל סוג, מטבעונים ועד ציונים
  • נשים שהן גם אישה, אבל גם ילדה
  • או להפך
  • שלא אשמים בכלום
  • שלא נעלבים או כועסים, אבל
  • שמשתמשים ב"עולם תוכן" ו"מרחב שיח"
  • בעלי כלבים שלא מבינים למה צריך רצועה
  • בעלי כלבים שאומרים "הוא לא עושה שום דבר"
  • הורים שמסתכלים באדישות על הילד שלהם כשהוא מציק לשלי
  • שמשתמשים בז'רגון צבאי יותר מפעמיים ביום
  • שאומרים "עושה ימים כלילות". אני מסתכל עליך, אביגדור ליברמן
  • שהצביעו יאיר לפיד יותר מפעם אחת
  • שהצביעו לבית היהודי למרות שאינם: מתנחלים, משיחיים או סתם פשיסטים
  • שהולכים לאט, הפרצוף תקוע בטלפון, כשאני על האופניים
  • שמדוושים מהר על המדרכה כשאני הולך ברגל
  • ששואלים אותי משהו ברחוב למרות שאני עם אוזניות
  • שחושבים שיש להם בעלות על הזמן הפנוי שלי
  • שלא מכירים אותי אבל קוראים לי "אחי"
  • או "גבר"
  • שלא עונים
  • שהולכים ולא חוזרים

אבל לא אתם. אתם מעולים כן?

הסוד האפל של הבינוניות

אני יודע שאתם יודעים שאני בינוני. ולפי תסמונת המתחזה ככה בדיוק גם אתם מרגישים – אנחנו לא יותר מחבורת שרלטנים שמשחקים אותה כאילו יש לנו מושג מה אנחנו עושים כשאנחנו עורכים ידיעה בעיתון או מנהלים פרויקט או מטפלים בחולה או קונים צוללות מגרמניה. העיקרון פשוט: כל מה שהצליח קשור למזל, לעזרה שקיבלתי, לישות עליונה. כל מה שנכשל – עלי. אני אשם. אבל העובדה שמישהו המציא לזה שם לא תשכנע אותי שזה לא נכון. זה שאני פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחרי.

כשעוד נדדתי בערבות העיתונות המטרה היתה להגיע לסוף היום, לעמוד בדד-ליין, ולא לגלות בעיתון של הבוקר שלמחרת יותר מדי טעויות. חבר שנטש את העיתון לטובת משרד פרסום גדול הסביר לי שלא ככה זה עובד בעולם המבוגרים. מתברר שיש מקומות שבהם חושבים חודשים ושנים קדימה, שממש מתכננים בהם את העתיד. וזה אחלה רק שהעתיד נוטה להיות הפכפך ובלתי צפוי ולאלץ אותך לספק הסברים. כשמנצחים, אמר המורה שלי להיסטוריה, לא צריך להסביר.

באותה תקופה לא הכרתי את המנהג האמריקאי של הערכה חצי שנתית. פעם בחצי שנה עליך לבחון את עצמך – מה מבין המטרות שהצבת השגת, מה חושב עליך הבוס, ומה הלאה. מדובר ברעיון מצוין ובמקדם מכירות מעולה לפרוזאק. מי רוצה לנבור במעשיו ולגלות כל מה שהוא לא מרוצה ממנו? זה כמו לבקש מטינאייג'רית להסתכל בראי, אין סיכוי שזה ייגמר טוב.

אני מעדיף את הגלולה הכחולה, את הצד השני של התסמונת – אפקט דאנינג-קרוגר, או סינדרום דביל וטוב לו. שזה קצת כמו קודם, אבל הפוך – אנשים שאין להם מושג מהחיים שלהם אבל בטוחים שהם מעולים. אתם מכירים אחד או שניים כאלה. אולי אתם האחד או שניים אבל אין לכם מושג, כי זו הפואנטה, אי-ידיעה מבורכת. מה עדיף להיות, רדוף לבטים וספקות או טמבל מאושר? בורות ותחושת עליונות מזויפת זה כמו ג'ין וטוניק, כמו סקס, סמים ורוקנ'רול, כמו מסיבות יומולדת ודמעות. זו תערובת רבת עצמה כל כך שביכולתה להעיף אנשים עד לבית הלבן.

אני בשלב בחיים שבו זה כבר לא אמור לעבוד עלי. הזמן שחלף, העובדות המצטברות – כל אלה אמורים להרגיע אותי ולייצב את תחושת הערך העצמי. בפועל זה בולשיט. אחד הדברים שאתה מגלה אחרי גיל 40 הוא שאין כזה דבר אנשים מבוגרים. יש אלתור ופאסון, כמה טמבלים שבטוחים שהם מעולים, ויחידי סגולה שהם הדבר האמיתי. למרות שסיכוי טוב שאם אתפוס אחד מהם בבר הוא יתוודה אחרי הבירה השנייה שגם הוא לא לגמרי בטוח שהוא יודע מה הוא עושה. צ'אק נוריס יש רק אחד. כל השאר נעים קדימה בזמן ומקווים לטוב.

אמפתיה לשטן וצלבי קרס באמריקה

אני קורא על התפרצויות האנטישמיות בארה"ב ולא מצליח לגייס אמפתיה ליהודים ההמומים שמתמודדים איתן. אני לא מדבר על ישראלים שעברו זמנית בואכה לנצח לאמריקה. גילוי נאות – יש לי אח כזה. אני מדבר על יהודים שחיים שם דורות, יהודים-אמריקאים או אמריקאים-יהודים. הימני הקטן שחבוי בי מתעורר ותוהה אם הם חשבו שהסרט ההוא, שבו מדינה מתקדמת ונאורה מצמיחה פתאום קרניים עם צלבי קרס הוא חד פעמי, נטול המשכונים.

אם אני צריך להצביע על רגע מכונן בזהות היהודית שלי הרי זו ההיתקלות הראשונה עם הסמל ההוא של הנאצים. אחרי הצבא, בטיסה למזרח הרחוק, היה לי קונקשן ביוון (או קפריסין?). נכנסתי לתא שירותים בשדה התעופה, וקפאתי מול צלב קרס מצויר ביד גסה על הדלת. אני זוכר את תחושת הזעזוע שהחלה בחזה והתפשטה בכל הגוף. עד אז אנטישמיות היתה משהו שקראתי עליו בספרים.

אני לא מאמין באלוהים ואיני מחבב דתות. אם יש משהו לסמוך עליו זה לא אבינו שבשמים, אלא הנטייה הטבעית של בני אדם להתנהלות קלוקלת. יצא לי להיתקל באמריקאים חביבים שזרקו אמירה על יהודים והכישרון שלהם עם כסף בלי להבין בכלל שזו גזענות. היא תמיד שם. וכשרוחות פשיזם מתחילות לנשוב, היא מרימה ראש ומיעוטים מתחילים לחטוף. ככה זה. אחת התימות החוזרות בספרי הפנטזיה שאני אוהב היא הרוע העתיק שמוגר ונעלם, ואף אחד לא מאמין שהוא ישוב – חוץ מדמות ראשית או שתיים שאיש לא מקשיב לה, והקורא שכבר מכיר את הז'אנר. הרוע האנושי, כמו שפעת בחורף ומלחמות בקיץ, אף פעם לא באמת נעלם.

זו הבעיה שלי עם אנשי שמאל שמדברים על הסכם עכשיו ומיד כאילו אין חמאס חשוך בעזה. הנטייה הזו להוציא את כל מה שמכוער באנושות מהמשוואה, נראית לי תמימה במקרה הטוב. וזו הבעיה שלי עם אנשי ימין שחושבים שקצת גזענות לייט נוסח "הערבים נוהרים לקלפי" זה לא נורא, ולא יוביל לשום דבר, נגיד הצתת בית על יושביו רק כי הם מהמוצא הלא נכון. אני חושב שמדינה ליהודים היתה מסקנה מוצלחת מאירועי מלחמת העולם השנייה – אני פה כי לסבא וסבתא שלי נמאס מהאנטישמיות בהונגריה אחרי המלחמה. ואני חושב שאין לאף אחד מנדט על גזענות ורדיפת מיעוטים. גם בארץ עושים את זה יופי.

אין לי פתרונות. אני לא יודע איך ליישב את הסתירה בין מדינה דמוקרטית לבין מדינה ליהודים. זה אוקסימורון. אני נאור וליברל, ומכאן נובע שאני אמור להאמין שלכל אחד מותר לגור איפה שמתחשק לו, בלי קשר למושגים המיושנים של לאום, דת וגזע, אבל אני מבין שיש ויהיו מספיק אנשים לא נאורים שלא יחשבו כמוני, ויהיו מוכנים לצייר צלבי קרס על דלתות, לזרוע הרס בבתי קברות, ובשלב מסוים לעבור לאלימות. העולם נראה עדיין נאור ומתקדם ובמצב רוח רגוע יחסית, אבל ככה חשבו גם הסבים שלי קצת לפני שהתופת פוצצה להם את החיים לרסיסים.

האם על כל היהודים האמריקאים לעבור לישראל, ובתוך כך להעלות את מחירי הנדל"ן ולשפר את האנגלית של כולנו? אני חושב שלכל הפחות הם צריכים להתחיל להכין את המזוודות.

האריה, המכשפה והילדים שלי

על שתי תחנות יסוד בספרות המערב גדלים ילדי: ספרי נרניה ו״ההוביט״. זה הקנון. ״הארי פוטר״ יכול היה להיות המצטרף החדש לחבורה, ובצדק, אבל הוא חדש מדי ולא הוקרא מעולם לצד מיטה של ילד שרוצה רק עוד פרק אחד לפני השינה. ואילו בצד, באפלה, ניצב הכישלון החינוכי הגדול שלי – ״שר הטבעות״, אחד הספרים המכוננים של חיי שלא נקרא וכנראה גם לא ייקרא על ידי אף אחד מצאצאי.

בימים אלה הגיע שוב תורו של ״האריה המכשפה וארון הבגדים״, הראשון בסדרת נרניה. בת החמש סירבה בהתחלה לרעיון של ספר חדש, עד שנגה ואני רקמנו ביחד תוכנית זדונית. הפטרתי לחלל החדר בקול אדיש שאני מקריא עכשיו לנגה סיפור, ובאמצע הפרק הראשון הודיע קהל היעד האמיתי שהיא רוצה שנגה תקריא לה את הפרק הבא. מה יכול להיות רע בילדה, בערך בגילה, שמגלה עולם קסום מצידו השנה של ארון בגדים? ובמאמר מוסגר: .ק.ס לואיס חוזר שוב ושוב על האזהרה מפני הסתגרות בארון, סוג של ״ילדים אל תנסו את זה בבית״ שהיום נשמע כמו תמיכה בקהילת הלהט״בים.

אני מבין את סוד הקסם. הקו המקשר בין תושבי נרניה, מר פוטר ומר באגינס, הוא העיסוק של הספרים בהתבגרות ושינוי. בכולם יש דמויות שמגלות דברים מפתיעים על עצמם ובעצמם. שמגלות ייעוד וייחוד. בקיצור, מה שכל ילד היה רוצה לגלות. בנרניה יש גם דמויות נשיות, מה שמספק אובייקט הזדהות לבנות במשפחה, והספרים, למעט סדרת פוטר, נכתבו לפני עידן הפוליטיקלי קורקט ולכן מפחידים במידה הראויה וקצת מעבר. ג׳יי.קיי רולינג, ייאמר לזכותה, הצליחה להחדיר מספיק אפלה ואימה אמיתיים גם לסאגה שלה, באופן לא טיפוסי לעידן הנכחי.

״שר הטבעות״ הוא אופרה וגנריאנית אחרת. ילד אחרי ילד סירב לקרוא יותר מעמוד או שניים מיצירת המופת של טולקין. האשמתי את התרגום המיושן, את היעדר הדמויות הנשיות. עכשיו אני חושב שיש כאן עניין מהותי יותר. ב״שר הטבעות״ הדמות הראשית לא מתפתחת לשום מקום וגם לא מגלה שהיא מיוחדת, או בעלת גורל מופלא במיוחד. זו לא ההקבלה הפנטסטית לילד שגדל ומחפש את מקומו בעולם. הוא קרבן של הנסיבות, שנוטל על עצמו משימת התאבדות כפוית טובה כדי להציל את העולם מחורבן. לא נבואה ולא נעליים, סתם מזל נאחס.

נגה הגישה עכשיו עבודה  על ספרות פנטזיה וגיל ההתבגרות. לנרניה יש שם מקום של כבוד. גם אני כילד רציתי נורא לגלות בארון בגדים מזדמן עולם חדש, ולא בגדים שיהפכו לוינטאג'. אבל לא היה לי שום חשק להיכנס לעולם האפל והעומד להיחרב של "שר הטבעות", או להיות הגיבור הטראגי שלו. אולי בגלל זה הילדים שלי, אנשים בריאים בנפשם עם גישה חיובית לחיים בסך הכל, מעדיפים את הפנטזיה שלהם על הצד הקליל יותר, ומשאירים את הטבעת לי. 

האודיסיאה הסודית של החתולה

חתולונת עשתה את הדרך מתל אביב לרעננה בתיק של אמא שלי. מסע לא מתוכנן שאת תוצאותיו הדרמטיות לא שיער איש. כשהבעלים של חתולונת גילתה שבובת הפרווה שלה חזרה עם סבתא הביתה, היא מיאנה להינחם והבהירה את המצב בדמעות, רקיעות רגליים ובהצהרה שרק היא יודעת לטפל בבובה. בסופו של דבר אבא שלי – מועמד רציני לסב השנה – חזר לתל אביב בעשר בלילה עם חתולונת למודת התלאות.

חמורי נשכח בטיסה מפריז לארץ. התקשרתי למחלקת אבדות ומציאות נבוך, אבל הפקידה לא התרגשה. אני מניח שיצא לה לטפל בפניות משונות יותר מאשר חמור בד שאבד. קריאטיביות בבחירת שמות היא כנראה לא הצד החזק בגיל הרך – כשביקשתי שם מפחיד לקעקוע הדרקון שלי הילדה חשבה כמה שניות בסבר פנים רציני ופסקה – דרקוני.

באטמן נעלם בבית הדיור המוגן של סבתא שלי. הוא צץ שם מחדש כשכבר היינו בבית. כיוון שהיה ברור שייקח שבוע עד שישוב אלינו, כתבתי מכתב בשמו לבעלים החוקית והנסערת. היא לא מצמצה והכתיבה תשובה שבה ביקשה מבאטמן להביא איתו חבר או חברה לכשיחזור. הבנתי את הרמז. באטמן חזר הביתה עם וונדרוומן שסייעה לו בחלק מהדרך. גירל פאוור!

אין ברשותי שום חפץ שמסוגל לייצר תגובה רגשית כזו. יש משהו קשה בתלות הזו בחפץ, ובה בעת מעורר קנאה. מי ייתנני שעון עם ייחוס משפחתי נוסח ״ספרות זולה״, שרשרת עשויה ניצרה של רימון שלא התפוצץ ברגע קריטי – יש לי חבר שהולך עם דבר כזה סביב הצוואר – או צמיד שקיבלתי במתנה מאהבת נעורים. משהו.

אחרי שחתולונת שבה הביתה והלכה לישון, ניסיתי להעלות על דעתי חפץ שהייתי רוצה להציל משריפה פוטנציאלית בבית. כלום. כל הדברים החשובים באמת, מתמונות ועד מוזיקה, מגובים בענן. יש משהו משחרר בהיעדר התלות בחפצים, ובה בעת מעט מתסכל. גם אני רוצה את האושר שראיתי על פני בת החמש כשחתולונת חזרה. אני מניח שיש כאן יכולת של העתקת רגש לא רק לחפצים, אלא גם לבני אדם. יכולת לאהוב ולהיקשר ללא תנאי, ובעצם להסתכן בכאב, אובדן ואכזבה. יכולת שבאה בקלות בגיל חמש, והופכת לעניין הרבה יותר מסובך ארבעים שנה אחר כך.

אולי אני צריך להתחיל עם בובת פרווה של כלב או חתול. ולראות לאן זה ממשיך משם.

 

פוסט כאב

אין פוסט השבוע כי כואב לי. היו לי כל מיני נושאים בראש, אבל אז התעוררתי בארבע לפנות בוקר כדי לגלות שהכאב בשכמה הימנית הוא לא סתם שריר תפוס, אלא דלקת בגלל חדר כושר. ושאין שום תנוחה בעולם שבה אני מסוגל לשכב בלי להתייסר.

זו הפעם השנייה שתוקפת אותי דלקת מהז'אנר, ולכן הגבתי מייד באופן סביר ונכנסתי לפניקה. זיכרונות של לילות נטולי שינה, כשכל תזוזה היא סבל, הריצו אותי לארון התרופות הדל שלי. לכדור הפלא שהציל אותי אז קראו ארקוקסיה. בארון התרופות מצאתי קופסה לבנה שעליה התנוסס השם הקסום. זכרתי לבדוק תאריך תפוגה. ינואר 2017. אושר גדול. פתחתי את הקופסה רק כדי לגלות שהיא ריקה. אירוניה קוסמית באמצע הלילה. לקחתי אדוויל, וחזרתי להתפתל מכאבים במיטה.

יש משהו משפיל בחוויית הכאב. הקלות הבלתי נסבלת שבה אני עובר לתפקוד בסיסי בלבד. מסוגל להתמקד בכל רגע נתון בשני דברים: מטלה הכרחית כלשהי, ורחמים עצמיים. כל השאר מפנה מקום עד יעבור זעם.

ליל האדוויל פינה מקום לבוקר שבת חצי טיפוסי, שכלל מטלות כמו הסעה לסט צילום לעבודת גמר של נגה, השקיית חלזונות במצוות הקטנה ועוד. יכולת הביצוע שלי הייתה עלובה, ורוב הזמן הייתי נרגן וזועם. אלמלא סיוע של חברה מעולה וגילויי אמפתיה של נגה לזעם הלא רציונלי שלי, אין לדעת לאן כל זה היה מגיע.

את הארקוקסיה, הו כדור פלא נחשק, השגתי באמצעים מחתרתיים. שאר היום השתפר מעט בזכות הצעד הטקטי הזה, אבל עדיין הייתי רחוק מכושר אולימפי. מתנסח מסורבל, עצבני, חלוש וזועף, רוצה רק שיעזבו אותי בשקט על הספה. זה קורה אחת לכמה זמן: שפעת עצבנית במיוחד או דלקת כזו שמעמידה אותי במקום. מדכדך להיות סתם בשר ודם, משועבד לתגובות כימיות, למכאובים, לחומר. איפה הספרות והאמנות מול כדור טוב כשכואב הגב.

זו רתמה בה מושך בעלים מטאפורים כדי להזכיר לי שאני קשור, כדי לסלק אשליות של עצמאות ושליטה. תעירו אותי כשמישהו יגלה איך להעביר את התודעה האנושית למחשב. עד אז אני על קוקטייל אקזוטי של כדורים, ישן על הצד.

שיחות וסודות עם מתבגרים במכוניות

כשהגענו לשבט הצופים ברמת אביב הוא לא הסכים לתת לי נשיקה. לא שציפיתי. אני מכיר את הכללים ומכיר במציאות. אבל ביקשתי בכל זאת, חשבתי שאולי ההסעה בערב שבת קר וסוער תזכה אותי ברגע של חסד. טעיתי.

הסעתי את תומר וחבר. מגורים במרכז העיר לא מספקים הרבה הזדמנויות להסעה – הילדים מתניידים ברגל, באופניים, באוטובוס. הכול קרוב יחסית. אבל מדי פעם מזדמן לי להסיע חבורת נערים או נערות. זו חוויה אנתרופולוגית מעניינת – נראה שמהר למדי הנוסעים מתעלמים מהנוכחות ההורית, שנטמעת בחלל והופכת לנותן שירות שקט ותו לא. וכשהם מגיעים למצב התודעתי הזה, השיחה קולחת.

לפחות אצל הבנות. כשנגה והחברות שלה ברכב אני מרגיש כמו זבוב בר מזל על קיר. השיחה יכולה לסוב על חברים לכיתה או מורים, אבל גם על הורים וחיי משפחה. וכיוון שאנו בעת הזו ובמדינת תל אביב, הקונסטלציות המשפחתיות מגוונות למדי. הורים גרושים, פרק ב' ו-ג', חומרים לטלנובלות. והשיחה קולחת ועמוסת פרטים ורגשות.

תומר והחבר שלו בעיקר נהמו. דיבור קצר, כמעט צבאי. "הבאת את הכבל?" "כן, הבאתי את הכבל". מידע פרקטי עובר מצד לצד, בלי להאריך, בלי להיכנס לפרטים מיותרים. אני משתדל להישאר שקט, אבל זה לא משנה. הם מחרישים, חושבים על אלוהים יודע מה.

לפני שנה, כשהיו בני 12, החזרתי אותם ממסיבה ושאלתי איך היה. אחד הילדים ענה בקול שזה עתה התחלף "מגניב". ניסיתי להבין מה פירוש מגניב. "אחלה מוזיקה, בנות זורמות". הסתרתי יפה את הזעזוע. כשהורדתי את כולם ורק תומר נשאר שאלתי אותו למה התכוון החבר ב"בנות זורמות". תומר לא היסס: "הוא אידיוט", פסק, ולא הוסיף.

כשאני תופס אותו באחד-על-אחד נדיר, פורצת לה לפתע שיחה עמוקה ומרתקת. הילד חכם ורגיש ויודע להתבטא. אבל רוב הזמן החלוקה המגדרית היא קלישאה צפויה: בנות שמדברות הרבה ועל הכול, בנים שבעיקר נוהמים בהברות בודדות. אולי הם מסתירים משהו, אולי מפגש הצופים היה למעשה טקס פגאני אפל. ואולי המלל של הבנות היא טקטיקה שונה בעלת מטרה זהה לנהימות הבנים – הסתרת המפתח לחיים הסודיים של בני העשרה.

נטול נשיקה סובבתי את המכונית וחזרתי הביתה.

מה אני יכול לחלוק עם בתי המתבגרת

יום אחד גיליתי שגרים איתי עוד שני בני אדם, בערך, עם דעות, רצונות ונטייה לרדת עלי. אני לא יודע להצביע על הרגע המדויק שבו הילדים הופכים לישות חצי עצמאית. אני יודע שזה סירבל ובילבל אותי.

נגה היתה בת 12 כשראינו את "ביג". בשלב מסוים היא שאלה אותי בן כמה הילד בסרט. לפני שהספקתי לענות היא תפסה את השלט של "יס" ובדקה את תקציר העלילה. טום הנקס הוא ילד בן 12 בגוף של מבוגר, אם תהיתם. "אבא, הוא מפגר", היא פסקה. וחשבתי שהיא באותו שלב, לו היתה מתעוררת בגוף מבוגר, היתה שוכרת לה דירה בתל אביב וחיה את החיים. היא נראתה לי פתאום חכמה ובקיאה ומוכנה לכל.

היום היא בת 17. הפיתוי לחלוק איתה דברים גדול. אני שולח לה תמונות לאישור רכישה מאיקאה, מתייעץ איתה לגבי בחירת מסעדה. ההתנהלות שלי איתה אחרת לגמרי מזו שחוויתי כילד בעצמי. אני לא יודע אם זה ניסיון לייצר משהו אחר עבורה, או עוד תוצר של הגירושים. אני גם לא יודע מה זה עושה לה – נותן לה תחושת כוח והעצמה? מלחיץ? כל התשובות נכונות?

אנחנו יושבים בבתי קפה ביחד, מדברים, והיא רהוטה ואינטליגנטית ומנומקת. היא מספרת לי מה שעובר עליה, על המצוקות והחרדות והלבטים. לפחות על חלק מהם. והאנשים שעליהם אני רוצה לספר לה הם לפעמים סבא וסבתא שלה, או אחיה. ואני צריך להזכיר לעצמי שאין כאן מקום להדדיות מלאה. אמנם יש לה כבר תאריך גיוס, אבל היא עדיין ילדה ועדיף שאסתום את הפה.

היא ואחיה מזכירים לי מדי פעם את המונולוג של רובין וויליאמס המנוח ב"סיפורו של וויל האנטינג". וויליאמס בתפקיד הפסיכולוג מסביר לנער הגאון מאט דיימון שעם כל הכבוד לאינטלקט העילאי שלו, אין לו מושג מהחיים עצמם. הוא עוד לא היה מאוהב, ולמעשה לא חווה עדיין דבר. לנגה ולתומר יש לפעמים את הבעת ה"ראה הכול חווה הכול", אבל זה ידע יד שנייה. הם ראו את זה בסדרה בצפייה ישירה, או למדו על זה מיוטיובר. מדי פעם, בין הערה סרקסטית מחודדת אחת לשנייה, צצה הערה של ילד שעוד לא מכיר את העולם. היגיון מנומק שבינו לבין המציאות אין כלום.

היא רוצה לדעת, נגה. היא מזהה כשאני מוטרד או נסער. היא הייתה עדה לשיחת טלפון קשה ורוצה שאחלוק עמה. ואני מספר ובודק את עצמי תוך כדי. כמה לגלות, כמה לחשוף, איך ועד כמה זה משפיע עלי. אין בינינו חיץ ברור, מרחק מובנה שמעקר אפשרות לשיחה כזו. זה טוב, זה סוג ההורה שרציתי להיות. אבל זה מסובך.

ואני חושד שזה לא יהפוך פשוט יותר. לא משנה בני כמה נהיה. אני בספק אם יש שלב שבו אוכל לשבת עם יוצאי חלצי בבר ולספר הכול. בניגוד לעבודה ולנישואים, ההורות היא סוג של הוטל קליפורניה. אין נקודת יציאה.

בסרט הזה "ידיעות אחרונות" הוא (בכל זאת) האיש הטוב

עבדתי ב"ידיעות אחרונות". לא הייתי בכיר מספיק כדי להחליף חצי מילה עם נוני מוזס, אבל הכרתי עורכים שחטפו ממנו בגלל תמונה של האדם הלא נכון שקשור לגוף הלא נכון. לא היה קשה להבין את מי המו"ל מחבב ואת מי לא. לא היה קשה להבין שלא מדובר בחיבה אידיאולוגית, אלא בעסקים.

מערכת "ידיעות" תמיד היתה גדושה עד להתפקע ביצרים, נקמות, דם רע. "מעריב" היה השטן, ואחריו "ישראל היום". ואולם, יחד עם זה ועל אף כל זאת "ידיעות" היה קודם כול עיתון: כלי תקשורת אמיתי, חלק בלתי נפרד וחיוני מדמוקרטיה. הועסקו בו אנשים שתיעבתי, התנאים היו מגוחכים, אבל העבודה היתה מספקת להפליא. משמעות – היעד החמקמק הזה של אנשי תרבות המערב השבעה – ריחפה במסדרונות ברחוב מוזס.

אם הייתי צריך לבחור את מקום העבודה האהוב עלי אי פעם ״ידיעות״ היה זוכה בנקודות. לא מקום העבודה הטוב ביותר – אם משקללים עניין, תנאים ואופק תעסוקתי, הוא אפילו לא מתמודד על התואר. אבל למרות עורך שנהג לצרוח על עובדים עד צרידות, חרף כתבים על גבול האלימות ומעבר לו, על אף אינספור עיוותים ובעיות – "ידיעות" סיפק את התחושה של עבודה בארגון חדור מטרה ושליחות. זה היה מדבק. הרגשתי שאני חלק מישות שרוצה להשפיע ולשנות. לטובה, כן? הרגשתי חלק ממשהו חשוב.

קחו את גיליונות "ידיעות" ו"ישראל היום" של השבוע האחרון ותשוו ביניהם. "ידיעות", מהרגע הראשון שבו התפוצצה פרשת ביבינוניגייט, פירסם אותה בכותרת הראשית. דיווח עובדתי, כולל על הבוס, מן הסתם בחריקת שיניים, ולידו טורים של בכירי כתבי העיתון. "ישראל היום", מנגד, הצניע עד העלים בהתחלה, ואחר כך עבר לידיעות חד צדדיות שמתמקדות בשיטת מוזס, ומתעלמות מחלקו של הקיסר סגול-השיער בסקנדל.

הציצו בידיעה הזו, ודלגו לפסקה השנייה אחרי תמליל ההקלטות. רפש ותעמולה במסווה של עיתונות. חבר ניסח פעם את ההבדל בין "ידיעות אחרונות" ל"ישראל היום" בדימוי המעודן הבא: "ידיעות" אולי משתין בבריכה כמו כולם, אבל "ישראל היום" מחרבן מהמקפצה. בכירי הכתבים שבו נאלמו דום. הם לא מתייחסים לבעייתיות של מעורבות הקיסר בפרשה, אלא ממשיכים להדהד את דף המסרים האנטי-נוני.

בחזרה לטורי אנשי "ידיעות": נחום ברנע וסימה קדמון מיתממים. הם לא שמעו ולא ידעו. מעולם לא הורו להם על מה לכתוב ואיך. אם הם טוענים כי לא הבחינו במגמתיות הסיקור לגבי אישים מסוימים בעיתון שלהם, הם טיפשים או שקרנים. כל מי שעבד ב״ידיעות״ הכיר את המגמות, והבין לפחות חלקית מי ברשימה השחורה ומי לא. אני מכיר אישית אנשים שלמדו שאסור לכתוב או לפרסם תמונה של אדם כלשהו אחרי שחטפו צרחות מהבוס.

אבל ברנע וקדמון צודקים בטענה הבסיסית שלהם – אף אחד לא אומר לטאלנטים של "ידיעות" מה לכתוב. יש מספיק אנשים בעלי כוח ועמדה שיכתבו בעיתון מה שמתחשק להם, גם אם המו"ל לא יאהב את זה. בסופו של יום ל"ידיעות אחרונות", גוף בעייתי ורעיל, יש דנ״א של עיתון דמוקרטי. בדנ״א של "ישראל היום" יש מוטציה בצורה של שופר שלטון צפון קוריאני. אפשר לטעון ש"ידיעות אחרונות" הוא עיתון גרוע. קשה עד בלתי אפשרי לטעון ש"ישראל היום" הוא עיתון.

%d בלוגרים אהבו את זה: