ארכיון | the kids are alright RSS עבור מקטע זה

אופטימיות זהירה ולא מבוססת בכלל

פעם יצאתי עם מרצה שעסקה בפוליטיקה וממשל. יום אחד ניהלנו שיחה על ענייני השעה, ואני טענתי שאולי עידן הדמוקרטיה קרב לקיצו, שעם אנשים כמו טראמפ ונתניהו, בשילוב רשתות חברתיות וכל הג'אז הטכנולוגי הזה אבד על השיטה הכלח. הדוקטורית נתנה בי את המבט שהיה שמור למקרים כאלה, קצת חומל, ושלחה לי קטע מספר של חוקר בשם ליפמן, שפקפק גם הוא ביכולותיה של הדמוקרטיה בעידן הנוכחי – אבל בשנות העשרים של המאה הקודמת. הטכנולוגיות שאיימו על שיקול הדעת של הציבור היו קצת אחרות, העיקרון דומה.

אנחנו חיים בתקופה איומה. מצאתי ניסוח מדויק לזה בראיון עם הפסיכיאטר ירדן לוינסקי בגלובס. אי הוודאות, היעדר פג תוקף לעידן המסיכות, הריחוק החברתי וכל מה שנלווה לו, מחרפנים אותנו. זה קשה לכולם, גם לפריבילגים כמוני שבסך הכל לא נפגעו מהמצב בריאותית או כלכלית, לפחות בינתיים. את החרדה מתדלקת גם התחושה של מנהיגות רופסת שמנהלת את המשבר הזה רע מאוד. אין יד על הגה הספינה, רב החובל מושחת. ועדיין, בסופו של יום אני לא מיואש לגמרי. אולי קצת בזכות הדוקטורית וליפמן. 

אנחנו לא בבליץ על לונדון, או במגיפה השחורה, או בעוד שלל קטסטרופות שהמין האנושי ארגן לעצמו – ושרד את כולן. ואני מניח שבכל אחת מאותן מהתקופות הללו היו אנשים שהפטירו את האמירה שחוזרת ונשנית בפיד שלי בטוויטר, "כולנו הולכים למות". זה נכון אבסולוטית, אבל כנראה שזה לא יקרה דווקא עכשיו. וגם אז, הרוב שרד.

אני חושד שמדובר במנגנון אנושי בסיסי, כזה שאפשר לזהות בחרדה הורית שמתעוררת בכל פעם שהצאצאים חווים מצוקה כלשהי. אני מכיר היטב את גל האימה, הבעתה מלהחמיץ סימן מבשר רעות, להבין רק בדיעבד שיכולתי למנוע אסון. רציונלית אני יודע שאם כואבת לילד הרגל או אם הוא מאחר ולא עונה לטלפון סביר להניח שלא קרה שום דבר. אבל מה בין סביר לבין חרדה קיומית? וכך כנראה מגיבים גם למשברים כמו באג אלפיים, סארס, קורונה, וגם למה שקורה במגרש המשחקים המוזנח של הפוליטיקה. הפחד הוא מהגרוע מכל. התמוטטות רבתית וכליה. זו גם הסיבה לפער בין סרטים על מגיפות וסוף העולם לבין מציאות הקורונה. על המסך יש את החרדות הכי איומות שלנו, דם ואש ותמרות עשן. במציאות יש, ובכן, את המציאות. הרבה מסיכות ובדיקת חום בכניסה לסופר, ודאגות כלכליות.

אני זוכר במעומעם שיחה של הורי עם חברים, כשהייתי ילד, על האפשרות הלא סבירה שאריק שרון יהיה ראש ממשלה, ושאם זה יתממש לא תהיה ברירה אלא לרדת מהארץ. אף אחד מהם לא קנה כרטיס טיסה בסופו של דבר. אני נוטה להאמין שהגרוע מכל לא יקרה. שבסופו של דבר הדברים יחזרו למסלול הפחות או יותר רגיל שלהם. זה ייקח זמן, ואני לא משלה את עצמי שלא יהיה לזה מחיר. אבל כשמדברים על סוף העולם, קץ הדמוקרטיה, הרס התרבות, אני מסרב להיכנס להיפרוונטילציה. יש הצדקה אבולוציונית לראות שחורות ולהיזהר מהן. אבל לרוב ובניכוי האפוקליפסה, השורה התחתונה היא בגוון קצת אחר.

דברים שמבינים רק בפרק ב'

במסגרת החרדה התמידית, המכונה גם "שגרה בימי קורונה" גיליתי שאני מתקשה לקרוא או לצפות או לשמוע משהו חדש, ונוטה לחזור אל המוכר והידוע. בכל מה שקשור לספרים זה חדש לי, פעם לא הייתי מסוגל לחזור ולקרוא ספר שכבר קראתי, יש עוד כל כך הרבה ספרים שם בעולם, והזמן קצר והמסכים מרובים ומה פתאום לחזור לאחור. 

אבל כאמור קורונה. וכך חזרתי אל "שוגון", וגיליתי שאני לא זוכר ממנו כמעט כלום, ואחריו אל "חולית" של פרנק הרברט. זו כבר היתה חוויה מעניינת הרבה יותר, כי גיליתי שאני זוכר המון, אבל לאו דווקא את הפרטים החשובים. 

את "חולית" קראתי כנער, ולומר שעפתי על הספר יהיה אנדרסטייטמנט בריטי של ממש. תקציר למי שלא קרא או ראה את הסרט ההזוי והרע של דיוויד לינץ': בעתיד מעורפל, האנושות מפוזרת בין הכוכבים, במשטר פיאודלי שכולל קיסר ובתי אצולה. הגיבור הוא יורש העצר של בית אטריידיס, בית אצולה שבדיוק קיבל לרשותו את אראקיס, המכונה גם חולית, כוכב מדברי שבו מופק הסם שבלעדיו בני האדם לא יוכלו לטוס בין הכוכבים – הוא מאפשר לנווטים לראות באופן מוגבל את העתיד, וכך להגיע הביתה בשלום. זה מדע בדיוני שכולל יסודות מיסטיים, מתובל בשלל נאה של מונחים מהאיסלאם ומהיהדות. בנשימה אחת מוזכר שם למשל ג'יהאד, במשמעות המוכרת והמדממת, ופשיטות צבאיות המכונות "פוגרום".

זכרתי את העלילה ואת הדמויות באופן שלגמרי גרם לי לטפוח לעצמי על הכתף. לא זכרתי עד כמה כתיבת מדע בדיוני של פעם היתה גרועה: הסופרים אולי חזו באופן מוגבל למדי את העתיד, אבל לא הכירו במונחים כמו סאבטקסט ותחכום. כל מחשבה וניואנס מפורטים ומוסברים, ונראה שהרברט לא סומך על היכולת של קוראיו לנחש ולהסיק. בנוסף, יש שוביניזם במידה, לדמות הנבל הראשי קוראים ולדימיר והוא שמן וחובב בנים, בעוד הטובים רזים ונאים וסטרייטים, ועוד כהנה וכהנה ענייני פי.סי שנובעים מגילו של הספר.

אבל על זה מפצים רעיונות מצוינים ועלילה קולחת, ובעיקר נקודה אחת שלא זכרתי כלל וכלל, או לא הבנתי כי הייתי צעיר וטיפש: פול אטריידיס, הגיבור, מוצג כמשיח, האיש שלפי הנבואה יהפוך את חולית לגן עדן ויפיץ את הבשורה לכלל האנושות. ואולם, למעשה הוא משיח בעל כרחו. לא ברור עד כמה הנבואות על הגעתו אותנטיות, או כלי פוליטי שנועד לקדם את המסדר שאליו שייכת אמו. בשלב מוקדם למדי הוא מבין שעלייתו לגדולה תוביל לג'יהאד, מלחמת קודש אלימה שתשטוף את הגלקסיה ותביא לחורבן והרג. אבל לא משנה כמה הוא מנסה לשנות את הנתיב, התוצאה שהוא חוזה זהה: דם ואש ותמרות עשן. הוא המשיח, הוא המנהיג, אבל ההשפעה שלו על כיוון הזרימה של נהר ההיסטוריה מזערית עד לא קיימת.

במובן הזה הרברט מזכיר קצת את "הבשורה על פי ישו" של סאראמאגו, ואולי גם אי אילו מנהיגים על הספקטרום הטוטאליטרי שאוחזים בשלטון בעולם. להיות המשיח, האחד, המנהיג הגדול, משול לרכיבה על נמר. זה מצטלם מצוין ומשדר כוח ושליטה, אבל ככל הנראה מדובר באשליה. המושכות לא באמת בידי הרוכב, והנפילה תהיה קשה וכואבת. 

אם רק תקשיבו להם

הפיד שלי מלא אפידמיולוגים, הם קראו המון מחקרים, או כותרות של מחקרים, הם מפרסמים גרפים, המלצות, ביקורות. הם יודעים מה צריך לעשות עכשיו ומה הפעולות שהיה צריך לנקוט קודם, אם רק היו מקשיבים להם כמובן הקורונה היתה מתה כמו מחאת 2011. 

הפיד שלי מלא מדינאים ופוליטיקאים, הם מסבירים איך לפתור סכסוכים, מרכיבים ומפרקים ממשלות, נוזפים בפוליטיקאים, קובעים עמדות נחרצות, מוקיעים את מי שלא מיישר קו. הם יושבים על הספה בבית במקום על כיסא בכנסת וכולנו מפסידים. 

הפיד שלי מלא צייצני מין. הם/ן מס(ג)בירים איך להתנהל במיטה ומחוץ לה, הם שופכים אור על מסתרי האורגזמה בשביל כולנו, נותנים סימנים בבדסמ, מניחים יסודות לאתיקה בין הסדינים, וכל מה שאדם צריך לדעת לפני שהוא מתפשט או מפעיל ויברטור. אם הם לא היו שם איך לעזאזל היינו עושים כולנו את המין. 

הפיד שלי מלא טרולים. הם באו לעשות בלגאן, להעליב, לערער, ללעוג, לגרור את כולם לבוץ בו הם מתפלשים, לבטל דקויות והבדלים ולהכריז בתרועת ניצחון שממילא הכול צבוע, אז אין טעם. הם ניהיליסטים ספק מסוכנים ספק מכמירי לב, שמטרילים ומרעילים, הכרחיים כמו רחובות קטנים ומזוהמים בעיר גדולה.

הפיד שלי מלא אנשים עם מקלדות, חיבור מהיר לאינטרנט וחיבור רופף למציאות. אנשים עם סימני קריאה ובלי ספקות. ולפעמים אני עושה את הטעות וטובע קצת בגלי המידע הסותרים האלה, שמתנפצים על החוף שלי בלי סדר ושיטה מכל כיוון. פעם בכמה זמן צריך לצאת מהמים, להפסיק לעקוב אחרי אנשים מסוימים שאיבדו את הצפון, להתנתק. 

אף פעם לא חיבבתי את אנשי סימני הקריאה. אבל אם פעם בעיקר כעסתי עליהם, היום אני מביט בהם קצת אחרת. אני מניח שעבור רובם הדעות הנחרצות האלה בכל תחום מהוות משענת, רשת ביטחון, נחמה. המציאות כל כך כאוטית, וככל שתטיל ספק ותבלבל כך היא תהפוך למפחידה יותר, אפלה שבה מסתתר הבלתי ידוע. דיעה נחרצת להתבצר מאחוריה היא פנס בעלטה הזו, הפוזיציה היא חבל ההצלה שמונע ממך ליפול לתהום. תפוס לך עמדה וצא לדרך, הכול יהיה ברור יותר על שביל האבנים הצהובות היחיד והבודד שבחרת. 

ויש בפיד שלי גם אנשים מצחיקים, אנשים בעלי טעם טוב עם תובנות על מוזיקה, ספרים, משחקי מחשב, סקס. אנשים שמעשירים את חיי בידע ותרבות. צריך לטפח אותם ולנסות למנן ולסנן את השאר. להביט ימינה ושמאלה בזהירות בצמתים, ולהשתדל להיצמד לאיזה מצפן פנימי, ולנווט דרך היער החברתי הביתה. 

משבר אמון

דווקא פיאסקו המסעדות הוא זה שניפץ את בועת האדישות שלי. לכאורה ללא סיבה טובה. כבר שבועות שהתחושה היא של כאוס שאף אחד לא מנהל. אני קורא את הכותרות, מסתכל מסביב ומנסה להבין אם מדובר בקונספירציה שנטוותה ביד אמן או במחדל מטורף. במובן מסוים נוח לי יותר להאמין שיש גורמים שנוח להם שתהיה מגיפה, בלגאן, סגר. שיש כאן נראטיב שמישהו רואה ומכוון. האלטרנטיבה, אזלת יד מוחלטת, מפחידה הרבה יותר.

וכך אפשר לשים בפרופורציה את ההזנחה המטורפת של העובדות הסוציאליות, ההתעלמות ממצוקת האחיות, את הזלזול במורים ובגננות ועוד ועוד ועוד. זה מה שנוח לשליט הציני, והוא ישחק את הקלף הזה עד הסוף, ואז יאזן ויתקן. זה חלק ממשחק אכזרי עם כללים וחוקים ואיזון פנימי עדין. אין לי מה לעשות בעניין, אפשר להשתבלל ולחכות עד יעבור זעם, לפחות אני יודע שמישהו מחזיק בהגה הספינה. 

ואז הגיע סיפור המסעדות ושבר אותי. סוגרים לפנות בוקר שישי, כמובן לאחר ליל ישיבת ממשלה דרמטית, שנייה וחצי לפני סוף השבוע שהיא שעתם היפה והרווחית של בתי האוכל, וכשנשמע הד קלוש של התקוממות מאורגנת ומחאה נגד ההחלטה  – הופכים אותה על פיה ופותחים. נגה נשלחת הביתה, ואז מזומנת לעוד יום של עבודת מלצרות. מסעדנים שומרי חוק שפיטרו וחילקו או השליכו מזון הפסידו. המורדים והאנרכיסטים לכאורה הרוויחו. אין כאן תוכנית, או מזימה. יש אימפוטנטיות, פניקה, עליבות מוחלטת. ואני לא מצליח להתנתק מהזעם, מתחושת ההזנחה והבגידה. You had one job.

ההלם התרבותי שחוויתי כשעברתי מהעיתונות להייטק נבע בחלקו ממערכת הערכים השונה לחלוטין בין שני העולמות. בעולם הישן התווכחנו על כותרות וסיפורים בלי שיש לנו דרך למדוד ולכמת מה עובד ומה לא. זו דעה מול דעה, ויכוח פילוסופי עם מעט מאוד גיבוי. העולם החדש מכור לדאטה. סופרים, בודקים, מנסים ומשווים. כל תהליך או פרויקט קטן ודל צריך להיות מנומק, מגובה בנתונים, ועם יעדים ברורים שלא יותירו מקום לספק אם הצלחתי או כשלתי. 

כל זה לא רלוונטי לממשלה, למנהיג הדגול, לבוחרים. אין תוכנית, הכישלון מוחלט, ואף אחד לא אחראי. זה מותיר אותי כועס וחסר אונים. את המחיר ישלמו הילדים שלי, אני, כולם. זה אובדן אמון מוחלט במערכת, אולי בלתי הפיך. נראה שכל מנהל פרויקט זוטר בחברה סבירה היה מצליח לנהל את המשבר הזה טוב יותר. או לנהל אותו. נקודה. אני אולי תמים, גדלתי על יותר מדי סרטים מהוליווד, אבל אני מסרב להאמין שלמה שקורה עכשיו לא יהיו תוצאות, שבסופו של דבר האחראים לא יילכו הביתה. ואולי הקורונה תגרום לכך שהבוס החדש יבין בשביל מי הוא עובד, ומה הוא תג המחיר של הכישלון. אם לא יהיה מאוחר מדי.  

סוף סוף הבנתי למה נטפליקס מתעקשת להציע לי תוכן פח

לקחו קומיקס מוצלח של יוצר טוב, הביאו את שרליז ת'רון המופלאה ותקציב ועשו ממנו סרט של נטפליקס. מה יצא? נכון! עוד סרט גרוע שהעביר לי שעה וחצי שלא תחזור. אלא שהפעם היה לסרט ערך מוסף – אני חושב שפיצחתי את התעלומה המייסרת, בעיקר בזמני קורונה ועדיף להישאר בבית – למה נטפליקס מייצרת (רוב הזמן) תכנים גרועים. 

אימפריית הסטרימינג לוקחת תוכן ומעבירה אותו נטפליקיזציה. תוכן נכנס למכונה מצד אחד, ומהצד השני יוצא מוצר מהונדס. לא בדיוק סדרה, לא בדיוק סרט, זה רק נראה ככה. The Old Guard הוא דוגמה מצוינת, אפשר כמעט לראות את המתכון בין הפריימים. יש את שרליז ת'רון, כוכבת בינלאומית לוהטת. את הצוות שלה מגלמים שחקנים מבלגיה, הולנד ואיטליה, עם מצטרפת חדשה אמריקאית, ולאחד הנבלים יש מבטא בריטי, כך שכבר כיסינו לא מעט שווקים. הדיאלוגים חפים מתחכום, רפרנסים תרבותיים או הומור, כך שקל לתרגם או לדבב, ואין חשש שמישהו לא יבין משהו. 

ויש פאתוס ודרמה, שכנראה עוברים חלק יותר במסננת מהומור, שהוא בכל זאת עניין תרבותי, וגם לך תדע מי ייעלב ממה. ואקשן. הדבר היחיד שעובד בסרט הזה הוא סצינות האקשן, שנראות כמו אימונים ל"ג'ון וויק" הבא. כנראה שלבעוט למישהו בראש זו שפה בינלאומית שלא מצריכה מתורגמנים ומתווכים. התוצאה הסופית היא סרט זומבי. הוא נראה כמו סרט, וזז כמו סרט, אבל מבט מקרוב יגלה שאין מוח ונשמה מאחורי כל זה.

נטפליקס צריכה צופים, והרבה. לפעמים זה נוח – את "פאודה" אני רואה בנטפליקס, ולא מעט סדרות מוצלחות מכל העולם מגיעות לשירות לא הרבה אחרי ששודרו בתחנת האם. אבל התכנים המקוריים של נטפליקס ברובם נראים כמו משהו מהונדס גנטית, המפלצת של פרנקנשטיין גירסת התוכן הדיגיטלי. יש יוצאי דופן, אבל אני חושד שזו תוצאה של ניסוי וטעייה של מחלקת השיווק יותר מאשר רצון אמיתי לעשות טלוויזיה מעניינת או מעוררת מחשבה. המטרה היא תוכן שמצריך מינימום אנרגיה, ועובר חלק בגרון של כמה שיותר בני אדם בכמה שיותר מדינות.

וזה עלול להיות מדבק. אם אתה יוצר שעובד במדינה קטנה ורוצה שהסדרה שלך תגיע לכל העולם, זה בטח מפתה להשתמש באלגוריתם הנטפליקסאי כדי להפוך אותה לחכמה פחות ואוניברסלית יותר. לפשט, להוריד את המקומי, ללכת על מכנה משותף רחב ושטוח. והאם זה רק נטפליקס? אם בספוטיפיי המוזיקאי מתחרה על תשומת לב מול כל המוזיקה בעולם, למה שלא יעדיף לכתוב משהו קליט ופשוט, במקום שיר מורכב ומאתגר?

האם זה קיטור של בומר נרגן שרומז שפעם היה יותר טוב? קצת. המשמעות של הכמות המטורפת של תוכן זמין היא שבסופו של דבר יש גם לא מעט סדרות טובות. ואפשר לקוות שבאיזשהו שלב לצופים יימאס מהפלסטיק שנטפליקס מאכילה אותם בו. מצד שני אלו אותם צופים שבחרו בטראמפ וביבי. אולי עדיף ספר, ודי.

הפחד מטפטף כמו רעל או עזבו אותי מחרדת הקורונה הזאת באמא שלכם

“כולנו הולכים למות מקורונה," זעק הציוץ בטוויטר, ואני מצאתי את עצמי מסכים חלקית. כולנו נמות, עם העובדה הזו כמעט והשלמתי בשנים האחרונות, רק שאני לא בטוח שדווקא המגיפה המילניאלית הזו תחסל אותי. יש מגוון כל כך רחב של אפשרויות, למה להצטמצם לאחת?

אבל הקורונה היא הקוטל הגדול של הרגע, לפחות קונספטואלית. נכנסתי לשוק אחרי שהשומר בכניסה בדק שאין לי חום, בלי להציץ אל תוך התיק שלי, כי מה זה לבנת חבלה מקומית מול מגיפה עולמית. והשיח בטוויטר ופייסבוק מתמקד בווירוס, ממלא את הרשתית שלי בגרפים וטבלאות ומומחים מטעם עצמם ומביאי ציטטות של מומחים אחרים, ומסבירים שיהיה רע, או טוב, או באמצע. ויש עובדות, המון עובדות, שעליהן אי אפשר להתווכח. או שכן? למשל חולים קשים – מי הגדיר מה זה חולה קשה, והאם בכל בית חולים ההגדרה היא זהה? ועד כמה אמינות הבדיקות, ועוד ועוד ועוד. 

ובכל שולט הפחד, ומאחוריו אינטרסים. וכל אחד מתבטא מהפוזיציה. גורמי שלטון ועסקים שטוב להם קצת מגיפה, גורמים אחרים שפחות נוח להם סגר והגבלות, אנשי תקשורת שנמשכים כמו פרפר לכותרות לוהטות, ואין לזה סוף. אז למי להאמין? למי שהכי נראה לך, עשה לך רב קורונה. 

אינני מעוניין. אני קורא ומתעדכן, הולך עם מסיכה ונמנע ממקומות צפופים מדי, אבל מודע לבורות שלי, ומנסה להשתלט על החרדה. אני חושד בכל אפידמיולוגי הפיד. אני מניח שהם חשים את אותה חרדה שמקננת אצלי, לאו דווקא מהמחלה עצמה. אנחנו בתקופת לא נודע שלא היתה כמותה בימי חיי, העתיד לוט בערפל ברמה של חורף סקנדינבי קשה. ברגעים הרעים מה שמשתלט עלי הוא לא חשש לבריאותי, אלא צורך נואש במשהו להיאחז בו, בקרקע יציבה ויכולת לראות יותר משבוע-שבועיים קדימה. אני מניח שכשמישהו מצייץ "כולנו נמות מקורונה" ומוסיף גרף או שניים זה מספק לו תחושת שליטה. עצם הזעקה מסייעת להתמודדות עם הפחד, כמו לשרוק בסמטה אפלה. בהיעדר חלופה מעשית – אי אפשר לתפוס אלת בייסבול וללכת לפוצץ לווירוס את פיקות הברכיים – בוחרים בזעקה מנומקת וזעם כלפי מכחישי המגיפה, סרבני המסיכות ועוד נציגי "אחר" נוחים. 

אני לא רוצה לצעוק ואני לא רוצה לפחד. אני מנסה להשתחרר, להרפות. אין לי שליטה על מה שיקרה. אני יכול להתנהל באחריות, ולהפעיל שיקול דעת סביר וזהיר. ללכת עם מסיכה, לשמור על הילדים שלי, להשקיע בשמירה על העבודה המוצלחת שלי, ולחכות ולראות מה עוד יקרה ב-2020. ואני מבין את חרדת הפיד, אבל לא רוצה לתת לה להשתלט עלי. 

"אל לי לפחוד. הפחד הוא קוטל הבינה. הפחד הוא המוות הקטן המביא כיליון מוחלט. אעמוד בפני פחדי. אניח לו לחלוף סביבי ובעדי. וכאשר יחלוף על־פני, אפנה את עיני רוחי ואראה את נתיבו. במקום שעבר הפחד לא יהיה דבר. רק אני אוותר." הציטוט הזה מ"חולית" יפה, אבל אפשר להתווכח איתו. פחד יכול להיות מנגנון הישרדותי לא רע בכלל, אם למשל אתה נתקל בנמר שדילג על ארוחה. אם הקורונה היתה עניין מקומי, פחד היה יכול להניע אותנו לברוח למקום בטוח יותר. אבל אין כזה כרגע, והחרדה והפחד מובנים, אבל לא עוזרים. אני לא רוצה לתת לפחד להשתלט עלי. כל עוד לא הכול קרס, אני מעדיף להמשיך ולחיות וליהנות עד כמה שאני יכול. סקס, סמים ורוקנ'רול עם מסיכה. בטח שעם מסיכה. 

זה העולם החדש טמבל, תתרגל

כבר כמה שבועות אני מסתובב בבועה התל אביבית הנוחה שלי ומנסה להבין למה הכל קצת מעצבן. לכאורה הכל כמעט כשהיה, והקורונה נגמרה לא? מה לא? והברים והמסעדות פתוחים, והמסיכות מעוצבות, ויש לי עבודה והחיים ממשיכים. 

אבל ממשיכים אחרת. כמו נהר שהוסט ממסלולו וזורם באפיק חדש. הנוף אותו נוף, אבל הנתיב החדש קצת עקלקל, מטעה, לא נוח. אני מנסה להמשיך בשגרת חיי, איש של הרגלים וטקסים. הולך לשוק בשישי, עובר מחסום ובדיקת חום, ומגלה שבאסטיונר שתמיד קניתי ממנו כבר לא מגיע. ממשיך לקפה הקבוע והתפריט שונה, ויש דברים שנעלמו ממנו כי קורונה, וקצת ריק. יוצא לברים עם תפריט וירטואלי שצריך לסרוק בטלפון, ועם רווחים בין כיסאות על הבר שמייצרים תחושה של ערב חלש ועצוב. 

אלה זוטות. זה הרי לא נורא, קיטורים של תל אביבי מפונק. גם העובדה שאני לא יכול ללוות את בת השמונה עד לכיסא שלה בכיתה לא טראגית, ולא יקרה כלום אם לא נלך לים כי צפוף נורא וזה מלחיץ, ועוד ועוד ועוד. אסופת שינויים קטנים ולא משמעותיים שמייצרים צרימה במוזיקה של הקיום שלי, ומתדלקים את הדברים הגדולים באמת – הדאגה לחברים שיצאו לחל"ת ואיבדו עבודה, ובצידה התהייה מתי ואיך כל זה יגיע אלי. מתי לא יהיה מדובר רק באי נוחות קלה בבר השכונתי, אלא בפגיעה של ממש בחשבון הבנק, בבריאות שלי, של קרובי משפחה ואהובים. 

כי ההשפעה של הקורונה עלי גדולה בהרבה מאי הנוחות שבוויתור על עוד טיסה לחו"ל. המציאות שלי, של כולם, טולטלה בלי שהיינו מוכנים, לבלי הכר ובלי דרך חזרה. התחושה שלי ברגעים הקשים דומה לזו שאחרי המוות הפתאומי של אבא שלי. יד נעלמה באה והחריבה ושינתה באופן בלתי הפיך את המציאות, ואני אמור פשוט להמשיך ולחיות ולהסתגל כאילו כלום, כשכל מה שאני רוצה זה להתקפל על הרצפה בתנוחת עובר וליבב. זה מכעיס, זה מעורר תימהון, זה מפחיד. זו עוד שכבה של יציבות לכאורה שנמחקה מהמציאות, ואי הוודאות והאפשרות לאסון בכל רגע קרובות עכשיו הרבה יותר לפני השטח. 

המסקנה הכואבת היא שאני צריך להפסיק. להשתחרר מהציפייה שהנה תכף הכל חוזר להיות כפי שהיה. זו הנטייה האנושית הקטלנית להישאר בכיסא כשאזעקת האש צורחת ברקע, כי בטח לא קרה כלום. ובכן, קרה. אני צריך לעכל ולהתמודד ולהשתנות. ללכת עם מסיכה ולנשום, להתאים את הציפיות והתפיסות שלי למצב החדש, להפסיק להמתין לחזרה לשגרה שכבר לא תהיה. עולם חדש ואמיץ וכל זה, יאללה שיהיה. 

כשמצאתי כמעט במקרה מכתבי אהבה סוערים וגנוזים משנות השישים

כשעוזבים בית אחרי יותר מ-40 שנה מתגלים אוצרות בסדר גודל של אינדיאנה ג'ונס, זה ידוע. אמא שלי עזבה את בית ילדותי בשבוע שעבר, לא לפני שהעבירה אלי שקית גדושה בליווי אמירה מעורפלת על מכתבים מחברות של אבא שלי – האב הראשון, שמת במלחמה

המעטפות הראשונות שפתחתי הכילו  ברכות שנה טובה, וגלויות משמימות מקרובי משפחה אזוטרים. אבל אז, באחת, הקרדום המטאפורי שלי פגע בעורק שמן של זהב. מכתב מח', שבו במשך שלושה עמודים היא זורקת את אבא שלי, ברשעות פאסיב-אגרסיבית מרשימה. בינגו. 

המשכתי לקרוא. בשקית היו מכתבים משלוש נשים. ב', שנשמעה די בעניין אבל לא כתבה הרבה ולא עוררה סקרנות. וד' – על ד' כבר שמעתי לא מעט. היא היתה החברה של אבא שלי תקופה, פגשה את ההורים, ציפתה לחתונה, ואז אמא שלי צצה והנה, הלכה השכונה. הנראטיב המקובל הוא שד' ערכה מסיבה בדירה שלה, ומטבע הדברים הוזמנו אליה השותפות לדירה, ביניהן אמי, והחבר של ד', להלן אבא שלי, שנתן מבט בוחן בנוכחים, ובסוף הערב העביר לאמא שלי כרטיס אוטובוס ועליו מספר הטלפון שלו. פאסט פורוורד והנה אני מסתובב פה בעולם. 

ד' כתבה הרבה, באהבה עזה והשתדלות ופרטים. באחד המכתבים היא פותחת ומסבירה שכיוון שהיא לא בטוחה באיזו משתי כתובות דואר צבאי אבי נמצא, היא כותבת על גבי נייר קופי ותשגר שני מכתבים זהים אל קצוות תבל. היא מחמיאה, מקניטה מעט כשהיא מספרת על גברים אחרים בסביבה, וברור שכוונתה ליצור תחושת דחיפות בצד השני למסד את הקשר. קצת מתלוננת בעברית מליצית על היעדר תשומת לב ו"מילים טובות" ומסיימת את אחד המכתבים במשפט הבלתי נשכח "אל תהיה סבון, גם לך מותר להתברדק לפעמים".

ח', מנגד, כתבה בגישה שונה לגמרי. המכתבים שלה כולם עמוסים בטרוניות מתובלות בקצת ארס. כמו במכתבים אחרים גם כאן אפשר להבין את קשיי התקשורת של התקופה, בה טלפון קווי בבית הוא לא מחזה נפוץ, והדואר הוא אמצעי הקשר העיקרי. כך, למשל, היא מתלוננת שהגיעה לבקר את אבי אבל הוא לא היה, וכפי שאישר לה אביו, סבא שלי, הוא נסע לחיפה. "אין לי תלונות על כך שאתה יוצא ומבלה, אבל יכולת להודיע לי, אין לי כוונה לרוץ אחריך כשלשוני בחוץ", כותבת ח'. מכתב אחר, שנשלח כנראה לאחר מכתב הפרידה שהוזכר למעלה, כולל את האיחול "לך לעזאזל". דרמה וניצוצות, כמו שאני אוהב. 

אין לדעת מה היה קורה אלמלא אותה מסיבה גורלית, שבה אמא שלי – בלי להתאמץ, כמו שנגה שמחה לציין – שבתה את לבו של אבא מס' 1. קל להבין את ההעדפה הברורה שלי למכתבים של ח', שמוותרת על הרמוניה וחביבות לטובת חצים משוננים. או כמו שנגה אמרה, "גם אתה אוהב ביצ'יות". המכתבים האלה סיפקו לי את הדבר הכי קרוב למכונת זמן ולהצצה על האבא שלא הכרתי. במשך שנים שמעתי עליו סיפור פה ומעשייה שם, אבל מעולם לא הרגשתי שאני מצליח לקבל תמונה של אדם אמיתי, דמות עגולה, מציאותית. אלה תמיד היו כותרות מכובדות או אנקדוטות שוליות, ככה זה עם אנשים מתים. החסרונות והפרטים היומיומיים הקטנים נעלמים, והם הופכים לפלקט ייצוגי. מכתבי האהובות האלה סיפקו לי הצצה בלי פילטרים של "אחרי מות קדושים" ואיזו התחלה של היכרות עם בן אדם של ממש.

 חבל שיכולתי רק לדמיין את הצד שלו בשיחה. אבל אני אסיר תודה על המטמון הזה, ששכב 40 שנה והעלה אבק, ממתין לאורזות ולמובילים שיחלצו אותו מתהום הנשייה, ועדיין מקווה לעוד רמזים ופיסות מידע שיעזרו לי למלא חלק מהחסר בפאזל שלא יושלם לעולם.

חזרה גנרלית

אזכרה מספר 3 היתה דומה באופן חשוד למספר 2, ועוררה חשש שלא הרבה ישתנה בעתיד. הזמן אולי מרפא ומשכיח, אבל פה ושם הוא מדלג ומסרב להתערב. השבוע שלפני האזכרה היה נורא. חשדתי שהגורם הוא התאריך המתקרב, אבל התקשיתי להאמין. עבדתי, יצאתי, החיים תקתקו כסדרם, אבל בפנים היתה תערובת של דכדוך וכעס, שהתפוגגה רק אחרי שסיימנו את הטקס בבית הקברות. 

זה דומה להתקף חרדה – זה שאני מבין ויודע מה עובר עלי, לא באמת משנה. אני בה בעת בעמדת הצופה מהצד, אבל גם לגמרי בזירה, חוטף. זו לא הפעם הראשונה, והבנתי שהתחושה הזו של רצועה מתהדקת על בית החזה היא ביטוי למשהו נפשי, ולאו דווקא התקף לב או איזו וריאציה של קורונה. וזה אולי עזר קצת בקצוות, בקטנה. רציונלית ידעתי שיהיה לזה סוף. אבל לא הרגשתי ככה. הכאב הוא אותו כאב. 

במהלך השבוע שלפני היה נדמה לי שאני מרמה את עצמי. לא הצלחתי לחבר בין האזכרה המתקרבת לדכדוך הקיומי שהייתי שרוי בו, וחפשתי סיבות אחרות. והרי תמיד יש. עניינים בעבודה, עניינים מחוץ לעבודה, עניינים עם איזה בית ספר פה ואיזה ילד שם. אם אחפש אמצא. אבל במצולות המודע שלי ניקרה ההכרה שנרקם משהו גדול מזה, נפח שאני לא מצליח לכנות בשם.

הטקס עצמו היה קצר. קצת דמעות, רגעים של עצב קשה מנשוא, ונגמר. ואחר כך היינו כולנו בבית ההורים, המון ילדים קטנים מתרוצצים בין הרגליים, והיה נעים וקרוב, והרגשתי תשוש ורגוע. הכתפיים השתחררו ממשא כבד שרבץ עליהן כל השבוע. אני מניח שבשנה הבאה זה יהיה בדיוק אותו דבר.

ועוד משהו:

כמו תמיד באירועים האלה חשבתי איך ייראו הטקסים שיסובו סביבי, אחרי שאפרוש מכאן. כמובן שאני רוצה לשלוט באיך ומה יהיה, אני מניח שזו תגובה אוטומטית לרעיון הבלתי נתפס של מוות. השיר הראשון שקופץ לי לראש תמיד הוא Highway to Hell, אבל גם "זה מכבר" בביצוע של אושיק לוי לגמרי יכול לעבוד, ויהיה ידידותי יותר לחלק מהקהל. מה עוד? בלי תהילים ושאר ענייני דת – כל דת – ועם קצת דברים מוצלחים שיגידו עלי הצאצאים. וילדים, אם תסטו מההוראות הלא מסובכות האלה, אני ארדוף אתכם. תודה.

גם צייצנים שמאלנים אוהבים קצת דם

איזה כיף זה לראות נאצי חוטף אגרוף. אין דבר שיכול לאחד את העם יותר מסנוקרת לסנטר של הרוע האולטימטיבי. גם אני צפיתי כמה פעמים בסרטון של אפרו-אמריקאי מגודל חובט בבחור לבן שעונד על היד סרט עם צלב קרס. הפיד געש ורעש בשמחה לכמה שעות, כולל שמאלנים נאורים שמצאו, כמוני, מפלט ליצרים היותר בסיסיים שלהם. היה נחמד, ואז זה התחיל להטריד אותי.

הסרטון, לכאורה, ברור לחלוטין. מצד אחד בן מיעוטים נרדף, מצד שני גבר לבן מעוטר בצלב קרס. אבל מה הסיפור מאחורי זה? לינק אחר הוביל לסיפור על דיווחים שרצו בטוויטר על גבר לבן שמסתובב במיניאפוליס עם צלב קרס על השרוול, ולכאורה מטריד שחורים. לכאורה. לא ממש תחקיר עיתונאי מקיף ומספק. מה אם יש כאן סיפור אחר? אדם מעורער בנפשו, סטודנט טיפש שהפסיד בהתערבות, וכו' וכו'? אחר כך גם התברר שזה סרטון ישן, ולא מעידן המהומות הנוכחי. 

אבל הפיד שלי היה עסוק מדי בתשואות מהיציע. גרוע מזה, הציוץ היחיד שראיתי נגד הסרטון היה של אבישי עברי, אחד הטיפוסים הנאלחים יותר שמסתובבים ברשת, כוכב סרטון התעמולה של הליכוד עם תמונות הקברים בהר הרצל. עברי, על תקן השעון המקולקל שמראה את השעה הנכונה פעמיים ביום, לא אהב את מה שראה. שאר הפיד, מנגד, לא אוהב את עברי, ומיהר לפסול את דבריו ולא בגלל התוכן או הניסוח אלא בגלל מי שהוא. וכך קיבלתי בתבשיל אחד את כל מה שאני לא אוהב – כותרות עם סימני קריאה ובלי טקסט, מורכבות והקשר, ושיפוט על בסיס האדם ולא על בסיס התוכן. 

אני מוקף סימני קריאה, לא פעם בצורת סרטוני וידאו קצרצרים שלכאורה לא מותירים מקום לספק. אם פלשתיני צולם משליך אבן, אף ימני לא יתעניין מה קרה דקה או יום קודם לכן לאיש או למשפחתו. אם חייל צה"ל צולם מכה ילד, אף שמאלני לא ירצה לשמוע מה ספגו החייל וחבריו לפני כן מילדים דומים. כולם רוצים נקודה בסוף משפט, אף אחד לא רוצה מורכבות וספקטרום. אבל יש כאן מנעד. בקצה שלו ניצב אלאור אזריה, כשהוא יורה באדם שלא מסכן אותו בשום צורה. אבל ברוב המקרים יש מקום להבנה, ניואנסים, מורכבות. 

בספרו, "מלחמת העולם השנייה" מספר אנתוני ביוור על תכסיס של חיילים גרמנים מול חיילי בנות הברית, בשלב שבו אלה כבר פלשו לגרמניה. חייל גרמני היה עומד עם ידיים מורמות בכניעה, וכשחיילים אמריקאים היו ניגשים לקחת אותו בשבי, חבריו של הגרמני היו יורים בהם מהמארב. בשלב מסוים האמריקאים הבינו את הפואנטה והפסיקו לקחת שבויים. ועכשיו דמיינו את הסרטון ב-YNET, ובו חייל אמריקאי יורה בחייל גרמני שנכנע. מזעזע, נכון? זה יהיה סרטון קצר – כשהייתי עורך אתר תוכן היינו בודקים את משך הצפייה הממוצע בתכני וידאו. פעם העלינו סרטון של 14 שניות, שזמן הצפייה הממוצע בו עמד על 11. לאנשים אין סבלנות. 

המציאות מורכבת, ומאחורי כל סרטון מסתתרים סיפור ובני אדם. אם האיש עם צלב הקרס הוא אכן נאצי, אני שמח על האגרוף שחטף ומקווה שבהמשך הדרך זימן לו הגורל מפגש עם רופא שיניים יהודי עצבני. אבל אני לא באמת יודע עליו כלום. וכך גם הפיד הצוהל שלי, שמתפקד כשמאל נאור ורגיש לכאורה רוב הזמן. אין לי כוח אליהם, ואת המציאות שלי אני אשתה עם קצת קרח וסימני שאלה מעורבבים בספקנות, תודה.

%d בלוגרים אהבו את זה: