ארכיון | the kids are alright RSS עבור מקטע זה

נקמת הפרופורציות

עוד שבוע של חוסר ודאות, חרב הפיטורים מתהפכת מעל כולנו, התעללות נפשית, חרדה ופניקה וכאוס במסדרונות. רגע, אנסה שוב:

עוד שבוע של חוסר ודאות קל במשרת ההייטק הנוחה שלי. לא נעים לעבוד כשאין לדעת מי מאיתנו יפוטר באופן הכי מנומס ונוח כלכלית הידוע לאנשי HR ולאדם, למרות שתכל'ס מדובר באחוז קטן מהאנשים. לא כיף לי, בזמן שאני ממשיך ליהנות מאוכל מעולה וקפה משובח וכל שאר הג׳אז ההייטקי הזה. אני מניח שלו הייתי פועל במפעל טקסטיל שעומד להיסגר בפריפריה היה לי כיף אפילו פחות.

יש משהו מטעה ומרגיז ומנחם ומקל בעניין הזה של פרופורציות. כמעט תמיד אם תיקח צעד אחורה ותסתכל על התמונה הגדולה תוכל למקם את עצמך אי שם באמצע. תמיד יש גרוע מזה. כמו הבדיחה על מה גרוע יותר מתולעת בתפוח שלך – השואה. אבל אם זה לא אושוויץ או מיידנק, מה אז? לצרות הקטנות והפריבילגיות שלי אין משקל? בתקופת הריבים המטורפים (יחסית, יחסית) עם נגה המילה פרופורציות היתה מוציאה אותה מדעתה. היא במצוקה ואני מוכר לה איזה קנה מידה של זקנים שאמור לגרום לה להרגיש פחות רע? 

אני מוטרד מאי הוודאות בעבודה, אני דואג לילדים שלי בידיעה ברורה שמצבם טוב, אני חרד מהממשלה החדשה, שמג׳נגלת כדורי פאשיזם באוויר, ממקום מושבי בבית קפה במרכז תל אביב. בשבוע האחרון עדכנו אותנו שאיש QA אוקראיני שעבד איתנו נהרג במלחמה הלא נגמרת מול רוסיה, אבל אני שותה הפוך ומוטרד. וואלה יופי.

אין לי דרך ליישב את זה ואני לא מתכוון לנסות. ברוס ספרינגסטין אמר בראיון שמוזיקאי צריך להתייחס למוזיקה כאילו זה הדבר הכי חשוב בעולם ובה בעת לזכור שזה רק רוקנרול. אלה הצרות הקטנות שלי, ואני אחבק אותן, לא אירדם בגללן, אטפח אותן. אי ודאות היא אי ודאות, במשרדים מטופחים במרכז תל אביב ובמפעלים מטים ליפול בערי שדה. צרות ומועקה הן שפה בינלאומית. 

ואזכור את החלופות, את המחבט הגדול שהחיים מסתובבים איתו באופן קבוע, את מה שיכול לקרות. ואנווט בין כל אלה, לאט. 

מחכה ומתגעגע

אז מחכים.

אי ודאות זה לא למאכל אדם. כבר שבוע שהעננה תלויה מעל כולם במשרד, וכל אחד לוקח את זה למקום אחר. אבל לוקח – בלי קשר לפאסון, פילוסופיה או פרנויה, המשא רובץ לכולם על הכתפיים. לך תתכנן עתיד כשהאופק לוט בערפל.

אחרי יומיים של לחץ ותהיות לגבי תנאי הלינה על ספסלי רוטשילד אם אפוטר, נרגעתי. כנראה שגם אם אודח מתוכנית הריאליטי שמצאתי את עצמי משתתף בה בחוסר רצון זה יהיה ברכות. פחות השלכה מחלון גורד שחקים, יותר החלקה איטית ונינוחה במורד. אבל ירידת המתח לא נבעה רק מחשבון הבנק. באופן מסוים אי הוודאות הולכת והופכת לוודאות החדשה. 

אני כותב את הדברים בתאריך יום ההולדת של אבא שלי, שמת לו לפתע בלי שום אזהרה באמצע טיול בחו"ל. וזו מהות החיים לא? רגע הכול יציב וברור, ובמשנהו, ובכן, לא. הערפל, חוסר היכולת לראות קדימה, הוא האמת. האופק הבהיר הוא אשליה. אתה צועד אל עבר עתיד מובנה וברור, ולא מבין מאיפה הגיעו כל הפיתולים האלה בדרך. מה תעשה עכשיו, תשב בצד ותקטר? 

מה שקורה עכשיו הוא משיכת וילון, הסרת לוט, חשיפה! אנחנו מתכננים קדימה – רבעון, מחצית, איפה נהיה בעוד שלוש שנים. זה חשוב, זה נותן כיוון ומוטיבציה כאן ועכשיו, אבל זה היבריס, קריאת תיגר על האלים. פה רודן עם שאיפות יוצא למלחמה, שם נגיף חדש יוצא לסיבוב בעיר, והופה – מתכננים מחדש.

אחת האמירות החביבות על אבא שלי היתה "אני אולי טיפש אבל אני לא אידיוט". כיף לעבוד בהייטק כשהכול טוב והכסף זורם בקול צלצול עליז, נעים לשמוע את הססמאות על כבוד והכלה, דייברסיטי ואינקלוז'ון, ועוד מונחים באנגלית שעושים נעים באוזן. זה מפתה, זה מחלחל, עוקף מנגנוני הגנה וציניות, מרדים. אבל בסופו של דבר זה לא הרודיאו הראשון שלי. כל מי שגדל בעיתונות החבוטה, ובעיקר ב"ידיעות אחרונות" אוכל יושביו, יודע שכשזמנים קשים מגיעים העקרונות מאופסנים והסכינים נשלפות. 

כך שבמובן מסוים הוקל לי. כשהכול טוב ונינוח אני זע באי נוחות, מביט לצדדים ומנסה להבין מאיפה תגיע המכה. ובכן, הנה היא באה. יש מסגרת זמנים כללית מאוד, אני מבין את הסיכויים והאפשרויות, אני בטריטוריה מוכרת. וחשוב יותר: החיים נוטים להפתיע עם מחבטים גדולים מזה – נטישות ומיתות וגעגועים חסרי מרפא ורחמים. עבודה? עם זה כבר נסתדר.

אולי עדיף לצוד ספת בר

הסתכלתי על שלושת הציפלונים בני ה-15, ואז על הספה הכבדה שחיכתה להם, והיה לי ברור שאין להם סיכוי. הם הגיעו משבט "קהילה" של הצופים כדי לאסוף ספה ישנה של חברה טובה, אני הייתי על תקן סיוע לוגיסטי. רק לחכות להם בדירה שלה עד שיבואו ויקחו. אבל אז העלילה הסתבכה.

הזזנו חפצים, הרמנו, דחפנו והתנשפנו, חותרים במסלול עקלקל דרך הסלון, והגענו לדלת. הדלת צרה והספה רחבה, עבור לא תעבור, הבנתי. אבל לא שלושת המוסקטרים שלצדי. הפכנו, סובבנו, הזענו, מוצאים זוויות חדשות בקיעים בחומה, דרך החוצה. הפעמון של השכנים נלחץ בטעות וצופיפניק נבוך התנצל וחזר למשוך ולהזיז, ואיכשהו הספה מצאה את עצמה בחוץ, במסדרון, כמעט בת חורין. 

פקפקתי באפשרות שהיא תעבור את דלת חדר המדרגות, ולמעלית היה ברור שהיא לא תיכנס, אבל בשלב הזה כבר הבנתי שהבעיה היא אצלי. בכל זאת שאלתי אם יצליחו להוריד ולסחוב אותה עד לשבט. אחד מהם הביט בי ברצינות תהומית ואמר "הצופים תמיד מסתדרים".

ביחד סחבנו את הספה שלוש קומות ולמטה נפרדתי מהם. חשבתי שאני מבין קצת יותר את תומר, שכל כך שונה ממני. יש את הדנ"א שלי, ויש את הדנ"א של הצופים. זו לא גישת ה"יהיה בסדר"  הרעילה. זו גישת ה"נמצא דרך". נתאמץ, נחשוב קצת אחרת, נעקוף את הקיר, נמצא פתרון. אני הייתי מוותר על הספה והולך לשתות קפה.

אחרי שסיימתי להעריץ את התושייה של השבט, חשבתי שאולי יש לזה גם צד שני. נחישות ודבקות במטרה זה אחלה, אבל מה עם קצת ספקנות וויתורים. כי אם תמיד נסתדר ואף פעם לא נוותר, אולי לא נשים לב לשוליים, וליתרונות שבחלופות אחרות. אולי הספה לא שווה את המאמץ? אולי אפשר למצוא ספות בר שלא גרות בדירות תל אביביות צפופות, אולי אפשר ליהנות יותר על ספסל בשדרה או לרבוץ בשבט על מזרן, או ארגז. אולי הנזק שבהשגת המטרה גדול מיתרונות הוויתור והחלופה הפשוטה יותר.

חשבתי על השורה של "מוניקה סקס": "הם למדו בצופים איך לקשור את החבל והרבה יותר קל לקשור בחורה". התושייה וההתעקשות הם כלי מצוין, וכמו כל כלי צריך להפעיל אותן בחוכמה. אני מקווה שהספה הישנה היתה שווה את זה.

זה הכל בפרק כף היד

בשבוע האחרון אני מוצא את התשובה על פרק כף היד. אנשים צריכים תשובות, ואני לא פתית שלג ייחודי. כולנו שואפים למופשט ולנשגב, אבל בסוף היום צריכים משהו שאפשר לגעת בו, להבין באמצעות חושי החיה שאנחנו. ככה מתחילים עם אל מופשט שנמצא בכל מקום, ומסיימים עם קברי צדיקים וקיר תומך של מקדש ישן. אין מנוס.

בהתאם קניתי לי במסגרת משבר גיל 50 שעון חכם שנותן לי תשובות על שאלות מטרידות כמו מה קצב הלב שלי כרגע, עד כמה אני מנוון וצריך לזוז, ואיך ישנתי. החלק האחרון התגלה כממכר: אני מתעורר בבוקר ובודק מה קרה בלילה מהרגע שהנחתי את הספר על השידה וכיביתי את האור. גרף נאה מראה לי כמה זמן ישנתי שינה עמוקה, כמה דקות הייתי ער, וכמה בשלב ה-REM, פאזת החלומות. 

האפליקציה הנלווית לשעון מספרת לי שהייתי ער כמעט שעה במשך השש ומשהו שעות שביליתי במיטה, ושזה לגמרי נורמלי. היא גם נותנת לי ציון ועצות – מתי להתחיל להתארגן למיטה, ומה לעשות כדי להבטיח שינה עריבה ובריאה במיוחד. אני מתעלם מכל זה. אם בא לי לצאת הערב ולשתות ושאר פעילויות לא בריאות זה מה שיקרה גם על חשבון פגיעה בציון. החיים קצרים ומלאי הפתעות לא נעימות, אין לי זמן.

אבל אני אוהב את הציון ואני אוהב את האשליה של ידיעה. אם אני מרגיש מעוך אבל השעון מדד שינה מוצלחת אני מתעודד. אם ישנתי מעט אני מקבל לגיטימציה לעייפות, וגם זה משמח בדרכו. זה חלק מהצורך בתשובה מוחלטת. 

החברה אחות-עורכת סיפרה על אישה שהגיעה עם הבת שלה למיון ודרשה לדעת מה זו הפריחה שמציקה לילדה כבר כמה ימים. כשביקשו לשלוח אותה הביתה בלי אבחנה, כי היה ברור שלא מדובר במשהו מסוכן או בעייתי במיוחד, היא איבדה את זה. היא רצתה שם. ולא עניין אותה כמה בדיקות צריך לעשות, ואיזה נזק משני עלול להיגרם במהלך כל הדקירות והבחינות. היא רצתה שמישהו ידביק תווית שתפטור אותה מהפחד מהלא נודע. 

וכך אני מקבל יום יום אישורים לדופק סדיר ושינה סבירה, שיש בהם מן האמת אבל לא אמת מוחלטת. השעון יודע לבדוק מתי אני חולם, אבל אין לו מושג על מה – סיטואציה סתמית בעבודה, חלום ארוטי או סיוט שבו מככבים הפחדים הגדולים ביותר שלי. הוא מספר לי שהייתי ער חמש דקות באזור שש בבוקר, אבל אין לו מושג מה טרד את מחשבותי ואת נפשי בדקות הללו. הצורך הבלתי נדלה באמיתות מוחלטות נדון לכישלון. אבל השלמתי שבוע של שינה מוצלחת וללב שלי יש אחלה קצב. אסתפק בזה.

אף ינשוף לא יבוא

ומה אם בסוף לא יהיו הרפתקאות, מה אם בסוף החיים משעממים, מה אם בסוף היא סתם תהיה ״מוגלגית משעממת״, כמו האנשים בעולמו של הארי פוטר שאין להם כוחות קסמים. סאחים, נו. 

כל הילדים שלי תהו לגבי העניין הזה של לגדול, כל אחד בדרכו, כל אחד עם החששות שלו. לפעמים אני מזדהה איתם יותר מדי, עם דגש על אלמנט הארי פוטר. יותר מדי ספרים, סרטים וסדרות טלוויזיה מציגות מודל שאי אפשר להתחרות בו. אם לא תוכל להיות קוסם שעל הדרך גם נועד להציל את העולם, מה נשאר? ראיית חשבון? 

גם אני קראתי את הספרים האלה כשהייתי ילד, מחפש למצוא קצת היגיון וקסם בעולם. את ה-חברים שלי מצאתי רק בשלב מאוחר של התיכון, וגם הם היו גיקים חובבי פנטזיה ומדע בדיוני כמוני. אבל רק השיחות עם הצאצאים סגרו לי מעגל ועזרו לי להבין את המהות של ההבטחה שהיתה גלומה בספרים שכל כך אהבתי.

הארי פוטר לא צריך לחפש הרפתקאות בכוחות עצמו. הינשוף שמגיע עם הזמנה להוגוורטס עושה את זה בשבילו, ומתעקש גם כשהמשפחה המאמצת שלו מתנגדת. לוסי נכנסת לארון ומוצאת את נרניה, את בילבו גוררים להרפתקה קוסם וחבורת גמדים, ועוד ועוד. 

וזה התפר הגס בין הילדות לבגרות. הפנטזיה המנחמת היא על הצלה מבחוץ, על משהו שלא רק ייקח אותך אל ההרפתקה והסכנה שאתה מפחד לצעוד לקראתן לבד, אלא גם יוכיח לך שאתה אחר, מיוחד. הארי פוטר הוא היחיד שיכול לעצור את וולדמורט, לוסי ושאר בני משפחת פיוונסי מגלים שהם המלכים המיועדים של נרניה, בילבו הוא המפתח להבסת הדרקון והשבת האוצר. זו הבטחה שכל ילד קצת רגיש, או קצת בודד – גם אם רק בלב – לא יכול לעמוד בפניה. אני אשב ואחכה פה והחיים יעשו את שלהם.

ואז מגיע הרגע שבו אתה מבין ששום ינשוף לא יגיע. אתה מגלה את האנשים שטוב לך איתם, אתה מגלה את המקומות שבהם אתה יכול להעז ולבדוק. אם יש משהו שקרוב להזמנה מהוגוורטס בישראל זה צו ראשון, ששולף אותך מהקונכייה המוגנת שלך ומכריח אותך להתמודד. זה לא תמיד נעים או יפה, אבל יש בזה ערך ומהות. ועדיין, לפעמים, מתחשק לי לשמוע משק כנפיים מרטיט שכמות מחוץ לחלון. 

ספר אחד יספיק

סיכומי סוף שנה מדכדכים אותי, מלחיצים אותי, טורדים את מנוחתי. 50 האלבומים הכי טובים של 2022 לפי פיצ׳פורק, עשרת הספרים הכי טובים של השנה בניו יורק טיימס, 26 סדרות הטלוויזיה הכי טובות ששודרו בשנה המסתיימת לפי הארץ, שבעה סרטים שפספסתם בטיימאאוט. וזו רק ההתחלה, לפני בלוגרים, צייצנים ושאר סוכני תרבות מטעם עצמם. 

התגובה שלי לשפע הבלתי נסבל הזה היא פניקה, ניהול רשימות ואגרנות. העידן הדיגיטלי סיפק לסיכומי השנה נשק ותחמושת – אם פעם קראתי סיכום אחד או שניים בעיתון מודפס, היום אני מותקף בסיכומים מכל עבר משלל צינורות תקשורת. אני מנסה לקטלג ולאגור. שומר אלבומים ופלייליסטים בספוטיפיי, מוריד דוגמיות של ספרים לקינדל, שולח לעצמי מיילים עם שמות של סרטים שאני חייב לצפות בהם, וקורס על הרצפה מייבב, בתנוחה עוברית. 

זה חוסר אחריות ציבורי, הקואליציה החדשה צריכה להוסיף לבליץ החוקים שלה תקנה שקובעת שליד כל רשימה כזו תצוין כמות השעות שנדרשות לאדם הסביר לצרוך את כל התרבות הזו, קצת כמו כמות הקלוריות ליד כל מנה במקדונלדס. אין לי סיכוי, גם אם אצפה בכל סרט תוך כדי שאני שומע אלבום מופתי באוזניות ומעלעל בעוד רומן זוכה פוליצר בפונטציה. לא יעלה בידי.

ומכיוון שכך החלטתי השנה לשחרר. כן, שמתי ברקע איזה פלייליסט סיכום שנה או שניים, אבל בגדול ויתרתי על כל השאר והחלפתי אותם בהמלצות ממוקדות של אנשים שעל טעמם אני סומך, החל מהחבר החמוד של נגה שאחראי על האלבום שחרשתי הכי הרבה השנה, דרך בלוגר מוזיקה מוצלח, וכלה במבקרי קולנוע שאני סומך על טעמם וכו׳. אין לי כוח וכוונה לטעום את הכל, אני בוחר לפי אינטואיציה וקצת אמונה ומשחרר ומוותר על כל השאר. 

ואלה ההמלצות שלי ליבול 2022, בלי דירוגים, ללא שום אובייקטיביות, דברים שאני אהבתי במיוחד וכדאי לכם גם:

ספר

״רוזנפלד״ של מאיה קסלר, שכתוב מצוין, כולל את סצינות הסקס הכי טובות שנכתבו בעברית ומציג דמות ראשית שבטח לא הייתי מחבב בחיים האמיתיים אבל הייתי ממש שמח לעקוב אחריה בטוויטר.

סרט

״3000 שנים של כמיהה״, עם אידריס אלבה כג׳יני שיוצא ממנורה שטילדה סווינטון שפשפה בלי ציפיות מיוחדות. זו פנטזיה למבוגרים עם שני שחקנים מעולים, וסרט שרחוק מלהיות מושלם אבל הוא מרהיב וסקסי ונוגע ללב, ובעיקר לא מהונדס וציני.

אלבום

״The Unraveling of PUPTheBand״ של PUP, להקת פאנק-רוק קנדית שלא שמעתי עליה עד שגיא החבר החמוד של נגה שלח לי לינק לווטסאפ. זה מהיר ומצחיק ורועש, ומצד אחד נשמע קצת כמו משהו מהניינטיז, ומצד שני מודע לעצמו מספיק כדי לא להיות סתם העתקה. כיף גדול בקיצור -"Waiting" מתוכו הוא גם השיר שהקשבתי לו הכי הרבה ב-2022.

סדרה

״בלאק בירד״ – היו טובות ממנה שקיבלו את מה שמגיע להן במצעדים (״ניתוק״ באפל טי.וי למשל) אבל מצאתי את עצמי מחכה בכל שבוע לפרק הבא, ובנוסף זו מיני סדרה, ז׳אנר שאני אוהב במיוחד: בלי לחכות לעונה הבאה, עם סוף סגור וברור. זה עוד סיפור פשע אמיתי, על סוחר סמים שמסכים להישלח לכלא קשוח במיוחד ולדובב רוצח סדרתי בתמורה לכרטיס יציאה לחופשי, אבל זה עשוי מצוין, עוכר שלווה ומרתק.

מחכה לשנה הבאה ולעוד ספר או סרט או שיר שיחדרו את היום יום ואת החשכה ויעשו לי נעים בחזה. בואי נראה אותך 2023.

רק קצת לחץ בחזה

באחד הפרקים של "הסופראנוס" טוני סובל מדיכאון וכלום לא מוציא אותו מזה. הכדורים לא עובדים, המילים של הפסיכולוגית עוברות מעל הראש, האיש שקוע ביגון קיומי תהומי, חצי קטטוני. עד שצמד מתנקשים מנסה לחסל אותו. זו המקבילה לזריקת האדרנלין ב"ספרות זולה", הוא הורג אותם ודקה לפני שהוא מאבד הכרה מרוח לו חיוך שמח ומלא חיים על הפרצוף.

ישבתי השבוע עם נגה בבית קפה ירושלמי מוצלח ממש ודיברנו קצת על התקפי חרדה. אמרתי שאני מצטער שלא חטפתי אחד כשהיא היתה בתיכון, מה שהיה עוזר לי להבין הרבה יותר טוב את מה שעובר עליה. יש הבדל בין להבין תיאורטית, לבין להבין ממש, בגוף. והחודשיים האחרונים, שנסובו סביב שכול ואובדן של אחד האנשים האהובים עלי בעולם לימדו אותי את זה יפה.

זו מין שארית אבולוציונית מיותרת, תגובה של הגוף לסכנה שלא קיימת, כמו מערכת אזעקה שהתקלקלה. זה מתאים לסיטואציה שבה לפתע מופיע לו אריה. הוא רעב, אתה נראה טעים ומזמין, והגוף עובר למצב חירום – שרירים מתקשחים, מערכות מיותרות מפסיקות לקבל משאבים ואתה כבר לא רעב, לא חושב על סקס או גמר המונדיאל, כולך ממוקד באיך לא להפוך לבראנץ' אריות. אבל אין אריה, ומה שנשאר הן בחילה, סחרחורת, לחץ בחזה וודאות די גבוהה שאתה עומד למות, אולי. 

זה עובר, הגוף לא מסוגל לתחזק מצב חירום יותר מדי זמן. וטוב מזה, ברגע שמבינים את המכניזם התגובה משתנה בהתאם. האזעקה שבפעם הראשונה הקפיצה אותך, מבועת, גורמת לך עכשיו לנשוף במיאוס. מה עוד פעם עכשיו. הרי אין אריה. 

ובאופן חצי מפתיע, אם נחזור לטוני סופראנו, מצבי לחץ אמיתיים עוזרים. מצגת מלחיצה בעבודה, אימון איגרוף – אלה כנראה רותמים את החרדה ומנצלים אותה היטב. הגעתי בחודש האחרון לאימונים קצת סחרחר ולא בטוח, ויצאתי מהם דואב פיזית ומפוצץ מאנרגיה ושמחת חיים.  

אני לא אוהב חלק גדול מהשינויים שהגיל מביא איתו. לא את המשקפיים שאני צריך כדי לקרוא, ובטח לא התקפי חרדה. מי צריך את זה עכשיו. אבל בניגוד למשקפיים אני מקבל אותם כתג מחיר הכרחי. הם מאלצים אותי להתמודד עם הוודאות של המוות ועם הכאב והאובדן ששזורים בחיים, ומאפשרים לי להבין טוב יותר אנשים שאני אוהב. מקטר אבל מקבל.

ותכף כולנו חוזי עתידות

חברה סיפרה לי בעיניים בורקות על סט בדיקות חדש – בתשלום כמובן – שממפה את כל סוגי הסרטן שאתה עלול לחטוף כולל סיכויים ובדיקות נחוצות, ומאפשר להיערך מראש לכל תרחיש ופחות או יותר מבטיח חיי נצח. 

אני בעד לחיות לנצח, ומתברר שיש המון כלים חדשים שיסייעו לי להגיע ליעד הנכסף. שעונים חכמים ימדדו לי דופק, בדים אינטליגנטים יתריעו על סכנות באיברים חיוניים יותר או פחות, הפתעות לא יהיו פה. ולא רק ברמת מחזור הדם ומצב הלבלב. ענקיות טכנולוגיה וסטארט אפים קטנים מייצרים מודלים לחיזוי שטפונות, ניבוי מהלכן של שריפות ענק, התראות מוקדמות מפני רעידות אדמה וצונאמי. אני אנהג במכונית ואקבל התראות על סכנות שאורבות מעבר לעיקול, אצעד על המדרכה ואקבל המלצה לגשת למיון עכשיו כי משהו מתקתק לי בחזה בקצב לא אחיד. כולנו נסתובב ברחובות מוגנים מאסון בזכות היכולת להציץ אל הלא נודע שמחכה עשר דקות קדימה, באפלה המרתיעה המכונה עתיד.

אני בספק. אני בא ממשפחה עתירת ניסיון במפגשים טראגיים עם עתיד ערמומי. אם לסכם את מה שלימדה אותי ההיסטוריה הפרטית שלי: דברים קורים. טעוית מתרחשות. אנשים נשבים בקונספציות, מלחמות פורצות, לבבות מפסיקים לפתע לפעום, הטבע האנושי מועד לשגות, להחמיץ את הנקודה, לא להקשיב, לתת לאגו להוביל ועוד ועוד. אפשר למזער סיכונים, אפשר לצמצם נקודות חיכוך, להעביר אחריות לאלגוריתם, אבל בסופו של דבר הגורל נשען אחורה עם סיגריה ביד וצחוק על השפתיים. 

בשבוע שעבר הגעתי לבית קברות קטן ויפה לשלושים של בן זוגה של חברה אהובה, שאם רק היה נבדק בזמן אז אולי. אבל אולי לא. קל לכעוס על מי שמת בגלל הזנחה ופחד, אבל מולם אפשר להציב אנשים אחראיים שהגיעו לרופא בזמן ורק דחו קצת את הבלתי נמנע. 

עמדנו בצל ליד המצבה, הילדים חיבקו אותה ובכו, ואחר כך צחקו קצת עם ילדים אחרים, ואז בכו שוב, כי ככה זה עובד. ובדרך הביתה הרגשתי מוצף לגמרי, ובערב צץ לו התקף חרדה כי למה לא, וכי מתברר שאני בגיל המועד לדברים כאלה, בעיקר כשאירועים טראגיים רוקדים לי סטפס על כל הנקודות הרגישות. 

ומחר אולי אגלה עוד דרכים להיפצע באימון איגרוף, ואולי חבר אהוב יצעד ברחוב ופסנתר שלא נקשר היטב ייפול לו על הראש. יש משהו יפה ומכמיר לב בניסיון הבלתי פוסק של האנושות לצפות את הבלתי נודע. אני גם לא כופר בהצלחות, יש אנשים שיינצלו בזכות התראה מוקדמת מספיק על צונאמי שדוהר לכיוון הבית שלהם, ואולי עוד אזכה לחמש שנים נוספות בדיור מוגן בזכות שעון חכם ממש. מנגד התראות מוטעות יגרמו לפקקים ותאונות, תקלות במכשירים חכמים יגרמו להתקפי חרדה וגרוע מזה, ועוד ועוד. כמו שיודע כל חובב מיתולוגיה יוונית, כשמתעסקים עם הגורל הוא נוטה להתעסק חזרה.

אפשר לנצח בקרבות, אבל לא במלחמה. כמו שחברתי האחות אומרת לי בכל פעם שאני שואל אותה על איזה תסמין מטריד ותוהה בבדיחות הדעת אם אני עומד למות: כמה פעמים אני צריכה להגיד לך? כן, אתה הולך למות. 

שאין לומר את שמו

העונש של החייל מחברון הומתק, איזה יופי, או אולי בעצם זה נורא? הוא רק אמר משהו על בן גביר, אבל בעצם הוא ערבב צבא ופוליטיקה וזה אסור, והוא גם חייל קרבי וצריך לחבק אותו, ומנגד הוא איים לתקוף אזרח פעיל שמאל וצריך לגנות אותו, הוא הילד של כולנו, הוא אזרח אחראי מעל גיל 18, הוא כל כך הרבה דברים. 

הוא לא משנה. אני מתעב את ז׳אנר הסרטון של דקה ועשרים, סימן קריאה שבא להוכיח משהו בלי הקשר, היסטוריה, תהליך. חייל קם בבוקר, אחרי שעבר שבועות של גהינום במרכז חיכוך מסויט ומיוזע ושוקק פונדמנטליסטים, אזרחים אומללים וזועמים, פעילים פוליטיים קיצוניים ומעצבנים, ואלימות, המון אלימות, פיזית ומילולית שמכוונת אליו, או לידו, ספוגה באוויר. האימונים בטירונות הכינו אותו לכוחות אויב חמושים, לא לכל החרא הזה. ועכשיו מה? הוא מתוח ועצבני, במינוס שעות שינה, והגיעו לו עד לכאן כולם. ואז הוא מונצח בסרטון קצר, משהו שיעבור חלק בחך של צייצנים וגולשים שאין להם סבלנות למשהו ארוך יותר משיר פופ ממוצע, ונשפט על ידי כולם, גיבורי מקלדת שיודעים בביטחון מלא שהם היו מגיבים אחרת, נכון יותר, יפה יותר, כי יש להם עצבים מפלדה ואצבעות זריזות.

והוא לא הבעיה. גם בן גביר הוא לא הבעיה, הם רק תוצאה. זו חלק מההשטחה והרדידות של הכל, העיסוק בסימפטומים, החיטוט בזוטות במקום לעסוק בסיבה. במרכז הכל ניצב פצע שהולך ומחמיר ואף אחד לא מטפל בו: באותו שטח חיים שני סוגי אזרחים, סוג א׳ שמצביע בבחירות ונהנה מכל הזכויות ומתמיכת המערכת, וסוג ב׳, שלא יכול להצביע, והזכויות שלו פחותות, והמערכת מדכאת אותו ומכפיפה אותו למערכת משפט אחרת. ולתוך הקלחת הזו משליכים חיילים, וכשהם לא עומדים בזה שולחים אותם לכלא לכמה ימים, שעיר נוח לעזאזל לשני הצדדים של המפה הפוליטית. 

כי זה קל יותר מאשר לחשוב על פתרון. וזה לא עניין של ימין או שמאל. רוצים לספח? לכו על זה. גירוש וטרנספר? קדימה, תיערכו להשלכות ויאללה לוגיסטיקת היסעים. לתת אזרחות לכולם? היפרדות ושלום שלום? הולך. לא משנה מה לדעתי הפתרון הנכון, כי לאף אחד אין רצון ואומץ לנסות פתרון כלשהו. מבחינה זו הממשלה הקודמת והממשלה הבאה לא ממש שונות. כולם רק רוצים לשמר איזה מצב ביניים, כאילו לחיים ולהיסטוריה אין דינמיקה, כאילו אפשר להקפיא את הזמן, לעצום עיניים ולא לראות את האסון שבדרך. 

ובינתיים מורידים את הראש, גם אני, ששמח שהבן שלי משרת רחוק ממחסומים ומפגשים בלתי אפשריים עם אוכלוסייה אזרחית. מתעסקים בשלל בעיות אחרות, רק לא להסתכל על הפצע הממאיר שבמרכז כל זה. כמו איש שסובל מכאבים אבל לוקח אקמול במקום ללכת להיבדק. ומתפלאים על העלייה באלימות, על ההקצנה, על המשיחיות. שוקינג. אז חייל אחד איבד עשתונות והרביץ, ולאחר נמאס מהכל והוא איים. מי שצריך ללכת לכלא, האנשים שצריכים להיזרק הביתה ולחשוב טוב טוב למה הם אפסים חסרי ביצים, הם הפוליטיקאים והקצינים הבכירים ששולחים את החיילים האלה למשימה אבודה מראש. ובינתיים נילחם נגד אבי מעוז כאילו אין כיבוש, ונתעלם מהכיבוש כאילו אין מחר.

אנחנו לא משחקים פה טניס

זה היה הצליל יותר מאשר התחושה. אולי דמיינתי את זה, אבל אני נשבע ששמעתי פיצוח כשהאגרוף פגש באף שלי. זה לא כאב נורא באותו רגע, אבל היה ברור שמשהו לא טוב קרה. עצרתי, הורדתי את מגן הראש, והתחלתי לדמם בחינניות על המזרן. הכאב הגיע כשהגר, המאמנת, אחזה בגשר האף שלי בשתי אצבעות, הזיזה קצת ולחצה.

כל זה קרה דקה לפני סוף האימון. הפרטנר האומלל שלי – איש חביב להפליא – היה מבוהל יותר ממני, אבל לא בהרבה. עשיתי פרצוף אמיץ, ארזתי את הדברים והלכתי הביתה. כשהתקלחתי זה נראה כמו הסצינה מפסיכו, ואחר כך ישבתי על הספה עם שקית סנפרוסט על האף, מחכה שהדימום ייעצר סוף סוף, וריחמתי על עצמי, ותהיתי אם יש לי זעזוע מוח, ומה יקרה אם ארגיש רע בלילה ואיש לא יהיה שם לסייע.

למחרת בבוקר האף נראה מעט נפוח, וזהו. כבר חשבתי שבזאת סיימתי אבל לקראת הצהריים הופיעו סימנים סגלגלים קטנים מתחת לעיניים, ועד ליום המחרת הם גדלו למה שנראה כמו שילוב של צבעי מלחמה אינדיאניים ממערבון מסוגנן לשחקן פוטבול בעל חוש אופנתי מפותח. החברה-עורכת-אחות הסבירה לי שמדובר ב-Racoon eyes. כלי דם התפוצצו באף החבול, והדם נוזל לו עם כוח הכבידה למטה, משני צידי החוטם.

בימים הבאים בחנתי את תגובות הסביבה ואת מה שהתחולל אצלי בפנים, שני מישורים שהשפיעו מן הסתם זה על זה. המחשבה הראשונה שלי, כשעמדתי בחדר ההלבשה עם חתיכת טישו תחובה בנחיר ימין והאצבעות של הגר מסדרות לי את האף מחדש, היתה שאולי בזאת סיימתי עם איגרוף, או לפחות עם קרבות אימון. נזכרתי בעצמי לפני כמעט 30 שנה שוכב באמבולנס שמתרחק מהריסות האופנוע הראשון שלי המוטלות על הכביש, ומתלבט אם אקנה אופנוע חדש. התשובה היתה כן. למחרת היה לי ברור שגם לגבי האיגרוף אין לי תוכניות פרישה.

הילדים שלי היו מבועתים ומשועשעים בו-זמנית. תומר כתב לי שהוא לא מרשה לי ללכת לחוג הזה יותר. התגובות של עמיתים לעבודה נעו בין התעלמות מנומסת לבהלה. חלק ניגשו ושאלו אותי בדאגה מה קרה, חקרו אם מדובר בניתוח פלסטי, ואם הכול בסדר. אחרים התעלמו, כאילו הכול כרגיל, מנסים להסתכל בי בלי לבהות בסימנים הסגולים-מצהיבים. ואז, ככל שעניתי והסברתי, צצו אחרים – מתברר שבקומה שלי יש עוד לפחות ארבעה אנשים שמתאמנים בסוג כזה או אחר של מכות. מצאתי את עצמי מדבר עם אנשים שלא החלפתי איתם מילה, גיליתי שלא כולם חושבים שמדובר במשבר אמצע החיים מגוחך, חלק מבינים ואפילו מעריכים. אחד מהמתכנתים החביבים עלי אמר לי ש״זה הופך אותך מעניין״. הייתי משעמם קודם? 

כשהגעתי לאימון הבא בחנו כולם את הפרצוף החבול שלי ושיתפו בסיפורי מלחמה משלהם. אין מה לעשות, אמר אחד המתאגרפים הכי מוכשרים במכון. אנחנו לא משחקים טניס. חשבתי לעצמי שהוא ניסח עבורי את המהות,  ומסביר למה אין לי כוונה לפרוש, בינתיים. 

מאחורי הבחירה באיגרוף עומד צורך מסוים, כוונה. קבלה של פוטנציאל סכנה, משהו שלא מתאים לי כפי שאני מכיר ומבין את עצמי, כי מה לאזור הנוחות שלי ולאגרוף באף. ורוב הזמן אני נהנה מהאדרנלין והדופמין שכל זה מייצר בלי לשלם מחיר. אבל המחיר הוא חלק מהעניין. אם לא היו תוצאות אפשריות לאגרופים המתעופפים על המזרון, כנראה שלא הייתי נשאר שם. ואם המחיר הוא אף כואב ורגיש וסימנים שגורמים לאנשים ברחוב להביט בי ולתהות אם הסתבכתי עם השוק האפור, מדובר במחיר נמוך למדי. זה ההפך מהדברים שהקיפו אותי בזמן האחרון, מחלות ויגון ושכול. אגרוף באף זה לגמרי לחיות.

%d בלוגרים אהבו את זה: