ארכיון | the kids are alright RSS עבור מקטע זה

כי כולנו פתיתי שלג יפים (חוץ מהחרדים)

כמה קל לבוז לחרדים, איזה אחר מעולה הם: הכובעים, הזקנים, הלבוש השחור. קל לזהות אותם, והשיק שלהם הוא שילוב של האיש הרע במערבונים והגטו הכי גלותי שיש. ועכשיו עם משבר הקורונה הכי כיף להתנשא עליהם, הנה המדע והמודרניות מנצחים בלי להתאמץ בהורדת הידיים מול העולם הישן. איזה כיף.

ואנחנו הרי כולנו פתיתי שלג חטובים, נאורים, עצמאי מחשבה. אם אחד מאיתנו היה נולד למשפחה חרדית תוך יומיים, או מייד אחרי שלמד ללכת, היה חוזר בשאלה, עובר לתל אביב, ומחכה שיוכל לגדל זקן ולצאת לשתות בפלורנטין. ורק הם, קרנפים שכמותם, זורמים עם הנחיות הרבנים שלהם היישר למגיפה ומוות וקריסה.

שזה חתיכת קשקוש. אם הייתי נולד בהתנחלות רוב הסיכויים שהייתי גדל להיות ימני וחווה עוררות מינית קלה בכל פעם שמוזכר בית המקדש. אם הייתי נולד בבני ברק סביר להניח שהייתי לובש שחורים ובז לישות הציונית, או משהו. וכך גם רובכם, מעטים נוטשים את השביל הסלול ומחפשים דרך אחרת, שונה.

מכאן אפשר לעלות שלב ולתקוף את הנהגת החרדים. רבנים ופוליטיקאים. ובצדק, מדובר בסוג של מנהיגי כת, אנשים שהאינטרס שלהם הוא לשמר את הציבור שלהם עני, בור וצייתן. הם ידעו את האמת, הם יכלו למזער נזקים והדם על ידיהם. זה נכון, מדובר באנשים איומים בחלקם, אין ספק, למרות שגם הם קרבנות של נסיבות חייהם. אבל מישהו נתן להם לפעול באין מפריע עד עכשיו. המדינה איפשרה להם להמשיך לחגוג, לא התעקשה על לימודי ליבה, על גיוס לצבא, על הורדת החומות בין כלל הציבור לגטו החרדי. וכשאני אומר מדינה אני מדבר עלי, עליכם, על המפלגות שהצבענו להן. 

כי זה לא באמת היה לנו חשוב. "שוויון בנטל" בכל הקשור לגיוס היה סיסמה חלולה, בלי להעמיק בבעיות ההשכלה והפרנסה אצל החרדים. באותה מידה לא היתה אף הפגנה המונית בכיכר על מצב החינוך, או על קריסת מערכת הבריאות. היום מוחאים כפיים במרפסת לאחיות ולרופאים, אבל שנים שאני שתקתי ושתקתם אתם. על מה כן הפגנו? שחיתות בצבעי כן-לא ביבי, דמוקרטיה, נושאים גדולים, קצת מעורפלים, שנוח להרגיש לגביהם צודק ויפה. תקנים בבתי חולים? מערכת תמריצים לחרדים שתגרום להם לצאת לעבוד ולהשתלב בחברה? מצ'עמם, מי ייצא מהבית בשביל זה ויחפש חנייה ליד כיכר רבין מי. אבי גבאי הכין תוכנית מסודרת לשיפור מערכת הבריאות בישראל? אז מה. רק ביבי! או רק לא ביבי?

גם אני נהנה מדי פעם למצוא איזה אחר להוציא עליו עצבים ולהרגיש טוב עם עצמי. אחר כך זה עובר. המצב פח כי נתנו לו להיות כזה. החרדים הם רק עוד סימפטום, לא הבעיה.

ועוד משהו:

אם טרם קראתם חברתי זהר, אחות במיון ילדים ואישה חכמה, כתבה על מערכת הבריאות והיחס שלנו אליה טוב ממני.

ורק מזה אני פוחד

מה שמפחיד אותי במצב הזה הוא להתרגל. זו הצפרדע שמחממים את המים שבהם היא שוחה לאט לאט. אם יחממו מהר מדי היא תבין שמשהו לא בסדר ותקפוץ החוצה. חימום איטי מספיק והיא לא תשים לב, תסתגל עד שתמות.

אני לא מדבר על להתרגל לתנאים הטכניים. עם כל הכבוד אני מניח שיחסית לתנאי הסגר בסין מדובר בחופשה מאורגנת. בערך מאה מטר, הכול פתוח, אפשר לקנות הפוך קטן ולשבת איתו על המרפסת. מצבי טוב, אני יודע. ההסתגלות שמפחידה אותי היא הצורך להפסיק לתכנן, לחשוב על העתיד. אפשר לחשוב על מחר, יום יומיים קדימה, וגם זה באופן מוגבל למדי. פסגת התוכניות כוללת החלטה על מה להכין לאכול ביום שלישי. כל מחשבה מעבר לזה מעוררת גל של חוסר אונים. הייתי אמור להיות החודש בחו"ל, להעביר מצגת בכנס, ללכת להופעות. הכול נדחה, בוטל, נעלם, ואף אחד לא יודע מתי יהיה אפשר לסמן תאריך כלשהו בלוח השנה.

ויש משהו מצמצם בהלך הרוח הזה. קצת כמו ללכת כשהעיניים כבושות בקרקע, המבט מתנקז לפיסת המדרכה הבאה שעליה אצעד, במקום בראש מורם ומבט שבוחן את ההתרחשות בסביבה, חנות מעניינת, אנשים יפים, משהו. כשאתה מסתכל על הנעליים שלך וכמה סנטימטרים של מרצפת, העולם הופך להרבה יותר משעמם ומוגבל. אתה הופך לפחות שאפתן וסקרן, נחשף לפחות הזדמנויות. 

יש בהלך הרוח הזה גם דבר מה מפתה. החשש התמידי מלהחמיץ, התחושה המתסכלת שהאחרים יודעים משהו שאני לא, שקיימים חיים שלמים של כיף שאני לא שותף להם, הצורך לבחור לאן לצאת ומה לעשות – כל אלה נעלמו. זה מרגיע, כי לקבל החלטות זה מעייף. נחמד לקחת חופש מהצורך לבחור בעצמי ולנוח, להשהות מנגנונים ולשקוע בנמנום נעים. אבל זה סם. ולא מהסוג הממריץ והחביב, אלא מהז'אנר המרדים והממכר, המאיין, המסוכן באמת. 

מפחיד אותי שכדי לחיות מיום ליום צריך לסגל דפוסי מחשבה אחרים, רדומים יותר, ביקורתיים פחות, תובעניים פחות. שאם זה יימשך לאורך זמן הנזק עלול להיות משמעותי. כן, אני מדבר גם על פוליטיקה ועל עד כמה הגישה הזו רעה לדמוקרטיה, אבל גם במובן האישי אני חושש מלהשתנות, מלאבד משהו. המצב הזה מעודד חשיבה לטווח קצר, חששנית, הישרדותית. אחד הבוסים שלי אוהב לומר שאם תחשוב כמו חנווני תהיה חנווני, בלי להעליב אף חנווני בקהל, כן? אני מפחד לחשוב בצמצום.

 זה נראה לי חשש מגוחך ומופרך, בעיקר באור יום. בסך הכול שבועיים בבית, מה הסיפור. נשמע אידיוטי קצת, לא? לגמרי, בדיוק כמו הרעיון של מגיפה כלל עולמית שסוגרת רבע מהאנושות בבית ככה פתאום. 

הבורקס הכי טעים שאכלתי בחיים שלי

הרחוב היה כמעט ריק, אבל לא מספיק. אנשים בגילי דיברו על מלחמת המפרץ, לצעירים יותר לא היתה נקודת ייחוס להישען עליה. רוב החנויות היו סגורות, בתי קפה הציבו שולחן בחוץ וביקשו מאנשים לעמוד במרחק שני מטר זה מזה, הבריסטה עטה כפפות סיליקון ומסכת נייר. קניתי קפה כי מי יודע מתי יהיה עוד הפוך תל אביבי כהלכתו, רק כדי לגלות עוד ועוד בתי קפה בהמשך. יש פער גדול בין ההצהרות והפניקה על המסך לרחוב. בטוויטר זה קץ הדמוקרטיה, ותיכף סוגרים את האינטרנט ועוקבים אחרינו, היציאה החוצה מספקת משב נורמליות ספק אמיתי, ספק מרגיע.

כמעט ריק, כמעט סגור, אבל לא יום כיפור, לא יום הזיכרון, לא שום דבר מוכר שיספק נקודת חיכוך, אחיזה, מעצור להחלקה הזו במורד המציאות שיצאה משיווי משקל. צעדתי בשנקין ולא ידעתי אם אלה האנשים מולי שזזים הצידה או אני, כולנו נרתעים אינסטינקטיבית מקרבה פיזית. נזכרתי במסיבות, בהופעות, בגופות נצמדים בלי מודעות ומחשבה, צלוחיות פטרי רוקדות. כל החנויות סגורות ופתאום חנות הנעליים שעל פינת קינג ג'ורג' בדלת פתוחה, מוכר גלמוד יושב בפנים.

בכניסה לשוק התלבטתי לרגע ואז התחלתי לצעוד, מנסה להיזכר מה היה המספר של החולה שביקר גם בשוק הכרמל. בעוד שנה-שנתיים החולים הראשונים יככבו בכתבות מגזין, עכשיו הם סמני אזהרה. לא היה סדר והיגיון בסוג הבאסטות הפתוחות. זו שבה אני קונה את העשבים והשורשים למרק היתה פתוחה, זאת של הירקות לא. בסטיונר אחד ג'ינגל בין פתיחת דוכן הבגדים שלו לבין ויכוח עם צמד קולגות שאמרו לו שהוא משוגע, למה לפתוח ומה בגדים עכשיו. "לא היה כזה דבר אף פעם. מאז קום המדינה!" 

זוג תיירים עמד באמצע וצילם. אלוהים יודע למה. הדוכן שבו אני רוכש את הזיתים היה סגור, והסתובבתי בחזרה לעבר אלנבי. קבעתי להיפגש עם חברה ולצעוד קצת לפני שיכריזו על הסגר מוחלט. עוד מעט אראה אותה ליד הכספומט, עוטה כפפה לפני שהיא מקלידה את הקוד. אבל לפני כן ממש בכניסה נעצרתי ליד הבורקס הטורקי.

המוכר נראה רגוע, המקום היה ריק. איפה העומס של שישי, של "בוא תתפוס כסא ותצטרף למישהו לשולחן, תכף יהיו איתך כי לחץ לחץ לחץ". לא היום. בדקתי אם אפשר לשבת. בטח שאפשר. האיש סיים שיחת טלפון שבה הסביר למישהו איך לחמם את הבורקס הקפוא שקנה לימי המצור. ואז הביא לי את המנה שלי, בורקס תרד טרי, מלפפון חמוץ ליד, ביצה קשה נחה מעליו, צלוחית של רוטב עגבניות חריף בצד. הריח היה מעולה, והאוויר היה קריר ונעים, והרגשתי בריא ורגוע וחי. אכלתי לאט, הטעמים מתערבלים בפה, מלוח וחריף וחמים ומענג, וחשבתי שאין ספק שזה המאכל הכי טעים שאכלתי בחיים שלי, אולי שאי פעם אוכל. 

הקורונה לא תלמד אותנו כלום

פתחתי פה על הקורונה והכול הידרדר. השינוי הבלתי נמנע מתחיל לחלחל לתודעה – לא חרדת מוות, אלא ההבנה שדברים עומדים להשתנות ולתקופה ארוכה. אני לא לגמרי יודע למה אני מתכוון ב"דברים". יש שינויים מיידיים – ביטול בית הספר, עבודה מהבית, הימנעות מרצון או מכורח הנסיבות מהופעות ושאר פעילויות במרחב שמחוץ לסלון. ויש את העתיד המעט רחוק יותר, שכולל… קריסה כלכלית? זומבים? משק אוטרקי קטן במרפסת שלי?

ובינתיים אני נתקל ביותר ויותר אנשים חיוביים שמתפייטים על הטוב שהווירוס עושה לנו. זה כדור הארץ, הם טוענים, שבא לעשות תיקון. לעצור את זיהום האוויר, להאט את מירוץ החיים המודרניים, להראות לנו שאפשר גם אחרת. וירוס היפי חמוד. 

הייתי רוצה ללחוץ את ידם של האנשים הללו, שנייה אחרי שליטפתי חולה קורונה טרי, ואז להטיח את ראשם במשטח קשיח שעבר חיטוי. קודם כל כי המון אנשים עומדים לסבול נורא בגלל המגיפה. לא בריאותית, כלכלית. חברים מסביבי נשלחים לחופשות ללא תשלום, מגלים שהשכר שלהם קוצץ ועוד. כל מי שעוסק בתיירות, באירועים והופעות עומד בפני קריסה, ובתורו יוציא פחות על הכול, מה שיגרום לפגיעה בעוד תעשיות וכו' וכו'. אנשים יאבדו חסכונות, עבודה, פרנסה. 

אבל מעבר לזה אני חושב שמחבקי העצים למיניהם מפספסים את המסר. מה שאני לומד מהמשבר המטורף שמתרגש עלינו הוא לא ללכת לאט ולקנות פחות באינטרנט. אני כן מבין יותר את החשיבות של ערבות הדדית, ואת הטמטום המוחלט בסדר העדיפויות של האנושות. הווירוס לא מפריד בין עם נבחר אחד לאחר, ולא בודק את מצב תיק המניות של הנדבק הבא, לא מתעכב על אידיאולוגיה – כל הדברים שבני האדם, כולם תכל'ס מאותו ז'אנר, מתעקשים לעשות. 

הווירוס חושף את ערוות השיטה הקפיטליסטית האמריקאית: זרקתם את העניים בצד הדרך, שימותו לבד בלי ביטוח רפואי? ובכן הנה הם מדביקים אתכם על ימין ועל שמאל, בלי יכולת אמיתית להיבדק או לקחת יום מחלה. הוא מעמיד באור מגוחך את ההמצאות האנושיות לאום ודת ממסדית. שפכתם כסף על נשק, השקעתם אנרגיה בסיפוח פה ועם הנצח שם, והנה מערכת הבריאות קורסת לה בחינניות כי מי חשב על מגיפה שלא אכפת לה מהקו הירוק וקברי אבות. 

בעולם ג'ון לנוני המגיפה הזו היתה נראית אחרת לגמרי, מוכלת ומטופלת על ידי מערכת בריאות גלובלית עשירה. רבנים, כמרים ושאר אנשי דת עוד יקשקשו קצת ויאשימו מצעדי גאווה עד שגם הם יידבקו ויבודדו. במקום חברה אנושית אחת נאורה וחילונית יש כאן חבורת כנופיות פנאטיות, כל אחת והאמונה הלא הגיונית שלה, שעסוקה כל כך במריבות פנימיות ופתאום מגלה כמה הן חסרות תוחלת. אפשר רק לקוות שאחרי שכל זה ייגמר, הלקח יילמד ופני האנושות ישתנו לנצח.

ממש. מבט חטוף לעבר מגלה שלא משנה מה קורה, מהמגיפה השחורה ועד מלחמת העולם השנייה, בני האדם לא משתנים. הם מסתגלים, מכים קצת על חטא, וחוזרים להיות אותם דושים שהם היו קודם. נותר רק לקוות לשינויים קטנים בשוליים, אולי עוד כמה מיטות בבתי החולים, נגיד, ולאחל שיעבור מהר, שחברים ואהובים לא ייפגעו יותר מדי, ולשנה הבאה בניו יורק הבריאה והבנויה. אמן. ולשטוף ידיים. 20 שניות.

המלצות תרבות אקראיות לאפוקליפסה: כך תעבירו את הבידוד בסבבה

המלצות צפייה וקריאה למבודדים! אחרי שהתנשאתי על הקורונה בשבוע שעבר חטפתי אינסטנט קארמה לפנים: הלכה הטיסה לאמסטרדם להופעה, מסיבת פורים בוטלה, חיי החברה שלי תחת מתקפה. החשש הגדול הוא כמובן מבידוד: שבועיים בבית, רק אני והמחשב, הטלוויזיה וספרים. 

המממ.

ובכן מבודדים, הנה רשימה אקלקטית של המלצות קריאה וצפייה בזמן שאתם עושים את חלקכם הקטן למניעת התפשטות המגיפה והכחדת האנושות. 

ספר: "שוגון", ג'יימס קלאוול

את "שוגון" קראתי כשהייתי נער, ואלוהים יודע איך הבנתי ממנו משהו אז. חזרתי אליו עכשיו בעקבות המלצה ממישהי בעלת טעם מוצלח במיוחד. אני חושש מחזרות כאלה, הרבה פעמים פגישה עם תחנת תרבות ישנה גורמת למפח נפש גדול. לא הפעם.

הספר הוא אפוס של אלף וקצת עמודים על נווט ספינות בריטי שמגיע ליפן של המאה ה-17, ומיד מסתבך בשלל אינטריגות פוליטיות ורומן סוער עם יפנית לוהטת. ראשים נערפים, בריתות נרקמות ומתפרקות, ויש גם נינג'ות וצעצועי מין. אלוהים יודע איך לא זכרתי את זה אבל ב"שוגון" יש המון עיסוק בסקס, משהו שהיה אמור להסעיר אותי עד מאוד בגיל ההוא. אולי שכחתי, אולי לא לגמרי הבנתי אז את המשמעות של חרוזים אנאליים. 

ההישג הכי גדול של הספר הוא המשחק הזהיר בין התרבויות המנוגדות. קלאוול מצליח להעביר את הפרספקטיבה של שני הצדדים: האירופאים נתפסים על ידי היפנים כברברים מלוכלכים, ומצידם רואים ביפנים כופרים משונים צמאי דם. התהליך שעובר הגיבור מתפיסת עולם מערבית לאימוץ ערכי הסמוראי היפני מרתק ובעיקר אמין. ויש אקשן, תככים וסקס. מה רע.

למה זה טוב לבידוד? כי אלף עמודים זה המון לקריאה לפני השינה, אבל מתאים בדיוק כשתקועים בבית. ובעיקר כי חלק גדול מהפילוסופיה היפנית שמוצגת בספר עוסק בקבלה שלווה של המוות, והנאה מקסימלית מכאן ועכשיו כתוצאה מזה. חומר טוב לימי מגפה.

סדרה: "סמוך על סול"

העונה החמישית של הסדרה המעולה הזו בדיוק עלתה, ושלושת הפרקים הראשונים הם תענוג צרוף. הפריקוול ל"שובר שורות" עומד בסטנדרטים של הסדרה האם, ומעבר להמון רגעי עונג קטנים של "אז ככה זה קרה" הוא בעיקר מצליח להראות את השינוי בדמות של ג'ימי מקגיל, או בשמו המקצועי סול גודמן. כמו ב"שוגון" עלילה זה חשוב, אבל בסוף מה שהופך יצירה ליותר מהעברת זמן זו דמות מעניינת שקל לאהוב ומעניין לראות אותה משתנה. מעבר לגודמן הסדרה מלאה דמויות משנה עגולות ומוצלחות, כולל אחת הנשים הכי מוצלחות בטלוויזיה אי פעם – קים וקסלר, תעשי לי ילד.

למה זה טוב לבידוד? יש כבר ארבע עונות לבינג', ובין עורכי דין חלקלקים לעבריינים אלימים האנושות פתאום לא נראית כמו משהו שבהכרח חייבים לשמר.

עוד סדרה: "סדר אותי"

סדרת סטלנים שהתחילה ברשת ועברה ל-HBO. העונה הרביעית בדיוק התחילה ובינתיים מחזיקה יפה ממש. כל פרק עוקב אחרי כמה סיפורים של ניו יורקרים שמה שמחבר ביניהם הוא הדילר שלהם, סוחר סמים מזוקן על אופניים. ניו יורק של הסדרה היא עולם היפסטרי סובלני ומכיל שבו יש מקום לכל נטייה, גזע ומין, למעט אולי רפובליקאים לבנים. זה מוזר, מצחיק וכיף ופרודקט פלייסמנט מעולה למריחואנה. 

 

למה זה טוב לבידוד? הסחת הדעת האולטימטיבית: אסקפיזם אוטופי שבו האנושות היא מכלול צבעוני של בני אדם שרק רוצים לחיות בשלום ולהתמסטל. ואחרי הביטול של הטיסה לאמסטרדם סדרה על עישונים אך מתבקשת.  

אלבום: "זורופה", יו-2

אפרופו חזרות לתחנות עבר: ל"זורופה" נזרקתי דרך שיר בפלייליסט שנשלח אלי. זה היה "הממ, שיר לא מעצבן של יו-2?" ואז בדיקה של מאיפה זה בדיוק ולפני שהבנתי מה קורה אני שומע את האלבום שוב ושוב כבר כמה ימים ומכה על חטא. בזמן אמת אהבתי את יו-2 של "ג'ושוע טרי" נורא, חיבבתי פלוס ב"ראטל אנד האם", ואחרי זה עברתי מעצבים להתעלמות. זה גם חיבוקי העצים של בונו הבלתי נסבל, אבל בעיקר המוזיקה. אז הרגשתי נבגד בגלל נטישת הרוק לטובת צלילים אלקטרוניים, היום אני מבין שהלהקה התקדמה ואני, שמרן עבש חובב גיטרות דאז, נשארתי מאחור. 

למה זה טוב לבידוד? כי זה מאוד אירופאי והנגיף משתולל עכשיו ביבשת? לא יודע. זה אלבום מצוין ואתם ממילא תקועים בבית, ואם מתעקשים אפשר לראות בשיר המעולה "Numb" תיאור מדויק לדרך ההתמודדות המועדפת עם המציאות באשר היא. 

קורונה ואני, זה לא רומן

דברים שטורדים את מנוחתי, אבל ממש:

מריבות עם ילדים מתבגרים

איפה נמצאים אותם ילדים מתבגרים ולמה הם לא עונים

הבחירות מחר

אנשים שלא יצביעו בבחירות מחר

אנשים שיצביעו לביבי בבחירות מחר

מצב העיתונות בארץ

שיקול הדעת של חלק מהעיתונאים ב"הארץ"

כל מה שקורה בעיתונים שאינם "הארץ"

אנשים טיפשים וטרולים רשעים בפיד שלי

משבר האקלים ואיך ייראו חיי הילדים שלי, למעט אחרי מריבות עם ילדים מתבגרים

טראמפ

וכל שאר השליטים הפופוליסטים-ימנים בעולם 

אנשים ותקופות שהיו ואינם

כל הדברים שאני עדיין רוצה לעשות, אבל לא בטוח שאספיק

יום ההולדת הקרב ובא, והסוף שהוא מבשר

מתי יקרה משהו טראגי למישהו שאני אוהב

מתי אמצא את עצמי מובטל והומלס על ספסל ברוטשילד

מי יביא לי קפה ומאפה לספסל ברוטשילד

דברים שלא טורדים את מנוחתי:

קורונה, המגפה התורנית החדשה, שפעת על סטרואידים שרוקדת סטפס על הפוסט טראומה הכלל אנושית מהמגפה השחורה, ומייצרת כותרות מעולות לארגוני חדשות שמנסים לשרוד ולהבין איך עושים כסף בעידן הדיגיטל והפייק ניוז. אין לי כוח להיות טרוד מהסארס/פרה מעורערת בנפשה החדש, החיים מפחידים ומסובכים וקשים גם ככה, ורק שלא תדפוק לי את הטיסה לאמסטרדם כי רבאק. 

ובינתיים אלך להצביע, אנסה לא להידרס או לחטוף התקף לב או טיל של החמאס או סרטן או איידס, ואדלג מפאניקה לפאניקה ואקפיד לחטא ידיים ממש עד הסוף המר. לבריאות.

כשהריקלינים נתקלים בבריון גדול יותר

גדלתי ברעננה פנינת השרון, העיר והשיממון, וכמעט לא נתקלתי בביריונים. הסתובבתי בקרב המוני מעמד-בינוני-ישראל-ראשונה כמוני, בפסטורליה נטולת הפרעות, כמעט. ובכל זאת, פה ושם הם הגיחו מהשוליים, גילויי כוחנות פתאומיים שנצרבו בזיכרוני. ילדים גדולים יותר שמאיימים ומפעילים כוח כדי להשתלט על המגרש, או סתם כי בא להם. מישהו שמאתר נקודת חולשה ולועג בפומבי. מקרים נדירים שהותירו צלקות – קטנות אבל נצחיות. 

ההשפעה חדה ומטלטלת, אני מניח שאני לא היחיד: כל אחד חווה רגעים כאלה, בעבודה, בלימודים, ברחובות הלא קשוחים של רעננה. זו נקודה רגישה אוניברסלית, ובגללה קשה לי עם גילויי ביריונות בכלל ועם טרולים ברשת בפרט. וכך, בשבוע שחלף החלטתי להעיף מהפיד שלי בטוויטר את אראל סג"ל, ינון מגל ושמעון ריקלין. שלושה עיתונאים לכאורה, ימנים, שנמצאים בכל מקום, מרעילים את האוויר, עושים לי רע ומעלים זיכרונות נשכחים מכל בריון שאי פעם נתקלתי בו. אלא שאז, שנייה אחרי החסימה מטהרת האוויר, נפל דבר. הבריון הפך לקורבן.

את הרכילות הלוהטת שמעתי מחברה יום לפני. למחרת פוצץ את זה ברק כהן בטוויטר, כשהעלה את הספק שמועה על רומן שמנהל ריקלין הנשוי עם אלונה בראון, המו"לית של גלובס. גם כהן הוא סוג של בריון. אני נרתע מהתוקפנות שלו, מהוולגריות, מהיעדר הגבולות. אבל זה מקרה קלאסי של זה לא אתה, זה אני. הבעיה היא אצלי. 

לכאורה זה נמוך ומרושע ומיותר לתקוף אדם על רומן, עניין פרטי לכל הדעות. אבל ריקלין צייר את המטרה הזו על גבו שלו. ההתנהלות של שלישיית מגל-ריקלין-סג"ל ברורה: הם תוקפים, לועגים, ומעוותים את האמת. הם משליכים בוץ, וכשמישהו מנסה להתווכח, התגובה הלעגנית היא "זה לא אותו דבר", בבחינת זה הטיעון הסמולני הצבוע, שמנסה לבצע הפרדה שקרית בין מקרה למקרה, כי מה שלשמאל מותר לימין אסור. ניואנסים, הקשר – אלה שקרים של השמאל. ולכן הטקטיקה היא תמיד התקרבנות, תקיפת הצד השני תוך טענה לצביעות ואיפה ואיפה, והתבשמות לעגנית בצדקתם. 

ריקלין הוא אולי הפאתטי והמסוכן שבחבורה. הוא שקרן, פופוליסט, וציניקן שמנצל את היהדות ואת זמירות השבת בלי לדפוק חשבון. אם יש מישהו שצריך לחשוף את ערוותו וצביעותו זה הוא. ועכשיו שהוא יסביר למה לו מותר לרדת נמוך – למשל לטעון שיש לו את החומרים האישיים שהיו לגנץ בטלפון – ולאחרים לא. האם הוא יטען שזה לא אותו דבר? האם למי שמזהה את עצמו עם מוסר שמרני יהודי מותר לטעון פתאום שההתנהלות הפרטית שלו, שמנוגדת למה שהוא מטיף לו, צריכה להישאר מחוץ לאור הזרקורים?

ברק כהן הוא בריון, אבל אני בבסיס עוד שמאלני יפה נפש וצדקן שלא רוצה ללכלך את הידיים. מול שלישיית הבריונים ומה שהם מייצגים אין אופציה אחרת. הם לא משחקים לפי הכללים, ההתקרבנות הבלתי פוסקת שלהם היא חלק מלגיטימציה עצמית לשבור את הכלים ולכופף את החוקים. הם לא נזקקים לעובדות, הם מעוותים את המציאות, בניגוד לאנשי תקשורת ימנים כמו עמית סגל וקלמן ליבסקינד הם פשוט סוכני כאוס. וכהן מבין את זה, ומדבר את השפה שלהם. הוא מאתגר את הצדקנות שלי, והוא מספק את תאוות הנקם שקיימת בקרב כל מי שחי בין הקווים ומסתכל חסר אונים באנשים שחוצים אותם ברגל גסה כדי לפגוע, להשפיל, להזיק. אנשי שמאל שמצקצקים מולו מחמיצים את הנקודה. את המלחמה הזו יכול לנצח רק מי שדובר בריונית שוטפת.

 

לא הגיוני וכואב בלב

"מה שאתה מציע הוא כל כך הגיוני שהוא בלתי ישים," אמר לי המנכ"ל, במה שנשמע לי אז כמו משפט מתוחכם וחסר משמעות. דרך מגניבה לומר לי "לא". לקח זמן עד שהבנתי כמה הוא צודק.

וכך, אחרי החתימה ביום חמישי, נגה לא הבינה למה אני מדוכדך. בבוקר הייתי במעמד החתימה על מכירת הבית שבו גדלתי, אבל יש עוד חצי שנה עד למעבר עצמו, למה להתעצב עכשיו? למה להתעצב בכלל? הבית השתנה מאז שעזבתי אותו לפני יותר מעשרים שנה, החדר שלי נחמס באכזריות הרבה קודם לטובת אחי הקטן (לא נשכח ולא נסלח), הרהיטים התחלפו, רוב עוגני הזיכרון שלי חלפו ואינם. 

ואכן, עד יום לפני לא חשבתי על זה יותר מדי, ורק בערב התחילה עצבנות לא ברורה, ובבוקר כבר הייתי באי שקט וחוסר איזון ושייגמר כבר, וכולם ובעיקר עורכי הדין עלו לי על העצבים. ויותר מכולם אני עצמי, כי שוב ושוב אני נחבט אל הסלע הזה, חוסר התוחלת שבהיצמדות להיגיון, למה שמתבקש מן הנסיבות, כאילו שיש שיטה בכל התוהו הזה. 

זו בסך הכול חתימה. יש עוד זמן עד לרגע שבו יפונו חפצים ורהיטים מהמקום שלנצח ייתפס אצלי כהבית בה' הידיעה, חללית האם שבה היו אמורים לשבת לנצח צמד הורים למקרה שאצטרך לנטוש לפתע את הכוכב העוין שעליו אני מסתובב. יש זמן עד שהבית רחב הידיים ברעננה יצטרף לעוד אנשים ומקומות שאינם, וההיעדר שלהם גורם ללב שלי להתכווץ בלי אזהרה מדי פעם. ועד אז מי יודע מה יקרה, וירוס הקורונה יעשה עלייה ויחסל את כולנו, מלחמה מול איראן, צונאמי שישטוף ויבלע את תל אביב. למה לבזבז עצבים ומשאבי דכדוך עכשיו. 

וכך חיים להם הגוף והנפש בשתי דירות צמודות עם כניסות נפרדות. לפעמים מהנהנים לשלום בחדר המדרגות, לפעמים מעשנים ביחד במרפסת, ולפעמים יש איזה התקף חרדה בלי שום הכנה מראש או סיבה הגיונית, עצבים, דכדוך, תגובות שמתבטאות בגוף בלי שאני מבין בכלל מאיפה נחת עלי כל הטוב הזה. תתקשרו אחד עם השנייה לעזאזל.

אבל זה לא עובד ככה. ובחמישי לא התאבלתי, ולא חשבתי בהיגיון על שום דבר, רק הייתי עייף ועצוב. וידעתי שזה יעבור, ויחזור שוב כשיתקרב רגע האמת, אבל נתתי לעצמי לשקוע לתוך זה קצת. אין טעם להילחם. זה אולי הגיוני, אבל בלתי ישים.

היא עם מישהו אחר, נותרו רק זכרונות

לחצתי את ידו של ההיפסטר אסיר התודה והבטתי בספה שלי מתרחקת בטנדר החבוט, נוטשת אותי לטובת חיים חדשים. אם לשפוט לפי רעמת השיער והמראה הכללי של האיש, משעממים יותר והיגייניים פחות. 

שמעתי פעם בפודקסט דיון ער על החיידקים שעוברים בלחיצת יד. המגיש התפייט על לחיצה אמיצה עם אחד מבני משפחת קנדי, ותהה אם חלק ממנו, תרבית החיידקים הייחודית שעל כף היד שלו, מסתופף עם האצולה הפוליטית האמריקאית, ולהפך – הוא יושב כעת באולפן עם חיידקי קנדי גאים. 

מחשבות דומות ליוו אותי כשנפרדתי מהספה. היא היתה סמל לתקופה של התאוששות כלכלית ונפשית. מעבר מספרטניות מבחירה חלקית לנוחות בורגנית נעימה יותר. היא ספגה מיני מזונות ומשקאות, בעיקר באדיבות הילדים שלי, נמנומים מוצלחים במיוחד, אורחים ואורחות, חוויות והתנסויות, שיחות נפש וריבים. 

אני מתקשה להאמין שחלק מכל זה לא נצמד אליה לנצח, דבק בכריות ובמושבים, נחבא בין החריצים. זה לא אנימיזם, אני לא חושב שלספה שלי יש נשמה. זה לא שהיא ירושה משפחתית בעלת עבר מפואר – היא נרכשה בחנות זולה למדי בעמק הסיליקון של הספות שברחוב הרצל, לגמרי צווארון כחול של רהיטים, רחוק מאצולה ושאר רוח. אבל כשמסרתי אותה התקשיתי להאמין שלא נצמדו אליה צללים והדים של זיכרונות מתוקים-מרירים-מסעירים. לא משהו מודע, יותר כמו הדים שממשיכים גם אחרי שהצליל המקורי גווע.

יש חפצים שאני דבק בהם שנים ושתקפוץ לי מארי קונדו, יש כאלה שמיהרתי להיפטר מהם כי הזיכרונות שדבקו בהם היו מכאיבים מדי, או מחוברים לתקופות שזמנן עבר. לא מעט גרושים וגרושות סיפרו לי על רכישת מלאי חפצים חדש לגמרי, סמל לתקופה חדשה וליציאה מהבית הישן, תרתי משמע. בת השמונה מנהלת מערכת יחסים מורכבת עם רהיטים וחפצים, ואנחנו גוררים איתנו שולחן כתיבה לבן ונטול אופי מאיקאה מדירה לדירה כי הוא חלק אינטגרלי ממה שמרגיש לה כמו בית. ובדירה בבית הדיור המוגן של סבתי בת ה-95 הרהיטים נותרים ללא שינוי ולא משנה מה מצבם, עוגן כמעט אחרון למציאות שהולכת ומתרופפת יחד עם הזיכרון והשנים. חפצים הופכים לסימני דרך, נקודות ציון, טריגרים לטוב ולרע. 

אני מניח שההיפסטר החביב יטביע בספה זיכרונות משלו. אלו שלי יילכו ויתפוגגו. הספה האפורה תפגוש ישבנים חדשים, תאזין לריבים, שיחות חולין ושיחות נפש של אחרים, תתכופף קצת תחת גופים לא מוכרים. הספה החדשה שקניתי – גדולה ויקרה ויפה יותר – עומדת בסלון חפה מאופי ומטענים, נכונה לספוג ולהכיל. ייקח לנו כמה שנים, אבל גם היא תהפוך לחלק מההיסטוריה הפרטית שלי. בחמישי האחרון נגה נמנמה עליה ויכולתי כמעט לראות הד קטן ויפה שלה נשאר צמוד לכריות כשהיא קמה. זו תחילתה של ידידות מופלאה.

קובי בריאנט ובני סלע אחד על אחד

תומר שלח לי את הידיעה על מותו של קובי בריאנט דקה אחרי שהיא צצה בפיד שלי. הוא חזק בענייני אן.בי.איי והטרגדיה הפתאומית גרמה לו להלם ועצב. רק שמהר מאוד התברר שהעצב הזה לא בהכרח לגיטימי. 

קובי בריאנט היה כוכב ענק, מקור השראה לרבים, ואנס שקנה את החופש שלו בהרבה מאוד כסף והפעלת לחץ על בחורה בת 19. שנייה אחרי שמת, פרצה מהומת אלוהים ברשתות החברתיות. נשות ואנשי MeToo# התקוממו על האבל ועל אזכור כל דבר פרט לאונס ההוא. הצד השני, הגברי ברובו, הגיב בשילוב של קללות מיזוגניות, טענות משפטיות – האיש לא הורשע רשמית – ועוד ועוד. 

בין הצדדים הנצים ברור לי במי אני בוחר. מהפכת MeToo# חשובה והכרחית, ותשפיע ישירות על איכות החיים של הבנות שלי. אבל זה שאני בעדה לא אומר שאני אוהב אותה. מהפכות הן עניין מדמם ומכוער, ומאחורי ההגה יושבים לרוב יעקובינים עם אצבע קלה על ההדק. אני יכול להבין את הדרישה להזכיר ולתת מקום לאונס שביצע בריאנט. אבל כשמישהי צייצה שכשבני סלע ימות כדאי לאזכר כמה כדורים הוא קלע לסל, זה היה קצת יותר מדי. 

יש סיבה לכך שהבן שלי וכמותו מיליונים רבים חשו צער על המוות הפתאומי של אגדת הכדורסל ומי שהיה השראה לרבים. הוא גם היה אב לארבע בנות, ואחת מהן מתה יחד איתו. ההתעלמות מכל אלה, ההתעקשות לראות את דמותו דרך פריזמה של מעשה אחד, חמור ככל שיהיה שביצע, מזכירה לי את הסיסמה החביבה על טרולים מימין נוסח ינון מגל – "זה לא אותו דבר". זו טקטיקה פופוליסטית דוחה שנועדה להשטיח כל דיון, תוך דה-לגיטימציה להקשר, נסיבות, ניואנסים וכל מורכבות אוחרת, או בקיצור קשקושים של שמאלנים. לדוגמה: רפי פרץ אומר דברים איומים וחשוכים על להט"בים? הטרול המצוי יטען שגם בין חברי הרשימה המשותפת יש כאלה שחושבים ככה, ויוסיף את "זה לא אותו דבר" בסוף. עכשיו לך ותציין שמדובר בשר החינוך מול חבר אופוזיציה נטול השפעה. אתה כבר במגננה. 

אני מבין את הרטוריקה הזו כשהיא באה מריקלינים למיניהם. קשה לי איתה כשזה מגיע מאנשים שאמורים להיות מתקדמים יותר. בני סלע הוא טורף אכזר, אדם שיצא בכוונת מכוון לחפש קורבנות פעם אחר פעם. הוא עשב שוטה, אדם פגוע ופוגע שלא תרם דבר לחברה ונרקב בצדק מאחורי הסורגים. קובי בריאנט ביצע מעשה בלתי נסלח, אבל לא חזר עליו ולא היה תוקף סדרתי, ומנגד הפך למודל לחיקוי לרבים, תרם לא מעט לקידום ספורט נשים ועוד. 

ההשוואה ביניהם מופרכת, ובטווח הארוך לא מקדמת שום דבר. אני מבין שהמטוטלת זזה עכשיו לצד השני, ושכדי לשנות את המציאות יש צורך בצעדים קיצוניים, אבל מתישהו יצטרך להיקבע מדרג, היררכייה של עבירות ופשעים. אין דין יובל מסנר כדין משה קצב, ויש ענייני גיל, עבר, חרטה וכפרה ועוד גורמים שרלוונטיים בכל תחום פשיעה אחר. אם בריאנט היה הורג אדם, נכנס לכלא וחוזר לקריירה משגשגת אחרי השחרור, סביר שהשיח סביבו היה סלחני יותר. 

אפשר לצפות מבני אדם להכיל מורכבות, להתמודד עם דמות שכוללת גם חיוב וגם שלילה. אפשר לתת לאבל את הזמן שלו לפני שמשחרים לטרף. ההיסטוריה מלאה בענקי רוח שהיה גם צד שפל באישיותם. אבל עזבו את ההיסטוריה – לכל אדם יש את החטאים שלו, הרגעים שעליהם הוא מצר, מתחרט, מתבייש. האם רגע או מעשה אחד, טוב או רע, מגדירים את כל הקיום שלנו? אני חושב שמעט מאוד בני אדם ראויים לתווית החד מימדית הזו. בני אדם הם יצירה מורכבת, מלאת סתירות וניואנסים. וכן, אלא אם אתה טרול מצד זה או אחר של המפה, זה באמת לא אותו הדבר.

 

%d בלוגרים אהבו את זה: