ארכיון | the kids are alright RSS עבור מקטע זה

ריקודי זום ותקוות נכזבות של חתול

בשבוע שעבר ביצעתי תנועות פיזוז מפוקפקות מול המצלמה לצלילי ג׳יין בורדו. יש כל כך הרבה דברים מקולקלים במשפט הזה שאני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל, וגרוע מזה – התיעוד הנ״ל רק יוביל להשפלות נוספות. 

תומר סיים את התיכון, והמורים שלו, קשובים לרוח נעורים, בחרו לגרור את כולנו, הורים מותשים, להזיז כתפיים מול הזום לצלילי ביצוע ל״אהבה ראשונה״ של ג׳יין בורדו הסכרינית-גלגל"צית. מישהו בטח אמר ״בואו ניקח קלאסיקה ונחבר אותה ללהקת אינדי בועטת שהצעירים אוהבים״. אני בטוח שתומר, שבשבילו קלאסיקה זה ביגי, יעריך. 

הכוריאוגרפיה כוללת הנעת ראש מצד לצד, נפנוף רפה ביד ימין, הנפת אגרופים רכה מצד לצד כמו דוד שיכור שיצא לקרוע את החתונה ברחבה, והפרחת נשיקות באוויר כשהן משוגרות באמצעות יד ימין ויד שמאל חליפות. המורה המנחה מבצע את הכוריאוגרפיה בהתכוונות גדולה, ונעלם מדי פעם מהמסך בגלל הורים שלא לחצו על מיוט. בסוף הוא מורה בקול נחוש ״ועכשיו פריסטייל״.

צמד בוגרי תיכון טיפוסי

כשנגה היתה בגנון התנדבתי להשתתף בהמחזת סיפור הילדים הנודע בחריזתו המופלאה של לוין קיפניס ״אליעזר והגזר״. הסיבה היחידה שבגללה הסכמתי להשפלה הזו היתה הביטחון המלא שהילדה תתלהב לראות את אביה במרכז הבמה. קיבלתי תפקיד משנה חשוב – לקיק החתול – ולחזרות הגעתי עם זנב ששאלתי מאחת מהתחפושות של הילדה. עבדנו על הסצינות, חקרתי את המוטיבציה של הדמות, ויום ההופעה הגיע. 

אחרי שהדרמה תמה והגזר שוחרר, ראיתי את נגה רצה לעברי. התכופפתי, מוכן לחיבוק המעריץ והאוהב לאבא-כוכב, רק כדי לגלות שהילדה הזועמת באה לדרוש בחזרה את הזנב הגנוב. 

האם שנים אחרי לא למדתי את הלקח? לא בדיוק. הפעם המטרה שלי מרחיקת לכת ואסטרטגית יותר. כן, תומר והחברים שלו יתפדחו קשות מההורים המביכים שלהם, וסביר שאספוג לעג שנון במיוחד. אבל: אני די בטוח שאם הייתי נמנע מלנופף בזום עמוק בפנים הנער היה מתבאס. ואי שם לקראת שנות הארבעים-חמישים שלו יש מצב שהוא אפילו יעריך את ההתבזות הפומבית שלי, המנוגדת לכל נים בנפשי הצינית, ושנובעת אך ורק מאהבה אינסופית אליו. פריסטייל. 

האורקל משינקין

בין טיל לטיל לביקור בחדר המדרגות בשעת ליל במסגרת מבצע "שומר החומות" קראתי שבנט החליט לוותר על ממשלת שינוי. בתגובה הפיד שלי הצטער והסתחרר, ופרשנים מלאי חשיבות עצמית הסבירו שכן, תכף בחירות חמישיות. אני לא הבנתי למה. באיזשהו שלב הטילים יפסיקו לעוף, ואולי דברים ישתנו, לא?

אני לא טוען שאני חכם וחוזה עתידות. היה לי ברור שטראמפ לא ייבחר, כשראיתי את סרטון ״הערבים נוהרים״ של ביבי חשבתי שזה יחסל לו את הקריירה, וכשחבר בצבא גרר אותי לראות הופעה של חבר שלו, זמר מתחיל בשם אביב גפן, היה לי ברור שאין לאיש עם קול הצפרדע והמילים הילדותיות סיכוי. האורקל משנקין אני לא. 

אבל לאנשים אחרים הכול ברור. יש להם יותר מידע ממני, והם מקבלים משכורת נאה על פרשנות ותחזיות. לפעמים זה מצליח להם, לפעמים פחות. כשזה מצליח זה מעיד על חוכמה וראייה למרחוק. כשלא? שקט, צרצרים. פרשנים כלכליים, נביאים פוליטיים, סקאוטרים באן.בי.איי, כולם משתמשים בכמה שיותר מידע ופאסון כדי לנסות ולהביס את כדור הבדולח.

שבט בני האדם חושק בוודאות, בנרטיב, בסדר. הם יודעים שההיסטוריה מלאה הפתעות שאיש לא חזה, מהמתקפה על פרל הארבור ועד התפרקות הביטלס, אבל זה לא מזיז להם. העולם מלא באנשים שלא בחרו בדראפט את מייקל ג׳ורדן, ששלחו מכתב סירוב מנומס לג׳יי.קיי רולינג, שהסבירו לי בידענות על ארוחת צהריים מדוע הניצחון של בוז׳י הרצוג על נתניהו מבוסס על נוסחאות מתמטיות. 

יש משהו מכמיר לב בצורך האנושי – שלי, של כולם – לדעת מה יקרה. לנוכח יקום קר ואכזר, נטול אל ותוכנית, בני האדם ממציאים דתות, נבואות, חייזרים ואילומינטי ומה לא. נגה רוצה לדעת מראש מה יקרה אם תבחר במסלול לימודי כזה או אחר ואני לא יודע איך להסביר לה עד כמה הכול לא צפוי ולא ידוע. אולי זו גם ההיסטוריה המשפחתית המסוימת שלי, שמלאה בהפתעות דרמטיות ולא מהסוג הנעים. אצלי במשפחה יודעים שהבלתי צפוי נוטה לנקוש בדלת בדיוק ברגע הלא נכון. 

זה לא אומר שאני לא מתכנן. אני קטן וחלש ואנושי מדי מכדי להימנע מכל זה. לנסות לחשב מסלולי קריירה, לדמיין מערכות יחסים, לפנטז נכדים. אבל מאחורי כל פעילות המוח הקדחתנית הזו אני מכיר בכך שאין לי מושג או שליטה. זו לא קריאה לפאסיביות, אם לא הייתי מכוון ומנסה ובודק, לא הייתי מגיע למשרה הנוכחית המוצלחת שלי, למשל. אבל אין לי אשליות לגבי התפקיד של המזל בכל זה, ואיני מתיימר לדעת דבר לגבי העתיד. הדבר היחיד שאני יכול לעשות הוא להתנהל בהווה באופן הכי סביר והגיוני ולקוות לטוב.

מול שלל ההתרחשויות והנביאים מטעם עצמם אני ממליץ בעיקר להרפות. או לבעוט, כמו הצפרדע במשל על צמד הצפרדעים שנפלו לקערת שמנת. אחת מהן, פרשנית מדופלמת, הבינה שאין טעם להיאבק וטבעה. השנייה, נטולת חזון, בעטה ובעטה עד שהשמנת הפכה מוצקה, ואז דילגה החוצה. ייתכן שדקות או ימים אחרי משהו או מישהו אכל אותה לצהריים. וייתכן שלא. אין לדעת, ובהיעדר כל ודאות ותוכנית זה מה שנשאר. לבעוט.

וגם: זהר בר קמה המופלאה כתבה על ההתמודדות עם הלא צפוי בחדר המיון כאן

 

ביקור בהר שלא בעונה

לפעמים צריך להגיע לקבר לא בעונה. לא ביום הזיכרון, או ביום השנה או ביום ההולדת. תמיד חשבתי שהמעטפת של כללי הטקס תומכת, מכוונת, שלא נלך לאיבוד. אבל דווקא טוב קצת לאבד את הדרך. לא היינו פה שנים. בהתחלה ברחנו, אחר כך היתה קורונה, ואז פשוט קבענו תאריך שרירותי רק שבדיוק עפו טילים, אז קבענו יום אחר ואז הוא הגיע. אז נסענו.

הר הרצל היה ריק, לאו דווקא מאנשים כמו מקדושה וחשיבות. חבורת נערות יושבת בצל ושומעת מהמדריכה על גולדה מאיר, שם פרטי ושם משפחה במלעיל. חיילים עומדים בחלקת גדולי האומה והמדריך מרביץ בהם ציונות בווליום מוגזם. בכניסה יש דמות קרטון של חוזה המדינה עם חור באמצע הפרצוף כדי שתוכלו להצטלם, וקיוסק עם השם המצוין "במרפסת של הרצל". אין מקוננות עם סלים כבדים, אין אבלים עם שכמות מתוחות, אין שירי תוגה בפקקים בדרך.

אנחנו מחפשים את חלקת הקבר, הולכים לרגע לאיבוד בין כל השיפוצים, אבל נגה מנווטת אותנו בביטחה. שנים הגענו בכל יום זיכרון, הילדים לא הצטרפו כמעט אף פעם, תמיד נרתעתי מלגרור אותם אל עיסקי השכול. הקבר לא הולך לשום מקום. אבל אחרי שנתיים בצבא והדרכת חיילות עולות חדשות נגה לגמרי שולטת בהר ואנחנו מוצאים את הקבר בקלות. אין אף אחד מסביב, רק נקר נחוש על העץ שליד. הנקישות שלו הן יופי של סאונד אפקט.

ומכיוון שכללי הטקס לא תקפים היום ומכיוון שאין ציוויים ומנהגים באוויר, אנחנו מדברים, פריסטייל, ונגה מספרת איך היתה נעצרת ליד הקבר ומספרת לחיילות את סיפורו של החלל, ורק בסוף מגלה שמדובר בסבא שלה לקול קריאות "או!" ו"אה!" בשלל מבטאים זרים. ואחר כך שואלת את אמא שלי בחוכמה ובעדינות שאלות, ואני שומע סיפורים שכבר שמעתי אבל בכל פעם מצטרף איזה ניואנס חדש. 

והשיחה זורמת מהאבא המת במלחמה לאבא שמת פתאום לפני ארבע שנים, לאיך אני הילד קיבלתי אותו, איך קיבלו אותו סבא וסבתא שלי ששכלו את בנם היחיד במלחמה. זו לא שיחת "זוכרים את המת", זו שיחה של אמא ובן ונכדה, ובשלב מסוים זה קצת יותר מדי, שני אבות מתים זה המון, וכבר יותר מדי ימי זיכרון עברו בלי פורקן ראוי, ואני מוצף, ונגה מסתכלת במבט בוחן ושוקל ושואלת "אתה צריך חיבוק?" ובטח שאני צריך, ואני בוכה עליה קצת את כל מה שהצטבר והיה צריך לדלוף החוצה כבר מזמן. 

עכשיו אפשר לרדת מההר ולחזור הביתה. בשבוע הבא יש אזכרה לאבא שאיתו גדלתי כל חיי, ואז הפסקה, ואז נתחיל מחדש. הקברים לא הולכים לשום מקום.

ורק שלא אפספס את זה, וגם את זה

ה-FOMO שלי לא מסתובב ליד הבית. הוא שטחי ואורב מחוץ למעגל הילדים, חברים, אהובים. הוא שקרן ודרמטי, ולפעמים חיוני. בלעדיו סביר שהייתי מוותר ומחמיץ לא מעט חוויות שנצרבו בזיכרון. הספה היא מבצרי, אבל לפעמים כדאי לי לקום ממנה. 

חשבתי שאיבדתי את ה-FOMO שלי לנצח, אבל הוא חזר עם שוך האזעקות. לקח לי זמן לזהות את התחושה אחרי שנה וחצי של קורונה עם מלחמה לקינוח. והיה לתחושה גוון אחר, כמו לכל דבר בפאזת הכמעט חזרה לחיים. מה שהיה הוא שיהיה, אבל עם טוויסט קטן.

אנשים מעלים תמונות מנסיעות לחו"ל, כולל נתב"ג רפאים וערים ריקות, ומספרים על בדיקות בכל נקודת מעבר ובידודים פה ושם. תכף אלך למסיבה ולהופעה ראשונות אחרי הקורונה ואין לי מושג איך ארגיש  כשאצטופף עם חברי בני האדם נושאי המחלות. מת ללכת לקולנוע ותוהה איך אשרוד שעתיים בעולם חשוך עם מסיכה, בלי לעצור את הסרט מדי פעם כי מתחשק. 

זה לא אותו דבר, וגם ה-FOMO שונה. קהה יותר, חודר פחות שכבות. אני זוכר את התחושה אחרי גירושים מס' 1. כשניסיתי להסביר אותה, הדימוי היה מסיבה סוערת שמתרחשת באיזה חדר, ואני עומד במסדרון, שומע את ההדים, ואין לי מושג לאיזה כיוון ללכת. אחר כך עליתי שלב. כבר ידעתי איפה המסיבה, אבל הבנתי שהיא לא היחידה בבניין, בעיר, בעולם. שבחירה משמעה ויתור על שלל אפשרויות אחרות. זה משתק. 

פסגת חיי בעיתונות היתה נסיעה לפאריז מטעם "שבעה לילות" כדי לצפות ב"שר הטבעות" השני, לראיין את הבמאי והשחקנים ולכתוב על כל זה. אם מוסיפים לזה את פאריז ושיחה עם פיטר ג'קסון שנכנס לחדר יחף, התוצאה היא אושר צרוף. אני זוכר שישבתי במסעדה מוצלחת וקינאתי בעצמי. בפעם הראשונה היה ברור לי שאין שום מקום אחר שהייתי רוצה להיות בו. שאם כבר, אחרים צריכים לחשוק במקום שלי. 

מאז היו עוד נקודות כאלה, מעטות וזוהרות. במקביל הבנתי  שבכל רגע נתון יש שלל אפשרויות, אבל אין רק אחת נכונה. הבחירה המדויקת יותר תלויה בעיקר באנשים שאיתי, במצב הרוח, בגישה. ה-FOMO לא נעלם אבל בוית ואולף. עד שבאה הקורונה, ועכשיו אני צריך לתרגל את השריר המנוון הזה.

הקורונה הוכיחה לי שכפי שחשדתי תמיד, צריך לצאת כמה שיותר, כי מחר פתאום יצוץ איזה סגר. מנגד למדתי לבלות יפה ממש גם בסלון. כמו לא מעט תחומים אחרים אחרים אצטרך לכוונן ולאזן מחדש גם את החלק הזה, למצוא לחרדה מהחמצה את המקום החדש שלה, וללמד אותה, שוב, להתנהג יפה. 

בין המפקדת לעזה עובר קו עקום

צפיתי בפרק הסיום של ״המפקדת״ בין הליכות נרגנות לחדר המדרגות, לצלילי האזעקה. קראתי כל מיני ביקורות על הסדרה – סתמית, שמרנית – אבל הכותרות והטילים עזרו לי לגלות בה רובד נסתר, חתרני, ביקורתי. 

המון דברים – זהירות, ספוילרים – התרחשו בעונה הראשונה של ״המפקדת״. שלל אירועים שמפלרטטים עם אסון, זרעי פורענות שמרחפים ונקלטים באדמה פורייה. כל אחד מהם היה יכול להוות בסיס לסדרה או סרט דרמטיים, טראגיים. אבל שום דבר לא נובט, הכול רק כמעט.

דוגמאות: אחת המפקדות נאלצת להסתיר בבסיס את אחיה של אחת החיילות שלה, אזרח ועבריין. כמה סצנות אחר כך הוא כמעט מצליח לחתום על נשק. מפקדת אחרת לא עומדת בלחץ ומנסה להתאבד. חיילות גונבות ציוד, סמלת עושה סקס לוהט עם קצין שאליו היא כפופה, מ"ממית פזורת דעת גורמת לכיתה שלה להסתובב אליה עם נשק טעון ודרוך, ועוד ועוד. 

אבל אף כדור לא נפלט, אף אחד לא עולה למשפט, הכלא הצבאי נותר ריק. הכול מוחלק, מוכל, מושתק. המפקדת הנסחטת תצא לקורס קצינים, העבריין ייעלם מהבסיס בשקט, ניסיון ההתאבדות נכשל, הקצין והסמלת ימשיכו להזדיין. 

הדמות הראשית בסדרה, המ"ממית הטרייה נועה, דווקא מתחילה אחרת. היא רוצה להקפיד על נהלים, היא דורשת משמעת וסדר. היא הגורם החיצוני שמגיע לשנות את המערכת. אבל המציאות מנצחת אותה בנוק אאוט. עד סוף העונה היא תוותר ותעלים עין, כדי לסייע למפקדות ולחיילות שבסך הכול מתכוונות, כולן, רק לטוב. 

הכוונות של כולם טובות, והן מרצפות יפה את הדרך לגהינום הישראלי של 45 מתים בהר מירון ועוד שניים בבית כנסת שעוד לא סיימו לבנות, של היעדר מיגון ביישובים שמופצצים באופן קבוע על ידי החמאס, וגם אצלי בבית, בו חדר המדרגות מחליף את המקלט שאין. הגיהנום של זלזול ביכולות של השכנים בעזה, שתחילתו בהעברת כסף לארגון טרור כדי שלא ירעיש בין שתיים לארבע, וסופו בהפגזות. 

כל הדמויות ב"המפקדת" רוצות שקט עכשיו. גם אני רוצה שקט. אני חי בבועה שלי ומנסה לא לצרוך יותר מדי חדשות, לא לשמוע על קיפוח הערבים, ההסתה נגד השמאלנים, ההתנחלויות, הכיבוש, ישובי הדרום שמופגזים בקביעות. למי יש כוח לעשות משהו? למי מבין הדמויות ב"המפקדת" יש כוח למשפט צבאי, לחקירה רצינית, לבלאגן שילווה כל ניסיון לשינוי? ואם אף אחד לא מת או איבד איזה איבר, למה לעשות רעש? אם בשכונה שלי הכול סבבה, אז מה בעצם כל כך רע? מעלימים עין, מעגלים פינות, ויוצאים הביתה. 

זה עובד מצוין. עד שזה לא עובד. ואז כבר מאוחר מדי ואני בחדר המדרגות. 

הצד האפל של חדר המדרגות

זו האזעקה הראשונה שלי בחדר המדרגות של הבניין. הזוג ממול יוצא עם התינוקת על הידיים, האב בלי חולצה. באזעקה הבאה הוא לבוש. בשלישית התינוקת בעגלה, כך שאפשר להעביר אותה מהמרחב המופצץ למרחב המוגן בלי להעיר אותה. מתמקצעים.

אני מבלה את הזמן בשיחות עם הילדים שפזורים בין אמהות, עם חברים, משפחה. בלילה הראשון עוד מוודא בקדחתנות שכולם בסדר. בהמשך קצת פחות. העיסוק בטלפון מסיח את הדעת מהאימה שמטילים עלי הקולות בחוץ. הסירנה, ואחר כך קולות הנפץ. אני קורא על נפילות בדרום, בחולון ורמת גן, אבל זה עובר לגמרי מעל הראש הפרטי שלי.

יש משהו בלתי נסבל בחוסר האונים שהרעש הזה מייצר. קולות משמיים שמפיקה ישות בלתי נראית. אין לי מושג איך נראית המפלצת, אין לי שליטה בזמן ובמקום שבו תפגע. כמו אדם קדמון שמתכווץ במערה כשבחוץ הסערה נוהמת, ברקים ורעמים תוצרת אלים קדמונים. חוסר האונים מייצר פחד, זה בתורו מייצר כעס, וכל זה, יגיד לכם מאסטר יודה, מוביל אותי אל הצד האפל. אני יושב בחדר המדרגות ולרגע או ארבעה מייחל לכתישת החמאס, חיסול עזה, שיטוח שכונות, ריסוק בתים, להרוג, לנפץ, להחריב, להחזיר אותם לימי הביניים. 

מה עם הילדים שם, שממוגנים אפילו פחות מילדי שבחדר מדרגות לא רחוק ממני? מה אכפת לי, ההורים שלהם בחרו בשלטון אלים וחשוך, לא? בדיוק כמו שהרוב כאן בחר בממשלה הרעה שמחליטה בשמי על עוד איזו צעדת דגלים בירושלים, עוד מזוודת דולרים שיממנו את הטילים שמתעופפים עכשיו בשמיים. 

אולי זו המטרה המשותפת של שני הצדדים, שדומים זה לזה יותר משהיו רוצים להודות. הנהגות שמבססות את ההגדרה העצמית על לאום ולאומנות, דת ושנאת האחר. הכעס הילדותי שלי, הרצון בנקמה והשמדת האויב, הם בדיוק מה שמחרחרי המלחמה ותאבי הקדושה רוצים. להזין ולתדלק את המדורה, שלא תכבה לעולם. אני מוותר. 

בין אזעקה לאזעקה אני מנסה לחזור לישון. אני נזכר בלילות עם נגה התינוקת, שנרדמת ואין לדעת אם תקום עוד חצי שעה, שעתיים, אולי רק בבוקר. הגוף עייף אבל המוח חרד מלהירדם רק כדי להתעורר עוד מעט לקול יבבה. דיקטטורה ילדותית, לא רציונלית, שמטלטלת את חיי. נגה התבגרה מאז. מה יהיה עם שאר האנושות. 

עוד אזעקה תופסת אותי בחנות, באמצע היום, אבל הלילות חוזרים להיות שקטים. אני קורא על טילים בערים אחרות, על לינצ׳ים אבל כל אלה מרוחקים מהבועה שלי. עוד מעט גם זה יירגע, ובעוד שבועיים או חודש הכותרות יעסקו במחדל אחר. אף אחד לא יסיק מסקנות, שום דבר לא ישתנה. אני מקווה שדפנות הבועה שלי יחזיקו מעמד, ובעיקר מקווה שאני טועה, ושבסופו של דבר משהו יחלחל מתחת לפני השטח, תזוזה טקטונית שאני עדיין לא מבחין בה אבל מתרחשת, ושתוביל להפסקת ריקוד הדמים הצמוד הזה. בינתיים אני יודע לפחות שיש לי שכנים נחמדים להסתתר איתם בחדר המדרגות. 

מטוס? ציפור? לא! זה העובד ההיבירידי

״שבוע עבודה היברידי״ – הבאזוורד הגדול הבא. מדברים על זה כבר חודשים, ועכשיו זה מתחיל לקבל צורה. קודם בהייטק – חברים שעובדים בתעשיות ישנות יותר נקראים לדגל ולמשרד לחמישה הימים המלאים של פעם. אבל באימפריות החדשות מדברים על שילוב: כך וכך ימים במשרד, כך וכך בבית.

אני אוהב את סביבת העבודה המשרדית שלי. התנאים מעולים, האנשים אחלה. אין לי שום רצון לחזור לשם. אחרי תקופת הסתגלות שכללה פה ושם איזה התקפון קלסטרופובי, הבנתי פתאום, כמו באיזה משל מוסר אמריקאי, שהכי טוב לי בבית. 

שנים מדברים איתי על וורק-לייף בלאנס, עוד מונח הייטקי שגור ושחוק, ורק עכשיו הבנתי את המשמעות. קודם חשבתי שהאיזון הקדוש פירושו לצאת מוקדם בימי ילדים ולא לשבת על מיילים בשבת. אבל לא – המשמעות היא בישול תוך כדי האזנה והשתתפות בישיבת וידאו, קפיצה לאימון באמצע היום בין ישיבות, סגירת מייל חשוב אחרון אחרי ארוחת הערב – איך שמתאים ומסתדר. 

לפני הקורונה, היום שלי הורכב מבלוקים – או שאני במשרד, או שאני בבית. הפעולות והמצב המנטלי נגזרו מהאכסניה. יש זמן מת במשרד? בעיה. יש עומס עבודה פתאומי כשאני בבית? מעצבן. אבל לא עוד. אפילו איש מתובנת ומרובע כמוני הפך סופסוף לגמיש, משלב ואורג את העבודה והחיים זה בזה בהרמוניה, מדלג מהכנת פסטה לילדים לכתיבת מסמך לפרויקט בצעד קליל ובוטח. אם חסרה לי חברת בני אדם אני יורד לרחוב לסיבוב, קובע צהריים עם חבר, או סשן עבודה בצוותא מבית קפה עם קולגה. אני לא זקוק ליותר מזה.

אני בטוח שזה לא עובד לכולם. אין לי ילדים קטנים בבית, חלק גדול מהעבודה שלי הוא מול אנשים שנמצאים גם ככה מעבר לאוקיינוס, ותמיד הייתי קצת מיזנטרופ. אבל זו בעיני המשמעות האמיתית של איזון והיברידיות – לא מסגרת אחת שמחייבת את כולם לרקוד למנגינת אותו חליל, אלא גבולות גמישים שמאפשרים לכל אחד להזיז ולהתאים אותם לעצמו. 

ההכרזות על שבוע עבודה היברידי עם חלוקה אחידה לכולם הן רק ההתחלה. פירצה ראשונה בחומה בצורה שעומדת על תילה שנים. מי שגר בדירה קטנה עם זאטוטים ירצה להגיע כל יום למשרד, אחרים לא ירצו להגיע אפילו פעם אחת. זה יחייב חשיבה אחרת, איזון חדש, זה יאפשר לשכור פחות חללי משרדים, יחסוך לחלק מהאנשים את התפוצצות הזעם היומית שנקראת פקק תנועה, ואולי ימנע גירושים וישפר יחסי הורים-ילדים, מי יודע. זה ישפיע על חברות משלוחי מזון ועל עיצוב מטבחים, שעות פתיחה של חנויות, מופעי תרבות ומה לא. שנים קדימה אנשים יסתכלו על תרבות העבודה שלנו לפני הקורונה כמו שאנחנו מביטים על העובדים בזמן המהפכה התעשייתית.

המהפכה בדרך. עד שהיא תגיע אני נשאר בבית ומכין כדורי בשר עם לפטופ פתוח ליד. אל תפריעו.

הדרך מצפון אירלנד להר מירון

בעצם, אומרת האוקראינית הלוהטת, אתם שני טעמים של אותה דת. היא הגיעה לדרי, עיירה אירית משעממת, במסגרת משלחת של תלמידי תיכון ולא מבינה למה פרוטסטנטים וקתולים נוהגים לפוצץ זה את זה על בסיס קבוע. כשמנסים להסביר לה שיש כאן מורכבות דתית ופוליטית, זה נשמע לה אידיוטי. זה באמת אידיוטי.

"נערות דרי״ (בנטפליקס) מתרחשת באירלנד בתחילת שנות ה-90. הגיבורות הן תלמידות תיכון דתי שעסוקות בבנים, סמים ועוד קצת בנים, כשמסביב מפטרלים חיילים חמושים, ומדי פעם צריך לנסוע לבית הספר בדרך הארוכה כי יש מכונית תופת על הכביש. היא מצחיקה נורא, עם פסקול אייטיז וניינטיז חמוד, וקצת מדכדכת דקה אחרי שהפרק נגמר.

יש משהו אבסורדי בעובדה שדווקא בישראל אפשר להבין סדרה שמגיעה מצפון אירלנד טוב יותר מכל מקום בעולם כמעט. באחד הפרקים, הבנות נוסעות באוטובוס לבלפסט, להופעה של טייק ד'את, ללא אישור ההורים,   ונתקלות במקרה במנהלת בית הספר. הן ממהרות להכחיש הכול, כולל בעלות על תיק עם כמות יפה של אלכוהול. ברגע שהמנהלת מבינה שמדובר בתיק ללא בעלים היא קוראת לנהג לעצור את האוטובוס, ובסצינה הבאה רובוט משטרתי מפוצץ את בקבוקי הוודקה של הבנות. צפון אירלנד בואכה קו 5, תל אביב.

בפרק אחר המשפחה צופה בטלוויזיה בג׳רי אדאמס, מנהיג השין פיין, ארגון ההתנגדות המרכזי בצפון אירלנד, מתראיין בטלוויזיה. הקריינית מציינת שהקול הוא כמובן קולו של שחקן, שמדבב את אדאמס. הלכתי לבדוק מה לעזאזל. מתברר שבין 1988 ל-1994 אסר החוק הבריטי על השמעת קולם של אנשי שין פיין ועוד 11 ארגונים צפון איריים. מה עשו ערוצי הטלוויזיה? המשיכו לשדר ראיונות ונאומים, אבל עם דיבוב. טמטום, דמיון ויצירתיות משמשים בערבוביה מופלאה.

כל זה בעיקר מאשר את העובדה שכולנו בני אדם, טיפשים ועיוורים באותה מידה, ולא משנה איפה נולדנו. כשבוחנים את צפון אירלנד בפרספקטיבה של זמן קל לצקצק ולגחך על האבסורד. אבל כשמפנים את המבט לכאן? סכסוכי טריטוריה בלתי נגמרים בין בני אדם שמאמינים או לא מאמינים בווריאציות של אותו אל. דתות ממוסדות שמקדשות טקסים ומקומות ולא חיי אדם, ומה זה משנה אם זה מוביל לפיגועים או אסון המוני. המערכת חזקה מדי, רעבה מדי, עסוקה בעצמה. ארגון התנגדות אירי אחד הופך ליותר מעשרה, דתות מתפצלות, נהלים ושכל ישר ניגפים מול אינטרסים, כוחנות וחמדנות.

ההמונים שנרמסו בהר מירון לא יזכו לצדק. ספק אם תהיה ועדת חקירה בעלת סמכויות ושיניים, ספק גדול יותר אם מישהו ייקח אחריות ויתפטר. ימצאו ש״ג, אירוע אחר יתפוס כותרות ויאללה הלאה. הם קרבנות של פיצול, של קבוצות שישלמו כל מחיר כדי לשמור על הגטו הפרטי שלהן, של מנהיגים לכאורה שמעדיפים את האינטרס הצר על רווחת הזולת. הם לא שונים בהרבה ממוסלמים שנרמסים במכה, מקתולים או פרוטסטנטים שנורו או התפוצצו באירלנד, מקורבנות איוולת בכל העולם.

בצפון אירלנד הגיעו להסכם שלום מורכב ועדין והכול נראה מצוין. היום כל זה בסכנה בגלל הברקזיט, ללמדנו שגם כשבני אדם מצליחים לפתור סכסוך, אין סיבה לנשום מהר מדי לרווחה. אני מייחל ליום שבו כל מה שקורה עכשיו מסביבי יהפוך לחומר נוסטלגי לסדרה משעשעת, דומה לזיכרון מאיזו פאזה מטופשת מגיל ההתבגרות, משהו שהיה ועבר והיום מתקבל בסלחנות וחיוך. ואולי האיוולת והעוולות של אותה תקופה יהיו קצת פחות מטופשות, ויגבו קצת פחות חיי אדם. 

על איציק סעידיאן ושלושה יתומי צה"ל

היינו שלושה יתומי צה״ל בחדר במהלך השירות הצבאי, ומטבע הדברים דיברנו לא מעט על האב החסר. השוואת חוויות, הומור שחור, וגם התנאים וההטבות שהמדינה נותנת למי שאבא שלהם מת לבוש מדים. 

אבנר ואני איבדנו אב במלחמת יום הכיפורים. אבא שלי פיקד על מוצב בתעלה, אבא של אבנר היה ביחידה מובחרת ואבנר ואמו לא ידעו איך בדיוק נהרג ועל מה קיבל צל״ש. אבא של רועי נהרג בתאונת טיסה כשרועי עוד היה בבטן. אמא שלו התחתנה שוב מהר יחסית, ולכן כשבכיתה א׳ סיפרו בדיחה על ילד שמוצא את אלבום החתונה של הוריו ונעלב שלא הוזמן, רועי לא הבין את הפואנטה. הוא דווקא היה בחתונה של אמא ואבא. 

נזכרתי בשיחות שלנו בעקבות סיפור איציק סעידיאן שהצית את עצמו מול משרדי אגף השיקום. סעידיאן נלחם על אחוזי נכות, 50% מול ה-25% שהמדינה הסכימה לתת. הבדל של מאות שקלים בחודש. אף אחד לא עשה בעיות לרועי, אבנר ולי. אין אחוזים במוות. בהתאם לזה ההטבות ליתומי צה״ל קבועות וברורות, או לפחות היו בזמני. המדינה מממנת ליתום שיעורי נהיגה, תואר ראשון, טיפול פסיכולוגי ועוד. כל זה, אגב, רלוונטי עד גיל שלושים. עברת את הגיל? ברכותינו, אתה כבר לא יתום. כשהייתי בן עשרים זה נראה לי לגמרי בסדר. היום הסיפור של סעידיאן, שהלך והצית את עצמו מול משרד של פקידים אטומים, גורם לי לזעם נוראי.

רועי אמר שמייבאים לנו אבות מחליפים וזה לוקח זמן, ובינתיים מספקים הטבות. עד גיל שלושים יגיע האבא החדש. אני לא הבנתי מה הבעיה. קראתי מדי פעם על דרישות ומחאות של ארגון אלמנות ויתומי צה״ל. הייתי בן עשרים וקצת, שלושים היה הרחק מעבר לאופק. ההטבות שקיבלתי מהמדינה נראו לי נדיבות למדי. 

אבל הזמן עובר. נגה נולדה, וכשהגיעה לגיל שבו הייתי כשאבי נהרג הבנתי שמשהו קרה כאן, שילד בין שנה וחצי שאבא שלו נעלם פתאום לא חווה מכה קטנה בכנף, אלא חתיכת שבר גדול. נגה הסתובבה בבית וחיפשה אותי כשהייתי בעבודה, ובפעם הראשונה חשבתי על עצמי כילד, מחפש אבא שלא חוזר. 

זה היה משבר מטורף, אבל לא ייחודי לי, למדתי שזה קורה ללא מעט יתומי צה״ל, ילד ראשון הוא משבר. הייתי בן 28 אז, ועוד יכולתי לנצל את הטבת מימון הפסיכולוג. תהיתי מה עם יתום צה״ל שהופך להורה בגיל 31 ועולמו מתערער? תמה היתמות, תסתדר לבד? אתה במשבר נוראי, היסודות שעליהם בנית את סיפור החיים שלך מתערערים כולם בבת אחת, ואם אין לך כסף לטיפול יש לך בעיה?

נגה תתחיל ללמוד השנה באוניברסיטה. אמא שלה ואני נשלם, ונסייע בהוצאות מחיה, ושילמנו גם על לימודי נהיגה ועוד. הכול באהבה ובשמחה, אבל פתאום, ההסכמה של המדינה לשלם במקום האב המת שלי נראית פחות נדיבה, ויותר כמו מינימום סביר. אמא שלי, כמו אמא של רועי, התחתנה שוב, ובחרה מצוין. אמא של אבנר לא. זו לא נדיבות של המדינה להיכנס כלכלית לנעלי האב המת. זו חובה בסיסית. 

איציק סעידיאן לא מת בקרב. חברה ששירתה כפקידה במשרד הביטחון אמרה לי פעם שעדיף להיות חלל צה״ל מאשר פצוע או נכה. לחללים מתייחסים יפה. לאיציק סעידיאן פחות. אחרי כל מה שעבר הוא נאלץ להיאבק על אחוזים, על סכומי כסף זניחים יחסית למה שנשפך כאן על דברים חשובים פחות מחיי אדם. זה משפיל, זה דוחה, זה מיותר. אם אדם מגיע למצב שבו הוא מצית את עצמו, משהו במערכת רקוב. 

ברור לי שיש אנשים שמנסים להוציא מהמדינה כספים במרמה. חללי ונכי צה״ל לא שונים משאר האוכלוסייה – כדורים פוגעים באנשים הגונים יותר ופחות. אז מה. אם יש תחום שבו עדיף לטעות לכיוון המקל, הרי הוא זה. המטרה לא צריכה להיות לאתר רמאים ולשלם כמה שפחות, אלא לסייע כמה שיותר לאנשים שצולקו פיזית ונפשית באופן בלתי הפיך. אנשים שאולי לא נהרגו אבל נפגעו ללא תקנה. עדיף לשלם יותר ממה שמגיע למתחזה, מאשר לסייע פחות לאדם שנפגע באמת. 

כל זמן שאנחנו חיים במדינה שחיה על חרבה, שדורשת מאנשים את הקורבן האולטימטיבי, אין למערכת זכות מוסרית להתנהג כמו קלישאה של חברת ביטוח נכלולית. שלחתם אנשים למות, להיפצע, להיפגע? תנו להם את הטיפול והכסף שהם צריכים ביד רחבה, ולא יזיק גם קצת – או הרבה – כבוד. 

סוכני תרבות שלי מהבית

לא היתה לי בעיה להפסיד בכוונה, להיות גמיש במכסת הממתקים ובאופן כללי לזרום כפלג ביום אביב,  עד שזה הגיע למוזיקה. כשנסענו לאנשהו הילדים נחגרו מאחור ואני שלטתי בפסקול ביד רמה, למעט חריגות קלות ומעטות של נכסי צאן ברזל כמו הכבש (מברזל!) השישה עשר. 

נושא החינוך למוזיקה חשוב לי עד מאוד. להורים שלי לא היה מושג למה אני מאזין, והתגובות נעו בין "תחליש את הרעש הזה" ל"שמעתי שהיא זמרת לא רעה" על אלבום של "Thin Lizzy" שקניתי באוזן השלישית. אני שאפתי  שילדי ירכשו טעם מוזיקלי משובח. וחלמתי על היום שבו מי מהם ישאל אותי אם אני מכיר להקה כלשהי ואני אשלוף את הדיסק שלהם מהמדף בנונשלנטיות אגבית. 

החלום המוגבל טכנולוגית שלי לא התגשם, אבל המטרה הושגה. זה התחיל בגאווה הורית על החיבה של נגה לפליטווד מק וההתלהבות של תומר מהארקטיק מאנקיז, ואז קיבל תפנית לא צפויה. בהתחלה הם גילו לי שירים שלא הכרתי של להקות שאני אוהב, אחר כך התחלתי לגלות דרכם דברים חדשים לגמרי. אם פעם סוכני התרבות הראשיים שלי היו הרדיו וחברים, היום הצטרפו לספוטיפיי וכמה חברים יודעי חן גם צאצאי והחבר של נגה. 

יש עונג מיוחד בהאזנה לשיר שהילד שלי השמיע לי לראשונה. קראתי פעם שאנשים נתקעים על המוזיקה שהכירו בגיל ההתבגרות בזכות הסערה הרגשית של התקופה, שירים שלנצח יזכירו חוויות חדשות, אהבות וגילויים. חשבתי שאי אפשר לשחזר את זה, אבל היום יש יותר ויותר שירים שמעוררים אצלי נוסטלגיה מפאזת האבהות שלי. 

הפעם הראשונה היתה במכונית. אני לא זוכר לאן נסענו, אבל תומר השתלט על הפלייליסט ופתאום שמעתי את הגיטרה המאוד מוכרת הזו. שאלתי מה זה וגיליתי רצועה לא מוכרת של הרד הוט צ'ילי פפרס. זה היה מוזר וחדש, תומר מגלה לי שיר ולא להפך. בכל פעם שהוא מתנגן הוא לוחץ לי על אותו כפתור רגש מאוד מסוים.

לנגה היה שלב של חיבה על גבול ההערצה לגרין דיי. הצעתי לה לקנות פוסטר ענק שלהם לחדר, והיא סירבה בטענה שהיא לא מוכנה שיחשבו שרק זה מגדיר אותה. היא טחנה את "אמריקן אידיוט", ואז התקדמה לעוד שלבים ברפרטואר שלהם שאני מעולם לא טרחתי לבדוק, והשמיעה לי את הדבר החמוד הזה. כמה שנים אחרי ראינו אותם במדריד בהופעה.

גם להופעה של הארקטיק מאנקיז הגעתי בזכות הצאצאים. תומר היה אז בשיא ההתלהבות מהם, וכיוונו את ההגעה לפסטיבל סיגט לפי מועד ההופעה של הקופים, מתעלמים מההופעה של אחד, קנדריק למאר. היום תומר לגמרי בעניין של ראפ, מבכה את ההחלטה ושולח אותי לשמוע טראביס סקוט. אבל אז, במסגרת ההכנות להופעה, הוא הכיר לי את השיר הנוגה והמקסים הזה שלא שמתי לב אליו מעולם.

אני לא זוכר בדיוק איך ומתי נגה נפלה חזק למיוזיקלס, אבל זה בטח קשור לגרין דיי שאמריקן אידיוט שלהם הגיע לבמות ברודוויי. כשטסתי עם תומר לניו יורק היא ספק התחננה ספק איימה והלכנו למיוזיקל המסוים הזה, הדסטאון, בעיקר בזכות השמעה חוזרת של שיר אחד, שהפך אקטואלי במפתיע בתקופת טראמפ.

את זה גיליתי בפלייליסט נסיעה שהכינו נגה והחבר החמוד שלה. מדובר במבחר שירים אקלקטי, שכולל את נגה ארז, בון ג'ובי וג'ון דנבר (כמעט גן עדן/מערב וירג'יניההההה), אבל גם מוזיקה ישראלית שלא היה לי מושג על קיומה, כולל הדבר הזה עם השורה המצוינת "אוצר מילים נמוך אבל עם יופי של חיוך". קדימה ילדים, תביאו עוד.

%d בלוגרים אהבו את זה: