ארכיון | the kids are alright RSS עבור מקטע זה

הזכות להפגין ולסתום את הפה

לפני שנים השתתפתי בכתבה ב"ידיעות אחרונות" שעסקה במשחקי מחשב. כתבתי טור קצר, ששולב בכתבה שלא ראיתי לפני הפרסום. התוצאה: השם שלי הופיע בקרדיט, כשאני חתום למעשה על טקסט אנכרוניסטי שלא כתבתי ולא אהבתי את רובו, המלין על הקשר בין משחקים לאלימות פיזית. כאילו שמישהו זקוק לעידוד כדי להיות טיפש ולחלק כאפות. התקבלו לא מעט תגובות זועמות, ועם אחד המגיבים יצרתי קשר כדי להבין למה הוא כל כך נעלב. לא פגעת בי, הוא אמר, פגעת בקהילה!

השבוע נזכרתי באירוע הזה כשנתקלתי בכמה נציגים מטעם עצמם של קהילה אחרת. בטוויטר התעורר ויכוח על "הפגנות בימי הסגר – כן או לא", ואני טעיתי טעות פטאלית. טבלתי אצבעי בקלחת והבעתי דעה. מסופקתני אם קיים בעולם אדם יחיד ומיוחד שנכנס לוויכוח ברשת חברתית כשהוא אוחז בעמדה אחת, ויוצא ממנו מואר ומחזיק בעמדה הפוכה. אבל טעויות קורות, בעיקר כשאתה מתעצבן. ומה שהכעיס אותי היה הדה-לגיטימציה: אל מול טענות שכדאי להשעות את ההפגנות עכשיו, בזמן הסגר, או למצוא להן פורמט אחר, קפצו אנשים מהצד השני והאשימו את יריביהם בהתרפסות ובגידה במחנה. כלומר לא ויכוח לגופו של עניין, אלא סתימת פיות. 

אם יש משהו שאני מתעב בביביזם זה הוויתור המוחלט על מחשבה עצמאית, ניואנסים, מורכבות. יש רק עמדה אחת, בשירות המנהיג הדגול, וכל מי שאינו מיישר קו – בוגד. באים אנשי שמאל ועושים בדיוק אותו דבר, מציגים עמדה אחת מקודשת, ומגנים כל מי שמעז להביע עמדה אחרת. כשכתבתי שמתבצעת סתימת פיות למי שחושב אחרת, הותקפתי גם. בין היתר הואשמתי בביקורת שלילית שמשרתת את השלטון. איפה הגיליוטינה כשצריך אותה.

לא קשה לזהות את הטיפוסים האלה משני צידי המתרס. הם דרמטים ופומפוזים – הדמוקרטיה תקרוס עכשיו ומייד אם לא נצא להפגין, השמאל ימסור את המדינה לערבים אם ינצח בבחירות. זה להיות או לחדול, ורק חבל שאין בעברית קאפס בהקלדה, כדי להוסיף קצת נופך. זה לא ממש חדש. אני זוכר חברים של ההורים שלי מודיעים בשיחת סלון שיעזבו את המדינה אם שרון אי פעם יהיה ראש ממשלה. עד כמה שאני יודע לא רק שהם לא היגרו, הם אפילו לא עברו דירה. אין תהליכים, אין סימני שאלה, אין שלבים. יש השוואות למשטרים אפלים וסימני קריאה בלבד. ואני, אין לי כוח לסימני קריאה. 

אני חושד שחלק מהאנשים האלה מאוהבים בהפגנות. לא כאמצעי שנועד להוביל לעתיד טוב יותר, אלא כמטרה בפני עצמה. ההפגנות הן משהו אקטיבי ודרמטי – יוצאים מהבית, אולי מתעמתים עם שוטרים, עושים מעשה. הן זריקת אדרנלין ותקווה כאן ועכשיו. גם אני הרגשתי ככה כשנסעתי להפגין בירושלים, או בגשרים, ואני חושב שההפגנות חשובות וצודקות. יחד עם זאת, אפשר לעצור ולחשוב אם בזמן סגר הן משרתות את המטרה, ולא משמשות תחמושת לביביסטים. אם לא יהיה משמעותי ואפקטיבי יותר לארגן המוני הפגנות בכל רחבי הארץ לפי ההנחיות, או כל פתרון אחר שלא ייצר את התמונות שהשליט ואנשיו רוצים לראות בטלוויזיה. במילים אחרות להתמקד במחאה, לא בביטוי אחד מסוים שלה.

אני נרתע מהאנשים שיודעים שהם צודקים וכולם טועים, ועושים דה-לגיטימציה לכל מי שמעז להתנגד. זה ירוד ופחדני כשזה מגיע מימין, וירוד לא פחות כשזה מגיע משמאל. יכול להיות שאני טועה לגבי ההפגנות, אני באמת לא יודע. אבל כשמספרים לי שבגלל העמדה שלי מחר יהיו טנקים ברחובות, אני נתקף פקפוק וגרדת, וכשמנסים לסתום לי את הפה ומעלים את הווליום, אני מאבד אמון וחשק לדיאלוג. ממילא מדובר באנשים של מונולוג. הם יסתדרו מצוין גם בלעדי.

מה אני באמת רוצה מהשנה החדשה

אחד מהקורסים האהובים עלי באוניברסיטה היה על ספרות מדע בדיוני, לא מעט בזכות המרצה שהיתה מעולה, ושהיה לי קראש קטן עליה. בשיעור הראשון היא נתנה לנו לקרוא חלק מסיפור קצר. את הסיום, אמרה, תקבלו בשיעור הבא.

הסיפור מתחיל באדם שמגיע לביתו של טיפוס מפוקפק שמציע עיסקה מפתה: תמורת תשלום נאה הוא יזריק לגיבור חומר שישלח אותו חזרה לחלק הכי מאושר בחייו. זה מסוכן, הוא מזהיר, ויש תופעות לוואי ותוצאות הרות אסון פוטנציאליות, כמו בכל סם, וגרוע מזה – לחוות את האושר שהיה בעבר עלול לגרום לדיכאון כבד אחר כך, בהווה. והגיבור מתלבט. הוא ממשיך את חייו בחברת אשתו וילדיו, לאחר זמן מה פורצת שריפה בבית, הביטוח מייצר בעיות וכך גם הילדים. החיים עצמם.

ואז, בחלק השני, הוא מתעורר. הוא לקח את הסם, ועכשיו הוא יוצא מהטריפ, וחוזר אל חייו בעולם פוסט אפוקליפטי אפור ומדכא. בני האדם חיים מתחת לקרקע במחילות מעופשות ומטונפות, צדים עכברושים למאכל, ושורדים בקושי. הדילר-מכשף שלח אותו לתקופה המאושרת ביותר בחייו, אל הבורגנות המשעממת ונטולת הסכנות שלפני הקריסה.

כך שעם תחילת השנה – עברית, לועזית, הסמליות עובדת בכל שפה – אני מאחל לעצמי ולכולם שעמום קיומי מבורך. אני רוצה לחזור ולהתכסות באשליה המתוקה של יציבות, של חיים בעלי יסודות מוצקים שמאפשרים לתכנן שבועות וחודשים קדימה. בזמן אמת תמיד חשדתי, הרי בכל רגע החייזרים יכולים לפלוש, מלחמה עלולה לפרוץ, נשיא ג'ינג'י מטורף יכול ללחוץ על הכפתור האדום. אבל בחוץ התנועה זרמה וקשה היה להתכחש לכוח העצום, הבלתי ניתן לעצירה לכאורה, של השגרה.

אני מאחל לילדים שלי שיחזרו ליום יום של בית הספר, שיוכלו לתכנן את המחנה הבא של הצופים, את הטיול לחו"ל אחרי הצבא, לקטר על חוגים, לקבוע מפגש עם חברים בלי לחשוב פעמיים ובלי לזכור לקחת מסיכה.

כמו דמות במטריקס אני רוצה את הגלולה הכחולה שלי. אני רוצה לחזור ליציב ולמסודר, לצפוי ולשגרתי, לכל מה שעורר בי פעם בכמה זמן אי שקט ורצון לשנות, לזוז, ללכת למקום אחר. תנו לי את מנת השעמום שלי ישר לווריד, לפחות עד המגיפה הבאה.

ג'יהאד או מסע צלב, העיקר שמשיח כאן

ההחלטה על רכישת "חולית" היתה סימן מטרים להתנהלות הכלכלית שלי בהמשך חיי. האירוע התרחש שבועות ספורים לפני הבר מצווה, כשקרובי משפחה עשירים – אבל ממש – התקשרו לשאול את אמא שלי מה הילד רוצה לקבל במתנה. ואני, בלי למצמץ או לחשוב, אמרתי "חולית". ספר שקראתי עליו משהו בעיתון ומייד חשקתי בו. לא אופניים חדשים, לא מערכת סאונד שווה, הכסף של קרוביי הטחונים הלך לסטימצקי. 

לא הצטערתי. "חולית" היה ספר מכונן, חוויה תרבותית מופלאה. הוא לקח אותי מביתי הבורגני שברעננה אל עולמות מופלאים, אחרים במלוא מובן המילה, ריגש אותי והסעיר את דמיוני, כמו סם מעורר ומרחיב תודעה, לוחץ ומפעיל נקודות במוח. לא מזמן קראתי אותו שוב, וגיליתי שמעבר לכתיבה המד"בית הגרועה – רוב סופרי המדע-בדיוני של פעם לא האמינו בסאבטקסט – עדיין מדובר ביצירה מעולה שמתפוצצת מרוב דמיון וחזון. למשך כמה שעות מציאות הקורונה האפרפרה והמצומצמת נעלמה, ואני שייטתי בין הכוכבים ובמדבריות אראקיס, הכוכב המכונה חולית. מה עוד אפשר לבקש בימי גל שני?  

קריאה שנייה מגלה גם דברים שאני בן ה-13 החמיץ. "חולית" הוא סאגה דתית על משיח בעל כרחו, שרואה את העתיד, מבין שהוא מוביל את העולם למלחמת קודש איומה, ואינו מסוגל לעצור את הסחף. מנהיג עם אלמנטים משיחיים שיותר משהוא מוביל את הבייס הוא נגרר על ידיו? נשמע מוכר. 

היה משעשע גם להיתקל במונחים בעברית ובערבית ששזורים בספר, כתובים באנגלית שוברת שיניים ובדיוק מפוקפק. בראיון עם מתרגם הספר, עמנואל לוטם, הוא סיפר שכשעבד על התרגום גייס עמית מזרחן כדי לתקן את הטעויות בערבית של הרברט. הערבית במקור, הוא אמר, נשמעה כאילו הרברט נסע לטיול של שבועיים במדינה מזרח תיכונית, הסתובב קצת בשווקים והחליט שלמד את השפה. לוטם טוען שמדובר במקרה נדיר שבו התרגום מדויק ומוצלח יותר מהמקור. 

"חולית" מלא בקרבות אפיים וחזון בומבסטי שרק מחכים לתקציב הוליוודי מנופח. דיוויד לינץ' עשה מזה סרט לא ממש מוצלח, אחרים ניסו ונכשלו, והשבוע עלה הטריילר לסרט החדש שייצא, אם תתיר הקורונה, השנה. הוא עמוס שחקנים מעולים שמאחוריהם דני וילנב, במאי מצוין, וגורם לי לקפץ בהתרגשות, אבל גם לצקצק מעט. בטריילר שומעים את טימותי שאלאמה, שמשחק את גיבור הסרט, מדבר על Crusade במקום על Jihad כפי שמופיע בספר, מה שמעורר מחשבות נוגות על פוליטיקלי קורקט וחישובים מסחריים מול אמנות. גרוע מזה – לא ברור אם אחת מדמויות המפתח בספר, פייד ראות'ה (סטינג גילם אותו בסרט של לינץ'), תופיע בסרט או בהמשכון, וייתכן שהועלמה לתוך דמות אחרת, שתמלא תפקיד כפול. 

ועדיין אני ממתין בקוצר רוח לצפות כבר ב"חולית" גרסת 2020, אלוהים יודע אם בקולנוע עטוי מסיכה או בסלון שלי, ולחזור קצת לילדות ובה בעת להעיף מבט חטוף אל העתיד, עמוס כרגיל בבני אדם שמחפשים מנהיגים חזקים ומשיחי אמת ושקר, ולא מפסיקים לנצל ולהרוס את הסביבה בה הם חיים, ולהילחם זה בזה. אם כבר סוף העולם בואו נלך על חלליות ואפקטים ורעש, ולא על עוד סגר עגום על הספה. 

עלבונות להחלפה

חלק ניכר מהעלבונות שיש לי באוסף הם מהילדות. יש משהו לא פרופורציונלי במספר ובעוצמה שלהם, ביחס לשנותי כאדם בוגר לכאורה. אפשר להבין את זה – נתקלתי פעם במישהו שלמד איתי ביסודי, ואחרי שיחת השלום-שלום-עדכונים הוא אמר לי שיש אנשים מהצבא והאוניברסיטה שהוא לא זוכר, אבל את מי שלמד איתו בכיתה ג׳ הוא לא ישכח לעולם. העולם הוא מקום קטן כשאתה בן 10 ומטה, וכל אחד מדייריו הוא ענק. 

ומכיוון שהעלבונות וההשפלות חרוטים בי עמוק, כואב לי לראות את ילדי מתחילים לאגור את אוסף העלבונות הפרטי שלהם. אני מתכווץ כולי, לב וריאות, כשאני חושב שאני מזהה צלקת בהתהוות. אבל להתכווץ זו לא חוכמה, זה לחלשים. וסתם לאסוף זה פאסיבי. השאלה היא איך מגיבים. גם אני וגם הם.

בת שמונה התחילה בשבוע שעבר ביצפר חדש, כולל הסעות. היא עלתה להסעה, לחוצה ומפוחדת, והתיישבה ליד ילדה גדולה יותר – שמעט אחרי קמה ועברה מקום, מותירה את הצאצאה המומה ונעלבת ובודדה. וכאן נכנס לו עניין התגובה הציונית ההולמת. ואני לא מדבר על ההצעות של האחים שלה, לאתר את הילדה ולנקום באכזריות. אחד הסיפורים הידועים בפולקלור המשפחתי הוא על ילדה שהפריעה לתומר להתגלש בגינה והעליבה אותו, וסופה שברחה בוכייה להורים אחרי שאמא של תומר אמרה לה מה דעתה עליה. 

אבל בת שמונה ישבה שם לבדה, בלי הורים ואחים תאבי נקם, וחשבה. בהתחלה על למצוא לעצמה מקום ליחיד וזהו. אחר כך על האפשרות ההפוכה – להציע לילדה הראשונה שתעלה לשבת לידה, ולנסות להתיידד איתה. וכך עשתה, וזה עבד. את שארית הדרך בילתה בשיחה עם המכרה החדשה שלה. הן גם קבעו לשבת ביחד בפעם הבאה. 

אני לא חושב שזה ימנע את הצלקת. זה מונח מדויק ויפה, צלקות. העלבונות וההשפלות של החיים נותרים כמו שריטה מכוערת על מה שהיה פעם עור חלק. אבל חלק זה אולי יפה ואסתטי, אבל אין לו תוקף. השאלה היא מה עושים עם הצלקות האלו, לאן הן מובילות. חלק גדול מעלבונות הילדות שלי נשמרו בשקט בפנים, והתגובה המיידית היתה לרוב להתרחק מהמקום הכואב, ולא לנסות שוב. ואולי גם זו הסיבה שעלבונות בוגרים יותר נשכחים מהר יותר – למדתי להתמודד קצת יותר טוב עם אחרים שמידותיהם כבר צנועות וריאליות יותר. 

בת שמונה, כמו כל ילדי, מוצלחת ממני פי כמה. היא בכלל לא מודעת לבגרות ולחוכמה שבגישה שלה, ילדה ביסודי שקמה מהקרשים ומתחילה להתאגרף מחדש בלי למצמץ. אני יושב בשורה הראשונה ומריע, ונושם קצת קל יותר, בריאות מכווצות פחות.

מי ישיג עד הרמזור

אני מדווש בשדרות רוטשילד כשאני קולט מישהו עוקף אותי. אני מסובב את הראש, מוכן לנעוץ מבט רושף בעוד שליח וולט או נער פוחז או היפסטר ממהר על קורקינט או חללית קרב, כי באמת שכבר נמאס מלרכוב במוד הישרדות. נמאס מאנשים שצועדים על שביל האופניים, מדו-גלגליים תמימים שהדביקו להם מנוע והפכו אותם לתאונה קטלנית בפוטנציה, ממסיכות בכל מקום, מהמתח הזה באזור הכתפיים כי תכף מתחיל בית הספר שוב אבל לא ברור איך, ובת השמונה עוברת לאחד חדש ואי אפשר אפילו להיכנס איתה ביום הראשון, כי מגיפה והכול פה מרחק שלוש דקות מהתקף חרדה וכוסומו.

כל שנה מקטרים מחדש, ובצדק, על פתיחת שנת הלימודים, השגרה המעייפת של סנדוויצ'ים והשכמה ולהגיע בזמן, ההידחקות דרך שער בין הספר, הרפטטיביות הבלתי נלאית של מלאכת החיים המתישה, ועכשיו אני מתגעגע. קיטרתי כמו כולם, כן? אבל לא הבנתי עד כמה השגרה הזו יציבה ומנחמת, כמה נוח לדעת בדיוק על מה אקטר ועל מה אתעצבן. להיאנח כבעל ניסיון שכבר העביר שני ילדים במסלולי מערכת החינוך, ומה זה בשבילו עוד אחת? 

 

ועכשיו – בלגאן. קפסולות כן או לא, למידה מרחוק בערך, צופים? חוגים? סגר? זה הנורמלי החדש, המציאות בגירסה הנזילה שלה, ואני צריך להתרגל. וגרוע מזה, הילדים שלי צריכים להתרגל, ועוד בלי שאחזיק להם את היד ואתלה את הילקוט על הכיסא וכל הטקס הזה, שסיכוי סביר שאני זקוק לו לא פחות מהם. תכל'ס יותר. 

אני רוכב על האופניים וחושב שעוד לא ברור איך ומי יחכה לבת שמונה במוסד החדש, ומה בדיוק תכלול השנה האחרונה של תומר בתיכון, ואין לי שום תמונה ברורה בראש של השנה הזו, והמוח שלי מתעקש לייצר תרחישים אפשריים ללא תוחלת, נואש לאיזה בסיס להישען עליו. וזה בעיקר גורם לחוסר נחת ונוקשות באזור הכתפיים. 

וכך אני מדווש, מסיכה בכיס ובלגאן בראש, כשהעקיפה הפתאומית מכניסה אותי לכוננות. רק יום קודם האשכנזי המכובס שבי אפילו פלט "אידיוט" אחרי רוכב האופניים שטס באדום וכמעט הוריד את בת השמונה ואותי במעבר חצייה, וקיוויתי שיש לו כרטיס אד"י. 

אבל כשאני מסובב את הראש אני רואה מולי פרצוף מחייך של ילד בן שלוש-ארבע, קסדה על הראש, והוא מביט בי בגאווה וצועק "השגנו" בעוד אביו רכון קדימה כאילו היה בטור דה-פראנס, והם עוקפים ומגיעים לרמזור לפני. וכשאני נעצר לידם לפני מעבר החצייה אנחנו מסכימים שאמנם הגענו בסוף לאותה נקודה, אבל הכי חשוב מי הגיע ראשון, והילד קורן מאושר, ואבא שלו מרוצה, ולרגע לאף אחד לא אכפת מכלום, והכתפיים קצת משתחררות לכמה דקות של איזו נחמה נעימה. שוב דבר לא השתנה, הן יתקשחו שוב אחר כך, אבל גם רגע של חסד זה לא רע בימים האלה, וגם רומז בזהירות שאולי יהיו עוד. אחרי מעבר החצייה אני ממשיך הלאה, רואה את האב ובנו דוהרים לפני, ומרגיש קצת טוב יותר.  

הכול מצומצם

השבוע, לראשונה, הרגשתי צורך של ממש לראות בני אדם, ועכשיו. בדיוק חשבתי שהתרגלתי למציאות החדשה והופה, טוויסט בעלילה. בהתחלה התחרפנתי קלות מהסגר והעבודה מהבית, אחר כך התרגלתי וגיליתי שזה בעצם סינרגטי עם כישורי המיזנתרופיה שלי, והנה, פתאום, משום מקום, אני זקוק לקצת חברה. 

רכבתי לבית קפה שבו עובד חבר מהעבודה, ישבתי עם הלטפופ כמו כולם, בהיתי באנשים בוהים בלפטופים, ונרגעתי. אז זה מה שמרגיע אותי? זו השאיפה היומית שלי? ובכן, כן. הכול מצטמצם. 

הצמצום אינו רק של חלל העבודה שלי שמתרכז כעת לאזור שולחן הכתיבה בדירה תל אביבית סבירה. לא לא, הצמצום מתחיל בתוכי. לפני שכל זה התחיל ראיתי המון אנשים כל יום, ואז הייתי חוזר הביתה ונח מכל הסוציאליות הזאת. שיחות בפינת הקפה, סמול טוק עם עמיתים – זה נחמד, אבל גם דורש אנרגיה. לאף אחד לא אכפת אם קמת במצב רוח מזופת, או שאתה טרוד באחד מהבלי העולם הזה, אנשים מצפים שתהיה נחמד כשהם חולפים מולך במסדרון. 

ופתאום זה חסר. כי העולם הצטמצם, ויחד איתו התפיסה שלי את אותו עולם, את עצמי, את מה שאני רוצה. הכול ירד קומה אחת למטה, למרתפים של איזשהו צורך בסיסי. לראות קצת אנשים, לצאת רגע מהבית. לא לטוס חלילה, או אפילו לנסוע רחוק. רק לנוע קצת אל עבר האופק היומי הצר. להיות אסיר תודה שיש לך בכלל עבודה, ועוד במקום מוצלח, בעידן כזה. להתמקד במפגש חברתי שתוכנן מראש, כי זה הדבר הגדול הבא שיש לצפות לו. פעם זה היה לחשוב אולי על קידום או תפקיד אחר, לחשוב על הופעה גדולה בחו"ל, טיול עם איזה צאצא לעיר גדולה וזרה. אבל אלו מדרגות אבולוציוניות מתקדמות מדי של שאיפה בתקופה הזאת. עכשיו מצמצמים. 

ולכאורה הכול כרגיל, אבל גם אם אני יוצא לבלות האנשים מולי עוטים מסיכות, ובמסעדה או בבית הקפה יש מגבלות ישיבה ושירות, וכל פעולה מזכירה לי שאני אולי מנסה להמשיך כאילו כלום, אבל העולם השתנה באופן כנראה בלתי הפיך. הכול בווליום נמוך יותר. וזה מעודד אותי ושכמותי לצמצם שאיפות, רצונות, דרישות. כמו תמיד יש מי שגורף רווחים מצרות ומגיפות, יש את אלה שחטפו והם מיואשים ובשארית כוחותיהם יוצאים למחות, ויש את האמצע, בורגנות הקורונה, שמצטמצמים. וחשוב היה לי להבין את זה בעיקר כדי לנסות להפסיק עם השטות הזו ויפה שעה אחת קודם, כי מה הטעם לחיות ככה. עם כל האהבה הרבה שאני רוחש לנהנתנות ואסקפיזם, בזמן הקרוב אצטרך לעבוד על להרים את הראש ולנסות להצטמצם פחות ולהתחיל להתרחב.

טומי לי ג'ונס הרס לי את החיים

באמצע סרט פעולה זניח משנות התשעים טומי לי ג'ונס מישיר מבט אל הבוסית שלו ואל המצלמה, ואומר בפנים חמורות: "תני לי לעשות את העבודה שלי". הדמות שמגלם ג'ונס, מרשל אמריקאי, חטפה כמה שעות קודם לכן כדור מאסיר נמלט. אבל מה לו ולהתאוששות? לכל היותר איזו חופשה קטנה עם דרינק ואדוויל. הבטתי במסך נפעם, גם מהמסירות הבלתי מתפשרת, וגם כי בכל זאת טומי לי ג'ונס. ואז חשבתי על זה עוד רגע, והגעתי למסקנה שהאיש אידיוט. 

המרשל שמגלם ג'ונס הוא האיש שיתעקש להגיע למשרד גם כשהוא לא מרגיש טוב וידביק את כולם בקורונה, כי העבודה קודמת לכול. הוא גיבור קולנועי סטנדרטי ונפוץ, מאלה שיעדיפו את העבודה על פני בת הזוג ויתגרשו,  יזניחו את הילדים ויחטפו אולקוס או סרטן בגיל 50 בגלל עודפי דחק וויסקי. זהו אתוס אמריקאי רעיל שנספג בכל נקבובית בעולם המערבי ומסייע בעיקר לבעלי הון, עורכי דין לענייני משפחה ופסיכולוגים. יצא לי לעבוד כבר עם לא מעט אנשים שנהגו לבלות במקום העבודה 12 שעות ומעלה, ואף להפציע בימי שישי, בזמן שבבית מחכה להם צאצא בן כמה חודשים. מנהל אחד אמר לי בשיא הרצינות שהוא לא מסוגל לחשוב על גירושים כי אז לא יראה את ילדיו כל יום. האיש נהג לבלות במשרד חצי יממה לפחות. 

גפי אמיר כתבה פעם בטור שלה שאם אתה רואה אב מבלה עם הילדים בגינה תל אביבית בשעה סבירה, כנראה שהוא גרוש. יש צורך באקט רשמי עם חותמת של שתי רשויות – משרד הפנים והרבנות – כדי שהגבר-גבר המערבי יוכל להרשות לעצמו לצאת מוקדם פעמיים בשבוע מהעבודה לטובת הילדים. ומי אשם? טומי לי ג'ונס! העבודה מעל הכול, מניין השעות במשרד חייב לעלות על 60 בשבוע, מחלות זה לחלשים, והילדים? שיסתדרו. 

והאמת שחשבתי שזו כבר נחלת העבר. אבל לא בדיוק. בחברת ההייטק שאני עובד בה מדברים ברצינות על איזון בין חיים אישיים לעבודה, מספקים תנאים מופלאים להורים חדשים, מעודדים אותי לנצל ימי חופשה באופן שגובל בהטרדה ובאופן כללי מגלים נאורות מתקדמת. זה חדש לי – מקומות העבודה הקודמים לא היו דומים לאוטופיה הזו – ונשמע מוזר לחברים שעובדים בעולם האמיתי. חברה טובה סיפרה על בוס שזעם עליה כשהודיעה לו שהיא צריכה להיכנס לבידוד בעקבות חשיפה לחולה קורונה, ותהה איפה האכפתיות והנאמנות שלה. מישהי אחרת סיפרה על מנהל שאמר לה שלא ישלם על הימים שבהם עבדה מהבית, גם היא בגלל בידוד, כי אם לא היתה פיזית במשרד זה לא נחשב. אבל גם אצלי, באוטופיה, יש חריקות. בכל אחד משלושת ימי החופשה שלקחתי השבוע הציצה העבודה מהחלון רק כדי לברר משהו קטן. בכל יום צץ מישהו שיש לו רק שאלה, משהו קטן וחצי דחוף, עניין קטן. אף אחד לא התכוון לרע, אף אחד לא רצה משהו שדרש ממני יותר משתיים-שלוש דקות. ועדיין, התחושה היתה שאין לגיטימציה להתנתק לגמרי.

בעולם אידיאלי טומי לי ג'ונס היה הולך לדוג עד לרפואה שלמה, ונותן לצוות שלו להמשיך לרדוף אחרי הפושעים. הוא היה מכיר בכך שהעבודה שלו חשובה, אבל היא רק חלק ממכלול החיים, ושבלי איזון וקבלה של החלקים האחרים צפוי לו עתיד חברתי ורפואי עגום. בעולם כזה אני הייתי מרגיש אשם פחות כשאני לוקח חופש, ומפסיק לבדוק מיילים בשבתות. אבל האימפריה האמריקאית ומשרד יחסי הציבור שלה בהוליווד עשתה שמות בכולנו, והשקיעה הנוכחית שלה לא תשנה את זה כנראה. ולכן יש לזכור – עבודה צריכה להיות מעניינת, אפילו שליחות, אבל לא פחות מכך תפקידה הוא לממן את הבירה בסוף היום ואת הספה שעליה היא תילגם. 

אופטימיות זהירה ולא מבוססת בכלל

פעם יצאתי עם מרצה שעסקה בפוליטיקה וממשל. יום אחד ניהלנו שיחה על ענייני השעה, ואני טענתי שאולי עידן הדמוקרטיה קרב לקיצו, שעם אנשים כמו טראמפ ונתניהו, בשילוב רשתות חברתיות וכל הג'אז הטכנולוגי הזה אבד על השיטה הכלח. הדוקטורית נתנה בי את המבט שהיה שמור למקרים כאלה, קצת חומל, ושלחה לי קטע מספר של חוקר בשם ליפמן, שפקפק גם הוא ביכולותיה של הדמוקרטיה בעידן הנוכחי – אבל בשנות העשרים של המאה הקודמת. הטכנולוגיות שאיימו על שיקול הדעת של הציבור היו קצת אחרות, העיקרון דומה.

אנחנו חיים בתקופה איומה. מצאתי ניסוח מדויק לזה בראיון עם הפסיכיאטר ירדן לוינסקי בגלובס. אי הוודאות, היעדר פג תוקף לעידן המסיכות, הריחוק החברתי וכל מה שנלווה לו, מחרפנים אותנו. זה קשה לכולם, גם לפריבילגים כמוני שבסך הכל לא נפגעו מהמצב בריאותית או כלכלית, לפחות בינתיים. את החרדה מתדלקת גם התחושה של מנהיגות רופסת שמנהלת את המשבר הזה רע מאוד. אין יד על הגה הספינה, רב החובל מושחת. ועדיין, בסופו של יום אני לא מיואש לגמרי. אולי קצת בזכות הדוקטורית וליפמן. 

אנחנו לא בבליץ על לונדון, או במגיפה השחורה, או בעוד שלל קטסטרופות שהמין האנושי ארגן לעצמו – ושרד את כולן. ואני מניח שבכל אחת מאותן מהתקופות הללו היו אנשים שהפטירו את האמירה שחוזרת ונשנית בפיד שלי בטוויטר, "כולנו הולכים למות". זה נכון אבסולוטית, אבל כנראה שזה לא יקרה דווקא עכשיו. וגם אז, הרוב שרד.

אני חושד שמדובר במנגנון אנושי בסיסי, כזה שאפשר לזהות בחרדה הורית שמתעוררת בכל פעם שהצאצאים חווים מצוקה כלשהי. אני מכיר היטב את גל האימה, הבעתה מלהחמיץ סימן מבשר רעות, להבין רק בדיעבד שיכולתי למנוע אסון. רציונלית אני יודע שאם כואבת לילד הרגל או אם הוא מאחר ולא עונה לטלפון סביר להניח שלא קרה שום דבר. אבל מה בין סביר לבין חרדה קיומית? וכך כנראה מגיבים גם למשברים כמו באג אלפיים, סארס, קורונה, וגם למה שקורה במגרש המשחקים המוזנח של הפוליטיקה. הפחד הוא מהגרוע מכל. התמוטטות רבתית וכליה. זו גם הסיבה לפער בין סרטים על מגיפות וסוף העולם לבין מציאות הקורונה. על המסך יש את החרדות הכי איומות שלנו, דם ואש ותמרות עשן. במציאות יש, ובכן, את המציאות. הרבה מסיכות ובדיקת חום בכניסה לסופר, ודאגות כלכליות.

אני זוכר במעומעם שיחה של הורי עם חברים, כשהייתי ילד, על האפשרות הלא סבירה שאריק שרון יהיה ראש ממשלה, ושאם זה יתממש לא תהיה ברירה אלא לרדת מהארץ. אף אחד מהם לא קנה כרטיס טיסה בסופו של דבר. אני נוטה להאמין שהגרוע מכל לא יקרה. שבסופו של דבר הדברים יחזרו למסלול הפחות או יותר רגיל שלהם. זה ייקח זמן, ואני לא משלה את עצמי שלא יהיה לזה מחיר. אבל כשמדברים על סוף העולם, קץ הדמוקרטיה, הרס התרבות, אני מסרב להיכנס להיפרוונטילציה. יש הצדקה אבולוציונית לראות שחורות ולהיזהר מהן. אבל לרוב ובניכוי האפוקליפסה, השורה התחתונה היא בגוון קצת אחר.

דברים שמבינים רק בפרק ב'

במסגרת החרדה התמידית, המכונה גם "שגרה בימי קורונה" גיליתי שאני מתקשה לקרוא או לצפות או לשמוע משהו חדש, ונוטה לחזור אל המוכר והידוע. בכל מה שקשור לספרים זה חדש לי, פעם לא הייתי מסוגל לחזור ולקרוא ספר שכבר קראתי, יש עוד כל כך הרבה ספרים שם בעולם, והזמן קצר והמסכים מרובים ומה פתאום לחזור לאחור. 

אבל כאמור קורונה. וכך חזרתי אל "שוגון", וגיליתי שאני לא זוכר ממנו כמעט כלום, ואחריו אל "חולית" של פרנק הרברט. זו כבר היתה חוויה מעניינת הרבה יותר, כי גיליתי שאני זוכר המון, אבל לאו דווקא את הפרטים החשובים. 

את "חולית" קראתי כנער, ולומר שעפתי על הספר יהיה אנדרסטייטמנט בריטי של ממש. תקציר למי שלא קרא או ראה את הסרט ההזוי והרע של דיוויד לינץ': בעתיד מעורפל, האנושות מפוזרת בין הכוכבים, במשטר פיאודלי שכולל קיסר ובתי אצולה. הגיבור הוא יורש העצר של בית אטריידיס, בית אצולה שבדיוק קיבל לרשותו את אראקיס, המכונה גם חולית, כוכב מדברי שבו מופק הסם שבלעדיו בני האדם לא יוכלו לטוס בין הכוכבים – הוא מאפשר לנווטים לראות באופן מוגבל את העתיד, וכך להגיע הביתה בשלום. זה מדע בדיוני שכולל יסודות מיסטיים, מתובל בשלל נאה של מונחים מהאיסלאם ומהיהדות. בנשימה אחת מוזכר שם למשל ג'יהאד, במשמעות המוכרת והמדממת, ופשיטות צבאיות המכונות "פוגרום".

זכרתי את העלילה ואת הדמויות באופן שלגמרי גרם לי לטפוח לעצמי על הכתף. לא זכרתי עד כמה כתיבת מדע בדיוני של פעם היתה גרועה: הסופרים אולי חזו באופן מוגבל למדי את העתיד, אבל לא הכירו במונחים כמו סאבטקסט ותחכום. כל מחשבה וניואנס מפורטים ומוסברים, ונראה שהרברט לא סומך על היכולת של קוראיו לנחש ולהסיק. בנוסף, יש שוביניזם במידה, לדמות הנבל הראשי קוראים ולדימיר והוא שמן וחובב בנים, בעוד הטובים רזים ונאים וסטרייטים, ועוד כהנה וכהנה ענייני פי.סי שנובעים מגילו של הספר.

אבל על זה מפצים רעיונות מצוינים ועלילה קולחת, ובעיקר נקודה אחת שלא זכרתי כלל וכלל, או לא הבנתי כי הייתי צעיר וטיפש: פול אטריידיס, הגיבור, מוצג כמשיח, האיש שלפי הנבואה יהפוך את חולית לגן עדן ויפיץ את הבשורה לכלל האנושות. ואולם, למעשה הוא משיח בעל כרחו. לא ברור עד כמה הנבואות על הגעתו אותנטיות, או כלי פוליטי שנועד לקדם את המסדר שאליו שייכת אמו. בשלב מוקדם למדי הוא מבין שעלייתו לגדולה תוביל לג'יהאד, מלחמת קודש אלימה שתשטוף את הגלקסיה ותביא לחורבן והרג. אבל לא משנה כמה הוא מנסה לשנות את הנתיב, התוצאה שהוא חוזה זהה: דם ואש ותמרות עשן. הוא המשיח, הוא המנהיג, אבל ההשפעה שלו על כיוון הזרימה של נהר ההיסטוריה מזערית עד לא קיימת.

במובן הזה הרברט מזכיר קצת את "הבשורה על פי ישו" של סאראמאגו, ואולי גם אי אילו מנהיגים על הספקטרום הטוטאליטרי שאוחזים בשלטון בעולם. להיות המשיח, האחד, המנהיג הגדול, משול לרכיבה על נמר. זה מצטלם מצוין ומשדר כוח ושליטה, אבל ככל הנראה מדובר באשליה. המושכות לא באמת בידי הרוכב, והנפילה תהיה קשה וכואבת. 

אם רק תקשיבו להם

הפיד שלי מלא אפידמיולוגים, הם קראו המון מחקרים, או כותרות של מחקרים, הם מפרסמים גרפים, המלצות, ביקורות. הם יודעים מה צריך לעשות עכשיו ומה הפעולות שהיה צריך לנקוט קודם, אם רק היו מקשיבים להם כמובן הקורונה היתה מתה כמו מחאת 2011. 

הפיד שלי מלא מדינאים ופוליטיקאים, הם מסבירים איך לפתור סכסוכים, מרכיבים ומפרקים ממשלות, נוזפים בפוליטיקאים, קובעים עמדות נחרצות, מוקיעים את מי שלא מיישר קו. הם יושבים על הספה בבית במקום על כיסא בכנסת וכולנו מפסידים. 

הפיד שלי מלא צייצני מין. הם/ן מס(ג)בירים איך להתנהל במיטה ומחוץ לה, הם שופכים אור על מסתרי האורגזמה בשביל כולנו, נותנים סימנים בבדסמ, מניחים יסודות לאתיקה בין הסדינים, וכל מה שאדם צריך לדעת לפני שהוא מתפשט או מפעיל ויברטור. אם הם לא היו שם איך לעזאזל היינו עושים כולנו את המין. 

הפיד שלי מלא טרולים. הם באו לעשות בלגאן, להעליב, לערער, ללעוג, לגרור את כולם לבוץ בו הם מתפלשים, לבטל דקויות והבדלים ולהכריז בתרועת ניצחון שממילא הכול צבוע, אז אין טעם. הם ניהיליסטים ספק מסוכנים ספק מכמירי לב, שמטרילים ומרעילים, הכרחיים כמו רחובות קטנים ומזוהמים בעיר גדולה.

הפיד שלי מלא אנשים עם מקלדות, חיבור מהיר לאינטרנט וחיבור רופף למציאות. אנשים עם סימני קריאה ובלי ספקות. ולפעמים אני עושה את הטעות וטובע קצת בגלי המידע הסותרים האלה, שמתנפצים על החוף שלי בלי סדר ושיטה מכל כיוון. פעם בכמה זמן צריך לצאת מהמים, להפסיק לעקוב אחרי אנשים מסוימים שאיבדו את הצפון, להתנתק. 

אף פעם לא חיבבתי את אנשי סימני הקריאה. אבל אם פעם בעיקר כעסתי עליהם, היום אני מביט בהם קצת אחרת. אני מניח שעבור רובם הדעות הנחרצות האלה בכל תחום מהוות משענת, רשת ביטחון, נחמה. המציאות כל כך כאוטית, וככל שתטיל ספק ותבלבל כך היא תהפוך למפחידה יותר, אפלה שבה מסתתר הבלתי ידוע. דיעה נחרצת להתבצר מאחוריה היא פנס בעלטה הזו, הפוזיציה היא חבל ההצלה שמונע ממך ליפול לתהום. תפוס לך עמדה וצא לדרך, הכול יהיה ברור יותר על שביל האבנים הצהובות היחיד והבודד שבחרת. 

ויש בפיד שלי גם אנשים מצחיקים, אנשים בעלי טעם טוב עם תובנות על מוזיקה, ספרים, משחקי מחשב, סקס. אנשים שמעשירים את חיי בידע ותרבות. צריך לטפח אותם ולנסות למנן ולסנן את השאר. להביט ימינה ושמאלה בזהירות בצמתים, ולהשתדל להיצמד לאיזה מצפן פנימי, ולנווט דרך היער החברתי הביתה. 

%d בלוגרים אהבו את זה: