ארכיון | the kids are alright RSS עבור מקטע זה

הבעיה שלי עם לאונרד כהן

"אתה חייב כבר לראות את הסרט על לאונרד כהן". אז ראיתי. ישבתי על הספה מול נטפליקס, מוכן להיסחף בסיפור האהבה העל זמני של לאונרד ומריאן, והרגשתי איך הכעס עולה ומציף. בסוף הסרט תהיתי אם אהיה מסוגל להאזין לאיש שר אי פעם, קח את ברלין ותעוף לי מהפרצוף. ואז ניסיתי להבין מאיפה זה בא. המסקנה: מעבר לנרקסיזם והאנוכיות של כהן, שורש הבעיה הוא אחד – האיש שרלטן. הוא פשוט לא מספיק גאון כדי להרשות לעצמו להיות חרא של בן אדם. 

מעשה שהיה כך היה. כהן ומריאן נפגשים באי היווני הידרה, סוג של מושבת היפים שטופת אסיד, סקס ויצירה, ומתאהבים. סיפור האהבה שלהם נמשך פחות או יותר עד מותם. שזה יופי, אבל לא בדיוק. כי על הדרך כהן נוטש, מזמין אותה לגור איתו ואז נוטש שוב, ובגדול חי חיים נרקסיסטים מלאי סמים ונשים ומשאיר את מריאן להסתדר עם כל המטען הזה לבדה. אה, וגם את הילד שלה, אקסל. הנה נקודה שמוזכרת בסרט כמעט כבדרך אגב – למריאן יש ילד מנישואים קודמים, שנגרר עם אמא שלו לאי, ואז לניו יורק ולשלל ההרפתקאות שלה עם כהן ואמנים אחרים.

כאן התחלתי לחוש בכעס מבעבע. אחת המרואיינות בסרט מספרת על קבוצת אנשים שיצאה למסעות של גילוי עצמי מתודלק בסמים פסיכדליים וגררה עימה את הילדים. אקסל, היה אחד מהם. את חייו הבוגרים הוא העביר בחוויות סמים גרועות ובאשפוזים בשלל מוסדות. מפתיע. זו דילמה שחוויתי בזעיר אנפין, איפה למתוח את הגבול בין הנהנתנות שלי, הרצון שלי בחוויות ובהרפתקאות, לבין טובת צאצאי. הצפייה במה שלאונרד ומריאן מעוללים לילד קטן ואומלל שוברת לב, והכמעט אגביות שבה הסרט מתייחס אליו מקוממת. 

אבל בשלב מסוים נאלצתי להודות בפני עצמי שזה לא העניין. הייתי רוצה לומר שהבעיה שלי עם לאונרד ומריאן נובעת מאידיאלים הוריים וכל זה, אבל זה לא יהיה נכון. אז ממה כן?

 כהן מתחיל את דרכו כסופר. הוא יושב בבתי הקפה של האי היווני עם מכונת כתיבה על השולחן ואסיד בנשמה, וכותב וכותב ומפרסם ונכשל. הביקורות קוטלות, הקוראים לא הופכים דף. וכהן מחליט להחליף כיוון. הוא מדבר על זה בגלוי בסרט: כתיבת הספרים לא הכניסה כסף, אז הוא פנה לאפיק אחר. הוא בחר במוזיקה, הלך על הז'אנר המצליח והאופנתי דאז של מוזיקת הפולק, ולא הביט לאחור. והנה מגיעים הכסף והנשים והסמים, איזה כיף. 

כהן כתב כמה שירים יפים, רובם מבוצעים טוב יותר על ידי אחרים (אני מצדיע לך, ג'ון קייל). שום דבר בהם לא חדשני, פורץ דרך, מקורי במיוחד. דיוויד בואי אמר פעם שאולי מעט אנשים שמעו את הולווט אנדרגראונד, אבל כל מי שהאזין להם הקים להקה. קשה לי לדמיין מישהו מאזין לכהן ורץ לפצוח בקריירה מוזיקלית. השירה מלנכולית, המוזיקה נעימה ולא תגרום לאף אחד לבקש להנמיך את הווליום. המילים ספק מרגשות ספק לא ברורות, מרמזות על עומקים ורבדים נסתרים לכאורה. וזהו. אף אחד לא יתעצבן מהמוזיקה או מהמסר, אף אחד לא יחוש פרץ השראה ורצון לשנות את עולם המוזיקה. אולי קצת מלנכוליה, רצון להדליק ג'וינט ולהתמזמז. 

וזו הנקודה. אני יכול לדמיין סרט דומה על בוב דילן, אני מניח שלג'ואן באאז, כמו לעוד נשים רבות, יש לא מעט סיפורי זוועה על מר צימרמן. אבל דילן היה גאון באמת, ומהפכן ופורץ דרך, משתנה ומתנסה, מעצבן ומעורר השתאות. בשיר אחד טוב של דילן יש יותר יצירתיות וליבידו וכישרון מבכל הקטלוג של כהן, מינוס "הללויה", אולי. 

לדילן כנראה הייתי סולח. המשוואה הזו, של גאונות כמאפשרת התנהגות איומה לבני אדם מזעזעת בעיני. היא משמשת תירוץ ללא מעט אנשים בלא מעט תחומים. אבל איכשהו כשזה מגיע לאמנות זה מחליק לי בקלות בגרון. מה זה אומר עלי? שום דבר טוב אני חושש, עם אפשרות לתרוץ קלוש על חשיבות האמנות בכלל והמוזיקה בפרט בחיי. אבל לא המוזיקה של כהן. קח גם את מנהטן, אני אקשיב להללויה בביצוע של קייל, או של ג'ף באקלי. תודה.


מבעד לחלון ירושלמי

תמיד אמרתי למי שרצה או לא רצה לשמוע שגם כשאהיה הומלס ברוטשילד אשלם למישהו שינקה לי את הספסל. והנה אני מוצא את עצמי עומד בדירה ירושלמית קטנה ומקרצף חלונות. ברבאק. 

הגענו עמוסי ציוד. שלל חומרי ניקוי, רמקול אלחוטי, יותר מדי חטיפים. אמא של נגה ואני מצד אחד, ההורים של החבר המעולה מצד שני. הדירה והשכונה ירושלמיות מאוד, אנחנו כבר לא בקנזס. מדרגות לולייניות חשופות לגשם ירושלמי עתידי מטפסות לדלת ברזל כבדה ומאחוריה שני חדרים ומרפסת. על המרפסות ממול עוד סטודנטים וסטודנטיות, וגם זוג צעיר עם תינוק שעוד יפריע ללימודים לקראת מבחן בימים שעוד נכונו. 

נגה וגיא עוברים לירושלים, ללמוד, לעבוד, להתנתק מבית אמא ואבא וליצור חיים משל עצמם. זה נפלא, קצת מקומם, מאוד מוזר. זה טקס חדש שאני לא מכיר אבל מבין אינסטינקטיבית, שבמסגרתו התכנסנו כאן בשישי בבוקר. אפשר היה לפתור את כל זה בחברת ניקיון, זה היה לוקח מן הסתם פחות זמן ועולה לא הרבה יותר מעלות המסע לעיר פלוס חומרי ניקיון, בירה וממתקים. אבל זה בכלל לא על הפרק. 

מהרגע הראשון ההירארכיה ברורה. אמא של גיא היא הכוהנת הגדולה, אנחנו המשרתים בקודש. היא מחלקת הוראות וסקוצ'ים, סמרטוטים וכימיקלים, ואנחנו מבצעים. מדי פעם קוראים לה לבדוק ולאשר. האחות הקטנה של נגה מחלקת מים ומודדת פה ושם מדף או קיר. הרמקול על מוזיקה שלא תעצבן אף אחד, והאווירה נינוחה ונעימה. 

זה מפגש ראשון של הורי שני הצדדים בפורמט מלא, והולם שהוא מתרחש בחלל הזה, בבגדי עבודה ועם סמרטוט ביד. זה טקס שמתכתב עם פולחן קדום הרבה יותר, הכנת הבית לקראת נגה התינוקת שתגיע מאיכילוב. אז ערכנו טקס קבלה, עכשיו טקס שחרור. כשייגרפו המים המלוכלכים האחרונים הדירה תישאר נקייה, מוכנה לקלוט את הילד שיוצא מהבית. 

יש את השלב שבו נראה שהדירה רק הופכת למלוכלכת יותר ולעולם לא נסיים, וקצת אחריו רואים פתאום את הסוף. הכוהנת מכריזה פתאום שעוד חצי שעה ייתם הטקס בשטיפת רצפה, וכמעט שעה אחרי אנחנו עומדים כולנו על גרם המדרגות, תיקים ושקיות מפוזרים מסביב, ומחכים שהספונג'ה החגיגית תסתיים. עוד גריפה שם, עוד מדידת קיר שנשכח, וזהו. הדלת ננעלת על דירה קטנה ונקייה, וחוזרים לתל אביב. אחרי החגים ייפול דבר וצאצאה ראשונה תעזוב. בדבר אחד אני משוכנע, בבית החדש שלה החלונות יהיו נקיים. 

ללמוד לעוף עם זה

כמעט שנתיים הצלחתי להרחיק את הקורונה מהבועה הקטנה שלי, מתגמש ומתפתל, אוכל על ארגזי תנובה ירוקים על מדרכות תל אביב, מסתגל לסגר, עובד מהבית, לא מתעצבן, לא מתפרק. עד שבשבוע שעבר התברר שכדי להיכנס למסעדה בה רצינו לחגוג לתומר 18 צריך לארגן בדיקה מהירה לאחותו הקטנה. תפסתי מונית למתחם הבדיקות, עוד מונח מאוס, כדי לגלות תור ארוך ואיטי שכבר לא מקבל מצטרפים חדשים. עצבים!

זה מה שישבור אותי, אמרתי לעצמי. הצורך לרוץ ולעמוד בתור בשביל מסעדה, הצגה, מלון. זה בלתי נסבל, כמעט כמו הרעיון של לטוס עכשיו לחו"ל עם מסיכה וכל פסטיבל הבדיקות והטפסים לפני. לא טס עד שזה לא נגמר, אולי גם אוכל רק בבית? 

אבל בלתי נסבל הוא עניין יחסי.

חשבתי על הטיסות שלי לניו יורק בימים היפים של לפני הנגיף. ואז חפרתי קצת בגוגל. מתברר שאי אז בשנות ה-60 מי שטס לניו יורק או כל מקום אחר לא הזדקק למסיכה, אבל בהחלט היה עלול למצוא את עצמו סוטה ממסלולו לכיוון חדש ומפתיע, באיומי נשק של חוטף או חוטפים. 

קובה היתה יעד פופולרי. אחת החטיפות הראשונות התרחשה במאי 1961. טיסה ממיאמי לקי ווסט נחטפה על ידי אדם חמוש באקדח וסכין, ונחתה בקובה. חודשיים אחרי הוציאה מינהלת התעופה הפדראלית הנחיות חדשות שאסרו על נוסעים לעלות למטוס עם נשק מוסתר. מתברר שלפני כן אף אחד לא חשב שנוסע עם אקדח זה רעיון רע. רק ב-1973 נוספו לשדות תעופה בארה"ב גלאי מתכת ואמצעים לגילוי חומרי נפץ. במשך השנים שוכללו אמצעי ונוהלי האבטחה, עד שהגיע הפיגוע בתאומים והוכיח שכל זה לא מספיק.

ועכשיו מסיכות ובדיקת קורונה. וזה מעצבן רק כי זה חדש. התרגלנו כבר לכל השאר. אני עוד זוכר את הפעם הראשונה שבה התבקשתי לחלוץ נעליים בנמל תעופה הומה, איזה טרטור, כמה לא נוח, כמה מהר זה הפך לטריוויאלי. הבלתי נסבל של פעם הוא משיכת הכתף המשועממת של היום. 

וזו המסקנה העצובה והלא מפתיעה של כל אירוע הקורונה הבלתי נגמר: הקלות שבה אני מסתגל. מוותר על חירות קטנה שם, פרטיות פה. וזה מוצדק לגמרי, עד שבאיזשהו שלב זה לא יהיה. האם אדע לזהות אותו? ספק רב. אני מניח שבכל העולם ארגוני ביטחון ומוסדות שלטון זוקפים גבה ועוקבים בעניין. מסתגלים להכול, מתרגלים להכול. רק צריך את האיום הנכון מחד, והמוטיבציה המתאימה מאידך. בין מגיפה לחגיגת יום הולדת במסעדה מוצלחת הבחירה שלי ברורה. 

כמעט מאוחר מדי

היא נכנסה למסעדה יפה וזוהרת, מטופפת באלגנטיות על עקבים גבוהים ומאחרת בקצת יותר מעשרים דקות. רציתי להרוג אותה. 

אנחנו מכירים כבר יותר מעשור, והיא מאחרת. תמיד. מסעדות, הופעות, קפה של שישי בצהריים, בראנץ' בשבת. מאחרת. ובכל פעם אני מתעצבן, ובכל פעם היא מתנצלת ומתחנפת במיומנות. מה שמעורר האשמת קרבן לא בלתי מוצדקת. אם היא תמיד מאחרת, למה אני מגיע בזמן ומופתע? 

ישבנו על הבר, המזגן מצנן את העצבים, ושאלתי אותה אם זה לא קשה לה, אם היא לא מבינה כמה זה מעליב את הצד השני, אותי. אתה לא מבין, היא אמרה. בכל פעם שאני מאחרת אני נלחצת. הדופק שלי עולה, אני מזיעה, צועקת על נהג המונית. 

היא סיפרה לי שהאזינה לפודקאסט על מאחרים כרוניים. אנשים שאיחרו לחתונה של עצמם, לטיסה לארץ שהיו חייבים לתפוס כדי להתגייס, ועוד ועוד. היא מצאה שם את עצמה, ואת הסיבה לאיחורים: אני פשוט אף פעם לא מוכנה. תמיד יש עוד זוג נעליים למדוד כי אולי הוא יתאים לאאוטפיט, אודם לשים, תכשיט אחר לנסות.

וזה מכניס אותי לעמדת נחיתות בכל פגישה. אנשים כועסים עלי, האווירה לא נינוחה, זה פוגע בי. אבל אני לא יכולה אחרת. כבר חשבתי ללכת, אני אומר לה. כן, היא עונה, אנשים תמיד אומרים שהם כבר חשבו ללכת. אני מנסה זווית אחרת: את לא יודעת כמה זמן לוקח לך להתארגן? יודעת, על הדקה. אז? זה לא משנה. 

אני תמיד חרד מאיחורים. אם הדילמה שלי היתה בין למדוד עוד נעליים או חולצה לבין לאחר ברור לי מה היה מנצח. אני נוטה להקדים, ואז לחכות, מקלל את החיפזון ומבכה את מה שיכולתי להספיק. פעם דיברתי עם עמית לעבודה על שעות החיים המצטברות שבזבזנו בהמתנה שנולדה מהקדמה. אני מסתכל על האישה שיושבת איתי על הבר ובאמת לא יודע מה עדיף. 

היא מספרת לי שחברים שלה משקרים לה לגבי שעת הארוחה. מכיוון שהשקר שונה כל פעם – חצי שעה, שעה – זה עובד. אנחנו עוברים לנושא אחר, ואוכלים, וטעים ומוצלח.

פעם איחרתי לה. איחור מכובד, דו ספרתי. בעודי ממהר אל בית הקפה קיבלתי הודעה. "נעם", היא כתבה, "זה שאני תמיד מאחרת לא אומר שאני יודעת לחכות". 

לטייל עם תינוק לא שלי

זה נראה שביר, תינוקות. איך לעזאזל המין האנושי הפך לטורף העל שיושב לו בנחת בראש הפירמידה, אם בגיל שלושה חודשים נציג הדור הבא כל כך חסר ישע. אני מחזיק אותו ושומר שלא יעיף את הראש הצידה מדי או ינגח בי. 

הוא מפזר לעברי חיוכים נטולי שיניים כאילו הוא מזהה אותי. אולי הוא מזהה אותי? אין לדעת. היכולות הוורבליות שלו מוגבלות לעת עתה. העובדה שהוא לא שלי ממלאה אותי מידה שווה של הקלה וחרדה. כשחזרנו לפני עידן ועידנים עם נגה מאיכילוב לא הבנו איך משאירים אותנו לבד עם היצור הזה. איפה לעזאזל המבוגר האחראי? רחצנו אותה בארבע ידיים בכיור, כי האמבטיה היתה עצומה ומפחידה. אחרי שבוע באה לבקר חברה טובה ומנוסה ואמרה לנו בעדינות שאנחנו מחתלים את הילדה הפוך.

היום אני המבוגר האחראי. אני בא לעזרה. לוקח תינוק בן שלושה חודשים לטיול כדי שחברה אהובה תוכל לצלוח פגישה בזום. את הילד זה לא מעניין, הוא רוצה על הידיים. אני לוקח אותו, סט מוצצים ועגלה ויוצא לרחובות.

הוא מניע את הגפיים בלי שיטה והיגיון, ונראה נרגש ומרוצה למדי, מפציץ אותי בחיוכיו הקרחים. זוג קשיש עובר לידנו ומציץ לעגלה, האישה שואלת איפה מצאתי מתוק כזה. לרגע אני מרגיש אשם בחטיפת עולל שמנמן. אני ממשיך ללכת, חם ולח ודוחה בחוץ אבל המבטים מסביב הם בריזה צוננת. אני נזכר איך התהלכתי ברחובות תל אביב בחזה מתוח ומנשא מהודק, נהנה מהחיוכים הלא רצוניים שתינוקות מושכים בכוח שאין להתנגד לו. 

אנחנו מתיישבים לשתות בירה ליד כיכר רבין, הכי קרוב לבונדינג גברי שנגיע אליו בעתיד הנראה לעין. הפעוט נראה שמח ומרוצה, כאילו גם הוא נהנה קצת מהבירה הקרה. השיחה חד צדדית, החרדות לא קיימות. אין את המטען הנלווה של איך אגדל אותו, אילו פצעים וטראומות אותיר בו עד שיתבגר, האם אאכזב, האם אצליח לתת לו כל מה שיזדקק לו. כל זה לא מטריד את מנוחתי, כל שעלי לעשות הוא ליהנות מהמתיקות והחיוכים והשמנמנות. אני לא חושב שהבנתי עד לטיול הזה עד כמה כל יציאה לעולם עם ילד משלך משולה לטרק אינסופי עם תרמיל גב כבד ובלתי נראה. 

ואז הוא מתחיל להתעצבן קצת. אני לוקח אותו על הידיים, מתחיל את תנועת הנדנוד האוטומטית שמוטמעת בכל מי שאי פעם תפקד כהורה. אני מרגיש אותו מרפה לאט לאט, וכשאני מניח אותו בעגלה הוא כבר ישן, ידיים פשוטות לצדדים בתנוחת כניעה, נושם בשקט. אני מתחיל את המסלול חזרה, שבסופו אסיר מעלי אחריות והדים של מטעני עבר. אני לגמרי מוכן להיות סבא. צאצאים חוקיים – לכו על זה.

הנוסחה הסודית לאהבה והכחשת קורונה

עד לאותו רגע הכול הלך נפלא. נכחתי בארוחת ערב רבת משתתפים, אי אז לפני הקורונה, פצחתי בשיחה עם אחת האורחות, פלירטטנו בחן, וכבר תהיתי לאן כדאי להזמין אותה לשתות כשהיא התחילה לדבר על גלגול נשמות. ובזאת תמו שידורינו – היא דיברה על נשמות עתיקות, ואני אפסנתי בשקט את תוכניותיי הרומנטיות ותכננתי נסיגה.

כשדיברתי עם המארחת למחרת היא ניסתה לזרוע ספקות. כן, זה מטורלל כל עניין הגלגול, אבל זו חברה ותיקה ומקסימה. אולי אני טועה? אולי זה רק באג קטן במערכת? לכל אחד יש את הקטע הקטן והמוזר שלו, משהו על הסקאלה שבין טיק אקסצנטרי לסוד אפל. איפה נמתח הקו האדום? כמי שהיה נשוי למעריצת שלמה ארצי, האם יש לי מנדט מוסרי לשפוט בכלל? והאם יש הבדל בין דעות למעשים? אפשר בכלל לעצור את הזליגה של אלה לתוך אלה?

ומילא זרים מוחלטים, מקסימום החמצתי דייט מוצלח. מה עושים עם אנשים אהובים וקרובים כשמגלים עליהם לפתע אמת מרה במיוחד? הקורונה חידדה את הבעיה. מההתחלה תפסתי את מתנגדי החיסונים כאנשים לא אינטליגנטים, ההפך מכל מה שנאור ומתקדם. וזה היה קל – הם היו האחר, קבוצה חסרת פנים וצורה שקל להתנשא עליה ולהרגיש טוב עם עצמי, איזה כיף. ופתאום אני נתקל באנשים שאני אוהב שלא מוכנים להתחסן, שמאמצים תיאוריות קונספירציה ועובדות אלטרנטיביות, וזה שובר לי את הלב. 

וכמו כן מייצר דילמה אמיתית. אלבר קאמי אמר שבין הצדק לאמא שלו הוא בוחר באמא, ואני לגמרי בטים קאמי. כשאני רואה ברשתות החברתיות זעם קדוש על הורים שמגנים על בניהם האנסים אני נרתע. למה ציפיתם? נטישה ועקידה? הילדים שלי יכולים לבצע רצח עם בקנה מידה של שיא גינס ואני עדיין אהיה בעדם. זה יתמתן ככל שמעגלי הקירבה יתרחבו, ועדיין – אנשים במעגל הקרוב שלי יצטרכו לבצע זוועת איומות ממש כדי שאתנער מהם, וגם זה רק אחרי בירור מעמיק ושיחות נפש לרוב. 

אז דם ואהבה קודמים לכול. זה לא אומר שאני לא כועס או מאוכזב, אבל אעדיף להדחיק ולהתעלם, לשכוח ולצנזר, אולי קצת לריב. זה צבוע ונטול עקביות. מה שיגרום לניתוק קשר עם חבר אחד לא יהרוס את יחסי עם חבר אחר. יש עוצמה מסוימת של אהבה שמעבר לה הכול הולך: תהיה ביביסט, תתעבי את לד זפלין, זה לא ישנה דבר. 

איני מחזיק בקו אדום ברור וחד. יש נוסחה פתלתלה שמשקללת קירבה ואהבה ודעות ומעשים ומספקת תשובה שונה בכל פעם. וזה בסדר גמור מבחינתי. מוסר וצדק וטובת הכלל זה חשוב, אבל האנשים שאני אוהב חשובים לי יותר. 

סלפי עם אריות

בספארי יש המון בעלי חיים יפים ומרשימים ויותר מדי בני אדם. בכניסה כתוב במפורש: "אסור להאכיל את בעלי החיים", "אסור לצאת מכלי הרכב" ובפנים נהג בעל פנים סמוקות מעודף שמש מזנק החוצה מהמכונית כדי להצטלם עם כמה זברות אדישות. בדרך החוצה זרוע נשלפת מג׳יפ שחור וגדול מדי מפזרת במבה לרגלי יען. 

חם נורא וכולם עצבנים. ילדה חגורה בעגלה שנראית קטנה עליה בשבע מידות, דורשת מההורים שלה לראות כבר שועל פנק מעולף מחום, אבל הם עסוקים באחיה ונראה שנוח להם שהיא כבולה. קלנועית עם סבא וסבתא חולפת לידינו, צמד נכדים רודים בהם מאחור ודורשים במבה אדומה, הסבתא מושיטה את החטיף אחורה מבלי להביט.

ליד השימפנזים יושב זוג עם תינוק ופעוט. האבא מנסה להבין איך בדיוק הפעוט הצליח לדרוך על קוץ. הוא אוחז סנדל אחד ונשמע משועשע. האם שואלת אותו אם הוא מבין שהכול קרה בגלל הרעיון האידיוטי שלו. הוא עונה לה שלא, הוא לא מבין, וכבר לא נשמע מבודח כל כך. זו לא דינמיקה של ריב ראשון, הם כבר רקדו את הריקוד הזה לא מעט, קל לדמיין אותם רוקדים אותו עד למדרגות הרבנות. 

חלק מהכלובים ריקים. הדובים שרועים, מתגרדים ומייחלים לקרחון שיתנתק ויגיע לרמת גן שבמזרח התיכון. מי הסאדיסט שגורר חיה פרוותית כזו למדבר. למעט הקופים והג׳ירפות, רוב החיות דוגלות במדיניות מינימום תנועה במקסימום צל. גם אנחנו כבר מתחילים לערוג למזגן במכונית, ומוצאים סעד זמני בארטיקים יקרים להחריד. 

חנינו חצי בצל והרעש של המזגן מעודד. בכניסה למתחם האריות עובדת ספארי נואשת מנסה לסדר את טור המכוניות באמצעות זעקות שבר הבוקעות מהרמקול. הפיאט הלבנה חוסמת את כולם, הסקודה הכחולה על קו השער וצריכה לקחת רוורס, וכל זה כדי לראות שלוש לביאות ואריה מנומנם נחים בצל. אף אחד לא מקשיב לה.

מהספסל האחורי שואלים אותי למה כתוב על השלט בכניסה לאריות ״אנא חכו בסבלנות לפתיחת השער״ אבל באנגלית כתובות רק שתי מילים – Please wait. יש פה איזו אמירה על התרבות המקומית, אני מניח. מבקר קולנוע אחד כתב פעם על מדיניות התרגום של שמות סרטים בעברית ואיך Losing it הפך ל״לאבד את הבתולים בטיחואנה״. צריך להסביר כאן בדיוק מי, מה ולמה, וגם אחרי כל זה רוב הסיכויים שאיש לא יחכה בסבלנות לשום דבר. לצערי, אף אחד לא מנסה להצטלם עם האריות, ואנחנו יוצאים מהספארי וחוזרים הביתה. 

תכף מתחיל שבוע חדש.

פאקינג יולי-אוגוסט

יש שבועות שבורים, כאלה יש נקודה בזמן שבה אני מבין שטוב לא ייצא מזה. השבוע שעבר היה כזה, שבור. זו לא מיסטיקה, זה לא מרקורי נסוג. זה צירוף של נסיבות והצטברות של גורמים והכל נערם זה על גבי זה עד שמשהו נשבר. 

זה הניסוי החברתי הגדול שנקרא יולי-אוגוסט. זה מתחיל בשבירת השגרה, ובאין שגרה נפתחת הדלת לכל תקלה שרק תרצה להיכנס. זה קייטנות עם הסעות וסידורים ושפצורים, ביטולים והברזות. ואם אני כבר מוצא את עצמי רץ לאיסוף לא מתוכנן בהתראה של חצי שעה, שגורם לי לאחר לפגישת עבודה, למה שלא אשכח טלפון במונית בדרך חזרה? וכשאני עסוק בלהתקשר לנהג בעודי על מיוט בפגישה שאיחרתי אליה ותכף צריך לדבר בה קצת דברי חוכמה, למה שלא אפספס משהו אחר?

אלנבי, צהריים

זה מתבקש. מה גם שההתנהלות בדרכים בין שם לכאן לא מלווה בבריזה נעימה אלא בגהינום עלי אדמות המכונה קיץ תל אביבי, וכל אלה יחד, השגרה שנעלמה, פתרונות אד-הוק למצבים משתנים, חופש גדול וכבשן לוהט בחוצות, ישברו אותי מתישהו. תמיד. בשלב מסוים תקרה תקלה אחת, שתוביל לבאה בתור, ומכאן זה מדרון חלקלק. תקופה קסומה, יולי-אוגוסט, לעור הפנים, לנפש, לחשבון הבנק.

אחד האירועים המשמחים שקרו השבוע היה איסוף תומר וחברים משדה התעופה, אחרי טיול מוצלח בחו"ל. במהלך הנסיעה שאלתי קצת שאלות על איך היה, משתדל לא להיות בומר מביך מדי. היה להם טיול מעולה, הכל הלך חלק. בעצם, אמר אחד מהם, לא הכל הלך חלק. אבל גם עם מה שהסתבך הסתדרנו. 

הם נזכרו איך במסע ברכבת בין שתי מדינות ירדו תחנה אחת מוקדם מדי, והצליחו לשכנע נהג אוטובוס תלמידים לתת להם טרמפ לתחנה הנכונה. הם צופיפניקים, הם מסתדרים. תומר סיפר לא מזמן איך במחנה הקיץ לא היתה מקלחת, אז הם בנו אחת, העבירו גב או משהו, אין לי מושג, מעולם לא הסתובבתי במחנות, קיץ או אחרים, אני מקסימום יודע להתקשר לקבלה של המלון. אם הייתי תקוע בשטח בלי מקלחת הייתי סופק ידיים ונושא מבטי לשמיים וזהו בערך. 

משמע אני שורד את יולי-אוגוסט על מינימום כישורים. בסוף זה עובר, והחיים שלי לא באמת כאלה קשים, אני יודע, אבל יש נקודות שבירה שמורידות אותי על הברכיים. אנחנו באמצע, תכף יולי נגמר, ונדמה שכבר הסתגלתי, ואז יגיע אוגוסט ויעלה ווליום עם עוד איזו מעלה או שתיים ואפס מסגרות בשבועיים האחרונים. מתי כבר אוקטובר יבוא, פאקינג יולי-אוגוסט.

טווסים שאני לא רוצה להכיר

את "טווס בחדר מדרגות" קראתי קצת אחרי שיצא לאור, וזמן רב לפני שהמחברת שלו, גלית דיסטל אטבריאן, פרצה לחיינו כביביסיטית פעילה במיוחד. זה ספר מצוין, קשה וכואב על משפחה דפוקה במיוחד, כולל פגיעה מינית קשה בילדה שאף אחד לא רואה או מבין אותה.

השבוע היתה דיסטל אטבריאן שותפה לעוד שערוריית מדיה חברתית קטנה. אחרי שהצביעה עם כל האופוזיציה נגד החוק לשמירת דגימות מנפגעי עבירות מין ללא הגבלת זמן, תקף אותה איש אקדמיה בטוויטר והציע לה לפקוד אנסים לליכוד. דיסטל ענתה לו שהסתכלה בתמונה שלו והוא מכוער מבחוץ ולא רק מבפנים, העניין זלג לפייסבוק שחסמה את חברת הכנסת, מה שסיפק הצדקה לעוד רעש וצלצולים. 

בסמסטר א' בחוג לספרות לומדים שאין קשר בין היוצר ליצירה. מרגע שהגיח הספר או השיר אל אוויר העולם הוא נתון לפרשנות הקוראים, וליוצר, על דעותיו, סטיותיו וטעמו, אין קשר לעניין. בהצלחה לכולנו עם זה. תמיד נרתעתי מראיונות עם יוצרים שאהבתי, מכל תחום, רתיעה אינסטינקטיבית נטולת הסבר. עם השנים הבנתי למה. 

עידן המידע הפך את הבורות המבורכת לבלתי אפשרית. בעידן האולפנים של הוליווד, אי אז בשנות החמישים, נהנו הצופים מאשליה מתוקה בכל הנוגע לחיי הכוכבים שהעריצו. היום הכול דולף וזולג, ואין מפלט. אין דרך לחזור לסרטים שאהבתי עם קווין ספייסי, קייסי אפלק שחקן נפלא אבל השמועות, הו השמועות, ליאונרדו דיקפריו יוצא עם בנות 25 ומטה. את "משימה בלתי אפשרית 3" ראיתי כשעל קרנית העין צרובה דמותו של טום קרוז מקפץ על הספה של אופרה ווינפרי, מאושר מנישואיו לקייטי הולמס שצעירה ממנו ב-17 שנה, מאיר אריאל היה הומופוב, אריאל זילבר התפלפ, אין לזה סוף.

יש כמובן יוצאים מהכלל – אני רוצה להיות נער השעשועים שלך, מרגרט אטווד –  אבל ברוב המקרים, כשאמנים שאני אוהב פותחים את הפה, זה נגמר בבכי חרישי. שלי. אני רוצה לראות את החיים על מורכבותם, לקבל שיוצר ענק יכול להיות חרא של בן אדם. אבל אני לא מצליח, זו נקודה עיוורת. אני יכול לראות את המורכבות הזו אצל חברים ואנשים שאני אוהב, להבין שיש בהם רבדים, טוב ורע. כשזה מגיע לאמנים אני מאבד את זה, אולי כי בניגוד לאנשים בחיי הפרטיים, אמנים הם מראש מין אלים באולימפוס, ולא בשר ודם, ולאלים קשה יותר לסלוח, ומאלים מצפים לשלמות. 

חשוב לחשוף אמנים שהם אולי מוכשרים אבל גם אנסים, מטרידנים, גזענים. צריך למצות איתם את הדין אם זה בבית המשפט ואם זה במרחב הציבורי. אחלה. אבל אחרי כל זה אני רוצה לקחת את הגלולה הכחולה ולשקוע בבורות נעימה. אני לא רוצה לשמוע דעות פוליטיות חלולות ממוזיקאים, אני לא רוצה לגלות אמיתות מכוערות על סופרות שאהבתי. המילה הכתובה, לא משנה בכמה כישרון, לא תצליח לטשטש את האמת המרה.

אני מניח שקריירה פוליטית מתגמלת יותר מכתיבה, גם במובן החומרי וגם במובן התקשורתי. אם חשקה נפשך בתשומת לב ורעש זה המקום להיות בו. אני מקווה שדיסטל אטביראן תשקע בשלב מסוים לתהום השכחה הציבורית, ואולי יום אחד אוכל ליהנות מלקרוא ספר שלה שוב. בינתיים אני מתבייש להודות בקרב בין המציאות לבדיה, המציאות, בניגוד לרצוני, מנצחת.  

מה היה אילו

כשהייתי ילד שאלתי את אמא שלי מה היתה עושה אילו אבא היה חוזר לפתע מהמתים. איך היתה מתמודדת עם שני בעלים, החדש והישן, במי לבחור. היא לא ידעה. אני לא בטוח שיש תשובה נכונה לשאלות "שובו של מרטין גר". 

שאלות "מה היה אילו" הטרידו אותי מאז ומעולם. נזכרתי שוב בשאלה ההיא אחרי ששמעתי ראיון עם קוונטין טרנטינו. הוא סיפר איך אחרי עשור של עוני ורצף כשלונות הוא מכר סוף סוף תסריט – ״רומן על אמת״ – ובכסף שקיבל תכנן לעשות את ״כלבי אשמורת״, לבדו. המפיק לורנס בנדר, שקרא את התסריט, ניסה לשכנע אותו למצוא חברה שתממן ותפיק, ולעשות ״סרט אמיתי״. טרנטינו, שבע כשלונות ודחיות, סירב. בנדר הציע לו עיסקה – תן לי שלושה חודשים למצוא מישהו, ואם זה לא יילך תעשה מה שאתה רוצה. השאר היסטוריה, בנדר מצא, קוונטין הפך להיות טרנטינו.

ומה אם לא? מה אם טרנטינו היה מתמיד בסירוב? האם הכישרון שלו היה מבקיע בסופו של דבר את החומה, או שאולי זו היתה ההזדמנות היחידה והוא היה נותר דלפון אלמוני? ולהבדיל – איך היו נראים החיים שלי אם הכדור המצרי היה נוטה כמה סנטימטרים הצידה, ואבי הראשון היה נשאר בחיים? 

שאלות "מה היה אילו" לא רלוונטיות לתהליכים גדולים. בדרך כלל המגמה, הכוחות שמתחת לפני השטח, חזקים יותר מכל אירוע או אדם. אבל בחיים האישיים, המאוד ספציפיים של כל אחד מאיתנו, אלו שאלות כואבות וקריטיות. מה היה קורה אילו הטיפול מציל החיים היה יוצא לשוק חודשיים קודם ומציל את האהוב שמת, מה היה קורה אילו הייתי יוצא מהבית חמש דקות קודם ונקלע לפיגוע, מה היה קורה אילו לא הייתי חולה באותו יום ומגיע לעבודה במשרד שבמגדלי התאומים? אין לזה סוף.

יש לכאורה משהו חסר תוחלת בלהתעקש ולנסות לחשוב ולנחש מה היה קורה אם זרם המציאות היה שוצף פתאום קצת הצידה. את הנעשה אין להשיב. אבל העיסוק בשאלות ״מה היה אילו" גורם לי להתבונן בחיים שלי ולבחון אותם מחדש. מה היה קורה אילו אבא מס' 1 לא היה נהרג במלחמה פירושו מה אני חושב על החיים עם אבא מס' 2. על מה שלמדתי ממנו, על האדם שהפכתי להיות. זה לא רק מה היה אם הייתי גדל עם אב שהוא פרופסור במכון ויצמן, אלא בחינה של איך הושפעתי מאב שמחבק-מועך ומוכן להסיע אותך בכל שעה לכל נקודה בארץ אם רק תצטרך.

"מה היה אילו" היא שאלה תיאורטית רק לכאורה. בפועל מדובר בכלי לבחינת הנפש והחיים כאן ועכשיו. לא תמיד צריך תשובה. לפעמים גם פרספקטיבה תספיק, יחד עם קורט עצב ותהייה על אודות אילו, רק אם ואילו לא.

%d בלוגרים אהבו את זה: