בצהרי יום ההולדת שלי נכנסתי למקלט +של בנק עם מרגריטה קפואה וחיכיתי לראות מה יקרה. היו לי תוכניות לציון האירוע, זו לא היתה אחת מהן. ההתראה היתה העשירית באותו יום, כאילו האיראנים משתתפים בשמחתי, ומשגרים זיקוקים לכבוד האירוע. איזה יופי. יצאנו לאכול צהריים מתוך אופטימיות זהירה שדי, היו מספיק התראות והנה נרגע. ובכן לא.

ערב לפני התאריך המדויק קבעתי דרינק עם חברים. הבר נבחר בין היתר לפי מידת הקרבה לשלל מקלטים. בבוקר יום ההולדת קמתי אסיר תודה על ליל שינה רציף. במקלט התברר שאני חולק את התאריך עם ילדה חביבה בת שבע, שהספיקה כבר לעבור קורונה, טבח ושתי מלחמות. רזומה נאה. 

בין התראה למקלט הגיע איש מקצוע לתקן את דלת המרפסת, שנפגעה ביום הראשון למלחמה. תהיתי אם זה לא מוקדם מדי, אם לא עדיף לחכות עד שתסתיים המלחמה ולתקן במרוכז את כל הנזקים שעוד יצטברו. מה יקרה אם הדלת תיהרס שוב, אם כל הדירה תתרסק. מצד שני, האם באמת יהיה סוף למלחמה? היום המשיך בין אזעקה לאזעקה, כולל המרגריטה במקלט. למחרת בבוקר קמתי לשולחן הפתעות עם סידור ממתקים באדיבות הצאצאה, ממתין לצליל הצורמני של פיקוד העורף. 

האזעקות הפכו לפסקול קבוע. כשעוברות יותר מדי שעות בלעדיהן אני מוצא את עצמי נדרך. הציפייה גרועה יותר מהדבר עצמו. בתחילת המלחמה לא הצלחתי להירדם בלילות, ממתין לטילים, ומתקשה לחזור לישון אחרי השיבה מהמקלט. היום הגוף מתפקד באופן אוטומטי. אני נרדם בלי קושי, כשההתראה מתחילה לטרטר אני חצי לבוש לפני שאני לגמרי בהכרה, ואחרי שהכל נגמר נרדם שוב בקלות. שגרה. יום ההולדת השתלב בה יפה. יום אחרי יצאנו לבר, ההתראה הלילית הגיעה גם אליו. אנחנו חיים במערכת מתעללת, והתרגלנו. כמה שעות בלי התראה הן חסד, איזה כיף, לא ניסו להרוג אותנו כבר המון זמן. 

ליום ההולדת הבא אני מאחל לעצמי מציאות חדשה. לא הפוגה בין סבבים, לא הכנה לעוד מלחמת תקומה עם או בלי אריות. רק שגרה שקטה, נורמלית, פוליטיקה משעממת של הסכמים והצהרות מכובסות, ופה ושם קצת מהמצרך הנדיר הזה, תקווה. 

זה לא היה יום הולדת עגול או מיוחד, למעט העובדה שהוא חל בתקופה מאושרת באופן בלתי צפוי בחיי. כך שהאירוע עצמו התנהל על מי מנוחות, אבל בלב היה נעים במיוחד.

בין איחולים ומתנות צפויים היו גם הפתעות קטנות ונעימות. קיבלתי טי שירט גיקי ומגניב במיוחד מצמד קולגות. הלכתי לאימון בוקר קטלני שהוקדש לי ולתאומה המוצלחת יותר במועדון האיגרוף, כולל עוגה ונרות בסוף, במקום שהפך לסוג של בית שני. את השבוע סיימתי בבראנץ׳ שהצאצאים יזמו, שזה באמת מעל ומעבר הרף המקסימלי של הנפלא. 

והיה רגע של כמעט הקיץ של אביה כשכמה חברים חשובים לא יכלו להגיע לשתות איתי, והיו מחשבות על הגיל המוזר שאני מוצא את עצמי בו, ולאן כל זה מוליך. וזכרונות מאנשים שהקשר איתם התרופף, אולי ניתק. הערבוביה הרגילה שעולה באירועים כאלה, אי אפשר בלי קצת מלנכוליה. 

ולהלן כמה דברים שאני מאחל לעצמי לשנה החדשה הפרטית שלי:

• שיעמום ושגרה, בלי אזעקות שפורטות על מיתרי טראומה, בלי הפגנות כי הלוואי שכבר לא יהיה בהן צורך, בלי תחושה של עולם עולה בלהבות שאיבד אחיזה בהיגיון ובהגינות. קצת שקט בורגני חמים, קצת ניצחון הטוב על המושחת והמופקר.
• וגם קצת הרפתקאות חדשות אי שם מחוץ לאיזור הנוחות שלי
• עוד מהאיגרוף שמאזן לי את הנפש ועושה לי טוב בלב וכואב בצלעות, ואם אפשר גם להכניס סוף סוף אפרקאט מוצלח, אחד
• צעצועים חדשים לשחק בהם עם הילדים ולבד (פלייסטיישן 5, אני בדרך אלייך)
• עוד ועוד ועוד ספרים טובים ומוזיקה חדשה
• ועוד מהאושר הזה, החדש, שיישאר ויעמיק ויצמיח שורשים כי אני לגמרי יכול להתרגל לזה

בשישי חל יום ההולדת של האיש שקראתי לו אבא מגיל שלוש. הוא היה אמור להיות כמעט בן 79. עברו יותר משש שנים מאז היום שבו הוא מת בלי שום אזהרה, ואלה היו שנים ארוכות: מגיפה, עכשיו מלחמה, זמן עם משקל. 

ובכל זאת כשאמא שלי סיימה בשישי בילוי עם נגה, הדבר הראשון שהיא חשבה עליו היה להתקשר ולספר לו. שבוע לפני כן הזמנתי חשמלאי להתמודד עם גוף תאורה שהביס אותי. הוא היה איש מבוגר עם חולצה משובצת ומכופתרת בתוך המכנסיים, תיק כלים והערות אירוניות שבאו מלב טוב. והוא היה מקצוען ומגושם בו זמנית, בדיוק כמו אבא שלי, ויכולתי לדמיין אותו מגיע לטפל בעניין אם היה עדיין חי, יורד עלי קצת, עושה הכל כדי לעזור, והתגעגעתי אליו כל היום אחרי שהאיש הלך והאור דלק.

אומרים שהזמן מרפא אבל זה לא מדויק. הוא מארגן זכרונות מחדש, דוחק את הכואבים יותר למדפים האחוריים בארון, מסדר את החללים מחדש כך שלא תיתקל יותר מדי במה שכואב. ומה שבאמת מנצח הוא היום יום, השגרה. יש עבודה וילדים, צרות חדשות וישנות, סרט נע ועמוס במלאכת החיים שהמת כבר לא צועד עליו יחד עם כולם. 

חשבתי על כל מתי המלחמה האיומה הזאת, שירדו גם הם מהמסלול. ולאט לאט יידחקו הצידה מפני היום יום. כמו זרעים הם נטמנים באדמה, ונובט מהם עץ עבות ובלתי נראה. והוא גדל ומסתבך, ואז פתאום מגיע תאריך משמעותי, מישהו ברחוב עם הליכה או צדודית דומה, אמירה, אזכור, משהו שמציף את הכל מחדש. והזמן מתגלה במערומיו, והכל מרגיש כאילו קרה לפני רגע, והחברים, בני המשפחה, אהובים ואהובות, ירגישו הכל מחדש, בתוספת מחשבות על מה היה אילו, ובני כמה היו המתים עכשיו, ואיך היו נראים, ומה היו עושים.

וגם אני, כשהבטתי בתאריך על צג הטלפון, הבנתי שבכלל לא הספקתי עדיין להבין ולעכל, רק לקבל בלית ברירה שהוא איננו. ובעצם לא השתנה דבר, רק הוסט הצידה. והתגעגעתי נורא, והחיים המשיכו וסחפו, עד לפעם הבאה.

האדם מתכנן תוכניות והקורונה מצחקקת בביישנות ומתפשטת לכל עבר. וכך בוטלו הזמנות, נדחו אירועים, וסופ"ש היומולדת נע וזע. אבל אני הגעתי לנקודה הזו במצב רוח פילוסופי, וקיבלתי הכול בשלווה, ובעיקר צייתתי לעצתה של חברה טובה והפסקתי לצפות. תכל'ס המתכון האולטימטיבי לאושר. 

וכך ארוחת שישי לכבוד הגיוס של תומר והיובל שלי הפכה לקטנה ואינטימית ורוויית צ'יפס, ונגה הגיעה בגפה יום אחרי עם עוגה מושקעת, ובבוקר יום האירוע קמתי לשולחן ממתקים ומתנות כהלכתו שסודר למופת – הישג מרשים לאור העובדה שהמסדר ביצע את עבודתו אי שם בשלוש לפנות בוקר ויש מצב שאחרי בירה או שתיים.

והייתי מרוצה ושמח, והפסקתי לפקפק ולחשוב ולתהות, ופרשתי ידיים לצדדים ונתתי לשטף האהבה הדיגיטלית לעטוף אותי. לייקים והודעות טקסט ברוב הערוצים הקיימים, מאנשים שאני לא ממש מכיר, מאנשים שאני אוהב מרחוק גם אם לא שומר איתם על קשר יומיומי, ביניהם כאלה שאני שומר להם חסד כזה או אחר, ומכמה חברים שכבר אוהב לנצח.

וצחקו עלי שאני זקן, וסיפרו לי שאני לא נראה יום יותר מגיל מופרך כזה או אחר, ואיחלו איחולים לעתיד והבטיחו שההווה מוצלח. והעתירו עלי קלוריות, והגדילה לעשות אישה חשובה במיוחד שעצרה מתחת לבית שלי בדרך לטיול עם ילדים בדרום, וחיכתה למטה עם עוגה ונרות שאנשוף ואקח לפני שהיא מפליגה הלאה. והיה לי מתוק ונעים בלב, והנחתי את המחשבות על זיקנה ואובדן ובינוניות ועתיד לפחות עד מחר או עד סוף השבוע, שעוד צופן בילויים עם אנשים אהובים, כי למה לא לגרור את כל הטוב הזה רק עוד קצת.

עוד לא נולד המניאק שיעצור את הזמן, חזרו ואמרו כשהייתי בצבא וחשבו על פז"ם ועל שחרור בעוד שנה או שנתיים, ולא הבינו כלום. אני צריך לשחרר ולהפסיק להיאבק בכוח הבלתי ניתן לעצירה, ליהנות מהקיים, לא לחסל את כל העוגות מהר מדי, להודות על מה שיש וקצת להדחיק. תודה לכל המברכים, ובסדר. 50.

בדיוק היום נגה בת 22. לא מספר מיוחד או רב משמעות, לא חילופי עשור, לא 12 של בת מצווה, 16 של התבגרות, 18 של בגרות לכאורה, אלכוהול, צבא. 

והיא לא מתרגשת מיום ההולדת הזה. היא עסוקה מדי. הוא נופל בדיוק על היום הראשון של הלימודים בירושלים, ואין לה ראש וזמן לתאריך. זה יום ההולדת הראשון שהיא חוגגת מחוץ לבית, בדירה משלה. עזרתי לנקות את הדירה הזו (החלונות מבריקים, מבריקים!) וסחבתי קצת רהיטים, ועכשיו היא מסודרת ויפה, וגרים בה שני ילדים שמשחקים בבית, בחיי.

זה ממלא אותי שמחה ועצב ובהלה. כמו רוב הדברים בחיים זה שינוי דרמטי וגדול שהתגנב בשקט, כך סתם בצהרי יום חמים. ומציף אותי. 

ב"המפגש" של דני וילנב פוגש המין האנושי חייזרים שחווים את הזמן אחרת מאיתנו. הוא לא נע קדימה באופן לינארי, אלא נחווה כמין מטוטלת שנעה קדימה ואחורה. העבר, ההווה והעתיד מתקיימים במקביל. ככה אני מרגיש עכשיו. נגה בת 22 מתחילה יום לימודים ירושלמי, נגה הולכת לכיתה א', נגה מסיימת תיכון, חוגגת יום הולדת עשר, צועקת עלי שאני אבא גרוע בגיל 16, רצה אלי הכי מהר שהרגליים בנות השלוש שלה מאפשרות. 

יש בי התנגדות אבל היא חסרת תוחלת. אני אתרגל. בעוד כמה חודשים, שנה, ההווה החדש הזה יהפוך למובן מאליו. בוודאי שהיא גרה בעיר אחרת עם חבר, מה טבעי יותר מזה. מתרגלים להכול, בני האדם האלה. אני אסע לירושלים עם מיני מזון שקניתי במחיר מופקע במעדניות תל אביביות מפונפנות, ואתארח. 

ובינתיים יום הולדת, המתנה תכף תנחת אצלה, הלימודים יוצאים לדרך, עולם חדש ומופלא. שיהיה קל או לפחות לא קשה מדי, שיהיה מעניין ומוצלח, בקמפוס ועל המרפסת הקטנה בנחלאות, שלא יהיו הפתעות לא נעימות, ואם אפשר בלי טילים וקורונה, בלי יותר מדי קדושה, ועם קצת שלג כשמתאים. ובעיקר שלווה ואושר, כמה שיותר. מזל טוב ליומולדת 22 לילדה הכי יפה שנולדה באיכילוב. שלי מהבית.

סיכום יום הולדת 49. מספר קשה, דקה לפני המעבר לטריטוריה שאין להכחיש אותה. הקודם היה בסגר הראשון, זה שעוד הקפידו עליו קלה כחמורה. החלטתי לנצל את זה כראוי, בערך.

יום ההולדת הוא לא הזדמנות לחשבון נפש, התחלות חדשות ושאר קלישאות אמריקאיות. הוא כן מספק נקודה בזמן שאפשר לעצור בה רגע ולבדוק מה קרה, או אם להיות אקטואלי – מה נשתנה. אנשים שבשנה שעברה שלחו משהו לכבוד האירוע כי סגר והשנה נעלמו ונאלמו, אנשים שאיחלו מזל טוב אז ולא היום ולהפך. דברים שמעידים על שינויים בקשרים, שינויים בעולם, שינויים בי.

הגעתי ליום ההולדת הזה קצת פחות חובב דרמות, קצת יותר יציב ורגוע. מסביב לשולחן בבר ישבו החשודים הרגילים, אנשים שאת רובם אני מכיר יותר מעשור, ואחרי שסיימתי עם החרדות הרגילות – לא יבואו, ואז כן יבואו אבל ישתעממו – הסתכלתי מסביב והייתי מרוצה. חבורת חברים מצוינת, נשים וגברים כאחד, אולי צריך לעבוד קצת על גיוון אתני, אבל נו. 

והיו שם אנשים שאוהבים אותי ומקבלים אותי על שלל השריטות והדפקטים, וזה אולי השינוי המהותי – דמויות ביקורתיות יותר וסלחניות פחות מהעבר לא הגיעו להרים כוסית השנה. 

החגיגות כללו: סיור אוכל בנווה שאנן, מתנת חברה אהובה במיוחד, והכי קרוב ללהיות תייר בבנגקוק שאגיע אליו בקרוב. בר עם אותה חבורת חברים קטנה ואיכותית, טורניר פלייסטיישן סוער עם צאצאים והחבר של נגה, חגיגה משפחתית בקצה ליל הסדר, ועוד אי אילו מפגשי קפה או אלכוהול שקרו ויקרו. פסטיבל יום הולדת זהיר ונעים, כי עדיין קצת קשה נפשית להתקהל. 

וקיבלתי המון עוגות, קומיקס וטי שירטים, וגם זוג גרביים מגניב אחד. וגם ברכות ממיסות לב ושלל חיבוקים, והמון איחולים ברשתות החברתיות – חלקן מאנשים שאני לא מכיר, חלקן מאנשים שאולי יצטרכו ממני משהו פעם, חלקן מאנשים מהעבר הרחוק שתמיד כיף להיזכר בהם. אין לי תלונות. אפשר להמשיך הלאה.

בת השבע הודיעה לי שבדרך מבית הספר צריך לעבור בחנות לקנות מתנה "למישהו". אני חוקר למי. היא חושבת רגע. לאבא של חבר. למה? כי היא רוצה לחדש קשר עם החבר ומתנה לאבא שלו זו התחלה טובה. הגיוני.

בכניסה לחנות היא מורה לי לחכות לה בחוץ, ונכנסת עם שטר של 100 שקל שנתתי לה. אחרי כמה דקות היא יוצאת עם מתנה עטופה ועודף. בבית היא מורה לי לפתוח בהבעת ניצחון. הפתעה! הכסף שלי רכש מתנת יום הולדת עבורי! אני מזייף הלם ונמס לשלולית קטנה. הילדה תפעלה את המוכר כולל כתיבת פתק ואריזת מתנה. מרשים.

יום ההולדת הזה לא בא לי טוב. אני מתקשה להיזכר ביום הולדת שכן, מאז שגיל 40 הפך ממשהו שלא יקרה אף פעם לעובדה מוגמרת שפירושה הוא שאי פעם בעתיד הרחוק אני אמות. המטרה לא היתה דכדוך יום הולדת, יגון ונהי. יותר בכיוון של מעבר על פני מכר לא מאוד חשוב ברחוב. מהנהנים, חיוך מנומס, ממשיכים בלי להאט.

אלא שהמכר המטאפורי התעקש לעצור ולחבק. ולא סתם לפיתה קצרה, אלא החיבוק מפוקק העצמות במפתיע שקיבלתי מתומר על הבוקר. כן, אלה היו גם המזלטובים לכל אורך היום, בעולם האמיתי ובפייסבוק, מחברים ומאנשים חצי מוכרים ברשת. אבל הדבר המרכזי היה הדיוק של הילדים שלי. ביומיום קל להרגיש כמו ספק שירותים שסופג נהמות מהנוער. אבל תומר הכין לי בראוניז בעצמו, והשאיר במקרר יחד עם פתק הומאז' לספר שפעם הקראתי לו ולאחותו ("אוהב עד הירח ובחזרה"). נגה חזרה מהבסיס אחרי שנשארה שבת, ואחרי ארבע שעות נסיעה מיהרה לקנות לי גרביים מגניבים ואת עוגת הפרג החביבה עלי. ובת השבע תכננה מזימה שלמה שנועדה לקנות לי צעצוע של גיבור העל שהיא יודעת שאני הכי אוהב – באטמן, שחגג 80 אתמול.

הורות פירושה רגשי אשמה חלק נכבד מהזמן, בצדק או שלא. יום ההולדת הזה הזכיר לי את התקשורת הלא מובנת מאליה שיש לי עם הצאצאים, הידיעה וההבנה שלהם אותי ושלי אותם (במגבלות, כן? רואה את גלגול העיניים של נגה עד כאן). משהו באפשרות של מחוות אישיות וקרובות ומדויקות ביני לבינם מילא אותי אושר עילאי. עוגות ועוגיות וברכות של חברים ואהובים רק הוסיפו לכל הנחת המפתיעה הזו.

זה לא משנה את העניין המצער הזה של בן תמותה. אבל זה מנחם ומשמח. וטעים.

בחגיגות יום ההולדת ה-70 של אמא שלי עמדנו כולנו עם אוזניות בחדר חשוך והבטנו במסך. ההוראות היו פשוטות – כל אחד היה צריך להכין פלייליסט באורך של כ-40 דקות, לחבוש את האוזניות, ללחוץ פליי, ולבצע את ההוראות שבמצגת. אסור לדבר, אסור להוריד אוזניות. סדנת ויפאסנה פוגשת מסיבת אוזניות פוגשת קצין חינוך קיבוצניק.

חגיגות יום ההולדת נקבעו מזמן, הרבה לפני שהמציאות טרפה את הקלפים. מכיוון שטכניקת האבל במשפחה שלי לא כללה מעולם התקפלות והתפרקות, ערכנו את האירוע כמתוכנן. סוף שבוע בשפיה, ערש ילדותה של אמי. בערב שלפני חשבתי – חשבנו כולנו – על מי שיהיה באירוע ועל מי שלא.

ככה רק עם אוזניות

הגענו למקום מצוידים באוכל ובגדי ים ופצחנו בחגיגות. במפתיע הייתי רגוע ונטול מחשבות מטרידות. המתח שלפני התפוגג, החששות נדחקו הצידה. היה נעים ביחד. אבא שלי אף פעם לא היה הטיפוס של מסמר המסיבה. הוא היה מרחף בצדדים, מסדר, מתקן, מביא. לרגע אפשר היה לחשוב שמכיוון שלא היה חלק דומיננטי בשיחה, הנה היא ממשיכה בלעדיו בלי הפרעה.

שיא האירוע היה הפעלת האוזניות המסתורית. אם גיסי לא היה קיבוצניק אידאליסט הוא היה יכול לעשות מזה כסף. "שבו במעגל" – יושבים. "קומו לרקוד" קמתי והתחלתי להתנועע. "מיצאו מישהו שרוקד בקצב שלכם. גשו אליו וריקדו איתו," שלח אותי לפזז עם אחיינית בת 7. "מיצאו שיר ברשימה שמזכיר לכם מישהו בחדר. גשו אליו וחבקו אותו" – קל, הפלייליסט שבחרתי הורכב משירים של "גרין דיי" וה"פו פייטרס" שראיתי בהופעה עם הילדים. וכך מצאתי את עצמי מתחבק עם תומר, שבימים כתיקונם אוסר על קרבה פיזית בפומבי. אושר.

המוזיקה עשתה לי נעים בגוף. היעדר התקשורת המילולית הפך את הכול לפשוט יותר מחד, והכללים הכתיבו תשומת לב וסיוע לשאר הנוכחים מאידך. היה משהו משחרר בלרקוד ולבצע הוראות ולתקשר בניד ראש או יד על הכתף. הרגשתי קליל ושמח וחופשי.

ואז הגיע השיר ששמעתי בכל פעם בדרך לשבעה ובחזרה ממנה. כי הוא בדיוק יצא, כי השורה "Wake up, run for your life with me" התאימה בול למה שהרגשתי. ופתאום זה נחת עלי. הנוכח-נפקד של האירוע, האיש שפתאום אי ההימצאות שלו בחדר תפסה את כל המקום. וניסיתי להחליט אם הוא היה רוקד איתנו ומשתטה, מסובב נכדה באוויר, משתולל עם נכד. או שאולי היה עומד בצד ומצלם. והוא לא היה שם. ואני המשכתי לרקוד אבל עם כתפיים כבדות.

ולמחרת היו העוגה והנרות והקראת הברכות. והיה שמח וביחד ונעים, והייתי מאושר לראות את אמא שלי זורחת. ורק בשוליים של החדר, כמעט בהיחבא, היו גם דמעות.

הגירסה הרשמית היא שאני בן 45 היום, אבל אם תשאלו את בת החמש בן כמה אבא היא תגיד – ״103״. ככה נגה שכנעה אותה, והיא דבקה בזה. מקובל עלי. היום צפוי אירוע ש"הוא לא יומולדת" ושאסור לה לספר לי עליו. בני חמש ודיסקרטיות לא חברים.

בדיקה קצרה בארכיון מגלה שבכל שנה אני מקטר על הזמן החולף. מעלה רשימות של מתנות רצויות, מתלונן על מה שכבר לא אספיק לעשות. אבל יום ההולדת המסוים הזה שונה.  לא משבר קיומי, לא אבל על העבר, סתם שביעות רצון.

לא אני, אבל קעקועים!

אם יש משהו שמסמל את השנה החולפת הרי זה הקעקוע השלישי במספר שהתווסף על זרוע ימין.  שני קודמיו נושאים מטען כבד. כל אחד מהם ציין סוף תקופה, תפנית דרמטית ואולי טראגית, שינוי מהותי. זה לא האימג' עצמו. אפשר להצמיד לכל אחת מהבחירות הוויזואליות הסבר ומשמעות. אני יכול לספק כמה פירושים חלופיים, אם מישהו יבקש. זה עצם האקט הבלתי הפיך. ההחלטה. האובייקט שנבחר לציור על הגוף בסופו של דבר? פחות קריטי. אם תרצו זה מעין פולחן שמגיע אחרי שינוי הרה גורל.

אבל לא קעקוע מספר שלוש. הוא מגיע חף ממטענים, הוא לא דרמה קווין, סתם ציור יפה, קלישאה שקל להדביק גם לה שלל משמעויות. מצפן. כיוון בחיים? ערכים וכל הג'אז הזה? אולי. כי ראיתי משהו דומה על מישהו אחר והתחשק לי גם? לא אכחיש.

וזו היתה השנה שלי. נטולת רעידות אדמה, התפרצויות געשיות ושאר זוועות. לא משבר גיל 40 וספיחיו, בלי דיכאון, סתם כיף שיש יומולדת.

הקעקוע כאב רצח. המקעקעת הזהירה אותי מראש שזה אזור עדין. המון זמן התלבטנו לגבי הצורה והמיקום, אבל לא הצלחנו לקבוע איפה תקועקע ה-N שמצביעה על הצפון. המקעקעת הציעה לחכות עם זה לסוף, אבל גם אז לא הצלחתי להחליט. או לא רציתי. "אז שיהיה בלי," היא אמרה. והחלטתי שבאמת לא צריך, אני כבר אדע את הכיוון.