צריך להכיל, צריך להתגמש, להתאים את עצמי לנסיבות, לזרום כמו הדנובה. ואם אני לא מרוצה?

תומר, אחרי צבא, אחרי הטיול במזרח, מתחיל להבין את המלכוד שבמערכת, את הדרישה להתיישר אם מה שנראה לו עקום. הוא מחפש עבודה בעל כרחו. כלומר הוא רוצה עבודה כי הוא רוצה כסף, והוא רוצה עבודה כי הוא מרגיש צורך במסגרת ושגרה. אבל מאחורי זה יש חשד לא בלתי מוצדק במערכת. בסוף הוא יצטרך לעשות משהו שהוא לא ממש רוצה בו כדי לממן את עצמו, במשך שנים, רק כדי להגיע לחופש המדומיין והמיוחל אי שם בגיל הפנסיה. 

למה לא להתנהל הפוך, הוא שואל? למה לא לעשות מה שמתחשק עכשיו – לטייל בעולם, לרקוד במסיבות – ולהתחיל לעבוד ולהיכנס למסגרת כשהוא מזדקן, וממילא אין כוח ברגליים לפזז יותר מדי. הכל נראה לו עקום. מה לעשות שההחיים הם פשרה, איזונים ובלמים. אני מביט בו ומזדהה. זו התנגשות בלתי פוסקת בין מה שאני רוצה לבין המציאות, לבין אנשים אחרים. 

לפעמים הכוכבים מתיישרים והכל מסתדר כמו שאני רוצה. פרויקט בעבודה שהוא גם מעניין וגם כיף, סופשבוע פרוע בדיוק כמו שהתחשק לי, ערב שקט ונינוח בדיוק כמו שהתאים לי. לפעמים זה ליד. האנשים סביבך רוצים דברים אחרים, העניינים בעבודה מסתבכים, הספר שאני קורא לא מושלם, הסרט היה יכול להיות טוב יותר. 

אפשר לקבל את זה, להיות גמיש ולזרום. אפשר להתמרמר ולהיות נרגן וזועף. אבל למה לא לשלב? לפעמים אני מצליח להתמודד עם הפנייה החדה, אני ממש יכול לדמיין את הצומת, את הבחירה בין עצבים וערב הרוס לגמישות נפשית, שינוי מחשבתי קטן והופה, לכולם כיף. אבל זה מצטבר ושוחק. אחרי כמה פניות חדות אני מתעייף, ונותן לאי שביעות הרצון מקום. 

כי אם הכל כיף ובסדר, שום דבר לא באמת כיף ובסדר. רגעי אכזבה מסמנים איזשהו קו גבול פנימי, נותנים פרופורציה, מאזנים. הם הופכים את הצבעים של הטוב לחדים יותר, מפוקסים. צריך לדעת מתי לקבל את הדברים וללכת איתם, ומתי להתעקש על שינוי, לומר מה אתה רוצה, לפעמים לעזוב. עניין חמקמק, אבל קריטי. לפעמים אפשר להמיר את השלילי לחיובי, אבל אם זה לא עובד, צריך למצוא לאנרגיה הזו ערוץ לעולם. לפעמים אין מנוס מקצת מרמור. עדיף לא לטאטא אותו מתחת לשטיח המטאפורי.

הגוף שלי מסרב להירדם. השעה קרובה לחצות, מחר יום עבודה עמוס במיוחד, אבל הגוף והשעון הביולוגי מסרבים להתאים את עצמם לנסיבות. אני בוויאטנם, אבל לבי ער בישראל, והוא כנראה לא האיבר הפנימי היחיד  שמבחינתו שמונה בערב. אין שום סיבה ללכת לישון. 

זו נסיעת העבודה השנייה מתוך חמש שצפויות השנה. זה הרבה יותר מדי. כשאני מעז לומר את זה אני נתקל לרוב בגלגול עיניים. איזה טיפוס פריבילגי ונרגן טס על חשבון העבודה ליעדים אקזוטיים, משתכן במלונות יוקרה ומעז לקטר על כל זה. ובכן, אני.

אני אמור לרצות לטוס ולטייל כמה שיותר. זה המצב הרצוי, החלום, האידיאל. לא לגמרי ברור לי למה. בתחילת המאה הקודמת מסעות לחו״ל היו עניין יקר וגוזל זמן ששמור לאליטות. קפיצה קטנה לסופ״ש באירופה הקלאסית? לא כשאמצעי התחבורה שלך הוא רכבת במקרה הטוב, וספינה במקרה הרע. רוב בני האדם לאורך ההיסטוריה בילו את חייהם באותה מדינה, שלא לומר איזור, עיר, כפר. מי קבע שלדלג בין שלוש יבשות באותה שנה זה המצב הרצוי? 

נסיעות העבודה שלי מוצלחות ומעניינות. אני טס בתנאים נוחים, אוהב את האנשים שאני עובד איתם, אוהב את העבודה. זה עניין של מינון. כשאני חודש אחד באפריקה וחודש אחריו באסיה, אני מרגיש איך הקווים מיטשטשים. רחובות עולם שלישי מכאן ומכאן מתחילים לזלוג זה אל תוך זה, ועוד נסיעה או שתיים הגבולות ייעלמו, וזכרונות יתמזגו. הגוף נדרש להסתגל למעברים חדים של אזורי זמן, מזג אוויר, ריחות וטעמים. זה מתיש ומבלבל. 

והשגרה שלי, מה עם השגרה שלי. אני אוהב להתעורר באותה מיטה, ולדעת מראש את סדר הדברים. כך וכך אימונים בשבוע, ימים עם הצאצאה ובלעדיה, הקפה מהמכונה שלי, הזמן המדויק על הספה בבוקר אחרי שאני מתעורר. יצור של הרגלים, אוהב את הגבינה שלי במקום אחד. כל טיסה קורעת אותי מתוך המרקם הזה, ומכריחה אותי להתרגל מחדש שוב ושוב ליומיום שלי. בכל פעם שאני מחמיץ שבוע של אימוני איגרוף ברור לי שבאימון החזרה הראשון אחטוף. תמיד תגיע המכה לפנים שתאתחל את המציאות. 

יש משהו מופלא ולא טבעי ביכולת שלנו לדלג בקלות על פני  אוקיינוסים. זה קצת כמו קסם, שבו שדות התעופה משמשים מין שער בין יקומים, שאנחנו עוברים בו – כולל טקסים ובעלי תפקידים – בלי לחשוב על השלכות ומחיר. כמו כל קסם צריך לנהוג בו בזהירות ובכבוד ולא לנצל אותו יותר מדי. אני כבר מחכה למנוחה נטולת אבק הפיות שאחרי. 

״ואם היית יכול להפסיק לעבוד מחר? נניח שהיה לך מספיק כסף לחיות כמו שאתה חי עכשיו, היית הולך על זה?״ בת הזוג ואני יושבים בבית קפה בשבת בבוקר, הזמן הכי פחות עבודתי שיש. אני אוהב שיחות תיאורטיות על דברים שלא יקרו. התשובה האוטומטית שלי היא כן, ברור שכן. עוזב מחר, וחי את החלום העירוני שלי: נרשם לתואר לא פרקטי כלשהו (היי פילוסופיה, מה קורה היסטוריה), מתאמן באיגרוף, לומד ערבית, הולך להרצאות על אמנות, מסיבות, הופעות. פלוס ערב שקט בבית פה ושם. 

השיחה מתנהלת אחרי שבוע קשה אך מוצלח בעבודה. ביום חמישי התקיים סוף סוף אירוע שיזמתי וארגנתי, מה שמכניס אותי לפוזיציה הלא אהובה של צל״ש או טר״ש. אם זו הצלחה זה שלי, אם זה כישלון – ובכן, גם שלי. כל השבוע, בנוסף לפרויקטים הרגילים שעל הפרק, היה לי זמן לחשוב על מה עלול להשתבש, לחשוש מסצינת הקיץ של אביה, ועוד כהנה וכהנה.

אנשים הגיעו, הכל עבד, ומה שלא – תוקן וסודר בלי שאף אחד כמעט שם לב. את היום והשבוע סיימתי מותש,  רובץ כמו זומבי על הספה, לא מסוגל לשום מאמץ קוגניטיבי מעבר למשחק מטופש בטלפון. מה שמעלה את השאלה האם זה שווה את זה. האם כל העניין הזה של ״עבודה״ שווה את זה. 

בתקופה שבין העיתונות להייטק הייתי מובטל כמעט שנה. הופתעתי לגלות כמה זה קשה. כמה ההגדרה העצמית שלי תלויה בתעסוקה, כמה היעדר מקום עבודה מסודר פוגע באיך שאני מרגיש מול העולם. לפני כן כששאלו אותי מה אני עושה עניתי על אוטומט, כולל השם ״ידיעות אחרונות״ על כל מה שכרוך בו ומעיד עלי. היום אני אומר ״ווייז״ או ״גוגל״ והאפקט דומה. כאילו עצם הגיית השם המפורש מעבירה למאזין סט מסוים של הנחות והערכה שמתלווה למותג, שמוכר אותי כמישהו מוצלח,ממצב אותי במקום טוב בעולם. 

בתקופת הבין לבין, בלי עבודה, בלי שם לחסות בצילו, הרגשתי אבוד. כאילו הוסר ממני שריון שבכלל לא ידעתי שאני לובש. אני מניח שהתחושה הזו מושפעת מגיל, מצב כלכלי ועוד ועוד. אבל בסופו של דבר חסר לי מרכיב בסיסי בשיח שלי עם העולם. הרגשתי לא שלם.

אני מניח שאני לא פתית שלג ייחודי. אנחנו חיים בעולם שבו מוסד העבודה כמעט מקודש, הכרחי, אקסיומה. חלק מסדר הדברים הטבעי, למרות שאין שום דבר טבעי בלבלות את רוב הזמן שלי במשרד, ולא עם הילדים, חברים, או סתם לעשות מה שמתחשק לי. בעוד מאה שנה אנשים יסתכלו עלינו כמו שאנחנו מסתכלים על מי שחי בזמן המהפיכה התעשייתית. הם לא יבינו איך הקדשנו כל כך הרבה זמן למשהו שתיאורטית נועד רק לאפשר את החיים שאנחנו באמת רוצים לחיות.

אני חושד שפנסיה מוקדמת, כמו פנטזיות בתחומים אחרים, היא רעיון יפה שלא כדאי להגשים. לא כי לעבוד קשה היא הדרך אל האושר, אלא כי מאוחר מדי בשבילי. אני כבר מחווט ומתוכנת. זה היה שבוע קשה אבל בשורה התחתונה מספק. כשסיפרתי לתומר על ההצלחה של האירוע התגובה שלו היתה ״אחלה, אוהבים אותך שם במטריקס״. כן נו, נחמד לי במטריקס. התואר בפילוסופיה יחכה. 

בחדר הישיבות היו כ-20 אנשים מחמש מדינות ושלוש יבשות, חצי מהם ישראלים. הסתכלתי מסביב וחשבתי שלמעט שניים שלושה משתתפים קשה לנחש מי הגיע מאיפה. כולנו לבושים באותו סגנון, כולנו מדברים אנגלית במבטא סביר ומעלה, אשליה של אחידות ודמיון. 

ואז נשאלה שאלה. הדובר באותו רגע היה ישראלי שחי אי אילו שנים בארה״ב, עם אנגלית קולחת ומבטא מושלם. הפרטים לא משנים: הוא הסביר איך מתבצע תהליך עבודה מסוים, ועמיתה בריטית שאלה אם אפשר אולי לנהל את הדברים אחרת. ״זה״, הוא ענה לה באנגלית צחה, ״יהיה קצת ככה״, והרים את יד ימין מעל הראש, מכופף אותה כך שכף היד תיגע באוזן שמאל. רוצה לומר – וואלה, עקום. 

החדר נחלק לשניים. בפינה הכחולה, ואני בתוכה, הישראלים, אלה שהתנועה הבוטחת מצד אחד של הראש למשנהו היתה ברורה להם, סימן מוסכם ואינטואיטיבי. בפינה האדומה כל השאר, פעורי פה, בוהים באיש המתורבת לכאורה שמולם שהפסיק פתאום לדבר תאגידית אמריקאית ועבר לשפת הסימנים של ילידי האיזור המוזר, מחוץ לגבולות הקרופורייט, שהם מבקרים בו. 

יש משהו מתעתע ומרתק במפגש בין תרבויות שאני חווה על בסיס יומיומי. מצד אחד אנגלית היא השפה השלטת, וכולם משתמשים באותם מונחים, אמונים כולנו על המילון הבלתי רשמי של אומת ההייטק. יש סדנאות להתנהלות מול תרבויות אחרות, קודים ברורים, ניסיון שנרכש. ואז ברגע אחד היד קופצת מעצמה, באינסטינקט מקומי בסיסי קדום, שאין דבר בינו ובין סקיילביליות ואקו-סיסטם, פיילוטיים ואיי-בי טסטינג. העולם הגדול מצטמצם לחצר מאובקת של תיכון, או בסיס צבאי קטן. אשליה קטנה נסדקת, וילון מוסט. 

אחרי הסברים קצרים על כוונת המשורר חזרנו לנהל את הישיבה, והגענו למסקנות יפות באנגלית. מהחלון יכולנו להשקיף על שמי חורף אפורים, כמעט אירופאיים, גם כאן יורד גשם וקר, בדיוק כמו בשאר העולם, ולרגע אפשר היה לפנטז שאנחנו באמת חלק מכפר גלובלי קטן, מערבי ומתקדם, בלי תנועות ידיים מיותרות. 

בשלב מסוים העייפות היא כמעט ישות בפני עצמה. כמו דיבוק או חייזר שמשתלט על הגוף. בחילה קלה, סחרחורת, מחשבות שרצות למקומות שלא לגמרי קשורים למציאות. המוח במצב פירה. אין פלא שזו שיטת עינויים ידועה.

ואם לשמור על פרופורציות, כל הסיפור הוא טיסת עבודה למקסיקו – ועוד בביזנס, אין גבול לחוצפה. תשע שעות הבדל, נחיתה באמצע הלילה, הגוף לא מבין למה אני מנסה לגרום לו לישון בשעות שמבחינתו הן אמצע היום, והנה מתחיל יום עבודה שבסופו גם אני מוכן למכור סודות מדינה וילד או שניים בשביל שבע שעות שינה.

זה היבריס, הרעיון שנוכל להיכנס למטוס, לצאת במדינה אחרת ולהתנהל כרגיל. קצת כמו פועלי הבניין של מגדל בבל, אנחנו שחצנים שאמורים מתישהו להיענש על כל זה. נועדנו להישאר על אותה פיסת אדמה, אותה ספה. המסעות האלה גובים מחיר שהולך ותופח עם הזמן. השעות שונות, האנשים אחרים, השפה לא מובנת. ואני אמור לתפקד, לומר דברים אינטליגנטיים. קפאין וסוכר ואלכוהול, מבטים נואשים בשעון שלא זז.

אני לא מצליח להתאפס על השעה בארץ, צהריים והאנשים שאני רוצה לדבר איתם, שאני מתגעגע אליהם, הולכים לישון. וכשאני מגיע למיטה אני יודע מה מצפה לי, תעתוע וגזלייטינג: עייף מת, נרדם תוך שנייה מוכן כולי לתנומה מתוקה, רק כדי להתעורר שלוש שעות אחרי נמרץ וערני, הגוף שלי בטוח שזה הזמן להתחיל את היום. לילה אחד אני מצליח לחזור לישון לעוד שעה, ובבוקר מרגיש ניצחון והתעלות. ועייף.

כדורי שינה ואלכוהול, מלטונין ומשיכת זמן, לזוז, לצאת, לדבר עם אנשים, לכתוב, מוזיקה באוזניות, לרמות את השעון ולבלבל את הגוף. הכל עובד במידה, ובסופו של דבר אני קורא ספר בארבע לפנות בוקר וצופה בזריחה מחלון המלון. עד שאתרגל אמצא את עצמי על מטוס בדרך חזרה, מתחיל הכול מהתחלה. אין פואנטה, אני רוצה הביתה ולישון לילה נורמלי אחד,  ולקום לקצת אחרי הזריחה לשחר של יום חדש. 

זה לא היה יום הולדת עגול או מיוחד, למעט העובדה שהוא חל בתקופה מאושרת באופן בלתי צפוי בחיי. כך שהאירוע עצמו התנהל על מי מנוחות, אבל בלב היה נעים במיוחד.

בין איחולים ומתנות צפויים היו גם הפתעות קטנות ונעימות. קיבלתי טי שירט גיקי ומגניב במיוחד מצמד קולגות. הלכתי לאימון בוקר קטלני שהוקדש לי ולתאומה המוצלחת יותר במועדון האיגרוף, כולל עוגה ונרות בסוף, במקום שהפך לסוג של בית שני. את השבוע סיימתי בבראנץ׳ שהצאצאים יזמו, שזה באמת מעל ומעבר הרף המקסימלי של הנפלא. 

והיה רגע של כמעט הקיץ של אביה כשכמה חברים חשובים לא יכלו להגיע לשתות איתי, והיו מחשבות על הגיל המוזר שאני מוצא את עצמי בו, ולאן כל זה מוליך. וזכרונות מאנשים שהקשר איתם התרופף, אולי ניתק. הערבוביה הרגילה שעולה באירועים כאלה, אי אפשר בלי קצת מלנכוליה. 

ולהלן כמה דברים שאני מאחל לעצמי לשנה החדשה הפרטית שלי:

• שיעמום ושגרה, בלי אזעקות שפורטות על מיתרי טראומה, בלי הפגנות כי הלוואי שכבר לא יהיה בהן צורך, בלי תחושה של עולם עולה בלהבות שאיבד אחיזה בהיגיון ובהגינות. קצת שקט בורגני חמים, קצת ניצחון הטוב על המושחת והמופקר.
• וגם קצת הרפתקאות חדשות אי שם מחוץ לאיזור הנוחות שלי
• עוד מהאיגרוף שמאזן לי את הנפש ועושה לי טוב בלב וכואב בצלעות, ואם אפשר גם להכניס סוף סוף אפרקאט מוצלח, אחד
• צעצועים חדשים לשחק בהם עם הילדים ולבד (פלייסטיישן 5, אני בדרך אלייך)
• עוד ועוד ועוד ספרים טובים ומוזיקה חדשה
• ועוד מהאושר הזה, החדש, שיישאר ויעמיק ויצמיח שורשים כי אני לגמרי יכול להתרגל לזה

איקרוס טס קרוב מדי לשמש, והתרסק לאדמה אחרי שחומה המיס את השעווה שחיברה את נוצות הכנפיים שבנה לו אביו. אני עברתי חמישה נמלי תעופה בפחות מעשרה ימים והרגשתי את המוח שלי מתפרק לאיטו בין קונקשן לקונקשן. את קרני השמש החליפו עייפות ותלישות בזמן ובחלל, וההתרסקות היתה מטאפורית בלבד, למיטה. 

לא נועדתי לעוף, ואם כבר ממריאים אז במינון הנכון – הלוך, חופשה ואז חזור זה אחלה. נסיעת עבודה עם קצת זמן לנשום זה בסדר גמור. עשרה ימים בשלוש מדינות שונות בברזיל עם שלל פגישות, טיסות המשך, פקידי הגירה עם אנגלית שבורה ואוכל מטוסים הם מעבר לגבולות הסביר. 

אני לא מתלונן, זו היתה נסיעה מוצלחת, מטעם עבודה שאני אוהב, ובתנאים הכי נוחים שאפשר. זה לא קשור. בכל פעם שמטוס המריא חלק ממני נשאר על הקרקע מאחור, עדיין מסתגל למקום החדש שכרגע הפך ישן. יש משהו בלתי טבעי במעברים מקרקע מוכרת ושפה שהאוזן מזהה למקום חדש. פרק זמן שהגוף והמוח צריכים כדי לייצב את עצמם ולא משנה כן ג׳ט לג או לא הפרש שעות. 

וכך עברתי מנמל תעופה לנמל תעופה, מעיר זרה לעיר זרה אחרת, מסתגל לחדרי מלון, שולף דרכון כשצריך, מוציא מהכיסים הכול ועובר דרך גלאי מתכות, מהנהן בפגישות ומנסה להגיד את הדבר הנכון, ומרגיש זר ומנותק. מתגעגע לילדים, לבית, למקומות שאני מעוגן אליהם.

אני בטוח שיש אנשים שטובים בזה ממני, גמישים גיאוגרפית ומחשבתית. אולי זה גם עניין של ניסיון והרגל. אבל הנסיעות האלה מוציאות אותי מאיזון. כל מעבר בשדה תעופה שבו אני מתומצת ומרודד לתמונה בדרכון ו״ארזת לבד?״ גוזל ממני משהו שיזדקק לזמן כדי לצמוח חזרה. כל שיחה מגומגמת בשפה זרה, כל פגישה שבה אני צריך לשחק תפקיד – הכול עומד בניגוד מוחלט למקום שבו אני בקיא ורגיל ומוכר, ובשליטה על מה שקורה לי. 

חו״ל על כל מה שקורה בו ובדרך אליו הוא ההפך משליטה. אני מחוץ לארץ וקצת מחוץ לעצמי, כאילו נעקרתי מאיזו קרקע באופן זמני, והשארתי את השורשים מאחור, מעבר לשערי הדיוטי פרי. ואחרי הנחיתה צריך זמן להתחבר אליהם מחדש, לאחות משהו. זו היתה נסיעת העבודה הכי קשה שהיתה לי, מעולם לא הייתי כה קרוב למחיאות כפיים בנחיתת מטוס בנתב״ג. זה היה קצת קרוב מדי לשמש, אני נשאר בזמן הקרוב בגובה פני הקרקע, כמה שאפשר.

פנדולום, מטוטלת, הוא מכשיר שנועד לסייע לקצוב זמן, ושהשימוש הידוע הראשון שלו נרשם כבר במאה הראשונה לספירה בסין. פנדולום הוא גם צעד באיגרוף שנועד לסייע בארגון מחדש של פרצוף היריב. לא הולך לי איתו.

זה עובד ככה: אתה מקפץ בקלילות מרגל אל רגל, קדימה ואחורה. דילוג קדימה, מכה קלילה שרק נועדה למשוך תגובה, דילוג אחורה לפני שהאגרוף של היריב פוגע, ושוב דילוג קדימה כדי לתפוס אותו עדיין באמצע, לא מוכן, והופה ניצחון ותהילה. כמו לא מעט דברים באיגרוף מדובר בללכת כנגד האינסטינקטים שלך במה שנראה כמו מטאפורה לחיים. פלא שאין יותר מתאגרפים-פילוסופים, ולהפך.

כל זה יפה בתאוריה. 

אחרי שהמאמן סיים להסביר ולהדגים התחלנו לקפץ. כל הנערים ובני העשרים דילגו כאיילות שלוחות ונטולות דאגה, בזמן שפלוגת המתאמנים הזקנים התחילה להתנשף. ומילא הכושר, אבל המהירות: היה לי ברור שאם אנסה ליישם את זה בקרב זה ייגמר במפגש עצוב של אגרוף זר עם הסנטר שלי. 

רוב הזמן המצב הפוך. אני מתאמן כבר שנתיים ונראה שככל שהזמן עובר כך הפער בין מה שאני חושב שאני יכול לבצע למציאות רק גדל. מנטלית אני עדיין התיכוניסט שמסיים בקושי ריצת אלפיים בשיעור התעמלות, מתנשף, מחכה לרגע שבו הסיוט ייגמר ואוכל לחזור לקרוא ספר בחדר שלי, בבית. פיזית אני כנראה בכושר טוב יותר היום משהייתי אז. ובניגוד לדמות שעוד יושבת לי בראש, היום כנראה שהייתי מסיים את הריצה באופן מכובד. 

וכך אני מגיע לאימון, מבין על איזה תרגיל הולכים לעבוד, מכיר בכך שאין סיכוי שאצליח לעשות את כל זה, ואז מגלה שהגוף שלי דווקא לגמרי סבבה עם העניין. לפעמים הניתוק כל כך קיצוני שנדמה לי שאני מסתכל מהצד בזמן שהרגליים שלי קופצות על המדרגה, או כשהידיים פוגשות בשק בקצב מסוים. שומו שמים, זה קורה. 

זה מעסיק אותי לא מעט, הפער בין הגירסה שלי עצמי שהתקבעה לי בראש, למציאות. כאילו שמישהו לא שלח עדיין ניוזלטר עם כל העדכונים החדשים, או שפספסתי את המייל. אני משתמש במוצר חדש בלי לדעת, מופתע לגלות את השדרוגים שנוספו. ויש משהו מופלא בתחושה החדשה הזו, בהפתעה שהגוף שלך, אתה עצמך, מספק. בעיקר כשבגילי זה אמור להיות הפוך – ציפיות נכזבות למהירות וגמישות של פעם.

זה נכון לא רק לגוף. זה נכון לעבודה, ליחסים עם בני אדם. הדברים משתנים לאיטם על רצפת הייצור של המפעל, משתכללים, ולפעמים לוקח זמן עד שהמידע מטפס למעלה להנהלה שבראש. קטע. שינוי ושיפור זה נחמד.

חוץ מהפנדולום. אולי זה העניין של הזמן שמתחבר אליו, ושלא משנה כמה אתאמן ואתרגל, אותו אי אפשר לעצור. יש מצב שאת הדילוג הקליל קדימה ואחורה אשאיר לגלגול הבא. 

אז מחכים.

אי ודאות זה לא למאכל אדם. כבר שבוע שהעננה תלויה מעל כולם במשרד, וכל אחד לוקח את זה למקום אחר. אבל לוקח – בלי קשר לפאסון, פילוסופיה או פרנויה, המשא רובץ לכולם על הכתפיים. לך תתכנן עתיד כשהאופק לוט בערפל.

אחרי יומיים של לחץ ותהיות לגבי תנאי הלינה על ספסלי רוטשילד אם אפוטר, נרגעתי. כנראה שגם אם אודח מתוכנית הריאליטי שמצאתי את עצמי משתתף בה בחוסר רצון זה יהיה ברכות. פחות השלכה מחלון גורד שחקים, יותר החלקה איטית ונינוחה במורד. אבל ירידת המתח לא נבעה רק מחשבון הבנק. באופן מסוים אי הוודאות הולכת והופכת לוודאות החדשה. 

אני כותב את הדברים בתאריך יום ההולדת של אבא שלי, שמת לו לפתע בלי שום אזהרה באמצע טיול בחו"ל. וזו מהות החיים לא? רגע הכול יציב וברור, ובמשנהו, ובכן, לא. הערפל, חוסר היכולת לראות קדימה, הוא האמת. האופק הבהיר הוא אשליה. אתה צועד אל עבר עתיד מובנה וברור, ולא מבין מאיפה הגיעו כל הפיתולים האלה בדרך. מה תעשה עכשיו, תשב בצד ותקטר? 

מה שקורה עכשיו הוא משיכת וילון, הסרת לוט, חשיפה! אנחנו מתכננים קדימה – רבעון, מחצית, איפה נהיה בעוד שלוש שנים. זה חשוב, זה נותן כיוון ומוטיבציה כאן ועכשיו, אבל זה היבריס, קריאת תיגר על האלים. פה רודן עם שאיפות יוצא למלחמה, שם נגיף חדש יוצא לסיבוב בעיר, והופה – מתכננים מחדש.

אחת האמירות החביבות על אבא שלי היתה "אני אולי טיפש אבל אני לא אידיוט". כיף לעבוד בהייטק כשהכול טוב והכסף זורם בקול צלצול עליז, נעים לשמוע את הססמאות על כבוד והכלה, דייברסיטי ואינקלוז'ון, ועוד מונחים באנגלית שעושים נעים באוזן. זה מפתה, זה מחלחל, עוקף מנגנוני הגנה וציניות, מרדים. אבל בסופו של דבר זה לא הרודיאו הראשון שלי. כל מי שגדל בעיתונות החבוטה, ובעיקר ב"ידיעות אחרונות" אוכל יושביו, יודע שכשזמנים קשים מגיעים העקרונות מאופסנים והסכינים נשלפות. 

כך שבמובן מסוים הוקל לי. כשהכול טוב ונינוח אני זע באי נוחות, מביט לצדדים ומנסה להבין מאיפה תגיע המכה. ובכן, הנה היא באה. יש מסגרת זמנים כללית מאוד, אני מבין את הסיכויים והאפשרויות, אני בטריטוריה מוכרת. וחשוב יותר: החיים נוטים להפתיע עם מחבטים גדולים מזה – נטישות ומיתות וגעגועים חסרי מרפא ורחמים. עבודה? עם זה כבר נסתדר.

כדי לצאת מאזור הנוחות שלי אני צריך לרמות את אני העתידי, להריץ עליו איזו מניפולציה נכלולית קלה. כך אני מוצא את עצמי בסוף השבוע במלון בהרי ירושלים, מוקף אנשים שאיני מכיר, מתכונן להעביר מצגת ותוהה מה לעזאזל חשבתי לעצמי. 

כמה שבועות קודם לכן הגיעה ההזמנה דרך העבודה מקומיוניטי פורוורד, ריטריט של מנהלי קהילות מכל הארץ, סופשבוע במלון בירושלים, מצגות ומינגלינג והאם מישהו מאיתנו ירצה גם להעביר הרצאה? זה נשמע מעניין, זה נשמע רחוק בעתיד שלא יגיע, אז למה לא, ובטח, אני אוהב להרצות. והיי, קורונה, זה בטח לא יקרה.

שבוע לפני. אני עובד על המצגת ומקלל את אני מהעבר ששש לכל מיני הרפתקאות על חשבוני. אני כמעט מחליט לבטל הכל כשמתברר שחולקים חדרים, ומצליח להתארגן על לינה בדד, ולבסוף אורז תיק, מוכן נפשית ליומיים של בדידות עגומה. כמה שעות אחר כך אני מבין ששוב טעיתי ושאני מהעבר לא טיפש כמו שהוא נראה.

קהילה הוא מושג אמורפי. תשאלו מנהלי קהילות מחמישה ארגונים שונים במה מדובר וסביר שתקבלו תשובות שונות. ספק אם אמא שלי או צאצאי יודעים להסביר מה אני עושה ביומיום. המלון שעל ההר מלא אנשים שנמתחים על המנעד הרחב שמגדיר בסופו של דבר קבוצה של אנשים שחולקים עניין משותף, ומנהלים תקשורת כזו או אחרת באמצעות פלטפורמה כלשהי. מעורפל מספיק? נמשיך.

בין הנוכחים יש מנהלות קהילה שעוסקת בהורות, חיה בפייסבוק ודוגלת בשיח שנשלט על ידי המנהלות ביד רמה, אני מייצג את קהילות ווייז שמתפרסות על שלל פלטפורמות ומעודדות שיחה ופעילות כמעט עצמאית בין החברים. איש חביב ומזוקן פועל בכלל באינסטגרם וקורא להמוני המגיבים שלו קהילה, יש גם נציגה של חברה גדולה שבנתה מערכת קהילות פנימית לעובדים, מנהלת קהילה של נשות קבע בצה״ל, ועוד ועוד, כולל נציג של כנסיית מפלצת הספגטי המעופפת, שמסתובב עם מסננת פסטה צהובה על הראש. ריטריט זה לא, לפחות לא במובן הזן בודהיסטי של נסיגה מן העולם אל הפנימיות שלנו, עדיף בשתיקה. כולם מדברים עם כולם, והרבה.

אני מהעבר, טיפוס חלקלק אבל מבין עניין, התנדב, כאמור, להעביר מצגת. אני משובץ לחמישי בערב, לפני האוכל. אכזרי למדי אבל מצד שני מסייע לשלוף אותי מהבדידות המזהרת. אני אוהב לדבר מול אנשים – תשומת לב ופאסון וכל הג׳אז הזה – והקהל מתלהב, סביר שבזכות מיומנויות הקהילה של הארגון בו אני עובד, ולא רק איכויות הרוק סטאר שלי. שלב השאלות נקטע מחוסר זמן ובדרך לארוחת הערב כבר מדברים איתי על שיתופי פעולה שלא היו עולים על דעתי בחיים, למשל עם קהילת בעלי טסלה בישראל. מתברר שיש דבר כזה. עכשיו יש לי עם מי לדבר בארוחת הערב. 

שאר הסופ"ש עובר בנעימים. מפגש עם מובילי טיקטוק מבהיר לי עד כמה אני בומר, ומסיבת אוזניות בערב הראשון מחדדת את הגבול שגם החיוביות המתפרצת הנואשת ביותר שלי לא תחצה. אני מוצא אנשים שמדברים את השפה שלי, מציע ומאשר חברויות בלינקדאין ופייסבוק, וכמובן מגלה חיבורים מפה ומשם: זה מכיר עמית לעבודה, וזאת עובדת עם אקסית מפעם. האוכל לא רע, יש אלכוהול והחדר נחמד, ויש משהו נעים בניתוק מהקונכייה המוכרת שלי. 

אבל אני מתגעגע אליה, ותופס טרמפ עם מנהלת קהילות לעתיד, ומתמלא שמחה למראה מגדלי תל אביב כי כמה אפשר להיות חיובי ותקשורתי ועוד בירושלים, בכל זאת. חזרתי עם רעיונות וקישורים וקשרים ושביעות רצון עצמית קטנה. סביר להניח שגם הזמנות עתידיות להרפתקאות מחוץ לקופסה יעוררו חרדות ורתיעה דומות, ויש לקוות שאני העתידי יהיה ערמומי ומניפולטור כמו אני מהעבר. עד הריטריט הבא אם כך.