הגוף שלי מסרב להירדם. השעה קרובה לחצות, מחר יום עבודה עמוס במיוחד, אבל הגוף והשעון הביולוגי מסרבים להתאים את עצמם לנסיבות. אני בוויאטנם, אבל לבי ער בישראל, והוא כנראה לא האיבר הפנימי היחיד  שמבחינתו שמונה בערב. אין שום סיבה ללכת לישון. 

זו נסיעת העבודה השנייה מתוך חמש שצפויות השנה. זה הרבה יותר מדי. כשאני מעז לומר את זה אני נתקל לרוב בגלגול עיניים. איזה טיפוס פריבילגי ונרגן טס על חשבון העבודה ליעדים אקזוטיים, משתכן במלונות יוקרה ומעז לקטר על כל זה. ובכן, אני.

אני אמור לרצות לטוס ולטייל כמה שיותר. זה המצב הרצוי, החלום, האידיאל. לא לגמרי ברור לי למה. בתחילת המאה הקודמת מסעות לחו״ל היו עניין יקר וגוזל זמן ששמור לאליטות. קפיצה קטנה לסופ״ש באירופה הקלאסית? לא כשאמצעי התחבורה שלך הוא רכבת במקרה הטוב, וספינה במקרה הרע. רוב בני האדם לאורך ההיסטוריה בילו את חייהם באותה מדינה, שלא לומר איזור, עיר, כפר. מי קבע שלדלג בין שלוש יבשות באותה שנה זה המצב הרצוי? 

נסיעות העבודה שלי מוצלחות ומעניינות. אני טס בתנאים נוחים, אוהב את האנשים שאני עובד איתם, אוהב את העבודה. זה עניין של מינון. כשאני חודש אחד באפריקה וחודש אחריו באסיה, אני מרגיש איך הקווים מיטשטשים. רחובות עולם שלישי מכאן ומכאן מתחילים לזלוג זה אל תוך זה, ועוד נסיעה או שתיים הגבולות ייעלמו, וזכרונות יתמזגו. הגוף נדרש להסתגל למעברים חדים של אזורי זמן, מזג אוויר, ריחות וטעמים. זה מתיש ומבלבל. 

והשגרה שלי, מה עם השגרה שלי. אני אוהב להתעורר באותה מיטה, ולדעת מראש את סדר הדברים. כך וכך אימונים בשבוע, ימים עם הצאצאה ובלעדיה, הקפה מהמכונה שלי, הזמן המדויק על הספה בבוקר אחרי שאני מתעורר. יצור של הרגלים, אוהב את הגבינה שלי במקום אחד. כל טיסה קורעת אותי מתוך המרקם הזה, ומכריחה אותי להתרגל מחדש שוב ושוב ליומיום שלי. בכל פעם שאני מחמיץ שבוע של אימוני איגרוף ברור לי שבאימון החזרה הראשון אחטוף. תמיד תגיע המכה לפנים שתאתחל את המציאות. 

יש משהו מופלא ולא טבעי ביכולת שלנו לדלג בקלות על פני  אוקיינוסים. זה קצת כמו קסם, שבו שדות התעופה משמשים מין שער בין יקומים, שאנחנו עוברים בו – כולל טקסים ובעלי תפקידים – בלי לחשוב על השלכות ומחיר. כמו כל קסם צריך לנהוג בו בזהירות ובכבוד ולא לנצל אותו יותר מדי. אני כבר מחכה למנוחה נטולת אבק הפיות שאחרי. 

״ואם היית יכול להפסיק לעבוד מחר? נניח שהיה לך מספיק כסף לחיות כמו שאתה חי עכשיו, היית הולך על זה?״ בת הזוג ואני יושבים בבית קפה בשבת בבוקר, הזמן הכי פחות עבודתי שיש. אני אוהב שיחות תיאורטיות על דברים שלא יקרו. התשובה האוטומטית שלי היא כן, ברור שכן. עוזב מחר, וחי את החלום העירוני שלי: נרשם לתואר לא פרקטי כלשהו (היי פילוסופיה, מה קורה היסטוריה), מתאמן באיגרוף, לומד ערבית, הולך להרצאות על אמנות, מסיבות, הופעות. פלוס ערב שקט בבית פה ושם. 

השיחה מתנהלת אחרי שבוע קשה אך מוצלח בעבודה. ביום חמישי התקיים סוף סוף אירוע שיזמתי וארגנתי, מה שמכניס אותי לפוזיציה הלא אהובה של צל״ש או טר״ש. אם זו הצלחה זה שלי, אם זה כישלון – ובכן, גם שלי. כל השבוע, בנוסף לפרויקטים הרגילים שעל הפרק, היה לי זמן לחשוב על מה עלול להשתבש, לחשוש מסצינת הקיץ של אביה, ועוד כהנה וכהנה.

אנשים הגיעו, הכל עבד, ומה שלא – תוקן וסודר בלי שאף אחד כמעט שם לב. את היום והשבוע סיימתי מותש,  רובץ כמו זומבי על הספה, לא מסוגל לשום מאמץ קוגניטיבי מעבר למשחק מטופש בטלפון. מה שמעלה את השאלה האם זה שווה את זה. האם כל העניין הזה של ״עבודה״ שווה את זה. 

בתקופה שבין העיתונות להייטק הייתי מובטל כמעט שנה. הופתעתי לגלות כמה זה קשה. כמה ההגדרה העצמית שלי תלויה בתעסוקה, כמה היעדר מקום עבודה מסודר פוגע באיך שאני מרגיש מול העולם. לפני כן כששאלו אותי מה אני עושה עניתי על אוטומט, כולל השם ״ידיעות אחרונות״ על כל מה שכרוך בו ומעיד עלי. היום אני אומר ״ווייז״ או ״גוגל״ והאפקט דומה. כאילו עצם הגיית השם המפורש מעבירה למאזין סט מסוים של הנחות והערכה שמתלווה למותג, שמוכר אותי כמישהו מוצלח,ממצב אותי במקום טוב בעולם. 

בתקופת הבין לבין, בלי עבודה, בלי שם לחסות בצילו, הרגשתי אבוד. כאילו הוסר ממני שריון שבכלל לא ידעתי שאני לובש. אני מניח שהתחושה הזו מושפעת מגיל, מצב כלכלי ועוד ועוד. אבל בסופו של דבר חסר לי מרכיב בסיסי בשיח שלי עם העולם. הרגשתי לא שלם.

אני מניח שאני לא פתית שלג ייחודי. אנחנו חיים בעולם שבו מוסד העבודה כמעט מקודש, הכרחי, אקסיומה. חלק מסדר הדברים הטבעי, למרות שאין שום דבר טבעי בלבלות את רוב הזמן שלי במשרד, ולא עם הילדים, חברים, או סתם לעשות מה שמתחשק לי. בעוד מאה שנה אנשים יסתכלו עלינו כמו שאנחנו מסתכלים על מי שחי בזמן המהפיכה התעשייתית. הם לא יבינו איך הקדשנו כל כך הרבה זמן למשהו שתיאורטית נועד רק לאפשר את החיים שאנחנו באמת רוצים לחיות.

אני חושד שפנסיה מוקדמת, כמו פנטזיות בתחומים אחרים, היא רעיון יפה שלא כדאי להגשים. לא כי לעבוד קשה היא הדרך אל האושר, אלא כי מאוחר מדי בשבילי. אני כבר מחווט ומתוכנת. זה היה שבוע קשה אבל בשורה התחתונה מספק. כשסיפרתי לתומר על ההצלחה של האירוע התגובה שלו היתה ״אחלה, אוהבים אותך שם במטריקס״. כן נו, נחמד לי במטריקס. התואר בפילוסופיה יחכה. 

המילה החביבה עלי במלחמה הזו היא Resilience. אני כותב אותה באנגלית כי אני לא בטוח לגבי המקבילה העברית המדויקת. המילה הכי קרובה היא אולי עמידות. לא קשיחות, בטח לא חוסן. דברים קשוחים וחסונים נשברים, אפילו צ׳אק נוריס מת בסוף. 

המשמעות של Resilience לפי מילון קיימברידג׳ היא היכולת לחזור להיות שמח, מצליח וכו׳ אחרי חוויה רעה. משמעות נוספת היא היכולת של חומר לחזור לצורתו המקורית אחרי שמותחים או מועכים אותו. בשני המקרים זה מתאים יפה לחודש האחרון של ריצה למקלטים, תפקוד במינוס שעות שינה, ובאופן כללי חיים שמתנהלים בין ניסיונות יומיים להרוג אותי. 

חשבתי על כל זה תוך כדי קריאה של ציוצים ופוסטים ברשת, על כן חוסן לאומי או לא, שמאלנים בכיינים שלא אסירי תודה מספיק על טייסנו ומיירטנו הגיבורים וכל זה. בכל פעם שאני קורא על חוסן לאומי, בעיקר אם הדוברים הם נציגי השלטון, אני נתקף חשק להושיט יד ולבדוק אם לא כייסו אותי. אתם אומרים חוסן לאומי, אני שומע נוכלים שמנסים לגרום לי להיות אסיר תודה על מה שמגיע לי מלכתחילה, ועל הדרך גם לסתום לי את הפה כדי לא לשמוע ביקורת. 

לבקר זה חשוב. נחזור להגדרה המילונית: אם אני רוצה לחזור להיות שמח ומצליח אחרי אירוע נורא – נגיד, מלחמה – כדאי שאבין מה גרם לאירוע הזה ואיך יכולתי להתנהל במהלכו טוב יותר. לקחים, מסקנות, שיפורים לעתיד. המערכת לא רוצה שאתלונן. היא רוצה חוסן בנוסח ״כל הכבוד לצה״ל״, כותרות על עוד תקיפה מוצלחת ממש בלב טהראן, אחדות מזויפת ואפס ביקורת בונה. כיפת ברזל רועמת ואזרחים צייתנים שלא שואלים שאלות. אינני מעוניין. 

וכך אני שומר על עמידות בזמן מלחמה: אני יורד למקלט וממשיך לעבוד גם כשאני עייף מליל אזעקות. אני הולך לאימוני איגרוף, לבתי קפה, לברים, מסרב לתת ללחץ ולחרדה להכתיב את שגרת היומיום. ואני ביקורתי. כי גם זה משהו שאני עושה בשיגרה – מנסה לבחון, לבדוק, ללמוד ולהשתפר. ואני כועס. על זה שלשכנה הקשישה שלי אין מקלט בבניין וסיכוי להגיע למרחב מוגן כלשהו. על זה שאף אחד מהאנשים שמתיימרים להנהיג אותי לא חושב להתייצב מול התקשורת ולענות על שאלות, לספק תחזית, לתאם ציפיות, לקחת אחריות. אני לא מתכוון לנופף בדגל ולהצדיע. מעדיף להיות עמיד.

חילופי השלטון הובילו להפסקה מפתיעה בקרבות. מה שנראה כבר כמובן מאליו, חלק משגרה, התפוגג לפתע. אין יותר מתח, חרדה מהלא צפוי, תהייה לגבי מי ייפצע, מי ייפגע. במקום כאוס ותחלופה פרועה קיבלתי שקט ויציבות, וזה מצא חן בעיני.

אני מדבר כמובן על אימוני האיגרוף שלי בחודשים האחרונים. מאמן חדש הגיע למכון, והביא עימו רוחות של שינוי: האימונים הפכו טכניים לחלוטין, בלי החלק האחרון, הכאוטי, המפחיד של הספארינג – קרבות אימון. לפני השינוי זה עבד ככה: מתחילים עם מי שהיה הפרטנר שלך בחלק הטכני של האימון, ואז מחליפים שותף למכות בכל סיבוב. תיאורטית מדובר רק בהדמיה של קרב אמיתי, בלי ניסיון לפגוע או להכאיב. אבל כמו בכל מערכת יחסים יש את ההסכמות וההבנות בהתחלה, ואחר כך מגיעה המציאות: המתח, הלחץ, הפחד. ההפרות הקטנות – אמיתיות או מדומות – של ההסכם הלא כתוב ביני לבין הצד השני. משבר אמון, היפגעות ופגיעה. 

בקבוצה שאני מתאמן איתה מתייחסים לספארינג כמו לכדור בשיעור התעמלות בבית הספר. משהו נחשק, כיף, ההפך מהאימון הטכני הרפטטיבי והמתיש. שמחים לקראתו. אני לא. במאי אציין שש שנים של אימוני איגרוף, ועדיין כל מעבר לחלק שבו הולכים מכות באמת הוא משוכה, קיר שאני צריך לטפס מעליו. בשביל אדם חובב שליטה וביטחון כמוני ספארינג הוא צרה צרורה. אין לדעת על איזה יריב אפול, האם הוא יאבד שליטה לרגע בדיוק כשאני אתרשל בהגנה, האם אסיים את הערב פצוע ודואב. 

וזה קרה כמובן. צלעות כואבות, אף שבור, פנס בעין פה ושם. נדיר, אבל לא בלתי סביר. כך שכשהספארינג נעלם משגרת האימונים שמחתי קצת. ואז הוא התחיל לחזור. המאמן החדש החליט שאנחנו כבר מתקדמים מספיק, והוסיף פה ושם סיבוב בסוף האימון, ואז עוד אחד, ואז שלושה. ובשבועות האחרונים התחלתי לסייע למתאמן אחר שיעלה לקרב בזירה בעוד חודש, ואין אימון טוב יותר מספארינג, והנה אני שוב שם. 

ונזכרתי שהפחד הוא דלק, שהוא חלק ממשוואה. כי ברגע שאני עובר את המשוכה, ברגע שהאגרופים מתחילים להתעופף, יש בי משהו שמתמקד, מעלה הילוך. זה לכאורה משחק אבל הגוף לוקח אותו ברצינות. נדרך, מגן, תוקף. תוך כדי אני מרגיש בשליטה, מתמודד עם הדחף הבסיסי של להתכנס או לברוח. ואחרי? לפעמים יש תסכול, לפעמים קצת כואב, אבל תמיד יש גם את ההתעלות שבאה בצליחת אתגר, בהתמודדות עם פחד. 

לכולם יש תוכנית עד שהם חוטפים אגרוף בפרצוף. הציטוט הזה של מייק טייסון מדויק, אבל חסר לו המשך. אחרי שחטפת, אחרי שהתוכנית המקורית פרחה מהחלון, אתה צריך לבחור, להחליט איך תתמודד. ספארינג מכריח אותי לחשוב מחדש, לנסות משהו אחר אם מה שתכננתי לא עובד. זה תרגול מעולה לטיפוסים כמוני, שרק רוצים להישאר באיזור הנוחות, עדיף על ספה. ספק אם אי פעם אשמח לקראת סיבוב של אגרופים מתעופפים, אבל תנו לי עוד מזה. 

אני שונא לחכות. לא במובן הבסיסי של המילה: מה שמוציא אותי מאיזון הוא כשההמתנה מאבדת צורה וקווי מתאר, כשהיא הופכת ללימבו. אני יכול לחכות בסבלנות לטיסה שתמריא או הופעה שתתחיל. אני יודע מה יקרה ומתי, בערך. קל. קחו ממני את הוודאות הזו ואני מאבד את הצפון. חוסר השליטה מוציא אותי מדעתי.

ב״התיקונים״ של ג׳ונתן פרנזן יש סצינה שבה אחד מילדי המשפחה שסביבה מתרחשת עלילת הספר נענש ונשאר לשבת ליד שולחן האוכל. הוא לא יכול לקום עד שיגמור עד הביס האחרון ממאכל שהוא מתעב. הוא יושב שם שעות, ופרנזן כותב (בתרגום חופשי) ש״כאילו מגע ממושך וישיר מדי עם תנועת הזמן הגולמי יכול לצלק את העצבים לצמיתות, כמו בהייה בשמש״. קראתי והזדהיתי לחלוטין. 

אני מניח שזה שילוב של אופי ונסיבות. קל לתלות את הצורך בוודאות בילדות שהאירוע המכונן בה היה אבא שלא חזר. התגובה לאנשים שנעלמים לפתע יכולה להיות אחת משתיים: קבלה של החיים כמופע כאוס מתגלגל, או ניסיון להשיג שליטה והגדרות בכל מחיר. האופי שלי מכתיב את אופציה ב׳. תגידו לי מה ומתי, אל תשאירו אותי באוויר. 

יש אנשים שמוותרים על הצורך הזה, שפורחים דווקא במצבי עמימות. בסופו של דבר שתי האפשרויות הן צורת התמודדות שונה עם אותה סריטה, ודרך להשיג שליטה בחיים, אבל בוויתור יש יותר כוח. אם הייתי מצליח לקבל את העובדה שהחיים כאוטיים במהותם, היה לי מן הסתם קל יותר. הצורך לקבל כל הזמן אישורים, התחייבות, דדליינים, מתיש ונדון לכישלון. אפשר לקבוע ולתכנן ולדבר עד מחר, ואז החיים מורידים לך סטירה קטנה בלי שתראה אותה מגיעה. 

אני מוצא את עצמי מאבד את גבולות הזמן ברגעים האלה. ההווה הוא נצח, ההמתנה שיכולה להימשך דקות, שעות או ימים הופכת בלתי נסבלת, עינוי של ממש. וזה מוציא ממני את הרע ביותר. תסכול, כעס חסר צידוק על האובייקט שלו אני ממתין, חוסר פרופורציות. אובדן שליטה הוא לא מחזה יפה. 

וכל מה שנשאר הוא לנסות ולזכור בכוח, כמו טייס בוורטיגו שמתמקד בלוח המחוונים, שלכל דבר, אבל כל דבר, יש התחלה, אמצע וסוף. תחושת ההווה כנצח היא שקר גס, תחבולה זדונית. הסוף יגיע, תשחרר. פעם העפתי מבט על השעון באמצע קרב אימון באיגרוף, ומייד חטפתי וננזפתי על ידי הפרטנר שלי. אין מה להסתכל בשעון, צריך להמשיך להתאגרף עד הצלצול, ולסמוך על זה שהוא יגיע, ולא משנה כמה אני עייף, ולא משנה שהזמן לכאורה לא זז. לקבל את ההמתנה, על הכאב והמצוקה שבה, ולהאמין.

היו כעשרים קרבות בערב האיגרוף בנמל יפו השבוע, והיו מתאגרפים טובים יותר ופחות, דרמות ונוק אאוטים, וכמה אנשים שאני אוהב שניצחו והפגינו וירטואוזיות ואגרופי מחץ בזירה. אבל מי שהיה עבורי ה-גיבור של הערב סיים את הקרב שלו על הקרשים בסיבוב השני. 

קוראים לו יעקב, איש מקסים ולא קטן, שעלה לקרב במשקל כבד. כמו כל דבר בחיים, גם ״משקל כבד״ הוא עניין יחסי. קרבות אמורים להיות מאוזנים – לוחמים ברמה דומה ומשקל דומה שמנסים באופן תרבותי והוגן להוריד זה לזה את הראש. אבל עקב נסיבות מצא את עצמו יעקב עולה לקרב עם יריב ששוקל 12 קילו יותר, גבוה ממנו בראש, ובאופן כללי משדר וייב של יצור מיתולוגי מעדות גודזילה וקינג קונג. זה נראה, כמו שאמר חבר שעמד לידי, כמו רוקי נגד איוון דראגו. 

זה היה ידוע מראש. ליעקב ניתנה האפשרות לסגת, והוא נפנף אותה הצידה. הוא עלה לזירה במבט רגוע ובטוח, התאגרף לא רע בכלל סיבוב וחצי, לא נבהל ולא בורח, מנסה ככל יכולתו לפגוע בענק שמולו – לפחות מדובר במטרה גדולה – נפל פעם אחת וקם, ולבסוף חטף מכה חזקה מדי והקרב הסתיים. 

עמדתי בקהל ומחאתי כפיים, ואז התחיל הקרב הבא, ואחריו עוד אחד, ולפתע גיליתי את יעקב עומד לא רחוק ממני עם כוס בירה ביד ומבט מפוכח. כששאלתי אותו לשלומו הוא נאנח ואמר ״בחיים לא פירקו אותי ככה״, אבל האינטונציה והבעת הפנים היו של שביעות רצון וסיפוק. 

כיף לנצח ועדיף לא לחטוף, אבל יעקב ירד מהזירה עם משהו גדול וחשוב לא פחות. המהות של העלייה לקרב עבור חובבנים כמונו היא התמודדות עם פחד. החרדה הבסיסית מסכנה, הפחד מהפומביות של כל זה, ועוד שלל חששות. יש משהו מנוגד לטבע בללכת מרצון למקום שבו מחכים לך כאב וסכנה, בתוספת אי ודאות לגבי איך תתפקד ותתמודד מול קהל. ויעקב צעד בשביל הזה, ועשה את המיטב בנסיבות חסרות סיכוי. אני מניח שדווקא בידיעה הזו, בנכונות להתמודד ולחטוף, יש כוח גדול יותר מניצחון. 

יש משהו מכונן בידיעה שעלית לזירה ועשית את המקסימום, ולא משנה מה התוצאה. והעמידה הנונשלנטית הזו אחרי הקרב, עם בירה ביד, היתה בעיני חלק לא פחות מהותי מהניצחון הפרטי הזה, ניצחון שהיה טמון בהפסד בנוקאאוט. יעקב, אתה כוכב הערב שלי. 

זה לא היה יום הולדת עגול או מיוחד, למעט העובדה שהוא חל בתקופה מאושרת באופן בלתי צפוי בחיי. כך שהאירוע עצמו התנהל על מי מנוחות, אבל בלב היה נעים במיוחד.

בין איחולים ומתנות צפויים היו גם הפתעות קטנות ונעימות. קיבלתי טי שירט גיקי ומגניב במיוחד מצמד קולגות. הלכתי לאימון בוקר קטלני שהוקדש לי ולתאומה המוצלחת יותר במועדון האיגרוף, כולל עוגה ונרות בסוף, במקום שהפך לסוג של בית שני. את השבוע סיימתי בבראנץ׳ שהצאצאים יזמו, שזה באמת מעל ומעבר הרף המקסימלי של הנפלא. 

והיה רגע של כמעט הקיץ של אביה כשכמה חברים חשובים לא יכלו להגיע לשתות איתי, והיו מחשבות על הגיל המוזר שאני מוצא את עצמי בו, ולאן כל זה מוליך. וזכרונות מאנשים שהקשר איתם התרופף, אולי ניתק. הערבוביה הרגילה שעולה באירועים כאלה, אי אפשר בלי קצת מלנכוליה. 

ולהלן כמה דברים שאני מאחל לעצמי לשנה החדשה הפרטית שלי:

• שיעמום ושגרה, בלי אזעקות שפורטות על מיתרי טראומה, בלי הפגנות כי הלוואי שכבר לא יהיה בהן צורך, בלי תחושה של עולם עולה בלהבות שאיבד אחיזה בהיגיון ובהגינות. קצת שקט בורגני חמים, קצת ניצחון הטוב על המושחת והמופקר.
• וגם קצת הרפתקאות חדשות אי שם מחוץ לאיזור הנוחות שלי
• עוד מהאיגרוף שמאזן לי את הנפש ועושה לי טוב בלב וכואב בצלעות, ואם אפשר גם להכניס סוף סוף אפרקאט מוצלח, אחד
• צעצועים חדשים לשחק בהם עם הילדים ולבד (פלייסטיישן 5, אני בדרך אלייך)
• עוד ועוד ועוד ספרים טובים ומוזיקה חדשה
• ועוד מהאושר הזה, החדש, שיישאר ויעמיק ויצמיח שורשים כי אני לגמרי יכול להתרגל לזה

בסופו של דבר זו מערכת יחסים מאפשרת. אם הוא לא נמצא אני בוחר פרטנר אחר וזה בסדר, ולהפך. לפעמים יש קצת קנאה, שאלות על מה בדיוק היה ועם מי. באימון הבא כבר נעבוד שוב ביחד. לוקח זמן עד שהדברים האלה נבנים: מבט, כמה קרבות אימון, מילה פה ושם לפני ואחרי, והנה צמחה לה מערכת יחסים.

אבל בחודש שעבר הפרטנר הקבוע שלי לאימונים ארז את המשפחה וטס לטיול של שנה בדרום אמריקה, ומאז האימונים הם אותו דבר וגם לגמרי אחרת. חזרתי לשוק: כשמתפזרים על המזרן הרגליים לא צועדות מעצמן אל אותה נקודה מול אותו שותף, אלא מהססות רגע. אני מסתכל מסביב, מנסה להבין מי גם פנוי וגם יתאים, עם מי יש פוטנציאל לזוגיות אימון הערב הזה. 

אני מרגיש את ההיעדר עוד לפני שאני מתלבש ומכין את עצמי לחטוף מכות. על  מסך הטלפון לא מופיעה הודעת הווטסאפ – ״מגיע היום, כן?״ – שנועדה למלכד, לסנדל, להוסיף משקל למחויבות: יש מישהו שמחכה לך, אז מה אם היה יום ארוך ומתיש ואם כל מיני מיחושי פנטום רומזים לך שעדיף להישאר על הספה. 

כבר הכרנו היטב אחד את השני, את נקודות התורפה ואת נקודות החולשה שצריך לחזק, לעודד. פעם אחת הוא מגיע עם יותר מדי מן המציאות היומיומית על הגב, ופעם אחת אני, ובהתאם אחד מאיתנו גורר ומכריח לעבוד קשה, עד הקצה, ולדחוק את החיים עצמם החוצה, לרחוב. ומפרגנים ומעירים ויש גם הבנה שבשתיקה והוויי והיכרות וחברות מסוג מסוים שנוצרה בסביבה המאוד ייחודית וקצת אלימה הזו.

לא שחסר לי עם מי להתאמן. אחד היתרונות הבולטים של הספק מכון איגרוף ספק כת שאני חבר בו הוא האנשים. משהו במהות של המועדון גורם לכך שרק אנשים טובים שורדים בו. מי שבא להשתולל, אנשים עם עודף טסטוסטרון ודומיהם, לא שורד. בכל אימון אני מוצא מישהו לעבוד איתו, אבל בכל פעם כשאני בדרך מרחף לו מעלי סימן שאלה. הסוף הוא כיף וזיעה ודופמין, אבל בהתחלה חסר משהו.

משפחה זה חשוב, דרום אמריקה זה נחמד (מה רע באיזו בירה אירופאית), אבל אחרי כל השטויות תחזור תחזור, מחכה לך על המזרן עם כפפות ומגן שיניים, שמור פנים ויאללה מכות. 

אוססס היא כנראה קיצור של ״או נגאי שימס״, שזה בתרגום חופשי מאוד ״בבקשה״ ביפנית. משתמשים בספק-מילה-ספק-נהמה הזו במועדוני אמנויות לחימה בכול העולם (דווקא ביפן יש לה קונוטציות מיליטריסטיות שליליות), כולל במרכז תל אביב, במקום שבו אני מתאמן באיגרוף. באימונים הראשונים, בעודי עומד לא נינוח על המזרן, זה נשמע לי מגוחך. לא היתה לי שום כוונה לסגל לעצמי את המנהג המשונה הזה. הזמן עבר. השבוע הייתי בהדרכה ובכל פעם שהמדריך שאל אם הכל מובן הייתי צריך להתאפק לא לענות לו ב״אוסססס!״.

מדובר במילה ורסטילית וגמישה כמעט כמו ״סבבה״. המאמנת שואלת אם הבנו את התרגיל? אוססס. הודעה על ערב קרבות, חילופי מאמנים, פלישת חייזרים – אוססס. יריב שהצליח להכניס אגרוף יפה לצלעות שלי ואני רוצה להביע הערכה – אוססס. בסך הכל נוח, צליל שסוגר כל פינה. 

אני לא יודע לשים את האצבע על הנקודה שבה התחלתי לדבר את השפה המקומית, הניב של המכות. בתיכון היתה לי מורה לצרפתית שטענה שכשאתה לומד שפה, אתה לומד גם תרבות, ומתחיל להבין את המקומיים טוב יותר. אני מניח שזו הסיבה שלא משקיעים בלימודי ערבית בארץ, אבל זה כבר סיפור אחר. כמו אדם שמגיע לארץ זרה ולאט לאט קולט מילה פה וביטוי שם, הפנמתי את התרבות המקומית מאימון לאימון. חטפתי פחות והגנתי יותר, משהו בתנועה של הרגליים – שמאל תמיד קדימה, ימין מאחור, מרווח קבוע, יציבות! – הפך טבעי, וה-א׳ וה-ס׳ התחילו להתגלגל בגרון.

זה ביטוי מילולי די בודד בשפה שרובה דיבור של הגוף. מכה קלה של כפפה בכפפה לפני שמתחילים, סימון לשותף לאימונים לשמור פנים או להפחית עוצמה, והחיבוק בסוף קרב אימון, שמבחוץ נראה לי זר ומוזר – למה לחבק גבר מיוזע שניסה להכות אותי – ועכשיו זורם ממני בטבעיות, ביטוי להכרת תודה למישהו שהוציא ממני את המקסימום, שהיה איתי בתוך החוויה הלא טבעית והמפחידה הזו. 

אני לא מגדיר את עצמי כמתאגרף, אני לא מספיק מהיר, גמיש, טכני וכל השאר. אבל אני דובר את השפה, והעולם הזה על האנשים שבתוכו ועל המנטליות שהוא מייצר ועל המכות, הפך לחלק מההגדרה העצמית שלי. יותר משלמדתי לתת ג׳ב ולשמור פנים, למדתי תרבות וצורת מחשבה חדשה, וזה נפלא, גם אם כואב לפעמים. כמו שכתוב בגיף שגור שלח לי פעם – אוססס של אהבה. 

יש משהו לא סביר בחבורת אנשים מבוגרים שמתכנסים בשבת בבוקר, בשעה מוקדמת מדי, כדי להתאמן ולהזיע במקום לישון עוד קצת או להתרווח על ספה. 

אחר כך, בבית הקפה, השיחה מרפרפת ליד הנושא, אבל השאלה לא נשאלת. יש משהו לא סביר באימון שלא מן המניין בשבת בבוקר, אנחנו לא אתלטים מקצועיים ולא אנשים שספורט היה דרך חיים עבורם. אנחנו כן אנשים שהגיעו לגיל מסוים, וכאן מתחיל הדיון. האם זה ניסיון נואש לדחות איזה קץ, לשמר איזה רמז לנעורים?

אני נזכר בשיעורי ההתעמלות בבית הספר בפחד וברתיעה. כי קשה, כי אני גרוע בכדורגל וכדורסל, כי אני איראה מגוחך. ואולי עכשיו הרעל החברתי הזה נוטרל. מה אכפת לי איך אני נראה, אם אני טוב או לא, איפה אני ממוקם באיזו תחרות סמויה עם האחרים שסביבי. אולי בגיל הזה אני משיל מעלי את כל זה ומתמקד בהשוואה לעצמי של לפני שבועיים או חצי שנה, ובשמחת הגוף על התנועה. 

בשיחה בבית הקפה מדברים גם על גבריות וספורט, על חברה ותרבות שהזריקו לי לווריד תפיסות על מה זה להיות גבר-גבר-אחי, שרק עכשיו אני מתחיל להשתחרר מהן. וגם זה לא מעט בזכות המקום שמצאתי לי, שמנוהל על ידי אישה ושאין בו מקום לעודף טסטוסטרון ושיפוטיות נוסח מה-אתה-ילדה?  

וכך באמצע משבר אמצע החיים שלי אני מבין את האושר שטמון בגוף בפעולה, ומצטער קצת שלא התעוררתי לכל זה קודם, ובעיקר שמח על הקהילה שמצאתי, ועל כל שריר תפוס ודואב.