השנה אין פוסט יום זיכרון. כן, זה יוצא בדיוק על התאריך, אבל כבר חצי שנה כל יום הוא יום זיכרון, עם יתומים והורים שכולים חדשים, רוע לב וטיפשות ישנים ומחדלים בטעם של פעם. אין מה להזכיר, הכל טרי ונוכח וקיים, כאילו לא עבר הזמן ולא למדנו דבר. ורק זוועת החטופים עולה על כל מה שקרה ואיומה מכדי להבין ולהכיל.

אין מה לשמור את הבכי ליום מסוים, ונותר רק לחבק ולכעוס ולקוות ולהפגין, כדי שאולי בשנה הבאה הזיכרון והשכול יתכווצו חזרה ליום האחד הזה ולא יהיו נוכחים בכל מקום כל הזמן. מיום הזיכרון הזה, ובעיקר מחגיגות העצמאות שאחריו, אני מתכוון להתעלם.

״גם אני אוהב אותך, יהיה בסדר, נו,״ אומר תומר בטון של עזוב-אותי-באמא. עוד מעט אני טס וכמו תמיד צריך להיפרד מכל ילד יפה, בשיחת טלפון, לכל מקרה שלא יבוא.

ולא שיקרה משהו, אני טס לבירה אירופית סטנדרטית לגמרי, טיסת אל על, מזג האוויר והאנטישמיות אמורים להיות נאים, אין בעיה בכלל. 

אבל אולי בכל זאת?

חשוב שהשיחות ייערכו בזמן, לא יומיים שלושה לפני, אבל גם לא מבטן המטוס, כי מה אם בדיוק הם עסוקים? ולא שיחה ארוכה מדי, ולהגיד שאני אוהב אותם. ולא שיקרה משהו כאמור, אבל אם בכל זאת יקרה אז שיהיה זיכרון אחרון מוצלח וראוי, בלי קצוות פרומים, בלי תחושת החמצה. 

זה אידיוטי, מילא שלא יקרה כלום, סטטיסטית מסוכן יותר לצאת ולדווש בבוקר לעבודה על אופניים בין נהגים עצבניים בכבישי תל אביב. רוכבי קורקינט אלימים, נהג אוטובוס שלא ישן טוב, שבר במדרכה שלא אשים לב אליו, פסנתר שלא חובר טוב למנוף שמרים אותו, כל אלה מסוכנים הרבה יותר מהמטוס עם עגלת הדיוטי פרי ותודה שבחרתם אל על. החיים אורבים לי יום יום, ואם הייתי מציק לילדים שלי בשיחות פרידה בכל פעם שהייתי יוצא מהבית יש מצב לבלוק בווטסאפ ובחיים. 

אבל ההיגיון לא נמצא באירוע המסוים הזה. גדלתי עם הסיפור על השיחה האחרונה עם האבא שלא הכרתי, שיחת טלפון שנקטעה באמצע, בלי ״אני אוהב/ת אותך״, עם זיכרון של תלונה על השעה המאוחרת, וחמיצות החמצה שנשארה עשורים אחרי. ולכן צריך להיפרד יפה בכל פעם, ליתר ביטחון. בעיקר אם עולים על מטוס וחוצים ים. ובטח לאור המציאות הלא סבירה שכולנו חיים בה כבר הרבה יותר מדי זמן. 

אמרתי שלום, הזכרתי שאני אוהב אותם, עליתי למטוס ונחתתי באירופה, ולא קרה כלום. כי למה שיקרה. אבל בכל זאת

״אתה לא מבין איך חיכיתי לה״, אמרה הקופאית באם-פם, ״חיכיתי לה בנרות״. זה היה מקסים, לא יכולתי לחכות כבר – ממש חיכיתי בנרות – לשלם, לצאת, ולדווח לעולם. 

אני אוהב שיבושים של ביטויים ומטבעות לשון. זה יכול להצחיק, זה עלול לעצבן, זה תמיד מעניין. אני מניח שהקופאית החמודה מאם-פם התבלבלה: במקום לחפש מישהו בנרות, היא חיכתה לו. זו תמונה רומנטית, ההמתנה בחדר מואר ברכות באור נרות. ואולי היא פשוט רגילה לחפש דברים עם הפנס של הטלפון, כך שהמשמעות המקורית נשכחה והנרות הפכו לתפאורה.

החברה הכי טובה שלי – שהיא גם עורכת הבלוג – היא פרטנרית מעולה לסיפורי שיבוש שכאלה. סיפרתי לה על האבא עם תסרוקת אלביס שדיבר בגינת השעשועים עם חבר על טיפוס ש״מתחבא בין הכלים״. היא מצידה סיפרה לי על הבחור שצעד לפניה במעלה הרחוב ואמר בטלפון לחברה שלו ש״כנראה שלזה מתכוונים ב׳עלייה וקוץ בה׳״. 

כל הטעויות האלה בעיקר משעשעות ותו לא. קצת כמו הקולגה שלי שדיברה על זה שאנחנו ״יורים לצלחת שממנה אנחנו אוכלים״. זו בורות לא מזיקה, או אבדן המשמעות המקורית בגלל שינויי תרבות ושפה. מה שמעניין הוא מה קורה תחת לחץ. אני יכול להתנשא עד מחר, אבל אני זוכר את עצמי עומד מול קהל וקולט ננו שנייה מאוחר מדי שהשתמשתי ב״ינוחו על משכבם״ בהקשר הלא נכון, ובאופן שתואם את הביטוי לגמרי רוצה לקבור את עצמי. 

החברה-עורכת עובדת בחדר מיון, ואם יש מקום שבו הלחץ עושה דברים מעניינים לקשר בין המוח לפה הרי זה בדיוק שם. סיפור השיבוש האהוב עלי מבית החולים היה על אמא לילד קטן ששאלה שאלות והסבירה שהיא רוצה להיות ״עם האצבע על ההדק״. וכאן העלילה מסתבכת. האם ישובה בבית קפה באווירה נינוחה היא היתה אומרת ״אצבע על הדופק״? האם השהות במיון, מקום שבו צלו של המוות מרחף צמוד לתקרה, גרמה לה להעדיף את ההדק, הנשק, שאולי יגונן על הבן שלה? ואולי זה בכלל הזעם שהתעורר בה על המערכת, על הילד, על החיים עצמם, שגרם לה להעדיף גירסה מיליטריסטית, להחליף בדיקת דופק ביציאה למלחמה?

ואחרי כל זה יש גם את הבלתי נסלחים. כוותיק טקסי יום זיכרון שמעתי לא מעט מחוללי קלישאות אנושיים מבצעים פשעים נגד האנושות בעברית מליצית. החל מהקצין שאמר בפאתוס על הנופלים שהם היו ״המוץ מין התבן״, וכלה בראש עיר שאמר על החללים בשיא הרצינות שהיו ״למשל ולשנינה״. בהתחלה חשבתי שזה סתם זלזול, אבל אולי זה סימבולי, אפילו חתרני, כאילו בא לומר תראו איזו שכונה פה, לא מתכוננים, לא עושים אפילו גוגל, פלא שיש פה ימי זיכרון. הנה עוד משהו שהלשון מגלה.

המעבר היה חד. מאוד. רגע אחד אני שרוע על הספה, ספק משועמם, צופה בסרט חביב כדי להעביר זמן קורונה, ובמשנהו אני מייבב כמו ילד. יש ביטויים שאני נתקל בהם כל הזמן אבל מבין אותם באמת רק כשהם קורים לי. הרגע ההוא, על הספה, גרם לי להבין לעומק את משמעות הביטוי החביב על המדיה החברתית "אזהרת טריגר".

לסרט קוראים "כל הזמן שבעולם", הוא לגמרי צ'יק-פליק, או קומדיה רומנטית אם תרצו, אבל עם טוויסט גיקי קטן, ותוכלו למצוא אותו בנטפליקס. הגיבור הוא בריטי ג'ינג'י שלומד מאביו בגיל 21 סוד דרמטי: הגברים במשפחה יכולים לחזור אחורה בזמן. לא פחות.

טוב, לא כזה דרמטי. אפשרויות המסע בזמן מוגבלות. אפשר רק לחזור אחורה, ואי אפשר לחזור לכל מקום וזמן. אפשר לנוע רק בציר החיים הפרטיים שלך, למקומות שהיית בהם. פחות להרוג את היטלר, יותר למנוע שריפה קטנה במטבח. ויש עוד חוק קטן שמתברר בהמשך – כשנולד לך ילד לא תוכל לחזור לנקודה בזמן שלפני הלידה. לא באמת משנה למה, למי יש כוח לחפש היגיון בסרטי מסע בזמן.

הסרט עוסק בנסיונותיו של הגיבור להתחיל עם עלמה נאה, והכול באמת סבבה, עד שמתברר שאביו חולה בסרטן, ואשתו בהריון. האב מת, האישה תכף תלד, וגיבורנו חוזר בזמן פעם אחת אחרונה כדי לראות את אבא שלו ולהיפרד. ואני התפרקתי על הספה למיליון רסיסים קטנים. 

אני מניח שזה קשור למה שהגיוס הקרב של תומר מעורר בי, לטיפול, לכאב הפאנטום שמלווה אותי לכל מקום. וגם לעובדה שעכשיו מדובר במטען כפול – געגוע לראות עוד פעם אחת את אבא מס' 2, שהכרתי ומת פתאום בלי שום אזהרה מוקדמת, והרצון לראות את האב שמת כשעוד הייתי קטן מכדי לזכור. 

אני מניח שלא ירחק היום ונטפליקס תתחיל להוסיף אזהרות מסע לסרטים. לא לצפייה אם היית מעורב בתאונת דרכים, עדיף שלא תראו אם ההורים התגרשו, אולי תוותר אם מי מיקיריך נהרג במלחמות ישראל. בינתיים אצטרך לשמור על ערנות מסוימת כשזה מגיע לענייני אבות, ולנסות לתרגל את העניין הזה של חזרה בזמן. אולי זה יעבוד, ולו לרגע קט.

היה ברור שזה מגיע. כבר עבר צו ראשון והיו אי אילו מיונים, אבל השבוע זה נפל עלי. ממש. הנקודה המטושטשת שהיא אירוע עתידי, הפכה מאי ודאות מעורפלת, צללית מטושטשת באופק, למשהו ממשי, מפוקס, תהום שאני דוהר לקראתה והיא לקראתי. 

זה התגנב אלי, אוסף לחיצות עדינות על כל מיני כפתורים. ופתאום זה שם. ויחד עם ההכרה מגיע חוסר האונים המוחלט. זו לא מורה שאפשר לריב איתה, בית ספר שאפשר לעבור ממנו, זה לא הורים אמריקאים שמביטים בתוגה על הילד שנוסע לקולג׳, זה חיתוך חבל הטבור. כבר הייתי שם, בבקו״ם, עם נגה. טקס פגאני שאתה מגיע אליו עם הילד שלך וחוזר בלי. מה לעזאזל.

ואני בודק מה אני יכול לעשות. התחלתי לחפש את קצינת הנפגעים המתאימה, כי אם כבר אב שנפל במלחמה, בכל זאת יותר תרמנו-כבר-במשרד מזה אין, אז אולי זה יכול לעזור. בכל שיחה כזאת אני מציג את עצמי כ״יתום צה׳ל״, ובכל פעם מתכווץ אצלי משהו בבית החזה, ומתיש ממש. מצאה שבוע להיות חולה בו, הפסיכולוגית, אם היא בכלל יכולה לעזור.

או אם זה נחוץ. בכל פעם שאני נכנס להיפרוונטילציה סביב הילדים שלי אני משתדל להיזכר שאני שרדתי את כל זה, ועוד בתקופה שבה הורים היו מעורבים פחות. ובניגוד לתומר לא הייתי מצויד בעשרות חברים, שנים של צופיפיניקיות נלהבת וגישת חתול גמיש במיוחד. הן חיות זו לצד זו, הוודאות שלאן שלא יגיע הוא יהיה בסדר, והחרדה שאולי אולי לא, ולא פחות גרוע – הפחד מתחושות האשמה שלא עשיתי מספיק אם יקרה לו משהו. 

במובן הזה לא עברתי מרחק רב מדי מהלילות בהם התלבטתי מול ילד חולה אם לרוץ למיון ליתר ביטחון, או להפסיק להיות היסטרי, זה רק חום גבוה. אבל ההחלטה כבר לא בידיים שלי. על התהום שאני דוהר לקראתה חקוק תאריך יום הולדת 18 של הילד, שאחריו שום דבר לא יהיה אותו דבר. 

האם קשה לי יותר לקבל את אובדן השליטה, או את העובדה שאין בה ממש צורך? שהילד-כבר-לא-ילד יסתדר בלעדי, והתפקיד שלי, שכבר הפך מראשי למשני, יידרדר לדרגת ניצב במחזה? לא יודע. אני מקווה שהפסיכולוגית תרגיש טוב בשבוע הבא. 

שכול ויגון זה לא כיף, אבל הסיבה האמיתית לכך שאני שונא את ימי הזיכרון ועוזריהם היא אובדן השליטה ברגשות שלי. אלה ימים שבהם נראה כאילו ישות ערטילאית לחצה על כפתור השאפל במוח ובבטן שלי, מכניסה אותם לסחרור נטול סדר, המשכיות והיגיון. בשלב מסוים אני נכנע ופשוט מחכה שזה ייגמר.

ביום שישי ביקרנו את הקבר של אבא שלי, אזכרה שנייה, בסך הכל עברו שנתיים. במשך שבוע לא הצלחתי לחשוב על זה, בכל פעם שניסיתי המוח שלי דילג למשהו אחר, כאילו נתקל בחור שחור, או קוטב מגנטי שאי אפשר להתקרב אליו. וכשהגיע היום התעלמתי מניסיון של שנים וחשבתי שאני יודע איך הדברים יתגלגלו. נגיע, יהיה קשה נורא, ואחרי שנתפרק לגמרי נחזור לבית של אמא שלי ללקק את הפצעים.

זה לא עובד ככה. הניסיון לשמור על שליטה נדון לכישלון. מתחילת היום מצב הרוח היה אקלקטי. בעיות במכונית עיכבו את היציאה לדרך וגרמו לי לשנוא את הגזע האנושי באשר הוא לכמה דקות, כשמד מצב הרוח יורד בחדות. אבל אחר כך היה נעים להיות סגור עם נגה ותומר בחלל קטן שממנו הם לא יכולים לברוח ועוד עם מוזיקה משובחת ברקע, והמד דילג לו למעלה לספירות של כמעט עליצות. ואז בית הקברות, שמטיל אימה ועצב, אבל מנגד מפגש עם קרובי משפחה כולל אחי הקטן והחמוד שבא מניו יורק, איפה זה ממקם את מד המצב הנפשי?

הטקס היה קצר וקשה, אבל פחות מכפי שחשבתי שיהיה. חיכיתי לקריסה שלא באה. לחלוחית בעין פה, גרון נשנק קלות שם, אבל לגמרי החזקתי מעמד. באמצע הרמתי את הראש וראיתי את נגה ותומר חבוקים וזה עשה לי נעים בלב. משם המשכנו לבית של אמא שלי, שהכיל הרבה יותר מדי אנשים, ילדים ואוכל. שילוב שיצר המולה שמחה אבל לא איפשר לדבר באמת. קצת חסר לי הקתרזיס שאחרי, אבל לפחות עבר ונגמר, לא?

נסענו חזרה לתל אביב. הורדתי את נגה ותומר אצל אמא שלהם, ושמתי בלי לחשוב את האלבום של הפו פייטרס שיצא קצת אחרי שאבא שלי נפטר. בדרך לשבעה היינו שומעים במכונית את הסינגל הראשון ממנו אבל בשישי האחרון רק חשבתי שמתחשק לי לשמוע אותו, בלי לעשות את הקישור. לחצתי על פליי, העברתי את המכונית לדרייב, והתחלתי לבכות בלי להבין מאיפה זה הגיע פתאום. שאריות של עצב ורגש שנשפכו פתאום החוצה. אני שונא ימי זיכרון.   

זה יום הזיכרון השני שבו אני נשאר לבד. לא במובן של גלמוד, אלא בלי מסגרת. בצעירותי זלזלתי בטקסים וסמלים, היום אני מבין עד כמה הייתי אידיוט. במשך שנים יום הזיכרון היה סדרת טקסים מסודרת וידועה מראש. פה ושם סטייה קטנה בגלל איזה אילוץ, לא יותר. ועכשיו נשארתי לבד ומה שהציל אותי בסוף היה שילוב של טקס קטן והבן שלי.

אחרי שאבא שלי נפטר המסגרת נשברה. לנסוע בלעדיו להר הרצל זה מוזר וקשה מדי, ואמא שלי קיבלה את ההחלטה הכי נכונה שאפשר וטסה מכאן. אני הייתי צריך למצוא מה לעשות עם עצמי לעזאזל. ומהר מאוד הבנתי שאני צריך טקס. שמה שפעם חשבתי שהוא סתם מסגרת ארכאית, שאפשר לוותר עליה לטובת התמודדות אינדיווידואליסטית, הוא בעצם מנגנון מתוחכם שמנקז ממך את העצב והכאב, שסתום חשוב וחסר תחליף ראוי.

אז חיפשתי אחד, ותומר אמר לי שיש טקס בהבימה, שכונתי כזה, ושאולי הוא גם יילך. כשאמרתי לו שאם יבוא אני מזמין חיבוק, הוא הודיע שהוא מגיע.

זה היה טקס לא רע בכלל. אם יש מישהו שיכול להיות מבקר טקסי זיכרון זה אני. מאז שאני זוכר את עצמי אני מגיע ללפחות שניים כאלה מדי שנה. הטקס הזה היה מוצלח בעיקר בזכות מה שלא היה בו – אף פוליטיקאי או גנרל. אחרי שנים של נאומים שכאילו נכתבו בידי מחולל קלישאות יעיל במיוחד, ההיעדר הזה היה מבורך. וכן היו בו המון ילדים שהקריאו קטעים בלי דיקציה וזייפו מקסים, ובעיקר חיים מסביב. הכיכר לא נסגרה ונחסמה, וממש ליד הטקס ילדים שיחקו על הדשא, אנשים עברו בדרך אל או מהיכנשהו, והתחושה היתה של נורמליות, של חיבור לעולם, לא בועה מנותקת וזמנית.

והיה את תומר שעמד לידי ובכל פעם שהרגיש שקצת קשה לי חיבק אותי, ונתן לי לחבק אותו, וכאילו לקח הפסקה מתפקיד הטינאייג'ר שאין לו כוח וסבלנות להורים שלו, ובטח לא למגע פיזי שאורכו יותר מננו-שנייה. הוא היה רגיש לכל ניואנס, ולכמעט שעה קצת החליף איתי תפקידים ועזר לי לצלוח את המהות של היום הכואב ולא שפוי הזה. מה שלימד אותי שטקסים זה חשוב, אבל חשוב לא פחות מי עובר אותם איתך.

יום-יומיים אחרי הוא כבר התעצבן עלי כששאלתי אותו אם הוא אכל והכול בסדר. חזרנו לשגרה. אבל מתחת לגלגול העיניים אני רואה את הילד שחיבק אותי חזק חזק לפני הצפירה.

בעוד שבוע תומר עולה לתורה, ותהרגו אותי אם אני מבין בדיוק למה. כל ניסיון לוויכוח רציונלי בנושא יגרום לי לנופף בדגל לבן. אין שום סיבה הגיונית להעביר את הבן שלי טקס דתי פרימיטיבי שמוקדש לאל שאיני מאמין בו, במסגרת דת ממוסדת שגורמת לטעמי נזק למדינה הזו בפרט ולעולם בכלל. איכשהו מה שמתחיל בלהפנות את הלחי השנייה ו"אהבת לרעך כמוך" נגמר תמיד באינקוויזציות וסקילות.

נאורות זה נחמד ועושה נעים בשכמות, אבל מערכת היחסים שלי עם האל הלא קיים נטועה עמוק בזוועות ההיסטוריה המשפחתית שלי. סבא וסבתא עלו לארץ בגיל מבוגר עם בן יחיד. הם השאירו מאחור אנטישמיות והמוני קרובי משפחה שמתו בשואה. סבתא שלי איבדה ארוס והגיעה לארץ עם מספר מקועקע על היד, מזכרת מאושוויץ. סבא שלי איבד בשואה אישה ובן.

נולד להם בן יחיד. וגם לו נולד בן, ושנה וחצי אחר כך הגיעה מלחמת יום כיפור. איזה מין אל, אני זוכר את עצמי שואל בגירסת בית הספר היסודי, מתעלל ככה בבני אדם בלי שום סיבה. תגידו לי לא שמרו שבת, תגידו נפלאות דרכי האל, ואגיד לכם לכו להזדיין. בראשית ברא האדם את אלוהים. בהתחלה היו אלה אלים שנועדו לספק הסבר לברקים ורעמים וסערות. אחר כך השתכללו בני האדם, והמציאו אלים מורכבים יותר לצרות מורכבות יותר. פנתיאון גדול, אל אחד, הכול אותו חרא. בני אדם שזקוקים נואשות להסבר, לסיבה, לסיפור מסגרת.

לא ידעתי לנסח את זה בדיוק ככה במסגרת הדיונים התיאולוגיים שהתקיימו בהפסקות בבית הספר ביסודי. ויכוחי יש-אין אלוהים הלכו חזק ברעננה של ילדותי, ולי היה ברור באיזה צד אני. כשגדלתי ובגרתי והתחכמתי מצאתי הסברים מרשימים יותר לאתיאזם אבל בשלב מסוים הבנתי שתכלס זה סבא וסבתא שלי, ניצולי השואה, והבן היחיד שלהם שמת במלחמה מטומטמת.

אז למה בר מצווה? אני מנסה להסביר לעצמי שיש הבדל בין אמונה וממסד דתי לטקסים מסורתיים. שיש להם חשיבות סימבולית וקהילתית. שהם מספקים סדר והקשר מצד אחד, ואיזו מדורת שבט מצד שני, שזו דרך יפה לומר שכל החברים שלו עשו את זה, אז למה לא הוא, ושזו הדרך לציין את המעבר מילד עגול לחיים ורך דיבור לחתיך צנום וגבוה שמודיע לי בספק בס ״אני הולך, אפשר כסף?״

אני כמעט מצליח לשכנע את עצמי, אלה לא טיעונים גרועים. אני יודע למשל, מניסיון, שבמנהגי אבלות יש כוח מנחם. אבל במקרה הזה אני נאלץ להודות שזה בולשיט. בדומה לאמונה, גם ההחלטה לעלות לתורה אינה רציונלית, וככל הנראה נטועה בילדות. גדלתי בבית שהמסורת היתה בו חשובה, גם אני עליתי לתורה, ואני לא מצליח לחמוק מהתכנות מהדפוסים שמקועקעים בי עמוק בפנים. אם תומר היה מתנגד נמרצות לא היינו מכריחים אותו. אבל סיבה טובה של ממש למה כן – אין לי. ועדיין ברור לי שבחמישי אחר הצהריים יהיו מחנק בגרון ולחלוחית בעיניים.

אני חושב שהילדים שלי יגדלו להיות חכמים ומנומקים ממני כך שכנראה לא אשליך על הנכדים סוכריות. לא נותר אלא לטווח את תומר היטב ולאחל לו רק טוב. בעזרת השם.

״ברור שהמוות הוא לא הסוף״. עד לאותו רגע השיחה היתה נורמלית לגמרי. הוזמנתי לארוחה בערב יום העצמאות, בחברת אנשים שאת רובם לא הכרתי. השיחה עם אחת מהן הגיעה לשלב ה״במה אתה עובד״. היא קואצ׳רית. מעניין. היא מטפלת בהיפנוזה ומחזירה אנשים לגלגולים קודמים. אוקיי.

העולם הבא נראה לי תמיד הפתרון הקל והנוח לפחדים של אנשים חילונים מדי. השלב הבא במיקוח על החרדה מהמוות. אני לא רוצה להאמין שזה הסוף. לא שלי, לא של אנשים שאהבתי ומתו. מצד שני אני לא מסוגל לקנות את אגדת גן עדן, המקום הקסום הזה שבו ניפגש כולנו בסוף, נראים כאילו רוטשנו בפוטושופ, מוקפים במלאכים עם כלי מיתר כשאלוהים על תקן המארח.

אחרי שהורדתי את האפשרות הזו מהשולחן נשאר עניין גלגול הנשמות. זה רוחני-מיסטי-מתוחכם. לא חבר דמיוני שמבטיח לי חיי נצח בקלאב מד בשמים, אלא משהו שיש לו, אליבא ד'בת שיחי לארוחה, הוכחות מדעיות. כמו העניין הזה של משקל הגוף אחרי המוות. 21 גרם הולכים לאיבוד כשאדם מת, והטענה היא שזהו משקלה של הנשמה. רעיון נחמד, למרות שהייתי מצפה שנשמות שונות יהיו בעלות משקל שונה. אני די משוכנע, למשל, שלפרינס היתה נשמה במשקל כבד.

הטיעון הזה לגבי משקל הנשמה הוא לא הדבר המפוקפק היחיד בתאוריה. איכשהו גם כל גלגול קודם הוא בגופו של גנרל במלחמת האזרחים האמריקאית, קיסרית מצרית קדומה או פילוסוף מבריק. אף אחד לא מגלה שבגלגול קודם הוא היה בעל פיצוציה או רואה חשבון אפרורי בחברת ביטוח. בנוסף, רובנו המכריע חוזרים בגירסה חדשה, נטולי זיכרונות קודמים. פה כמובן נכנס העניין הכספי. המאמינים בגלגול נשמות גורסים שיש זיכרונות קודמים ומטענים, אבל אנשים נטולי מודעות כמונו חסומים כל כך שאין לנו גישה לשם. תמורת סכום נאה (פר פגישה, כן?) הם יעזרו לנו למצוא את הדרך למטמון הזה.

ואני שואל איך זה עוזר לי. איך אפגוש את האבא או הדוד שאיבדתי, ואיך אחזור לחיים כדי לתצפת על הילדים והנכדים והנינים שלי. אם זו לא אופציה באמת לא אכפת לי אם אתגלגל לגוף של מצביא נועז או חתול סיאמי. מה שמפחיד במוות הוא שזה הסוף המוחלט של הסרט. פתרון שלא מספק את המשך העלילה לא מעניין אותי.

גרוע מזה, אני מרגיש שמישהו מנסה למכור לי משהו, לרכוב על החרדה שלי ולספק לי סם הרגעה מטשטש ומטמטם. זה "הערבים נוהרים לקלפיות באוטובוסים" בגירסה המורבידית. זה רע בדת ממוסדת. זה מכעיס יותר כשזה מגיעה באריזה פסאודו-מדעית, ניסיון לזהות נישה חדשה של צרכנים: הם כבר לא דתיים, כלומר אי אפשר למכור להם אינדולגנציות. מצד שני הם שטחיים וחסרי סבלנות ומפוחדים מדי בשביל המדע הקר והמנוכר שמסביר שהסוף מסתפק בכלום ודישון הקרקע. אז הנה, קח פתרון אמצע. לא דת, לא מדע, פתרון דיאט. יקר, אבל אחלה סחורה. אני לא רוצה. אני מעדיף להתמודד עם האמת המפחידה, מאשר לקנות אשליות שקריות.

הביאו לי פתרון מדעי הארדקור. תנו לי להעלות את המודעות שלי על דיסק קשיח ולראות מה קורה לנכדים של הנכדים של נגה מבעד למצלמה משוכללת עם עדשה תוצרת גרמניה. את הקסם והכישוף שלי אני מעדיף בספרים ובסרטים שאני צורך כדי לברוח מהמציאות פה ושם. אל תנסו לערבב לי אותם בחיים עצמם.

אני שונא את יום הזיכרון. אני שונא את ערב יום הזיכרון. אני חסר מנוחה ועצבני כמה ימים קודם לכן, ומגיב בהתאם: בערב יום הזיכרון האחרון התעלמתי מהכותרות והפרויקטים על שלל נופלים במלחמות ומבצעים לסוגיהם. נמרחתי על הספה וראיתי עם המתבגרת – שלמחרת תחבק אותי כשאני בוכה – את אנטמן. סרט גיבורי על חביב ודבילי של מארוול. מצד שני, הנושא המרכזי בו הוא מניעת הגעת נשק מסוכן במיוחד לארגון צבאי נתעב. אז אולי יש קשר.

יום אחרי, בטקס של החטיבה הירושלמית אליה היה שייך אבא שלי, נתקלתי בתמהיל הרגיל. פוליטיקאי שנושא נאום שכאילו נוצר במחולל קלישאות ומזכיר שזה יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, יש מקום לכולם. קריאת יזכור ותפילות שלא ברור לי איך הן קשורות בדיוק לבית החילוני של אבא שלי המת, אבל ניחא. ובן שכול, כמוני, שמדבר בכאב על האבא שלא הכיר ושובר לי את הלב. ניגשתי אליו אחרי בלי לדעת מה אני בדיוק רוצה לומר לו, וכשהתחלתי לדבר גיליתי שהגרון שלי חנוק ואני לא מסוגל להוציא משפט שלם. ואז ניגשתי הצידה וקראתי למתבגרת וחיבקתי אותה.

ובזאת מבחינתי נגמר היום הזה. ואני מתעב אותו לא בגלל הכאב, או הבכי. זה לגמרי מרפא. אני שונא אותו כי הוא חלק מטקס שהמטרה שלו עוותה. הוא פוליטי, אקט של גיוס, של עשיית נפשות למוות המיותר שעוד יבוא. סגן ראש עיריית ירושלים שדיבר בטקס הזכיר את יום השואה ותיאר משוואה ברורה – חיילים מתו וצריכים להמשיך למות פה כי האלטרנטיבה היא אושוויץ. אבא שלי מת במלחמת יום כיפור. זו היתה מלחמה מיותרת ומטומטמת. הוא לא מת כדי למנוע את אושוויץ 2, הוא מת, כמו מיליוני חיילים בהיסטוריה, בגלל מנהיגים גרועים במקרה הטוב ומרושעים במקרה הרע. הוא מת בגלל רשלנות פושעת, בגלל עיוורון וגאוותנות. וכמוהו עוד רבים. מלחמות ברירה, מבצעים, פחד מקבלת החלטות, קיפאון וטרור ולנצח תאכל חרב.

אני לא צריך את כל טקס האדרת השכול והמוות, אני לא צריך יוזמות אידיוטיות של אימוץ לוחם שנפל על ידי כיתות במערכת החינוך של בנט. אני מעדיף שהבן שלי יעסוק ויתרום לחיים בבית הספר, ולא יתעסק במוות הרואי ומיותר. אני לא רוצה שהמורשת שלו ממות הסבא שלא הכיר תהיה ציות עיוור ומיליטריזם, אלא ספקנות וחשדנות ואזרחות טובה וערנית. קראתי את התגובה של אב שכול לטור של רוגל אלפר, את הטענה שיש נושאים שעליהם אסור לצחוק. ובכן לילדים שלי מותר לצחוק על הכל, ללגלג, לפקפק. אני רוצה שכשהם ישמעו מנהיג זקור-קומה מדבר גבוהה על שואה ואויבינו ולא ניכנע, תידלק להם נורת אזהרה בראש.

אנשים מתבלבלים בין ציניות לסרקזם. אני ציניקן גאה. אני מאמין שרוב המנהיגים מונעים מאינטרסים צרים ופחד, אני מאמין שיש מעט מאוד מלחמות אין ברירה, אני מאמין בספקנות וחשדנות ובדיקה תמידיות. ואני לא רוצה שפוליטיקאים ופקידי דת יידחפו אל השכול שלי וישתמשו בו למטרות הנלוזות שלהם.

כשהמתבגרת היתה בת שלוש היא ראתה תמונה של אבא שלי על המדף בבית. ובערב, באמבטיה, התחילה לשאול עליו שאלות. איך קראו לו, האם הוא היה גבוה, האם היה לו שיער ארוך. היא ניסתה לעשות את מה שגם אני ניסיתי לעשות לא פעם, לבנות דמות של מישהו שהיא לא הכירה ולא תכיר. וזו מהות השכול בשבילי – לא הצהרות של דם ואש של מנהיגים מעונבים, אלא ההיעדר הזה, הבור שלא יתמלא והאבא שלא אכיר.