השבוע הלכתי לעשות פדיקור וגיליתי קונספירציה חובקת עולם שטלטלה את עולמי.

זה התחיל כשנגה נזפה בי, כי הגיל והאימונים עשו את שלהם ובישראל הולכים לא מעט עם כפכפים. צעדתי למקום הכי קרוב לבית, ומאז פעם ב אני פוקד אותו. ולא נהנה. לא טרחתי לחשוב יותר מדי למה, אבל הפעם, אחרי הטיפול, התקשרתי לנגה, והיא התעניינה. ההבנה היכתה בי תוך כדי תשובה: נוזפים בי שם. תמיד. "תשים קרם", "למה אתה מזניח?", אני תמיד יוצא עם רגשות אשמה.

ונגה אמרה: אבא, ברוך הבא להרגשה של איך זה להיות אישה. 

בום.

מתברר שככה זה עובד. עוד חברות אישרו את הטענה של נגה: בזמן שאני רגיל להסתפר במכונה תוך רבע שעה ולשמוע בסוף ״יש לנו?״ שבע רצון, הן משלמות הון עתק וסופגות עלבונות על יובש ומסיכות (?), ממשיכות לקוסמטיקאית שנוזפת בהן על מצב עור הפנים והרשימה מסתבר ארוכה. עולם שלם של אשמה ותוגה, שמיתרגם לכסף וזמן שמתכלים על רכישת ושימוש במוצרי טיפוח.

הרגשתי כאילו מישהו הרים את המסך וחשף בפניי פיסת יקום שלא הכרתי. כאילו הסתובבתי שמח וטוב לב ברחוב הפסטורלי של היעדר שגרת הטיפוח שלי, בלי לדעת על קיומה של שכונה קשה בלוק ליד. הודעתי לנגה שיאללה, הולכים להילחם בפטריארכיה ולשרוף הכול.

רק שזה לא העניין, או לפחות לא כל התמונה כולה. אם חושבים על זה רגע, יש פה מנגנון יעיל לדיכוי אנושי, לאו דווקא נשי. הצב סטנדרטים לא סבירים סביב מה שטבעי וסביר, הוסף רגשות אשמה ובושה על כל סטייה מהם, וקיבלת מנגנון יפה של שליטה ורווחים. זה יכול להיות תעשיית הקוסמטיקה והבשמים, חדרי כושר ודימוי גוף, אוננות ודת מאורגנת. מישהו תמיד מרגיש אשמה ובושה, מישהו אחר מרוויח מזה ומושך בחוטים.

מה עושים? אין לי מושג. מצד אחד אני כבר עמוק בתוך מחילת הארנב, מצד שני אני גבר אשכנזי שעובד בהייטק, כך שמרווח הקיטור שלי קטן למדי. אני מניח שההתנגדות צריכה להיות עקבית ויומיומית, בעזרת רוח נחושה וארנק קפוץ. ועם פחות קרמים. לא שלא צריך להתקלח ולהתמרח, אבל חייבת להיות בחינה קפדנית של מה נחוץ, ומה סתם נועד להשאיר את האדם הסביר תחת מגפי הקלגסים. ולזכור: אם מישהו מנסה לגרום לך להרגיש אשם, הוא האויב. 

בימים אלה של אסונות ומחדלים שאין בהם רמז לאחראי ואשם ומה הקשר בינם לממשלה, אני נזכר באחד הדברים המופלאים שנתקלתי בהם באומת ההייטק: גישת התחקיר ללא אשמים. קרתה תקלה? פארסה? אסון משמיד ערך לחברה? הבה לא נשלוף את הקלשונות וחביות הזפת מהמחסן חברים. נתחקר את העניין כבני תרבות: נקרא לזה פוסט מורטם כי לטינית מרגיעה את העצבים, ונבדוק מה לא תקין בתהליך. 

אני לא לגמרי סרקסטי, זה יכול להיות יפה. בעיתונות הייתי מגיע בבוקר חרד וסקרן לקראת הפשלות שיארבו לי במסדרונות המערכת. הישיבה היומית על הגיליון של אתמול, גדושת צרחות על כותרות שגויות וטעויות הגהה, אימייל זועם מכתבת שהורדתי לה בעריכה את החלק הכי חשוב, טלפון ממרואיין עצבני ועוד ועוד ועוד. 

תהליך? איזה תהליך. טעית, שכחת, לא עמדת בלחץ – תחטוף. זה הדיר שינה מעיני.

בתרבות ההייטק פגשתי, כאמור, בגישה שונה. טעית? בוא נבדוק למה. יכול להיות שחסר שלב בדרך, כפתור בממשק, מנגנון אוטומטי לבדיקת שגיאות, מה שתרצה. וזה עובד. במקום מצוקה נפשית, רגשות אשמה וחרדה, הארגון מנסה להתייעל, מתוך תפיסה שטעויות קורות, לרוב לא במזיד או מחוסר יכולת, אלא כתוצאה מתהליך לא מוצלח, היעדר מנגנוני בקרה וכדומה. אם רק נבין איפה חלה הטעות ואיך לשפר את סדר הפעולות שהובילו אליה, יהיה נפלא. העננים יתפזרו, החברה תצליח, כולנו נקבל בונוס שמנמן. 

למעט, כמובן, במקרה אחד: לפעמים זה לא התהליך. לפעמים זה כן אשמתו של מישהו. מדי פעם הבעיה היא בן אדם שלא אכפת לו מספיק, שהתרשל, שזרק זין, שלא הקשיב לאזהרות, שדאג לאינטרסים שלו על חשבון הכלל, שהושחת והשחית, הורעל והרעיל, שיסה ופילג. לפעמים יש אשם וצריך למצוא אותו ולהזיז אותו הצידה, במקום להתעלם מהפיל ההרסני שבחדר בשם התהליך המקודש. 

כלומר השיטה עובדת, עד שהיא לא. זה בסדר לבדוק תהליכים קודם כול, ולתקן מה שאפשר. אבל לפעמים אין מנוס מלהוציא את הקלשון ולהצביע על אשם.

מילת השבוע שלי היא Impacted, הושפעו. דוגמה: החברה החליטה על צמצומים, ואלה האנשים שהושפעו. 

הושפעו משמעו פוטרו. אני חש צורך להבהיר כי זו מילה עמומה, ״השפעה״. למשל: המצב בארץ כרגע משפיע על כולנו, אבל יש אנשים שהילדים שלהם נלחמים בעזה, הם לא ישנים כמו שצריך כבר חודשיים ומתנהלים ביום יום כצל אדם, ויש אנשים שכבר התרגלו לשגרה החדשה וממשיכים לחיות עם קצת מתח בשכמות. כולם מושפעים, אבל לגמרי אחרת.

כשזה מגיע לחברות ותאגידים זה הרבה פחות עמום. קודם כל צמצומים, Downsizing. נשמע קצת כמו סוג של דיאטה, מצמצמים היקפים, אוכלים בריא, זה טוב לעור הפנים. כמעט מפתיע לגלות שלמעשה מדובר בפיטורים. זו לא כרס קטנה שיצאה משליטה, זה בני אדם, ושלחנו אותם הביתה לחפש מאיפה לשלם שכר דירה. 

כשעברתי מעיתונות להייטק הייתי צריך ללמוד שפה חדשה. בעיתונות פיטרו אנשים, לעתים בברוטאליות, וזה היה עצוב וכואב. וכשפרויקט כשל או עבר זמנו סגרו אותו, למשל מוסף שהקוראים מאסו בו. בעבודת ההייטק הראשונה שלי כשסגרו פרויקט הודיעו שעושים לו Sunsetting. מה פתאום סוגרים, בסך הכל שקיעה נוגה, קח קוקטייל וצפה בה. ברוך הבא לניו ספיק של היופמיזם. 

אני חי בעולם של ז׳רגון שנועד להרדים, לאלחש. והוא מתכתב עם המציאות, שבה מסכלים, והותר לפרסום, וביחד ננצח, במקום הורגים ונהרגים ובעצם כבר הפסדנו ועכשיו צריך לא לנצח, אלא לקום מהקרשים. כשעמיתים אמריקאים מספרים לי על קולגות ש-were impacted זה מוציא אותי מדעתי. המשותף לכל זה הוא ניקיון מדומה והרחקה. שימוש בניסוחים נטולי גוף ורגש כדי לנקות את המציאות המתווכת מדם ודמעות, מריח של פחד. קשה לשמוע את שריקת הכדורים כשמדברים על סיכול, אי אפשר לחוש את החרדה מהעתיד של מי שאין לו פתאום עבודה.   

אנשים פוטרו, אולי בצדק, אולי לא, אבל בואו נקרא לילד בשמו. אל תחוסו על רגשותיי ואל תספרו לי סיפורים, זה לא מרגיע אותי, להיפך. כשמישהו מנסה להרגיע אותי, להסתיר ולעמעם, אני חושד שיש לו סיבה טובה לכל התחבולות האלה. שמאחורי הדלת יש נמרים, מפלצות. עד כמה שמפתה להסתיר אותה תחת שכבות איפור, האמת העירומה, מכוערת ככל שתהיה, עדיפה על מה שהדמיון יכול לייצר. 

צ׳רצ׳יל, האיש שהחליפה הריקה שמתיימרת להנהיג אותנו כל כך רוצה להידמות לו, הבטיח לבריטים דם, יזע ודמעות. אני מעדיף את הגירסה הבריטית הקשוחה על כדור השינה האמריקאי. המצב פח אז מפטרים, יש מלחמה אז הורגים. וכל זה רע מאוד, אבל לפחות תסתכלו לי בעיניים. 

יש בתל אביב חסר בית שדומה באופן חשוד למנכ״ל שעבדתי תחתיו פעם. מבנה הגוף, הפנים, צבע השיער. גירסה קיצונית ואכזרית של הופרדו בלידתם. בכל פעם שאני רואה אותו אני תוהה לגבי אי הצדק האולטימטיבי הזה. האם בנסיבות אחרות, בשינוי קל של תנאי פתיחה ומהלך חיים, הם היו יכולים להתחלף. המנכ״ל על הספסל בשדרה, חסר הבית עם גג מעל הראש בסיליקון ואלי.

זה נושא שמעסיק אותי לא מעט. הייתי אמור לגדול עם אב אחד, גדלתי עם אחר. עד כמה זה השפיע, האם הייתי היום אדם אחר, המנהל חיים שונים. הילדים שלי מדברים על השפעת ההורים. החל מסתם תלונות וכלה ב״אתם יצרתם אותנו״, רוצה לומר – אתם אחראים להכול (או לפחות לכל מה שרע). מה יחסי המרכיבים בקוקטייל האישיות הזה של אופי, גנים ונסיבות? 

השבוע נכחתי באירוע קרבות איגרוף שארגנה הגר פיינר, האישה והאגדה. הזירה היא מקרה מבחן מעניין לשאלת המה קדם למה: שני מתאגרפים באותו משקל ובאותה רמת ניסיון עומדים זה מול זה. לכאורה תנאי הפתיחה שווים, אבל מהר מאוד אפשר לראות מי התאמן ברצינות ומי עיגל פינה או שלוש, מי הגיע נחוש יותר ומי פחות, מי גמיש מנטלית מספיק כדי לבצע התאמות ושינויים תוך כדי תנועה ותחת מטר חבטות. 

אבל מנטליות ואופי לא מספיקים. המתאגרפים הם אלה שמכים ומתחמקים בזירה, אבל מעליהם מרחפת דמותו של המאמן. או המאמנת: הגישה של הגר לאימונים היא בסגנון עדות הגסטאפו. זו לא השכונה הישראלית הטיפוסית כאן, אלא הקפדה על כל פרט, חזרה שוב ושוב ושוב על טכניקה, אפס ויתורים. ובזירה זה ניכר. קל לראות מי מחזיק ידיים למעלה כדי להגן על הפנים כמו שצריך גם כשהוא עייף, למי יש טכניקה משוכללת, ומי סתם משתולל ולופת את היריב כי אין לו כבר חמצן או מושג מה לעשות. מצד שני, לא כל הלוחמים שלה סיימו את הערב עם היד מונפת אל על.  

מה שמחזיר אותי לנקודת הפתיחה עם תשובה שעיקרה כאוס וחוסר ודאות. אם נלהק את המאמן/ת בתפקיד ההורים, ואת הלוחמים בזירה כילדים, ברור שיש כאן ערבובייה שקשה למצוא בה נקודת התחלה וסיום מוגדרים. המתאגרף הוא לא יציר כפיו של המאמן, אבל לא יגיע רחוק בלי כל מה שקיבל ממנו לפני שעלה לזירה. יש כאן תמהיל לא ברור של הכנה ואופי, מנטליות ובחירות שנעשות בן רגע ותחת לחץ, ובסופו של יום גם לחיים עצמם. יום רע, שריר שנמתח, חברה שעזבה. 

כולנו רוצים נרטיב לינארי, כולנו רוצים סיבה ברורה, אבל אין. יש את מה שקיבלת, את מה שבחרת, ואת מה שאתה עושה עם זה עכשיו. ומזל. הרבה מזל. ולשמור פנים, תמיד, ליתר ביטחון.

השבוע נפגשתי עם חבר שעובר תהליך ארוך של עזיבת מקום העבודה שלא מרצונו, או במילים אחרות – מפטרים אותו יפה בסגנון עדות ההייטק. קח את הזמן, קח גם כסף, ושלום. האיש עבד בחברה לא מעט שנים, ומאוד לא שמח על הפיטורים – כשנפרדים ממך זה תמיד מעליב – ועל הצורך למצוא עבודה חדשה. 

אבל הוא גם לא מריר. הוא לא האשים את הבוסים שלו, הוא לא תקף את מדיניות החברה, או לגלג על היעדר חזון. הוא לא רמז לאחריות של הממשלה הקודמת. היה לו ברור שהחברה השתנתה, גדלה, ושמה שהתאים לסטארט אפ לא בהכרח נכון לתאגיד, שהוא פחות מתאים לאקלים החדש. נזכרתי שוב למה אני אוהב ומעריך את האיש.

אחד הדברים שאני פחות מחבב בעבודה שלי באומת ההייטק הוא המיילים שמסכמים פרויקטים. הם ארוכים ובעיקר מאוד חיוביים. הנה מה שעשינו, ותראו איזה יופי זה יצא! ואז מתחיל שרשור של כן, איזה מעולה זה בחיי, וכולם מאוד שמחים. ולמה כל חגיגת הליטופים ההדדיים הזו מציקה לי? כי אני רוצה לדעת מה לא עבד. מה עשינו לא נכון, מה אפשר לשפר, ובעיקר ללמוד.

אני לא (רק) אדם שלילי. אפשר לשלב. כשעבדתי ב"ידיעות אחרונות" פתחנו כל יום במעבר על העיתון והעברת ביקורת על כותרות וניסוחים לא מוצלחים, טעויות עובדתיות ושיקולי עריכה קלוקלים. נדיר שהישיבה לא עברה לצעקות בווליום כזה או אחר, ונדיר עוד יותר שהושמעו שבחים. אין לי חשק לחזור לתקופה ההיא. אבל לא יכול להיות שהכל טוב, כולם נפלאים, ואין מה לשנות. זה צריך להיות סעיף קבוע – מה פספסתי, היכן יכולתי להשתפר.

במהלך השנים יצא לי לדבר עם חברים שפוטרו מכל מיני מקומות. ברור שלפעמים מדובר בהנהלה רעילה, חברה שלא יודעת להתנהל מול בני אנוש, ועוד ועוד. אבל בסופו של יום אדם יכול לשלוט רק במעשים ובתגובות שלו. פיטורים, בת זוג שמשליכה אותך, חברים שמנתקים קשר – להאשים ולקטר זה נחמד ונעים, אבל לא עוזר. 

גם אם אני צודק, עדיף לבדוק מה אני יכול לעשות אחרת, כולל החלטה שלא להיכנס לקשר או ארגון כזה שוב. זה מה שאולי יוביל אותי למקום טוב יותר בחיים. הדבר הכי גרוע זה להתלונן שוב ושוב על אחרים. כמו שאמרה דמות ראשית בסדרה אמריקאית שחיבבתי: אם אתה נתקל באידיוט בבוקר, אז פגשת אידיוט. אם אתה נתקל באידיוטים כל היום – אתה האידיוט. 

במשך כל היום אנשים עלו וירדו. מחכים למעלית במשרד המעוצב והמתוקתק, נכנסים, ובוקעים אל עולם אחר. ואז צועדים לעבר השוטרים, הסוסים, המחסומים. צומת עזריאלי העמוס תמיד היה ריק, חוץ ממשאית שעמדה במרכזו וחסמה אותו, תפאורה של מקס הזועם עם אנשי הייטק לפלפים שצועדים בה עם דגלי ישראל, ולובשי מדים שמסתכלים עליהם בעייפות.

״הראשון שעובר את הקו הזה נעצר״, צעק שוטר אחד, ואחר נזף בחוסר סבלנות של הורה עייף באחד המפגינים שיעבור כבר לצד השני של המחסום, ״אני מכבד את ההפגנה שלך, תכבד אותי״. זה היה לפני רימוני ההלם והפרשים. 

פה ושם מפגין טלטל מחסום, טיפוס מזוקן צמא לאדרנלין ניסה לארגן קריאה של ״תורידו ת׳גדרות״ וכשלא נענה צעק ״מה אתם מפחדים מבן גביר והמשטרה שלו?״ אבל זה לא נראה כאילו המשטרה שייכת למישהו. חבורה של אנשים עם משכורות נמוכות מדי ועבודה כפוית טובה, היום הם מרביצים לשמאלנים, מחר ירביצו לחרדים, כולם חוטפים פחות או יותר אותו דבר, ערבים ואתיופים יותר. שוויון זה ערך חשוב בדמוקרטיה, גזענות תמיד משיגה אותו בכמה סנטימטרים במירוץ.

בכל כיוון שהסתכלתי אליו ראיתי אנשים ודגלים. מדהים איך תוך שניות מטאפוריות דגל ישראל הפך לסמל של השמאל-מרכז, נוכס מהימין וזהו. היה בזה משהו מרומם רוח. בכל פעם אני מצפה לראות פחות אנשים, ובכל פעם מופתע מחדש מההמון. חנונים של הייטק, שלא הגיעו מעולם להפגנות בלפור, עסוקים עכשיו בלמחות מחוץ לבתים של שרים וחברי כנסת, מארגנים ומתארגנים להרים קול צעקה. יש משהו עוצר נשימה בלהביט על ענק ישן מתעורר.

ואז היתה לי פגישה, ועבודה ובכלל, ופספסתי את רימוני ההלם בשתי דקות. ובזמן מסיבת פורים מושקעת – הספקים הוזמנו מראש, אי אפשר לדחות, הסבירו – צפינו מחלונות הקומה הגבוהה במאבק שמתפתח למטה. וכשיצאתי הביתה הרחוב היה מלא ברכבי משטרה עם נגררים לסוסים, הכבישים היו פקוקים, ובכל פעם שראיתי לובש מדים הרגשתי אי נוחות בשכמות. ובאופן כללי קצת אפוקליפסה באוויר.

והרגשתי טוב שהלכתי והפגנתי, אשם שלא נשארתי עד הסוף, נרגש ומפוחד. כשעצם בלתי ניתן לעצירה פוגש עצם בלתי ניתן להזזה פורצת מריבה משפחתית. יש כאן תנופה משני הצדדים שלא תיעצר לפני שיישפך עוד דם. וויתרתי בצער ביני לביני על הניסיון לראות את האפור והמורכבות, כי זה זמן לשחור לבן, ובצד השני עומדים אנשים שרואים בי אויב. וחשבתי שאם הם היו חכמים יותר, אם הם היו מתנהלים לאט ובנחת, מרדימים, מעבירים שינוי פה ותיקון שם, כל זה לא היה קורה. ובפעם הראשונה בתקופה האיומה הזו הרגשתי אופטימיות זהירה. 

ביום רביעי נכנסתי לבועה. התנתקתי מהחלל ומהזמן ושקעתי בריחוף מתוק על הספה שלי, ללא סיוע חומרים כלשהם למעט נורופן ותה. מומלץ.

יום קודם לכן עוד עבדתי מהבית, יושב עם חום נמוך מול המחשב ומנסה לגרום למוח שלי לתפקד. המציאות מרגישה שברירית ונזילה, כשחרב  דמוקלס בדמות פיטורין  תלויה על חוט השערה מעל, וכותרות מדכדכות על פשיזם מזדחל מלמטה. העבודה היומיומית היא החלק הפשוט. כשאני מנסה לתכנן לטווח ארוך יותר משבוע-שבועיים המחשבות מאטות ומתערבלות ולא מתגבשות לכדי צורה. כמו לחיות באמצע סופה שאולי תחלוף, אולי תהפוך מטפטוף למבול.  

התסמינים: חום נמוך, שיעול טורדני וחולשה קלה. זה פסיכוסומטי אמרה הפסיכולוגית. זה סטרס, אמרה חברה. מתח מחליש את המערכת החיסונית. אחלה, אבל לפעמים חיידק הוא רק חיידק. ובסוף זה מספר על צג המדחום, מה זה משנה עכשיו אם זה נפשי או נישא ברסס טיפתי באוויר? אם זה בגלל האופציות של בן גביר ולשכת התעסוקה? 

אחרי יומיים של ניסיון להתעלם מכל זה הודעתי שאני לוקח יום מחלה, ביטלתי פגישות, ולא זזתי מהספה מבוקר עד ערב. שמיכה, תה, כדורים, טלפון, ספר ושלט רחוק, לא צריך לקום. הדגשתי שאם זה דחוף אני זמין בצ׳אט, כדי להימנע מפיתוי שירת הסירנה של האימייל, ואחרי שהנורופן נכנס לפעולה הרגשתי כמו זן מאסטר שעלה שלב במשחק. 

החולשה הפיזית שחררה אותי, מפוגגת מחשבות על מסמכים ופרויקטים, על כלים וכביסה וקניות, כי אם אי אפשר לעשות, אין התלבטויות לגבי מה קודם. כלום קודם. זמן ספה. ההחלטה היחידה שצריך לקבל היא במה לצפות. הזמן והמציאות הפכו ללינארים ונינוחים, שביל רחב ישר ורציף, ולא מבוך סמטאות צרות מתיש לניווט. שקעתי לאחור והלכתי עם זה.

למחרת קמתי בלי חום ועם צורך לטפל בכלים שהצטברו בכיור ולקרוא את הכותרות שהצטברו בעיתונים. תמה ההפסקה הלא יזומה מהחיים שנקרתה לי באדיבות המדחום. כבר מתגעגע.

אז מחכים.

אי ודאות זה לא למאכל אדם. כבר שבוע שהעננה תלויה מעל כולם במשרד, וכל אחד לוקח את זה למקום אחר. אבל לוקח – בלי קשר לפאסון, פילוסופיה או פרנויה, המשא רובץ לכולם על הכתפיים. לך תתכנן עתיד כשהאופק לוט בערפל.

אחרי יומיים של לחץ ותהיות לגבי תנאי הלינה על ספסלי רוטשילד אם אפוטר, נרגעתי. כנראה שגם אם אודח מתוכנית הריאליטי שמצאתי את עצמי משתתף בה בחוסר רצון זה יהיה ברכות. פחות השלכה מחלון גורד שחקים, יותר החלקה איטית ונינוחה במורד. אבל ירידת המתח לא נבעה רק מחשבון הבנק. באופן מסוים אי הוודאות הולכת והופכת לוודאות החדשה. 

אני כותב את הדברים בתאריך יום ההולדת של אבא שלי, שמת לו לפתע בלי שום אזהרה באמצע טיול בחו"ל. וזו מהות החיים לא? רגע הכול יציב וברור, ובמשנהו, ובכן, לא. הערפל, חוסר היכולת לראות קדימה, הוא האמת. האופק הבהיר הוא אשליה. אתה צועד אל עבר עתיד מובנה וברור, ולא מבין מאיפה הגיעו כל הפיתולים האלה בדרך. מה תעשה עכשיו, תשב בצד ותקטר? 

מה שקורה עכשיו הוא משיכת וילון, הסרת לוט, חשיפה! אנחנו מתכננים קדימה – רבעון, מחצית, איפה נהיה בעוד שלוש שנים. זה חשוב, זה נותן כיוון ומוטיבציה כאן ועכשיו, אבל זה היבריס, קריאת תיגר על האלים. פה רודן עם שאיפות יוצא למלחמה, שם נגיף חדש יוצא לסיבוב בעיר, והופה – מתכננים מחדש.

אחת האמירות החביבות על אבא שלי היתה "אני אולי טיפש אבל אני לא אידיוט". כיף לעבוד בהייטק כשהכול טוב והכסף זורם בקול צלצול עליז, נעים לשמוע את הססמאות על כבוד והכלה, דייברסיטי ואינקלוז'ון, ועוד מונחים באנגלית שעושים נעים באוזן. זה מפתה, זה מחלחל, עוקף מנגנוני הגנה וציניות, מרדים. אבל בסופו של דבר זה לא הרודיאו הראשון שלי. כל מי שגדל בעיתונות החבוטה, ובעיקר ב"ידיעות אחרונות" אוכל יושביו, יודע שכשזמנים קשים מגיעים העקרונות מאופסנים והסכינים נשלפות. 

כך שבמובן מסוים הוקל לי. כשהכול טוב ונינוח אני זע באי נוחות, מביט לצדדים ומנסה להבין מאיפה תגיע המכה. ובכן, הנה היא באה. יש מסגרת זמנים כללית מאוד, אני מבין את הסיכויים והאפשרויות, אני בטריטוריה מוכרת. וחשוב יותר: החיים נוטים להפתיע עם מחבטים גדולים מזה – נטישות ומיתות וגעגועים חסרי מרפא ורחמים. עבודה? עם זה כבר נסתדר.

זו לא היתה העוצמה כמו הנקודה המדויקת, וגם אז סביר להניח שלא היה קורה דבר אלמלא התנועה של ראש במסלול ה(לא) נכון אל עבר האגרוף. הרגשתי את זעזוע הפגיעה בעצמות יד ימין. הפרטנר שלי נעצר, והתיישב על המזרן סחרחר. הרגשתי נורא, הרגשתי נפלא.

הייתי מרגיש אחרת אם הוא היה מתאמן מתחיל, או צעיר מאוד, או מבוגר יותר. אבל הוא היה בערך בגילי, מנוסה ממני, וכבר יצא לנו להתאגרף לא מעט. חטפתי ועוד אחטוף ממנו, כך שהרגשות המנוגדים שלי היו באיזון כמעט מושלם: אני המחוברת והמתורבת, שמאלני יפה נפש, נגד אלימות וכל הג'אז הזה שנבהל מהאירוע, ומנגד סיפוק אלים שמבעבע מתחת.

רוב הזמן הספארינג, קרבות האימון, הם רק ייצוג של אלימות, דימוי של מה היה אילו כל הנוכחים היו רוצים לפרק זה לזה את הצורה. כולנו ממוגנים היטב, רובנו מכים זה את זה בנימוס יחסי. אבל מתחת לג'נטלמניות המתבקשת מסתובבים היצרים, הטסטוסטרון, הסרטים והטלוויזיה והמציאות שמקיפים אותנו. לא פעם בתחילת הסיבוב שני הצדדים מבטיחים זה לזה שהפעם עובדים לאט וחלש, אבל כמה שניות אחרי, הדופמין והאדרנלין מתחילים לזרום והאגרופים עפים ויאללה בלאגן.

אני חי בסביבה סטרילית, דופק רגוע, ווליום נמוך. בעיתון היו צרחות במסדרונות וזימה באוויר, לטוב ובעיקר לרע. אני לא מתגעגע לבוס הצרוד מצעקות יום אתמול, ולשלל גווני ההטרדות שרצו שם. בקורפורייט אמריקה זה הפוך. אין בעיות, יש אתגרים, אין כשלונות וטעויות, רק הזדמנויות ללמוד ולהשתפר. כולם מנומסים, לא מנבלים את הפה, והכל מזכיר לי משהו שמישהי אמרה לי על תקופת מגוריה בצפון תל אביב – אנשים מסתובבים שם כאילו שכחו שיש להם איברי מין. סטרילי אומרים לכם. 

וזה מצוין, ככה סביבת עבודה צריכה להיות, גם בשביל גבר פריבילג כמוני, בטח בשביל כל השאר. כשאני חושב על מקום התעסוקה העתידי של הבנות שלי העיתון הוא הגהינום, והמקום הנוכחי הוא האידיאל. אבל כל מה שנשמר תחת שליטה ובטמפרטורת החדר במשך רוב שעות היממה צריך לצאת החוצה איכשהו, אם בסיוע החברה הנכונה בשילוב אלכוהול ושאר חומרים, ואם באמצעות כפפות איגרוף ומגן שיניים. 

וכך כשהיד של היריב שלי יורדת ואני מזהה את הפתח אני כבר לא חושב, כי אנחנו עמוק בלהט הרגע, ואני במצב הישרדות אחרי כמה מכות נאות שחטפתי, ואגרוף ימין נכנס מאליו במכת וו לא אלגנטית היישר לפרצוף שלו, ושנייה אחרי קצת לא נעים לי, אבל מתחת לשכבת התרבות הדקה שוטף אותי גל קטן של הנאה קמאית. בפנים שלך, בנאדם.