ארכיון לפי מחבר | noamres

המשחק המוזר שנקרא "צבא"

בזמן שאני מעלה את הפוסט הזה, לוגם בנחת קפה של בוקר יום ראשון, תומר מתוזז ומטורטר במסגרת הטקס הקרוי ״גיבוש״. זה שם מוזר, לאור העובדה שלא מנסים לגבש שם את האנשים, אלא להפך, לברור ולסנן. איקס נערים ונערות יתחילו, הרבה פחות יסיימו. 

אנחנו חיים במדינה דמוקרטית ונאורה, בעידן המידע וההיגיון, וכשהילדים שלנו מגיעים לגיל 18 הם נלקחים מאיתנו כמעט ללא מחאה ל״צבא״. שנים אנחנו מרחפים סביבם, מתרגלים סגנונות הורות, סקין טו סקין, אבחונים וטיפולים, רבים עם מורים ומורות, קונים קסדות לאופניים ומגינים לסקייטבורד. ובגיל 18 אנחנו מסתכלים מהצד כשהם מקבלים תלבושת אחידה, קצת כמו חליפות הטריינינג ב״משחק הדיונון״, ונשק, וזה נראה לנו סבבה לגמרי.

לאורך השנים נתקלתי בדיונים סוערים בקבוצות ווטסאפ של הכיתה על מורה חדשה מדי, או מורה לא מנוסה מספיק, ואז מגיע בחור בן 20 והוא ״המפקד״ של הבן שלי בן ה-18, וזה לגמרי בסדר, סביר והגיוני. והם יוצאים לאימונים ול״תרגילים״, חשוב לתרגל, רק ככה אפשר להגיע לקרנגי הול כדי לנגן ברמה בינלאומית, ובתרגילים האלה לפעמים נפצעים ולעתים רחוקות יותר נהרגים, אבל ככה זה. וכל אלה נועדו להכנה לקראת אירועים מורכבים יותר שמכונים לפעמים ״מבצע״, לפעמים ״מלחמה״, לפעמים סתם ״ביטחון שוטף״. וגם שם אפשר להיפצע ולהיהרג. 

ואפשר לחסוך את כל זה אם מדובר בבן יחיד, או בבת שלא רוצה קרבי, או באנשים שעד כה סבלו ממחלות ותסמונות ואלרגיות. איפשהו לקראת גיל 17 מחלות כמו אסתמה זוכות לפתע לסקס אפיל מטורף. ואז המשחק, או ״השירות״, הוא כבר סיפור אחר לגמרי, עם חוקים וכללים ונזקים משלו. 

אני לא טיפש. אני מבין למה במצב הנוכחי אין מנוס מצבא. ברור לי שבמציאות שבה אנחנו חיים, מזרח תיכון ולא שווייץ וכל הג׳אז הזה, צריך חומות ועליהן אנשים עם רובים. כשאני חושב על מה הוביל למצב הזה והאם מדובר בתוצאה ההכרחית והיחידה, אני בטוח פחות. כשאני חושב על אירועים ספציפיים, המבצע הזה, או המלחמה ההיא שבה נהרג אבא שלי, ועל פוליטיקאים ועל צבא שיש לו מדינה ואיזה אינטרס יש לו לוותר על כל זה, אני כבר ממש ספקן. 

אבל קטונתי, אני קונפורמיסט מדי, מתובנת מדי. כבר הגעתי פעם אחת ואגיע שוב לבקו״ם, בסיס קליטה ומיון, מי לשבט ומי לקריה. מגיעים עם הילדים, מחבקים, בוכים, וחוזרים הביתה בלי. ואף אחד לא מורד ומסרב, אף אחד לא אוזק את עצמו לילד ומודיע שעל גופתו, או מבריח אותו לחו״ל לפני. וכולנו יודעים לספר על הדברים הטובים שהצבא עשה לנו, הכרויות, התפתחות אישית, התבגרות. כולנו שותפים לטירוף המאורגן הזה, שהוא בעצם המיינסטרים ושיא הנורמליות, ומחזיקים אצבעות ומקווים לטוב, או לשלום, או לפחות לאיזו הפסקת אש. אני אדחיק בינתיים, ואחבק אותו אחרי, ואחלום בלילה על איזו אלרגיה מסתורית שתצוץ. אמן. 

ואז הכל השתנה אבל בינתיים יום הולדת

בדיוק היום נגה בת 22. לא מספר מיוחד או רב משמעות, לא חילופי עשור, לא 12 של בת מצווה, 16 של התבגרות, 18 של בגרות לכאורה, אלכוהול, צבא

והיא לא מתרגשת מיום ההולדת הזה. היא עסוקה מדי. הוא נופל בדיוק על היום הראשון של הלימודים בירושלים, ואין לה ראש וזמן לתאריך. זה יום ההולדת הראשון שהיא חוגגת מחוץ לבית, בדירה משלה. עזרתי לנקות את הדירה הזו (החלונות מבריקים, מבריקים!) וסחבתי קצת רהיטים, ועכשיו היא מסודרת ויפה, וגרים בה שני ילדים שמשחקים בבית, בחיי.

זה ממלא אותי שמחה ועצב ובהלה. כמו רוב הדברים בחיים זה שינוי דרמטי וגדול שהתגנב בשקט, כך סתם בצהרי יום חמים. ומציף אותי. 

ב"המפגש" של דני וילנב פוגש המין האנושי חייזרים שחווים את הזמן אחרת מאיתנו. הוא לא נע קדימה באופן לינארי, אלא נחווה כמין מטוטלת שנעה קדימה ואחורה. העבר, ההווה והעתיד מתקיימים במקביל. ככה אני מרגיש עכשיו. נגה בת 22 מתחילה יום לימודים ירושלמי, נגה הולכת לכיתה א', נגה מסיימת תיכון, חוגגת יום הולדת עשר, צועקת עלי שאני אבא גרוע בגיל 16, רצה אלי הכי מהר שהרגליים בנות השלוש שלה מאפשרות. 

יש בי התנגדות אבל היא חסרת תוחלת. אני אתרגל. בעוד כמה חודשים, שנה, ההווה החדש הזה יהפוך למובן מאליו. בוודאי שהיא גרה בעיר אחרת עם חבר, מה טבעי יותר מזה. מתרגלים להכול, בני האדם האלה. אני אסע לירושלים עם מיני מזון שקניתי במחיר מופקע במעדניות תל אביביות מפונפנות, ואתארח. 

ובינתיים יום הולדת, המתנה תכף תנחת אצלה, הלימודים יוצאים לדרך, עולם חדש ומופלא. שיהיה קל או לפחות לא קשה מדי, שיהיה מעניין ומוצלח, בקמפוס ועל המרפסת הקטנה בנחלאות, שלא יהיו הפתעות לא נעימות, ואם אפשר בלי טילים וקורונה, בלי יותר מדי קדושה, ועם קצת שלג כשמתאים. ובעיקר שלווה ואושר, כמה שיותר. מזל טוב ליומולדת 22 לילדה הכי יפה שנולדה באיכילוב. שלי מהבית.

המים שנושמים ברעננה

אני לא מבין את המונח הזה, פריווילג, אמר החבר שלי. אני לא קיבלתי שום דבר בחינם, סתם ככה. עבדתי קשה בשביל הכול. מה קשור המוצא שלי, העדה ובכלל. הוא צודק, הוא באמת עבד קשה. הוא גם הגיע ממשפחה לא פשוטה שלא לומר שבורה, כפית כסף לא היתה שם. הוא באמת היה צריך לעשות הכול בעצמו. 

ועדיין, הוא פריווילג. אולי קצת פחות ממני, ובכל זאת. גדלנו ברעננה הלבנבנה, על כל המשתמע מכך – מוסדות החינוך, התווית. אני בטוח שכשהמערכת התחילה לעבוד ולבדוק נתונים זה צץ ועלה, עיר המגורים שלנו, המוצא, אני בטוח שכל אלה השפיעו על השיקולים של הצבא, למשל. אבל הרבה לפני כן זה התחיל אצלנו בראש. מה מגיע לנו ומה לא, מה הכיוונים שפתוחים בפנינו, ומה סגור. 

הסכסוך התורן ברשת הוא על גזענות נגד אשכנזים. זה התחיל בדודו אוואט, לשעבר שוער נבחרת ישראל, היום סוג של סלב ובעל דעות מוצקות ושליליות על אשכנזים ושמאלנים. אוואט צורף כפרשן לערוץ הספורט וכוס התה סערה. ב"הארץ" פורסם טור דעה על גזענות נגד אשכנזים, והוויכוח בטוויטר יצא לדרך. 

ויכוח מטומטם לגמרי, אם יורשה לי. 

החבר ההוא ואני לא חשבנו על המוצא שלנו מעולם. לא היינו צריכים. אף פעם לא שלחתי קורות חיים ותהיתי איך יגיבו לשם המשפחה שלי, אף פעם לא הגעתי לראיון עבודה וחששתי מאפליה כי סבא וסבתא שלי הגיעו מאירופה. הם יקלטו שאני לבן מתחת לשיזוף ויעדיפו מישהו אחר! אבל זה מעבר לזה. כשראיתי חדשות, כשקראתי עיתונים, כשהסתכלתי ימינה ושמאלה – כמעט בכל עמדה בכירה ראיתי גברים לבנים. להקות הרוק שאהבתי, מפקדים בצבא, מנהלים ועמיתים במקום העבודה, בעלי בתים, סגן מנהל סניף הבנק, מנהלי בתי ספר ועוד ועוד ועוד. כמעט בכל מקום גברים לבנים. אז החיים מפחידים ומלאי אי ודאות, אבל היי, אני גם אשכנזי וגם גבר. כנראה שיהיה סבבה. 

ועכשיו טוויטר מלא בצייצנים שזועמים ונעלבים. הם שולפים את נשק יום הדין – סבא וסבתא שלהם ניצולי השואה – ומספרים על קללות פה ומכות שם. הכול נכון, ומיותר, ובאמת לא נעים. אבל במבחן היומיום הטיעונים האלה מגוחכים. גזענות לא נמדדת במכה קלה באגו. זה כמו לצאת נגד שחורים בארצות הברית שמכנים לבנים בשמות גנאי – מגוחך, ילדותי, פריווילגי. 

גזענות נמדדת בחיים עצמם. במשרות שלא תקבל בגלל שם משפחה, בבדיקות בטחוניות בשדה התעופה כי העור שלך שחום, ביחס הלא מודע של מערכת המשפט, המשטרה, במודלים לחיקוי שאין לך כי האנשים על המסך לא דומים לך ולסביבה שלך. אני מניח את כל זה, אני לא יודע, כי מעולם לא חוויתי שום דבר מכל אלה. גדלתי בידיעה ברורה שהכול פתוח והכול אפשרי, בלי לנסח לעצמי בכלל שזה קשור לעדה או מוצא, כי כשאתה שייך לאליטה זה קצת כמו מים לדג, כל כך מובן מאליו עד שאין צורך במילים כדי להסביר. ככה זה, הכי טבעי שיש.

אחיי האשכנזים, תנשמו עמוק. בסוף בסוף כל זה יהיה מאחורינו. הילדים שלי – רבע תימנים, אגב – לא יבינו מה כל הסיפור, או אולי הנכדים שלהם. ואם אתם נעלבים, נורא פשוט תגגלו את שרי הממשלה הנוכחית, או מנהלי החברות הגדולות במשק, תספרו כמה אשכנזים יושבים שם (גברים!) ותנו לרוגע להתפשט לכם בשכמות. פתרון בדוק. 

הכי כיף ברזיסטנס של הקורונה

נכנסתי שלא בטובתי לוויכוח עם מכחיש חיסונים בטוויטר. לזכותי ייאמר שזה היה קצר, אבל כאן נגמרת שורת הזכות. זה אידיוטי להיכנס למריבות רשת, "אל תאכיל את הטרול", הוא אולי הדיבר הראשון של עידן האינטרנט. פעם נכנסתי לוויכוח פוליטי כי ישבתי במכונית חונה מחכה לתינוקת שתתעורר והשתעממתי עד מוות, אבל הפעם לא היה לי אפילו את התירץ הקלוש הזה.

אני מניח שמה שלחץ לי על הכפתור היה השילוב של זחיחות וחוסר מודעות. הציוץ שהתחיל את הכול היה משהו בנוסח "בזכות שלוש זריקות תקבלו עליונות מוסרית וצדקנות עצמית". נניח רגע לעילגות – הרי ברור שמדובר במקרה קלאסי של הפוסל במומו פוסל, אדם שמביט מלמעלה על מה שהוא רואה כעדר מתחסנים ומתנשא להנאתו. עשיתי את הטעות והגבתי, ואחרי חילופי דברים קצרים ניתקתי מגע. 

אבל נותרתי סקרן. רוב האנשים סביבי – בעולם האמיתי והוירטואלי – דומים לי בסך הכול, כולנו לכודים איש איש בבועתו. רציתי לנסות ולהבין קצת את צורת המחשבה של אדם שכל כך רחוק ממני בדיעות ובתפיסה, ואולי גם לפענח איך מתעלמים מהררי המידע שכבר נאגר על המגיפה, ונצמדים לתיאוריות קונספירציה כאלה ואחרות – ולמה.

נכנסתי לפרופיל של האיש והתחלתי לקרוא. הוא היה עקבי – רוב הציוצים שלו עסקו בקורונה מאותה זווית ספקנית-אינדיבידואלית. מצאתי שם פיסות מידע נטולות הקשר ועומק כמו סרטונים קצרים מהפגנות, כמה שניות מראיונות טלוויזיוניים וצילומי מסך של כותרות. שוטרים מכים מפגינים נגד סגרים וחיסונים, אמירה בודדה של רופא לגבי תופעות לוואי של החיסונים ועוד. כל פיסת מידע כזו מגיעה ללא הקשר או לינק לראיון המלא, הכול ערוך ומוגש באופן מגמתי ומדויק. 

היו גם לינקים לכתבות ומאמרים. רובם ככולם מאתרים אנונימיים למדי, אלא אם מדובר באייטם שהצייצן רוצה לתקוף, כמו כתבה על סגר בויינט. כניסה לאתרים מגלה לא פעם פער לא קטן בין הכותרת, שזכתה להבלטה בציוץ, לתוכן עצמו, ובטח שאין ניסיון להעמיק ולבדוק. יש גם כמובן אזכורים והשוואות לגרמניה הנאצית, ואזהרות מהשלטון הטוטאליטרי שבדרך בחסות הקורונה.

הדבר הבולט ביותר בחשבון הוא מה שאין בו. לא תמצאו בו לינקים לאתר של ה-FDA ולנתונים ולמידע שם, לא למחקר של קופת חולים כללית על תופעות הלוואי וכו', לא לנתונים מגופי חדשות גדולים על אחוז הלא מחוסנים שמאכלסים מיטות בבתי החולים. התעלמות מוחלטת מכל דעה ממסדית, אלא אם אפשר לחלץ ממנה בדל של ספק.

והשאלה שמטרידה אותי היא למה בעצם ללקט בפינצטה רק את המידע שמזין את הפקפוק וההתנגדות? למה להקשיב למומחים ולהדגיש את התואר והניסיון שלהם ("פרופסור מאוקספורד!") כשזה מתאים, ולהתעלם מהרוב המכריע של אנשי הרפואה והמדע כשלא? אני חושב שהתשובה טמונה באחד הציוצים בחשבון שמצהיר בעליצות ש"if you're reading this you're part of the resistance". כי כמו עם הנאצים, כולם רוצים להיות ברזיסטנס. 

אף אחד לא רוצה להרגיש חלק מעדר, חסר שליטה, מאוים על ידי מגיפה חסרת פנים. הנראטיב שמציעים מתנגדי החיסונים סקסי ומושך בהרבה – אנטי ממסדי, הרואי, אינדיבידואליסטי. הכול קונספירציה, הכוח בידיים שלך, רק קום ותילחם. מצאתי את עצמי מתפתה, כמה נוח היה להאמין שיש מוצא אינסטנט מהשגרה המדכדכת של בדיקות ומסיכות ובידודים.

אבל העובדות נמצאות שם, מביטות בי במבט מאשים. לא נותר אלא לחסום עוד מכחיש חיסונים שבטוח שההיגיון הפרטי והנבער שלו מנצח את המדע, לוותר על הצורך בשליטה ולקוות לימים שפויים יותר. להתחסן, להיבדק, ולתת למדע לעשות את שלו. למרות מאמצי הפייק רזיסטנס.

הבעיה שלי עם לאונרד כהן

"אתה חייב כבר לראות את הסרט על לאונרד כהן". אז ראיתי. ישבתי על הספה מול נטפליקס, מוכן להיסחף בסיפור האהבה העל זמני של לאונרד ומריאן, והרגשתי איך הכעס עולה ומציף. בסוף הסרט תהיתי אם אהיה מסוגל להאזין לאיש שר אי פעם, קח את ברלין ותעוף לי מהפרצוף. ואז ניסיתי להבין מאיפה זה בא. המסקנה: מעבר לנרקסיזם והאנוכיות של כהן, שורש הבעיה הוא אחד – האיש שרלטן. הוא פשוט לא מספיק גאון כדי להרשות לעצמו להיות חרא של בן אדם. 

מעשה שהיה כך היה. כהן ומריאן נפגשים באי היווני הידרה, סוג של מושבת היפים שטופת אסיד, סקס ויצירה, ומתאהבים. סיפור האהבה שלהם נמשך פחות או יותר עד מותם. שזה יופי, אבל לא בדיוק. כי על הדרך כהן נוטש, מזמין אותה לגור איתו ואז נוטש שוב, ובגדול חי חיים נרקסיסטים מלאי סמים ונשים ומשאיר את מריאן להסתדר עם כל המטען הזה לבדה. אה, וגם את הילד שלה, אקסל. הנה נקודה שמוזכרת בסרט כמעט כבדרך אגב – למריאן יש ילד מנישואים קודמים, שנגרר עם אמא שלו לאי, ואז לניו יורק ולשלל ההרפתקאות שלה עם כהן ואמנים אחרים.

כאן התחלתי לחוש בכעס מבעבע. אחת המרואיינות בסרט מספרת על קבוצת אנשים שיצאה למסעות של גילוי עצמי מתודלק בסמים פסיכדליים וגררה עימה את הילדים. אקסל, היה אחד מהם. את חייו הבוגרים הוא העביר בחוויות סמים גרועות ובאשפוזים בשלל מוסדות. מפתיע. זו דילמה שחוויתי בזעיר אנפין, איפה למתוח את הגבול בין הנהנתנות שלי, הרצון שלי בחוויות ובהרפתקאות, לבין טובת צאצאי. הצפייה במה שלאונרד ומריאן מעוללים לילד קטן ואומלל שוברת לב, והכמעט אגביות שבה הסרט מתייחס אליו מקוממת. 

אבל בשלב מסוים נאלצתי להודות בפני עצמי שזה לא העניין. הייתי רוצה לומר שהבעיה שלי עם לאונרד ומריאן נובעת מאידיאלים הוריים וכל זה, אבל זה לא יהיה נכון. אז ממה כן?

 כהן מתחיל את דרכו כסופר. הוא יושב בבתי הקפה של האי היווני עם מכונת כתיבה על השולחן ואסיד בנשמה, וכותב וכותב ומפרסם ונכשל. הביקורות קוטלות, הקוראים לא הופכים דף. וכהן מחליט להחליף כיוון. הוא מדבר על זה בגלוי בסרט: כתיבת הספרים לא הכניסה כסף, אז הוא פנה לאפיק אחר. הוא בחר במוזיקה, הלך על הז'אנר המצליח והאופנתי דאז של מוזיקת הפולק, ולא הביט לאחור. והנה מגיעים הכסף והנשים והסמים, איזה כיף. 

כהן כתב כמה שירים יפים, רובם מבוצעים טוב יותר על ידי אחרים (אני מצדיע לך, ג'ון קייל). שום דבר בהם לא חדשני, פורץ דרך, מקורי במיוחד. דיוויד בואי אמר פעם שאולי מעט אנשים שמעו את הולווט אנדרגראונד, אבל כל מי שהאזין להם הקים להקה. קשה לי לדמיין מישהו מאזין לכהן ורץ לפצוח בקריירה מוזיקלית. השירה מלנכולית, המוזיקה נעימה ולא תגרום לאף אחד לבקש להנמיך את הווליום. המילים ספק מרגשות ספק לא ברורות, מרמזות על עומקים ורבדים נסתרים לכאורה. וזהו. אף אחד לא יתעצבן מהמוזיקה או מהמסר, אף אחד לא יחוש פרץ השראה ורצון לשנות את עולם המוזיקה. אולי קצת מלנכוליה, רצון להדליק ג'וינט ולהתמזמז. 

וזו הנקודה. אני יכול לדמיין סרט דומה על בוב דילן, אני מניח שלג'ואן באאז, כמו לעוד נשים רבות, יש לא מעט סיפורי זוועה על מר צימרמן. אבל דילן היה גאון באמת, ומהפכן ופורץ דרך, משתנה ומתנסה, מעצבן ומעורר השתאות. בשיר אחד טוב של דילן יש יותר יצירתיות וליבידו וכישרון מבכל הקטלוג של כהן, מינוס "הללויה", אולי. 

לדילן כנראה הייתי סולח. המשוואה הזו, של גאונות כמאפשרת התנהגות איומה לבני אדם מזעזעת בעיני. היא משמשת תירוץ ללא מעט אנשים בלא מעט תחומים. אבל איכשהו כשזה מגיע לאמנות זה מחליק לי בקלות בגרון. מה זה אומר עלי? שום דבר טוב אני חושש, עם אפשרות לתרוץ קלוש על חשיבות האמנות בכלל והמוזיקה בפרט בחיי. אבל לא המוזיקה של כהן. קח גם את מנהטן, אני אקשיב להללויה בביצוע של קייל, או של ג'ף באקלי. תודה.


מבעד לחלון ירושלמי

תמיד אמרתי למי שרצה או לא רצה לשמוע שגם כשאהיה הומלס ברוטשילד אשלם למישהו שינקה לי את הספסל. והנה אני מוצא את עצמי עומד בדירה ירושלמית קטנה ומקרצף חלונות. ברבאק. 

הגענו עמוסי ציוד. שלל חומרי ניקוי, רמקול אלחוטי, יותר מדי חטיפים. אמא של נגה ואני מצד אחד, ההורים של החבר המעולה מצד שני. הדירה והשכונה ירושלמיות מאוד, אנחנו כבר לא בקנזס. מדרגות לולייניות חשופות לגשם ירושלמי עתידי מטפסות לדלת ברזל כבדה ומאחוריה שני חדרים ומרפסת. על המרפסות ממול עוד סטודנטים וסטודנטיות, וגם זוג צעיר עם תינוק שעוד יפריע ללימודים לקראת מבחן בימים שעוד נכונו. 

נגה וגיא עוברים לירושלים, ללמוד, לעבוד, להתנתק מבית אמא ואבא וליצור חיים משל עצמם. זה נפלא, קצת מקומם, מאוד מוזר. זה טקס חדש שאני לא מכיר אבל מבין אינסטינקטיבית, שבמסגרתו התכנסנו כאן בשישי בבוקר. אפשר היה לפתור את כל זה בחברת ניקיון, זה היה לוקח מן הסתם פחות זמן ועולה לא הרבה יותר מעלות המסע לעיר פלוס חומרי ניקיון, בירה וממתקים. אבל זה בכלל לא על הפרק. 

מהרגע הראשון ההירארכיה ברורה. אמא של גיא היא הכוהנת הגדולה, אנחנו המשרתים בקודש. היא מחלקת הוראות וסקוצ'ים, סמרטוטים וכימיקלים, ואנחנו מבצעים. מדי פעם קוראים לה לבדוק ולאשר. האחות הקטנה של נגה מחלקת מים ומודדת פה ושם מדף או קיר. הרמקול על מוזיקה שלא תעצבן אף אחד, והאווירה נינוחה ונעימה. 

זה מפגש ראשון של הורי שני הצדדים בפורמט מלא, והולם שהוא מתרחש בחלל הזה, בבגדי עבודה ועם סמרטוט ביד. זה טקס שמתכתב עם פולחן קדום הרבה יותר, הכנת הבית לקראת נגה התינוקת שתגיע מאיכילוב. אז ערכנו טקס קבלה, עכשיו טקס שחרור. כשייגרפו המים המלוכלכים האחרונים הדירה תישאר נקייה, מוכנה לקלוט את הילד שיוצא מהבית. 

יש את השלב שבו נראה שהדירה רק הופכת למלוכלכת יותר ולעולם לא נסיים, וקצת אחריו רואים פתאום את הסוף. הכוהנת מכריזה פתאום שעוד חצי שעה ייתם הטקס בשטיפת רצפה, וכמעט שעה אחרי אנחנו עומדים כולנו על גרם המדרגות, תיקים ושקיות מפוזרים מסביב, ומחכים שהספונג'ה החגיגית תסתיים. עוד גריפה שם, עוד מדידת קיר שנשכח, וזהו. הדלת ננעלת על דירה קטנה ונקייה, וחוזרים לתל אביב. אחרי החגים ייפול דבר וצאצאה ראשונה תעזוב. בדבר אחד אני משוכנע, בבית החדש שלה החלונות יהיו נקיים. 

ללמוד לעוף עם זה

כמעט שנתיים הצלחתי להרחיק את הקורונה מהבועה הקטנה שלי, מתגמש ומתפתל, אוכל על ארגזי תנובה ירוקים על מדרכות תל אביב, מסתגל לסגר, עובד מהבית, לא מתעצבן, לא מתפרק. עד שבשבוע שעבר התברר שכדי להיכנס למסעדה בה רצינו לחגוג לתומר 18 צריך לארגן בדיקה מהירה לאחותו הקטנה. תפסתי מונית למתחם הבדיקות, עוד מונח מאוס, כדי לגלות תור ארוך ואיטי שכבר לא מקבל מצטרפים חדשים. עצבים!

זה מה שישבור אותי, אמרתי לעצמי. הצורך לרוץ ולעמוד בתור בשביל מסעדה, הצגה, מלון. זה בלתי נסבל, כמעט כמו הרעיון של לטוס עכשיו לחו"ל עם מסיכה וכל פסטיבל הבדיקות והטפסים לפני. לא טס עד שזה לא נגמר, אולי גם אוכל רק בבית? 

אבל בלתי נסבל הוא עניין יחסי.

חשבתי על הטיסות שלי לניו יורק בימים היפים של לפני הנגיף. ואז חפרתי קצת בגוגל. מתברר שאי אז בשנות ה-60 מי שטס לניו יורק או כל מקום אחר לא הזדקק למסיכה, אבל בהחלט היה עלול למצוא את עצמו סוטה ממסלולו לכיוון חדש ומפתיע, באיומי נשק של חוטף או חוטפים. 

קובה היתה יעד פופולרי. אחת החטיפות הראשונות התרחשה במאי 1961. טיסה ממיאמי לקי ווסט נחטפה על ידי אדם חמוש באקדח וסכין, ונחתה בקובה. חודשיים אחרי הוציאה מינהלת התעופה הפדראלית הנחיות חדשות שאסרו על נוסעים לעלות למטוס עם נשק מוסתר. מתברר שלפני כן אף אחד לא חשב שנוסע עם אקדח זה רעיון רע. רק ב-1973 נוספו לשדות תעופה בארה"ב גלאי מתכת ואמצעים לגילוי חומרי נפץ. במשך השנים שוכללו אמצעי ונוהלי האבטחה, עד שהגיע הפיגוע בתאומים והוכיח שכל זה לא מספיק.

ועכשיו מסיכות ובדיקת קורונה. וזה מעצבן רק כי זה חדש. התרגלנו כבר לכל השאר. אני עוד זוכר את הפעם הראשונה שבה התבקשתי לחלוץ נעליים בנמל תעופה הומה, איזה טרטור, כמה לא נוח, כמה מהר זה הפך לטריוויאלי. הבלתי נסבל של פעם הוא משיכת הכתף המשועממת של היום. 

וזו המסקנה העצובה והלא מפתיעה של כל אירוע הקורונה הבלתי נגמר: הקלות שבה אני מסתגל. מוותר על חירות קטנה שם, פרטיות פה. וזה מוצדק לגמרי, עד שבאיזשהו שלב זה לא יהיה. האם אדע לזהות אותו? ספק רב. אני מניח שבכל העולם ארגוני ביטחון ומוסדות שלטון זוקפים גבה ועוקבים בעניין. מסתגלים להכול, מתרגלים להכול. רק צריך את האיום הנכון מחד, והמוטיבציה המתאימה מאידך. בין מגיפה לחגיגת יום הולדת במסעדה מוצלחת הבחירה שלי ברורה. 

כמעט מאוחר מדי

היא נכנסה למסעדה יפה וזוהרת, מטופפת באלגנטיות על עקבים גבוהים ומאחרת בקצת יותר מעשרים דקות. רציתי להרוג אותה. 

אנחנו מכירים כבר יותר מעשור, והיא מאחרת. תמיד. מסעדות, הופעות, קפה של שישי בצהריים, בראנץ' בשבת. מאחרת. ובכל פעם אני מתעצבן, ובכל פעם היא מתנצלת ומתחנפת במיומנות. מה שמעורר האשמת קרבן לא בלתי מוצדקת. אם היא תמיד מאחרת, למה אני מגיע בזמן ומופתע? 

ישבנו על הבר, המזגן מצנן את העצבים, ושאלתי אותה אם זה לא קשה לה, אם היא לא מבינה כמה זה מעליב את הצד השני, אותי. אתה לא מבין, היא אמרה. בכל פעם שאני מאחרת אני נלחצת. הדופק שלי עולה, אני מזיעה, צועקת על נהג המונית. 

היא סיפרה לי שהאזינה לפודקאסט על מאחרים כרוניים. אנשים שאיחרו לחתונה של עצמם, לטיסה לארץ שהיו חייבים לתפוס כדי להתגייס, ועוד ועוד. היא מצאה שם את עצמה, ואת הסיבה לאיחורים: אני פשוט אף פעם לא מוכנה. תמיד יש עוד זוג נעליים למדוד כי אולי הוא יתאים לאאוטפיט, אודם לשים, תכשיט אחר לנסות.

וזה מכניס אותי לעמדת נחיתות בכל פגישה. אנשים כועסים עלי, האווירה לא נינוחה, זה פוגע בי. אבל אני לא יכולה אחרת. כבר חשבתי ללכת, אני אומר לה. כן, היא עונה, אנשים תמיד אומרים שהם כבר חשבו ללכת. אני מנסה זווית אחרת: את לא יודעת כמה זמן לוקח לך להתארגן? יודעת, על הדקה. אז? זה לא משנה. 

אני תמיד חרד מאיחורים. אם הדילמה שלי היתה בין למדוד עוד נעליים או חולצה לבין לאחר ברור לי מה היה מנצח. אני נוטה להקדים, ואז לחכות, מקלל את החיפזון ומבכה את מה שיכולתי להספיק. פעם דיברתי עם עמית לעבודה על שעות החיים המצטברות שבזבזנו בהמתנה שנולדה מהקדמה. אני מסתכל על האישה שיושבת איתי על הבר ובאמת לא יודע מה עדיף. 

היא מספרת לי שחברים שלה משקרים לה לגבי שעת הארוחה. מכיוון שהשקר שונה כל פעם – חצי שעה, שעה – זה עובד. אנחנו עוברים לנושא אחר, ואוכלים, וטעים ומוצלח.

פעם איחרתי לה. איחור מכובד, דו ספרתי. בעודי ממהר אל בית הקפה קיבלתי הודעה. "נעם", היא כתבה, "זה שאני תמיד מאחרת לא אומר שאני יודעת לחכות". 

לטייל עם תינוק לא שלי

זה נראה שביר, תינוקות. איך לעזאזל המין האנושי הפך לטורף העל שיושב לו בנחת בראש הפירמידה, אם בגיל שלושה חודשים נציג הדור הבא כל כך חסר ישע. אני מחזיק אותו ושומר שלא יעיף את הראש הצידה מדי או ינגח בי. 

הוא מפזר לעברי חיוכים נטולי שיניים כאילו הוא מזהה אותי. אולי הוא מזהה אותי? אין לדעת. היכולות הוורבליות שלו מוגבלות לעת עתה. העובדה שהוא לא שלי ממלאה אותי מידה שווה של הקלה וחרדה. כשחזרנו לפני עידן ועידנים עם נגה מאיכילוב לא הבנו איך משאירים אותנו לבד עם היצור הזה. איפה לעזאזל המבוגר האחראי? רחצנו אותה בארבע ידיים בכיור, כי האמבטיה היתה עצומה ומפחידה. אחרי שבוע באה לבקר חברה טובה ומנוסה ואמרה לנו בעדינות שאנחנו מחתלים את הילדה הפוך.

היום אני המבוגר האחראי. אני בא לעזרה. לוקח תינוק בן שלושה חודשים לטיול כדי שחברה אהובה תוכל לצלוח פגישה בזום. את הילד זה לא מעניין, הוא רוצה על הידיים. אני לוקח אותו, סט מוצצים ועגלה ויוצא לרחובות.

הוא מניע את הגפיים בלי שיטה והיגיון, ונראה נרגש ומרוצה למדי, מפציץ אותי בחיוכיו הקרחים. זוג קשיש עובר לידנו ומציץ לעגלה, האישה שואלת איפה מצאתי מתוק כזה. לרגע אני מרגיש אשם בחטיפת עולל שמנמן. אני ממשיך ללכת, חם ולח ודוחה בחוץ אבל המבטים מסביב הם בריזה צוננת. אני נזכר איך התהלכתי ברחובות תל אביב בחזה מתוח ומנשא מהודק, נהנה מהחיוכים הלא רצוניים שתינוקות מושכים בכוח שאין להתנגד לו. 

אנחנו מתיישבים לשתות בירה ליד כיכר רבין, הכי קרוב לבונדינג גברי שנגיע אליו בעתיד הנראה לעין. הפעוט נראה שמח ומרוצה, כאילו גם הוא נהנה קצת מהבירה הקרה. השיחה חד צדדית, החרדות לא קיימות. אין את המטען הנלווה של איך אגדל אותו, אילו פצעים וטראומות אותיר בו עד שיתבגר, האם אאכזב, האם אצליח לתת לו כל מה שיזדקק לו. כל זה לא מטריד את מנוחתי, כל שעלי לעשות הוא ליהנות מהמתיקות והחיוכים והשמנמנות. אני לא חושב שהבנתי עד לטיול הזה עד כמה כל יציאה לעולם עם ילד משלך משולה לטרק אינסופי עם תרמיל גב כבד ובלתי נראה. 

ואז הוא מתחיל להתעצבן קצת. אני לוקח אותו על הידיים, מתחיל את תנועת הנדנוד האוטומטית שמוטמעת בכל מי שאי פעם תפקד כהורה. אני מרגיש אותו מרפה לאט לאט, וכשאני מניח אותו בעגלה הוא כבר ישן, ידיים פשוטות לצדדים בתנוחת כניעה, נושם בשקט. אני מתחיל את המסלול חזרה, שבסופו אסיר מעלי אחריות והדים של מטעני עבר. אני לגמרי מוכן להיות סבא. צאצאים חוקיים – לכו על זה.

הנוסחה הסודית לאהבה והכחשת קורונה

עד לאותו רגע הכול הלך נפלא. נכחתי בארוחת ערב רבת משתתפים, אי אז לפני הקורונה, פצחתי בשיחה עם אחת האורחות, פלירטטנו בחן, וכבר תהיתי לאן כדאי להזמין אותה לשתות כשהיא התחילה לדבר על גלגול נשמות. ובזאת תמו שידורינו – היא דיברה על נשמות עתיקות, ואני אפסנתי בשקט את תוכניותיי הרומנטיות ותכננתי נסיגה.

כשדיברתי עם המארחת למחרת היא ניסתה לזרוע ספקות. כן, זה מטורלל כל עניין הגלגול, אבל זו חברה ותיקה ומקסימה. אולי אני טועה? אולי זה רק באג קטן במערכת? לכל אחד יש את הקטע הקטן והמוזר שלו, משהו על הסקאלה שבין טיק אקסצנטרי לסוד אפל. איפה נמתח הקו האדום? כמי שהיה נשוי למעריצת שלמה ארצי, האם יש לי מנדט מוסרי לשפוט בכלל? והאם יש הבדל בין דעות למעשים? אפשר בכלל לעצור את הזליגה של אלה לתוך אלה?

ומילא זרים מוחלטים, מקסימום החמצתי דייט מוצלח. מה עושים עם אנשים אהובים וקרובים כשמגלים עליהם לפתע אמת מרה במיוחד? הקורונה חידדה את הבעיה. מההתחלה תפסתי את מתנגדי החיסונים כאנשים לא אינטליגנטים, ההפך מכל מה שנאור ומתקדם. וזה היה קל – הם היו האחר, קבוצה חסרת פנים וצורה שקל להתנשא עליה ולהרגיש טוב עם עצמי, איזה כיף. ופתאום אני נתקל באנשים שאני אוהב שלא מוכנים להתחסן, שמאמצים תיאוריות קונספירציה ועובדות אלטרנטיביות, וזה שובר לי את הלב. 

וכמו כן מייצר דילמה אמיתית. אלבר קאמי אמר שבין הצדק לאמא שלו הוא בוחר באמא, ואני לגמרי בטים קאמי. כשאני רואה ברשתות החברתיות זעם קדוש על הורים שמגנים על בניהם האנסים אני נרתע. למה ציפיתם? נטישה ועקידה? הילדים שלי יכולים לבצע רצח עם בקנה מידה של שיא גינס ואני עדיין אהיה בעדם. זה יתמתן ככל שמעגלי הקירבה יתרחבו, ועדיין – אנשים במעגל הקרוב שלי יצטרכו לבצע זוועת איומות ממש כדי שאתנער מהם, וגם זה רק אחרי בירור מעמיק ושיחות נפש לרוב. 

אז דם ואהבה קודמים לכול. זה לא אומר שאני לא כועס או מאוכזב, אבל אעדיף להדחיק ולהתעלם, לשכוח ולצנזר, אולי קצת לריב. זה צבוע ונטול עקביות. מה שיגרום לניתוק קשר עם חבר אחד לא יהרוס את יחסי עם חבר אחר. יש עוצמה מסוימת של אהבה שמעבר לה הכול הולך: תהיה ביביסט, תתעבי את לד זפלין, זה לא ישנה דבר. 

איני מחזיק בקו אדום ברור וחד. יש נוסחה פתלתלה שמשקללת קירבה ואהבה ודעות ומעשים ומספקת תשובה שונה בכל פעם. וזה בסדר גמור מבחינתי. מוסר וצדק וטובת הכלל זה חשוב, אבל האנשים שאני אוהב חשובים לי יותר. 

%d בלוגרים אהבו את זה: