ארכיון לפי מחבר | noamres

משווה ומעלה

ה"אסור להשוות" העונתי צץ לו השבוע שוב. כנראה שאף פעם לא נתעייף מלהתווכח על הנאצים כמקור לגיטימי לאנלוגיות, ואני נזכרתי בסבא שלי ובאינדיאנה ג'ונס. 

כשהייתי ילד ביליתי לא מעט זמן בירושלים, אצל סבא וסבתא ניצולי שואה. ולא סתם ניצולים, לסבתא שלי היה מספר על היד, מזכרת מאושוויץ. אצולת הניצולים. בוקר חופש גדול אחד הלכנו סבי ואני לראות באחד מבתי הקולנוע שעוד היו קיימים אז בירושלים את "אינדיאנה ג'ונס ושודדי התיבה האבודה". סבא שלי שמר על פני פוקר במהלך ההקרנה, בזמן שדוקטור ג'ונס לחם בגבורה ברייך השלישי. רק אחר כך, כשהגיעו אליהם חברים לביקור, הוא סיפר על חוויותיו מהסרט, וסיכם ב"אפילו הנאצים לא עשו דברים כאלה".

הוא יותר בקטע של הגבורה

סבא וסבתא שלי השוו כל הזמן. הם לא הוטרדו מזוטות כמו פוליטיקלי קורקט, ולא ניסו לאפסן את השואה באיזו קפסולה מנותקת מהעולם. כשראינו יום אחד תינוק חמוד ברחוב סבתא שלי אמרה שכן, הוא מתוק, אבל הרי גם היטלר היה תינוק. זו היתה הערת אגב אבל בעיני היא היתה המפתח להבנה של התפיסה שלהם, שהיא גם התפיסה שלי. אסור להשוות? קשקוש. 

השואה לא היתה עבור סבא וסבתא שלי מציאות נפרדת או פלנטה אחרת. היא היתה חלק מהחיים שלהם. הם לא חשבו עליה כאנומליה חד פעמית, אלא כחלק מהקיום והטבע האנושי. היא לא היתה רק טקסים מכובדים ואזכורים, מקור לתחושת קרבנות נצחית או צידוק נוח לשליפה. הם חיו אותה, שרדו אותה, והבינו אותה. האמירה של סבתא שלי היתה ברורה. לכל תינוק חמוד יש פוטנציאל לגדול להיות דיקטטור רצחני. החלום האמריקאי גירסת הרייך. 

אם מפשפשים קצת בהיסטוריה מגלים שהנאצים אולי שכללו פה ושם משהו, אבל תכל'ס לא המציאו שום דבר חדש. טוהר הגזע, רצח עם, כל אלה הם חלק מההיסטוריה האנושית מאז ומעולם. הנאצים לא היו שדים, הם היו בני אנוש בעלי מוטיבציה, אמצעים והזדמנות. 

תנו את שלושת אלה לכל שלטון לאומני בכל נקודה על הגלובוס וקיבלתם מדינה שסבא וסבתא שלי היו נמלטים ממנה ומהר. הם הבינו את הפואנטה בפעם הראשונה. כן, זה יכול לקרות בווריאציה מסוימת גם פה, הרי לא חסרות לנו כאן גזענות, לאומנות ואלימות. מותר ורצוי להשוות, כי הלקח מהשואה הוא לא שהנאצים היו רעים נורא ואנחנו סבבה, הלקח הוא שזה מה שקורה כשפשיזם ולאומנות על סטרואידים תופסים את ההגה. 

גם את אינדיאנה ג'ונס השני ראיתי עם סבא שלי. הפעם הסרט היה נטול נאצים, ועם או בלי קשר הוא לא התלונן. אולי התרגל. הוא נפטר כשהייתי בן 13, איש מלא שמחת חיים עד הדקה האחרונה, לא תקין פוליטית ולא מתנצל. לו היה חי היום אני מניח שהיה משווה. בטח שהיה משווה. 

זו רק מכה קטנה בכנף

כבר הייתי בטוח שהיא עוברת ולא יקרה כלום כששמעתי את הנקישה, הדפיקה, קול פח מתחכך בפח, רחש קל, כמעט עדין. ועדיין התקשיתי להאמין כי הרי תמיד זה רק כמעט שמותיר אחריו פרץ אדרנלין קצר, קללה נזעמת וזהו.

אבל היה חיכוך, ועצרנו להחליף פרטים בריטואל המקובל. לא קרה שום דבר דרמטי, שריטה קטנה על המכונית היקרה שלה, אפס נזק למכונית הקאר טו גו שלי, משהו שייסגר בשיחות טלפון וקצת חיובי אשראי ותו לא. קרוב יותר לקטגוריית הכמעט, אבל בכל זאת מטלטל. 

"כמעט" יש כל יום, כזה שלא מבשיל, לא עובר את סף ה"מה היה אילו". כמה פעמים כמעט הורדתם שליח וולט שזיפזפ בין נתיבים, כמה פעמים כמעט התחככתם במכונית שחלפה צמוד אליכם, כמה פעמים ספרת עד עשר, כמה פעמים החליט סיני רעב שהיום בא לו עטלף עסיסי ושום מגיפה לא פרצה? 

כל כמעט כזה עלול או עשוי (תלוי בזווית) להבשיל לאירוע משנה חיים. רגע אחד אני בדרך לאסוף ילד מחוג ובמשנהו אני עלול להתמודד עם אסון שהשלכותיו ירבצו עלי לנצח. כלומר לא באמת, כי לא קרה דבר, רק כמעט. וקל להשתכנע שאותו כמעט לא קשור למזל, מקריות, סטטיסטיקה, אלא אלי. כי אני נהג מיומן ואחראי, כי אני מביט לצדדים כשאני רוכב על האופניים, כי אני בודק כמה פעמים את הפוסט שאני עומד לפרסם. לא אמצא את עצמי בזירת תאונה או במרכז תביעת דיבה מחסלת חסכונות כי אני בשליטה. שום דבר לא רנדומלי פה.

אלא שכמעט הכול רנדומלי. אין לי שליטה או השפעה על סיני גרגרן עם חיבה למאכלים אקזוטיים, אין לי שליטה על מקבלי ההחלטות שיכולים להפוך את המשרה שלי למיותרת בהבל ישיבת זום באנגלית, אין לי שליטה על שליחי וולט פוחזים ונהגים פרועים, ועוד אלף ואחד גורמים שיכולים לטלטל את קליפת אגוז קיומי בעוצמות של טייפון. 

הכמעטים הם תזכורות לא נעימות לאשליית היציבות של הקיום היומיומי שלי. קל להדחיק אותם ולהמשיך הלאה. אלא שפעם בכמה זמן קורה משהו שחוצה את הסף הבטוח לכאורה הזה, כמו וילון שמוסט וחושף יקום חלופי, מישור מודחק שרוב הזמן עדיף וקל להתעלם מקיומו. רק שלפעמים הוא נוקש על חלוני ומצהיר על נוכחותו, מזכיר לי שהיסודות ליציבות ולביטחון לא מוצקים כמו שחשבתי. הפעם זו היתה רק תזכורת ידידותית, בבחינת "היה נכון". מי יודע מה יהיה בפעם הבאה.

על מערכות יחסים מתעתעות וספרים מרגיזים במיוחד

הספרים הכי גרועים, אולי כמו כל מערכת יחסים, הם אלה שמתעתעים בי ומושכים אותי עד נקודת האמצע ולפעמים מעבר לה, ורק אז אני מבין שצריך להימלט, כלומר להוציא את הסימניה ולהחזיר למדף. ספרים גרועים באמת? זו לא בעיה. אחרי כמה עמודים אני יודע איפה אני עומד. אם מדובר בספר טיסה, אוסף קלישאות, כתיבה גרועה או כל בזבוז נייר ודיו אחר. ויש גם ספרים טובים שאחרי כמה עמודים ברור שזה לא הם, זה אני. לא מתאים כרגע. אולי בעוד חודש ואולי אף פעם.

אבל המתעתעים יכולים לעורר בי זעם של ממש. בשבוע שעבר הגעתי אל נקודת האמצע של "אל תיתן לי ללכת" של קזואו אישיגורו, ולא יכולתי עוד. ישבתי על הספה מול הספר, הבטתי בו והיה לי ברור שזה נגמר, אבל לא הצלחתי להבין למה. 

אני יודע למה התחלתי לקרוא אותו, ולמה השקעתי מאמץ בלנסות ולהמשיך עד העמוד האחרון. אישיגורו הוא סופר ידוע ונחשב, מישהו שכאדם קורא ברור לי שאני צריך להגיע אליו מתישהו. על הספר המסוים הזה שמעתי לא מעט והוא ספק משתייך ספק מתכתב עם ספרות מדע בדיוני, ז'אנר שאני אוהב מאוד. בקיצור, יש כאן עניין של דעה קדומה, גאווה וציפיות גבוהות.

אז איך הספר? לא רע. טוב אפילו. הוא כתוב מצוין, מתאר זכרונות של נערה בריטית מלימודיה בפנימייה, כשברור מהרגע הראשון שמשהו כאן אינו כשורה. אווירת איום שהולכת ומתחזקת. הכול טוב ויפה, באמת, וגם משעמם רצח. לא התחשק לי לקרוא, וזו אולי מילת המפתח – חשק. התמונה שעולה בראשי היא של מסיבה שתוכננה בקפדנות. היא מתרחשת בחלל מרהיב ומעוצב למשעי, כולם לבושים בטוב טעם והקפדה, האוכל אלגנטי ומעולה, ואין שום סיכוי שכל היופי הזה יופר במשהו מרגש או מפתיע. המוזיקה לא תהיה רועשת ואף אחד לא ירקוד, לא יהיו סמים חלילה, עקומת הליבידו תישאר שטוחה. חשק, יצר, יציאה מהקווים? לא בבית ספרנו הבריטי המוקפד. 

אישיגורו לוקח נושא עם פוטנציאל – ומכאן מתחילים ספוילרים מינוריים למחצה – ומטפל בו במכובדות נוגה. הגיבורים של הספר הם שיבוטים, שכל מטרתם בחיים היא לספק תרומות איברים לבני אדם עד התרומה שתהרוג אותם. הם גדלים בפנימיה ומגיל צעיר מודעים לגורל שמצפה להם. הרעיון הזה מתפוצץ מפוטנציאל – אלגוריה על הקיום האנושי בכלל, מרד נואש וחסר סיכוי אל מול הגורל שמצפה לכולנו, זעם, אבל, השלמה. ומה יעשו גיבורינו? ימרדו ויצטרפו למחתרת השיבוטים? יימלטו וינסו לשלוט בגורלם? יבחרו בחיים הדוניסטיים פרועים כדי להשחית את גופם, בצעד של מרד נואש כנגד בני האדם שמגדלים אותם כמשאב מתכלה, כמו עדר? 

לא. הגיבורים שלנו ישתו תה ויעלו זכרונות מימי ילדותם, בהם שזורים באיפוק מכובד תהיות על יחסים, מין, גורל וכל הג'אז הזה. וזהו. הם לא יעשו שום דבר קיצוני, לא יביעו רגשות עזים מדי, לא יפרצו אף גבול או סכר. התחושה היא שכל זה לא הולם סופר מכובד שנושא את עיניו אל רשימות פרסים יוקרתיות. כדי לוודא שאני לא משמיץ לחינם, ושבחצי השני של הספר לא מתפוצץ פתאום מרד משובטים עקוב מדם או משהו, חיפשתי ברשת ומצאתי תיאור מלא של הספר עד סופו, שבו – ספוילר אם לא הרסתי לכם עדיין את החשק לקרוא – אכן לא קורה דבר. מתוך שלושה גיבורים שניים תורמים איברים ומתים, והמספרת מסיימת את הספר כשהיא מקבלת בהכנעה את גורלה. שזה טוב ויפה, ואמירה מכובדת ועצובה על קיומנו, אבל מעניין כמו צבע מאיכות משובחת שמתייבש על קיר של דירת יוקרה. 

אני מניח שיש אנשים שאוהבים את הז'אנר הזה. אולי החיים שלהם מלאים ועשירים משלי וספרים כאלה הם איזון אינטלקטואלי מוצלח, ואולי ארומת האיכות שעולה מבין הדפים עושה להם את זה. אבל לי אין כוח לאישיגורואים. אני רוצה ספר שיגרום לי להרגיש – לא הדים קלושים של רגש עטוף בשכלתנות, אלא בעיטה בבטן, צריבה בלב. בלי מעצורים, ואם אפשר גם בלי תה.

האבא הכי טוב ואלים בעולם

סימני האלימות עוד ניכרו על פרצופו של האוסטרלי. הוא ישב מול המיקרופונים והעיתונאים, מחייך ומרוצה למרות האגרופים שספג קודם לכן, והיתה לו סיבה טובה – הוא ניצח. וכן, הבחור השני נראה הרבה יותר גרוע. לאוסטרלי קוראים רוברט וויטאקר, איש אמנויות לחימה משולבות ואחד מבכירי הלוחמים בליגת ה-UFC, וכשעה לפני כן הוא פירק את הצורה ליריב שלו בזירה. החלק השני של הטקס, עכשיו מול העיתונאים היה ברור וצפוי. אבל לוויטאקר היו תוכניות אחרות.

העיתונאים היו מוכנים, והשאלה המתבקשת עלתה מייד: האם הוא מתכונן להילחם על תואר האליפות בקטגוריית המשקל שלו, אותו הפסיד בשנה שעברה? הניצחון באותו ערב היה השני ברציפות מאז אותו הפסד, וברור היה שהבמה מוכנה לקריאת תיגר על האלוף החדש, כולל תאוות נקם, הבטחות לתוצאה שונה, ומדממת, איומים ושאר ניפוחי חזה מצ'ואיסטים. אבל וויטאקר חייך והודיע שהוא הבטיח לילדים לבלות איתם את חג המולד, ושבינואר עומד להיוולד ילדו הרביעי ואין לו שום כוונה לחשוב על קרבות לפני כל זה. 

וויטאקר מימין, בועט לראש

העיתונאים לא קיבלו את זה טוב. בסדר, ינואר – האם תילחם במרץ או אפריל? וויטאקר הסביר בסבלנות שכשילדיו הקודמים הגיחו לעולם הוא היה טרוד מדי בקריירה ובמחשבות על היריבים הבאים, ועכשיו אין לו כוונה להחמיץ את הרגע. חג המולד, התינוק החדש, ואחר כך נראה. קודם ילדים, הקריירה והאנשים שמחכים לחטוף ממנו מכות לא יברחו לשום מקום. 

תנועת מי טו מתמקדת בגבריות רעילה ובנשים שנפלו לה קרבן, וזה מעולה. אבל גם גברים נפגעים מהסדר העולמי הישן. למעט מקום העבודה הנוכחי שלי, תמיד הרגשתי לא בנוח לצאת מוקדם יותר בימים בהם הילדים אצלי, ובאופן כללי להציב את הילדים לפני הקריירה. אצל הנשים שעבדו איתי, מנגד, זה נתפס כטבעי לגמרי. כשקולגה ב"ידיעות אחרונות" רצתה לסרב לטיסת עבודה שהוצעה לה, המליצו לה לתרץ את זה בחוסר רצון להתרחק מילדיה הקטנים. היא סירבה בתוקף בטענה שאף גבר לא היה משתמש בתירוץ הזה. זה היה נכון אז, ועדיין נכון היום. האידיאל הגברי השולט עדיין דוחק את הילדים לעדיפות השנייה, ולוכד גברים בסד של ציפיות להעדפת הקריירה והדחקת הרגשות.  

אבל וויטאקר, איש שחי בעולם שכולו ביטוי פיזי לאידיאלים הגבריים של פעם, מסרב לשחק את המשחק. העובדה שהוא מעולה במה שהוא עושה, ושהדברים נאמרו אחרי ניצחון מרשים ומובהק, רק הוסיפה להם תוקף. אף אחד לא יכול לטעון שמדובר בתירוץ, התחמקות, ניסיון להתאים את המציאות לנסיבות לא נעימות. וויטאקר נמצא בעמדת זינוק, ברור לכולם שהוא הבא בתור לקרוא תיגר ולנסות להשיג את התואר הנכסף. ולמרות זאת הוא מצהיר בבירור שלמרות ההצלחה והפוטנציאל, הילדים נמצאים בראש סדר העדיפויות שלו. 

כשגבר מצליח מכריז מעמדה כזו שהוא קודם כל אבא ורק אחר כך איש קריירה, זה עושה טוב לכולם, גברים ונשים כאחד. כשמוסיפים לכל זה את העובדה שבתחילת השנה הוא ביטל קרב גדול וחשוב כדי לתרום מח עצם לבתו החולה, קשה שלא להתאהב בו. וזה עוד לפני שרואים כמה יפה ואלגנטי הוא בועט לאנשים בראש. 

שר החינוך נטש את הבניין

"אני לא רואה כלום, הכול חשוך. רואים אותי?" ישבתי עם תומר במרפסת ואכלנו צהריים ביחד, בזמן שהמורה לאזרחות ניסתה לפצח ללא הצלחה את תעלומת הגדרות הזום. התלמידים ניסו לעזור לה, "תיכנסי לסטינגס ותפעילי את המצלמה."היא ניסתה. "איפה המצלמה פה? רואים אותי?"

זו היתה מטאפורה יפה שהלמה שיעור אזרחות בישראל 2020, זו היתה דוגמה לאזלת היד הכללית, ולהזנחה הספציפית של הילדים שלי בכל מה שקשור למערכת החינוך. אין לי טענות למורה, אני מניח שאף אחד לא העביר לה קורס מזורז בתפעול הזום. היא עושה כמיטב יכולתה, מנסה לשחות במים הקרים והעמוקים אליהם הושלכה על ידי המערכת. "יהיה מבחן," היא הודיעה לתלמידים, וכשכמה קולות מתבגרים נהמו עליה שמה פתאום מבחן, ואיך זה יקרה, היא ענתה בכנות "לא יודעת, נחשוב על משהו." כנראה שאף אחד לא טרח לחשוב עד עכשיו. 

תומר והחברים שלו מגיעים ממרכז תל אביב, על כל המשתמע מכך. הם והמורים שלהם נהנים ממעמד סוציו-אקונומי סביר ומעלה, ואוריינות טכנולוגית מעל הממוצע, וגם הם מתחרפנים. אין לי מושג מה אמורים לעשות אנשים בלי מספיק מחשבים, בלי מספיק מקום בבית, בלי כלים בסיסיים להתמודד עם התקופה הזו. 

ואני חושד שגם למשרד החינוך אין. שבמרץ או אפריל לא היה שם אף אחד שחילק אנשים לצוותים ושלח אותם להכין שיעורי בית: לבדוק את כל החלופות, לא רק את זום. לבחון מה עובד טוב יותר בחיבור אינטרנט איטי, להכין תוכנית למשימות ביתיות למי שמתקשה ללמוד מרחוק או חסר את התשתיות הבסיסיות, לעבוד עם משרד הבריאות על הנחיות ללימוד בקבוצות בחוץ, ועוד כל מיני דברים בסיסיים לגמרי בעולם הדמיוני שבו קיים משרד חינוך מתפקד. זה מה שאני הייתי עושה לו הייתי מנהל פרויקטים ומישהו היה מבקש ממני להכין תוכנית ללימוד בימי קורונה, בזמן סגר, ביציאה ממנו. אבל מישהו צריך לבקש, לרצות.

צייצן שאני עוקב אחריו צייץ בטוויטר שהוא ואשתו החליטו לראות סרט בערב, ולכן נכנסו מראש ל-VOD כדי לבדוק מה יש, ובכך השקיעו יותר מחשבה ותכנון משהשקיע משרד החינוך ביציאה מהסגר. זה מצחיק, אבל את המחיר משלמים הילדים שלי, שמתחרפנים משיטת הלימוד הלא יעילה הזו, וסובלים מהריחוק החברתי והיעדר המפגשים פנים אל פנים, כי להתפלל בחוץ מותר, ולרוץ בקבוצה גם, אבל לשבת עם כמה תלמידים ומורה על הדשא אסור, או לפחות היה עד לפני רגע. והאטימות הזו מעוררת בי זעם, זה עוד פן אחד בהתנהלות של הנהגה שכולה אין אונות ואדישות, שעושה לילדים שלי נזק, מי יודע לאיזה טווח. 

יש חוזה ברור בין משרדי הממשלה השונים ובין נבחרי העם להמונים שבחרו בהם. הוא מופר שוב ושוב בתקופה האיומה הזו, ובמקרה של משרד החינוך זה מכעיס במיוחד כי לכאורה הפוליטיקה לא היתה אמורה להזדחל פנימה במקרה הזה, אפשר היה לחשוב על פתרונות מקצועיים מבוססי נתונים בלי לעצבן אף מגזר. ולא ללכת על דוקטרינת "גבעת חלפון" של בואו נעשה בדיוק מה שעשינו בפעם הקודמת, כי למה לא. יש המון פתרונות יצירתיים למצב הנוכחי, מישהו אי שם במנגנון המסואב מעל למורה האומללה לאזרחות צריך להתחיל לחשוב על כאלה. עדיף לפני הסגר השלישי. 

כרגע התחושה שלי היא של נטישה. המורה והתלמיד יושבים משני צידי הזום לבד. מי שאמור לספק להם תמיכה ותשתית נמלט מזמן, הזום פתוח כדי לסמן וי, כדי שכשיצוצו השאלות אפשר יהיה לטעון שהנה, התקיימו לימודים. בכל מה שקשור למנהיגות, חשיבה יצירתית והתמודדות, הציון של המערכת הוא נכשל.

משחק המחשב שגרם לי להבין את ביבי

אחרי שהצהרתי קבל עצמי והעולם שזו העת לאסקפיזם, פניתי מיד לשני אפיקי בידור שאינם שייכים לז'אנר: "הדבר" של קאמי, ומשחק מחשב בשם "פרוסטפאנק". מה לקלאסיקה גבוהת מצח ולמשחק דיגיטלי? לא מעט, מתברר.

"הדבר" פורסם ב-1947, בעידן אחר לגמרי לכאורה, אבל מבהיל עד כמה הוא רלוונטי לשכונה שלי בימי קורונה. מגיפת דבר תוקפת את העיר אוראן שבאלג'יריה (הצרפתית אז), ומכאן הדברים תופסים מסלול מוכר נוסח 2020. סגר מוטל על העיר. התושבים בטוחים בהתחלה שכל זה יחלוף והכול יחזור לקדמותו. זה לא קורה, מן הסתם. ומה אז? יש מי שמגיב בייאוש, אחרים בהדוניזם, קניות ונהנתנות. סגרים דיפרנציאליים על שכונות מסוימות שמעוררים זעם ומחאה חברתית, שלטון כושל שחותר לשקט תעשייתי ושליטה בתקשורת, ומחלה שאולי פוגעת בעשירים ועניים גם יחד, אבל ברגע שמתחיל מחסור במצרכים, וכשמבינים שהצפיפות תורמת להדבקה, חוזרת ועולה האמת האוניברסלית והעל-זמנית – עדיף להיות עשיר. אבל ממש. 

ויש את מי שנרתמים למאבק במגיפה, שמנסים לתמרן בין החידלון השלטוני, הזעם הציבורי ואמונות תפלות מכאן ואדיקות נוצרית משם. זו הרואיות גברית נטו – ב-1947 אף אחד לא שמע על מבחן בקדל ונשים נשארו במטבח – אבל פרט לכך, הכול רלוונטי להבהיל. אייפון ואינטרנט זה נחמד, אבל בני אדם הם חיה עקבית, כנראה.

האופי האנושי לא משתנה גם בעתיד, לפחות לפי "פרוסטפאנק", משחק עתידני של ניהול עיר, עם טוויסט קטן: כדור הארץ קפא, והשחקן מנהל עיר שהיא בעצם מושבה שאמורה לשרוד במזג אוויר שמתחיל במינוס 30 מעלות ביום נאה. מעבר למכניזם הבסיסי של משחק כזה – איסוף משאבים כמו פחם, מתכת, עץ ומזון – המטרה המרכזית היא לשמור על איזון בין שני מדדים – תקווה, וחוסר שביעות רצון. אלה מושפעים לא רק מרעב או קור, אלא מכל החלטה שהשחקן מקבל. לדוגמה: בתחילת המשחק צריך להחליט מה עושים עם הילדים. אפשר לשלוח אותם לעבוד, מה שיעצבן את הציבור אבל יוסיף ידיים עמלות. ואפשר להקים להם בית מחסה, מה שישמח את ההורים אבל עלול לגרום למחסור במשאבים בעתיד. וזה רק קצה הקרחון – בהמשך צריך לקבל שלל החלטות שלכל אחת מהן תג מחיר, ואם מד חוסר שביעות הרצון יגיע לקו האדום, הפסדת. 

בתחילת המשחק רציתי לעשות רק טוב, ולבחור בפתרונות ההומאניים ביותר. אבל ככל שהזמן עבר מצאתי את עצמי הופך קהה יותר ויותר לסבלם של חבורת הנודניקים שניהלתי. ככל שהאוכלוסייה בעיר גדלה, וככל שהמשחק מתקדם, השתנה הלך הרוח שלי מרצון להיות שליט נאור וקשוב, למבט אטום על התמונה הגדולה. המושבה צריכה לשרוד, ואם זה מצריך עבודה במשמרות של 24 שעות, וכמה אנשים שיקפאו למוות פה ושם, מה לעשות. טובת הכלל קודמת, ובשלב מסוים הופכת למושג מופשט לגמרי. העיר הופכת מכלי שנועד לספק מחסה לבני אדם, למטרה בפני עצמה. והאנשים שבה? ברגים במכונה. 

לקראת סוף המשחק חשבתי שזו סימולציה מעולה לאיך זה מרגיש להיות ביבי, או כל שליט שמחזיק בכוח יותר מדי זמן. הפרטים מיטשטשים, בני אדם הופכים לסטטיסטיקה, ומה שמשנה זו שורה תחתונה כללית, הצלחה במשימה שאולי פעם היתה לעשות טוב, אבל היום היא הישרדות בלבד. ובני האדם? גם אצל קאמי, גם בפיקסלים על מסך המחשב וגם בישראל האדומה מקורונה, בני האדם לא משתנים.  

הגינה הכי מוצלחת בתל אביב

בגינה הכי מוצלחת בתל אביב, במדשאות יש גבעות קטנות במקום משטח ישר שמבוגר יכול ללכת עליו. קימורי האדמה הירוקים מזמינים ילדים לרוץ, לטפס, ליפול בלי להיפגע. בגינה הכי מוצלחת בתל אביב יושבים אנשים עם מסכות בכל מיני מצבים ומסתכלים על הילדים שלהם משחקים. אמא עם מסכה תלויה ברישול על המרפק, אבא עם מסכה בהיכון על הסנטר, הורים צועדים בין שאר באי הגינה כשמסיכה מכסה את כל החלק התחתון של הפרצוף כמו שצריך, אולי מטעמי בריאות ואולי זה הנימוס החדש.

בגינה הכי מוצלחת בתל אביב יש מגלשות שגם אליהן צריך לטפס על גבעה מלאכותית, וצמד ארגזי חול שבאחד מהם יש מתקן דמוי שוקת שאפשר להפעיל בו זרם מים ולייצר את השילוב המופלא שכל הורה אוהב – חול ומים. ילד שלא מזמן למד ללכת מדשדש בבוץ בנעליים מפונפנות מעור שרק הורה תל אביבי מז'אנר מסוים ישקיע בהן כל כך הרבה כסף, ואבא שלו רודף אחריו, למרות שהנזק כבר נעשה וספק אם הנעליים ישרדו. ילד גדול יותר מנסה לסלק את הפולש הקטן ומשפריץ עליו מים. ניסיון התערבות של האם מזכה אותה במקלחת של מי בוץ. ככה זה כשנכנסים לסכסוכים על טריטוריה במזרח התיכון. בדרך חזרה על האופניים בת התשע אומרת שהיא מרגישה כאילו היא חוזרת מהים. 

סמוך לגינה הכי מוצלחת בתל אביב ניצבת מאפייה קטנה שמוכרת קפה, אבל יש לשלם ואז להתרחק מהכניסה ולהמתין שהמוכר יגיש בגניבה את המשקה האסור. במקומות אחרים תקבלו את הקפה מייד, אבל בשקית נייר, משל קניתם אלכוהול בתקופת היובש בארצות הברית. מדוע קרואסון שקדים בראש מורם וקפה בהיחבא? אולי בקבינט הקורונה יודעים. אחרי שרכשתם את הקפה תוכלו לשוב לגינה הכי מוצלחת בתל אביב ולהחליט איך ומתי לעטות את המסיכה. בדרך תחלפו על פני חנויות סגורות, אבל נטולות שלטי "להשכרה", בינתיים. 

הילדים בגינה הכי מוצלחת בתל אביב מרוצים. הם מנצנצים מחול מעורבב בזיעה, כי חם באוקטובר 2020. נדמה שהקורונה ומשבר האקלים מסתדרים יפה זו עם זה. הילדים מסתכלים על רב הקומות הענק שליד הגינה הכי מוצלחת בתל אביב. מעלית שקופה מפלחת אותו והם מנסים לנחש מי בדיוק עלה בה עכשיו, איש או אישה, וכמה קומות יש במגדל הגבוה גבוה הזה. אני תוהה אם האנשים במגדל מושפעים מהמשבר הכלכלי שעוד יגיע. בדרך חזרה מהגינה הכי מוצלחת בתל אביב אני דן עם בת תשע על עטיית מסיכה תוך כדי רכיבה על אופניים, ונהנה מכבישים כמעט ריקים.

עוד נשוב לגינה הזאת – היא בטווח קילומטר מהבית, בערך. ואולי בהמשך יהיה חם פחות ובריא יותר, ואקנה קפה בגלוי ואלגום ממנו בנחת, בלי הכאב המטריד של החרדה בחלק התחתון של הבטן. כן, ברור שנחזור, זו הגינה הכי מוצלחת בתל אביב, בפער. 

המגיפה שהחזירה אותי לאייטיז

הייאוש המזדחל החזיר אותי השבוע אחורה לאייטיז, העשור המעצב של חיי בעל כורחי. לא חיבבתי את שנות השמונים בזמן אמת. המוזיקה מנופחת הכתפיים והבלוריות, סרטי הפעולה של עידן רייגן, כל אלה לא דיברו אל הסנוב הפנימי שבי. הבטתי לאחור בערגה על שנות השישים והשבעים, וקיוויתי לעתיד טוב יותר. 

והוא הגיע. עם שנות התשעים ומהפכת הגראנג'. ומשם הכול הלך והשתפר עד שלא, והנה אנחנו כאן, עם אפוקליפסה בחצי כוח, בלי זומבים ברחובות, בלי ערימות של גוויות נוסח המגיפה השחורה, בלי מפציצים גרמניים רוקדים בליץ בשמי לונדון. יושבים בבית, מזמינים וולט ורואים נטפליקס עם דיכאון קטן בלב. 

במסגרת הצמצום הכללי גיליתי שקשה לי להאזין למוזיקה חדשה, לנהל מערכת יחסים עם סדרות חדשות, לקרוא ספרים מאתגרים מדי. נמשכתי למוכר ולמנחם, ובהתחלה היו אלה ספרים שכבר קראתי וסדרות המשך, אחר כך סרטים משנות האלפיים, ואלבומים ופלייליסטים מפעם. והנה השבוע, דקה אחרי הסגר השני שמרגיש כמו סרט המשך גרוע – האייטיז. 

חזרתי בנטפליקס ל"החבר'ה הטובים", וראיתי לראשונה את "המרדף אחרי אוקטובר האדום". שניהם סרטים שיצאו ב-1990, אבל כל כולם אייטיז. כיף, סמים ואלימות לא מתנצלת. הם בוהקים בנקיונם מכל מחשבה על פוליטיקלי קורקט, ממוקדים בכאן ובעכשיו, בהדוניזם, בלקחת בכוח את מה שאפשר כי תכף מתים, בלחיות על הקצה. סמים ונשים מחופצנות ב"חבר'ה הטובים", פעלתנות קדחתנית, מצ'ואיזם וחיים לפי תחושת בטן באוקטובר האדום. שני הסרטים הם המהות של העשור ההוא – חיים צמודים ללוע הר הגעש הגרעיני, עם תחושת חירום ובואו ניהנה כמה שיותר, נחטוף כמה שיותר, כי לא ברור מה יהיה מחר. או אם יהיה מחר. 

גרוע מזה היתה הצלילה לפלייליסט אייטיז, הרי כבר בזמן אמת לא סבלתי את המוזיקה המסונטזת ששלטה ברדיו שבחדר ילדותי. העיבודים היו סינתטיים ומנופחים לא פחות מבלוריות השיער והבגדים של המבצעים. הלאה גיטרות וצווחות הרגש המחוספס של פעם, זה עשור לקלידים ואינפוף בריטי קריר, אנחנו לא בעניין של לחשוף את הנשמה, אנחנו בעניין של סמים וכיף. אלא שעכשיו זה פתאום מתאים, כי המגיפה המייאשת הזו, הבריאותית, השלטונית, לא משאירה מקום לשום דבר אחר. אפשר לצאת להפגין כדי להרגיש שעשיתי משהו, אבל מה עם שאר שעות היממה? 

חברה נתנה לי לקרוא מאמר על התקווה, ואחד הטיעונים שם הוא שהתקווה בצורתה הטהורה ביותר היא לא פעולה, אלא מעין אמונה בכך שדברים ישתנו לטובה בלי קשר למה שתעשה. האייטיז היה עשור כזה, של תקווה לנוכח שעון יום הדין המתקתק, הערצת ההדוניזם והנהנתנות החומרית אל מול החידלון הקרב ובא. כנראה שהמצב היום כל כך רע עד שרוח העשור ההוא מרחפת שוב מעל, ונציגיו התרבותיים הם אלה שמושיטים יד מנחמת ועוזרים להעביר עוד יום.  

הזכות להפגין ולסתום את הפה

לפני שנים השתתפתי בכתבה ב"ידיעות אחרונות" שעסקה במשחקי מחשב. כתבתי טור קצר, ששולב בכתבה שלא ראיתי לפני הפרסום. התוצאה: השם שלי הופיע בקרדיט, כשאני חתום למעשה על טקסט אנכרוניסטי שלא כתבתי ולא אהבתי את רובו, המלין על הקשר בין משחקים לאלימות פיזית. כאילו שמישהו זקוק לעידוד כדי להיות טיפש ולחלק כאפות. התקבלו לא מעט תגובות זועמות, ועם אחד המגיבים יצרתי קשר כדי להבין למה הוא כל כך נעלב. לא פגעת בי, הוא אמר, פגעת בקהילה!

השבוע נזכרתי באירוע הזה כשנתקלתי בכמה נציגים מטעם עצמם של קהילה אחרת. בטוויטר התעורר ויכוח על "הפגנות בימי הסגר – כן או לא", ואני טעיתי טעות פטאלית. טבלתי אצבעי בקלחת והבעתי דעה. מסופקתני אם קיים בעולם אדם יחיד ומיוחד שנכנס לוויכוח ברשת חברתית כשהוא אוחז בעמדה אחת, ויוצא ממנו מואר ומחזיק בעמדה הפוכה. אבל טעויות קורות, בעיקר כשאתה מתעצבן. ומה שהכעיס אותי היה הדה-לגיטימציה: אל מול טענות שכדאי להשעות את ההפגנות עכשיו, בזמן הסגר, או למצוא להן פורמט אחר, קפצו אנשים מהצד השני והאשימו את יריביהם בהתרפסות ובגידה במחנה. כלומר לא ויכוח לגופו של עניין, אלא סתימת פיות. 

אם יש משהו שאני מתעב בביביזם זה הוויתור המוחלט על מחשבה עצמאית, ניואנסים, מורכבות. יש רק עמדה אחת, בשירות המנהיג הדגול, וכל מי שאינו מיישר קו – בוגד. באים אנשי שמאל ועושים בדיוק אותו דבר, מציגים עמדה אחת מקודשת, ומגנים כל מי שמעז להביע עמדה אחרת. כשכתבתי שמתבצעת סתימת פיות למי שחושב אחרת, הותקפתי גם. בין היתר הואשמתי בביקורת שלילית שמשרתת את השלטון. איפה הגיליוטינה כשצריך אותה.

לא קשה לזהות את הטיפוסים האלה משני צידי המתרס. הם דרמטים ופומפוזים – הדמוקרטיה תקרוס עכשיו ומייד אם לא נצא להפגין, השמאל ימסור את המדינה לערבים אם ינצח בבחירות. זה להיות או לחדול, ורק חבל שאין בעברית קאפס בהקלדה, כדי להוסיף קצת נופך. זה לא ממש חדש. אני זוכר חברים של ההורים שלי מודיעים בשיחת סלון שיעזבו את המדינה אם שרון אי פעם יהיה ראש ממשלה. עד כמה שאני יודע לא רק שהם לא היגרו, הם אפילו לא עברו דירה. אין תהליכים, אין סימני שאלה, אין שלבים. יש השוואות למשטרים אפלים וסימני קריאה בלבד. ואני, אין לי כוח לסימני קריאה. 

אני חושד שחלק מהאנשים האלה מאוהבים בהפגנות. לא כאמצעי שנועד להוביל לעתיד טוב יותר, אלא כמטרה בפני עצמה. ההפגנות הן משהו אקטיבי ודרמטי – יוצאים מהבית, אולי מתעמתים עם שוטרים, עושים מעשה. הן זריקת אדרנלין ותקווה כאן ועכשיו. גם אני הרגשתי ככה כשנסעתי להפגין בירושלים, או בגשרים, ואני חושב שההפגנות חשובות וצודקות. יחד עם זאת, אפשר לעצור ולחשוב אם בזמן סגר הן משרתות את המטרה, ולא משמשות תחמושת לביביסטים. אם לא יהיה משמעותי ואפקטיבי יותר לארגן המוני הפגנות בכל רחבי הארץ לפי ההנחיות, או כל פתרון אחר שלא ייצר את התמונות שהשליט ואנשיו רוצים לראות בטלוויזיה. במילים אחרות להתמקד במחאה, לא בביטוי אחד מסוים שלה.

אני נרתע מהאנשים שיודעים שהם צודקים וכולם טועים, ועושים דה-לגיטימציה לכל מי שמעז להתנגד. זה ירוד ופחדני כשזה מגיע מימין, וירוד לא פחות כשזה מגיע משמאל. יכול להיות שאני טועה לגבי ההפגנות, אני באמת לא יודע. אבל כשמספרים לי שבגלל העמדה שלי מחר יהיו טנקים ברחובות, אני נתקף פקפוק וגרדת, וכשמנסים לסתום לי את הפה ומעלים את הווליום, אני מאבד אמון וחשק לדיאלוג. ממילא מדובר באנשים של מונולוג. הם יסתדרו מצוין גם בלעדי.

מה אני באמת רוצה מהשנה החדשה

אחד מהקורסים האהובים עלי באוניברסיטה היה על ספרות מדע בדיוני, לא מעט בזכות המרצה שהיתה מעולה, ושהיה לי קראש קטן עליה. בשיעור הראשון היא נתנה לנו לקרוא חלק מסיפור קצר. את הסיום, אמרה, תקבלו בשיעור הבא.

הסיפור מתחיל באדם שמגיע לביתו של טיפוס מפוקפק שמציע עיסקה מפתה: תמורת תשלום נאה הוא יזריק לגיבור חומר שישלח אותו חזרה לחלק הכי מאושר בחייו. זה מסוכן, הוא מזהיר, ויש תופעות לוואי ותוצאות הרות אסון פוטנציאליות, כמו בכל סם, וגרוע מזה – לחוות את האושר שהיה בעבר עלול לגרום לדיכאון כבד אחר כך, בהווה. והגיבור מתלבט. הוא ממשיך את חייו בחברת אשתו וילדיו, לאחר זמן מה פורצת שריפה בבית, הביטוח מייצר בעיות וכך גם הילדים. החיים עצמם.

ואז, בחלק השני, הוא מתעורר. הוא לקח את הסם, ועכשיו הוא יוצא מהטריפ, וחוזר אל חייו בעולם פוסט אפוקליפטי אפור ומדכא. בני האדם חיים מתחת לקרקע במחילות מעופשות ומטונפות, צדים עכברושים למאכל, ושורדים בקושי. הדילר-מכשף שלח אותו לתקופה המאושרת ביותר בחייו, אל הבורגנות המשעממת ונטולת הסכנות שלפני הקריסה.

כך שעם תחילת השנה – עברית, לועזית, הסמליות עובדת בכל שפה – אני מאחל לעצמי ולכולם שעמום קיומי מבורך. אני רוצה לחזור ולהתכסות באשליה המתוקה של יציבות, של חיים בעלי יסודות מוצקים שמאפשרים לתכנן שבועות וחודשים קדימה. בזמן אמת תמיד חשדתי, הרי בכל רגע החייזרים יכולים לפלוש, מלחמה עלולה לפרוץ, נשיא ג'ינג'י מטורף יכול ללחוץ על הכפתור האדום. אבל בחוץ התנועה זרמה וקשה היה להתכחש לכוח העצום, הבלתי ניתן לעצירה לכאורה, של השגרה.

אני מאחל לילדים שלי שיחזרו ליום יום של בית הספר, שיוכלו לתכנן את המחנה הבא של הצופים, את הטיול לחו"ל אחרי הצבא, לקטר על חוגים, לקבוע מפגש עם חברים בלי לחשוב פעמיים ובלי לזכור לקחת מסיכה.

כמו דמות במטריקס אני רוצה את הגלולה הכחולה שלי. אני רוצה לחזור ליציב ולמסודר, לצפוי ולשגרתי, לכל מה שעורר בי פעם בכמה זמן אי שקט ורצון לשנות, לזוז, ללכת למקום אחר. תנו לי את מנת השעמום שלי ישר לווריד, לפחות עד המגיפה הבאה.

%d בלוגרים אהבו את זה: