Archive by Author | noamres

לערבב יותר מדי ולסמן גבולות

תחושת חוסר המנוחה בואכה חרדה רק גברה. לבסוף קמתי אומלל, צעדתי בהיסוס והקאתי את נשמתי. ואז היה טוב יותר. 

בסך הכול הגזמתי קצת בלילה שלפני. ערבבתי אופוריה, חוסר זהירות ושמחת חיים. ערבובים לא עושים לי טוב. בדיעבד לא קרה כלום. הרגשתי רע, הקאתי, ואחרי יום יומיים חזרתי לכושר אולימפי כרגיל. הסבל היה ברובו פסיכולוגי: תחושת אבדן שליטה, חשש שהגזמתי ממש ומה יקרה אם, מיקס של פרנויה והיפוכונדרייה. אנשים שסיפרתי להם המהמו בידענות, גם הם עברו את זה. 

אחרי שתם ונשלם הבנתי שחוויתי אירוע חשוב, שרטוט גבולות וכללים של טריטוריה. טוב להכיר אותם, טוב לדעת מה קורה ואיך מתנהלים אם הזדמנת לשם. יש לי חברה טובה שסיפרה על השיחות שלה עם הילדים על אלכוהול. זה מתחיל ב"אל תשתו", וממשיך ב"אבל אם כן, אז ככה". היא יודעת ממקור ראשון שחדרי מיון ילדים מארחים לא מעט בני 13-14 עם הרעלת אלכוהול, ובסופו של דבר לומר לילד "אל תעשה" רק מוסיף ארומה נחשקת לחוויה. הנה משהו שאסור, איזה יופי.

לא בבית שבו גדלתי. כולנו היינו חנונים. האחים הקטנים שלי נהגו לקום ולנטוש את הסלון והטלוויזיה כשעל המסך הופיע הסימון שפירושו "לא לילדים". לא עישנתי, לא שתיתי, לא שיחקתי סנוקר. שלב הנסיונות והבדיקות הגיע מאוחר הרבה יותר. לא היו שיחות על הנושא, אלא הגדרות וכללים ברורים שאין לערער עליהם. אני לא מתלונן, זו היתה רוח הזמן, ובמקרה שלנו זה עבד. 

זה לא יעבוד על אף אחד אחר. כשדיברתי עם הילדים שלי על אלכוהול וסמים השתדלתי לא להיות פוריטני או פסקני. יש דברים שעדיף לא לעשות בכלל, יש דברים שעדיף לא לעשות בגיל מסוים. אבל החלק החשוב של השיחה מתחיל ב"אם אתם בכל זאת". כי "לא" מוחלט זה נחמד אבל חמש דקות אחרי אני כבר לא שם, והחברים שלהם כן. אז לאט. לא לערבב. על בטן מלאה ועם חברים טובים שאפשר לסמוך עליהם. ועוד יותר לאט. כי הלהיט הקלאסי "היי, זה לא עושה לי כלום, יאללה עוד" מתנגן ברקע כמעט תמיד. 

גם בגילי המאוחר, מתברר. שאננות וטיפשות הן תופעה כרונית. קצת בגרות, חברה טובה ואוהבת שעזרה ממש והרבה מים והכול עובר בסוף. בפעם הבאה שאגיע לאזור המפורז, כבר אזהה אותו ואדע מה צפוי ומה נהוג. ובסופו של דבר, איך אבין איפה אני חי אם לא אדע היכן משורטט הגבול.

ניסן שור נגד שבט "קהילה" או כשטרול מעליב את הבן שלי

היה ברור שהפוסט שתומר חלק בווטסאפ המשפחתי הטריד אותו. ניסן שור, בעל טור ב"הארץ", פרסם בפייסבוק פוסט שנכנס בשבט שלו, שבט "קהילה" של תנועת הצופים. קראתי והתעצבנתי רצח על הפוץ המתנשא שהעליב את הילד שלי. 

שור ישב עם חבר בגינת מאיר וצפה בפעילות של הצופים. הוא מציין – כי חשוב לו להבהיר – שהוא עצמו מעולם לא היה בתנועת נוער, ואין לו מושג מה בדיוק הם עושים. אחרי שהרחיק את עצמו ממשהו כל כך לא נכון מעמדית, הוא עולה להתקפה. הוא מכנה אותם "היטלר יוגנד", כי זה כה שנון ומצחיק ומקורי להשוות לנאצים. הוא מגדיר אותם "מנגנון מוסדר של שטיפת מוח ממסדית" משל עברו חינוך מחדש בכיתתו של מאו דזה דונג. אז מה אם הוא לא טרח לבדוק? העיקר שזה נשמע טוב. ואז הוא מתפייט על כמה ילדים קטנים ששרו שיר גזעני, מסיק מזה על תנועת הצופים לדורותיה, כי למה לא, ומוסיף ביוהרה של מי שהילדים שלו עדיין קטנים, שהוא מעדיף שהבן שלו ייתקע כל היום מול יוטיוב מאשר יגיע לתנועה. 

הבן שלי בצופים כבר שמונה שנים כמעט, ואני יכול להעיד בביטחון יחסי שהוא לא שטוף מוח. או גזען. לא הייתי בתנועת נוער, אני מניח שמסיבות דומות לאלה של שור: זה נראה לי ממסדי, מנוגד לפנטזיה שלי שאני אינדיבידואליסט ומיוחד. אבל הייתי בן 15 אז. התבגרתי. ואני מבין מה השייכות לצופים עושה לתומר. לפני שנה עמדנו מול במה קטנה בפסטיבל רוק, והוא רקד ונענה להפעלות של להקת צוענים קטנה, והסביר לי שבצופים כשמישהו מתחיל מוראל זורמים איתו, גם אם זה טיפשי, כדי לא להשאיר אותו לבד, לא לבייש. הוא הצטרף להפגנות נגד גירוש ילדי עובדים זרים, ובאופן כללי הוא חושב, מטיל ספק, חברותי ואכפתי. ספק אם צפייה של שעות בכל יום ביוטיוב היתה הופכת אותו לכזה.

כל זה לא רלוונטי לשור ולפוסט שלו. יש שם כמה תגובות מכמירות לב של תיכוניסטים צופיפניקים, שמנסים להסביר לו שהוא טועה, כאילו יש חשיבות לטיעונים ועובדות, כאילו מטרת הפוסט היא להתריע על משהו, ולא לרומם את הכותב בקרב קהל היעד המסוים שלו ובעיני עצמו. יש גם תגובה שממליצה לו למחוק את הפוסט. אבל למה שיעשה את זה? עד כה הוא גרף 247 לייקים, 22 שיתופים ובעיקר כ-200 תגובות, כולל אחת נזעמת ומיותרת שלי. זה סופר-פוד לטרול. תגובות אוהדות מהאנשים הנכונים, תגובות זועמות מהאנשים הלא נכונים – כל מה שצריך כדי לחזק ולתחזק דימוי ייחודי ופרובוקטיבי. 

תנועת הצופים היא מטרה קלה. היא לא קולית במונחים תל אביביים. החניכים לובשים מדים, ויש להם דימוי אשכנזי לבן – משהו ששור טורח לציין בפוסט – למרות שבמציאות יש שם אשכנזים, מזרחים, ילדי עובדים זרים ומה לא. אבל המציאות לא חשובה, והאמת שגם שור לא. הוא דוגמה מייצגת לשמאל תל אביב פינת שוקן. אנשים נאורים וליברלים בעיני עצמם, שהם למעשה שמאל על אוטומט, עם הגדרות ברורות של מגזרים שצריך להתייחס אליהם ברגישות, חמלה ומורכבות, לעומת כאלה שניתן לבוז להם או להתעלם מהם, ולהזין באמצעותם איזו פרסונה מדומיינת. 

אני קורא את עיתון "הארץ" ושמח לשלם על מנוי, אבל הוא עמוס בטרולים כאלה. זה גדעון לוי, סייסמוגרף עדין לכל ניואנס סבל פלסטיני, שיצביע לחולדאי כי לא אכפת לו מעניי דרום תל אביב. זה אורי משגב שהסביר בטרחנות אין קץ איך משאל נהגי המוניות שהסיעו אותו בעיר קבע שביבי יפסיד לבוז'י. וזה ניסן שור שבטור האחרון שלו מתפייט על המבוכה שבלהסתובב עם שקית של ASOS. כי זה לא מגניב. שור מסיים את הטור שלו ב"כי להיות נבוך זה להיות בחיים. להיות מביך זה למות קצת מבפנים". זה באמת מנוגד לגמרי לערכים שמנחילים בצופים – לחשוב על הזולת ולוותר על מבוכה לטובת שמחת חיים והתחשבות באחר, כולל חאקי לא אופנתי. אכן, היטלר יוגנד, הבו פוליצר לעיתונאי העשוי ללא חת שרגיש נורא למותגים ומבטי קבוצת השווים שלו, אבל מתבריין בקלילות על ילדים. 

כשנגה היתה קטנה ותמימה היא שאלה אותי למה כל ההיפסטרים דומים אם הם רוצים להיות מיוחדים. ובכן בתי, כי הם רוצים להיות מיוחדים באותה צורה. ולגבי הצופים: שבט קהילה שולט.

שיחות על מוות וסקס

“זה מוזר לראות רשף על מצבה," הוא אמר. הסכמתי איתו. גם לי זה מוזר. כל שנה, בכל טקס. היה לו קשה מול הקבר של אבא שלי. לבד. אין לי מושג איך קרה שבגיל 16 זו הפעם הראשונה שלו. בראש שלי סימנתי וי על סעיף הילדים. הם כבר היו בטקסים. הם יודעים הכול. הלאה.

הם לא. לא בזכותי בכל אופן. וזה לא מדויק שאין לי מושג. חשבתי שאני מוצלח בעניין הזה של הורות. אבל שוב ושוב אני מגלה שכשזה מגיע לשיחות על אודות נושאים רגישים באמת, אני לא. בנושאים המורכבים והרגישים, מסקס ועד מוות, אני בקושי מלטף את פני השטח. 

היה לי קל יותר כשהם היו קטנים. כשנגה בת הארבע שאלה על התמונה בשחור-לבן של סבא שהיא לא תכיר הסברתי ועניתי בקלות. השאלות היו פשוטות: האם הוא היה גבוה? לא מסובך לענות. כשהם היו קטנים הם לא ידעו לצלול לתובנות, תופעות לוואי, צלקות בנפש. לכאורה, הייתי צריך לגונן דווקא אז, אבל לא באמת היה ממה. מתברר שזה חיכה לגיל ההתבגרות. למה הבן שלי לא הגיע למצבה של הסבא הביולוגי שלו קודם? כנראה שמשהו בי נרתע מלחשוף אותו לסעיף השכול והיגון של המשפחה שלנו.

שיחות על קונדומים ושתיית אלכוהול דווקא היו. קצרות ומביכות, אבל המסר עבר. אני מקווה. גם על אבא שלי ניהלנו שיחות, אבל בדיעבד הן היו הסחת דעת. מידע טכני בלבד, ולא, חס וחלילה,רגשות. זו מומחיות משפחתית – אפשר לדבר הרבה בלי לומר שום דבר משמעותי, בלי לפתוח צלקות.

שיחה על אלכוהול היא לגמרי חלק מתיאור המשרה של הורה, אני ניגש אליה ממקום בטוח ובוגר ורגוע. לדבר על האבא המת זה כבר לרקוד סטפס על הנקודות הרגישות והכואבות שלי, ועל כל הפחדים כולם. כך שמעבר לצורך לגונן על הילדים שלי, אני גם מגן על עצמי. בורח ממקומות קשים, ומנסה להציל גם אותם. כאילו שזה אפשרי. התגובה הראשונית שלי היתה להרגיש אשם שלא שוחחתי איתו על זה קודם, אבל גם זה מיותר. כשזה מגיע למוות אין תשובות מנומסות ואין סיבה לשפוט. מה שנותר זה לשבת עם הילד ולדבר.

סנדוויץ' לפני המלחמה

התעוררתי בשלישי בבוקר, הכנתי סנדוויץ' לארוחת עשר בכיתה, הצצתי בטלפון וראיתי שהיי, אולי יש מלחמה. אמש היה רגיל לגמרי והבוקר טילים. אבל הסנדוויץ' כבר היה מוכן, והמשכתי לארגן את הבגדים עם חולצת הביצפר של בת השמונה, עד שפיקוד העורף שם לזה סוף וארגן לה חופשה והכריח אותי להודות שהשגרה הופרה וזהו.

האזעקה השנייה בשלישי בבוקר היתה גם האחרונה, ובמדינת תל אביב שרר שקט. יום חופש בחסות הג'יהאד. באותה מידה היתה יכולה להיות עוד אזעקה אחת או עוד עשרות. בשני בערב העולם התנהל כמנהגו. בשלישי בבוקר הוא נראה פתאום בעל פוטנציאל לשינוי בלתי הפיך.

שמעתי פעם פודקאסט שדן באנשים שלא נמלטים מאזור אסון. הם שומעים את האזעקה ונשארים לשבת, כי זה בטח תרגיל, או לא רציני, ותכף הכול יחזור לשגרה. ואז הם נספים בשריפה או שיטפון. או מה שזה לא יהיה. בתחילת הפודקאסט מתראיינת אישה ששמעה את האזעקה וקמה וירדה במדרגות והיתה הניצולה היחידה מהחברה שבה עבדה במגדלי התאומים. הקשבתי לה וחשבתי שלי לא היה סיכוי.

הפער קטן. לכאורה ברור שבסופו של דבר ירקדו הצדדים את הריקוד הרגיל, ואחרי כמה הרוגים מצד אחד ונפגעי חרדה ורכוש מצד שני, נחזור לשגרה המעוותת. אבל מספיק צעד אחד קטן, סטייה קטנה במעופו של טיל, כדי לשנות את המצב מהקצה אל הקצה, לחורר את אשליית מארג המציאות הקשיח והיציב. ההיסטוריה מלאה באנשים פעורי פה שלא מבינים איך המלחמה הגיעה לפתח ביתם, ככה באמצע שבוע עבודה רגיל. 

יש משהו מפתה בלהמשיך כרגיל. האזעקה נשמעת רחוקה, והמציאות היומיומית נראית בעלת קיום מאגי כמעט, כאילו אין שום כוח בעולם שיכול לעצור אותה. אם רק אמשיך ואכניס את הסנדוויץ' לתיק, וארכוב לבית הספר כרגיל, המציאות תתיישר ותמשיך להתגלגל קדימה, כי אין לה ברירה. 

האם אדע לזהות את הנקודה המדויקת שבה השגרה יורדת מהפסים ושועטת ללא מסילה אל עבר התהום וכדאי לעשות מעשה? סביר שלא. אני צופה מהצד ברצף אירועים כאוטיים שאף אחד לא באמת יודע לאן הם יובילו, מקווה שהסטטיסטיקה תמשיך לעשות את העבודה שלה ושהדברים יתנהלו כמצופה. ומכין סנדוויצ'ים.

רק רוצים לראות קצת מכות

!!FIGHT YOU BITCHES

האנגלי השיכור בשורה מלפנים מחלק עצות לאנשים שהולכים מכות בכלוב. בהתחלה זה עוד פרקטי ("תכניס לו שמאלית! תבעט בו בפרצוף!") אבל ככל שהערב ומפלס האלכוהול מתקדמים הוא הופך כללי ופילוסופי יותר. באיזשהו שלב הבלונדינית לידו שואלת אותו משהו. "לא אכפת לי", הוא עונה, "אני רק רוצה לראות אלימות".

הלוחמים מגיעים אחד אחד לכלוב שבאמצע המדיסון סקוור גרדן, רובם מתחילים בלחיצת יד ליריב, ואז עוברים לניסיון לפרק לו את הפרצוף. הקהל דליל בפתיחה, זה אירוע של שש שעות פלוס. בהתחלה האנדר קארד, הקרבות שלפני עניין עצמו. ואז המיין קארד, חמישה קרבות שהאחרון בהם הוא ה-אירוע המרכזי. הרבה אנשים מעדיפים לחכות, התנועה הלוך חזור לכיוון המזנון ערה. הסחורה המרכזית היא בירה, דלק ליצרים ולהתלהבות בהמשך.

בכניסה פירקו לנו את התיקים בבידוק הבטחוני, כולל למתוח כובעי גרב ולפשפש בקופסת מסטיקים. כששאלתי את הבודק באמריקאית מנומסת מה נהיה הוא הסביר שבדרך כלל זה לא ככה, אבל היום השירות החשאי בבניין. לפני התחלת המיין קארד הדלתות נפתחות והנשיא טראמפ, עניבה אדומה והכל, נכנס פנימה עם פמליה ומתיישב בשורה הראשונה. כל הקהל צועק בוז, גם אנחנו. החלטתי בתחילת הערב שפוזיציית הציניקן שמביט מהצד לא תעבוד כאן. כשבכלוב מתמודדים לוחם רוסי ולוחם אמריקאי אני צורח USA במקהלה עם כולם. זה הכי קרוב לקרב גלדיאטורים שאגיע אליו, וברומא היה רומאי רדנק כמו כולם. חלק גדול מהלוחמים הם ניו יורקרים, או לפחות מהסביבה, כדי להוסיף קצת לוקל פטריוטיות לאש.

צמד אוסטרלים שיכורים שיושבים ליד מתייעצים לגבי מדיניות רכישת הבירה, צועקים לי באוזן, פולשים לי למרחב הפרטי. ברחוב יגידו לך סליחה על כל היתקלות מדומיינת, כאן נדחפים בלי חשבון. מתברר שלפני הקרב המרכזי מפסיקים למכור אלכוהול, ואם יש המחשה לביטוי על סגירת הדלתות אחרי שהסוסים ברחו הנה היא כאן. הסוסים האלה לא רק ברחו מזמן אלא גם שיכורים מהתחת. האוסטרלים מסכמים שכל אחד יביא שתי בירות ממש לפני הקרב האחרון, כאילו הם לא מתודלקים מספיק. הלוחמים ממשיכים לעלות. רובם מלווים בראפ או רוק כבד, אבל דארן טיל הבריטי בוחר בניל דיימונד, "סוויט קרוליין", והקהל שואג את הפזמון. המארגנים נותנים לשיר להימשך עוד כמה שניות מעבר למקובל. הם פה לתת הצגה קודם כל, הספורט בא אחר כך. 

בקרב האחרון האולם מלא וכולם עומדים, חוץ מטראמפ אני מניח. הרצפה דביקה לגמרי משיירי בירה וג'אנק פוד, כתפיים ומרפקים מתחרים על מקום פנוי, הקהל אקסטטי ושיכור ואלים, האנרגיה הסוחפת מקבלת גוון מרושע ולא נעים. כשרופא עוצר את הקרב בסוף הסיבוב השלישי לפני שהעין של אחד הלוחמים תנטוש את הפרצוף שלו, הקהל מגיב בזעם. אידיוט אחד מהשורה שלפנינו מחליט להשליך כוס בירה לכיוון הכללי של הזירה. נתזי משקה פוגעים באנשים שקרובים אליו מספיק כדי להטיח בו קללות נמרצות, ואז לעבור לאגרופים. עוד קטטה קטנה פורצת מהצד השני, מישהו דוחף, הפרצוף של אחד האוסטרלים החביבים מתעוות פתאום בזעם, הוא מוכן לקרב. זה הזמן לעוף משם ולחפש אובר. 

אם טראמפ היה יכול הוא בטח היה שמח לשפוט בקרבות האלה, כולל הנפת אגודל כלפי מטה, סימן לחיסול המפסיד. אבל אנחנו בעידן המודרני, קרבות הגלדיאטורים הם כמו כדורי גומי בהפגנות, אלימות באריזה הומנית, מרוסנת. בפועל היא נעצרת בזירה, שנייה לפני הנזק הבלתי הפיך, וגולשת לקהל, נאחזת כמו אש באדי האלכוהול ובאנרגיה הקמאית שהציוויליזציה יכולה רק להסוות. 

הבריטי השיכור מבין את זה, כולנו נמשכים לאלימות, גם אם שמאלנים יפי נפש כמוני יכחישו את זה באור יום כשהם פיכחים. באיצטדיון ענק בין האלכוהול ללוחמים בכלוב ולטראמפ, יש אמת אחרת, עירומה ולא מתנצלת, שיוצאת לאור. 

ביטים ולופים בדרך לאינדינגב

נסיעה ארוכה לדרום היא זמן מעולה למחשבות, בעיקר כשאין בת שמונה פטפטנית מאחור, מה שמשאיר מקום וזמן לתובנות על החיים. הייתי בדרך ל"אינדינגב" וחרשתי פלייליסט שנוצר במיוחד לפסטיבל. מה שתפס לי את האוזן היו הביטים, לא גיטרות. כבר תקופה שאני נהנה לשמוע מוזיקה אלקטרונית ככה פתאום, אחרי שנים של תיעוב הז'אנר. 

זה מעבר להשפעה של האנשים הנכונים במסיבות הנכונות, שגרמה לאותיות להסתדר לכדי משפט. כשנסעתי בכבישי דרום ריקים מוקף נוף יפה ואחר, הבנתי שיש ברצועה שאני שומע משהו מפוזר, על אף המקצב האחיד, משהו דמוי חלום. לא מסודר, לא מתובנת. וזו היתה מילת המפתח. רוק הגיטרות-בס-תופים שתמיד שמעתי מספק בדיוק את זה – תבנית. לשירים מבנה ברור של בית, פזמון וסי פארט. התחושה היא כמעט תמיד של הליכה בתלם, אני יודע בדיוק לאן אגיע.

צילמה בכישרון: ענבלייכר

הטראק ששמעתי הוביל אותי למקום חדש. משהו ברפטטיביות הופך הכול לפחות מוכר וידוע. זו לא דרך סלולה לצעוד בה, זה כאן ועכשיו. זמן להשתהות, לעמוד במקום ולרקוד. והייתי רוצה לחשוב שזו הסיבה, שבגילי המתקדם אני מספיק בטוח כדי להתחכך בהווה.  

גם "אינדינגב" עצמו הרגיש מתובנת וממוסגר קצת. זו היתה הפעם הראשונה שלי, כי התאים בזמנים ובזכות חברה מעולה שבעסקי המוזיקה. ואי אפשר היה להחמיץ את העובדה שהופעות קטנות יותר של זמרי והרכבי אינדי ממוסגרות בין אמנים שכבר מזמן לא שייכים לשוליים, ואווירה ומוזיקת רקע שהן תמצית הסאחיות. פורטיס, עם אחוזים בודדים מהקול שהיה לו פעם, הוא כבר מזמן לא אמן אוונגרד בועט. אפילו רונה קינן, הבטחת אינדי נצחית, שרה בתכל'ס בסגנון ארץ ישראל הישנה והטובה. שלא לדבר על המוזיקה במתחם הקפה, עם ש-לום ואריק, בשירים שאתם מנחשים מתוך שינה. 

המסגרת מעניקה תחושת ביטחון, היא מוכרת, מרגיעה, שביל סלול. היא יכולה להיות אריזה נוחה לשונה ולאחר, ואני יכול להבין חלקית למה צריך אותה גם בפסטיבל ששמו מרמז על ההפך. אם רוצים קהל גדול ורב, כולל משפחות עם ילדים, אין מנוס. אבל אולי בכל זאת לא חייבים את "סן פרנסיסקו" של אריק איינשטיין על הבוקר. גם ברוק ששמעתי ואני עדיין שומע המסגרת מספקת משהו מוכר ומנחם. המוזיקה האלקטרונית היא משהו אחר, היא לא מחזיקה לי את היד. לפעמים – יותר ויותר – זה בדיוק מתאים.

ההופעה האחרונה שראינו היתה של יהלי סובול. יום לפני כן נצ'י נצ' מילא את הרחבה שלפני הבמה, עם מוזיקה מעצבנת ושירים שהם בחלקם הגדול קיטורים. הילדים מסביב שרו את כל המילים. ואל תספרו לי שאני זקן – שמעתי את ג'ימבו ג'יי ופלד והם לוקחים אותו בהליכה ברמת תחכום מוזיקלי ומילולי. הקהל של סובול היה קטן משמעותית, וההופעה שלו היתה לגמרי מאי שם בעבר. הוא חגג יום הולדת 20 לאלבום "סוס", שקניתי בדיסק בזמן אמת. אבל רק כשהקשבתי למילים בהופעה הבנתי חלק מהשירים, שאז לא דיברו אלי והיום מהדהדים מחשבות ותובנות על עצמי. זה היה רוק מיושן, אבל כזה שגורם לך לחשוב ולהרגיש ולנסח. אני סקרן לגלות אם מוזיקה אלקטרונית יודעת לעשות גם את זה. לגמרי מתכנן לבדוק.

 

התוכנית האלוהית ליום כיפור

יש ספק בדיחה ספק משל מקצועי עיתונאי שהולך ככה: כתב נשלח לסקר חתונה של סלבס. בערב הוא מתקשר לעורך ואומר לו שאין סיפור, וצריך למצוא אייטם חלופי. העורך שואל מה קרה, והכתב עונה: פרצה שריפה וביטלו את החתונה. 

זו בדיחה ישנה ששמעתי בהזדמנויות שונות מבוסים שונים בעיתונות. היא הצחיקה אותי בכל פעם מחדש, וגם העלתה בי אותה מחשבה עגומה בכל פעם מחדש: הסיבה שאיני מתאים לתפקיד של כתב חדשות היא שאין בי את הגמישות הנדרשת לחשוב מעבר לתבנית ולהתאים את עצמי לנסיבות. אני משרטט את קווי הגבול מראש ונתקע בהם, מחפש פרצה.

ביום כיפור האחרון הייתי כבר מסודר ומאורגן. הילדים נפוצו, מזון ואלכוהול נרכשו, והבית ואני היינו מוכנים ליום כיפור דקדנטי ומהנה כראוי. ואז בחמש וחצי הגיע הווטסאפ. ידה ידה ידה, לא באמת משנה מה הנחיתו החיים עצמם, אבל השורה התחתונה היא שמצאתי את עצמי בשמונה בערב סאחי לחלוטין ורוכב על אופניים בין המוני ילדים בעלי ביטחון עצמי מופרז, עיניים רושפות אש מהגיהינום ומינימום של תפיסה מרחבית. 

דיוושתי אחרי בת השמונה בפניקה מוחלטת, לא סופר אפילו את הכמעט תאונות שלא הטרידו את מנוחתה, ועבדתי על עצמי. ברירת המחדל שלי היתה להתבאס. תכננתי את היומיים האלה, היטב, וכל הקלפים נטרפו, יאללה טנטרום של גדולים. 

אז ניסיתי שלא. עבדתי על לזרום, להיות זן, נהר שלו ורוגע. להזיז את החלקים בראש – בסך הכול אפשר לדחות את בילוי היום הראשון ליום השני, וליהנות מהזמן שיש לי עם בת השמונה המופלאה בהנחה שהוא לא ייגמר בהתרסקות מרובת גלגלים ומתכת ואיכילוב. להרפות קצת, עד כמה שזה קשה.

זה עבד חלקית. כיף לרכוב על אופניים, כיף לעשות את זה עם בת השמונה, קצת פחות כיף עם עדר הונים קטנים מסביב. אבל אף אחד לא התרסק, היו לנו שיחות ותובנות על החיים והארי פוטר, והיא התעייפה בשלב מוקדם יחסית וחזרנו הביתה, וגם שם היה מצוין. ולמחרת היה כיף במקסימום. 

הייתי רוצה לסיים את זה ככה, בסטייל של גורו מואר. אבל זה לא נכון. היו רגעים שהתבאסתי רצח, שלא היתה לי סבלנות, שלא הצלחתי לא לחשוב על איך תכננתי ככה ויצא אחרת, ומה היה אם. אבל הם היו מעטים יחסית. אני לא אפסיק לתכנן ולשרטט מסגרות מראש, זה חזק ממני. אני רק אהיה קצת מוכן יותר למקרים שבהם, כמו ילד לא זהיר על אופניים, הן יתרסקו. 

מה נותנת לי הטלנובלה של החדשות

"אני אפילו לא יודעת מה קורה עם טראמפ," היא אמרה לי, "אני לא קוראת בכלל חדשות." הייתי מופתע וגם קצת שמח, כי זה כיף להסביר ולדעת דברים שאחרים לא יודעים, להרגיש מעודכן ומחובר, להתנשא קלות. אז סיפרתי, על ניסיון הסחיטה לכאורה הסנדק-סטייל, איך נשיא ארצות הברית בתפקיד דון המאפיה מנסה להפעיל לחץ על בוס של משפחה קטנה יותר כדי לדפוק מתחרה. זה חתיכת סיפור.

היא לא שמעה גם על ביבי שכן רוצה פריימריז, אבל אולי בעצם לא, וגדעון סער שמגיב בטוויטר כמו איזה ערס שאומר "בוא-בוא אם אתה גבר", וגם על זה סיפרתי, כי אני עוקב, אני מעודכן, אני מקבל מבזקים לטלפון וקורא כותרות באפליקציות חדשות, בעיקר "הארץ" כי זה לתל אביבים שמאלנים, ואני מעורב אני, ומצביע בבחירות, ובערך זהו. 

אני יכול לעשות יותר, כלומר מעבר ללכתוב בבלוג שלי שתלכו להצביע, או מעבר להשתתפות בהפגנה פה ושם, רצוי שתהיה קרובה לבית שלי, ותרומה סמלית לאיזו עמותה. אני יכול להתעצבן ולצקצק, אני יכול להתנדב ולעשות עוד, אבל בסוף היא ואני הצבענו לאותה מפלגה וההשפעה הכמעט אפסית שלנו על המציאות זהה. אנחנו טיפה בים, ונכון שהים עשוי מהמון טיפות, אבל נו.

אני קורא ומתעניין והיא נמנעת, ובעיקר מפספסת את עיקרי העלילה של סיפור מטורף עם נבלים מוגזמים לגמרי, צבעוניים ונואשים, שנצמדים לקרנות המזבח וגוררים את שאר הדמויות למטה איתן. עם שקרים ותפניות, הטעיות וכמעט אלימות. זה לא נראה לי אמיתי, לא באמת. זה מופרז וצבעוני מכדי להיות המציאות עצמה. התחושה היא של הטעיה, של נראטיב שנועד לספק חומר למכונת החדשות בזמן שהדברים הגדולים באמת קורים מאחורי הקלעים. הלוואי שהייתי יכול להאמין בזה, פירוש הדבר היה שיש איזשהו היגיון, איזושהי תבונה. אני חושד שאין. 

יש רק כאוס מתגלגל, שיטה שמאבדת רלוונטיות, וצופים, ביניהם אני, שמנסים להישאר מעודכנים גם כדי לחוש שמץ של שליטה על המציאות שלהם. אבל גם – בעיקר? – כי זו חתיכת דרמה מרתקת. אני נהנה מהאקשן, ומספר לעצמי שאני מודע, משמע אני משפיע.

זו אשליה, הניסיון להיות בשליטה נדון לכישלון. בכל מה שקשור למה שמתרחש מעבר לבועה שלי השליטה שלי היא אפסית. אני יכול לתמוך בניסיון לשנות הלך רוח, להפעיל לחץ ציבורי, ופה ושם יש לזה הד קלוש של השפעה. אבל בסופו של יום אין בינינו הבדל של ממש. אני עוקב בעניין אחרי הריאליטי הפסיכי שנקרא המציאות הפוליטית, היא מתעלמת. שנינו מרגישים קמצוץ אשמה על גבול האי נוחות, על חוסר מעורבות כזה או אחר. וזהו. בסופו של דבר הדרמה הגדולה ממשיכה, אני צורך אותה כי זה אחלה בידור, היא לא מתחברת. אם יש לי יתרון כלשהו הרי זה עוד קצת חומר לשיחות מסדרון וארוחות שישי. טראמפ וביבי מספקים המון חומר לכאלה. לפחות זה.

האיש שידע הכל

"תחום העניין של נהג המונית הוא בעל טור לביקורת אוכל רחוב". לא עמדתי בפיתוי. אני אוהב אוכל רחוב, והסיכוי לקבל המלצה על דוכן נסתר שאיש לא מכיר עשה לי את זה. החלטתי לחרוג ממנהגי ולא להיות פוץ מתנשא ואנטי סוציאלי ופצחתי בשיחה.

זו היתה טעות. הוא שאל במה אני עובד, ואת שאר הנסיעה העברנו בהרצאה מלומדת על כל הטעויות שווייז עושה, ומה החברה צריכה לעשות כדי להצליח באמת. אני לא מדבר על קיטורי למה-ווייז-תקע-אותי-בפקק. אני מדבר על אסטרטגיה עיסקית, מדיניות שיווק, חומר רציני. במושב הקדמי של המונית ישב מנכ"ל בפוטנציה שבז להנהלה הנוכחית, אנשים חסרי מעוף ויצירתיות שרק במקרה מנהלים את ווייז, תפקיד שברור לחלוטין שהוא היה עושה טוב יותר. 

זו היתה נסיעה ארוכה. ישבתי מאחור בולע הערות ציניות מרושעות עד לרמת הצרבת הסופנית, מכריח את עצמי לסתום כי תכף מגיעים. הטעם היה מוכר, קוקטייל שכבר פגשתי: עצבים, עייפות ותימהון. מה יש להם לאנשי האני-יודע-הכי-טוב. אני זוכר אותם מימי העיתונות: הטיפוסים שאומרים לך בראיון "בוא, אני אתן לך כותרת" לפני משפט שלא יהפוך לכותרת בשום מצב. שמסבירים לך על מה הסיפור צריך להיות, איזו תמונה תתאים ועוד ועוד ומתעלמים לחלוטין מהעובדה שהם מעולם לא למדו תקשורת או עסקו בעיתונות. המעבר להייטק שינה את המילים אבל לא את המנגינה. אנשים שיודעים מה הפיצ'ר שיזניק את החברה קדימה, איפה אנחנו טועים בשיווק ויחסי הציבור, וכל זה בלי שום ידע וניסיון מעשי! גאונים.

זה מעבר לביטחון העצמי של חסרי ההכשרה והמודעות העצמית. מה שמעצבן אותי ברמות של חיפוש עצם קהה כבד זו ההנחה הגלומה בביקורת שבעצם אני לא יודע את העבודה שלי, שלא עשיתי שיעורי בית. שלא התקיימו ישיבות ודיונים, לא נבדקו אפשרויות ונשקלו משאבים, בעיות, סדר עדיפויות. 

הם לא שואלים למה, או האם זה מתוכנן למתישהו. הם קובעים ומחלקים הוראות. המקצוען בעיני עצמו בא להסביר, לא לברר. הוא לא יעצור לרגע לחשוב שאולי היה תהליך כלשהו מאחורי המדיניות הנוכחית וינסה להבין מהו. הוא כאן כדי להאיר אור גדול על הטעויות הרשלניות שלי, ושמישהו יגיד לו תודה. אור גדול שזורח ממקום מאוד מסוים.

וכן, יש שמץ של אמת בההטפות האלה. לרוב זה לא רלוונטי בגלל מגבלות וגורמים שאין סיבה שהמנכ"ל בעיני עצמו יכיר. וגם אם לעתים נדירות יש שם באמת איזה גרעין קטן של ביקורת בונה שאפשר היה להשתמש בה. בשלב הזה כבר לא בא לי. מתחשק לי בעיקר לנתק, לחסום, לחתוך, לעוף משם. אל תסביר לי, אל תתנשא עלי, אל תניח שאתה חכם יותר מכולם. מילא ממני, אבל מחברה שלמה שכבר הצליחה לעשות איזה משהו בעולם. אני מעדיף אנשים ששואלים ומבררים, שיש להם מידה בריאה של ספקנות. אנשי סימן קריאה מוזמנים לקחת את כל הרעש הזה ולצאת לי מהווריד. 

ביקור חוזר בחדר האינטימי שלי

ביקרנו בדירה הישנה, לבקשת בת שמונה. היססתי אבל היא התעקשה, קבעתי עם הדיירות וניהלנו שיחה מקדימה, הצאצאה ואני, על איך הדירה תהיה בטח שונה ושזה יכול להיות מוזר. היא טענה בתוקף שהיא מוכנה ויצאנו לדרך.

יש משהו מתעתע בלחזור לבית שהיה שלך וכבר לא, איפשהו בין טעות אופטית לפרק של "אזור הדמדומים". כאילו משהו במציאות השתנה באורח פלאי ומטריד, בלי שום הסבר הגיוני. נכנסנו לרחוב המוכר, גילינו שהחליפו את הקוד בכניסה, נקשנו על הדלת. והדירה נפתחה אלינו, דומה אבל שונה. חלקים ממנה כמעט זהים, חלקים ממנה אחרים לגמרי. 

בת שמונה פסעה בקדחתנות מכאן לכאן, בסלון שהשתנה, בחדר שלה שעכשיו יש בו רק מיטה של גדולים וארון. היא שאלה שאלות, וכשיצאנו בכתה קצת, וביקשה שבפעם הבאה שאחליט לעבור דירה אתייעץ איתה. אחר כך דיברנו על יתרונות הדירה החדשה ונרגענו. ברבים, כי גם אני טולטלתי מהביקור. שש שנים עברו עלי בדירה ההיא, לא המון אבל בכל זאת חתיכת חיים. מספיק כדי להפוך לבית.

וכי גם אני נוטה לנוסטלגיית יתר, האדרת העבר ורצון לחזור לאחור. מעברי דירה קשים לי נורא (ונגה אומרת: בתור מי שלא אוהב את זה אתה עושה את זה די הרבה) וגורמים לי בעיקר לרצות לחזור הביתה. לא לדירה שאני עוזב. הביתה. 

וב"הביתה" אני מתכוון לחדר ילדותי ברעננה. שולחן כתיבה ומערכת סטריאו, כולל פטיפון, זקנים ממני שהיו שייכים לאב הביולוגי שלא הכרתי. ופוסטרים במקום קירות, לפחות בהתחלה. להקות אייטיז שנתלשו ממעריב לנוער, שהתחלפו בפוסטרים של קומיקס, ולבסוף, כשהגעתי לגיל שבו רציתי להביא בנות לחדר, עיצוב מחדש שכלל תלישה, השלכה וסיוד, ותליית צמד כרזות סרטים: "רולרבול" כי אני גיק, ו"קגמושה" של קוראסווה כדי שהבנות כשיגיעו יחשבו שאני תרבותי ומעמיק. 

החדר הזה לא קיים יותר. הוא נחמס לטובת אחי הקטן והחמוד אחרי שעזבתי את הבית (לא נשכח ולא נסלח), ואין בו יותר לא את הפוסטרים, לא את הרהיטים ובעיקר לא את המהות. הוא היה בית בעיקר כי הוא היה מפלט אמיתי. לא הייתי צריך לדאוג לתשלום שכר דירה או חשבונות, או לחשוש מפינוי, פיטורים, עניינים. זה היה המקום האחרון אי פעם שבו אוכל להשאיר את המציאות בחוץ ולשקוע לתוך בועה מושלמת של ספרים, מחשבות בהקיץ ומוזיקה. 

לא ידעתי את זה אז, רק כשהפכתי למבוגר אחראי הבנתי את המחיר שמגיע עם החופש. היום יש לי את זה בהבלחות – שיחות פילוסופיות עם בת שמונה, שבתות בדד על הספה עם ספר, זמן עם נגה ותומר שבתוכו יש רגעים של קרבה גדולה. אבל רוב הזמן רעש הרקע של המציאות שם. אני לא יודע אם זו המשמעות של בית עבור בת שמונה. אני מניח שאצלה זה קשור יותר לענייני יציבות ושגרה שמשמעותם ביטחון בכך שהעולם ימשיך להסתובב ולתפקד. אבל הביקור בדירה הקודמת גרם לי לחשוב על החדר שלי, ועל המשמעות של בית – מבצר, מפלט, נחמה. רצוי עם מרפסת.

%d בלוגרים אהבו את זה: