Archive by Author | noamres

למה אני מקנא במי שצופה במונדיאל

פעם, מזמן, צעדתי כרגיל הביתה במעלה רחוב קפלן אחרי יום עבודה, וגיליתי, להפתעתי, שאני מוקף בהמון צועדים נלהבים. אלה היו ימי הפרה-סמארטפון ואת הסיבה הבנתי מקטעי משפטים נרגשים שנשמעו סביבי. ובכן, מסתבר שמכבי תל אביב בכדורסל זכתה באליפות אירופה, והיעד של הצועדים היה הבריכה בכיכר רבין.

הרגשתי בודד מאי פעם. קינאתי באנשים שסביבי, באקסטזה ובקלות שבה הם משתייכים למועדון, לקבוצה בעלת הגדרה ברורה. מעולם לא הבנתי את מושג ה"אהדה" בספורט. אני מבין את ההתפעלות ממהלך יפה, ממקצוענות, מיכולת פיזית נדירה. אני יכול להבין הערצה לשחקן ספציפי כמו מייקל ג'ורדן או ליאו מסי. יש דרגות כישרון שגורמות גם לבור מוחלט להבין שהוא צופה בעילוי ללא מתחרים בתחומו. אבל אהדה לקבוצה? אהבה ללא גבולות ליישות אמורפית בלי קשר לזהות השחקנים והמאמן? איך מגיעים לדרגה רוחנית כזו שגורמת לך להתאחד עם עוד אנשים שכמותך?

אני לא צופה במונדיאל, ושוב מרגיש בודד. עמיתים בעבודה משוחחים על משחקים, מתאמים צפייה משותפת. אני לא אדם של חבר'ה. למען האמת אני סנוב שמחבב את הסטטוס הזה. הדבר הכי קרוב להנאה מצפייה באירוע ספורט שהגעתי אליו היה להתעורר מוקדם בבוקר עם תומר כדי לראות לוחמי UFC מכים זה את זה עד עילפון. זה היה תענוג, בעיקר בזכות החוויה ההורית וגם כי בכל זאת, מכות.

אני מקנא באלה שמסוגלים ליהנות ולהתמסר לחוויה הזו. אני מקנא במי שמתענג על צפייה במשחק בחברותא, לא עם חבר או שניים, אלא בחבורה של ממש. אני לא יודע אם אלה כישורים חברתיים שחסרים לי או פגם מולד.

ולגבי הספורט עצמו: לצפות במשחק כדורגל שלם זה משעמם רצח. במונדיאל 2006 הזמינה אותי ידידה לצפות בגמר בבר. בירה ויד על הירך בשילוב האפקט הדרמטי של גמר הפכו את החוויה לנעימה, אבל הכול השתנה כשזינדין זידאן נגח בשחקן איטלקי והורחק. זו דרמה! המשחק האחרון בקריירה, הגמר, עלבון, אלימות, נקמה, אובדן תהילה טראגי. הנה חומרים שאני יכול לעבוד איתם. תשמעו את השדר הצרפתי מאבד עשתונות וחוזר שוב ושוב על !Pourquoi!, Pourquoi. שתי קבוצות של אתלטים שבועטות או זורקות כדור? כנראה שלעולם לא אשתייך למועדון הזה. וחבל.

תיהנו.

מה אתם מפספסים כשאתם צועקים "הדתה"!

כשאמא שלי היתה טינאייג'רית היא הודיעה להורים שלה שמעכשיו היא מסרבת לאכול בשר לא כשר. לא עניין של מה בכך במשפחה סוציאליסטית האוחזת באידאולוגיה סדורה וסט ערכים נוקשה. הנימוק לא היה דתי. אמא שלי, חובבת היסטוריה שנים לפני שהפכה למורה של המקצוע, טענה שאם יהודים כה רבים עונו ומתו כי סירבו לאכול חזיר, המינימום שהיא יכולה לעשות כדי לכבד אותם הוא להימנע מלזלול בייקון.

נזכרתי באקט מעורר ההערכה הזה כשקראתי השבוע את הידיעה ב"הארץ" על חיילים שרותקו לבסיס כי סירבו לחבוש כיפה בבית ספר דתי. החיילים הדריכו תלמידים על נהלי חירום במסגרת שירותם בפיקוד העורף. אני לא חושב שצריך לרתק לבסיס חייל שמסרב לחבוש כיפה. אני גם חושב שהסירוב עצמו אידיוטי לגמרי, ושהתגובות הנסערות לכתבה – חששתי לרגע שהפיד בהתקף אפילפטי – הן שמאל על אוטומט במירעו.

זה זמן שהפיד השמאלני ברשתות החברתיות עולה לי על העצבים. אני לא מצפה להרבה מהפיד הימני – ריקלין, ינון מגל ודומיהם עושים קריירה מחד מימדיות, פרובוקציות זולות ודמגוגיה בשקל. טרולים. הצד השמאלני מתיימר ליותר: נבון יותר, מכיל יותר, מורכב יותר. הבעיה היא שלמעט בודדים הוא מתנהג ככה רק כשמדובר במיעוטים הנכונים. פראמדיקית פלסטינית שנורתה זוכה להספדים ודמעות עוד לפני שהאירוע נחקר. אבל כשזה מגיע לדת, הפיד, כמו גם קבוצת הווטסאפ של הכיתה של הבת שלי, מאבד גוונים ומתלהם.

אני חושב ששורש הרע טמון בדת הממוסדת ובהיעדר הפרדה בין דת למדינה, כלומר בחרדים ובבנטים שמתעקשים להישאר מאובנים, מיושנים ושתלטנים. ועדיין, זו לא סיבה לאבד פרופורציות וניואנסים ולהפוך להמון מוסת. אם אנחנו שמאל נאור – ואני סמולן גאה – מן הראוי שנבחין בין מטרות ראויות למאבק לבין שטויות שמפלרטטות עם אנטישמיות קלה.

אנחנו בעד דמוקרטיה ליברלית? יופי! אסור לקבל הדרת או אפליית נשים, או כל מיעוט אחר. סיפור על תלמידות בבית ספר חילוני שנמנעה מהן השתתפות באירוע כלשהו, או שנאלצו לשבת בחלק האחורי של האולם, הוא סיפור חשוב שצריך להקים עליו קול צעקה. להט"בים צריכים לקבל זכויות שוות, כולל חתונה אם הם מתעקשים ממש על המוסד המיותר הזה, וכן הלאה וכן הלאה.

אבל איך זה קשור לחבישת כיפה? דמוקרטיה ליברלית אמורה לכבד גם את זכות הפולחן, ואת המנהגים השונים והמשונים של קבוצות ומיעוטים. החייל שסירב לחבוש כיפה לא היה ליברל עז נפש, אלא אורח גס רוח. זכותו, אגב, ולרתק אותו זו שטות. אבל המדינה הזו הוקמה על ידי מיעוט שנרדף מאות ואלפי שנים בגלל אמונה ומנהגים שונים. וההתקפות האנטישמיות התמקדו באופן טבעי בסממנים חיצוניים כמו כיפה, למשל. יש משהו לא נעים בכך שפחות מדור אחרי שסבא וסבתא שלי שרדו את הנאצים, כיפה הופכת למשהו משוקץ גם פה. ושוב – תאשימו את החרדים והרבנות עד מחר. אבל איפה האחריות שלנו בכל הסיפור הזה? אם אתם מקבלים את החמאס, ארגון דתי קיצוני שונא נשים והומואים, אתם יכולים למצוא גם קצת אהדה ליהדות.

אפשר לתעב את הממסד הדתי ועדיין להעריך את ההיסטוריה היהודית, ולכבד מנהגים גם אם הם בלתי רציונליים או סבירים. בואו, חצי מכם מגדלים זקן היפסטרים כבר שנתיים ואף אחד לא אומר לכם כלום, נכון? יש מחיר שצריך לשלם על הטייטל "נאור". מורכבות וראייה רב מימדית, גם אם זה קשה ולמי יש כוח, הן חלק ממנו.

***

ושתי הערות:

  • הכתבה ב"הארץ" התבססה על שני חיילים. קראתי אותה ואת תגובת דובר צה"ל ונזכרתי בכתבה שהתפרסמה כשהייתי תיכוניסט. היא עסקה בבית הספר שלי, וסופר בה איך אחראי המשמעת האימתני עובר בין כיתות כדי לבדוק שבנות לא הגיעו עם מכנסיים קצרים מדי – כן, כבר אז – ומשפיל ומבייש ומגרש אותן הביתה. מכיוון שהכרתי את אחראי המשמעת הנ"ל, שהיה איש מנומנם שלא הזיז לאף אחד, ומכיוון שלא נתקלתי באף מקרה כזה, התחלתי כבר אז לפקפק בידיעות מהז'אנר.
  • תקראו את הכתבה על המסע של שיר ראובן והצל. אפשר להיות רב מימדי ועמוק וגם מעניין ומגניב.

כל הפחדים כולם, כמעט

בתקופת הגירושים קראתי את "ההיסטוריה הסודית" של דונה טארט. תקופת גירושים פירושה הזמן שחולף מהרגע שבו התקבלה ההחלטה, ועד לרגע שמפרידים כוחות באמת. לטריטוריה יש חשיבות מכרעת, וזו תקופה לא פשוטה.

הספר עוסק בקבוצת סטודנטים שרוצחת את אחד מחבריה. כשהשוטרים מגיעים לחקור, כותב המספר שאם היה מדובר בסרט מתח הם היו נראים לחוצים ואשמים. בפועל הם נראו כמו סתם אנשים מהשורה. הזדהיתי. גירושים מעולם לא נראו לי אופציה מעשית, הייתי בטוח שהעולם יקרוס, שהשמים ייפלו. מצאתי את עצמי שורד את התקופה הזו, מתנהל אחרת לגמרי ממה שדמיינתי.

יש פער עצום בין האופן שבו אני חושב שאגיב לאירועים לבין התגובה בפועל. זה התחיל לאט, וצבר תאוצה: שלל החוויות בצבא, הפעם הראשונה שבה טסתי לבד לחו"ל, לעבור עבודה, להתפטר בלי שיש לי עבודה חדשה מוכנה וארוזה ומחכה לי. מערכות יחסים. בכל פעם המציאות מתמודדת עם תסריט שנכתב מראש. זוגתי הראשונה אמרה שאני רואה יותר מדי סרטים, אמירה שהעניקה את השם לבלוג הזה. היא צדקה. את התסריטים לאירועי חיי השונים כתבתי בראש בהשפעת מיטב תסריטאי הוליווד. המציאות כמעט תמיד מתגלה כאחרת.

הבעיה המרכזית היא שהתסריט מתחזה למציאות. לא פעם התברר לי שהוודאות שיש לי לגבי משהו לא מבוססת על כלום למעט דעות קדומות על עצמי, על העולם. הצבא טלטל את התפיסה הזו כהוגן. תלוי בין שמים וארץ בקורס צניחה, התבשלה לי בראש התובנה והתנסחה קצת אחר כך. אם מישהו היה מציע לי לקפוץ ממטוס, הייתי אומר שזה לא בשבילי. בצה"ל לא מאמינים בלהציע, ולכן מצאתי את עצמי קופץ מגובה 400 מטר. זה היה מפחיד, זה היה מדהים. אי לכך קניתי כמה חודשים לאחר מכן אופנוע. עוד משהו שלכאורה אינו אני.

לא שהשתחררתי מהמגבלות שלי ברגע אחד של הארה. הפחדים, ההתנגשות בין תסריט למציאות, עוד קיימים. אני רק מוכן לקראתם. כשעברתי מעיתונות להייטק היה לי ברור שאשלם על כך מחיר, כולל למצוא את עצמי עם מנהלים ומנהלות צעירים ממני בעשור. היו לי תסריטים ברורים על איך זה אמור להרגיש – עלבון, פחד, יגון ותוגה. לא לגמרי הופתעתי כשהרגשתי לגמרי בסדר.

הציטוט המלא ההוא של רוזוולט הולך ככה: "הדבר היחיד שעלינו לפחד ממנו הוא הפחד עצמו – פחד שאין לו שם, אין לו היגיון ואינו מוצדק, אשר משתק את המאמצים שלנו להתקדם". לא פעם גיליתי, לפעמים מאוחר מדי, שמה שעצר אותי לא היה חוסר יכולת או התאמה אלא תפיסה שגויה של המציאות ושל עצמי. לא תמיד. חוץ מהפחד יש מספיק דברים מוחשיים לפחד מהם. התקפי לב פתאומיים, תאונות, לא חסר. לפעמים המציאות קשה ממה שדמיינתי. אבל זה המיעוט. מרבית ההפתעות הן לטובה.

אני רואה את נגה מתמודדת עם פחדים דומים. נורא מתחשק לי לומר לה שזה כל מה שזה – חרדה מהלא נודע ותסריטים בראש. אבל אם מישהו היה מנסה לומר לי את זה פעם, מזמן, לא הייתי מקשיב. צריך לתת למציאות ולחששות להיפגש ולהתנגש. למציאות יש נטייה לנצח.

כשהילד לא עונה כבר רבע שעה

תומר לא ענה לטלפון ולא להודעת ווטסאפ. בחלק העליון של המסך נכתב שהוא היה אונליין לפני חצי שעה. הרגשתי את החרדה מטפסת מהבטן ומתפשטת בכל הגוף. קבענו שהוא יבוא לאכול איתי בעבודה אחרי בית הספר. אמרתי שאהיה בישיבה עד אחת. הוא אמר שיגיע רבע שעה לפני  וימתין. יצאתי מהישיבה והוא לא היה.

ירדתי ללובי של הבניין והסתובבתי הלוך ושוב, מביט החוצה, מתקשר ולא מקבל תשובה. הוא נוסע על אופניים, וצריך לחצות את איילון, והתנועה סואנת, ומי יודע כמה הוא זהיר, וכמה זמן ייקח לי להגיע למיון של איכילוב, למרות שלא קרה כלום, אני בטוח שלא קרה כלום, אבל החרדה מתעלמת מההיגיון שמתעמעם , ולמה הוא לא עונה, ורק שלא קרה משהו, ועוד בגלל שהוא נסע לפגוש אותי.

ואז ראיתי אותו מדווש בקלילות, נעצר לקשור את האופניים בחוץ בשלווה של נזיר בודהיסטי. הוא לא הבין למה אני מחבק אותו ככה. היתה אי הבנה, הוא לא תכנן לחכות. למה שיחכה באמת? החרדה נעלמה כבר מזמן, כאילו לא היתה. הלכנו לאכול.

***

המנהלת דיברה אבל חלק גדול מההורים לא בא לשמוע. הם הגיעו חמושים מהבית והיו נחושים לירות. תומר אמר לי לא לבוא אבל הלכתי בכל זאת, מוותר על הקפה של שישי בבוקר לטובת מפגש בנושא מגמות והרחבות בכיתה י'. אחרי פחות מעשר דקות הבנתי שהילד, כמו בדרך כלל, צדק. המנהלת הסבירה בהרחבה את מה שהוא הסביר לי בצמצום. כמה ואילו מקצועות צריך ואפשר להרחיב לבגרות ואיך זה משליך על המערכת. אבל ההורים לא השתכנעו.

למה לא מלמדים מקצועות פרקטיים? למה מערכת כל כך ארכאית? במקומות אחרים מלמדים דיפלומטיה. ולמה ערבית ספרותית ולא מדוברת? ומה אם הילד רוצה גם פיזיקה וגם גרמנית? ולמה בשעות כאלה שדופקות לילד את הלו"ז של הצופים? מה עם מדעי הרוח? זה הרי הכי חשוב!

בדקתי מיילים. למה אתם מצפים, הורים תל אביבים מרגיזים. שהמנהלת תגיד וואללה, צודקים, הנה אני משנה את המערכת ואת כל תוכנית הלימודים שקבע משרד החינוך? ובכלל, כולכם הייתם תלמידים למופת שהפיקו את המירב מבית הספר, לא הברזתם, לא השתעממתם, לא עשיתם אחר כך עם החיים שלכם דברים שאין בינם לבין ערבית ספרותית או פיזיקה דבר וחצי דבר?

אני בעד מאבקים לשינוי ושיפור מערכת החינוך. חשוב לנהל אותם בוועד ההורים, בעמותות, ארגונים, תגובה לאירועים בזמן אמת. להשמיע דעה נחרצת ונרגנת במפגש כזה לא ישיג דבר חוץ מאפקט שופוני קטן. הדעה שלי על חשיבות בית הספר לעתיד הילדים דומה לדעתי על תפקידי כהורה. אני צריך לספק בסיס והמון אהבה. לדאוג כשצריך ולקוות שהתשתית תגרום לתומר לנסוע בזהירות על האופניים ולעדכן אם הוא מאחר.

בית הספר צריך ללמד את הבסיס, לחשוף ילדים לכל מיני אפשרויות, ולספק מורה או שלושה שייחרטו בזיכרון. פעולות הצופים שתומר מקפיד עליהן באדיקות חשובות לא פחות. והכי חשוב שלא יקרה לו כלום ולחבק אותו כמה שהוא מרשה. בסוף בסוף זה מה שקובע.

פוסט אורח שהגיע מהצבא עם הרבה כישרון והמון אהבה

והפעם פוסט אורח באדיבות צה"ל. נגה קיבלה מטלת חיל חינוך לכתוב על הקשר שלה לשפה העברית, והלכה על ספוקן וורד בואכה ראפ. ומכיוון שזה מקסים אני משתף. לקרוא בקצב המתאים, ואם ראיתם את "העיר הזאת" מה טוב (אם לא, כדאי לכם).

למה לי עברית?

למה לי עברית באמת? למה לא כל שפה אחרת? למה אני לא מוותרת על עבודה קשה וכל כך מיותרת ובמקום זאת חותרת אל שפה יותר מוכרת?

כמו אנגלית למשל. זו שפה נהדרת. היא עשירה ומפורסמת, ידועה בכל העולם, אפשר לתקשר בה פחות או יותר עם כולם. יש להם מילים כמו ספונטני ורלוונטי ואידיאלי שכל אחת מכירה, ואנחנו שואלים ממנה בלי לשאול ולא מחזירים בתמורה. באנגלית אין מגדר כשמשתמשים בפעלים, אין בה ח' ואותיות גרוניות ויוצאים מן הכלל לכל הכללים. למה דווקא שפה שמדוברת על ידי כל כך מעט אנשים? שלפני מאה שנה בכלל לא היו לה משתמשים? שבתקופות מסוימות הדוברים בה היו מנודים, שבגללה בחו"ל לוחשים: דבר בשקט, שלא ישמעו שאנחנו יהודים.

שפה זה כוח על מופלא, זה הדם שזורם בלב עמים ומדינות, זה כלי מסוכן בידיים הלא נכונות, כלי שאוצר סודות והיסטוריה וזמנים משתנים, זו הדרך להוציא החוצה את מה שגועש בפנים. כמה זה מוזר ששנינו נרצה להגיד את אותם הדברים, אבל יש הבדל במילים שאנו בוחרים, בנקודות שאנו מבהירים ואם בסוף מהרהרים במה שבאמת אנחנו אומרים, יוצא שאל אוויר העולם הגיחו משפטים שונים וזרים.

כמה אפשר לשפוט אדם לפי המילים בהן הוא משתמש, כמה אפשר להביע בהדגשה של הברה קטנה, כמה אנחנו רגישים לכל הטעמה וצליל, מי ששולט באלו, ידו על העליונה.

אבל למה דווקא עברית? מבחינתי אין פה שאלה. זו השפה הכי מיוחדת, הכי יפה, הכי בלתי רגילה. היא שפה קשה אבל ערבה לאוזן כמו שיר, כי אולי היא מצומצמת אבל השימוש בה יכול להיות אין-סופי ועשיר. היא שונה, יש בה קסם, היא מתפתחת ומתעדכנת. היא מבודדת אותנו מהעולם אבל גם מחברת בינינו ומאזנת. במשך המון שנים היא הייתה קדושה ולא מדוברת, בהדרגה היא נכנסה לחיינו ולשגרה, ואין לנו שפה אחרת. כי יש בה מילים כמו יפהפייה ואיצטרובל, דמדומים וצמרמורת, קרקוש ומרושלת, ארטישוק פיהוק ומערבולת. כי כובע חובשים, גרביים גורבים, נעליים נועלים ומשקפיים מרכיבים. שפתנו היא כמו הדוברים בה – זה גם זה מורכבים.

התחלתי ליצור שירים לא הרבה אחרי שלמדתי לכתוב, שירים קצרים, קטנים, כתובים דרך עיניים של ילדה, שמצאה משהו שעושה לה טוב. שירים הם אוסף של מילים שמתחברות למשמעות שונה, משם התקדמתי לסיפורים והתחלתי להרגיש קצת פחות קטנה. קראתי וכתבתי וחקרתי ושאלתי, את אוצר המילים שלי חימשתי והרחבתי, כי כל אחד צריך מקור כוח, נקודה שממנה מתחילים, ובשבילי זו השפה, הביטוי, המילים. אני יודעת להגיד מה אני רוצה, מה אני מרגישה, להעביר נקודה רעיון או גישה, אני מתרגשת מניסוח מדויק או מקורי, אני יודעת לחרוז ולהתחכם וכשאני כותבת מבחינתי הכל אפשרי.

אז אני אתעקש, אני אתעקש מתוך אהבה לשפה, שזה מכנסיים ולא מכנס, גרב יפֶה ולא יפָה, חמישה דברים ולא חמש, כי זאת השפה שלנו, ואי אפשר להתגמש. אני יודעת לאהוב את השפה, למרות שיש בה המון דברים מוזרים, נגיד – אור, אורות, אבל חור, חורים.

השפה זה הדבר שמחבר בינינו, מגשר, מותח קו דק של הדדיות ובין כולם מקשר – לחילוניים, שמאלנים, חרדים, ימנים – העברית בארץ זרה תעלה חיוך על הפנים. אבא של סבא שלי לא חלם עליה ואצלי בחלומות היא בלעדית, היא היוותה מקור נחמה למיעוט שחלם על רוב במדינה יהודית. השפה יוצרת תקשורת ומגשרת על פערים, היא מאפשרת לנו לחיות יחד ולא להרגיש כמו זרים גמורים.

ילדי גל"צ ופרקליטי אל.איי

לא ידעתי הרבה בגיל 18 אבל שני דברים היו ברורים – אחרי הצבא אלמד משפטים, ולעולם לא אגור בתל אביב. משפטים, תכל'ס, כי פרקליטי אל.איי. ותל אביב היתה רועשת ומלוכלכת וכאוטית. כל מה שאני אוהב בה היום.

פחות חשבתי על הצבא, או על תוכנית חלופית לעריכת דין. וכך התגלגלתי בדרך לא דרך לתפקיד לא רע, ואחרי השחרור הגעתי באופן דומה לעיתונות. לא מעט מהאנשים במערכת היו כאלה – מתגלגלים בטעות. הגיעו לרגע, לעבודת סטודנט, התאהבו ונשארו. אבל לא כולם. היו גם מה שכינינו ילדי גל"צ. שם גנרי לכל מי ששירת בדובר צה"ל, במחנה, בטאון חיל האוויר וכמבן גלי צה"ל.

הם שילבו לוק של בני 12 עם מנטליות של בני 45. מוכווני מטרה, משופשפים במקצוע, רהוטים ומתובנתים. חלקם ראו בעיתון מקפצה הכרחית לתפקיד הבא – טלוויזיה אולי – בזמן שאני עוד ניסיתי להבין איפה אני חי. לא כולם, אם אתם חברים שנעלבים עכשיו, אני לא מתכוון אליכם. אבל זה היה הז'אנר.

הבטתי בהם בשילוב של קנאה ורתיעה. בזמן שאני עוד התאהבתי במקצוע וניסיתי להחליט אם ואיך אני רוצה להתקדם, הם כבר דילגו לתפקיד הבא. אם רק הייתי נחוש וממוקד יותר לפני הגיוס, יכולתי להיות כמוהם. מצד שני, מי רוצה להגיע לירח עד גיל 21? תנו רגע להסס, להתלבט, לחשוב.

אחר כך עזבתי את העיתונות בצעד פזיז ולב כבד והתגלגלתי אל עולם ההייטק הנוצץ והמופלא. לקח לי זמן לפענח את הקודים ולהבין את התרבות. אני עדיין בשלבים האחרונים של ההתאזרחות בגלקסיה הזו. אני זוכר את שלל ההפתעות שהיא זימנה. מי ידע שמשאבי אנוש אינו רק שם קוד לפיטורים וקיצוצי שכר? מדהים.

וגם כאן גיליתי את המקבילה לילדי גל"צ. מתכנתים ואחרים ששירתו ביחידות מודיעין, והעבודה הראשונה שלהם באזרחות היא בגוגל. והם משופשפים, מדברים שוטף את העגה, ממוקמים בנינוחות בתוך המסגרת. אבל אני מביט בהם אחרת. אני מנסה להבין מה עושה מישהו שבטוח שככה זה עבודה של גדולים. שאוכל ברמת חתונה של האלפיון העליון זה הסטנדרט, ותנאים סוציאליים מטורפים זה בסיסי, ועוד ועוד מכל הלה לה לנד שהוא תנאי העבודה שלי. לאן נותר לך לשאוף כשהעבודה הראשונה שלך באזרחות היא בשפיץ של הפירמידה.

לא כיף להתחיל מלמטה, בעבודת סטודנט עם משכורת פח. אבל זה מספק מותרות כמו לתהות, להתבלבל, לזוז. להיתקע. לבדוק מי אתה וכמה טעית לגבי עצמך קודם. אולי לקחת אחר כך יותר בקלות את טעיות העתיד. קל יותר לנטוש עבודה שאתה לא בטוח לגביה כשהשכר דל. לנסות משהו אחר לגמרי, ללכת בדרך לא מוכרת שתוביל ליעדים זרים ומוזרים. או אולי חזרה בדיוק לאותה נקודה, אבל עם זווית ראייה אחרת. אבל איך קמים ונוטשים את מקום העבודה הכי טוב בארץ? איך מוצאים את האומץ לקחת סיכון?

אני לא מקנא בהם. השנים בערבות העיתונות הדלות איפשרו לי פרספקטיבה ויכולת להעריך את המקום שבו אני נמצא. אני בעיקר סקרן לדעת לאן הם הולכים מכאן. אולי לבנות את הגוגל הבאה, אולי לחיים נוחים ומרופדים לנצח. לא הייתי מתחלף לא איתם ולא עם הגל"צניקים. לגמרי בסדר לי ככה.

אני לא אוהב חיות ווידויים נוספים

אני לא מחבב חיות מחמד ולא מתעב אותן, פשוט אדיש. אלא שבמרחק לא רב מהן מתקיימים יצורים שחלקם מעוררים בי רגשות שליליים עזים, הלא הם הבעלים.

העניין עולה מדי פעם, למשל בעלת החתולים שאמרה לי "לא נורא, אני פשוט מצטערת בשבילך". כאילו אני סובל מנכות קלה. מדוע חשים בעלי כלבים וחתולים צורך כה עז להסביר לי שוב ושוב שאם אני לא מחבב הולכים על ארבע משהו בי פגום כאדם וכדאי שאבדוק את עצמי?

הם פילוסופים חובבים, בעלי חיות המחמד, ופסיכולוגים לעת מצוא. כשבת השש נבהלה מכלב ששוטט חופשי בגינת ילדים והעזתי להציע לבעלים לקשור אותו, הוא הביט בי במבט רחום שכולו זן וחכמת חיים ואמר שנראה לו שאני לחוץ יותר מהילדה. האם זה משנה שהילדה היתה צמודה אלי, מסרבת לעזוב? האם זה משנה שבגינה יש שלט שמבהיר שהכניסה לכלבים אסורה ושממש ליד הקצו להם גינה ייעודית? לא. הסיבה לחרדה של הילדה, אגב, היתה כלב לא קשור שזינק עליה בידידותיות יומיים קודם לכן והפיל אותה על הרצפה. בעלת הכלב, הרצועה בידה, לא זיכתה אותנו במבט או התנצלות.

אני יכול להבין את החיבה לחיית מחמד. בניגוד לילדים בפרט ובני אדם בכלל, היא לא תענה לך, וגם לא תפתח עצמאות ותעזוב. היא לא תטרוק דלתות, לא תודיע לך שאתה לא מבין כלום וגם מעצבן ואז תבקש כסף, ובקיצור – לא תציב אף אתגר מורכב מהסוג שמציבים בני אדם. יצור חי ונושם שנמצא תחת שליטתך המלאה מההתחלה ועד סוף ימיו. איפה תמצא דיל כזה מחוץ לקהילות ב.ד.ס.מ מאוד מסוימות?

אני מגזים. ראיתי אנשים שמנהלים קשרים יפים עם החיות שלהם. והרי בכל קשר, גם בין בני אדם, יש תן וקח ומילוי צרכים הדדי. הבחורה שראיתי פעם רצה בשינקין כשדמעות זולגות על לחייה, ואז כורעת ברך ופורשת זרועות שאל ביניהן זינק כלב שכנראה הלך לאיבוד, הצליחה להרטיט גם את לבי המאובן. זו השיפוטיות שאני לא סובל, ותחושת עליונות שמתבטאת גם בבעלות לא ברורה על המרחב הציבורי. אם מתחשק לי לשבת בבית קפה בלי שכלב זר ילקק לי את כף הרגל אני לא אמור לקבל מבט נוזף מהבעלים. יצא לי לשבת עם ילדים קטנים מאוד בפומבי, ואיכשהו הם אף פעם לא ניגשו אל אדם זר וליקקו אותו.

תחזיקו כלב, חתול, תוכי או עבד בבגדי עור, מה שבא לכם. אבל הניחו לי עם השיפוטיות וההתנשאות. אתם ממלאים את הצורך המסוים הזה באמצעות יצור פרוותי ואני מוצא פתרונות אחרים. זכותי להכריז "אני לא אוהב חיות" בלי להפוך מטרה לסקילה מטאפורית.

וגם לא אבוקדו.

האויב המסתורי של משפחת רשף ומזימתו הזדונית להרוס את חיי!

עמדתי מחוץ למסעדה וניהלתי שיחה עם נציגת חברת האשראי, מנסה להבין איך מישהו הצליח לגנוב את פרטי הכרטיס שיושב בבטחה בארנק שלי, כשנגה ניגשה אלי. מישהו התקשר למסעדה וביקש לבטל את ההזמנה שלי. העולם נטה לרגע הצידה, איכות האור השתנתה, הלב שלי דפק מהר יותר, שדה הראייה הצטמצם. יש שיקראו לזה התקף חרדה קל.

יומיים קודם לכן התקשרתי למסעדה והזמנתי מקום. איש לא ידע על ההזמנה, היא לא בוצעה באינטרנט. בדיוק כשיצאתי לכיוון קיבלתי הודעת טקסט. תתקשר בדחיפות לחברת האשראי. כרטיס האשראי שלי, סיפרה המוקדנית, שימש מהבוקר לשלל רכישות בצפון הארץ. כולל מקדונלד'ס, תחנת דלק ועוד. זה גרם לי לחוש מחולל. כל מי שחווה גניבה מכיר את זה. ככה בדיוק הרגשתי אחרי שגנבו לי את האופנוע: מישהו נכנס לחדר המטאפורי שלי בנעליים מלוכלכות כשלא הייתי, חיטט במגירות, נשכב על המיטה. פלישה.

Image result for ‫פרויד‬‎

אבל אז הגיעה נגה עם בשורת הביטול המסתורי, בעודי ממתין לצלילי מוזיקת המעליות של לאומי קארד. ופתאום הכול התחבר. לא סתם אירוע נקודתי ואקראי, אלא מזימה. ישות זדונית חורשת רע שמתנכלת לי אישית. למה? רק האלים יודעים, והמניע הנסתר הזה הוסיף לחרדה שהלכה ונבנתה בשיפולי הבטן.

כבר קרו לי אירועים לא מוסברים בעבר. איש מסתורין שיחק באותיות המגנטיות שעל דלת הכניסה של דירתי, וחדל אחרי פוסט שהעליתי בנושא. והיה גם מכתב בעילום שם, לפני שנים, ועוד אי אילו. ומה אם לא מדובר בסדרת אירועים לא קשורים, חלק מהקיום הסטנדרטי בעולם? מה אם כמו ב"עולמו של טרומן" ובהזיות האילומינטי של יאיר נתניהו יש מתחת לפני השטח גורמים שטניים ששולטים בנראטיב? ששולחים זרועות מרובות כמו שיווה אל ההרס ומשפיעים על חיי?

יש משהו מפתה באמונה הזו. לכאורה מפחיד לחשוב על מזימה מורכבת שמופנית נגדי. מאידך, זה מפחיד פחות מיקום אדיש ורנדומלי. יש משהו מנחם במחשבה על תוכנית סדורה, סיבה ומסובב. וגם ליטוף נעים לאגו – אם רודפים אותי וזוממים נגדי, פירוש הדבר שאני לא עוד חלקיק אבק בקוסמוס. אני מישהו.

כשנגה היתה בגן, הלכנו יום אחד לגינה עם תיק קטן ובו שקית עם הקורנפלקס החביב עליה. כשנגה הודיעה שהיא רעבה ניגשנו לספסל עליו הנחנו את התיק רק כדי לגלות שהוא פתוח ושקית הקורנפלקס נעלמה. נגה זעמה. היא דרשה שאחקור את כל ההורים בגינה, ואז העלתה את האפשרות שגנב הקורנפלקס מגיע מהסיפור שכבר שמעה כמה פעמים על גניבת האופנוע. להרף עין יכולתי לדמיון אותו – הנמסיס של משפחת רשף, הארכי נבל, המוריארטי שלנו. היה בזה משהו מקסים ומפתה. בוודאי יותר מהתמונה של ילד מנוזל ולא מחונך שגונב קורנפלקס מתיק לא מוגן.

סיימתי את שיחת הטלפון. הכרטיס בוטל, כמו גם החיובים שביצע הגנב חובב הג'אנק פוד. ניגשתי לשולחן לידו כבר ישבו הילדים ואמם. התברר שעניין ההזמנה היה טעות. מישהו התקשר לבטל הזמנה אחרת והמארחת התבלבלה. העולם חזר לזווית ולאיכות האור הרגילות. אין לי סטוקר, אין תוכנית, אין דרמה. אפשר לאכול.

אלא אם כן זו חלק מתוכנית העל, תמרון שנועד להוציא אותי משיווי משקל, להיות עירני פחות, פגיע יותר. הם לא יודעים שאת החרדות שלי לא קל לחסל. המוטו הוא היה נכון. ופרנואיד.

המודל לחיקוי הנכון ליום הזיכרון

השנה, בפעם הראשונה, לא נסעתי לטקס יום הזיכרון. אמא שלי טסה לחסות באמסטרדם בימי הזיכרון והעצמאות, ואני התלבטתי במשך שבועות מה לעשות עם עצמי. החלטתי לכתוב משהו, ללכת לים ולהקריא את הטקסט לפני הצפירה. הלכתי עם חברה טובה וקיוויתי שלא ארגיש כמו אידיוט. הקראתי, דמעתי, הסתכלנו על אנשים עומדים בצפירה בתוך המים, והיה מזכך ומדויק.

וזה מה שכתבתי:

אין לי כוח ליום הזיכרון. זה מעצבן אותי, "יום הזיכרון", אתם לא תגידו לי מתי לזכור ומה. אני גם לא זוכר. אבא שלי נהרג כשהייתי בן שנה וחצי וזה גם מרגיז, כל כך הרבה סובב סביב איש שאני לא מכיר, חולייה חסרה שאני תוהה לפעמים אם היא אחראית לדברים בתומר שאני לא מזהה בעצמי או באמא שלו.

אחרי היום שבו אנחנו צריכים לחשוב על השואה, ביום שבו אנחנו אמורים להיות עצובים חצי יום בגלל אלה שנהרגו במלחמות ואז לשמוח פתאום, אני רוצה לזכור דווקא את סבא שלי, האיש שאיבד בן ואישה בשואה, ואז עוד בן במלחמת יום כיפור. האיש, שאם יש מבחינתי מישהו ללמוד ממנו בכל הסיפור הזה של שואה וגבורה ומלחמות ישראל ומחדלים ופוליטיקאים וגנרלים – זה הוא.

סבא וסבתא שלי היו ניצולי שואה שנפגשו בגיל מבוגר, עלו לארץ, ואיבדו את בנם היחיד במלחמה. סבתא שלי היתה אישה עצובה. היא אהבה אותי ואהבתי אותה, אבל ידעתי לזהות את העצב בין השורות גם כילד קטן. היא לא חייכה, נזכרה והזכירה תכופות את השואה, את אבא שלי, ובדיעבד התנהלה כפי שניתן לצפות מאדם שעבר את כל מה שעברה בחיים.

אבל לא סבא שלי. הוא התייחס לחיים כמו מתאגרף שסופג וסופג וממשיך להקניט את היריב. איש גדל גוף שלא התקרב לירקות ונהנה מאוכל לא בריא בעליל, שישב עם הטרנזיסטור צמוד לאוזן לשמוע שידור של משחק כדורגל כי הוא מילא טוטו, שדיבר והתלוצץ עם כל מוכר בסופר או נהג אוטובוס או שכן. עולץ לקראתי כל פעם מחדש, "שלום אדוני!" מדמה יריקה לכף היד לקראת לחיצת יד אוסטרו-הונגרית מטלטלת עם אני בן ה-8. מלא סיפורים שלא אוכל לאמת לעולם. הצלקת הזאת על המצח? תוצאה של דו קרב באוניברסיטה מול סטודנט שהעליב אותו כי היה יהודי. כדורגל? הוא היה שחקן פעם, חצי מקצוען, אפילו נישק את הטבעת של האפיפיור במפגש של האב הקדוש עם הקבוצה.

והסרטים. בירושלים של ילדותי היו המון בתי קולנוע, ובחופשים שביליתי שם בילוי בוקר טיפוסי היה סרט – ברוס לי, מערבונים ישנים, שוברי קופות חדשים. סבא שלי טען שאינדיאנה ג'ונס היה גרוע יותר מהנאצים, אבל אני הייתי מקפיד להציץ בו מדי פעם מהצד, בחושך, רואה אותו צוחק ונהנה כמו ילד.

בסיבובים הרגליים שלנו בשכונת בית הכרם היינו מתכננים את העתיד שלי ומדברים על הכול. ובכל פעם שעברנו ליד בית האבות בשכונה הוא היה מצביע עליו ומודיע לי שלשם הוא לא יגיע. והוא לא. בגיל 81 הוא נפטר מהתקף לב. דקות לפני הוא היה צלול ועצמאי, בדיוק כפי שרצה. שמח וטוב לב והכי חי שאפשר.

יום הזיכרון הוא כולו התכנסות סביב המוות שהיה, וזה בסדר, למעט העובדה שלפעמים אני חושד שאחת המטרות היא להכשיר את הלבבות לקראת המוות שעוד יהיה. אבל אני לא רוצה. לא הכרתי את אבא שלי, גיבור המלחמה, אבל הכרתי את אבא שלו. וזה המודל לחיקוי שאני רוצה לאמץ לעצמי ולילדי. לא מיתוס של גבורה והקרבה. אלא חיות וחיוניות ושמחה, ולא משנה מה החיים זורקים עליך. אני מתגעגע.

וככה מתחברים לי יום השואה ויום הזיכרון

המעבר בין יום השואה ליום הזיכרון מזכיר לי את הסיפור של היפני ששרד את פצצת האטום בהירושימה, ומייד חזר לנגסקי, עיר מגוריו, רק כדי לשרוד בקושי את הפצצה השנייה. או כמו שתומר שאל כשהיה בגן: "מתי זה יום השואה לחללי צה"ל?"

הפיד שלי התמלא ביום השואה סיפורים על קרובי משפחה שניצלו, סטטוסים וציוצים מלאי חשיבות עצמית וטקס בישבן כראוי. במקביל פרצו ויכוחים על הלקח המתבקש – ציוצי שמאל על הפשיזם כבר כאן, וציוצי ימין על אנטישמיות לנצח. בעוד כמה ימים יקרה אותו דבר סביב יום הזיכרון.

עבורי זו לא הנקודה ואלה לא הלקחים המתבקשים: לא לחזור ולהעלות סיפורים מן העבר, ובטח שלא הוויכוח על ימין-שמאל שמתפרץ בשוליים. הנקודה היא החיבור בין שני ימי הזיכרון.

סבא וסבתא שלי התחתנו אחרי ששרדו את השואה. סבתא שלי עם מספר על היד, מזכרת מאושוויץ. נולד להם בן וכשמלאו לו 11 הם עלו לארץ. המניע העיקרי, לפי הסיפורים, היתה האנטישמיות בהונגריה שהילד – אבא שלי – חש על בשרו בבית הספר. כמו לא מעט עולים חדשים עם מבטא שאי אפשר לגמרי להיפטר ממנו הילד רצה להיות יותר צבר מצבר. כולל להתגייס לקרבי, למרות שהיה בן יחיד. וכך קרה ששני ניצולי שואה הצליחו להקים בגיל מאוחר משפחה קטנה רק כדי לראות את בנם נהרג במלחמת יום כיפור.

זה לא סיפור על ציונות ואידאולוגיה. לא זה מה שגרם לסבא וסבתא שלי להגיע לישראל. זה גם לא סיפור על הקרבה למען המולדת. מלחמת יום כיפור היה מחדל אידיוטי של פוליטיקאים ואנשי צבא שיכורי כוח, לא שלישראל יש בלעדיות על מלחמות מהז'אנר הזה. עבורי זה סיפור על מקריות אכזרית נטולת יד מכוונת, ועל שלל הדרכים שבהן בני אדם פוגעים זה בזה ומאמללים זה את זה. על איך שנאת האחר מתפשטת בזריזות ומכלה כל חלקה טובה והורגת בלי חשבון. יהודים, הומואים, צוענים ומה לא.

מה לומר לילדים? איזה מוסר השכל להעביר להם מהמשל הנורא הזה? הנאומים המליציים על לא עוד כצאן לטבח, קוממיות ומגשי כסף? אולי משהו כזה: הלקח מהצירוף המתיש והמדכא של שני הימים האלה הוא לא לסמוך על הממסד באשר הוא, להסתכל מסביב ולבדוק מתי המדרון הופך חלקלק מדי וצריך לברוח או להצטרף לאיזו מחתרת, ולהיזהר מאנשים בעלי זקפה לאומית גדולה.

וגם זה לא מדויק. בסופו של דבר זה סיפור על אנשים ששרדו תופת נוראה, ועברו למקום שאמור להיות בטוח יותר כדי לעבור תופת מסוג אחר. אין צורך להעמיס על הסיפור האישי של סבא וסבתא שלי סמלים ולקחים לאומיים, דתיים ואחרים. השכול האישי של המשפחה שלי, בין שואה למלחמה, נורא מספיק גם ככה.

%d בלוגרים אהבו את זה: