ארכיון לפי מחבר | noamres

פאקינג יולי-אוגוסט

יש שבועות שבורים, כאלה יש נקודה בזמן שבה אני מבין שטוב לא ייצא מזה. השבוע שעבר היה כזה, שבור. זו לא מיסטיקה, זה לא מרקורי נסוג. זה צירוף של נסיבות והצטברות של גורמים והכל נערם זה על גבי זה עד שמשהו נשבר. 

זה הניסוי החברתי הגדול שנקרא יולי-אוגוסט. זה מתחיל בשבירת השגרה, ובאין שגרה נפתחת הדלת לכל תקלה שרק תרצה להיכנס. זה קייטנות עם הסעות וסידורים ושפצורים, ביטולים והברזות. ואם אני כבר מוצא את עצמי רץ לאיסוף לא מתוכנן בהתראה של חצי שעה, שגורם לי לאחר לפגישת עבודה, למה שלא אשכח טלפון במונית בדרך חזרה? וכשאני עסוק בלהתקשר לנהג בעודי על מיוט בפגישה שאיחרתי אליה ותכף צריך לדבר בה קצת דברי חוכמה, למה שלא אפספס משהו אחר?

אלנבי, צהריים

זה מתבקש. מה גם שההתנהלות בדרכים בין שם לכאן לא מלווה בבריזה נעימה אלא בגהינום עלי אדמות המכונה קיץ תל אביבי, וכל אלה יחד, השגרה שנעלמה, פתרונות אד-הוק למצבים משתנים, חופש גדול וכבשן לוהט בחוצות, ישברו אותי מתישהו. תמיד. בשלב מסוים תקרה תקלה אחת, שתוביל לבאה בתור, ומכאן זה מדרון חלקלק. תקופה קסומה, יולי-אוגוסט, לעור הפנים, לנפש, לחשבון הבנק.

אחד האירועים המשמחים שקרו השבוע היה איסוף תומר וחברים משדה התעופה, אחרי טיול מוצלח בחו"ל. במהלך הנסיעה שאלתי קצת שאלות על איך היה, משתדל לא להיות בומר מביך מדי. היה להם טיול מעולה, הכל הלך חלק. בעצם, אמר אחד מהם, לא הכל הלך חלק. אבל גם עם מה שהסתבך הסתדרנו. 

הם נזכרו איך במסע ברכבת בין שתי מדינות ירדו תחנה אחת מוקדם מדי, והצליחו לשכנע נהג אוטובוס תלמידים לתת להם טרמפ לתחנה הנכונה. הם צופיפניקים, הם מסתדרים. תומר סיפר לא מזמן איך במחנה הקיץ לא היתה מקלחת, אז הם בנו אחת, העבירו גב או משהו, אין לי מושג, מעולם לא הסתובבתי במחנות, קיץ או אחרים, אני מקסימום יודע להתקשר לקבלה של המלון. אם הייתי תקוע בשטח בלי מקלחת הייתי סופק ידיים ונושא מבטי לשמיים וזהו בערך. 

משמע אני שורד את יולי-אוגוסט על מינימום כישורים. בסוף זה עובר, והחיים שלי לא באמת כאלה קשים, אני יודע, אבל יש נקודות שבירה שמורידות אותי על הברכיים. אנחנו באמצע, תכף יולי נגמר, ונדמה שכבר הסתגלתי, ואז יגיע אוגוסט ויעלה ווליום עם עוד איזו מעלה או שתיים ואפס מסגרות בשבועיים האחרונים. מתי כבר אוקטובר יבוא, פאקינג יולי-אוגוסט.

טווסים שאני לא רוצה להכיר

את "טווס בחדר מדרגות" קראתי קצת אחרי שיצא לאור, וזמן רב לפני שהמחברת שלו, גלית דיסטל אטבריאן, פרצה לחיינו כביביסיטית פעילה במיוחד. זה ספר מצוין, קשה וכואב על משפחה דפוקה במיוחד, כולל פגיעה מינית קשה בילדה שאף אחד לא רואה או מבין אותה.

השבוע היתה דיסטל אטבריאן שותפה לעוד שערוריית מדיה חברתית קטנה. אחרי שהצביעה עם כל האופוזיציה נגד החוק לשמירת דגימות מנפגעי עבירות מין ללא הגבלת זמן, תקף אותה איש אקדמיה בטוויטר והציע לה לפקוד אנסים לליכוד. דיסטל ענתה לו שהסתכלה בתמונה שלו והוא מכוער מבחוץ ולא רק מבפנים, העניין זלג לפייסבוק שחסמה את חברת הכנסת, מה שסיפק הצדקה לעוד רעש וצלצולים. 

בסמסטר א' בחוג לספרות לומדים שאין קשר בין היוצר ליצירה. מרגע שהגיח הספר או השיר אל אוויר העולם הוא נתון לפרשנות הקוראים, וליוצר, על דעותיו, סטיותיו וטעמו, אין קשר לעניין. בהצלחה לכולנו עם זה. תמיד נרתעתי מראיונות עם יוצרים שאהבתי, מכל תחום, רתיעה אינסטינקטיבית נטולת הסבר. עם השנים הבנתי למה. 

עידן המידע הפך את הבורות המבורכת לבלתי אפשרית. בעידן האולפנים של הוליווד, אי אז בשנות החמישים, נהנו הצופים מאשליה מתוקה בכל הנוגע לחיי הכוכבים שהעריצו. היום הכול דולף וזולג, ואין מפלט. אין דרך לחזור לסרטים שאהבתי עם קווין ספייסי, קייסי אפלק שחקן נפלא אבל השמועות, הו השמועות, ליאונרדו דיקפריו יוצא עם בנות 25 ומטה. את "משימה בלתי אפשרית 3" ראיתי כשעל קרנית העין צרובה דמותו של טום קרוז מקפץ על הספה של אופרה ווינפרי, מאושר מנישואיו לקייטי הולמס שצעירה ממנו ב-17 שנה, מאיר אריאל היה הומופוב, אריאל זילבר התפלפ, אין לזה סוף.

יש כמובן יוצאים מהכלל – אני רוצה להיות נער השעשועים שלך, מרגרט אטווד –  אבל ברוב המקרים, כשאמנים שאני אוהב פותחים את הפה, זה נגמר בבכי חרישי. שלי. אני רוצה לראות את החיים על מורכבותם, לקבל שיוצר ענק יכול להיות חרא של בן אדם. אבל אני לא מצליח, זו נקודה עיוורת. אני יכול לראות את המורכבות הזו אצל חברים ואנשים שאני אוהב, להבין שיש בהם רבדים, טוב ורע. כשזה מגיע לאמנים אני מאבד את זה, אולי כי בניגוד לאנשים בחיי הפרטיים, אמנים הם מראש מין אלים באולימפוס, ולא בשר ודם, ולאלים קשה יותר לסלוח, ומאלים מצפים לשלמות. 

חשוב לחשוף אמנים שהם אולי מוכשרים אבל גם אנסים, מטרידנים, גזענים. צריך למצות איתם את הדין אם זה בבית המשפט ואם זה במרחב הציבורי. אחלה. אבל אחרי כל זה אני רוצה לקחת את הגלולה הכחולה ולשקוע בבורות נעימה. אני לא רוצה לשמוע דעות פוליטיות חלולות ממוזיקאים, אני לא רוצה לגלות אמיתות מכוערות על סופרות שאהבתי. המילה הכתובה, לא משנה בכמה כישרון, לא תצליח לטשטש את האמת המרה.

אני מניח שקריירה פוליטית מתגמלת יותר מכתיבה, גם במובן החומרי וגם במובן התקשורתי. אם חשקה נפשך בתשומת לב ורעש זה המקום להיות בו. אני מקווה שדיסטל אטביראן תשקע בשלב מסוים לתהום השכחה הציבורית, ואולי יום אחד אוכל ליהנות מלקרוא ספר שלה שוב. בינתיים אני מתבייש להודות בקרב בין המציאות לבדיה, המציאות, בניגוד לרצוני, מנצחת.  

מה היה אילו

כשהייתי ילד שאלתי את אמא שלי מה היתה עושה אילו אבא היה חוזר לפתע מהמתים. איך היתה מתמודדת עם שני בעלים, החדש והישן, במי לבחור. היא לא ידעה. אני לא בטוח שיש תשובה נכונה לשאלות "שובו של מרטין גר". 

שאלות "מה היה אילו" הטרידו אותי מאז ומעולם. נזכרתי שוב בשאלה ההיא אחרי ששמעתי ראיון עם קוונטין טרנטינו. הוא סיפר איך אחרי עשור של עוני ורצף כשלונות הוא מכר סוף סוף תסריט – ״רומן על אמת״ – ובכסף שקיבל תכנן לעשות את ״כלבי אשמורת״, לבדו. המפיק לורנס בנדר, שקרא את התסריט, ניסה לשכנע אותו למצוא חברה שתממן ותפיק, ולעשות ״סרט אמיתי״. טרנטינו, שבע כשלונות ודחיות, סירב. בנדר הציע לו עיסקה – תן לי שלושה חודשים למצוא מישהו, ואם זה לא יילך תעשה מה שאתה רוצה. השאר היסטוריה, בנדר מצא, קוונטין הפך להיות טרנטינו.

ומה אם לא? מה אם טרנטינו היה מתמיד בסירוב? האם הכישרון שלו היה מבקיע בסופו של דבר את החומה, או שאולי זו היתה ההזדמנות היחידה והוא היה נותר דלפון אלמוני? ולהבדיל – איך היו נראים החיים שלי אם הכדור המצרי היה נוטה כמה סנטימטרים הצידה, ואבי הראשון היה נשאר בחיים? 

שאלות "מה היה אילו" לא רלוונטיות לתהליכים גדולים. בדרך כלל המגמה, הכוחות שמתחת לפני השטח, חזקים יותר מכל אירוע או אדם. אבל בחיים האישיים, המאוד ספציפיים של כל אחד מאיתנו, אלו שאלות כואבות וקריטיות. מה היה קורה אילו הטיפול מציל החיים היה יוצא לשוק חודשיים קודם ומציל את האהוב שמת, מה היה קורה אילו הייתי יוצא מהבית חמש דקות קודם ונקלע לפיגוע, מה היה קורה אילו לא הייתי חולה באותו יום ומגיע לעבודה במשרד שבמגדלי התאומים? אין לזה סוף.

יש לכאורה משהו חסר תוחלת בלהתעקש ולנסות לחשוב ולנחש מה היה קורה אם זרם המציאות היה שוצף פתאום קצת הצידה. את הנעשה אין להשיב. אבל העיסוק בשאלות ״מה היה אילו" גורם לי להתבונן בחיים שלי ולבחון אותם מחדש. מה היה קורה אילו אבא מס' 1 לא היה נהרג במלחמה פירושו מה אני חושב על החיים עם אבא מס' 2. על מה שלמדתי ממנו, על האדם שהפכתי להיות. זה לא רק מה היה אם הייתי גדל עם אב שהוא פרופסור במכון ויצמן, אלא בחינה של איך הושפעתי מאב שמחבק-מועך ומוכן להסיע אותך בכל שעה לכל נקודה בארץ אם רק תצטרך.

"מה היה אילו" היא שאלה תיאורטית רק לכאורה. בפועל מדובר בכלי לבחינת הנפש והחיים כאן ועכשיו. לא תמיד צריך תשובה. לפעמים גם פרספקטיבה תספיק, יחד עם קורט עצב ותהייה על אודות אילו, רק אם ואילו לא.

עונת המוהוקים האדומים: פרידה משבט קהילה

זו התקופה בשנה שבה אם תצעדו בתל אביב בין כיכר רבין בצפון לפלורנטין בדרום תיתקלו פה ושם בנערים עם פרצוף של ילד טוב ומוהוק אדום. ראשם במחנה הקיץ הקרב, ותספורתם במועדון פאנק ניו יורקי בסבנטיז. זה המוהוק האחרון של תומר, מחנה הקיץ האחרון, הפעולה האחרונה. הצופים היו אחת מאבני הפינה של קיומו הצעיר, חשובים לטעמי יותר מבית הספר, ועכשיו הוא נפרד. 

אף פעם לא הבנתי עד הסוף את התנועה ואת ההתנהלות שלו בתוכה. המפגש שלי עם תנועות נוער בילדות הסתכם בפגישה או שתיים של "המחנות העולים" סניף רעננה, היה ברור שלא נועדנו זה לזו. אבל תומר שונה ממני, פתוח וחברותי וצופיפניק נלהב, ולכן הפכתי להיות תומך אדוק בשבט קהילה, אוהד את הקבוצה גם אם לא מבין את חוקי המשחק.

את תחומי העניין האחרים שלו אני חושב שאני מכיר מקרוב. חלקם חפף לשלי, עם או בלי עידוד הורי נלהב. הלכנו יחד לסרטי קומיקס, אני לוקח קרדיט על השלב המוקדם בטעם המוזיקלי שלו ואוהב גם דברים שהוא שומע עכשיו, התחלתי לראות איתו אנשים מכים זה את זה כשצלל אל אמנויות הלחימה וקל לי לעקוב אחרי תוצאות משחקי האן.בי.איי מהרגע שגיליתי שהילד בעניין. אבל הצופים נותרו נקודה עיוורת. משהו לא התחבר.

מתארגנים למכירת עוגיות לקראת מחנה קיץ

בטקס הסיום של השבט – שהיה מרגש ומדמיע פי כמה מזה של התיכון – לבשנו כל ההורים את החולצה האדומה של קהילה, ושרנו שיר פרידה היתולי, מילים שכתב הורה מוכשר ומלא אמביצה למנגינת "אמרו לו" של אריק איינשטיין. לא הבנתי חצי מהמושגים. ישב"צ בסדר, אבל מה זה טיפ"ש ואתגר? לא הייתי במחנות קיץ, ברוב הטקסים, בטח לא בפעולות. גם כי הנער לא רצה שנסתובב לו בין הרגליים, גם כי הרגשתי זר לדבר. פעם נתקלתי בצופיפניקיות שמכרו עוגיות בשדרות חן ומייד קניתי. כשסיפרתי לתומר, גאה שתרמתי לשבט "דיזנגוף" השכן, חטפתי על הראש. קהילה מעל כולם, שבטים אחרים הם יריב ומתחרה, לא הבנתי מהחיים שלי.

אבל לגמרי הבנתי את ההשפעה המבורכת של התנועה על תומר. אנטיתיזה לציניות היתר בבית, אחווה וחברות בקנה מידה גדול ומחבק, לא חבר או שניים שעומדים ומסתכלים בהמון מהצד, אלא אלה שחוגגים ביחד במרכז. ושיתוף וקבלה, בלי מודעות יתר ועכבות. וההדרכה, ותכנון ובניית מבני ענק למחנה, שנתנו לו ביטחון וידע וכלים להנהיג וליזום ולדעת שהוא יכול, שלא חלמתי עליהם בגילו. הצופים עזרו לתומר לעמוד במרכז הבמה, חי בעולם.

ולכן אני עצוב על ההתנתקות הקרבה ובאה מהשבט שנתן לו כל כך הרבה, גם אם המטען שהוא נושא ילווה אותו לחיים עצמם ויעזור לו בכל פנייה, כמו קמע ממכשף השבט שלא מאבד מכוחו גם בארץ זרה. אני לא מבין את התנועה במובן העמוק, יש משהו בחברותא הגדולה והפתוחה הזו שזר לאישיות שלי, לטוב ולרע. אבל אני אוהב את הבן שלי ומודה על מה שקיבל ממנה. 

הצופים היא מין שותפה שקטה לדרך, להפיכת תומר למי שהוא. כל התנועה. פגשתי אנשים כאלה בעבר – אין לי ולהם יותר מדי נושאי שיחה משותפים וברור שלא נשמור על קשר, אבל יש בהם משהו שמעורר בי אהבה והכרת תודה, ותמיד אשמח להיתקל בהם במקרה. אני מדבר על הצופים בכלל, אבל ברור שמעל כולם זוהר השבט הכי מוצלח בארץ ובכלל, שלמזלו קיבל את תומר ותומר קיבל אותו. קהילה שולט לנצח!

עד שכפות הרגליים יכאבו

ללכת או לא ללכת? ומה אם יהיה משעמם (שזה ההפך מפומו)?, החרדה מהחמצה מובילה אותי לקבוע וליזום ולתכנן, אבל אז, כשאני כבר על קו הזינוק, אני נתקף בעייפות עמוקה ורצון לשקוע אל כריות הספה. כמו בכל פעם לפני טיסה לחו"ל, דקה לפני הטרמינל, כשהתאווה לאוויר אחר והרפתקאות מתחלפת ברצון עז לחזור הביתה. לא כל שכן אם הפעם מדובר באירוע שחוץ מהמזמינה אני לא מכיר בו כמעט אף אחד.

אלה לא דילמות שאני נאלץ להתמודד איתן יותר מדי. אני האדם המתכנן, האיש שקובע דברים ימים ושבועות מראש, ויודע לרוב עם מי נפגשים ואיפה. כמו קלישאה של סוכן חשאי קולנועי, אני מגיע לשטח כשאני יודע איפה היציאות והיכן אפשר להחביא נשק מטאפורי, הכול ידוע והגבולות משורטטים.

Space Shuttle Launch In The Clouds. 3D Scene.

התכנון המקדים הוא השריון והמגן, ההימנעות מהבלתי נודע ומהעצמי. אם לא אתכנן אני עלול למצוא את עצמי עם זמן פנוי למחשבות מתרוצצות, או עם אנשים לא מוכרים בלי אינטראקציה מתגמלת ומנחמת, או גרוע מזה – עם מראה שמספקת בבואה אפורה ודלה, בבואה שהרקע שלה הוא הפחדים הגדולים נוסח איך הגעתי למקום ולנקודה הזו בחיים, איך.

אבל הלכתי, אחרי משא ומתן עם עצמי ובחינת העובדות. זה מרחק דקות ספורות על אופניים מהבית, אם לא ימצא חן בעיני אפשר לחתוך ולברוח, מה הדבר הכי גרוע שיכול להיות. באתי ומייד ארגנתי כוס של משהו כדי שיהיה מה להחזיק ביד, ופה ושם התגלגלה שיחה, וכבר התחלתי לחשב מתי איפרד בנימוס ואדווש הביתה.

אבל הדברים זזו, והתגלגלו קדימה, מסלקים ספקות ועכבות והשתבללות, ואנשים דיברו ונפתחו, ואיזשהו קסם חמקמק התרחש ושעתיים אחרי מצאתי את עצמי מפזז בכוונה גדולה על רחבת הריקודים, במצב רוח מרומם, בחברת אנשים שאת רובם לא הכרתי עד הערב, בלי להסתכל יותר מדי לצדדים, לבדוק מי רוקד ואיך ואיפה אני בהירארכיה. המוזיקה היתה מצוינת והחיים יפים.

ברור לי שלסוף הקורונה – או לפחות הפוגה – היה חלק בעליצות, אבל ברור לי שלאלמנט ההפתעה היה חלק גדול אפילו יותר. משהו בשחרור הסופי, בהתמסרות ללא משורטט ומוכר, איפשר חופש גדול יותר והנאה שלמה יותר. 

אל תצפו למוסר השכל רוחני על לשחרר ולזרום. יש לא מעט אירועים חצי צפויים או ספונטניים לגמרי שמשעממים ומבאסים, יש לא מעט תוכניות מדוקדקות שעושות רק טוב. אפשר לדלג בין ספונטניות לשליטה בלי להצהיר אמונים רק לאחת מהן. אין פה שורה תחתונה דרמטית, רק הפתעה קטנה משום מקום שעשתה לי טוב בנשמה ושאת המקצב שלה הרגשתי עוד ביום שאחרי. ואולי תשפיע על ההיסוסים וההחלטות של הימים שיבואו.

ריקודי זום ותקוות נכזבות של חתול

בשבוע שעבר ביצעתי תנועות פיזוז מפוקפקות מול המצלמה לצלילי ג׳יין בורדו. יש כל כך הרבה דברים מקולקלים במשפט הזה שאני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל, וגרוע מזה – התיעוד הנ״ל רק יוביל להשפלות נוספות. 

תומר סיים את התיכון, והמורים שלו, קשובים לרוח נעורים, בחרו לגרור את כולנו, הורים מותשים, להזיז כתפיים מול הזום לצלילי ביצוע ל״אהבה ראשונה״ של ג׳יין בורדו הסכרינית-גלגל"צית. מישהו בטח אמר ״בואו ניקח קלאסיקה ונחבר אותה ללהקת אינדי בועטת שהצעירים אוהבים״. אני בטוח שתומר, שבשבילו קלאסיקה זה ביגי, יעריך. 

הכוריאוגרפיה כוללת הנעת ראש מצד לצד, נפנוף רפה ביד ימין, הנפת אגרופים רכה מצד לצד כמו דוד שיכור שיצא לקרוע את החתונה ברחבה, והפרחת נשיקות באוויר כשהן משוגרות באמצעות יד ימין ויד שמאל חליפות. המורה המנחה מבצע את הכוריאוגרפיה בהתכוונות גדולה, ונעלם מדי פעם מהמסך בגלל הורים שלא לחצו על מיוט. בסוף הוא מורה בקול נחוש ״ועכשיו פריסטייל״.

צמד בוגרי תיכון טיפוסי

כשנגה היתה בגנון התנדבתי להשתתף בהמחזת סיפור הילדים הנודע בחריזתו המופלאה של לוין קיפניס ״אליעזר והגזר״. הסיבה היחידה שבגללה הסכמתי להשפלה הזו היתה הביטחון המלא שהילדה תתלהב לראות את אביה במרכז הבמה. קיבלתי תפקיד משנה חשוב – לקיק החתול – ולחזרות הגעתי עם זנב ששאלתי מאחת מהתחפושות של הילדה. עבדנו על הסצינות, חקרתי את המוטיבציה של הדמות, ויום ההופעה הגיע. 

אחרי שהדרמה תמה והגזר שוחרר, ראיתי את נגה רצה לעברי. התכופפתי, מוכן לחיבוק המעריץ והאוהב לאבא-כוכב, רק כדי לגלות שהילדה הזועמת באה לדרוש בחזרה את הזנב הגנוב. 

האם שנים אחרי לא למדתי את הלקח? לא בדיוק. הפעם המטרה שלי מרחיקת לכת ואסטרטגית יותר. כן, תומר והחברים שלו יתפדחו קשות מההורים המביכים שלהם, וסביר שאספוג לעג שנון במיוחד. אבל: אני די בטוח שאם הייתי נמנע מלנופף בזום עמוק בפנים הנער היה מתבאס. ואי שם לקראת שנות הארבעים-חמישים שלו יש מצב שהוא אפילו יעריך את ההתבזות הפומבית שלי, המנוגדת לכל נים בנפשי הצינית, ושנובעת אך ורק מאהבה אינסופית אליו. פריסטייל. 

האורקל משינקין

בין טיל לטיל לביקור בחדר המדרגות בשעת ליל במסגרת מבצע "שומר החומות" קראתי שבנט החליט לוותר על ממשלת שינוי. בתגובה הפיד שלי הצטער והסתחרר, ופרשנים מלאי חשיבות עצמית הסבירו שכן, תכף בחירות חמישיות. אני לא הבנתי למה. באיזשהו שלב הטילים יפסיקו לעוף, ואולי דברים ישתנו, לא?

אני לא טוען שאני חכם וחוזה עתידות. היה לי ברור שטראמפ לא ייבחר, כשראיתי את סרטון ״הערבים נוהרים״ של ביבי חשבתי שזה יחסל לו את הקריירה, וכשחבר בצבא גרר אותי לראות הופעה של חבר שלו, זמר מתחיל בשם אביב גפן, היה לי ברור שאין לאיש עם קול הצפרדע והמילים הילדותיות סיכוי. האורקל משנקין אני לא. 

אבל לאנשים אחרים הכול ברור. יש להם יותר מידע ממני, והם מקבלים משכורת נאה על פרשנות ותחזיות. לפעמים זה מצליח להם, לפעמים פחות. כשזה מצליח זה מעיד על חוכמה וראייה למרחוק. כשלא? שקט, צרצרים. פרשנים כלכליים, נביאים פוליטיים, סקאוטרים באן.בי.איי, כולם משתמשים בכמה שיותר מידע ופאסון כדי לנסות ולהביס את כדור הבדולח.

שבט בני האדם חושק בוודאות, בנרטיב, בסדר. הם יודעים שההיסטוריה מלאה הפתעות שאיש לא חזה, מהמתקפה על פרל הארבור ועד התפרקות הביטלס, אבל זה לא מזיז להם. העולם מלא באנשים שלא בחרו בדראפט את מייקל ג׳ורדן, ששלחו מכתב סירוב מנומס לג׳יי.קיי רולינג, שהסבירו לי בידענות על ארוחת צהריים מדוע הניצחון של בוז׳י הרצוג על נתניהו מבוסס על נוסחאות מתמטיות. 

יש משהו מכמיר לב בצורך האנושי – שלי, של כולם – לדעת מה יקרה. לנוכח יקום קר ואכזר, נטול אל ותוכנית, בני האדם ממציאים דתות, נבואות, חייזרים ואילומינטי ומה לא. נגה רוצה לדעת מראש מה יקרה אם תבחר במסלול לימודי כזה או אחר ואני לא יודע איך להסביר לה עד כמה הכול לא צפוי ולא ידוע. אולי זו גם ההיסטוריה המשפחתית המסוימת שלי, שמלאה בהפתעות דרמטיות ולא מהסוג הנעים. אצלי במשפחה יודעים שהבלתי צפוי נוטה לנקוש בדלת בדיוק ברגע הלא נכון. 

זה לא אומר שאני לא מתכנן. אני קטן וחלש ואנושי מדי מכדי להימנע מכל זה. לנסות לחשב מסלולי קריירה, לדמיין מערכות יחסים, לפנטז נכדים. אבל מאחורי כל פעילות המוח הקדחתנית הזו אני מכיר בכך שאין לי מושג או שליטה. זו לא קריאה לפאסיביות, אם לא הייתי מכוון ומנסה ובודק, לא הייתי מגיע למשרה הנוכחית המוצלחת שלי, למשל. אבל אין לי אשליות לגבי התפקיד של המזל בכל זה, ואיני מתיימר לדעת דבר לגבי העתיד. הדבר היחיד שאני יכול לעשות הוא להתנהל בהווה באופן הכי סביר והגיוני ולקוות לטוב.

מול שלל ההתרחשויות והנביאים מטעם עצמם אני ממליץ בעיקר להרפות. או לבעוט, כמו הצפרדע במשל על צמד הצפרדעים שנפלו לקערת שמנת. אחת מהן, פרשנית מדופלמת, הבינה שאין טעם להיאבק וטבעה. השנייה, נטולת חזון, בעטה ובעטה עד שהשמנת הפכה מוצקה, ואז דילגה החוצה. ייתכן שדקות או ימים אחרי משהו או מישהו אכל אותה לצהריים. וייתכן שלא. אין לדעת, ובהיעדר כל ודאות ותוכנית זה מה שנשאר. לבעוט.

וגם: זהר בר קמה המופלאה כתבה על ההתמודדות עם הלא צפוי בחדר המיון כאן

 

ביקור בהר שלא בעונה

לפעמים צריך להגיע לקבר לא בעונה. לא ביום הזיכרון, או ביום השנה או ביום ההולדת. תמיד חשבתי שהמעטפת של כללי הטקס תומכת, מכוונת, שלא נלך לאיבוד. אבל דווקא טוב קצת לאבד את הדרך. לא היינו פה שנים. בהתחלה ברחנו, אחר כך היתה קורונה, ואז פשוט קבענו תאריך שרירותי רק שבדיוק עפו טילים, אז קבענו יום אחר ואז הוא הגיע. אז נסענו.

הר הרצל היה ריק, לאו דווקא מאנשים כמו מקדושה וחשיבות. חבורת נערות יושבת בצל ושומעת מהמדריכה על גולדה מאיר, שם פרטי ושם משפחה במלעיל. חיילים עומדים בחלקת גדולי האומה והמדריך מרביץ בהם ציונות בווליום מוגזם. בכניסה יש דמות קרטון של חוזה המדינה עם חור באמצע הפרצוף כדי שתוכלו להצטלם, וקיוסק עם השם המצוין "במרפסת של הרצל". אין מקוננות עם סלים כבדים, אין אבלים עם שכמות מתוחות, אין שירי תוגה בפקקים בדרך.

אנחנו מחפשים את חלקת הקבר, הולכים לרגע לאיבוד בין כל השיפוצים, אבל נגה מנווטת אותנו בביטחה. שנים הגענו בכל יום זיכרון, הילדים לא הצטרפו כמעט אף פעם, תמיד נרתעתי מלגרור אותם אל עיסקי השכול. הקבר לא הולך לשום מקום. אבל אחרי שנתיים בצבא והדרכת חיילות עולות חדשות נגה לגמרי שולטת בהר ואנחנו מוצאים את הקבר בקלות. אין אף אחד מסביב, רק נקר נחוש על העץ שליד. הנקישות שלו הן יופי של סאונד אפקט.

ומכיוון שכללי הטקס לא תקפים היום ומכיוון שאין ציוויים ומנהגים באוויר, אנחנו מדברים, פריסטייל, ונגה מספרת איך היתה נעצרת ליד הקבר ומספרת לחיילות את סיפורו של החלל, ורק בסוף מגלה שמדובר בסבא שלה לקול קריאות "או!" ו"אה!" בשלל מבטאים זרים. ואחר כך שואלת את אמא שלי בחוכמה ובעדינות שאלות, ואני שומע סיפורים שכבר שמעתי אבל בכל פעם מצטרף איזה ניואנס חדש. 

והשיחה זורמת מהאבא המת במלחמה לאבא שמת פתאום לפני ארבע שנים, לאיך אני הילד קיבלתי אותו, איך קיבלו אותו סבא וסבתא שלי ששכלו את בנם היחיד במלחמה. זו לא שיחת "זוכרים את המת", זו שיחה של אמא ובן ונכדה, ובשלב מסוים זה קצת יותר מדי, שני אבות מתים זה המון, וכבר יותר מדי ימי זיכרון עברו בלי פורקן ראוי, ואני מוצף, ונגה מסתכלת במבט בוחן ושוקל ושואלת "אתה צריך חיבוק?" ובטח שאני צריך, ואני בוכה עליה קצת את כל מה שהצטבר והיה צריך לדלוף החוצה כבר מזמן. 

עכשיו אפשר לרדת מההר ולחזור הביתה. בשבוע הבא יש אזכרה לאבא שאיתו גדלתי כל חיי, ואז הפסקה, ואז נתחיל מחדש. הקברים לא הולכים לשום מקום.

ורק שלא אפספס את זה, וגם את זה

ה-FOMO שלי לא מסתובב ליד הבית. הוא שטחי ואורב מחוץ למעגל הילדים, חברים, אהובים. הוא שקרן ודרמטי, ולפעמים חיוני. בלעדיו סביר שהייתי מוותר ומחמיץ לא מעט חוויות שנצרבו בזיכרון. הספה היא מבצרי, אבל לפעמים כדאי לי לקום ממנה. 

חשבתי שאיבדתי את ה-FOMO שלי לנצח, אבל הוא חזר עם שוך האזעקות. לקח לי זמן לזהות את התחושה אחרי שנה וחצי של קורונה עם מלחמה לקינוח. והיה לתחושה גוון אחר, כמו לכל דבר בפאזת הכמעט חזרה לחיים. מה שהיה הוא שיהיה, אבל עם טוויסט קטן.

אנשים מעלים תמונות מנסיעות לחו"ל, כולל נתב"ג רפאים וערים ריקות, ומספרים על בדיקות בכל נקודת מעבר ובידודים פה ושם. תכף אלך למסיבה ולהופעה ראשונות אחרי הקורונה ואין לי מושג איך ארגיש  כשאצטופף עם חברי בני האדם נושאי המחלות. מת ללכת לקולנוע ותוהה איך אשרוד שעתיים בעולם חשוך עם מסיכה, בלי לעצור את הסרט מדי פעם כי מתחשק. 

זה לא אותו דבר, וגם ה-FOMO שונה. קהה יותר, חודר פחות שכבות. אני זוכר את התחושה אחרי גירושים מס' 1. כשניסיתי להסביר אותה, הדימוי היה מסיבה סוערת שמתרחשת באיזה חדר, ואני עומד במסדרון, שומע את ההדים, ואין לי מושג לאיזה כיוון ללכת. אחר כך עליתי שלב. כבר ידעתי איפה המסיבה, אבל הבנתי שהיא לא היחידה בבניין, בעיר, בעולם. שבחירה משמעה ויתור על שלל אפשרויות אחרות. זה משתק. 

פסגת חיי בעיתונות היתה נסיעה לפאריז מטעם "שבעה לילות" כדי לצפות ב"שר הטבעות" השני, לראיין את הבמאי והשחקנים ולכתוב על כל זה. אם מוסיפים לזה את פאריז ושיחה עם פיטר ג'קסון שנכנס לחדר יחף, התוצאה היא אושר צרוף. אני זוכר שישבתי במסעדה מוצלחת וקינאתי בעצמי. בפעם הראשונה היה ברור לי שאין שום מקום אחר שהייתי רוצה להיות בו. שאם כבר, אחרים צריכים לחשוק במקום שלי. 

מאז היו עוד נקודות כאלה, מעטות וזוהרות. במקביל הבנתי  שבכל רגע נתון יש שלל אפשרויות, אבל אין רק אחת נכונה. הבחירה המדויקת יותר תלויה בעיקר באנשים שאיתי, במצב הרוח, בגישה. ה-FOMO לא נעלם אבל בוית ואולף. עד שבאה הקורונה, ועכשיו אני צריך לתרגל את השריר המנוון הזה.

הקורונה הוכיחה לי שכפי שחשדתי תמיד, צריך לצאת כמה שיותר, כי מחר פתאום יצוץ איזה סגר. מנגד למדתי לבלות יפה ממש גם בסלון. כמו לא מעט תחומים אחרים אחרים אצטרך לכוונן ולאזן מחדש גם את החלק הזה, למצוא לחרדה מהחמצה את המקום החדש שלה, וללמד אותה, שוב, להתנהג יפה. 

בין המפקדת לעזה עובר קו עקום

צפיתי בפרק הסיום של ״המפקדת״ בין הליכות נרגנות לחדר המדרגות, לצלילי האזעקה. קראתי כל מיני ביקורות על הסדרה – סתמית, שמרנית – אבל הכותרות והטילים עזרו לי לגלות בה רובד נסתר, חתרני, ביקורתי. 

המון דברים – זהירות, ספוילרים – התרחשו בעונה הראשונה של ״המפקדת״. שלל אירועים שמפלרטטים עם אסון, זרעי פורענות שמרחפים ונקלטים באדמה פורייה. כל אחד מהם היה יכול להוות בסיס לסדרה או סרט דרמטיים, טראגיים. אבל שום דבר לא נובט, הכול רק כמעט.

דוגמאות: אחת המפקדות נאלצת להסתיר בבסיס את אחיה של אחת החיילות שלה, אזרח ועבריין. כמה סצנות אחר כך הוא כמעט מצליח לחתום על נשק. מפקדת אחרת לא עומדת בלחץ ומנסה להתאבד. חיילות גונבות ציוד, סמלת עושה סקס לוהט עם קצין שאליו היא כפופה, מ"ממית פזורת דעת גורמת לכיתה שלה להסתובב אליה עם נשק טעון ודרוך, ועוד ועוד. 

אבל אף כדור לא נפלט, אף אחד לא עולה למשפט, הכלא הצבאי נותר ריק. הכול מוחלק, מוכל, מושתק. המפקדת הנסחטת תצא לקורס קצינים, העבריין ייעלם מהבסיס בשקט, ניסיון ההתאבדות נכשל, הקצין והסמלת ימשיכו להזדיין. 

הדמות הראשית בסדרה, המ"ממית הטרייה נועה, דווקא מתחילה אחרת. היא רוצה להקפיד על נהלים, היא דורשת משמעת וסדר. היא הגורם החיצוני שמגיע לשנות את המערכת. אבל המציאות מנצחת אותה בנוק אאוט. עד סוף העונה היא תוותר ותעלים עין, כדי לסייע למפקדות ולחיילות שבסך הכול מתכוונות, כולן, רק לטוב. 

הכוונות של כולם טובות, והן מרצפות יפה את הדרך לגהינום הישראלי של 45 מתים בהר מירון ועוד שניים בבית כנסת שעוד לא סיימו לבנות, של היעדר מיגון ביישובים שמופצצים באופן קבוע על ידי החמאס, וגם אצלי בבית, בו חדר המדרגות מחליף את המקלט שאין. הגיהנום של זלזול ביכולות של השכנים בעזה, שתחילתו בהעברת כסף לארגון טרור כדי שלא ירעיש בין שתיים לארבע, וסופו בהפגזות. 

כל הדמויות ב"המפקדת" רוצות שקט עכשיו. גם אני רוצה שקט. אני חי בבועה שלי ומנסה לא לצרוך יותר מדי חדשות, לא לשמוע על קיפוח הערבים, ההסתה נגד השמאלנים, ההתנחלויות, הכיבוש, ישובי הדרום שמופגזים בקביעות. למי יש כוח לעשות משהו? למי מבין הדמויות ב"המפקדת" יש כוח למשפט צבאי, לחקירה רצינית, לבלאגן שילווה כל ניסיון לשינוי? ואם אף אחד לא מת או איבד איזה איבר, למה לעשות רעש? אם בשכונה שלי הכול סבבה, אז מה בעצם כל כך רע? מעלימים עין, מעגלים פינות, ויוצאים הביתה. 

זה עובד מצוין. עד שזה לא עובד. ואז כבר מאוחר מדי ואני בחדר המדרגות. 

%d בלוגרים אהבו את זה: