Archive by Author | noamres

המודל לחיקוי הנכון ליום הזיכרון

השנה, בפעם הראשונה, לא נסעתי לטקס יום הזיכרון. אמא שלי טסה לחסות באמסטרדם בימי הזיכרון והעצמאות, ואני התלבטתי במשך שבועות מה לעשות עם עצמי. החלטתי לכתוב משהו, ללכת לים ולהקריא את הטקסט לפני הצפירה. הלכתי עם חברה טובה וקיוויתי שלא ארגיש כמו אידיוט. הקראתי, דמעתי, הסתכלנו על אנשים עומדים בצפירה בתוך המים, והיה מזכך ומדויק.

וזה מה שכתבתי:

אין לי כוח ליום הזיכרון. זה מעצבן אותי, "יום הזיכרון", אתם לא תגידו לי מתי לזכור ומה. אני גם לא זוכר. אבא שלי נהרג כשהייתי בן שנה וחצי וזה גם מרגיז, כל כך הרבה סובב סביב איש שאני לא מכיר, חולייה חסרה שאני תוהה לפעמים אם היא אחראית לדברים בתומר שאני לא מזהה בעצמי או באמא שלו.

אחרי היום שבו אנחנו צריכים לחשוב על השואה, ביום שבו אנחנו אמורים להיות עצובים חצי יום בגלל אלה שנהרגו במלחמות ואז לשמוח פתאום, אני רוצה לזכור דווקא את סבא שלי, האיש שאיבד בן ואישה בשואה, ואז עוד בן במלחמת יום כיפור. האיש, שאם יש מבחינתי מישהו ללמוד ממנו בכל הסיפור הזה של שואה וגבורה ומלחמות ישראל ומחדלים ופוליטיקאים וגנרלים – זה הוא.

סבא וסבתא שלי היו ניצולי שואה שנפגשו בגיל מבוגר, עלו לארץ, ואיבדו את בנם היחיד במלחמה. סבתא שלי היתה אישה עצובה. היא אהבה אותי ואהבתי אותה, אבל ידעתי לזהות את העצב בין השורות גם כילד קטן. היא לא חייכה, נזכרה והזכירה תכופות את השואה, את אבא שלי, ובדיעבד התנהלה כפי שניתן לצפות מאדם שעבר את כל מה שעברה בחיים.

אבל לא סבא שלי. הוא התייחס לחיים כמו מתאגרף שסופג וסופג וממשיך להקניט את היריב. איש גדל גוף שלא התקרב לירקות ונהנה מאוכל לא בריא בעליל, שישב עם הטרנזיסטור צמוד לאוזן לשמוע שידור של משחק כדורגל כי הוא מילא טוטו, שדיבר והתלוצץ עם כל מוכר בסופר או נהג אוטובוס או שכן. עולץ לקראתי כל פעם מחדש, "שלום אדוני!" מדמה יריקה לכף היד לקראת לחיצת יד אוסטרו-הונגרית מטלטלת עם אני בן ה-8. מלא סיפורים שלא אוכל לאמת לעולם. הצלקת הזאת על המצח? תוצאה של דו קרב באוניברסיטה מול סטודנט שהעליב אותו כי היה יהודי. כדורגל? הוא היה שחקן פעם, חצי מקצוען, אפילו נישק את הטבעת של האפיפיור במפגש של האב הקדוש עם הקבוצה.

והסרטים. בירושלים של ילדותי היו המון בתי קולנוע, ובחופשים שביליתי שם בילוי בוקר טיפוסי היה סרט – ברוס לי, מערבונים ישנים, שוברי קופות חדשים. סבא שלי טען שאינדיאנה ג'ונס היה גרוע יותר מהנאצים, אבל אני הייתי מקפיד להציץ בו מדי פעם מהצד, בחושך, רואה אותו צוחק ונהנה כמו ילד.

בסיבובים הרגליים שלנו בשכונת בית הכרם היינו מתכננים את העתיד שלי ומדברים על הכול. ובכל פעם שעברנו ליד בית האבות בשכונה הוא היה מצביע עליו ומודיע לי שלשם הוא לא יגיע. והוא לא. בגיל 81 הוא נפטר מהתקף לב. דקות לפני הוא היה צלול ועצמאי, בדיוק כפי שרצה. שמח וטוב לב והכי חי שאפשר.

יום הזיכרון הוא כולו התכנסות סביב המוות שהיה, וזה בסדר, למעט העובדה שלפעמים אני חושד שאחת המטרות היא להכשיר את הלבבות לקראת המוות שעוד יהיה. אבל אני לא רוצה. לא הכרתי את אבא שלי, גיבור המלחמה, אבל הכרתי את אבא שלו. וזה המודל לחיקוי שאני רוצה לאמץ לעצמי ולילדי. לא מיתוס של גבורה והקרבה. אלא חיות וחיוניות ושמחה, ולא משנה מה החיים זורקים עליך. אני מתגעגע.

וככה מתחברים לי יום השואה ויום הזיכרון

המעבר בין יום השואה ליום הזיכרון מזכיר לי את הסיפור של היפני ששרד את פצצת האטום בהירושימה, ומייד חזר לנגסקי, עיר מגוריו, רק כדי לשרוד בקושי את הפצצה השנייה. או כמו שתומר שאל כשהיה בגן: "מתי זה יום השואה לחללי צה"ל?"

הפיד שלי התמלא ביום השואה סיפורים על קרובי משפחה שניצלו, סטטוסים וציוצים מלאי חשיבות עצמית וטקס בישבן כראוי. במקביל פרצו ויכוחים על הלקח המתבקש – ציוצי שמאל על הפשיזם כבר כאן, וציוצי ימין על אנטישמיות לנצח. בעוד כמה ימים יקרה אותו דבר סביב יום הזיכרון.

עבורי זו לא הנקודה ואלה לא הלקחים המתבקשים: לא לחזור ולהעלות סיפורים מן העבר, ובטח שלא הוויכוח על ימין-שמאל שמתפרץ בשוליים. הנקודה היא החיבור בין שני ימי הזיכרון.

סבא וסבתא שלי התחתנו אחרי ששרדו את השואה. סבתא שלי עם מספר על היד, מזכרת מאושוויץ. נולד להם בן וכשמלאו לו 11 הם עלו לארץ. המניע העיקרי, לפי הסיפורים, היתה האנטישמיות בהונגריה שהילד – אבא שלי – חש על בשרו בבית הספר. כמו לא מעט עולים חדשים עם מבטא שאי אפשר לגמרי להיפטר ממנו הילד רצה להיות יותר צבר מצבר. כולל להתגייס לקרבי, למרות שהיה בן יחיד. וכך קרה ששני ניצולי שואה הצליחו להקים בגיל מאוחר משפחה קטנה רק כדי לראות את בנם נהרג במלחמת יום כיפור.

זה לא סיפור על ציונות ואידאולוגיה. לא זה מה שגרם לסבא וסבתא שלי להגיע לישראל. זה גם לא סיפור על הקרבה למען המולדת. מלחמת יום כיפור היה מחדל אידיוטי של פוליטיקאים ואנשי צבא שיכורי כוח, לא שלישראל יש בלעדיות על מלחמות מהז'אנר הזה. עבורי זה סיפור על מקריות אכזרית נטולת יד מכוונת, ועל שלל הדרכים שבהן בני אדם פוגעים זה בזה ומאמללים זה את זה. על איך שנאת האחר מתפשטת בזריזות ומכלה כל חלקה טובה והורגת בלי חשבון. יהודים, הומואים, צוענים ומה לא.

מה לומר לילדים? איזה מוסר השכל להעביר להם מהמשל הנורא הזה? הנאומים המליציים על לא עוד כצאן לטבח, קוממיות ומגשי כסף? אולי משהו כזה: הלקח מהצירוף המתיש והמדכא של שני הימים האלה הוא לא לסמוך על הממסד באשר הוא, להסתכל מסביב ולבדוק מתי המדרון הופך חלקלק מדי וצריך לברוח או להצטרף לאיזו מחתרת, ולהיזהר מאנשים בעלי זקפה לאומית גדולה.

וגם זה לא מדויק. בסופו של דבר זה סיפור על אנשים ששרדו תופת נוראה, ועברו למקום שאמור להיות בטוח יותר כדי לעבור תופת מסוג אחר. אין צורך להעמיס על הסיפור האישי של סבא וסבתא שלי סמלים ולקחים לאומיים, דתיים ואחרים. השכול האישי של המשפחה שלי, בין שואה למלחמה, נורא מספיק גם ככה.

מבאס למות בעד ארצנו

"אבל למה שלחת אותה לצבא?" שאלו אותי, כאילו שזו החלטה שלי לארוז ילדה ולשלוח לצה"ל. כאילו שהיא לא בת 18 ויכולה כבר להצביע ולשתות קוקטיילים ולהתגייס או לא, איך שמתחשק לה.

כשהיא שבה הביתה היא סיפרה על פעילות חינוכית סביב המשפט "טוב למות בעד ארצנו", האמרה הידועה של יוסף טרומפלדור, שספק מלמל אותה בזמן שגסס, ספק קילל ברוסית. מה זה משנה, יחסי הציבור מדברים בעד עצמם. הטירונים התבקשו למצוא מילה חלופית ל"טוב". "אצילי", למשל. נגה בחרה ב"למה". היא לא היתה לבד. טירונית אחרת שאני כבר מחבב בחרה ב"באסה".

והנה מה שרע בעיני בצבא בכלל ובעידן ביבי-בנט בפרט – קידוש המוות – פוגש מנטליות חילונית בריאה וספקנית. איני מסוגל להעלות על דעתי שום סיבה טובה למות בעד ארצנו, או בעד ארץ בכלל. אני לא אוהב את הקונספט של מדינות וארצות, ואשמח לדלג קדימה לחזון גלובליסטי של כדור ארץ מאוחד תחת שלטון נאור, עם מינימום שבטים ושטויות. בינתיים, אני מעדיף שהמדינה תמצא דרכים להיטיב עם אזרחיה, בלי שהם יאלצו לבחור בקריירה של מוות הרואי.

אז למה באמת לשלוח אותה לצבא? ארגון שמוות אלים הוא חלק מהגדרת התפקיד שלו? כן זה גיוס חובה, אבל היום יותר מתמיד קל לחמוק ממנו – בזמן שנגה נותנת הקשב, חברים שלה לספסל הלימודים מברמנים בתל אביב ולא מתגייסים. מה ייצא לה מכל זה חוץ מדיונים אידאולוגיים אידיוטיים, נטייה לדיבור בראשי תיבות ושפשפת?

אחרי שסיימו לדון בענייני ארצנו ובשבועה לצה"ל – רעיון שעיצבן את נגה כי ראבאק, הכרחתם אותי להצטרף למועדון, אז מה עכשיו גם להישבע – היא מצאה את עצמה בדיון מעמיק בנושא עם טירונית מאפרת, התנחלות באזור יהודה. לא שזה אומר לי יותר מדי, לא שזה אומר לנגה. אנחנו חזק בבועה התל אביבית. אבל הנסיבות הובילו את נגה לוויכוח שהיא מתארת כאינטליגנטי ומרתק. חצי שעה שבה היא הרגישה שמקשיבים לה, ושהיא מקשיבה ל"אחר" אמיתי, גם אם לא נרשמה הסכמה בסוף.

אני זוכר את המפגשים שלי בצבא עם אנשים שמבחינה גיאוגרפית וסוציו-אקונומית  לא ידעתי על קיומם. עם מתנחל ימני קיצוני וחריף, עם מושבניק מחוספס מהצפון, עם קיבוצניקית סרקסטית מהדרום. הם דיברו בשפה שהבנתי אבל לא הכרתי. הם שלפו אותי מהקונכייה.

וזו אולי הסיבה, הצידוק, התירוץ, לשלוח את הילדים לצבא. זו לאו דווקא כוונת המערכת, אבל הצבא יפגיש את נגה עם אנשים שהיא לא הייתה מקיימת איתם דיאלוג בעולם האמיתי. הוא יציב אותה מול אתגרים ויכריח אותה להיות עצמאית, ויכיר לה חלקים שלמים באוכלוסייה שהיא לא מכירה. הצבא לא יעצב את דמותה מחדש, ולא יגרום לה לחשוב שלמות בעד ארצנו זה אחלה. הוא כן יפתח בפניה אופקים חדשים. לפחות עד מרץ 2020.

הצבא לקח לי את הילדה או המדרון החלקלק ששמו הורות

אם להתחיל מהסוף, לא קרה דבר. הילדה התגייסה לצה"ל, לא אירוע יוצא דופן, לא ליחידה קרבית. לשנתיים, שיחלפו מהר ממה שהיא או אני מסוגלים לשער. ראינו אותה עולה לאוטובוס וחזרנו לרכב, יצאנו מהחניון ועצרנו מול מעבר החצייה שהמה בני 18 צועדים יחד עם הורים שסוחבים תרמילים ומזוודות וצעקתי "אל תלכו לשם, ייקחו לכם את הילדים!" אמא של נגה צחקה.

ביומיים שאחרי היה זרזיף דק של ווטסאפים ושיחות. הלם הבקו"ם, ההבנה שצבא הוא מקום לא הגיוני ולא כיפי. כל מי שחלקתי איתו נזכר מייד בטירונות שלו. הבנתי בדיוק מה נגה עוברת, ולא היתה לי שום דרך לעזור, מלבד להבטיח לה שהדברים רק ישתפרו, ולהגיד לה שאני אוהב אותה. היא לא בבית, אח שלה בטיול של הצופים. בת השש מתעקשת להיכנס לבד לבית הספר, צועדת פנימה עם התיק על הגב וקסדת האופניים ששכחה להוריד. הכול מתערבב לי.

עוד לא יודעת מה מצפה לה

כשנגה חוזרת לשבת היא חושדת שאנחנו צוחקים עליה. היא לא מבינה שכל עניין הצבא קורה אצלנו, המבוגרים, בכמה מישורים בו-זמנית. כשהיא מספרת על כמה שקשה לה אני שומע את הדברים בשני ערוצים. באחד הכי קשה לה בעולם. היא נשלפה מהמציאות הנוחה והמוכרת לאחת חדשה ונטולת היגיון, ומתמודדת עם משהו שונה וקשה. בערוץ השני היא בטירונות טיפוסית, לא משהו חריג או לא תקין. אני מכיר את המסלול ויודע שיהיה בסדר. שני הערוצים לא מצליחים להסתנכרן. זה הכי קשה בעולם ובסדר גמור בעת ובעונה אחת. אני זוכר איך הרגשתי בטירונות האיומה שלי. אני יודע איך אני מסתכל לאחור על הצבא עכשיו.

מה שאני עובר הוא שיא של תהליך שהחל ביום הראשון שלה בכיתה א'. הורות היא רצף ליניארי אכזרי של אובדן שליטה, אובדן מעורבות. הדרה. בגן אתה יודע כמעט הכול, ביסודי קצת פחות ומשם זה מדרון חלקלק. הצבא הוא כבר הצוק שבקצה המדרון. האתר שממנו קופצים. זרימת המידע דווקא גוברת – נראה שאשמע יותר על המתרחש במסדרים מאשר על מה שקרה בתיכון. אבל השילוב של סימבוליות ואובדן סופי של שליטה במתרחש קטלני. גיל 18, מדים, המעבר אל מחוץ לבית. היכולת שלי להשפיע מינימלית, ואני גם לא רוצה להיות הורה הליקופטר מסרס. היא צריכה לעבור את החוויות האלה בעצמה, ללמוד להתמודד לבד.

כשאני אוסף אותה מתחנת סבידור אנחנו מתחבקים חזק והיא אומרת בקול רועד שהיא לא רוצה לחזור. זה שובר את הלב אבל גם רמז לבאות, לפעם שבה היא תעבור לגור במקום אחר, שאליו היא תרצה לחזור ובו היא תרצה להישאר. זו תחילת תקופה, תקופת דקות החסד האחרונות של ההורות כפי שאני מכיר אותה. מכאן והלאה, לכאורה לאט ולמעשה מהר מאוד, הכול ישתנה.

מחפש את המניאק שיעצור את הזמן

איפשהו בין מוסקבה לתל אביב, הלום עייפות וג'ט לג בהתהוות, תהיתי אם אפשר לרמות את הזמן באמצעות טיסות. תמיד אהבתי לטוס נגד השעון, להמריא מתל אביב בלילה, לנחות בניו יורק מוקדם בבוקר, כאילו עברו רק שש שעות, ולא עשר. מה אם אפשר היה לטוס ללא הפסקה, לדלג מעיר לעיר, ולהאט את הזמן עד לכדי עצירה מוחלטת?

חלפו שתי שניות עד שהבנתי עד כמה הרעיון אווילי. עוד שתי שניות שלא יחזרו. השבוע נגה מתגייסת בבוקר שאחרי יום ההולדת שלי, שני אירועים שהזמן הוא שחקן מרכזי בהם. היא בין האחרונות בשנתון שלה, וההמתנה לבלתי נודע מורטת עצבים. אני זוכר היטב את הנקודות האלה שבהן אתה רוצה שלט רחוק פלאי עם כפתור פאסט פורוורד. להגיע כבר לגיוס, לרישיון נהיגה, להגיע כבר לשחרור, לעקוף את זמן ההמתנה לעבודה משמעותית, לקריירה. להריץ קדימה ולדעת שאני בסדר.

בתמונה: נגה בגיל שש. עיבוד תמונה: נגה בגיל 18

ואחר כך להגיע לשלב שבו הילד הראשון ישן לילה שלם ואתה לא עייף עד מוות בכל רגע נתון. גמילות: מחיתולים, ממוצץ, מנוכחות הורית בחדר לפני השינה. ועצמאות: לא לקום בשבת בבוקר כי הילד כבר מסתדר לבד, לא לצעוד לבית הספר כי הוא כבר חוצה כבישים כמו בוס.

אני לא יודע באיזה שלב זה התהפך. פתאום הילדים עצמאים מדי. משחקן מרכזי נדחקתי לדמות משנה, ואז לתפקיד של ניצב. ופתאום הרגע שבו הם ייצאו לי מהבית לא נראה רחוק כל כך, וזה לא מוצא חן בעיני. גם ימי ההולדת רצים פתאום מהר מדי, חוצים עשורים וגבולות. והאצבע נוטשת את כפתור הפאסט פורוורד ומחפשת להאט.

יש תרגילים בחדר כושר שהופכים עשרים שניות לנצח. יש ישיבות בעבודה וטקסים בבית הספר שגורמים לזמן לזחול. אולי צריך לפקוד כמה שיותר את המקומות האלה, להשתעמם, להימנע מכל אירוע שמאיץ את השעון המוגבל. ללכת לסרטים יומרניים בסינמטק ובלב, להתארח אצל קרובי משפחה טרחנים, לנהל שיחות על משכנתה וביטוח, להתווכח על פוליטיקה בפייסבוק.

בצבא שנגה מתגייסת אליו שמעתי לא פעם את הביטוי המופלא "עוד לא נולד המניאק שיעצור את הזמן". הוא נאמר בתקווה, בהתייחס לפז"ם שלא עוצר בדרך לשחרור המיוחל ולחיים עצמם. היום אני מבין אותו קצת אחרת. אני עדיין סקרן לגבי העתיד, אבל אני פחות ממהר להגיע לשם. אני לא אוהב את היומולדת הזה וגם לא את הגיוס של נגה. מבחינתי אפשר לדחות את שניהם, ללחוץ פאוז ולעצור הכול. סע לאט, יש זמן, גם אם יתחילו בלעדינו.

יחסי אבא-בת בניו יורק הקפואה

ביום הלפני אחרון של הטיול בניו יורק התעצבנתי על נגה, אבל זרמתי כגנגס ביום אביב, הנחתי לאירועים להתגלגל במסלולם, והבנתי איך מתמודדים עם משברונים.  מבחינתי אפשר להתחיל טייק 2. ואקשן…

אמנם מזג האוויר היה שחקן ראשי, אבל קרו המון דברים חוץ מטמפרטורות. צעדנו מיילים נחושים להגיע למוזיאון או חנות או מסעדה או הופעה עטופים בשלוש וארבע שכבות וצעיף וכובע וכפפות. קפא לנו התחת במרדף נטול סיכוי.ֿ

בטיול עם נגה, כמו בטיול עם נגה, יש תוכנית. היא כתובה יפה על דף, כי הגנים מדברים פה, וכולם צריכים לדעת מראש מה הולך לקרות. לרוב, התוכנית גם עומדת במבחן המציאות. אלא אם יורד שלג. וקר ברמה של נשירת אף. וכך נאלצנו לשנות ולאלתר, לוותר ולהתפשר. הקור היה מתיש וניו יורק גדולה.

אחרי כמה ביקורים למדתי להתאים את עצמי – להספיק כמה שאני יכול, ולדעת לעצור ולוותר. אבל נגה היתה בטיול האחרון לפני הגיוס. היא מתארת את ההצטרפות לצה"ל במונחים שאני זוכר מעצמי: חור שחור, הנקודה שבה החיים מפסיקים ומתחיל משהו אחר. היום אני יודע שזה רחוק מהמציאות. אבל נגה הרגישה שהיא חייבת להספיק הכול ועכשיו.

וכך הגענו ליום הלפני אחרון, אחרי טיול גדוש ומלא ורצוף מריבות קטנות והנאות גדולות. עמדנו בתור ל"כרטיסי הרגע האחרון" לברודווי, מזדחלים לאטנו, כשאחי הברוקלינאי עבר בסביבה. מייד שלחנו אותו קדימה, לצלם את השלט שעליו רשומים שמות ההצגות הזמינות להערב. התוצאה שהגיעה לווטסאפ לא בישרה טובות. לא זיהינו שם אף מיוזיקל – התשוקה של נגה ב-ה' הידיעה –  או הצגה. יצאנו מהתור רק כדי לגלות שהשלט האלקטרוני מחליף תצוגה כל כמה שניות. אחי הממהר היה צריך לשלוח ארבע תמונות של ארבעה מסכים שונים. כל מה שחשקנו לצפות בו היה שם, רשום בפיקסלים מרצדים, ומחוץ להישג יד אלא אם נחזור לתחילת הנחש האנושי שרק הלך והתארך.

נגה חטפה את הג'ננה, ואני התחלתי להתעצבן, כי מה כבר העניין ובואי נמצא משהו אחר לעשות, כשלפתע – תקראו לזה אינטואיציה, תקראו לזה יד האלוהים – הבנתי שאני צריך לסתום את הפה. ובמקום לדבר על חוסר פרופורציות ומה את עושה עניין – להבין, להכיל ולחכות. נגה התעצבנה, וקיטרה, ופרקה זעם ולאט לאט נרגעה. הצעתי לחזור לתור אבל היא כבר החליטה: הלכנו לקנות עוגת גבינה במאפייה שחייבים להגיע אליה, משם לסיבוב בסנטרל פארק, ואז לסרט. והיה לנו ערב מצוין. ולא נרשם פיצוץ או ריב או ויכוח.

חלקתי עם נגה את התובנה. היא הסתכלה בי בעייפות. "זה מה שאני מנסה לומר לך מתחילת הטיול!" תודה ניו יורק, היית קרירה אבל טובה אלינו. נתראה אחרי השחרור.

מזימה זדונית בדרך לניו יורק או הקשר בין האילומינטי לטיול לפני גיוס של נגה

הגברת שישבה לידי היטיבה את הפאה שעל ראשה ושאלה אם אני מריח עשן. השבתי שלא. היא תחקרה גם את הדיילת הראשונה שעברה אודות הריח החשוד, מעמתת את האנגלית הרצוצה שלה עם הרוסית של הדיילת. שעתיים קודם לכן, בתור הראשון מני רבים, נגה אמרה שדווקא מעולה לטוס עם דוסים, כי מגנים עליהם מלמעלה. נדמה לי שנציגת המגזר שישבה לצידי לא חשבה ככה.

אחרי הניסיון הכושל הקודם הצלחנו להגיע לניו יורק. פוסט-טראומתיים וחרדתיים ציפינו לכל תקלה אפשרית, החל מקרקוע בקונקשן במוסקבה בגלל סופת שלגים, וכלה בתקלה בוויזה של נגה שתשלח אותנו חזרה לארץ. בסופו של דבר, מצאנו את עצמנו צועדים מאושרים וקפואים ברחובות העיר. זה לא היה קל.

בטח גם לאילומינטי קופא התחת. צילום: נגה רשף

במהלך הטיסה הארוכה הרהרתי בעניין הזה של מסע לארץ זרה. התורים, למשל. האינסופיים, הארוכים שלא לצורך, חסרי הרחמים. הסלקציה הסוציו-אקונומית למחלקת עסקים מרווחת למדי ומחלקת תיירים צפופה מדי במקום שוויון חברתי ומרווח רגליים נאה לכולם. ההמתנה המתישה לטיסת המשך. התור לבדיקת דרכונים במוסקבה, עם לא פחות משלושה אנשים שמציצים בתמונה שלי שוב ושוב, ועמדות הבדיקה החדשות בג׳יי.אף.קיי: פעם הגעת לפקיד הגירה בלתי חביב שבדק את הדרכון, טביעות אצבעות ושאל למה באת. היום עמדה אוטומטית עושה את כל זה, ורק אז אתה מגיע לפקיד הגירה בלתי חביב שבודק את הכול שוב. למה? האם כל זה מחויב המציאות, או שמא תוכנית זדונית?

בראיון ישן טוען אחד מחברי ״נושאי המגבעת״ שבישראל מנמיכים את הבסים במוזיקה, כי בסים עושים את האדם שמח ובארץ לא רוצים שתשמח. אני חושד שזה גם העניין בטיסות: מזימה בינלאומית שנועדה לגרום לי לחשוב פעמיים לפני שאטוס שוב. שלא אקבל רעיונות, שלא איהנה מדי, שלא אסיק שאפשר לחיות ככה כל הזמן. הנאה חייבת להיות מוגבלת ובעלת תג מחיר – בכסף, בחרדות, בהמתנה מתישה ובביורוקרטיה. תעשה חיים, למה לא, אבל במשורה, תרים את הראש קצת ותחזור למסלול. כי אחרת מה? כיף כל הזמן ואנרכיה?

לאילומינטי יש בטח כבר מזמן מכשיר שיגור דמוי ״סטאר טרק״ שמעביר אותם תוך שניות ממקום למקום בעלות צריכת חשמל של מיקרוגל ממוצע. אני צריך להמשיך לשבת ליד חרדיות חרדתיות עשר שעות כדי לשוטט ברחובות ברוקלין עם נגה. אבל אולי אני דווקא מנצח. אולי האילומינטי כבר משועממים מלקפץ בין ערים בעולם. אני מנגד הצלחתי להגיע עם נגה לניו יורק וזה היה יקר ולא קל, ואולי דווקא בזכות זה אני מאושר. תקפצו לי, אילומינטי.

תגיד לי שוב איך זה מרגיש

היה לי בוס משונה פעם, איש בעל תסרוקת קארה מוזרה ואמירות חכמות ואניגמטיות. באחת מהשיחות שלנו על צרות בצוות העריכה של האתר בו עבדנו הוא אמר לי ש"עם רגשות לא מתווכחים". הבנתי חלקית. השבוע הבנתי ממש.

איש יקר ואהוב התקשר אלי השבוע כדי לדון באירוע משותף לשנינו. או יותר נכון כדי לחלוק את רגשותיו. למעשה לחלוק אינה המילה המתאימה – הוא הטיל עלי ערימת רגשות בלתי מעובדים, במלוא כובד משקלם. בלי מסקנות, בלי הצעות. ככה הוא הרגיש.

ניסיתי להבין מה הוא רוצה. לבטל את האירוע? להציע משהו אחר? הוא לא ידע. הוא לא חשב על זה. הוא הרגיש. הניסיון שלי להוביל את הדיון אל מחוזות העובדה וההיגיון נתפס אצלו כחוסר הכלה וחוסר הבנה. בצדק. השיחה לא היתה על העובדות, או משמעותן והפרופורציות שלהן. השיחה היתה על מה ואיך הוא מרגיש בגללן, נקודה.

שיניתי טקטיקה. ניסיתי להסביר לאיש שאני לא מבין מה הוא רוצה, ושאני מרגיש מותקף. זה לא עבד. הרגשות שלי, מתברר, לא היו שווי ערך לשלו. אי אפשר לדבר איתי, אמר, הוא ידע שארגיש ככה ולכן אין טעם בשיחה. חשתי חסר אונים. ההיגיון לא שייך לשיחה הזו, וגם הרגשות שלי, התברר, חשובים פחות. או בכלל לא. התעצבנתי והשיחה הסתיימה ללא תוצאות.

אני מבין את זה שיש שיחות ועניינים שהרגש מכריע. ולפעמים אני רוצה שיבינו ויכילו אותי, גם כשאני לא יודע לנסח את המצוקה שלי, כשאין לי כוח לחשוב עליה יותר מדי. אני גם מבין שלפעמים קורה משהו שדורך לאנשים על נקודה. מפעיל אותם, מוציא מהם רגש שהם לאו דווקא מבינים או מחבבים. יכול להיות שהאדם בצד השני של השיחה עובר דברים שאין לי מושג לגביהם, ואני נמצא במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון כדי לספוג.

אבל אני חושב שאדם בוגר מסוגל לעבד את פרץ הרגשות הזה ולנהל עליו שיחה מורכבת יותר מ"ככה אני מרגיש". אני רוצה שיחשוב גם עלי,  כי גם אצלי השמים לא תמיד כחולים ונטולי עננים. למתקפת הרגשות הזו יש השלכות.

גם לי מתחשק לפעמים להתפוצץ על מישהו. פה ושם אני עושה את זה ואחר כך אוכל את עצמי. אני לא רוצה שיעשו את זה לי. אין לי סבלנות לזה. אני מעדיף שכולם ישימו בצד את "האמת שלי" ואת "איך שזה מרגיש" ויהיו קצת יותר שכלתנים. בסופו של דבר זה ימנע פגיעה ברגשות שלך, ברגשות שלי.

מה הבנתי כשהשחקנית נפלה מהבמה

בתחילת ההצגה אחת השחקניות נפלה. בסוף הסצנה הראשונה, השחקנים רצים אל החלק האחורי המוגבה של הבמה ואמורים לפנות ולצאת אל מאחורי הקלעים, אבל השחקנית המסוימת הזו, אושרת אינגדשט, החליקה ונעלמה. ההצגה חייבת להימשך, והסצנה הבאה הייתה שקטה למדי, כך שאפשר היה לשמוע את גניחות הכאב שלה מאחורי הקלעים.

ישבנו ב"קאמרי", ב"הילד חולם" של חנוך לוין, ותהיתי מה יהיה. התשובה הגיעה מהר למדי. השחקנית שבה אל הבמה והמשיכה עד הסוף, כולל קטעי ריקוד ותנועה ורק רמז קל שבקלים לצליעה. בתום ההצגה, כשצעדה קדימה להשתחוות עם אותה צליעה קלה, זכתה לתשואות רמות במיוחד.

ובכל זה היה משהו שנגד לחלוטין את רוח ההצגה. אני לא אוהב את חנוך לוין, הבנתי את זה סופית באותו ערב. אני מעריך את הטקסטים שלו, אני יכול להתפעם למקרא שורות מכתביו, אבל הניסיון של צפייה בהצגה שלמה או קריאת טקסט מלא מותירים אותי בעיקר כועס. הטקסט נשאר איתי, האיש יודע לזעזע ולגרום לצופה לחשוב, אבל אני חושד שרק לצופה המוכן ומוכוון מראש. משכנע את המשוכנעים. המחזות והטקסטים של לוין מלאים עליבות אנושית, פאתטית ונטולת חמלה ותקווה. מילא היעדר הסוף הטוב, גם רגע של חסד יספק את הקהל המתענה.

הדמויות בהצגה נעו בין אכזריות לעליבות, ולפעולות שלהן לא הייתה שום השפעה על מהלך האירועים או על חייהם. מצד אחד פליטים שמנסים להימלט משלטון פשיסטי כלשהו, מצד שני רודפים נטולי צלם אנוש. אין סיבה למעשי הטבח והעינוי. ואין מנוס מהם. למאמץ, להקרבה, אין ערך והם אינם משנים דבר, אינם מונעים ולו מעשה זוועה או מקרה מוות אחד. אולי זה אמור לזעזע ולטלטל ולעורר מחשבה, אבל התחושה שלי אחרי מפגש עם  לוין היא תמיד של רפיון ידיים, של ויתור מראש, כי לחיים אין סיבה, תקווה וערך.

אבל השחקנית הלא ראשית לא ויתרה, למרות שמן הסתם שחקן אחר היה יכול לומר את השורות הלא רבות שלה. אולי לקתה בהבנת המסר שמאחורי הטקסט: היא המשיכה עד הסוף עם רגל כואבת, ומן הסתם חשה איזו התעלות קטנה אחר כך, כשבלעה משככי כאבים או נבדקה על ידי רופא. המאמץ הקטן שלה לא ימנע חידלון ומוות בבוא היום, ולא ישנה דבר בעולם. אבל לפחות צופה אחד באולם חשב שהוא היה הדבר המרשים ביותר בהצגה של אותו ערב. רגע אנושי אחד קטן של חסד.

אראל סג"ל, ציוצי רעל והחבר של נגה מהגן

לנגה היה חבר בגן, ילד חמוד להפליא. לילד היה אח מתבגר שעמד להתגייס. ההורים, שידעו שעבדתי באותו זמן בעיתונות, אמרו שהמתבגר רוצה להגיע לגלי צה"ל. תקשורת, זה מה שמעניין אותו. הם תהו אם אני מכיר מישהו שיכול לסייע. אמרתי שלא, וחשבתי – מה הסיכוי של ילד שמגיע ממשפחה סטנדרטית ונטולת קשרים להגיע לגל'צ?

הילד הגיע. קוראים לו מתן חודורוב. ונזכרתי בו בזכות ציוץ רעיל של אראל סג"ל שעצבן אותי רצח:

סג"ל לא טורח להתייחס לתוכן הדברים של חודורוב. הוא לא מתעמת עם הטענות, אלא מכפיש את האיש. "התגייס אל תוך המקצוע" – כאילו גלי צה"ל לא חלק מהצבא, וכאילו למערכת אין שיקול דעת, את מי לגייס לאן. כאילו אין בצבא תפקידים נוספים שמעניקים יתרון גדול יותר באזרחות למי שמגיע אליהם. דוגמת 8200 ודומיה. כאילו חודורוב לא הפגין כישורים ומצוינות והתקדם בזכותם בתחום בו בחר, אלא נהנה מפרוטקציה בעלת מקורות עמומים. כאילו סג"ל עצמו לא משדר היום בגל"צ.

אבל גם הפסקה הקודמת משחקת לידיו של סג"ל. הטקטיקה היא הפניית הזרקור מהעניין עצמו אל הדובר, והכפשתו. לא רק סג"ל עושה את זה, גם חבריו למקלדת, ינון מגל, שמעון ריקלין ואחרים נוהגים באותה דרך. התקרבנות, הסבר כל טיעון ודעה בזהותו ועמדתו של הצד השני, במקום התייחסות עניינית ברורה. רפש ורמיזות מאשימות, במקום טיעונים סדורים ומידע. וכשמדובר באנשי שלומם? אותו דבר אבל הפוך.

אני מתעב את הסיסמה "לא שמאל, לא ימין, ישר". אבל במקרה של סג"ל ודומיו ההקשר מדויק. במקום חלוקה של שמאל וימין, אפשר לערוך חלוקה גסה בין מי שטוען לגופו של עניין, ומי שטוען לגופו של אדם. אני משייך את עצמי לצד השמאלי של המפה, אבל אני אכול ספקות. אני משתדל לגבש דעה לפי העובדות, לא לפי חולצת המועדון.

ויש את הסג"לים. בצד שמאל של הפיד שלי הם נוטים למרירות זחוחה, ולפרסונליזציה ודמוניזציה. "רק לא ביבי", כאילו רק אדם אחד אחראי לכל מה שקורה כאן, כאילו אין צורך באלטרנטיבה, בתוכניות. אני חושד תמיד שאם וכאשר השמאל יעלה לשלטון הוא לא יידע כיצד להתמודד עם היעדר סיבה לקיטורים רהוטים. הסג"לים בצד הימני של המפה יידעו. הם יצופפו שורות, יצדיקו כל מעשה נבלה, ויבצעו רצח אופי בכל מי שיעז לבקר או להתנגד.

מתן חודורוב לא השתמט, לא ניצל קשרים, לא הגיע למשרה כלשהי שלא על סמך כישוריו. הוא התבטא לגבי תחום שבו הוא עוסק, והביע דעה לגיטימית. אפשר להתווכח איתו. אולי הוא יפגוש במישהו שיוכיח לו שהוא טועה. לא מגיע לו להיתקל בגרסה הדיגיטלית של הבריון בחצר בית הספר. במשך השנים האחרונות בהייטק שכחתי קצת מתופעת הבריונות. הסביבה הסטרילית שלי נוטה לדכא ולהעלים טרולים. הציוץ של סג"ל, אולי בגלל שהיה נגד האח של החבר של נגה מהגן, הזכיר לי אותם. את האנשים שתיעבתי בימי בתקשורת. וניסחו את זה היטב עמית סגל ושלא מרצונו ינון מגל:

%d בלוגרים אהבו את זה: