מכתב מבית הספר של הארי פוטר

כשהיתה בת ארבע בערך הקטנה שוחחה עם צעצועי האמבטיה שלה. אני דיבבתי אותם כשענו לה. תמיד תהיתי אם היא באמת לא שמה לב שהפלסטו בו כולן עונות לה דומה לקול שלי, שלא לדבר על העובדה שישבתי לידה ושכישורי כפיתום מפוקפקים במקרה הטוב. בשלב מסוים העמדתי את העניין לבחינה. היא סירבה לחפוף ראש ואני הצעתי שנשאל לדעתן של הבובות. באופן מפתיע הן הביעו תמיכה בעמדתי, מה שגרם להתקף עצבים קל. ״לא נכון, זה אתה עושה את הקולות שלהן!״ ובכן, יודעת.

לפני כמה חודשים התחלנו לקרוא את "הארי פוטר". את הספר הראשון הקראתי, את השני והשלישי היא כבר קראה כמעט לגמרי בעצמה. אחרי כמה ימים תחת השפעת המיתולוגיה של ג׳יי.קיי רולינג ביקשה הקטנה לבדוק את תיבת הדואר. למה? סתם. וכך שוב בימים שאחרי. היה ברור שהיא מחכה למכתב מבית הספר לקוסמים הוגוורטס.כשהבנתי שהעניין מסרב לדעוך החלטתי לעשות מעשה, ובסיוע נגה כתבתי לה מכתב מהוגוורטס, בחתימת המנהל אלבוס דמבלדור. הם שמחים שהיא מגלה עניין, ובטוחים שלכשתגיע לגיל 11 (הגיל שבו ניתן להתקבל להוגוורטס), היא תתאים למוסד החינוכי המכובד שלהם.

אני לא יודע למה ציפיתי. חשבתי שזה מגניב, חשבתי שהיא תשמח, לא חשבתי שהיא תיקח את העניין ברצינות תהומית. הילדה היתה מאושרת. היא מחכה לתחילת שנת הלימודים כדי להראות אותו למורה שלה, ולהציג לחברים הוכחה שהנה, יש דבר כזה קסם. היא כבר חושבת על רכישת ציוד לתחילת שנת הלימודים הראשונה, אי שם בגיל 11. היא הודיעה לי שאיאלץ לטפל בזמן החופשות בינשוף שלה (קוסמים משתמשים בינשופים כדי להעביר דואר). היא אמרה לאמא שלה במבט נוגה שתתגעגע אליה כשתלמד להיות מכשפה באנגליה.

אני לא בטוח שאני מבין מה קורה כאן. האם מדובר באמונה תמימה או בגירסה מתוחכמת יותר לצעצועי האמבט, במשהו שהוא מעין אשליה עצמית. אני בעיקר תוהה מה תחשוב כשתסיים לקרוא את הספרים. אזהרת ספוילר, אם טרם קראתם עצרו כאן – דמבלדור, שחתום על המכתב שקיבלה, מת בהמשך. מה יקרה כשהיא תגלה את זה? מה יקרה כשתגדל קצת ותפיסת המציאות שלה תתגבש? האם המכתב גירה את דמיונה ויהווה זיכרון משעשע ומתוק, או שהוא מבוא לאכזבה ומפגש עם קרקע המציאות הקשה?

אני אוהב את סדרת הארי פוטר. מעבר לעושר ההמצאות (והגניבות המוצלחות משלל ספרים ואגדות) הלב שלה נמצא במקום הנכון, והיא מעבירה מסרים חינוכיים בלי להיות דידקטית או מתנשאת, ומבלי לוותר על הנאה צרופה. אני שמח שהקטנה קוראת אותה וחושב שהיא תעשה לה רק טוב. נותר רק לקוות שהמפגש בין הדמיון והמשאלות למציאות יסתיים ללא נזקים ושברון לב.

מה שקורה בבודפשט נשאר בבודפשט

  • בתור הארוך שבכניסה לפסטיבל "זיגט" עומדת בחורה יפנית במעין אוברול שהחלק העליון שלו הוא גופייה והתחתון הוא, בהיעדר הגדרה אחרת, חוטיני. אף אחד לא מסתכל כי זה לא לעניין, אבל כולם מסתכלים. אני מניח שגם בני המתבגר. בפנים יש המון אנשים. מכנסיים קצרצרים חושפים פלחי ישבן, בגדי ים זעירים, גברברים עם קוביות בבטן ובלי חולצה, עור חשוף מכל עבר, גופים שנעים ומתחככים. אבל אני מניח שזה הדבר האחרון שמישהו רוצה לשוחח עליו עם אבא שלו, אז אני שותק. ומסתכל.

  • אנחנו משוטטים בין שלל הבמות ונופלים על הופעה של משהו שנראה כמו להקת צוענים שמחה במיוחד. תומר מצטרף למפזזים ואני אחריו, וכשמנהיג הלהקה, חצוצרן עם קוקו בלונדיני, קורא לקהל להצטרף לשירה תומר הולך על זה. הוא מסביר לי שבצופים כשמישהו מתחיל מוראל חייבים להצטרף אליו, ולא משנה כמה זה אידיוטי, כדי לא להביך או לבייש אותו. תמיד תהיתי לגבי הצופים, איפה בדיוק הערכים, מה הם מלמדים את החניכים שלהם, באיזה מטען הם מציידים את הבן שלי. ובכן, אני מתחיל להבין. קצת עכשיו, ועוד יותר בהמשך הערב.
  • השמים כחולים וחמסין. הרמקולים מכריזים על גשם כבד שצפוי בין שש לשמונה בערב. נו באמת. אני מתעלם. השמים מתקדרים בסביבות שש, וחמש דקות אחר כך תומר ואני רטובים עד לשד עצמותינו. את תומר זה לא מעניין. שעתיים וחצי לפני ההופעה המרכזית אנחנו תופסים מקום קרוב לבמה. אני שורד בקושי את ההופעה של "דה וור און דראגס", בזמן שתיירים מכל העולם דוחפים אותי, שופכים עלי בירה, נשענים עלי. שני ישראלים בתלבושות מלאות של ספיידרמן עוברים אותנו בדרך ליעד לא מוגדר. לפחות הגשם פוסק. כמו שדני גלובר אמר אני כנראה זקן מדי בשביל החרא הזה, ואולי אף פעם לא הייתי צעיר מספיק. תומר לא מוכן לזוז אחורה, הוא יביט לאלכס טרנר בלבן של העיניים. אני שואל אותו אם הוא יסתדר בלעדי. ברור שכן. אני מפלס את דרכי החוצה מתוך הקהל ומתוך התקף חרדה קרב ובא.

  • אלכס טרנר נראה כמו כוכב רוק, זז כמו כוכב רוק, יודע שהוא כוכב רוק. שאר הלהקה מרגישה נוח מספיק להשאיר לו את הזרקורים ופשוט לעמוד על הבמה ולנגן. הם מעולים, אבל התחושה היא שאני צופה במקצוענים שלא ממש אוהבים את מה שהם עושים. הם באו לדפוק כרטיס, לעשות את היומית. יש יותר מדי הפסקות בין השירים, והתקשורת עם הקהל עקרה. ועדיין, המוזיקה מעולה, הסאונד מצוין, הקהל עף. אחרי שהכול נגמר אני עושה את דרכי בין המוני האנשים, מדשדש בבוץ שהשאיר אחריו הגשם, לנקודת המפגש עם תומר.

  • הוא באקסטזה. איך היה לו בלעדי? קל יותר. הוא ידע שאני לא שם לדאוג לו והרשה לעצמו לרקוד עם אנשים זרים, לשיר איתם. נסחף קדימה ואחורה, קרוב קרוב לבמה. הוא צופיפניק, מה לו ולרתיעה מההמון הזועם, ממגע עם הקבוצה, מהיסחפות. מה לו ולציניות, מודעות יתר, ריחוק של ספק התנשאות ספק ביישנות. איזה כיף לו.
  • הוא לא מתרגש מהמסע הארוך חזרה למלון, שכולל המתנה לאוטובוס שמבושש לבוא, ואז מגיע צפוף כמו קרון לאושוויץ ביום עמוס במיוחד. יש לו סבלנות, הוא יודע שיהיה בסדר. כך גם למחרת כשאנחנו יושבים שעה וחצי במונית מחוץ לשדה התעופה, שנסגר בגלל אירוע בטחוני. נהג המונית נעזר בגוגל טרנסלייט כדי להסביר שמצאו שם Radiant matter. או שהוא התבלבל עם חומר רדיואקטיבי, או שלהונגרים יש בעיה עם עודף נצנצים. אני בלחץ אטומי. תומר אדיש. בסופו של דבר הטיסה מתעכבת בשעתיים אבל אנחנו יוצאים משם. המטוס מלא ישראלים, שתכף מתגייסים או זה עתה השתחררו, וחוזרים מהפסטיבל גם הם. אני יכול לדמיין את תומר עם חברים במתחם האוהלים של "זיגט", בז לאיתני הטבע, נדחף הכי קדימה שאפשר לבמה. לא מקטר, לא מוותר.

  • בנקודה מסוימת בתחילת המסע שלנו לבודפשט, כלומר לפסטיבל "זיגט", כלומר להביא את תומר הכי קרוב שאפשר ל"ארקטיק מאנקיז", הוא מעיר לי בעדינות שאני מקטר. ברור שאני מקטר. זו תמיד נראתה לי זכות אנושית בסיסית, מה גם שאני טוב בזה. אבל פתאום זה טרחני ומיותר כי אין לי פרטנר – תומר לא מקטר. מקסימום מודיע שהוא עייף או רעב, וגם זה רק אחרי לפחות חצי יום בלי שינה או מזון. הוא חיובי להחשיד. הוא מתלהב מהנוף, מהאוכל, מהמלון, מהכול. מוטציה גנטית של אור ושמחה ומיקוד ותושייה וחיים בהווה. הוא בא לראות את המופע של אלכס טרנר. אני מבין שבעצם באתי להביט בהערצה בו. 

בשבחי הנחמדות

אי אז, מזמן, בימים האפלים והנפלאים של היותי עיתונאי, אמר כתב אחד לבוסית שלי שאני מאוד נחמד. נעלבתי. אף אחד בעיתון לא התכוון לשום דבר טוב כשהוא השתמש בתואר "נחמד". הכתב ההוא, איש בעל הערכה עצמית שאינה מחוברת למציאות, לא אהב את איך שטיפלתי בטקסט שלו, ושלף את הסופרלטיב במסגרת שטיחת טיעוניו מול הממונה עלי. רוצה לומר: אין לו מושג מה הוא עושה אז שיוריד את הידיים מהכתבות זוכות-הפוליצר-בפוטנציה שלי.

יצא לי לעבוד עם מגוון נרחב של פסיכופתים בימי בעיתונות. צרחות, קללות, זלזול ואנטיפתיות לא באמת הטרידו מישהו מהממונים, אלא אם הגיעו לכדי אלימות קשה. לא סתם איזו דחיפה, כן? רוצה תגובה מההנהלה, תנגח במישהו. אחרי עבודה עם מנהלת פרויקטים שהתנהלה כמו גודזילה ביום רע במיוחד בפרברי טוקיו, פניתי אל המנהל שלה. הוא הסביר לי שאין מה לעשות, ככה זה גאונים. אתה חותם על עסקת חבילה כשאתה יוצא איתם לדרך אל עבר פרויקט חדש – יום אחד הם ישלפו רעיון מבריק, יום אחד הם ישליכו עליך עצם קהה ויילכו הביתה בזעם. וואלה, אמרתי לו ולעצמי. כנראה שזה נכון, ואיזו באסה שאני סתם איש נחמד.

איש לא נחמד

ואז עברתי להייטק. וכולם היו נחמדים. ממש. באופן שעורר בי חשד, כמו משפחה בסרט אימה שעוברת לבית יפה ושקט מוקף בשיחי בוגנוויליה ושכנים מאירי פנים שברור לך שלפחות אחד מהם מחזיק מצ'טה בארון ושלדים במרתף. אבל זה נמשך, ונמשך. יום אחד ישבתי עם חבר צוות במשרדה של המנהלת שלנו וניהלנו דיון לגבי פרויקט הייטקי כלשהו. קצת אחר כך היא קראה לי שוב למשרדה והתנצלה על העובדה שבמהלך הדיון הטונים שלה עלו קצת. לא היה לי מושג על מה היא מדברת. זה היה כמו לצפות בסאטירה מוגזמת על קנדים.

לפחות בשתי חברות ההייטק שצלחתי עד כה נחמדות היא אמצעי, נכס, משאב. מכנים את זה בשמות אחרים. מדברים על "תקשורת", על "כישורי בני אדם" בתרגום חופשי. מכמתים את זה, מציינים את זה בהערכה החצי שנתית, זה יכול להשפיע על המשכורת. האנשים ההם מהעיתון, הגאונים עם הרעיונות המבריקים שמקציפים קצת בפה בכל ירח מלא, לא היו שורדים יום בעולם החדש. וזה הגיוני. נחמדות מייצרת סביבת עבודה נעימה יותר, יעילה יותר, שמבזבזת פחות זמן על ריבים וויכוחים ותחרויות למי יש יותר גדול.

ועדיין נחמדות זה לא סקסי. תשאלו כל טינאייג'ר והוא יענה לכם בפרצוף זועף. אני חושב על התכונה הזו לא מעט בזכות המתבגרים הפרטיים שלי, שלא מאוד מעריכים נחמדות, לפחות לא כשזה מגיע להורים שלהם. מול העולם שבחוץ הם משתמשים בה קצת יותר, אבל אני לא בטוח שהם מבינים עד הסוף את הערך והכוח שגלומים בה. את היכולת שלה להוציא מהזולת שיתוף פעולה, לרכך אותו, לחדור את שריון חוסר הביטחון והפגיעות הקודמות שהוא עוטה. את החשיבות שלה למהות של להיות בן אדם.

גם בעיתון, כשעבדתי עם כתבים עתירי אגו עד להתפקע, סביר להניח שהצלחתי לגשר על פערים ולשכנע אותם לקצץ קצת את יצירות המופת שלהם, או להביא פרט חסר או ציטוט נוסף, כי הייתי נחמד. בסופו של יום מפרך ומעצבן אנשים יעדיפו לשתף איתך פעולה אם אתה מחייך אליהם, אמפתי כלפיהם, מנסה להתפשר. יש מספר מקצועות שבהם נחמדות היא חיסרון – כתב חוקר, קטגור, רוצח שכיר. כל השאר? שיחייכו קצת יותר.

גבר אחי

לפני כמה ימים התווכחתי עם חברה על ג'ון וויין. זה התחיל מדיון על מגדר ופוליטיקלי קורקט כי להט"ב וזה והגיע לג'ון וויין, ה-גברגבר. היא אמרה שהוא בטח הצחין מזיעה. היא מעדיפה מטרוסקסואלים.

אחר כך התחלתי את העונה השנייה של פאודה וחשבתי שאני רוצה להיות ג'ון וויין, במובן הכולל של התשוקה הגברית המסוימת הזו. ג'ון וויין הוא הארכיטיפ, האב הרוחני של הגבר 

המערבי הקשוח לדורותיו. בשנות נעורי אלה היו שוורצנגר וסטאלון ולרגע ברוס וויליס. בפאודה מתקיימת אותה תבנית, כאילו לא השתנה דבר. גבר אמיתי הולך עם אקדח תקוע בחגורה מאחור, מדבר קצר, אומר אחי, הורג בלי למצמץ אבל רק כשצריך ובוכה עם הגב למצלמה.

רוב ילדותי, רוב נעורי, רוב חיי עברו במודעות לחוסר ההתאמה שלי לתבנית. הכללים לא היו כתובים בשום מקום אבל ברורים לי לגמרי. לא הייתי טוב בכדורגל או כדורסל, לא הרגשתי נוח להוריד חולצה על המגרש או על החוף או בבריכה. לא היו לי חבר'ה, לא הבנתי במכוניות. אני זוכר את המורה לנהיגה שלי מתפלץ כשחלקתי איתו את העובדה הזו, מסרב להאמין. הייתי תלמיד טוב, היו לי חברים, קראתי המון ספרים ובאופן חצי מודע תהיתי מה כל זה שווה אם אני לא יודע ללכת מכות או לתקן דברים.

גיבורי התרבות שלי, מנגד, היו מן הסתם מזהים את המודל המדויק של רכב חולף רק לפי צליל המנוע וגם זה תוך כדי חילופי אש כבדים. בספרים ובסרטים הם היו זריזים על ההדק, מיומנים בחרב, עמידים מול כל פגיעה. לא היתה להם בעיה להוריד חולצה, לשלוף כדור תועה מהכתף באמצעות סכין חלוד, לקלל ולהמשיך הלאה. הם לא התלבטו, לא סבלו ממודעות יתר, לא העסיקו את עצמם בתהיות על מה בנות חושבות עליהם. או אם הן חושבות עליהם. והם היו חרב פיפיות: האנטיתיזה לכל לבטי המתבגר שלי היתה מצד אחד מפלט, ומצד שני רק חיזקה את התחושה שאני לא עומד בציפיות של קהל לא ברור.

העובדה שמעלי ריחף זכרו של אב גיבור מלחמה לא עזרה. הוא היה קרבי וגילה אומץ תחת אש, אני הייתי בחיל האוויר וגיליתי להקות רוק חדשות במגורים הנוחים של היחידה המפונקת שבה שירתתי. אחלה מוזיקה, אבל מה עושים עם כל הטסטוסטרון הזה?

מחכים, מתברר. כמו רוב הדברים בחיים אין פתרון, יש רק את הזמן שעובר. נשים, מתברר, מחבבות גם גברים שלא מסתובבים עם קרקפות בחגורה. העולם האמיתי לא מתגמל רק מצ'ואים בעלי יכולות ורבליות מינמליות. וכמו בתחומים אחרים, הדברים שמציקים ומטרידים לא נעלמים, אבל מאבדים את החדות והעוקץ.

ונולד לי בן, עוד חרדה גדולה שהסתובבתי איתה – אני אצטרך להיות מודל לחיקוי? איך בדיוק? ובכן גיליתי שאפשר לגדל אותו גם בלי לשחק המון בכדור ולקדוח רנדומלית בקירות, והוא יצא ממש בסדר. ועדיין, כשאני רואה את בני המתבגר טס על אופניים עם חברים, או חוזר מיוזע וחתיך מאימון קרב מגע, משהו ראשוני ורדום בי מתעורר ומתרגש, כמו מגיב לצליל בראשיתי: וואלה, איזה גבר.

אי אפשר לחזור הביתה

כשהייתי חייל למישהי מהיחידה היו כבלים פיראטיים, טרנד נפוץ באותה תקופה חשוכה. מדי שבוע היא הגיעה לבסיס עם קלטת וידאו ועליה פרק של "טווין פיקס", ויחד איתה ועם צמד שותפים קבועים היינו מתיישבים במועדון היחידה בסוף היום לצפות בחרדת קודש. לסדרה המקורית היו שתי עונות מוזרות ומסעירות וסוף דיוויד לינצ'י מטלטל ומטריד ששלח את אחד משותפי לצפייה להתקף זעם ואבל. וזהו. נותרנו מתגעגעים ועצובים.

סיימתי עכשיו את העונה החדשה שנוצרה לסדרה ב-2017. יצא לי לראות לא מעט המשכונים שצצו שנים אחרי המקור, רימייקים, פריקוולים ועוד כל מיני כאלה. סבלתי בטרילוגיה השנייה של "מלחמת הכוכבים", והתעודדתי מעט מההמשכונים החדשים. התפלצתי ב"אינדיאנה ג'ונס" האחרון, נחרתי בבוז מול הרימייק של "קרטה קיד" והתמוגגתי מסדרת הטלוויזיה שנוצרה כהמשך של הסרט המקורי. אבל "טווין פיקס" היתה לי אחרת. אולי כי צפיתי בגירסה החדשה בנקודה מסוימת בחיים, אולי כי דיוויד לינץ'.

העניין הוא כזה: כל החזרה הנוסטלגית הזו לעבר חופרת בפצע האנושי הקולקטיבי שהוא הרצון לחזור הביתה. אלא שאי אפשר לחזור הביתה כמו שאי אפשר להיכנס בדיוק לאותו נהר פעמיים, זה החיים עצמם. הכול בתנועה, זז ומשתנה ללא הרף, וכולם נזכרים איך פעם היה יותר טוב. לעבר יש רק פילטרים מחמיאים, יתרון לא הוגן של מטען רגשי שחציו מדומיין. כששפילברג שולח את הארכיאולוג שלו לחבוש שוב את הכובע ולהניף את השוט, למעשה הוא לוחץ על כפתורי הנוסטלגיה, משגר זרם חמים ונעים ישר לבלוטות העונג, סם אפקטיבי ומרגיע. אלה הסממנים החזותיים, זו המוזיקה, לא צריך להתאמץ לעכל משהו חדש או להתמודד עם מכאובי ההווה, אלא רק להיסחף.

זו אשליה וזה שקר. זו התגלית של בני 18 שרוצים שאמא ואבא יעזרו ומגלים שהם לא תמיד יכולים, תגלית שמהדהדת אחר כך כל החיים. זו ההתרפקות התמידית על מה שבזמן אמת היה ההווה הלא ברור ולעתים מתסכל. אני נזכר בערגה בעולם העיתונות שנטשתי, בלי שהמודעות לכל תחלואיו ובעיותיו תפריע לי לטריפ. למה להרוס את הסטלה עם עובדות, למה להיזכר בכל מה שהיה רע ביקום תעסוקתי עם מנטליות סדיסטית ואנשים בעלי אגו קינג סייז.

דיוויד לינץ' לא מספק את הסם. הוא רק מתחזה לדילר: ב"טווין פיקס" יש את כל הדמויות שהשחקנים שלהן שרדו והסכימו לחזור, מניירות וציטוטים מהמקור, ולכאורה נראה שתהיה גם סגירת מעגל וסוף מהודק קשור בסרט. ספוילר: זה דיוויד לינץ', אין סוף כזה. התפתיתי לחפש נחמה נוסטלגית וקיבלתי את ההפך. בלי להסגיר יותר מדי פרטים, השורה התחתונה של "טווין פיקס" גירסת 2017 היא שהניסיון לחזור הביתה, לסגור דברים הרמטית, נדון לכישלון. העבר הוא העבר, על הטוב והרע שבו. תעזבו אותו בשקט ותביטו קדימה.

תל אביב – לוס אנג'לס, פחד ואהבה

הייתי היחיד שצעד על המדרכה בדרך למשרד בלוס אנג'לס.  הכביש היה עמוס מכוניות, חלק גדול מהן יקרות למראה, אבל על המדרכה הצרה לא היה איש חוץ ממני. אחר כך ראיתי זוג שב מהים והומלס בפינת רחוב.

החלופה לרחוב הסואן אך שומם היתה צעדה דרך הטיילת של וניס ביץ', העמוסה תיירים והומלסים. לא הצלחתי להחליט איזו אפשרות מאיימת פחות. המוני ההומלסים גרמו לי לחשוב על סרטי זומבים. המכוניות הנוצצות מסביב רק הדגישו את התחושה של חברה על פי תהום, דקה לפני הקריסה, והנה תכף חסרי הכול מתקוממים ואש מתפשטת ברחובות והלך על ארוחת הבוקר שלי.

אז נמנעתי מהטיילת וצעדתי ברחוב, במדבר אנושי. הרחוב היה מלא בבתים גדולים ויפים ומוזנחים ומסוגרים למראה. בתים שעוררו שאלות לגבי מה שמתרחש בתוכם, במרתפים שתחתיהם. ובין הבתים, ולמעשה בכל מקום, נפערים חללים גדולים, שטח ריק שמייצר תחושה מבשרת רעות, שרק מחכה להתמלא באנרגיה זדונית. השראה מצוינת לספר של סטיבן קינג או לסתם רוצח סדרתי. בדרך חונות מכוניות חדשות לצד קראוונים עלובים שבהם מתגוררים אלה שנמצאים דרגה אחת מעל חסרי הבית. ויש גרפיטי, המון גרפיטי, גדול ומרשים ואלים.

אני אוהב ערים צפופות ומסבירות פנים. בהתחלה חשבתי שאני רואה רק חלק קטן מעיר ענקית, אבל שיחות עם תושבי חלקים שונים של לוס אנג'לס חיזקו את התחושה: זו עיר לאנשים ממונעים. המדרכות בחלק מהרחובות הן רק הערת שוליים, או לא קיימות בכלל.

בגיל 16 ידעתי בביטחון גמור שני דברים: אני אהיה עורך דין, ולא אגור בתל אביב. עורך דין כי "פרקליטי ל"א" ותל אביב כי היא רועשת ומלוכלכת בניגוד לרעננה הנקייה והמסודרת. ואני רוצה שקט וסדר וניקיון. אני גר בתל אביב מ-1995 ולא מתכנן לעזוב לעולם. לא ברמת אביב, לא בביצרון – בתל אביב ממש, באמצע. הבנתי את סוד הקסם שברעש: שקט הוא רפש, רעש הוא חיים. באזור שבו אני גר אפשר לצאת מהבית בכל שעה ביממה ולראות ולשמוע אנשים, ולמצוא מקום פתוח. או ארבעה. תכונה והמולה. וגם אם תמצא רחוב פסטורלי ושקט תוכל לראות את הבהוב האורות ולשמוע את קולות האנשים מהרחוב הסמוך, ממש ליד. החיים מתרחשים כאן בחוץ, לא בתוך בתים גדולים ומסוגרים.

לא תמיד אני מנצל את השפע הזה, אבל מרגיע אותי לדעת שהוא קיים. ואלה הערים שאני אוהב לבקר בהן בעולם, ערים שלא צריך להתאמץ כדי לגלות אותן. ערים שמעדיפות זוג רגליים או אופניים על פני ארבעה גלגלים, שאם תצעק בהן מישהו ישמע אותך. לוס אנג'לס עשתה לי בעיקר חשק לנהוג בקבריולט אדומה על כביש מהיר לשדה התעופה וחזרה הביתה. ללכלוך ולרעש של תל אביב.

תכף הגלגלים יעלו

תכף אני ממריא.

הריטואל: מזמין מונית לשעה שנקבעה אחרי ויכוח פנימי מתיש, כמה זמן מראש? בין השלוש שעות המומלצות לבין ניסיון העבר לבין פאקינג יולי וכולם טסים, אבל בעצם עוד לא זוועות אוגוסט. בסוף מזמין לשעת פשרה בידיעה ברורה שאמצא את עצמי יושב בין דוכני קפה דלוח וסנדוויצ'ים עבשים שעולים כמו משכורת חודשית של שוטף כלים במסעדה תל אביבית, מחכה.

אורז תוך עשר דקות, מתלבט רבע שעה אחרי מה שכחתי, מחליט שזה לא משנה כי אפשר לקנות הכול שם, ואז מתלבט עוד קצת.

בודק במונית שלוש פעמים שהדרכון בתיק. שהוא בתוקף. צועד מהמונית אל הדלתות האוטומטיות מיישיר מבט קדימה, מנסה לא להיראות חשוד או סתם בן מיעוטים לשומר בכניסה, מקווה שלא יהיה תור, עומד בתור, בודק מה השעה, הקדמתי מדי לעזאזל, מקווה שלא יעצרו אותי בבדיקה הבטחונית, מקווה שלא יעצרו אותי בביקורת דרכונים. למה שיעצרו אותי? למה לא?

צועד אל הדיוטי פרי, תכל׳ס לא צריך כלום. קונה אלכוהול כי למה לא וממתקים לילדים כי אחר כך למי יש כוח וזמן לחפש ומתנה בחנות הצעצועים. ויושב ומחכה בין דוכני קפה פח ומאפים קשיחים במחיר מופקע.

וחושב:

על מה ששכחתי, על מה יקרה אם המטוס יתרסק, ואיפה עדיף שיתרסק? ים, יבשה? מה יהיה עם הילדים אחרי מותי הדרמטי? עורך חשבון קצר, האם החיים שלי היו בסך הכול בסדר עד השלב הזה, מה היה ההספק, האם אפשר לפרוש עכשיו ולקרוא לזה שיא, בהנחה שאין אלוהים וכל העסק חד פעמי?

לפחות הזמנים השתנו ואני לא חושב על חטיפה ורילוקיישן מאונס למדינה זרה בעלת משטר מפוקפק. אפילו לא על מטען חבלה. סתם התרסקות. הסטטיסטיקה אומרת שבטוח יותר לטוס מאשר לרכוב על האופניים שלי כל יום לעבודה. אז אומרת.

יושב בגייט ומחכה שהתור יסיים להתנחשל פנימה, צועד לכיוון השרוול ומתעלם ממבטים נוזפים של אנשי צוות, בכל זאת נתקע בפקק קטן בכניסה למטוס. מחייך באדיבות לדיילת, מקווה לשבת ליד אישה יפה ומסתורית, יושב ליד גבר גדל גוף וקטן דיאודורנט, מתעלם מסרטוני ההנחיה על איך להתרסק נכון. מעביר למצב טיסה, מקשיב לרחשים של המטוס כשהוא צובר תאוצה, נשען אחורה וקצת נאחז במושב כשמתנתקים מהקרקע, מציץ בחצי עין מבעד לחלון, וזהו.

הטרדות נוטשות את הראש באחת, הידיים מרפות, המסע התחיל.

עלבונות חדשים, עצבים ישנים

מישהי קראה לי "מגהדוש בנזונה". זו לא הפעם הראשונה שמעליבים אותי, כן? בגיל מסוים, באורח חיים מסוים, בעיקר בתל אביב, זוכה אדם לשלל כינויים, מחמאות, עלבונות, סופרלטיבים. מאחורי הגב, מלפניו ומצדדיו. אבל זה היה חידוש, כזה עוד לא היה לי.

זה היה בגלל סיום קשר, וגם זה לא חדש. נפרדתי בעבר. יצא לי להיות האיש הרע, אבל ממש. זה לא נעים להסתכל בראי ולא למצוא ולו סיבה מקלה אחת בבבואה, רק דמות של נבל מניאק. העלבונות שהוטחו בי אז היו מוצדקים ונספגו היטב, ממתינים לזנק אל פני השטח בהזדמנות הראשונה.

רק שהפעם לא היה לי מושג למה. הכינויים הגיעו בלי הוראות הפעלה. החלטתי לא להיעלב. ואז נעלבתי בכל זאת. התחלתי לפשפש בעבר הקרוב כדי להבין מאיפה זה בא, מה עשיתי? זה חלק מהעניין, ככה זה עובד, ההתמודדות עם הלא ידוע. כשמישהו כועס ומסרב לנמק הנטל עובר אלי. אולי גם הפעם יצאתי פח, מניאק, בנזונה (ומגהדוש!) אבל איך אני יכול לדעת? לא נותר אלא לחפור ולשחזר, לבחון ולשקול, לחשוב בלופ אינסופי איפה טעיתי, מה החמצתי, איך יצאתי מגהדוש.

או בנזונה.

אני אוהב לכעוס. יש בזה כוח, זה גל שקל לרכוב עליו. אני מרגיש חזק כשאני כועס, ומי יסכים לוותר על תחושת עליונות לטובת הסברים ועימותים? למה לתת לספק להרוס את המומנטום? לשם מה לוותר על שחור-לבן לטובת מורכבות ורב מימדיות וכל החרא הפוסט מודרני הזה? עדיף לכעוס ולשתוק ושהצד השני ייחנק, הבנזונה.

או מגהדוש.

וזה לא שכעס הוא אנרגיה רעה אם אתה לא בודהיסט. הוא כבר עזר לי לצאת ממערכות יחסים לא טובות ועבודות מתסכלות. הוא רק קצת ממכר, קצת קל מדי. אגו טריפ. וגם אני, יש להודות, ניצלתי אותו כאן. לא התקשרתי לברר, לא ניסיתי להכיל. עצבים וניתוק מגע ודי. היי, שניים יכולים לשחק במשחק הזה.

"מגהדוש בנזונה" – נשמע קצת כמו רובוטריק. כזה שהופך אחר כך לג'יפ האמר, או כל מכונית אחרת שבה נוסעים בניזונות-נובורישים-מגהדושים עם זין קטן. אם להסתכל על הנקודה החיובית נחמד להיתקל גם בשלב הזה של חיי בחידושים והפתעות. אבל בשורה התחתונה זה מבאס ומעצבן. מגהמעצבן. בנזונה של מעצבן. לפחות אני לא מסתכל בראי ורואה שם מניאק. סתם איש נעלב וכועס שכדאי שידרבן את העלילה ויתקדם.

למצוא את המפקדת מוריה

הבת שלי סוחבת אותי, נרגשת, לפגוש את המפקדת שלה. חם נורא בנגב, והצבא לא מאמין בצל. גם אני מתרגש. שמעתי המון על המפקדת מוריה, אבל זה מעבר לזה. המעמד סוריאליסטי, אני עוד לא מעכל את הסטטוס של ילדה בצבא. מה מפקדת עכשיו מה.

אנחנו מחפשים נואשות, רחבת המסדרים מלאה חיילות. כולן נראות פחות או יותר אותו דבר לעין הלא צבאית, הלא מנוסה. "תחפש כומתה ירוקה בהירה". יש פה רק מדבר והמון ירוק, על מה את מדברת?

מלא ילדות בתחפושת

הגענו שעתיים קודם, כי ככה היה כתוב בהזמנה: מגיעים בשלוש וחצי כדי לבלות ב"פארק המבקרים" שעתיים עם הילדות. סליחה, החיילות. מצאנו את עצמנו יושבים ליד שולחן מעאפן ברחבה צחיחה נטולת צל, שירותים ותקווה. הילדות, סליחה החיילות, התעכבו כי הרס"ר התעקש להשאיר אותן לעוד ועוד אימוני ת"ס תס"ח. ההורים יכולים להתייבש בזמן שהוא עמל על הצדקת כל סטראוטיפ שאי פעם חובר לו יחדיו לדמות הרס"ר.

בסוף הן מגיעות הילדות-חיילות. מתחבקים ופורקים צידניות עמוסות בכמות אוכל מוגזמת לכל הדעות, ברוח האמרה המיתולוגית של סבתא שלי: "לא אכלתם כלום, נשאר יותר משהכנתי". נגה עצבנית. בגלל הרס"ר הדביל יש לה פחות משעה איתנו. יושבים בפיסת הצל ומדברים, ואני כל הזמן מסתכל על כמה היא יפה וגדולה החיילת-ילדה.

הגיע הזמן ואנחנו נדחקים בתור ישראלי בכניסה לרחבת הטקס: התגודדות חסרת צורה ומולה שלוש חיילות אומללות עם רשימות בפונט מיניאטורי. תומר נשלח לשמור מקומות, מפלס את דרכו בהמון, חותך את התור כמו נינג'ה ונעלם. החיילות מנסות להשליט סדר. אמא שלי צועדת קדימה ועוברת אותן בלי שמישהו יבדוק אם היא איום בטחוני קטלני. יאללה בלגן.

והנה אנחנו על רחבת המסדרים. עוד מעט יתחיל הטקס באיחור אלגנטי-למה-מה-קרה של שש דקות, כי צה"ל לא מאמין בצל וגם לא ממש מאמין בזמנים, או משמעת, או בכלל. עוד מעט נגה תעמוד מחייכת מאוזן לאוזן בדום ואז נוח ושוב דום, עוד מעט היא תזרוק את הכומתה גבוה. אבל כל זה עוד לא קרה ועכשיו מחפשים נואשות את המפקדת מוריה. אני סקרן לפגוש את האישה והאגדה – ראיתי את חוות הדעת המדויקות והחכמות שהיא כתבה לנגה, ראיתי את השינוי וההתבגרות שחלו בבת שלי לא מעט בזכות המפקדת. 

והנה היא, נגה מזהה אותה בקרב ההמון וגוררת אותי אליה נרגשת, וגם אני נרגש, כי המפקדת מוריה קיבלה מימדים מיתולוגיים בחודשים האחרונים, כי שמעתי עליה המון, כי ברור שזו פרסונה. והנה אנו מולה, ונגה נעמדת על ידה. ואני מסתכל ורואה שתי ילדות במדים זו לצד זו. שתיהן מחייכות, שתיהן קורנות ויפות. ונגה מתעצבנת עלי אחר כך שלא אמרתי כלום, ושלא החמאתי למפקדת מוריה. היא אומרת שנמאס לה מציניות, ובאמת יש לה שני הורים ציניקנים, כל אחד בדרכו, שמפקפקים על בסיס קבוע. היא ואח שלה הרבה יותר מוצלחים, הרבה יותר חברותיים, הרבה יותר פתוחים.

אבל באמת שלא היה לי מה לומר, באמת שלא הבנתי איך כל זה קרה, באמת שלא ידעתי מה להגיד. שתקתי וחייכתי אל המפקדת מוריה ולתיכף מפקדת נגה, שלפני שתי דקות חיבקה אותי בכניסה לבית הספר בדרך ליום הראשון בכיתה א', ועכשיו התחפשה ומשחקת משחק אחר לגמרי עם עוד ילדה שהתחפשה בדיוק כמוה. שתי ילדות במדים.

למה אני מקנא במי שצופה במונדיאל

פעם, מזמן, צעדתי כרגיל הביתה במעלה רחוב קפלן אחרי יום עבודה, וגיליתי, להפתעתי, שאני מוקף בהמון צועדים נלהבים. אלה היו ימי הפרה-סמארטפון ואת הסיבה הבנתי מקטעי משפטים נרגשים שנשמעו סביבי. ובכן, מסתבר שמכבי תל אביב בכדורסל זכתה באליפות אירופה, והיעד של הצועדים היה הבריכה בכיכר רבין.

הרגשתי בודד מאי פעם. קינאתי באנשים שסביבי, באקסטזה ובקלות שבה הם משתייכים למועדון, לקבוצה בעלת הגדרה ברורה. מעולם לא הבנתי את מושג ה"אהדה" בספורט. אני מבין את ההתפעלות ממהלך יפה, ממקצוענות, מיכולת פיזית נדירה. אני יכול להבין הערצה לשחקן ספציפי כמו מייקל ג'ורדן או ליאו מסי. יש דרגות כישרון שגורמות גם לבור מוחלט להבין שהוא צופה בעילוי ללא מתחרים בתחומו. אבל אהדה לקבוצה? אהבה ללא גבולות ליישות אמורפית בלי קשר לזהות השחקנים והמאמן? איך מגיעים לדרגה רוחנית כזו שגורמת לך להתאחד עם עוד אנשים שכמותך?

אני לא צופה במונדיאל, ושוב מרגיש בודד. עמיתים בעבודה משוחחים על משחקים, מתאמים צפייה משותפת. אני לא אדם של חבר'ה. למען האמת אני סנוב שמחבב את הסטטוס הזה. הדבר הכי קרוב להנאה מצפייה באירוע ספורט שהגעתי אליו היה להתעורר מוקדם בבוקר עם תומר כדי לראות לוחמי UFC מכים זה את זה עד עילפון. זה היה תענוג, בעיקר בזכות החוויה ההורית וגם כי בכל זאת, מכות.

אני מקנא באלה שמסוגלים ליהנות ולהתמסר לחוויה הזו. אני מקנא במי שמתענג על צפייה במשחק בחברותא, לא עם חבר או שניים, אלא בחבורה של ממש. אני לא יודע אם אלה כישורים חברתיים שחסרים לי או פגם מולד.

ולגבי הספורט עצמו: לצפות במשחק כדורגל שלם זה משעמם רצח. במונדיאל 2006 הזמינה אותי ידידה לצפות בגמר בבר. בירה ויד על הירך בשילוב האפקט הדרמטי של גמר הפכו את החוויה לנעימה, אבל הכול השתנה כשזינדין זידאן נגח בשחקן איטלקי והורחק. זו דרמה! המשחק האחרון בקריירה, הגמר, עלבון, אלימות, נקמה, אובדן תהילה טראגי. הנה חומרים שאני יכול לעבוד איתם. תשמעו את השדר הצרפתי מאבד עשתונות וחוזר שוב ושוב על !Pourquoi!, Pourquoi. שתי קבוצות של אתלטים שבועטות או זורקות כדור? כנראה שלעולם לא אשתייך למועדון הזה. וחבל.

תיהנו.

%d בלוגרים אהבו את זה: