איך ולמה הכנסתי הביתה את בודהה

בסופו של דבר הבודהה ניצח את הפולשת, והשלום שב לשכון במרפסת שלי. ואם זה לא יעורר בי אמונה יוקדת, מה כן?

 בשבועות האחרונים הופרו האיזון וההרמוניה במרפסת העגולה והיפה שלי. הייתי ניגש להעיף מבט בצמחים ולראות מי שרד ומי עתידו גירוש והחלפה, ומגלה על הרצפה גושי אדמה. פעם אחת ויחידה גם תפסתי את הפולשת בשעת מעשה: מיינה, ציפור שהמילה "פולש" חקוקה בקורות החיים שלה, שנחתה על המעקה, העיפה אדמה לכאן ולכאן ועפה כלעומת שבאה. 

היה משהו מקומם במיוחד במעשה. הציפור לא נראתה כמחפשת מזון, והמבט שנעצה בי אמר כולו ונדליזם מכוון. אם הייתי גר בארץ אחרת, ייתכן שהייתי מושיט יד אל רובה הציד שלי וסוגר עניין. אבל בתל אביב כל שנותר לי הוא לנופף אגרוף קפוץ בזעם, לקלל ולטאטא.

בעודי שוקל אופציות כמו דחליל, דוקרנים, מקלע מופעל חיישנים וגדר חשמלית, יצאה השכנה ממול למרפסת. אמרנו שלום, וחלקתי איתה את המצוקה והזעם. היא לא היססה לרגע והציעה לי בודהה. יש לה אי אילו פסלים של הישות האלוהית השמנמנה, אמרה, אולי אחד מהם יעזור. 

אבל אני לא מאמין, עניתי לה. מה לי, חילוני עוין דתות ממוסדות באשר הן לפתרון רוחני לבעיה אורניתולוגית? דת ואמונה נראו לי תמיד דרכו של האדם להתמודד עם הפחד מהלא נודע. גרוע מזה: דת ממוסדת לוקחת את כל זה ומוסיפה כוח וכסף למשוואה, ומשם, הדרך למלחמות קודש והעדפת אדמה וסמלים על פני החיים עצמם קצרה ומדממת. אתה מתחיל בנגר פציפיסט שמבקש שכולם יאהבו זה את זה ויפנו את הלחי השנייה, ומסיים עם האינקוויזיציה הספרדית.

אבל לבודהה, אמרה השכנה, לא אכפת. הוא לא דורש אמונה כדי לפעול. ולפני שהספקתי להוסיף ולמחות היא דילגה במדרגות קומה למטה והביאה לי פסל מוזהב קטן. משכתי בכתפי והצבתי אותו במרפסת, ולא שמעתי יותר מהמיינה. המטאטא נותר מובטל בצד.

יכול להיות שהבודהה הגיע בדיוק כשהמיינה התעופפה לאזור אקלימי אחר. יכול להיות שבעל מרפסת נחוש ממני הצליח לשים עליה יד, או שעוף טורף הפך אותה לבראנץ'. אין זה משנה. הרעיון של אל שבא לעזור בלי לדרוש שום דבר – לא יום שבתון, לא זבחים ועולות, לא סיפוח שטחים ולא כסף למקדש מפואר – מצא חן בעיני. 

הבודהה יושב במרפסת שלי ועושה את שלו בלי לצפות לתמורה, הוא לא אל רעבתן וחמדן. הוא בא לעשות טוב, וזהו. ברור שבקרב הדתות הגדול אין לו סיכוי – קשה להשתמש בו כתירוץ להשתלטות על טריטוריה, איזו השמדת עם קטנה ושאר פעולות שחביבות על אנשי דת, על אף שאני בטוח שעם קצת מאמץ ויצירתיות הם יסתדרו גם עם זה. הוא לא מתאים למזרח התיכון. הוא לגמרי רצוי במרפסת שלי.   

לצבא יש מספריים גדולים

היה ברור שזה מגיע. כבר עבר צו ראשון והיו אי אילו מיונים, אבל השבוע זה נפל עלי. ממש. הנקודה המטושטשת שהיא אירוע עתידי, הפכה מאי ודאות מעורפלת, צללית מטושטשת באופק, למשהו ממשי, מפוקס, תהום שאני דוהר לקראתה והיא לקראתי. 

זה התגנב אלי, אוסף לחיצות עדינות על כל מיני כפתורים. ופתאום זה שם. ויחד עם ההכרה מגיע חוסר האונים המוחלט. זו לא מורה שאפשר לריב איתה, בית ספר שאפשר לעבור ממנו, זה לא הורים אמריקאים שמביטים בתוגה על הילד שנוסע לקולג׳, זה חיתוך חבל הטבור. כבר הייתי שם, בבקו״ם, עם נגה. טקס פגאני שאתה מגיע אליו עם הילד שלך וחוזר בלי. מה לעזאזל.

ואני בודק מה אני יכול לעשות. התחלתי לחפש את קצינת הנפגעים המתאימה, כי אם כבר אב שנפל במלחמה, בכל זאת יותר תרמנו-כבר-במשרד מזה אין, אז אולי זה יכול לעזור. בכל שיחה כזאת אני מציג את עצמי כ״יתום צה׳ל״, ובכל פעם מתכווץ אצלי משהו בבית החזה, ומתיש ממש. מצאה שבוע להיות חולה בו, הפסיכולוגית, אם היא בכלל יכולה לעזור.

או אם זה נחוץ. בכל פעם שאני נכנס להיפרוונטילציה סביב הילדים שלי אני משתדל להיזכר שאני שרדתי את כל זה, ועוד בתקופה שבה הורים היו מעורבים פחות. ובניגוד לתומר לא הייתי מצויד בעשרות חברים, שנים של צופיפיניקיות נלהבת וגישת חתול גמיש במיוחד. הן חיות זו לצד זו, הוודאות שלאן שלא יגיע הוא יהיה בסדר, והחרדה שאולי אולי לא, ולא פחות גרוע – הפחד מתחושות האשמה שלא עשיתי מספיק אם יקרה לו משהו. 

במובן הזה לא עברתי מרחק רב מדי מהלילות בהם התלבטתי מול ילד חולה אם לרוץ למיון ליתר ביטחון, או להפסיק להיות היסטרי, זה רק חום גבוה. אבל ההחלטה כבר לא בידיים שלי. על התהום שאני דוהר לקראתה חקוק תאריך יום הולדת 18 של הילד, שאחריו שום דבר לא יהיה אותו דבר. 

האם קשה לי יותר לקבל את אובדן השליטה, או את העובדה שאין בה ממש צורך? שהילד-כבר-לא-ילד יסתדר בלעדי, והתפקיד שלי, שכבר הפך מראשי למשני, יידרדר לדרגת ניצב במחזה? לא יודע. אני מקווה שהפסיכולוגית תרגיש טוב בשבוע הבא. 

חם ומתוק בתל אביב

אנשים מדברים על לעזוב את העיר. כי קורונה, ואם ממילא אין הופעות, ברים, מסיבות ומסעדות אז מה הטעם לשלם שכר דירה מופקע עבור דירה ברחוב מלוכלך, או לפחות כזה שסמוך לרחוב רועש ומפויח. אנשים שאני מוקיר ומעריך מדברים פתאום על רעננה, אולי גבעתיים. נדמה שזו שעתן היפה של הערים המשעממות והנקיות. אם ממילא נגזר עלינו לבלות רוב הזמן בדלת אמותינו, אז למה לא בבית מרווח עם גינה? אולי ברעננה הייאוש יותר נוח.

אלא שהאמת הבסיסית לגבי תל אביב לא השתנתה גם בתקופת הנגיף. גדלתי ברעננה, אני מבקר בה פה ושם, כמו גם בקיבוצים שבהם גרים אחותי וחברה טובה. ואין מה לומר, זו איכות חיים – נקי ושקט ורחב ידיים, וכל האנשים דומים זה לזה, ותמיד מגיעה הנקודה שבה אני מרגיש שעוד קצת מכל הטוב הזה ואני מאבד שלווה ושפיות ומתחיל לילל אל השמים. 

צילום: תומר אפלבאום

כי גם היום כשאני יוצא לרחוב התל אביבי אני מרגיש חי. יש בו תנועה, ורעש, ואנשים מכל מיני סוגים וצבעים. היפסטרים מזוקנים והורים צעירים, קשישים עם כדורי פטנק ותיירים שהגיעו מחוץ לעיר, פרצופים מוכרים מהגן או בית הספר של הילדים או מהברים הקבועים, אקסיות, אנשים שהכרתי בברנז'ה, אנשים שהכרתי מחוץ לברנז'ה, הומלסים, עובדים זרים, ושליחי וולט בכחול שמזגזגים בין כולם. 

הם כבר לא יושבים בברים ובבתי הקפה אלא לידם. השולחנות והכיסאות נעלמו לטובת ארגזי חלב ירוקים, ספסלים ומדרכות. כיכרות דיזנגוף, הבימה ורבין מלאים בני אדם עם שקיות נייר חומות ממיטב המסעדות, כוסות קפה חד פעמיות ובקבוקי בירה. במקום לרבוץ בבית הקפה של שישי עברו כולם לרבוץ בגינה הקטנה שממול. כמו פלג מים שנחסם פתאום ומוצא דרך חדשה להמשיך ולזרום.

ואם המגוון לא מספיק אפשר ללכת או לדווש לא יותר מרבע שעה ולהגיע למקום אחר לגמרי. אם אצעד רבע שעה ברעננה אראה, ובכן, עוד רעננה. בתל אביב אגיע לשוק הכרמל עמוס דוכני האוכל, או למדרחוב לוינסקי שמלא בצעירים שמדגמנים גירסה זולה במיוחד של ברוקלין, לכרם התימנים או לחוף הים. זו עיר קטנה, חמש דקות על האופניים ואני יכול להרגיש בה כמו תייר.

וודי אלן אמר שהוא אוהב לגור בניו יורק כי הוא יכול להזמין מרק ברווז בארבע בבוקר, ושהוא לעולם לא יעשה את זה, אבל הידיעה שהוא יכול מרגיעה אותו. תל אביב מעניקה לי בדיוק אותו דבר. גם כשאני בוחר להעביר ערב על הספה אני מודע לחיים ששוקקים בה, כל הזמן. הם מעוררים בי חוסר מנוחה, FOMO והתרגשות כמעט תמידיים. אני מרגיש בה חי. אם הייתי רוצה להרגיש נינוח ורגוע רעננה היתה אפשרות מצוינת. נכון לעכשיו ולעתיד הנראה לעין אני מעדיף את האדרנלין שלי חם ומתוק, על מדרכה מטונפת בתל אביב.

משווה ומעלה

ה"אסור להשוות" העונתי צץ לו השבוע שוב. כנראה שאף פעם לא נתעייף מלהתווכח על הנאצים כמקור לגיטימי לאנלוגיות, ואני נזכרתי בסבא שלי ובאינדיאנה ג'ונס. 

כשהייתי ילד ביליתי לא מעט זמן בירושלים, אצל סבא וסבתא ניצולי שואה. ולא סתם ניצולים, לסבתא שלי היה מספר על היד, מזכרת מאושוויץ. אצולת הניצולים. בוקר חופש גדול אחד הלכנו סבי ואני לראות באחד מבתי הקולנוע שעוד היו קיימים אז בירושלים את "אינדיאנה ג'ונס ושודדי התיבה האבודה". סבא שלי שמר על פני פוקר במהלך ההקרנה, בזמן שדוקטור ג'ונס לחם בגבורה ברייך השלישי. רק אחר כך, כשהגיעו אליהם חברים לביקור, הוא סיפר על חוויותיו מהסרט, וסיכם ב"אפילו הנאצים לא עשו דברים כאלה".

הוא יותר בקטע של הגבורה

סבא וסבתא שלי השוו כל הזמן. הם לא הוטרדו מזוטות כמו פוליטיקלי קורקט, ולא ניסו לאפסן את השואה באיזו קפסולה מנותקת מהעולם. כשראינו יום אחד תינוק חמוד ברחוב סבתא שלי אמרה שכן, הוא מתוק, אבל הרי גם היטלר היה תינוק. זו היתה הערת אגב אבל בעיני היא היתה המפתח להבנה של התפיסה שלהם, שהיא גם התפיסה שלי. אסור להשוות? קשקוש. 

השואה לא היתה עבור סבא וסבתא שלי מציאות נפרדת או פלנטה אחרת. היא היתה חלק מהחיים שלהם. הם לא חשבו עליה כאנומליה חד פעמית, אלא כחלק מהקיום והטבע האנושי. היא לא היתה רק טקסים מכובדים ואזכורים, מקור לתחושת קרבנות נצחית או צידוק נוח לשליפה. הם חיו אותה, שרדו אותה, והבינו אותה. האמירה של סבתא שלי היתה ברורה. לכל תינוק חמוד יש פוטנציאל לגדול להיות דיקטטור רצחני. החלום האמריקאי גירסת הרייך. 

אם מפשפשים קצת בהיסטוריה מגלים שהנאצים אולי שכללו פה ושם משהו, אבל תכל'ס לא המציאו שום דבר חדש. טוהר הגזע, רצח עם, כל אלה הם חלק מההיסטוריה האנושית מאז ומעולם. הנאצים לא היו שדים, הם היו בני אנוש בעלי מוטיבציה, אמצעים והזדמנות. 

תנו את שלושת אלה לכל שלטון לאומני בכל נקודה על הגלובוס וקיבלתם מדינה שסבא וסבתא שלי היו נמלטים ממנה ומהר. הם הבינו את הפואנטה בפעם הראשונה. כן, זה יכול לקרות בווריאציה מסוימת גם פה, הרי לא חסרות לנו כאן גזענות, לאומנות ואלימות. מותר ורצוי להשוות, כי הלקח מהשואה הוא לא שהנאצים היו רעים נורא ואנחנו סבבה, הלקח הוא שזה מה שקורה כשפשיזם ולאומנות על סטרואידים תופסים את ההגה. 

גם את אינדיאנה ג'ונס השני ראיתי עם סבא שלי. הפעם הסרט היה נטול נאצים, ועם או בלי קשר הוא לא התלונן. אולי התרגל. הוא נפטר כשהייתי בן 13, איש מלא שמחת חיים עד הדקה האחרונה, לא תקין פוליטית ולא מתנצל. לו היה חי היום אני מניח שהיה משווה. בטח שהיה משווה. 

זו רק מכה קטנה בכנף

כבר הייתי בטוח שהיא עוברת ולא יקרה כלום כששמעתי את הנקישה, הדפיקה, קול פח מתחכך בפח, רחש קל, כמעט עדין. ועדיין התקשיתי להאמין כי הרי תמיד זה רק כמעט שמותיר אחריו פרץ אדרנלין קצר, קללה נזעמת וזהו.

אבל היה חיכוך, ועצרנו להחליף פרטים בריטואל המקובל. לא קרה שום דבר דרמטי, שריטה קטנה על המכונית היקרה שלה, אפס נזק למכונית הקאר טו גו שלי, משהו שייסגר בשיחות טלפון וקצת חיובי אשראי ותו לא. קרוב יותר לקטגוריית הכמעט, אבל בכל זאת מטלטל. 

"כמעט" יש כל יום, כזה שלא מבשיל, לא עובר את סף ה"מה היה אילו". כמה פעמים כמעט הורדתם שליח וולט שזיפזפ בין נתיבים, כמה פעמים כמעט התחככתם במכונית שחלפה צמוד אליכם, כמה פעמים ספרת עד עשר, כמה פעמים החליט סיני רעב שהיום בא לו עטלף עסיסי ושום מגיפה לא פרצה? 

כל כמעט כזה עלול או עשוי (תלוי בזווית) להבשיל לאירוע משנה חיים. רגע אחד אני בדרך לאסוף ילד מחוג ובמשנהו אני עלול להתמודד עם אסון שהשלכותיו ירבצו עלי לנצח. כלומר לא באמת, כי לא קרה דבר, רק כמעט. וקל להשתכנע שאותו כמעט לא קשור למזל, מקריות, סטטיסטיקה, אלא אלי. כי אני נהג מיומן ואחראי, כי אני מביט לצדדים כשאני רוכב על האופניים, כי אני בודק כמה פעמים את הפוסט שאני עומד לפרסם. לא אמצא את עצמי בזירת תאונה או במרכז תביעת דיבה מחסלת חסכונות כי אני בשליטה. שום דבר לא רנדומלי פה.

אלא שכמעט הכול רנדומלי. אין לי שליטה או השפעה על סיני גרגרן עם חיבה למאכלים אקזוטיים, אין לי שליטה על מקבלי ההחלטות שיכולים להפוך את המשרה שלי למיותרת בהבל ישיבת זום באנגלית, אין לי שליטה על שליחי וולט פוחזים ונהגים פרועים, ועוד אלף ואחד גורמים שיכולים לטלטל את קליפת אגוז קיומי בעוצמות של טייפון. 

הכמעטים הם תזכורות לא נעימות לאשליית היציבות של הקיום היומיומי שלי. קל להדחיק אותם ולהמשיך הלאה. אלא שפעם בכמה זמן קורה משהו שחוצה את הסף הבטוח לכאורה הזה, כמו וילון שמוסט וחושף יקום חלופי, מישור מודחק שרוב הזמן עדיף וקל להתעלם מקיומו. רק שלפעמים הוא נוקש על חלוני ומצהיר על נוכחותו, מזכיר לי שהיסודות ליציבות ולביטחון לא מוצקים כמו שחשבתי. הפעם זו היתה רק תזכורת ידידותית, בבחינת "היה נכון". מי יודע מה יהיה בפעם הבאה.

על מערכות יחסים מתעתעות וספרים מרגיזים במיוחד

הספרים הכי גרועים, אולי כמו כל מערכת יחסים, הם אלה שמתעתעים בי ומושכים אותי עד נקודת האמצע ולפעמים מעבר לה, ורק אז אני מבין שצריך להימלט, כלומר להוציא את הסימניה ולהחזיר למדף. ספרים גרועים באמת? זו לא בעיה. אחרי כמה עמודים אני יודע איפה אני עומד. אם מדובר בספר טיסה, אוסף קלישאות, כתיבה גרועה או כל בזבוז נייר ודיו אחר. ויש גם ספרים טובים שאחרי כמה עמודים ברור שזה לא הם, זה אני. לא מתאים כרגע. אולי בעוד חודש ואולי אף פעם.

אבל המתעתעים יכולים לעורר בי זעם של ממש. בשבוע שעבר הגעתי אל נקודת האמצע של "אל תיתן לי ללכת" של קזואו אישיגורו, ולא יכולתי עוד. ישבתי על הספה מול הספר, הבטתי בו והיה לי ברור שזה נגמר, אבל לא הצלחתי להבין למה. 

אני יודע למה התחלתי לקרוא אותו, ולמה השקעתי מאמץ בלנסות ולהמשיך עד העמוד האחרון. אישיגורו הוא סופר ידוע ונחשב, מישהו שכאדם קורא ברור לי שאני צריך להגיע אליו מתישהו. על הספר המסוים הזה שמעתי לא מעט והוא ספק משתייך ספק מתכתב עם ספרות מדע בדיוני, ז'אנר שאני אוהב מאוד. בקיצור, יש כאן עניין של דעה קדומה, גאווה וציפיות גבוהות.

אז איך הספר? לא רע. טוב אפילו. הוא כתוב מצוין, מתאר זכרונות של נערה בריטית מלימודיה בפנימייה, כשברור מהרגע הראשון שמשהו כאן אינו כשורה. אווירת איום שהולכת ומתחזקת. הכול טוב ויפה, באמת, וגם משעמם רצח. לא התחשק לי לקרוא, וזו אולי מילת המפתח – חשק. התמונה שעולה בראשי היא של מסיבה שתוכננה בקפדנות. היא מתרחשת בחלל מרהיב ומעוצב למשעי, כולם לבושים בטוב טעם והקפדה, האוכל אלגנטי ומעולה, ואין שום סיכוי שכל היופי הזה יופר במשהו מרגש או מפתיע. המוזיקה לא תהיה רועשת ואף אחד לא ירקוד, לא יהיו סמים חלילה, עקומת הליבידו תישאר שטוחה. חשק, יצר, יציאה מהקווים? לא בבית ספרנו הבריטי המוקפד. 

אישיגורו לוקח נושא עם פוטנציאל – ומכאן מתחילים ספוילרים מינוריים למחצה – ומטפל בו במכובדות נוגה. הגיבורים של הספר הם שיבוטים, שכל מטרתם בחיים היא לספק תרומות איברים לבני אדם עד התרומה שתהרוג אותם. הם גדלים בפנימיה ומגיל צעיר מודעים לגורל שמצפה להם. הרעיון הזה מתפוצץ מפוטנציאל – אלגוריה על הקיום האנושי בכלל, מרד נואש וחסר סיכוי אל מול הגורל שמצפה לכולנו, זעם, אבל, השלמה. ומה יעשו גיבורינו? ימרדו ויצטרפו למחתרת השיבוטים? יימלטו וינסו לשלוט בגורלם? יבחרו בחיים הדוניסטיים פרועים כדי להשחית את גופם, בצעד של מרד נואש כנגד בני האדם שמגדלים אותם כמשאב מתכלה, כמו עדר? 

לא. הגיבורים שלנו ישתו תה ויעלו זכרונות מימי ילדותם, בהם שזורים באיפוק מכובד תהיות על יחסים, מין, גורל וכל הג'אז הזה. וזהו. הם לא יעשו שום דבר קיצוני, לא יביעו רגשות עזים מדי, לא יפרצו אף גבול או סכר. התחושה היא שכל זה לא הולם סופר מכובד שנושא את עיניו אל רשימות פרסים יוקרתיות. כדי לוודא שאני לא משמיץ לחינם, ושבחצי השני של הספר לא מתפוצץ פתאום מרד משובטים עקוב מדם או משהו, חיפשתי ברשת ומצאתי תיאור מלא של הספר עד סופו, שבו – ספוילר אם לא הרסתי לכם עדיין את החשק לקרוא – אכן לא קורה דבר. מתוך שלושה גיבורים שניים תורמים איברים ומתים, והמספרת מסיימת את הספר כשהיא מקבלת בהכנעה את גורלה. שזה טוב ויפה, ואמירה מכובדת ועצובה על קיומנו, אבל מעניין כמו צבע מאיכות משובחת שמתייבש על קיר של דירת יוקרה. 

אני מניח שיש אנשים שאוהבים את הז'אנר הזה. אולי החיים שלהם מלאים ועשירים משלי וספרים כאלה הם איזון אינטלקטואלי מוצלח, ואולי ארומת האיכות שעולה מבין הדפים עושה להם את זה. אבל לי אין כוח לאישיגורואים. אני רוצה ספר שיגרום לי להרגיש – לא הדים קלושים של רגש עטוף בשכלתנות, אלא בעיטה בבטן, צריבה בלב. בלי מעצורים, ואם אפשר גם בלי תה.

האבא הכי טוב ואלים בעולם

סימני האלימות עוד ניכרו על פרצופו של האוסטרלי. הוא ישב מול המיקרופונים והעיתונאים, מחייך ומרוצה למרות האגרופים שספג קודם לכן, והיתה לו סיבה טובה – הוא ניצח. וכן, הבחור השני נראה הרבה יותר גרוע. לאוסטרלי קוראים רוברט וויטאקר, איש אמנויות לחימה משולבות ואחד מבכירי הלוחמים בליגת ה-UFC, וכשעה לפני כן הוא פירק את הצורה ליריב שלו בזירה. החלק השני של הטקס, עכשיו מול העיתונאים היה ברור וצפוי. אבל לוויטאקר היו תוכניות אחרות.

העיתונאים היו מוכנים, והשאלה המתבקשת עלתה מייד: האם הוא מתכונן להילחם על תואר האליפות בקטגוריית המשקל שלו, אותו הפסיד בשנה שעברה? הניצחון באותו ערב היה השני ברציפות מאז אותו הפסד, וברור היה שהבמה מוכנה לקריאת תיגר על האלוף החדש, כולל תאוות נקם, הבטחות לתוצאה שונה, ומדממת, איומים ושאר ניפוחי חזה מצ'ואיסטים. אבל וויטאקר חייך והודיע שהוא הבטיח לילדים לבלות איתם את חג המולד, ושבינואר עומד להיוולד ילדו הרביעי ואין לו שום כוונה לחשוב על קרבות לפני כל זה. 

וויטאקר מימין, בועט לראש

העיתונאים לא קיבלו את זה טוב. בסדר, ינואר – האם תילחם במרץ או אפריל? וויטאקר הסביר בסבלנות שכשילדיו הקודמים הגיחו לעולם הוא היה טרוד מדי בקריירה ובמחשבות על היריבים הבאים, ועכשיו אין לו כוונה להחמיץ את הרגע. חג המולד, התינוק החדש, ואחר כך נראה. קודם ילדים, הקריירה והאנשים שמחכים לחטוף ממנו מכות לא יברחו לשום מקום. 

תנועת מי טו מתמקדת בגבריות רעילה ובנשים שנפלו לה קרבן, וזה מעולה. אבל גם גברים נפגעים מהסדר העולמי הישן. למעט מקום העבודה הנוכחי שלי, תמיד הרגשתי לא בנוח לצאת מוקדם יותר בימים בהם הילדים אצלי, ובאופן כללי להציב את הילדים לפני הקריירה. אצל הנשים שעבדו איתי, מנגד, זה נתפס כטבעי לגמרי. כשקולגה ב"ידיעות אחרונות" רצתה לסרב לטיסת עבודה שהוצעה לה, המליצו לה לתרץ את זה בחוסר רצון להתרחק מילדיה הקטנים. היא סירבה בתוקף בטענה שאף גבר לא היה משתמש בתירוץ הזה. זה היה נכון אז, ועדיין נכון היום. האידיאל הגברי השולט עדיין דוחק את הילדים לעדיפות השנייה, ולוכד גברים בסד של ציפיות להעדפת הקריירה והדחקת הרגשות.  

אבל וויטאקר, איש שחי בעולם שכולו ביטוי פיזי לאידיאלים הגבריים של פעם, מסרב לשחק את המשחק. העובדה שהוא מעולה במה שהוא עושה, ושהדברים נאמרו אחרי ניצחון מרשים ומובהק, רק הוסיפה להם תוקף. אף אחד לא יכול לטעון שמדובר בתירוץ, התחמקות, ניסיון להתאים את המציאות לנסיבות לא נעימות. וויטאקר נמצא בעמדת זינוק, ברור לכולם שהוא הבא בתור לקרוא תיגר ולנסות להשיג את התואר הנכסף. ולמרות זאת הוא מצהיר בבירור שלמרות ההצלחה והפוטנציאל, הילדים נמצאים בראש סדר העדיפויות שלו. 

כשגבר מצליח מכריז מעמדה כזו שהוא קודם כל אבא ורק אחר כך איש קריירה, זה עושה טוב לכולם, גברים ונשים כאחד. כשמוסיפים לכל זה את העובדה שבתחילת השנה הוא ביטל קרב גדול וחשוב כדי לתרום מח עצם לבתו החולה, קשה שלא להתאהב בו. וזה עוד לפני שרואים כמה יפה ואלגנטי הוא בועט לאנשים בראש. 

שר החינוך נטש את הבניין

"אני לא רואה כלום, הכול חשוך. רואים אותי?" ישבתי עם תומר במרפסת ואכלנו צהריים ביחד, בזמן שהמורה לאזרחות ניסתה לפצח ללא הצלחה את תעלומת הגדרות הזום. התלמידים ניסו לעזור לה, "תיכנסי לסטינגס ותפעילי את המצלמה."היא ניסתה. "איפה המצלמה פה? רואים אותי?"

זו היתה מטאפורה יפה שהלמה שיעור אזרחות בישראל 2020, זו היתה דוגמה לאזלת היד הכללית, ולהזנחה הספציפית של הילדים שלי בכל מה שקשור למערכת החינוך. אין לי טענות למורה, אני מניח שאף אחד לא העביר לה קורס מזורז בתפעול הזום. היא עושה כמיטב יכולתה, מנסה לשחות במים הקרים והעמוקים אליהם הושלכה על ידי המערכת. "יהיה מבחן," היא הודיעה לתלמידים, וכשכמה קולות מתבגרים נהמו עליה שמה פתאום מבחן, ואיך זה יקרה, היא ענתה בכנות "לא יודעת, נחשוב על משהו." כנראה שאף אחד לא טרח לחשוב עד עכשיו. 

תומר והחברים שלו מגיעים ממרכז תל אביב, על כל המשתמע מכך. הם והמורים שלהם נהנים ממעמד סוציו-אקונומי סביר ומעלה, ואוריינות טכנולוגית מעל הממוצע, וגם הם מתחרפנים. אין לי מושג מה אמורים לעשות אנשים בלי מספיק מחשבים, בלי מספיק מקום בבית, בלי כלים בסיסיים להתמודד עם התקופה הזו. 

ואני חושד שגם למשרד החינוך אין. שבמרץ או אפריל לא היה שם אף אחד שחילק אנשים לצוותים ושלח אותם להכין שיעורי בית: לבדוק את כל החלופות, לא רק את זום. לבחון מה עובד טוב יותר בחיבור אינטרנט איטי, להכין תוכנית למשימות ביתיות למי שמתקשה ללמוד מרחוק או חסר את התשתיות הבסיסיות, לעבוד עם משרד הבריאות על הנחיות ללימוד בקבוצות בחוץ, ועוד כל מיני דברים בסיסיים לגמרי בעולם הדמיוני שבו קיים משרד חינוך מתפקד. זה מה שאני הייתי עושה לו הייתי מנהל פרויקטים ומישהו היה מבקש ממני להכין תוכנית ללימוד בימי קורונה, בזמן סגר, ביציאה ממנו. אבל מישהו צריך לבקש, לרצות.

צייצן שאני עוקב אחריו צייץ בטוויטר שהוא ואשתו החליטו לראות סרט בערב, ולכן נכנסו מראש ל-VOD כדי לבדוק מה יש, ובכך השקיעו יותר מחשבה ותכנון משהשקיע משרד החינוך ביציאה מהסגר. זה מצחיק, אבל את המחיר משלמים הילדים שלי, שמתחרפנים משיטת הלימוד הלא יעילה הזו, וסובלים מהריחוק החברתי והיעדר המפגשים פנים אל פנים, כי להתפלל בחוץ מותר, ולרוץ בקבוצה גם, אבל לשבת עם כמה תלמידים ומורה על הדשא אסור, או לפחות היה עד לפני רגע. והאטימות הזו מעוררת בי זעם, זה עוד פן אחד בהתנהלות של הנהגה שכולה אין אונות ואדישות, שעושה לילדים שלי נזק, מי יודע לאיזה טווח. 

יש חוזה ברור בין משרדי הממשלה השונים ובין נבחרי העם להמונים שבחרו בהם. הוא מופר שוב ושוב בתקופה האיומה הזו, ובמקרה של משרד החינוך זה מכעיס במיוחד כי לכאורה הפוליטיקה לא היתה אמורה להזדחל פנימה במקרה הזה, אפשר היה לחשוב על פתרונות מקצועיים מבוססי נתונים בלי לעצבן אף מגזר. ולא ללכת על דוקטרינת "גבעת חלפון" של בואו נעשה בדיוק מה שעשינו בפעם הקודמת, כי למה לא. יש המון פתרונות יצירתיים למצב הנוכחי, מישהו אי שם במנגנון המסואב מעל למורה האומללה לאזרחות צריך להתחיל לחשוב על כאלה. עדיף לפני הסגר השלישי. 

כרגע התחושה שלי היא של נטישה. המורה והתלמיד יושבים משני צידי הזום לבד. מי שאמור לספק להם תמיכה ותשתית נמלט מזמן, הזום פתוח כדי לסמן וי, כדי שכשיצוצו השאלות אפשר יהיה לטעון שהנה, התקיימו לימודים. בכל מה שקשור למנהיגות, חשיבה יצירתית והתמודדות, הציון של המערכת הוא נכשל.

משחק המחשב שגרם לי להבין את ביבי

אחרי שהצהרתי קבל עצמי והעולם שזו העת לאסקפיזם, פניתי מיד לשני אפיקי בידור שאינם שייכים לז'אנר: "הדבר" של קאמי, ומשחק מחשב בשם "פרוסטפאנק". מה לקלאסיקה גבוהת מצח ולמשחק דיגיטלי? לא מעט, מתברר.

"הדבר" פורסם ב-1947, בעידן אחר לגמרי לכאורה, אבל מבהיל עד כמה הוא רלוונטי לשכונה שלי בימי קורונה. מגיפת דבר תוקפת את העיר אוראן שבאלג'יריה (הצרפתית אז), ומכאן הדברים תופסים מסלול מוכר נוסח 2020. סגר מוטל על העיר. התושבים בטוחים בהתחלה שכל זה יחלוף והכול יחזור לקדמותו. זה לא קורה, מן הסתם. ומה אז? יש מי שמגיב בייאוש, אחרים בהדוניזם, קניות ונהנתנות. סגרים דיפרנציאליים על שכונות מסוימות שמעוררים זעם ומחאה חברתית, שלטון כושל שחותר לשקט תעשייתי ושליטה בתקשורת, ומחלה שאולי פוגעת בעשירים ועניים גם יחד, אבל ברגע שמתחיל מחסור במצרכים, וכשמבינים שהצפיפות תורמת להדבקה, חוזרת ועולה האמת האוניברסלית והעל-זמנית – עדיף להיות עשיר. אבל ממש. 

ויש את מי שנרתמים למאבק במגיפה, שמנסים לתמרן בין החידלון השלטוני, הזעם הציבורי ואמונות תפלות מכאן ואדיקות נוצרית משם. זו הרואיות גברית נטו – ב-1947 אף אחד לא שמע על מבחן בקדל ונשים נשארו במטבח – אבל פרט לכך, הכול רלוונטי להבהיל. אייפון ואינטרנט זה נחמד, אבל בני אדם הם חיה עקבית, כנראה.

האופי האנושי לא משתנה גם בעתיד, לפחות לפי "פרוסטפאנק", משחק עתידני של ניהול עיר, עם טוויסט קטן: כדור הארץ קפא, והשחקן מנהל עיר שהיא בעצם מושבה שאמורה לשרוד במזג אוויר שמתחיל במינוס 30 מעלות ביום נאה. מעבר למכניזם הבסיסי של משחק כזה – איסוף משאבים כמו פחם, מתכת, עץ ומזון – המטרה המרכזית היא לשמור על איזון בין שני מדדים – תקווה, וחוסר שביעות רצון. אלה מושפעים לא רק מרעב או קור, אלא מכל החלטה שהשחקן מקבל. לדוגמה: בתחילת המשחק צריך להחליט מה עושים עם הילדים. אפשר לשלוח אותם לעבוד, מה שיעצבן את הציבור אבל יוסיף ידיים עמלות. ואפשר להקים להם בית מחסה, מה שישמח את ההורים אבל עלול לגרום למחסור במשאבים בעתיד. וזה רק קצה הקרחון – בהמשך צריך לקבל שלל החלטות שלכל אחת מהן תג מחיר, ואם מד חוסר שביעות הרצון יגיע לקו האדום, הפסדת. 

בתחילת המשחק רציתי לעשות רק טוב, ולבחור בפתרונות ההומאניים ביותר. אבל ככל שהזמן עבר מצאתי את עצמי הופך קהה יותר ויותר לסבלם של חבורת הנודניקים שניהלתי. ככל שהאוכלוסייה בעיר גדלה, וככל שהמשחק מתקדם, השתנה הלך הרוח שלי מרצון להיות שליט נאור וקשוב, למבט אטום על התמונה הגדולה. המושבה צריכה לשרוד, ואם זה מצריך עבודה במשמרות של 24 שעות, וכמה אנשים שיקפאו למוות פה ושם, מה לעשות. טובת הכלל קודמת, ובשלב מסוים הופכת למושג מופשט לגמרי. העיר הופכת מכלי שנועד לספק מחסה לבני אדם, למטרה בפני עצמה. והאנשים שבה? ברגים במכונה. 

לקראת סוף המשחק חשבתי שזו סימולציה מעולה לאיך זה מרגיש להיות ביבי, או כל שליט שמחזיק בכוח יותר מדי זמן. הפרטים מיטשטשים, בני אדם הופכים לסטטיסטיקה, ומה שמשנה זו שורה תחתונה כללית, הצלחה במשימה שאולי פעם היתה לעשות טוב, אבל היום היא הישרדות בלבד. ובני האדם? גם אצל קאמי, גם בפיקסלים על מסך המחשב וגם בישראל האדומה מקורונה, בני האדם לא משתנים.  

הגינה הכי מוצלחת בתל אביב

בגינה הכי מוצלחת בתל אביב, במדשאות יש גבעות קטנות במקום משטח ישר שמבוגר יכול ללכת עליו. קימורי האדמה הירוקים מזמינים ילדים לרוץ, לטפס, ליפול בלי להיפגע. בגינה הכי מוצלחת בתל אביב יושבים אנשים עם מסכות בכל מיני מצבים ומסתכלים על הילדים שלהם משחקים. אמא עם מסכה תלויה ברישול על המרפק, אבא עם מסכה בהיכון על הסנטר, הורים צועדים בין שאר באי הגינה כשמסיכה מכסה את כל החלק התחתון של הפרצוף כמו שצריך, אולי מטעמי בריאות ואולי זה הנימוס החדש.

בגינה הכי מוצלחת בתל אביב יש מגלשות שגם אליהן צריך לטפס על גבעה מלאכותית, וצמד ארגזי חול שבאחד מהם יש מתקן דמוי שוקת שאפשר להפעיל בו זרם מים ולייצר את השילוב המופלא שכל הורה אוהב – חול ומים. ילד שלא מזמן למד ללכת מדשדש בבוץ בנעליים מפונפנות מעור שרק הורה תל אביבי מז'אנר מסוים ישקיע בהן כל כך הרבה כסף, ואבא שלו רודף אחריו, למרות שהנזק כבר נעשה וספק אם הנעליים ישרדו. ילד גדול יותר מנסה לסלק את הפולש הקטן ומשפריץ עליו מים. ניסיון התערבות של האם מזכה אותה במקלחת של מי בוץ. ככה זה כשנכנסים לסכסוכים על טריטוריה במזרח התיכון. בדרך חזרה על האופניים בת התשע אומרת שהיא מרגישה כאילו היא חוזרת מהים. 

סמוך לגינה הכי מוצלחת בתל אביב ניצבת מאפייה קטנה שמוכרת קפה, אבל יש לשלם ואז להתרחק מהכניסה ולהמתין שהמוכר יגיש בגניבה את המשקה האסור. במקומות אחרים תקבלו את הקפה מייד, אבל בשקית נייר, משל קניתם אלכוהול בתקופת היובש בארצות הברית. מדוע קרואסון שקדים בראש מורם וקפה בהיחבא? אולי בקבינט הקורונה יודעים. אחרי שרכשתם את הקפה תוכלו לשוב לגינה הכי מוצלחת בתל אביב ולהחליט איך ומתי לעטות את המסיכה. בדרך תחלפו על פני חנויות סגורות, אבל נטולות שלטי "להשכרה", בינתיים. 

הילדים בגינה הכי מוצלחת בתל אביב מרוצים. הם מנצנצים מחול מעורבב בזיעה, כי חם באוקטובר 2020. נדמה שהקורונה ומשבר האקלים מסתדרים יפה זו עם זה. הילדים מסתכלים על רב הקומות הענק שליד הגינה הכי מוצלחת בתל אביב. מעלית שקופה מפלחת אותו והם מנסים לנחש מי בדיוק עלה בה עכשיו, איש או אישה, וכמה קומות יש במגדל הגבוה גבוה הזה. אני תוהה אם האנשים במגדל מושפעים מהמשבר הכלכלי שעוד יגיע. בדרך חזרה מהגינה הכי מוצלחת בתל אביב אני דן עם בת תשע על עטיית מסיכה תוך כדי רכיבה על אופניים, ונהנה מכבישים כמעט ריקים.

עוד נשוב לגינה הזאת – היא בטווח קילומטר מהבית, בערך. ואולי בהמשך יהיה חם פחות ובריא יותר, ואקנה קפה בגלוי ואלגום ממנו בנחת, בלי הכאב המטריד של החרדה בחלק התחתון של הבטן. כן, ברור שנחזור, זו הגינה הכי מוצלחת בתל אביב, בפער. 

%d בלוגרים אהבו את זה: