הספד ופרידה

אמא שלי התקשרה ביום רביעי האחרון בשמונה וחצי בבוקר ואמרה שאבא שלי מת. יצאתי לבלות ערב לפני, והתעוררתי לאט, במצב רוח טוב. השמים מחוץ לחלון הסלון היו כחולים, לא הייתה שום תחושת בטן, שום אות מבשר רע.

לא הצלחתי להבין אותה. שמעתי את המילים, אבל הן לא התחברו, לא התיישבו עם שוב דבר שידעתי והרגשתי. הוא היה בן 72, בלי שום בעיות רפואיות שיעיבו על תחילת הפנסיה המאוחרת שלו. הם נסעו לחו״ל עם חברים, עוד נסיעה מני רבות, נערי פוסטר של החיים אחרי הפרישה מעבודה. ירדו לארוחת בוקר והוא התמוטט וזהו. כשדיברנו כמה דקות אחר כך, אחותי, אחי ואני, ניסינו להיזכר באיזו מדינה ובאיזו עיר הם בדיוק עכשיו. בימים שמאז אנחנו מבטלים כרטיסי טיסה, מכוניות שכורות, חדרי מלון עתידיים.

במשך שנים עסקתי באב שמת, כשעוד הייתי צעיר מכדי לזכור אותו. מה קיבלתי ממנו בתורשה, איך הייתי מתעצב אם הייתי גדל במסלול המקורי שאמא שלי והוא תכננו. רק בשנים האחרונות התחלתי לשים לב למה שקיבלתי מהאב החי, המחליף. האיש שהביא איתו חום וחיבוקים מפוקקי צלעות והצבת הילדים בפרט, ובני משפחה וחברים בכלל, לפני הכול. הוא יסיע ויביא ויקנה ויתקן, רק תבקש. או תרמוז.   

אף פעם לא אמרתי לו את כל זה, לא באופן מפורש. לא סיפרתי לו על החלקים ממנו שאני מזהה בתקשורת ביני ובין הילדים שלי. הוא היה פוטר אותי בנפנוף יד ונהמה מבטלת, אולי צוחק ושואל אם אני כבר מספיד אותו. ועכשיו אני מצטער. אבל חיבקתי אותו ואמרתי לו שאני אוהב אותו די והותר, אני מקווה.

ועכשיו הכאב והצער נוכחים כל הזמן, גאות ושפל של רגשות בלי שום סדר והיגיון. אין פלשבקים פתאומיים, רק מועקה גדולה שמדי פעם מתפרצת בלי התראה. זה לא קולנועי. זה מתיש ומייאש. וכמו בנקודות משבר קשות קודמות אני מוצא את עצמי ישן בבית ההורים, ומייחל שהזמן יעבור כבר.

בת החמש אמרה שהיא לא רוצה לדבר על זה כי זה מעציב אותה. ואם לא נדבר היא אולי תשכח. כשניסיתי לברר בעדינות למה היא מתכוונת היא הסבירה, מדויקת וקולעת כדרכה, אני לא רוצה לשכוח את סבא יוסי, אני רוצה לשכוח שהוא מת.

היתרונות והחסרונות של מריבה משפחתית

"כשעצם בלתי ניתן לעצירה פוגש עצם בלתי ניתן להזזה מתרחשת מריבה משפחתית". אני מצטט מהזיכרון את הפתיח לאחד מספרי הילדים-נערים האהובים על נגה, "הבריון של ארצ'ר" של דיאנה ווין ג'ונס. השבוע הזה עמד בסימן מריבות משפחתיות, והמשפט הזה מתאר במדויק את האופי של הקונפליקטים המאוד מסוימים האלה.

יצא לי לנהל ריב משפחתי, ומנגד לשמוע על כמה כאלה במשפחות אחרות. כמו שקורה לי בדרך כלל, ההשוואה עם חוויותיהם של אחרים גרמה לי להרגיש קטנוני. שמעתי סיפור על נתק בין אחיות שלא מדברות כבר שנים בגלל ריב מר על הטיפול באמן החולה, שמתה מאז. ואצלי? ההיילייט של השבוע היה אי הבנה ועלבון פולניים על הזמנה חמוצה לביקור פלוס קצת משקעי עבר. נו באמת.

"משפחה לא בוחרים" היא קלישאה טעונה ובעייתית. מצד אחד היעדר הבחירה הוא פריביליגיה. המשפחה תמיד תהיה שם, לפחות לכאורה. זה לא חבר טוב שהיום הוא נצחי ומחר תריבו, או תתרחקו. זה גם לא מקום העבודה שמספר לכם שפה זה משפחה, ועלול לפטר אתכם אם המניה או ההכנסות יצללו. לא חייבים להתאמץ כדי להישאר חלק ממשפחה. זה בילט אין.

מצד שני משפחה זה לא החבר הטוב שבחרת בעצמך, ושהיחסים ביניכם חושלו בניסיונות משותפים ושעות צרה ומצוקה בהן נחלצתם זה לעזרתו של זה. לבחירה מושכלת יש את היתרונות שלה. וכשנאלצתי לעזוב את הדירה הקודמת בהתראה קצרה ונסיבות רעות מי שהגיע לעזור לי לפרק ולארוז את החיים שלי היה חבר, למשל.

עוד ריב אחיות ששמעתי עליו השבוע נגמר בטריקת טלפון. אין ברירה, הוא יצטרך להיפתח ולהיפתר. אי אפשר להתנתק, להיעלם לחתוך. אבל אל חשש – לא חייבים גם להשלים לגמרי. אפשר לסחוב מטענים, לגרור טינות, לנהל סכסוכים שנים קדימה. אף אחד לא הולך לשום מקום. אף אחד גם לא משתנה. המריבה המשפחתית היא אירוע מתגלגל, היסטוריה מתמשכת, פרפטום מובילה שמתחזק את עצמו. אין היפרדות גמורה ואין שלום, למעט מקרים קיצוניים ולרוב בצד העצוב של הספקטרום.

החלק המשמח בפרדיגמה של "משפחה לא בוחרים" היא שהילדים שלי תקועים איתי לנצח. הם יכולים לסרב להתחבק איתי בפומבי או להתקמצן על נשיקות, אבל אני לא הולך לשום מקום. כשהם יגדלו וייצאו מהבית ויריבו אחד עם השני אני אהיה כאן כדי לפשר ולהציק שיפסיקו עם זה כבר. כשלא אהיה עסוק בהתקוטטות משלי. ואולי בסוף עוד יבוא שלום.

איך לא ראיתי את זה מגיע

בדיעבד הסימנים המוקדמים היו שם, בוהקים באור ניאון. בדומה למקרים רבים בעבר, רימיתי את עצמי בלי להבין שזה מה שאני עושה. הייתי משוכנע שהפונט בספר קטן מדי כי זו הדפסה ישנה ואני כבר רגיל לקינדל; תמהתי על בחירת אייקונים כל כך קטנים באפליקציה. שאננות.

משקפופר

השבוע נגה ליוותה אותי לסופר פארם. איש בחלוק לבן הוביל אותי לחדר נסתר וקטן, הושיב אותי בכיסא שהזכיר לי את האינקוויזיציה, ואחרי שהכול נגמר הזמנתי משקפי קריאה. הראייה למרחק בסדר, תודה ששאלתם. כשאני מביט אל האופק המספרים ברורים. אלה דווקא הפרטים הקטנים והקרובים שמעורפלים.

אני חושב על זיקנה לא מעט, בעיקר מאז גיל 40 הסימבולי. אחד הביטויים המטרידים בהקשר זה הוא ״בגידת הגוף״. תמיד דמיינתי אקט דרמטי, איפשהו על הסקאלה שבין שבץ לבין גליץ' במקלחת א-לה מנחם בגין. אבל פגם מינימלי בראייה? חשבתי על אירוע דרמטי בעתיד, לא על בלאי קטנוני בהווה.

התחושה שלי בסופר פארם, מודד מסגרות נוכח מבטה הביקורתי והרואה 6:6 של בתי, הייתה שבזמן ששומרי הסף שלי חיפשו מרגל נוסח ג׳יימס בונד שיורה כדי להרוג, הם היו צריכים להתמקד במרדף אחרי מעין ג׳ורג׳ סמיילי, מרגל אפרורי מבית היוצר של ג׳ון לה-קארה. זה סימבולי למדי, שלאורך השנים הטעויות הפטאליות שלי, האירועים המשמעותיים, הגיעו משום מקום, בלי אזהרה מוקדמת – לפחות לא אזהרה שהקשבתי לה. ועכשיו זה. הקריסה, מתברר, לא תגיע ברעש גדול, אלא בקול ענות חלושה, לאט-לאט. אני, נצר למשפחה ממושקפת, שתמיד היה גאה בעיני הנץ החדות שלו, משפיל עכשיו מבט מבעד עדשות.

האופטומטריסט הבטיח שרק עוד שלוש-ארבע שנים אצטרך אולי לעלות מספר. יש זמן. אבל התחושה שלי היא של נקודת ציון. תזכורת ממקור מוסמך לעלומי האבודים. מצד שני, הפונטים חדים וברורים כמו שלא היו כבר מזמן. איזה יופי.

למה אנשי מכירות רוקדים טוב יותר ופרידה מכריס קורנל

בערב השני חתכתי לחדר מוקדם. קצת שקט. לא במובן הדציבלים, אלא במובן האנשים, כלומר פחות מהם, כלומר אף אחד. אני עובד עם יופי של אנשים אבל באיזשהו שלב זה קצת יותר מדי. ואולי רק בשבילי?

יצאנו לנופש חברה. כולם נשלפו מהאופן ספייס והחליקו לבגד ים. משתזפים ומשחקים בפריזבי על החוף ובערב רוקדים. ואני נהנה, ואני אסיר תודה על כל הטוב הזה, אבל זה דורש ממני מאמץ וחשיבה ותכנון. עם מי לתפוס שיחה, מתי ללכת לאכול ובאיזה שולחן לשבת, מינגלינג ונטוורקינג ושיחות עבודה ורכילות. ללכת לפעילויות, לא ללכת, מה אני מחמיץ בכל רגע נתון, את מי אני מפספס.

וריקודים. אני לא יודע לרקוד. כמו שאמרה אחת הדמויות ב"13 סיבות" – אף אחד לא יודע לרקוד. זו שאלה של למי לא אכפת שיראו אותו מפזז כאילו חישמלו אותו בתא חקירות של השב"כ ולמי כן. וגם זה לא מדויק. מתברר שיש לא מעט אנשים שיודעים לזוז על הרחבה. אז לרקוד? לשתות כדי לרקוד? עד מתי להישאר, מה קורה בסוף המסיבה?

אני מסתכל מסביב ונראה לי שהעולם נחלק לשלושה: אלה שהאירועים האלה לא טבעיים להם, כמוני. מיעוט שדווקא שוחה בכל החברותא הזו כמו כריש בחופי אוסטרליה. ואנשי המכירות, שלקראת סוף הלילה משתלטים על הרחבה, ובמהלך היום נמצאים בכל מקום, מחייכים בקבוצות ונראים לגמרי בבית.

עמיתה לעולם ההייטק ניסתה לספק הסבר אנתרופולוגי לעליונות החברתית הזו: אנשי מכירות מתורגלים בנסיבות חברתיות בעלות פוטנציאל מבוכה עצום ורב. הם נפגשים עם לקוחות חדשים כל הזמן וסופגים דחייה ועוד אחת עד שהם מגיעים לפסגה המיוחלת של מכירה מוצלחת. הם סופגים עלבונות, ביטולים, עצבים. זה מכין אותם לחוף, זה מכין אותם לדי.ג'יי, זה מחשל אותם חברתית. בזמן הזה אני יושב במקום שלי מוקף אותם ארבעה אנשים. עם אוזניות.

אז אני רוקד קצת, או לפחות זז מצד לצד, ומוצא כמה אנשים מעניינים לדבר איתם, וקורא ספר על החוף. נהנה בדרך המוגבלת והמגושמת שלי ומנסה להיראות קליל וזורם. זה מה שאני מוכר. אולי מישהו יקנה.

כלבים מתים בסיאטל

שנאתי את המוזיקה של שנות השמונים בזמן אמת. סינתסייזרים ויורוטראש ודפש מוד – למה זה מגיע למישהו? ואז אלי ישראלי השמיע כל יום בתוכנית הצהריים שלו את אותם שני שירים של להקה חדשה ממה שכונה אחר כך "הסגנון של סיאטל", והעולם התרבותי הקטן שלי הפך למקום טוב יותר. הגראנג' נשמע כמו מוזיקה שמישהו כתב בשבילי. הייתי מאושר.

סאונדגארדן היו בצד הכבד יותר של העידן הזה, ולקח לי זמן לעכל אותם. אבל אחרי שחציתי את המחסום התאהבתי. ואז שמעתי את Temple of the dog והתפעמתי. בדרך הביתה לשבת חופשית מהצבא רצתי לפיקדילי מנוחתה עדן, והצלחתי להשתחל פנימה למרות שהם בדיוק סגרו ולקנות את הדיסק.

אחר כך הגיעה ההתמסחרות. Black hole sun הבלתי נסבל, מין ניסיון של סאונגארדן לפרוץ מחסום ולהיות פופולריים ממש, שלא ממש הצליח. אחר כך קורנל היה חבר באודיוסלייב הבינוניים, ואז ניסה להיות מין כוכב פופ אלקטרוני וכשל. יום אחרי שהוא מת שמעתי בגל"צ את הקאבר שלו לבילי ג'ין, וחשבתי שזה עצוב שדווקא ככה סופדים לאיש. קורט קוביין ירה בעצמו, אדי ודר ופרל ג'אם המשיכו לעשות בעקשנות את אותה מוזיקה, ודווקא קורנל, שצרח לי באוזניים הכי חזק והכי בועט, כבה והלך לאיבוד, בלע יותר מדי כדורים נגד דיכאון ומת. תהי מנוחתו עדן.  

החלק החסר בסיפור של הילדים שלי

ישבתי עם נגה על הספה וצפינו ב-"13 סיבות", סדרה של נטפליקס על מה שקורה בתיכון כל אמריקאי רגע אחרי שאחת התלמידות התאבדה. היינו באותו חדר, מול אותם שחקנים אמריקאים טובי מראה ומה שכל אחד מאיתנו ראה היה שונה לגמרי.

האנה בייקר, תלמידה חדשה בתיכון ליברטי, החליטה להיפרד מהעולם הזה. לגיבור הסדרה מתברר שהיא השאירה אחריה קלטות – כן, קסטות – ובהן פירוט של ההתאכזרות וההטרדות של בני גילה שהובילו לצעד הסופני. מכתב ההתאבדות המוקלט הארוך שלה – 13 צדדים של קלטות ומכאן השם – חושף מערכת מסובכת של קשרים והירארכיות בין התלמידים. הטרדות מיניות, שיימינג, סטוקינג, גייז בארון, אלימות, סמים, מקובלים נגד דחויים: אין שום דבר ברשימת המכולת הזו שהסדרה מפספסת.

וסביב כל זה, נוכחים נפקדים, מרחפים המבוגרים. ההורים, המורים, היועצים. הם לא מוצגים כקריקטורות, הם גם לא מנותקים וחסרי עניין. הם חסרי אונים. ובזמן שהצופים המתבגרים עסוקים מן הסתם במה שקורה למקבילים שלהם על המסך, נשבר לי הלב מול דמויות ההורים, שרואים את הילדים שלהם סובלים ואין להם מושג איך לעזור.

בעצם יש להם מושג אבל כללי, קלוש. הם היו בתיכון פעם. הם זוכרים איך זה. הם רק רוצים לסייע, לתרום מהידע והניסיון והפרספקטיבה שרכשו עם השנים. אבל אין סיכוי שהילדים שלהם ישתפו אותם במשהו. גם אני הייתי בתיכון, פעם, גם אני רוצה לעזור ולשתף בידע ובניסיון שלי. התמודדתי עם הגירסה הישראלית הצנועה לשלל הצרות שמגיעות עם הגיל והמוסד, ועברתי כמה דברים מאז. לא שיתפתי את ההורים שלי ברוב מה שקרה שם. אין סיכוי שהילדים שלי ישתפו אותי.

וזה הורג אותי. אני כל כך רוצה לעזור. אהבות נכזבות? קשיים חברתיים? דימוי עצמי לקוי? דברו איתי ילדים, יש לי תשובות, מדריכים ועצות מועילות. כמה שתרצו. אני מרגיש כמו קסנדרה – האישה שהאלים במיתולוגיה היוונית קיללו בשילוב הקטלני של יכולת לנבא את העתיד מבלי שאיש יאמין לה. גם כשהם כבר מדברים איתי אין לי סיכוי, האמירות שלי על החשיבות היחסית או על איך הדברים ייראו בעתיד לא פוגעות במטרה. התפקיד והטייטל פוסלים אותי. אני האב, מכאן נובע שאני לא מבין כלום. נקסט.

"13 סיבות" עשתה המון רעש בארה"ב בגלל היחס שלה לנושא הנפיץ של התאבדות. כשעבדתי בעיתון למדתי שלא מפרסמים על מקרי התאבדות אלא אם יש בהם עניין לציבור – מישהו שסבל מהתעללות מצד המערכת למשל. החשש המבוסס הוא מפני התפשטות התופעה, מיחסי ציבור להתאבדות. אלו הטענות שהועלו נגד הסדרה – האדרה של ההתאבדות כפתרון רומנטי ומוצלח. אין לי מושג אם זה נכון, אבל היא בהחלט מפרנסת את החרדה ההורית שלי.

מגיל מסוים, חד ספרתי, ההורה הממוצע יודע מעט מאוד על מה שקורה לילדים שלו כשהם לא בבית. לפעמים, תודות למסכים מגדלים שונים, גם בתוך הבית. אני מספר לעצמי שהכל בסדר. אני חוקר ושואל ומתבסס על התשובות שאני מקבל, ומקווה שהן כל הסיפור. או רובו. אבל מה עושים עם החרדה הגדולה שאני מפספס חלקים קריטיים בעלילה.

נגה ראתה את הסדרה תוך שבוע, היא לא מבינה למה לוקח לי כל כך הרבה זמן בין פרק לפרק. לך תסביר שאחרי כל פרק אני צריך קצת זמן כדי לתרגל מחדש את כלי ההתמודדות ההורי הקלאסי, הדחקה. שאני מסתכל פחות על הדמות של האנה בייקר, ויותר על ההורים שלה.

המאבק בצ׳ה גווארה מלב תל אביב

הגאונות של טקטיקת המתבגר התבררה לי במהלך נסיעה חזרה הביתה מארוחת שישי משפחתית ברעננה. הפשטות השטנית שלה היא היא שגרמה לי לא להבחין בה עד לאותו רגע.

בכל נסיעה כזו משתלט אחד הילדים על עמדת הדי.ג'יי, מחבר את הטלפון למערכת ובוחר מוזיקה לכולם. לרוב זו נגה. לא תמיד הקהל מקבל את הפלייליסט בהבנה. בת החמש כבר יודעת לדרוש ש"יקדישו לה שיר". או עשרה. לעיתים זה מוביל לוויכוח – נגה מסרבת להשמיע שיר מסוים, מתנהל משא ומתן שיכול להגיע לטונים גבוהים והטחת האשמות הדדית.

הפעם תומר החזיק בשרביט הדיג'וי. ביקשתי ממנו פלייליסט מסוים. "אוקיי", הוא מילמל, ושם משהו אחר. ניסיתי שוב עם הוראה מפורשת. "טוב", הוא ענה בקצרה, והמשיך להשמיע בדיוק את מה שהתחשק לו.

ואז זה היכה בי. השיטה. ה"טוב" המסוים הזה. הוראות לסידור החדר ואיסוף בגדים מהרצפה שהוציאו מנגה פנינים ("הכול בחדר שלי במקום חוץ ממך אבא"), הן לא הסגנון של הילד. הוא מפטיר "טוב", ולפעמים מסדר ולפעמים לא. פעם היינו מנהלים ויכוחים כמעט קולניים על שעת החזרה הביתה מבילוי. היום מדובר במשא ומתן קצר שמסתיים בשעה מוסכמת. ובאיחור של רבע עד חצי שעה.

כמו מעצמה בעלת צבא סדיר גדול ומצויד שנאלצת להיאבק בארגון גרילה קטן ומתוחכם אני מנסה להבין מה עושים עכשיו. מה הדוקטרינה החדשה. במקום שבו אחותו הייתה מנהלת מאבק עיקש ומנומק הילד פשוט עוקף וחומק ונעלם ביער. ואני מודה – יש בזה משהו מרגש. אני מביט בו ותוהה מאיפה קור הרוח והתעוזה. גנים שקפצו דור? ממני, חנון צייתן לאורך כל שנות בית הספר, זה לא הגיע. אני מאוד אוהב את הילדים שלי כשהם חכמים וממושמעים ומספקים עוד רגע של קורת רוח, אבל לפעמים דווקא המרד שלהם, עצמאות שמתפרצת פתאום אם ככעס ואם כצעד טקטי מבריק וחמקמק של תומר, מעוררת בי רגש בעוצמות מפתיעות. אהבה גדולה למורד הקטן.

לא שזה מבטל את הצורך לשחק אותה אימפריה ולדכא את המרד. המכנסיים שנשארו על הרצפה – "התכוונתי ללבוש אותם אחר כך!" – נפלו בשבי והושלכו לכביסה. ולגבי שעות חזרה מוסכמות תהיה אסקלציה, כולל האפשרות לנשק יום הדין של איסור מסכים בתגובה להפרות סדר מתמשכות. לכל אחד מאיתנו יש תפקיד למלא. אני יכול להעריך את צ'ה גווארה ג'וניור עד מחר, אבל בגילי ובמעמדי אין לי ברירה אלא להשתייך לכוחות הסדר והקפיטליזם. מהפכה? יופי. אבל בעשר וחצי בדיוק אתה בבית. ורבאק, תסדר כבר את החדר.

כמה יתומי צה"ל צריך כדי להחליף נורה

היינו שלושה יתומי צה"ל בחדר אחד. לפני הצבא הכרתי רק עוד ילד אחד עם סיפור דומה לשלי, ובשירות הצבאי גיליתי שדומה זה עניין יחסי.

אבא של רועי נהרג בתאונה. ורטיגו שהוביל להתרסקות המטוס שהטיס. רועי היה עדיין בבטן. אמא שלו נישאה שוב לאיש שהוא קרא לו אבא. הוא סיפר לנו שבכיתה א' אחד הילדים סיפר בדיחה, על דני שמוצא אלבום תמונות מחתונת הוריו ונעלב כי לא הזמינו אותו. רועי לא הבין מה מצחיק את הילדים האחרים, הוא דווקא כן הוזמן לחתונה של ההורים.

אבנר, אחד האנשים המקסימים שפגשתי, איבד את אבא שלו במלחמת יום כיפור, כמוני. אלא שלא היה לו או לאמא שלו מושג מה בדיוק קרה. האב היה בסיירת מטכ"ל, והפרטים המדויקים של איך ומה היו אז – ואולי גם היום – חסויים.

לא לקחנו את כל עניין היתמות ברצינות, לכאורה, אבל דווקא דיברנו על זה לא מעט. רועי המציא את רעיון האב המחליף המתעכב. התברר לנו שאנחנו יכולים לנצל את ההטבות הכספיות שהמדינה מעניקה ליתומי צה"ל עד גיל 30. אחר כך מודיעים לך חגיגית שזהו, סיימת לחסות תחת הטייטל. לא עוד יתום! רועי טען שמדובר בייבוא אבות מסקנדינביה. התהליך לוקח זמן, המדינה משחקת אותה אבא עד מועד הגעת המחליף בהיר השיער.

היינו צעירים וטיפשים, ובעיקר עוד לא הורים בעצמנו. כשהפכתי להורה התאוריה לפיה מה שקרה קרה לאחרים – אמא, סבא וסבתא – התרסקה. היפוך הפריזמה הזה, הצפייה בבת שלי בגיל שבו אני הייתי אז, טילטל אותי. זה יצור אנושי זעיר עם מחשבות, רגשות וזיכרון, לא "תינוק". אבן היסוד הזו, "הייתי קטן מכדי שזה ישפיע עלי", הפכה לאבק.

אבל אז, בצבא, זה היה עדיין בגדר פולקלור משפחתי. רק מאוחר יותר הבנתי שהיינו דומים הרבה יותר משחשבתי. הסיפורים שלנו היו שונים, אבל שלושתנו לא הכרנו את האב הביולוגי. שנים אחר כך חשבתי על זה, כשקראתי את "יונה ונער" של מאיר שלו: גיבור הספר תוהה מה אמור לעשות אדם שהאירוע המכונן של חייו התרחש לפני שנולד. הרגשתי שאצלי – ואולי אצל אבנר ורועי – זה קרה רק קצת מאוחר יותר.

פעם ישבתי בעוד אירוע יום זיכרון ושמעתי יתום צה"ל מספר על אביו שנהרג. הוא היה בן 11 כשפרצה מלחמת יום כיפור. הקשבתי לו מתאר את הזיכרון מארוחת החג האחרונה עם אבא. וכל מה שהרגשתי הוא קנאה איומה מציפה את כולי.

לא תפגוש אתאיסטים בבתי חולים

החרדה האמיתית מזדחלת ב-17:21, כמעט לא מורגשת. הרופא אמר שעתיים, כולל הכנה, הרדמה והתאוששות. חלון הזמן הזה נסגר ב-17:20. בחדר ההמתנה מותקן צג, מעין לוח המראות-נחיתות כזה. ליד המספר הסידורי שמייצג את אמא שלי כתוב עדיין ״בניתוח״, בכחול כהה חמור סבר. הדקות חולפות. הסטטוס לא משתנה.

כאב בטן חריף שלא חלף הוביל לביקור במיון בבוקר, ולהחלטה על ניתוח בצהריים. כיס המרה. אני מחפש בגוגל מה זה ולמה צריך את זה. מתברר שאפשר לחיות גם בלי, אז חותכים. אבא שלי, האיש שייסע חצי מדינה כדי להחליף נורה למי מילדיו הבוגרים, אומר שאין סיבה להגיע. בקבוצת הווטסאפ של האחים יש קונצנזוס שהוא מדבר שטויות. אבא שלי כבר בילה בבתי חולים. בחלק מהמקרים זה לא נגמר טוב. אין סיכוי שהוא נשאר להמתין לבד עם החרדות שלו מחוץ לחדר הניתוח. אחי מודיע שהוא מגיע.

לא הרופא של אמא שלי

אני מתכנן לסיים כמה דברים בעבודה ולבוא, אבל מוצא את עצמי בוהה במחשב בלי יכולת להתרכז. אני צריך להגיע ולהיות שם כדי לקבל פרופורציות ולהרגיע את החרדה, חרדת נטישה של ילד שמפחד שאמא שלו תיעלם. בתי חולים מזכירים לפעמים את המובן מאליו, למשל את העובדה שאני אוהב את אמא שלי. אני קם ונוסע.

הסטטוס על הצג לא מתחלף. "בניתוח". אנחנו שקועים במסכים שלנו. הטלפון החכם הוא ידידו הטוב ביותר של הממתין החרד. פה ושם מדברים. על עבודה, על חדשות, על הילדים. אבא שלי נראה רגוע, כמו תמיד. אבל מאחורי המשקפיים אני מבחין בחרדה. או שאני משליך. מדי פעם אני נזכר במה שהרופא החביב אמר לפני שהחתים את אמא שלי על טופס. מונולוג של מהקל לכבד, מניתוח קליל של חצי שעה לשלל סיבוכים אפשריים. אמא שלי הביטה בו והעיניים שלה התרחבו עם כל עליית מדרגה בתיאור של מה שעלול להשתבש. אני מדחיק, מטביע את הבלחי הפחד.

עדיין ״בניתוח״. אני מנהל שיחת עבודה עם צמד אמריקאים מנומסים מהמסדרון. מתנצל, מבהיר שהכול בסדר, עוצר לרגע כשכורזים על ״קוד כחול במיון״. אחי יושב עם הלפטופ ועובד קצת. אבא שלי משוחח עם אישה שמחכה לבנה החייל שייצא מניתוח. אחר כך הוא מדבר עם גבר במקטורן, בשנות החמישים המאוחרות לחייו, שמסתובב אנה ואנה בחדר ההמתנה. הנעליים שלו מצוחצחות, והוא נראה כאילו הגיע לכאן מפגישת עסקים. הוא לבד. מדי פעם הוא מדבר בטלפון ומעדכן מישהו שאשתו עדיין בניתוח. שעת האפס שלה היא 12.30, שעתיים לפנינו. הוא שואל אותנו למה אנחנו מחכים. אני נזכר בסרטי כלא, האסיר הוותיק ששואל את האסיר החדש על מה הוא יושב. הוא מספר על הניתוח של אשתו, סיפור מסובך ומסוכן בהרבה משלנו, סיפור שלא נראה שיהיה לו סוף טוב.

אני מרגיש את המתח והחרדה מצטברים בכתפיים, בבטן. האיש במקטורן תוהה אם אחרי הניתוח מגיע לחדר ההמתנה רופא כדי לעדכן את בני המשפחה, כמו בסרטים. אני חש צורך עז לפרוץ לחדר הניתוח ולשאול את הרופא מה קורה, למה זה לוקח כל כך הרבה זמן, לתפוס בדש החלוק שלו ולנער אותו קצת תוך כדי. נו כבר. אחי ואבא שלי מעיפים מדי פעם מבט במסך. אנחנו מנסים להבין בפעם המי יודע כמה אם העדכון הוא בזמן אמת, או שאולי יש עיכוב. משהו להיאחז בו.

כמעט שעה אחרי הדדליין מפציע ״בהתאוששות״ על המסך בירוק בהיר ומרגיע. קצת אחר כך מגיע הרופא. נחמד ומסביר פנים. הכול עבר בסדר. כצפוי. למה שלא יהיה בסדר בעצם? אנחנו נפרדים מהאיש במקטורן, שנותר להמתין בדד. אני מאחל לו בהצלחה. אחרי שעה אמא שלי מגיעה למחלקה, מסטולית לגמרי מחומרי ההרדמה ומצחיקה מאוד. היא חוזרת על "כמה טוב שבאתם" בווריאציות שונות כל שלושה משפטים. אחי החמוד אומר שהוא חושב שהוא הדחיק אפילו את זה שהוא מדחיק. אבא שלי נראה אותו דבר, אבל בלי החרדה מאחורי המשקפיים.

יום וחצי של אשפוז, אמא שלי משתחררת הביתה והסיפור נגמר. אני חושב על האיש במקטורן ומקווה לטוב.

מה שבאמת מבדיל בין הגברים לנערים

זה היה הפסח הראשון שבו ניהלתי סדר. לא אירוע רב משתתפים. סדר בוטיק. שלושת הילדים, אמא של צמד הגדולים ואני. זה לא תוכנן כך מראש – אי אילו נסיבות הצטרפו להן יחדיו וזו הייתה האופציה הראויה.

אירועים משפחתיים נתפסו אצלי כמשהו שאני משתתף בו. על ההפקה והניהול יופקדו אחרים. המבוגרים, הגדולים, לאו דווקא כפונקציה של גיל. אני מסוגל לתפקד על תקן מבוגר אחראי בשלל תחומים. אני משלם חשבונות בזמן, מנהל קריירה, מגדל ילדים. ועדיין יש משימות ואירועים שנמצאים בספרה אחרת, מעבר לתקרת זכוכית.

אם יכריחו אותי למתוח את הקו בו עוברת התקרה השקופה אני מניח שיהיה מדובר בטקסים משפחתיים, כאלה שדורשים ראש שבט, שמצמידים לי תווית מחייבת. טקסים שמכריחים אותי להתייצב במרכז הבמה, לא לשבת בקהל, להישען לאחור ולמתוח ביקורת. וכשאתה חשוף על הבמה אתה מוותר על הגדרה עצמית לטובת הגדרה מבחוץ. לדוגמה, כשנגה הייתה בת שלוש הבאתי אותה לגן ושמעתי את אחת החברות שלה אומרת "הנה אבא של נגה רשף". זו הייתה הפעם הראשונה שבה העובדה שאני אבא, קודם כל אבא, הכתה בי במלוא העצמה.

החוויה של ניהול הסדר, ה-ארוחה המשפחתית בתרבות המקומית, הייתה דומה. אני זוכר שכבר תהיתי פעם,  מה יקרה כשההורים שלי כבר לא יהיו שם, ואני איאלץ להתמודד עם חגים ומועדים. זה נראה לי כל כך לא מציאותי ורחוק שנטשתי את המחשבה מיד. ופתאום הם עושים את הסדר בצפון, והנה זה בא. אני הבוס.

נגה רצתה סדר כהלכתו, והזהירה אותי מסתם ארוחה משפחתית. ערכתי חזרות בהתאם. סדר הפעולות, מה מקריאים מתי, קצת טריוויה בשביל הדאווין (כרפס במהופך הוא ס' ריבוא עבדים ופרך! מדהים) וגולת הכותרת: כתבי חידה שהוסתרו ברחבי הבית במסגרת הציד הקפיטליסטי אחרי האפיקומן. משחק מכור מראש שבסופו מתנה לבת החמש מתומר, מחופש באמצעים ביתיים מאוד לאליהו הנביא.

היה מוצלח. ביררתי עם הילדים הביקורתיים שלי אחרי. והיה קל. אף פעם לא טרחתי לעקוב אחר הניווט בין כללי טקס פסח ועד לארוחה. מתברר שזה לא לוקח הרבה זמן, אם לא מתעכבים על כל שטות, וגם לא מסובך. כמו בכל כך הרבה מקרים אחרים מתברר שהגבול המדומיין קל הרבה יותר לחצייה משחשבתי. רק להרים את הרגל, לעבור את הקו, ואתה בצד השני. קצת יותר חופשי, קצת יותר בוגר ובכל זאת צעיר לנצח. איזה יופי.

למטה לכבוד החג: השיר הכי מצחיק שאני מכיר על יציאת מצריים, וקטע אמנותי תרבותי גבוה.

 

בריונים במגרש של הבן שלי

עמדתי לצאת מהבית כשתומר סימס. הם היו במגרש של בית ספר סמוך כשחבורה של גדולים הגיעו, בעטו להם את הכדור החוצה וסילקו אותם. תומר חשב שהם בני 30, אבל הוא בן 13 כך שאין לדעת מה זה אומר. הוא שאל אם אני יכול להזעיק סיירת של העירייה או משהו.

ייעצתי לו לקחת את הכדור ואת החברים שלו ולעוף משם. אבל אז תקף אותי אי שקט והתקשרתי אליו. הכול בסדר? כן. לא היו מכות, אולי קצת דחיפות. הוא נשמע רגוע לגמרי. מצד שני תומר כמעט תמיד נשמע רגוע לגמרי, קו·ל כמו דצמבר. ניתקתי. אחרי עשר דקות התקשרתי שוב. הוא לא ענה, סימס אחרי 5 דקות, שאל מה רציתי. לא ידעתי להסביר לו. לדעת שאתה באמת בסדר? שאתה לא סוחב פגיעה באגו, שהנפש הגברית המתעצבת שלך לא חבולה?

כל ילד עובר את זה, את טקס הסילוק מהמגרש על ידי הגדולים. ההבדל המרכזי הוא שכשאני הייתי קטן לא היה טלפון. העיפו אותנו וזהו. מתוך הערפל של ילדותי מבליחים כמה זיכרונות בהירים כאלה. כל מפגש עם ילד גדול יותר שהחליט לנצל את כוחו חרוט שם. גם ברעננה המשמימה, הלבנה, המתורבתת, היו בריונים. המפגש הזה עם חוסר אונים, עם איום שאין דרך להתמודד איתו, מותיר צלקות.

אני חושב שבזמן אמת לא סיפרתי להורים. זה לא היה משהו שרציתי לדבר עליו מצד אחד, ולא קרה שום דבר קיצוני מצד שני. לך תסביר תחושת השפלה כשבפועל לא קרה כלום. מקסימום דחיפה קטנה. ועד שהגעתי הביתה מנגנוני ההתמודדות וההדחקה עשו את שלהם. אני לא יודע אם היכולת להזעיק בזמן אמת את אבא שלי למגרש כדי שיפצח ראשים, הייתה עוזרת לתחושת העלבון. אני לא חושב שהיא הייתה מסייעת להתבגרות ולהתחשלות. כמו ילד קטן שנופל – אם אין מבוגר בסביבה הוא יקום וימשיך הלאה. אין טעם בבכי כשאין קהל. לפעמים אתה לבד. תתמודד.

גם ביום שאחרי תומר נראה בסדר גמור. הוא והחברים שלו הלכו למגרש אחר. זה הדבר הנבון לעשות. אם יש בריונים בשטח – תתרחק. עכשיו הוא רוצה לנסוע עם חברים לישון בחוף, ואני מסרב. אם שם יהיו חיות ג׳ונגל גדולות יותר, זה כבר יהיה מסובך. אני אהיה רחוק מדי. יש חרדות שאני יכול להדחיק, זה כבר גדול עלי.

אני יודע שהעצה שלי לתומר הייתה הדבר הנכון. לקחת את הכדור וללכת משם. להיות שקול, להיות הגיוני. מה שהייתי רוצה לעשות זה להגיע למקום בריצה, חמוש ומצויד. לירות בכדור של הבני זונות, ואז לעבור לאש אוטומטית, לסיים בפגיעות מדויקות בנמלטים האחרונים, ואז לשרוף את בית הספר עד היסוד. ולחבק את תומר חזק חזק ולקחת אותו לאכול פיצה.

%d בלוגרים אהבו את זה: