איך למצוא איים קטנים של אושר

“יש לי אפס השפעה על הסיטואציה אבל מאה אחוז שליטה על איך שאני מגיב לה," היה עלול להיות משפט מעצבן של איזה רוחניק מחבק עצים. אבל כשהוא מגיע מטייס ששהה בשבי שלוש שנים הוא נשמע אחרת. אני קורא את "חוץ מציפורים" של עמיה ליבליך, וחושב על סבא שלי.

ליבליך מראיינת בספרה עשרה ישראלים שנפלו בשבי המצרי בזמן מלחמת ההתשה, ושרדו בו שלוש שנים. היו שם טייסים, צנחן, עובדי שק"ם, ערבוב מרשים של עם ישראל. כל אחד מהם עבר חקירות ועינויים, ולאחר מכן איפסנו את כולם יחד בחדר קטן עד להחלטה על חילופי או החזרת שבויים. כל אחד מהם הגיב קצת אחרת, כולם יחד שרדו באמצעות כללים שפיתחו וחברה שיתופית ושוויונית שיצרו למרות תנאים שלכאורה מעודדים שחזור של "בעל זבוב".

אז למה סבא שלי צץ לי בראש? ההורים של אבי הביולוגי עברו חיים איומים. הם שרדו את השואה, כשהם משאירים אחריהם את רוב משפחתם קבורה באירופה. כולל אישה וילד במקרה של סבא שלי, וארוס במקרה של סבתא. הם התחתנו בגיל מאוחר, נולד להם בן יחיד, ואז עלו לארץ. הבן היחיד נהרג במלחמת יום כיפור.

הסיפור מסביר מדוע סבתא שלי היתה עצובה, רדופת זיכרונות ולהערה על תינוק חמוד הגיבה ב"גם היטלר היה תינוק". זו היתה תגובה מתקבלת על הדעת מצד אישה עם מספר על היד מאושוויץ, שאיבדה את הבן היחיד שלה במלחמה אידיוטית.

אבל לסבא שלי אין הסבר. הוא היה אחד האנשים השמחים והאופטימים שהכרתי. עד מותו בגיל 81 הוא אהב לראות כדורגל ולמלא טוטו, לאכול אוכל טעים ולא בריא, להתבדח איתי ולספר סיפורים שסביר שחלקם עד רובם לא היו נכונים בעליל – הצלקת על המצח? דו קרב חרבות באוניברסיטה. ופעם הייתי שחקן כדורגל חצי מקצועי ופגשתי ונישקתי את הטבעת של האפיפיור! הוא פיתח שיחות חולין עם כל מוכר בכל חנות, הלך איתי בחדווה להמון סרטים אידיוטיים, ובאופן כללי נהנה מהחיים והתעלם מהיחס המחפיר שהם העניקו לו.

מטפלת שעבדה עם נכים אמרה לי שיש רמת אושר בסיסית שאיתה אתה נולד. אחר כך קורים דברים. אבל גם אדם שמשותק מהצוואר ומטה יכול למצוא סיבות לשמוח. החיים הם, כמו שכתב יהונתן גפן "איים קטנים של אושר בתוך אוקיינוס של דרעק". זה נכון, בשלב הזה אני חותם על ההצהרה הזו בלב שלם וכואב.

אבל גם אם אני לא שולט באירועים, גם אם מישהו אחר כותב את התסריט, אני זה שבוחר איפה להציב את המצלמה ובמה למקד אותה. אני לא יודע אם העובדה שאיש קשיש התרגש מול משחק כדורגל או צחק בקול מקומדיית פעולה שנים אחרי שניסו להשמיד אותו היא סמל לניצחון כלשהו. אבל זו לגמרי המפה שלפיה אני רוצה לנווט את חיי.

כך גנבו לי סרטי קומיקס את הדגל

גם אני רכשתי מבעוד מועד כרטיסים ל"הנוקמים", גם אני הסתרתי דמעות-גיק בסוף (אל חשש, אין ספוילרים), ורק אז התפניתי להתבונן על האולם המלא והרשיתי לעצמי להרגיש נרגן.

הפריחה המטורפת והמפתיעה של ז'אנר גיבורי העל מציבה לפתחי דילמה. במשך שנים החיבה שלי לקומיקס היתה סוג של דגל מעט שונה שאהבתי לנפנף בו. לצד חיבתי למדע בדיוני היא מיצבה אותי בתת הקבוצה של גיקים, ואיפשרה לי להרגיש מוזר ומיוחד בעת ובעונה אחת. מצד אחד מבטים משונים ונושאי שיחה שאולי עדיף לא להעלות בסיטואציות חברתיות. מצד שני תחושה חמימה ונעימה של להיות שונה. ז'רגון ורפרנסים שמבדילים בין הקבוצה שלי להמון, מרחב מחייה ייחודי.

ואז באו מארוול ורוברט דאוני ג'וניור והרסו את הגדר. מדמות מצוירת שמוכרת לגיקים מיטיבי לכת הפך איירון מן לסלב. פתאום כולם הולכים עם חולצות של גיבורי על ומזהים את סטן לי, השם ייקום דמו.

את חוברת הקומיקס הראשונה שלי – ספיידרמן – גיליתי אצל קרוב משפחה ירושלמי. זו היתה אהבה ממבט ראשון, קצת כמו לשמוע להקה או לראות סרט שמרגיש כאילו כוח עליון הינדס אותו אחרי שקרא את מחשבותי. צללתי פנימה לעולם חדש שכולו תלבושות ספנדקס, כוחות על ועלילות מופרכות. רעננה של ילדותי היתה מוצפת אנגלוסקסים, כך שלא היה מסובך מדי למצוא עוד מהחומר הטוב הזה. כמעט כל חנות ספרים יד שנייה – והיו הרבה כאלה – החזיקה גם קופסת קרטון עם חוברות. בלי שום סדר כרונולוגי ועם אפס יכולת להזמין חוברות מסוימות, מה שהפך את המעקב אחרי קווי עלילה לקשה ומתסכל. היתרון היחיד היה היכולת ליצור קשר עם חברי כת אחרים דרך החנות. את החבר הכי טוב שלי אני חייב לחוברת באטמן ששנינו חשקנו בה, והובילה למפגש לצורכי משא ומתן והחלפות.

כשהייתי בתיכון הגעתי בפעם הראשונה לניו יורק ולחנות קומיקס ראויה לשמה. שתי קומות של שפע בלתי נתפס. השארתי שם את כל הכסף שהוקצב לי לטיול ויצאתי מאושר ומתוסכל. הבנתי פתאום איך החצי השני חי, וכמה קל היה להיות גיק אמריקאי. אולי קל מדי. הקושי שבהשגת החוברות היה בעל ערך.

רעננה מלאה צרפתים היום, ויש בה – כמו גם בתל אביב – חנות קומיקס אמיתית. אין צורך לנבור בקופסאות קרטון, אפשר להזמין מה שרוצים בחנות או באינטרנט. המכונה המשומנת היטב של סרטי מארוול הפכה הכול לנגיש יותר ובעיקר לגיטימי יותר. אף אחד לא ירים גבה בגלל החיבה שלי לגבר שרירי בחליפה צבעונית צמודה. הסרט האחרון של "הנוקמים" הוא נושא שיחה לגיטימי בכל מקום, החל מפינת הקפה בעבודה ועד לטוויטר. זה נוח ונעים. אבל הייחוד שלי, הדגל שהנפתי בהיסוס, הורד לחצי התורן. כיף יותר לרצות להיות מיינסטרים מאשר להגיע ולגלות שהפטיש שלי הפך לקונצנזוס. אבל בתכל'ס, אני רק מחכה ללכת עם תומר לסרט הבא.

דברים שהסברתי לבתי על סמים

"מה זה סם הקוקאין ומה הוא עושה?" שאלה בת השבע ואני השתנקתי, ביררתי את מקור המידע (ספר של גלילה רון פדר) ועניתי את התשובה הלא נכונה.

כלומר את תשובת בית הספר: קוקאין הוא סם ממריץ מאוד לא בריא, שעלול לגרום להתמכרות ומוות. כי סמים זה רע – אל תעשו סמים ילדים! בת השבע הסכימה, ואמרה שאיזה מזל שההורים שלה לא משתמשים בדברים כאלה כי הם אנשים חכמים.

אנשים חכמים לא עושים סמים. כשהייתי בתיכון, חנון על, התרחקתי אפילו מאלה שמעשנים סיגריות, כי הדיכוטומיה היתה ברורה. אנשים טובים לא מחזיקים סיגריה, בלי קשר למה שמגולגל בפנים. וסמים? היה לי ברור שסמים זה משהו שנוצר במעבדות הגהינום, מספיק להביט כדי להיפגע.

אז סמים הם החטא הקדמון בריבוע רק שההגדרה של סם היא לגמרי פוליטית. קוקאין זה איום ונורא, אבל אף אחד לא חולם להוציא את האלכוהול מחוץ לחוק, ובמקרה של סיגריות מתמקדים באיפה וכמה מותר לפרסם, ומשקיעים בנסיונות יצירתיים להפחיד מעל גבי חפיסות שאפשר לרכוש בכל מקום. יותר משבעה מיליון מקרי מוות בשנה נגרמים מעישון סיגריות ברחבי העולם, והמחוקק עסוק באיך לכתוב על החפיסה שהיי, אם תעשן יש מצב שלא יעמוד לך.

מצאתי ברשת כל מיני מחקרים, בכולם ניקוטין ואלכוהול נמצאים בעשירייה הראשונה של החומרים המסוכנים. המחקר הזה, שעשה קצת גלים, מציב את האלכוהול במקום הראשון, ומתייחס גם לנזק שהוא גורם לסביבתו של השתיין. אבל גלילה רון פדר לא תכתוב עליו, ולאף אחד לא תהיה בעיה אם אשתה בירה אחרי העבודה. אם אתה שותה כוסית בארוחת שישי זה לגיטימי ומכובד. אם תארגן שורה עם כרטיס אשראי ותסניף – פחות. למה בעצם?

אני מוקף אנשים שמשתמשים בסמים. ג'וינטים כבר מזמן הפכו לגיטמיים, וכל מה שצריך זה איזה פייגלין כדי שלגליזציה תהפוך לטרנד חם. קוקאין, אם.די, ספידים – אנשים נורמטיביים משתמשים בהם באופן מושכל ושורדים לא רק כדי לספר, אלא כדי לקום לעבודה למחרת בבוקר. אין שום היגיון ביחס של המדינה והחברה לסמים. זו צביעות מטורפת שקשורה לפוליטיקה, יחסי ציבור ותדמית וכנראה שבעיקר לאינטרסים כלכליים.

הנה התשובה שהייתי צריך לענות: קוקאין הוא סם ממריץ לא חוקי. הוא עלול להיות ממכר ומסוכן מאוד אם משתמשים בו באופן לא אחראי, ובעצם כמו כל דבר החל מסוכר לבן ועד הרמת משקולות הסכנה בו היא בעיקר עניין של מינון. יש סמים חוקיים וסמים לא חוקיים, יש מסוכנים ממש ויש פחות, ואין תמיד היגיון מאחורי ההגדרות. אל תעשי סמים בתי עד שתגיעי לגיל שבו תביני מהחיים שלך, בדיוק כמו שאת לא יכולה לשתות אלכוהול או לנהוג כרגע. וכשתגדלי? תבדקי לאט, תמיד עם מישהו מנוסה שישמור עלייך, מה מתאים לך ומה לא. ותשמרי לי קצת.

חתכים עמוקים

הפטיפון בחדר שלי הגיע לעולם לפני. הוא היה שייך לאבא המת שלי, האבא המת הראשון. המיתולוגיה המשפחתית מספרת שאמא שלי ויתרה על טבעת אירוסין לטובת רכישת מחט חדשה למכשיר. השקעה נבונה, בעיני.

אבא שלי, שלא הכרתי, אהב ג'אז. היתה לנו תקליטייה ענקית של ג'אז בבית, שאיש לא הקשיב לה. ההורים שלי, אמא והאבא החדש, העדיפו גבעטרון. את ההשכלה המוזיקלית שלי התחלתי עם רשת ג', ובהתאמה אחד התקליטים הראשונים שקיבלתי אי פעם היה "ריו", של דוראן דוראן. ואז עברתי לרוק. ושם נשארתי. ראפ, קצת פופ, קצת בלוז. אבל בסוף זה תמיד גיטרות. ספריית הג'אז נותרה דוממת. הספרייה השנייה, ספרי מתח של אליסטייר מקלין, הסיפורים של דיימון ראניון, זכתה דווקא להתעניינות. לפחות את הספרים שלו היה מישהו שקרא.

אבא שלי עבד בשביל כסף לתקליטים. אני ביקשתי אותם לחג, ליום ההולדת. הוצאתי עליהם דמי חנוכה, כסף מבייביסיטר, כל מה שהצלחתי להשיג. ההתלבטות היתה קשה. לרוב הכרתי שיר אחד או שניים מהרדיו, וזהו. לא היתה שום דרך לשמוע את השאר חוץ מלשלם. נהגתי לעלעל בין העטיפות היפות בחנות ולהתלבט איזה תקליט אשמע בשבועות הקרובים. כשיצאתי מהחנות, קרעתי תוך כדי הליכה את עטיפת הניילון מגשש לבדוק םא יש דף מילים בפנים. מה מענג יותר מלשמוע שיר חדש בלי לנסות לפענח את המילים תוך כדי. רוקנ'רול לא הולך עם דיקציה.

ואז חרשתי את האלבום. אם הוא היה טוב איזה כיף, ואם לא הייתי מקשיב לו שוב ושוב עד שהייתי מתרגל אליו ולומד ליהנות ממנו. לוותר עליו לא היתה אופציה. הוא היה יקר מדי ונדיר מדי. ישבתי בחדר, הפכתי צד שוב ושוב, נזהר לא לשרוט, אוחז בעדינות במחט. ולומד את המוזיקה.

לפעמים הקשבתי ללהקות וזמרים ששמעתי עליהם, אבל לא אותם. בספרייה של דוד אהוב ומגניב מצאתי תקליטים של דיפ פרפל. ידעתי לומר רק שמדובר בלהקת רוק כבד, מבלי להבין עד הסוף מה פירוש ההגדרה. רשת ג' לא שידרה דברים כאלה בשעות שאחרי בית הספר. הורדתי את המחט בזהירות על הרצועה הראשונה בלי לדעת שהאלבום נפתח במין ספק כיוון גיטרות, ספק הקלטות עינויים מהגהינום. הרמתי את המחט בבהלה, בטוח שהפטיפון היקר שלי התקלקל. לא שמעתי משהו כזה מעולם. שעה אחר כך כבר הייתי מאוהב, דלת חדשה נפתחה.

בדרך כלל חיכיתי לשירים שהכרתי מהרדיו. השירים שביניהם היו ההמתנה שבין הלהיטים. אבל לאט לאט החלו השירים האלה לצוף למעלה, לקבל צורה. לא מעט אלבומים נשמעים בהתחלה כמו מקשה אחת, אותו צליל, אותו קצב. אבל בהאזנה שלישית ורביעית מזהים תבניות וצורות. שירים שלא שמת לב אליהם בהתחלה נדחפים קדימה ומגלים נוכחות ואופי שלא ניחשת שיש להם. כמו הילד השקט מהכיתה שמתגלה בשיחה אקראית והופך לחבר הכי טוב שלך.

שנים אחרי גיליתי שבאנגלית קוראים לזה Deep Cuts. הלא-להיטים, השירים שמתחבאים. כמה מהשירים האלה הפכו מנעימה חדגונית בדרך לשיר שבשבילו קניתי את התקליט לרצועה האהובה עלי. אני מניח שחלק מהעניין הוא הגילוי, התחושה שאני מיוחד. קשקוש, כמובן, בהופעה של פיית' נו מור שראיתי בסינרמה השם ייקום דמה השיר האחרון היה Just a Man, דיפ קאט שרק אני וכל שאר הקהל באולם הכיר.

אין לי מושג אם גם בתקליטי ג'אז יש חתכים עמוקים, ואם לאבא שלי היו פייבוריטים. הפטיפון גר היום אצל אחותי, אני שומע מוזיקה באוזניות וברמקולים שמחוברים למחשב. דרך ספוטיפיי, שמגלה לי כל הזמן מוזיקה חדשה, אבל כזו שמפלרטטת עם האוזן בשמיעה ראשונה. פלייליסטים על פלייליסטים, עם שירים מגניבים ששולחים יד ישר ללב או מתחת לחגורה. אין מקום ואין זמן לדיפ קאטס, מי שלא נדחף נשאר מאחור.

אז החלטתי להקשיב אחרת. לחזור על אותו פלייליסט שוב ושוב, לגלות שיר ואז ללכת לאלבום ממנו הוא לקוח ולחרוש אותו. לדמיין שקניתי אותו עכשיו, ואין ולא יהיה כסף לעוד אחד בעתיד הנראה לעין. וללמוד לאהוב אותו לאט, ולגלות את מה שמתחבא בפנים.

תנאי ההצטרפות לחוליית הבריונים

נגה הסתכלה על הילד הבוכה. אני הסתכלתי עליה, אובד עצות. על רצפת גינת השעשועים היו המקלות שהילד סידר לעצמו לפי היגיון הידוע רק לו, ושנגה חירבה בלי למצמץ ובלי סיבה. היא היתה בת שלוש או ארבע, ובפעם הראשונה נתקלתי במצב שבו צאצא שלי מתנהל כבריון. הלם.

התעשתתי ופתרתי את הבעיה, לא בדיוק אתגר הורי מהמעלה הראשונה. מאז הגיעו עוד ילדים ועוד דילמות, אבל הסיטואציה הזו כמעט שלא חזרה על עצמה. אצל הצאצאים או אצלי. גם כשהילדים שלי, בשר מבשרי, היו לא בסדר, אפשר היה למצוא הצדקות, נימוקים, נסיבות מקלות. לרוב הם היו בעיני הלא אובייקטיביות הצד הנפגע, לא הפוגע. להיות הבריון, האיש הרע בסיפור, היה עניין נדיר הרבה יותר.

השבוע יצא לי לרקוד על הספקטרום, להתעצבן ולעצבן, להיעלב ולהעליב. להרגיש גם אשם וגם זועם. ובחיי שאין דילמה בין שני הצדדים. כשאני מתעצבן על עוול שנעשה לי אני צודק, יפה ונכון. אפשר לדון עם חברים ולרדת לפרטים, לדייק ניואנסים של עד כמה האופוזיציה מנייאקית, חסרת הגינות בסיסית, כותבת בשגיאות, לא משתמשת בדיאודורנט.

אבל כשאני הבריון? כשאני זה שבעט במקלות בחול? בלי יכולת להצדיק, בלי ״אבל הוא התחיל״, מקסימום ״לא חשבתי עד הסוף״? יש רגעים שבהם אין מנוס מלהודות שיצאת בנזונה (או מגהדוש!). ואז מה? להתנצל קשות ולהתרפס קלות, בסדר. לרוב אפשר ליישר הדורים ולהתפייס. החלק הקשה הוא להביט בסופו של יום במראה.

כעס ועלבון מספקים כוח ואנרגיה. רגשי אשמה שואבים אותה עד כלות. כמו כולם גם אני זקוק לרציונליזציה שתצדיק החלטות ופעולות, והרבה יותר קל למצוא כזו כשאתה בסדר והעולם לא. אני מניח שבגלל זה הימין מתעקש להיות קרבן נצחי גם כשהוא בשלטון, זה עושה טוב לעור הפנים.

מדי פעם אני מוצא את עצמי יכול להסביר, אבל לא להצדיק. ואחרי שאני מסיים להתנצל, אני נתקע עם הפרצוף שבמראה וצריך לחיות איתו. כפל התפקידים השבוע גרם לי לחשוב על התחושה משני הצדדים, לחוות את הדברים בסטריאו. המסקנה: לפעמים אין ברירה אלא לקבל את ההשתקפות בראי כמו שהיא, לקבל את העובדה שפה ושם בכוונה או שלא אני הנבל בסיפור. לא חייבים להיתקע על התפקיד, אפשר לתקן ולשפר. אבל אין טעם להכחיש. זה חלק מהפאזל.

בראוניז מהירח ובטמן מהלב

בת השבע הודיעה לי שבדרך מבית הספר צריך לעבור בחנות לקנות מתנה "למישהו". אני חוקר למי. היא חושבת רגע. לאבא של חבר. למה? כי היא רוצה לחדש קשר עם החבר ומתנה לאבא שלו זו התחלה טובה. הגיוני.

בכניסה לחנות היא מורה לי לחכות לה בחוץ, ונכנסת עם שטר של 100 שקל שנתתי לה. אחרי כמה דקות היא יוצאת עם מתנה עטופה ועודף. בבית היא מורה לי לפתוח בהבעת ניצחון. הפתעה! הכסף שלי רכש מתנת יום הולדת עבורי! אני מזייף הלם ונמס לשלולית קטנה. הילדה תפעלה את המוכר כולל כתיבת פתק ואריזת מתנה. מרשים.

יום ההולדת הזה לא בא לי טוב. אני מתקשה להיזכר ביום הולדת שכן, מאז שגיל 40 הפך ממשהו שלא יקרה אף פעם לעובדה מוגמרת שפירושה הוא שאי פעם בעתיד הרחוק אני אמות. המטרה לא היתה דכדוך יום הולדת, יגון ונהי. יותר בכיוון של מעבר על פני מכר לא מאוד חשוב ברחוב. מהנהנים, חיוך מנומס, ממשיכים בלי להאט.

אלא שהמכר המטאפורי התעקש לעצור ולחבק. ולא סתם לפיתה קצרה, אלא החיבוק מפוקק העצמות במפתיע שקיבלתי מתומר על הבוקר. כן, אלה היו גם המזלטובים לכל אורך היום, בעולם האמיתי ובפייסבוק, מחברים ומאנשים חצי מוכרים ברשת. אבל הדבר המרכזי היה הדיוק של הילדים שלי. ביומיום קל להרגיש כמו ספק שירותים שסופג נהמות מהנוער. אבל תומר הכין לי בראוניז בעצמו, והשאיר במקרר יחד עם פתק הומאז' לספר שפעם הקראתי לו ולאחותו ("אוהב עד הירח ובחזרה"). נגה חזרה מהבסיס אחרי שנשארה שבת, ואחרי ארבע שעות נסיעה מיהרה לקנות לי גרביים מגניבים ואת עוגת הפרג החביבה עלי. ובת השבע תכננה מזימה שלמה שנועדה לקנות לי צעצוע של גיבור העל שהיא יודעת שאני הכי אוהב – באטמן, שחגג 80 אתמול.

הורות פירושה רגשי אשמה חלק נכבד מהזמן, בצדק או שלא. יום ההולדת הזה הזכיר לי את התקשורת הלא מובנת מאליה שיש לי עם הצאצאים, הידיעה וההבנה שלהם אותי ושלי אותם (במגבלות, כן? רואה את גלגול העיניים של נגה עד כאן). משהו באפשרות של מחוות אישיות וקרובות ומדויקות ביני לבינם מילא אותי אושר עילאי. עוגות ועוגיות וברכות של חברים ואהובים רק הוסיפו לכל הנחת המפתיעה הזו.

זה לא משנה את העניין המצער הזה של בן תמותה. אבל זה מנחם ומשמח. וטעים.

מי יציל את בסטיונר הזיתים מבני גנץ

"אז מי יציל אותנו, בני גנץ? למה, כי הוא יותר חתיך מבעלך?" הבעל עומד לידי מול דוכן הזיתים וצוחק. אשתו לא ממש מחייכת, המבט שלה מרוכז במוכר הזיתים שפורש את משנתו הפוליטית. "מה, כי הוא מטר תשעים וחמש?" לא הייתי מתערב בדיון פוליטי בשוק גם עם אקדח מוצמד לרקה, אבל נפלט לי "מטר תשעים ואחת." מוכר הזיתים צוחק. "יאללה עוד ארבעה סנטימטר עלי. אני בכלל גמד, לא אכפת לי".

זה הדוכן הקבוע שלי בשוק ביום שישי. המוכר שרירי ומקועקע, נחמד ואדיב, נראה כמו מישהו שלא כדאי לעצבן. הגעתי שתי דקות קודם לכן, וחיכיתי שהאיש שלפני בתור יסיים. אבל אז הגיעה אשתו, כל כולה צפון תל אביב, גג מרכז. המוכר שמח לקראתה, "כבר חשבתי שפחדת לצאת בגלל האזעקה אתמול." מכאן ועד ביבי הדרך קצרה.

"ומי יש לו ברשימה שלו, גנץ. אשכנזי הזה רמטכ"ל ערס עם דיבור של עבריין. אם ביבי היה מדבר ככה כבר הייתם חותכים לו את הביצים בכיכר העיר". האישה מתאמצת לשמור על קור רוח וסרקזם במידה. "ברור, רק ביבי, הוא ושרה. שני מושחתים." המוכר זורם עם הדמות החדשה בעלילה. "בדיוק, ביבי ושרה. רק הם שומרים עלינו." האישה מאבדת את זה. "נו, אתה לא באמת מתכוון להצביע לו. הרי יש לך שכל, יש לך שכל," החזרה הזו פעמיים, בקול מעט נואש, נשמעת כמו פנייה לילד בטנטרום. המוכר צוהל: "רק ביבי!" היא רוצה לענות לו אבל בעלה מפטיר בשקט "בואי, יש תור."

תורי הגיע. אני נערך להזמין במינימום זמן ופוליטיקה. אף אחד לא מצליח לשכנע אף אחד בדיון פוליטי, בטח לא בשישי בבוקר בשוק. הרי הכול ברור וידוע מראש  – הדמויות, העלילה, הסיום. המוכר פונה אלי, ואני מתכונן וחושב על התשובה הכי ערפילית ומתחמקת, הכי רחוק מ"אני מצביע למרצ, Peace Man."

אבל לעלילה כיוונים משלה. "איך אני נהנה לעצבן אותה. אני בכלל הצבעתי תמיד עלה ירוק, מה אכפת לי מהליכוד. מה בשבילך?" "תן לי קופסה של מעורב." המוכר תופס קופסת פלסטיק ושולה זיתים מכל הצבעים והסוגים מאחד המיכלים. "זה גם מה שאני לוקח לעצמי הביתה, ככה אני יכול לנסות ולטעום מכל דבר". אני משלם ואורז את הזיתים וההתנשאות האשכנזית שלי בתיק וממשיך לבסטה הבאה.

ויש דברים שאי אפשר לתקן

נכנסתי בצעד בוטח לחנות טמבור וביקשתי דבק לפנלים כאילו אין דבר טבעי מזה, כאילו אני קודח, מרתך, מדביק ומלחים על בסיס דו יומי. מאז שאבא שלי איננו אני מחכה שמספיק דברים יתקלקלו ואז משלם לבעל מקצוע שיתקן את כל הדורש תיקון. כשאבא שלי היה בחיים זו היתה הטריטוריה שלו. מגיע עם ארגז כלים, מגלה ששכח אחד מהם ברכב או בבית או על הירח, מאלתר משהו בזריזות, ומתקן.

עכשיו – מיקור חוץ. אבל מדי פעם אני נתקף רגשות אשמה ומתבייש בפזרנות המיותרת ובעצלות ומחליט לעשות את הדברים בכוחות עצמי. בעיני רוחי אני רואה את המבט של אבא שלי שלא הכביר במילים, אבל ידע להביע אי שביעות רצון גם בלעדיהן. כמה פנלים החליטו להיפרד מהקיר. מה הבעיה להדביק אותם?

היינו אנשים שונים מאוד אבא שלי ואני. לא חלקנו גנים או תחומי עניין. את האהבה הגדולה שלו הוא הביע בחיבוקים סודקי צלעות, ובסיוע בכל דבר. כולל תיקונים. הוא קדח והלחים, הרכיב ושיפצר. זמן האיכות שלנו בשנותי כאדם בוגר היה בעיקר סביב רהיטי איקאה, גופי תאורה, מדפים לילדים ועוד. במקום משפטים הרגשות הובעו באמצעות ברגים ודיבלים. וחיבוקים.  

הגעתי עם הדבק הביתה והבנתי שאין לי מושג איך פותחים את המיכל, שנראה קצת כמו טיל נ"ט קטן. דמיינתי את החיוך המיואש של אבא שלי כשחיפשתי הוראות תפעול ביוטיוב והבנתי שהמיכל אמור להתלבש על אקדח דבק. המוכר בטמבור לא חשב לציין את זה, כי כל גבר נולד כשהוא מצויד בפין ובמומחיות בתפעול אקדחי דבק. אבא שלי, מן הסתם, היה משתמש בעלבון החביב עליו: "תסלח לי, אבל אתה מצחיק".

ומאז שהוא מת אני נזכר בו בחטף בכל פעם שאני נתקל באתגר שדורש מברג. זיכרון שמתגנב אלי בלי התרעה בכל פעם שאני דוהר על האופניים באופן קצת לא זהיר, מתנהל בדרך שלא היתה מוצאת חן בעיניו. הוא מזנק לתודעה שלי. נוזף אבל באהבה, מדאגה, מרצון לקחת ולעשות במקומי כדי שיהיה לי נוח וקל וטוב יותר.

הלכתי לטמבוריה אחרת וקניתי את האקדח. מחלתי על כבודי ושאלתי איך כל העסק עובד. זכר אלפא כלשהו סיפק הסבר, וחזרתי הביתה מוכן. לא היה כזה מסובך, בסך הכול פנלים. הדבקתי וחשבתי שאבא שלי בטח היה אומר משהו על איכות וגימור העבודה. ואז מחבק.

הכיבוש על אופניים

זה בסופו של דבר מאבק על שטח, על מיקום במרחב. עמדת כוח, גישה. ככה זה מרגיש, במקום ריקוד עדין ומתואם היטב, כוננות בלתי פוסקת.

על האופניים, כשאני רוכב בין הפוסעים באמצע המדרכה עם צוואר כפוף, פרצוף נעוץ בטלפון, צועדים קצת לאט וקצת הצידה כמו זומבים. בתורים, במשרדים, בבתי קפה. כולם מתמקמים איכשהו באמצע, לא מותירים נתיב למעבר או מילוט. כאילו הם פוחדים לוותר, לא סומכים על הצד השני שיותיר להם מרחב מחיה. המזרח התיכון וכל זה, שטח שלא תשלוט בו יילקח.

חברה שחזרה משהות של שנים בארה"ב סיפרה לי פעם על החרדה שלה מתורים ישראליים. שם היא עמדה בתור וחיכתה, וידעה שהוא יתקדם, לינארי ומסודר, והיא תגיע אל סופו. כאן היא בכוננות מתמדת, בודקת שאף אחד בהתגודדות הכאוטית לא עקף אותה במקרה. אם לא תעמוד על המשמר היא עלולה לחכות לנצח. יש פה משהו קשוח, חשדני, שסובב סביב שטח קטן מדי, לא ודאי. זה מעייף, זה דורש תשומת לב בלתי פוסקת. חלק מאי הוודאות הכללית של התקופה. אני רוצה לדווש או לצעוד לעבודה בקו ישר. בלי להביט לצדדים. זה בן דוד רחוק של הנטייה הישראלית לחקור ולשאול, להיכנס לרחם, להעביר ביקורת. גם זו חציית גבולות. ובכל זאת, לעניין הטריטוריה מאפיינים פרנואידיים משלו.

***

לא מזמן שיחקתי לראשונה בקטאן, משחק קופסה שנולד בגרמניה וכבש את העולם. זה משחק מעולה, אפילו הצעתי לילדים לקנות ושאלתי בקבוצת הווטסאפ המשפחתית אם הם ישחקו איתי. תומר ענה: "קודם תסביר מה זה ואז נגיד לך לא". המטרה בקטאן היא להשתלט על טריטוריה. במקרה הזה אי. כל שחקן מתחיל בבעלות על  שטח ומשאבים, והמטרה היא להשתלט על כל מטר פנוי.

אבל בלי אלימות.

רק דיפלומטיה ועסקאות. אסור לדחוף, להכות, לירות, לפצפץ, לשסף, להשמיד, להוביל ברכבות, לדפוק איזה בליץ אווירי, לפלוש בחורף. אסור! למרות שזה כל מה שמתחשק לעשות. אתה תחום בשטח שלך, צמא למרחבים ומשאבים, והשחקן היריב עומד בדרכך. איני מעוניין לנהל איתו משא ומתן. אני רוצה לכסח לו את הצורה.

זה מרגיש כמו גרמניה 2.0, הגירסה המודחקת, הנשלטת. עדיין רעבה למרחבים אבל הפעם בדרכי שלום והסכמי סחר. המאבק האלים על טריטוריה הוחלף בריקוד, במשחק כיסאות. ברחובות שבהם אני צועד זו עדיין גירסה 1.0. אף אחד לא מפנה מקום. כאן עדיין נדחפים.

 

בעד ונגד להיפגש מחדש

"הדרך הטובה ביותר לשכוח מישהו, היא, לעתים, להיפגש עמו שוב", היה כתוב על פתק על הקיר בחדרה של ג'ינג'ית יפה שהייתי מאוהב בה בתיכון. היו לה עוד משפטים מהז'אנר, בעלי ניחוח מסתורי ועמוק. החזקנו ידיים כשהיא שיתפה אותי בהם, וזה הכי קרוב שהגעתי למשהו פחות רוחני איתה.

המשפט לקוח מ"עפיפונים" של רומן גארי, ובשנים שחלפו מאז חשבתי עליו לא מעט. השבוע הוא צץ לי בראש שוב לקראת פגישה עם מישהי שלא דיברתי איתה תקופה ארוכה. המשפט של גארי נשמע לי חכם אז, בחדר של הג'ינג'ית היפה, וככל שחלף הזמן נוכחתי שיש בו מן האמת. בשלב מסוים המהלך החברתי של החיים הופך פחות לינארי ויותר מעגלי. אנשים שהשארת מאחור בתיכון, בצבא, באוניברסיטה, צצים שוב בצמתים לא צפויים בחיים. הרשתות החברתיות הפכו את העניין לפי אלף יותר נפוץ. חברים מן העבר ואקסיות צצים להם בפיד משום מקום, שולחים מיילים, מצייצים. לפעמים זה מקרי, לפעמים זה נובע משעמום או משבר.

והמפגש עם העבר עלול באמת להיות מטלטל, זה לא שהצרפתי הדכאוני טעה לגמרי. אנשים נראים לפעמים רע מאוד כשהפרספקטיבה של אני בן ה-16 או ה-24 מתנגשת עם מה שאני יודע עכשיו. אם הג'ינג'ית היתה מופיעה היום, אוחזת בידי ומדקלמת משפטים חובקי יקום ועצים הייתי שולח אותה לדרכה. מה שפעם היה מסתורי ומרשים, נחשף פתאום כמה שהוא באמת: חוסר ביטחון, מגננה, פאסון. לפעמים זה עצוב, לפעמים קצת מנחם.

ולא תמיד זה מדויק. יש גם מפגשים שמפתיעים לטובה. אנשים מהעבר שזכרתי בכעס או כאב, שחשבתי עליהם רעות, ומתגלים כמורכבים ומוצלחים יותר. ואולי הם היו ממש אחלה גם אז, רק שאני לא יכולתי לראות את כל היופי הזה. מפגש מטלטל עם אהובה מן העבר יכול לשפוך אור גם עלי. על התגובות שלי אז והיום, נקודות התורפה, החרדות, הפחדים.

האנשים האלה שצצים מן העבר עברו כברת דרך, והשתנו, ומשהו בשיחה מתחיל כשהוא מתבסס על פיגומי זיכרונות ואז מתקדם אל העכשיו. הדמות מן העבר – קרוב או רחוק, זה לא תמיד משנה –  עוברת מהפך, מחד מימדיות למשהו שלם ועגול יותר. לפעמים זה עצוב, לפעמים זה יפה ומשמח.

השבוע לא הייתי בטוח אם זה מוצלח בהתחלה. נוח וקל לי יותר בחד מימדיות, מורכבות פירושה מאמץ ולמי יש כוח. אבל לרוב המפגשים האלה עם אנשים מפעם מועילים. לפעמים כדי לשכוח, לפעמים כדי לגלות מחדש, ולפעמים סתם ככה, כי נחמד להתרפק על זיכרונות. ולפעמים גם כדי להשכין שלום וליישר הדורים ולסגור איזו מגירה שנשארה פתוחה בלב.

%d בלוגרים אהבו את זה: