סוף סוף הבנתי למה נטפליקס מתעקשת להציע לי תוכן פח

לקחו קומיקס מוצלח של יוצר טוב, הביאו את שרליז ת'רון המופלאה ותקציב ועשו ממנו סרט של נטפליקס. מה יצא? נכון! עוד סרט גרוע שהעביר לי שעה וחצי שלא תחזור. אלא שהפעם היה לסרט ערך מוסף – אני חושב שפיצחתי את התעלומה המייסרת, בעיקר בזמני קורונה ועדיף להישאר בבית – למה נטפליקס מייצרת (רוב הזמן) תכנים גרועים. 

אימפריית הסטרימינג לוקחת תוכן ומעבירה אותו נטפליקיזציה. תוכן נכנס למכונה מצד אחד, ומהצד השני יוצא מוצר מהונדס. לא בדיוק סדרה, לא בדיוק סרט, זה רק נראה ככה. The Old Guard הוא דוגמה מצוינת, אפשר כמעט לראות את המתכון בין הפריימים. יש את שרליז ת'רון, כוכבת בינלאומית לוהטת. את הצוות שלה מגלמים שחקנים מבלגיה, הולנד ואיטליה, עם מצטרפת חדשה אמריקאית, ולאחד הנבלים יש מבטא בריטי, כך שכבר כיסינו לא מעט שווקים. הדיאלוגים חפים מתחכום, רפרנסים תרבותיים או הומור, כך שקל לתרגם או לדבב, ואין חשש שמישהו לא יבין משהו. 

ויש פאתוס ודרמה, שכנראה עוברים חלק יותר במסננת מהומור, שהוא בכל זאת עניין תרבותי, וגם לך תדע מי ייעלב ממה. ואקשן. הדבר היחיד שעובד בסרט הזה הוא סצינות האקשן, שנראות כמו אימונים ל"ג'ון וויק" הבא. כנראה שלבעוט למישהו בראש זו שפה בינלאומית שלא מצריכה מתורגמנים ומתווכים. התוצאה הסופית היא סרט זומבי. הוא נראה כמו סרט, וזז כמו סרט, אבל מבט מקרוב יגלה שאין מוח ונשמה מאחורי כל זה.

נטפליקס צריכה צופים, והרבה. לפעמים זה נוח – את "פאודה" אני רואה בנטפליקס, ולא מעט סדרות מוצלחות מכל העולם מגיעות לשירות לא הרבה אחרי ששודרו בתחנת האם. אבל התכנים המקוריים של נטפליקס ברובם נראים כמו משהו מהונדס גנטית, המפלצת של פרנקנשטיין גירסת התוכן הדיגיטלי. יש יוצאי דופן, אבל אני חושד שזו תוצאה של ניסוי וטעייה של מחלקת השיווק יותר מאשר רצון אמיתי לעשות טלוויזיה מעניינת או מעוררת מחשבה. המטרה היא תוכן שמצריך מינימום אנרגיה, ועובר חלק בגרון של כמה שיותר בני אדם בכמה שיותר מדינות.

וזה עלול להיות מדבק. אם אתה יוצר שעובד במדינה קטנה ורוצה שהסדרה שלך תגיע לכל העולם, זה בטח מפתה להשתמש באלגוריתם הנטפליקסאי כדי להפוך אותה לחכמה פחות ואוניברסלית יותר. לפשט, להוריד את המקומי, ללכת על מכנה משותף רחב ושטוח. והאם זה רק נטפליקס? אם בספוטיפיי המוזיקאי מתחרה על תשומת לב מול כל המוזיקה בעולם, למה שלא יעדיף לכתוב משהו קליט ופשוט, במקום שיר מורכב ומאתגר?

האם זה קיטור של בומר נרגן שרומז שפעם היה יותר טוב? קצת. המשמעות של הכמות המטורפת של תוכן זמין היא שבסופו של דבר יש גם לא מעט סדרות טובות. ואפשר לקוות שבאיזשהו שלב לצופים יימאס מהפלסטיק שנטפליקס מאכילה אותם בו. מצד שני אלו אותם צופים שבחרו בטראמפ וביבי. אולי עדיף ספר, ודי.

הפחד מטפטף כמו רעל או עזבו אותי מחרדת הקורונה הזאת באמא שלכם

“כולנו הולכים למות מקורונה," זעק הציוץ בטוויטר, ואני מצאתי את עצמי מסכים חלקית. כולנו נמות, עם העובדה הזו כמעט והשלמתי בשנים האחרונות, רק שאני לא בטוח שדווקא המגיפה המילניאלית הזו תחסל אותי. יש מגוון כל כך רחב של אפשרויות, למה להצטמצם לאחת?

אבל הקורונה היא הקוטל הגדול של הרגע, לפחות קונספטואלית. נכנסתי לשוק אחרי שהשומר בכניסה בדק שאין לי חום, בלי להציץ אל תוך התיק שלי, כי מה זה לבנת חבלה מקומית מול מגיפה עולמית. והשיח בטוויטר ופייסבוק מתמקד בווירוס, ממלא את הרשתית שלי בגרפים וטבלאות ומומחים מטעם עצמם ומביאי ציטטות של מומחים אחרים, ומסבירים שיהיה רע, או טוב, או באמצע. ויש עובדות, המון עובדות, שעליהן אי אפשר להתווכח. או שכן? למשל חולים קשים – מי הגדיר מה זה חולה קשה, והאם בכל בית חולים ההגדרה היא זהה? ועד כמה אמינות הבדיקות, ועוד ועוד ועוד. 

ובכל שולט הפחד, ומאחוריו אינטרסים. וכל אחד מתבטא מהפוזיציה. גורמי שלטון ועסקים שטוב להם קצת מגיפה, גורמים אחרים שפחות נוח להם סגר והגבלות, אנשי תקשורת שנמשכים כמו פרפר לכותרות לוהטות, ואין לזה סוף. אז למי להאמין? למי שהכי נראה לך, עשה לך רב קורונה. 

אינני מעוניין. אני קורא ומתעדכן, הולך עם מסיכה ונמנע ממקומות צפופים מדי, אבל מודע לבורות שלי, ומנסה להשתלט על החרדה. אני חושד בכל אפידמיולוגי הפיד. אני מניח שהם חשים את אותה חרדה שמקננת אצלי, לאו דווקא מהמחלה עצמה. אנחנו בתקופת לא נודע שלא היתה כמותה בימי חיי, העתיד לוט בערפל ברמה של חורף סקנדינבי קשה. ברגעים הרעים מה שמשתלט עלי הוא לא חשש לבריאותי, אלא צורך נואש במשהו להיאחז בו, בקרקע יציבה ויכולת לראות יותר משבוע-שבועיים קדימה. אני מניח שכשמישהו מצייץ "כולנו נמות מקורונה" ומוסיף גרף או שניים זה מספק לו תחושת שליטה. עצם הזעקה מסייעת להתמודדות עם הפחד, כמו לשרוק בסמטה אפלה. בהיעדר חלופה מעשית – אי אפשר לתפוס אלת בייסבול וללכת לפוצץ לווירוס את פיקות הברכיים – בוחרים בזעקה מנומקת וזעם כלפי מכחישי המגיפה, סרבני המסיכות ועוד נציגי "אחר" נוחים. 

אני לא רוצה לצעוק ואני לא רוצה לפחד. אני מנסה להשתחרר, להרפות. אין לי שליטה על מה שיקרה. אני יכול להתנהל באחריות, ולהפעיל שיקול דעת סביר וזהיר. ללכת עם מסיכה, לשמור על הילדים שלי, להשקיע בשמירה על העבודה המוצלחת שלי, ולחכות ולראות מה עוד יקרה ב-2020. ואני מבין את חרדת הפיד, אבל לא רוצה לתת לה להשתלט עלי. 

"אל לי לפחוד. הפחד הוא קוטל הבינה. הפחד הוא המוות הקטן המביא כיליון מוחלט. אעמוד בפני פחדי. אניח לו לחלוף סביבי ובעדי. וכאשר יחלוף על־פני, אפנה את עיני רוחי ואראה את נתיבו. במקום שעבר הפחד לא יהיה דבר. רק אני אוותר." הציטוט הזה מ"חולית" יפה, אבל אפשר להתווכח איתו. פחד יכול להיות מנגנון הישרדותי לא רע בכלל, אם למשל אתה נתקל בנמר שדילג על ארוחה. אם הקורונה היתה עניין מקומי, פחד היה יכול להניע אותנו לברוח למקום בטוח יותר. אבל אין כזה כרגע, והחרדה והפחד מובנים, אבל לא עוזרים. אני לא רוצה לתת לפחד להשתלט עלי. כל עוד לא הכול קרס, אני מעדיף להמשיך ולחיות וליהנות עד כמה שאני יכול. סקס, סמים ורוקנ'רול עם מסיכה. בטח שעם מסיכה. 

זה העולם החדש טמבל, תתרגל

כבר כמה שבועות אני מסתובב בבועה התל אביבית הנוחה שלי ומנסה להבין למה הכל קצת מעצבן. לכאורה הכל כמעט כשהיה, והקורונה נגמרה לא? מה לא? והברים והמסעדות פתוחים, והמסיכות מעוצבות, ויש לי עבודה והחיים ממשיכים. 

אבל ממשיכים אחרת. כמו נהר שהוסט ממסלולו וזורם באפיק חדש. הנוף אותו נוף, אבל הנתיב החדש קצת עקלקל, מטעה, לא נוח. אני מנסה להמשיך בשגרת חיי, איש של הרגלים וטקסים. הולך לשוק בשישי, עובר מחסום ובדיקת חום, ומגלה שבאסטיונר שתמיד קניתי ממנו כבר לא מגיע. ממשיך לקפה הקבוע והתפריט שונה, ויש דברים שנעלמו ממנו כי קורונה, וקצת ריק. יוצא לברים עם תפריט וירטואלי שצריך לסרוק בטלפון, ועם רווחים בין כיסאות על הבר שמייצרים תחושה של ערב חלש ועצוב. 

אלה זוטות. זה הרי לא נורא, קיטורים של תל אביבי מפונק. גם העובדה שאני לא יכול ללוות את בת השמונה עד לכיסא שלה בכיתה לא טראגית, ולא יקרה כלום אם לא נלך לים כי צפוף נורא וזה מלחיץ, ועוד ועוד ועוד. אסופת שינויים קטנים ולא משמעותיים שמייצרים צרימה במוזיקה של הקיום שלי, ומתדלקים את הדברים הגדולים באמת – הדאגה לחברים שיצאו לחל"ת ואיבדו עבודה, ובצידה התהייה מתי ואיך כל זה יגיע אלי. מתי לא יהיה מדובר רק באי נוחות קלה בבר השכונתי, אלא בפגיעה של ממש בחשבון הבנק, בבריאות שלי, של קרובי משפחה ואהובים. 

כי ההשפעה של הקורונה עלי גדולה בהרבה מאי הנוחות שבוויתור על עוד טיסה לחו"ל. המציאות שלי, של כולם, טולטלה בלי שהיינו מוכנים, לבלי הכר ובלי דרך חזרה. התחושה שלי ברגעים הקשים דומה לזו שאחרי המוות הפתאומי של אבא שלי. יד נעלמה באה והחריבה ושינתה באופן בלתי הפיך את המציאות, ואני אמור פשוט להמשיך ולחיות ולהסתגל כאילו כלום, כשכל מה שאני רוצה זה להתקפל על הרצפה בתנוחת עובר וליבב. זה מכעיס, זה מעורר תימהון, זה מפחיד. זו עוד שכבה של יציבות לכאורה שנמחקה מהמציאות, ואי הוודאות והאפשרות לאסון בכל רגע קרובות עכשיו הרבה יותר לפני השטח. 

המסקנה הכואבת היא שאני צריך להפסיק. להשתחרר מהציפייה שהנה תכף הכל חוזר להיות כפי שהיה. זו הנטייה האנושית הקטלנית להישאר בכיסא כשאזעקת האש צורחת ברקע, כי בטח לא קרה כלום. ובכן, קרה. אני צריך לעכל ולהתמודד ולהשתנות. ללכת עם מסיכה ולנשום, להתאים את הציפיות והתפיסות שלי למצב החדש, להפסיק להמתין לחזרה לשגרה שכבר לא תהיה. עולם חדש ואמיץ וכל זה, יאללה שיהיה. 

כשמצאתי כמעט במקרה מכתבי אהבה סוערים וגנוזים משנות השישים

כשעוזבים בית אחרי יותר מ-40 שנה מתגלים אוצרות בסדר גודל של אינדיאנה ג'ונס, זה ידוע. אמא שלי עזבה את בית ילדותי בשבוע שעבר, לא לפני שהעבירה אלי שקית גדושה בליווי אמירה מעורפלת על מכתבים מחברות של אבא שלי – האב הראשון, שמת במלחמה

המעטפות הראשונות שפתחתי הכילו  ברכות שנה טובה, וגלויות משמימות מקרובי משפחה אזוטרים. אבל אז, באחת, הקרדום המטאפורי שלי פגע בעורק שמן של זהב. מכתב מח', שבו במשך שלושה עמודים היא זורקת את אבא שלי, ברשעות פאסיב-אגרסיבית מרשימה. בינגו. 

המשכתי לקרוא. בשקית היו מכתבים משלוש נשים. ב', שנשמעה די בעניין אבל לא כתבה הרבה ולא עוררה סקרנות. וד' – על ד' כבר שמעתי לא מעט. היא היתה החברה של אבא שלי תקופה, פגשה את ההורים, ציפתה לחתונה, ואז אמא שלי צצה והנה, הלכה השכונה. הנראטיב המקובל הוא שד' ערכה מסיבה בדירה שלה, ומטבע הדברים הוזמנו אליה השותפות לדירה, ביניהן אמי, והחבר של ד', להלן אבא שלי, שנתן מבט בוחן בנוכחים, ובסוף הערב העביר לאמא שלי כרטיס אוטובוס ועליו מספר הטלפון שלו. פאסט פורוורד והנה אני מסתובב פה בעולם. 

ד' כתבה הרבה, באהבה עזה והשתדלות ופרטים. באחד המכתבים היא פותחת ומסבירה שכיוון שהיא לא בטוחה באיזו משתי כתובות דואר צבאי אבי נמצא, היא כותבת על גבי נייר קופי ותשגר שני מכתבים זהים אל קצוות תבל. היא מחמיאה, מקניטה מעט כשהיא מספרת על גברים אחרים בסביבה, וברור שכוונתה ליצור תחושת דחיפות בצד השני למסד את הקשר. קצת מתלוננת בעברית מליצית על היעדר תשומת לב ו"מילים טובות" ומסיימת את אחד המכתבים במשפט הבלתי נשכח "אל תהיה סבון, גם לך מותר להתברדק לפעמים".

ח', מנגד, כתבה בגישה שונה לגמרי. המכתבים שלה כולם עמוסים בטרוניות מתובלות בקצת ארס. כמו במכתבים אחרים גם כאן אפשר להבין את קשיי התקשורת של התקופה, בה טלפון קווי בבית הוא לא מחזה נפוץ, והדואר הוא אמצעי הקשר העיקרי. כך, למשל, היא מתלוננת שהגיעה לבקר את אבי אבל הוא לא היה, וכפי שאישר לה אביו, סבא שלי, הוא נסע לחיפה. "אין לי תלונות על כך שאתה יוצא ומבלה, אבל יכולת להודיע לי, אין לי כוונה לרוץ אחריך כשלשוני בחוץ", כותבת ח'. מכתב אחר, שנשלח כנראה לאחר מכתב הפרידה שהוזכר למעלה, כולל את האיחול "לך לעזאזל". דרמה וניצוצות, כמו שאני אוהב. 

אין לדעת מה היה קורה אלמלא אותה מסיבה גורלית, שבה אמא שלי – בלי להתאמץ, כמו שנגה שמחה לציין – שבתה את לבו של אבא מס' 1. קל להבין את ההעדפה הברורה שלי למכתבים של ח', שמוותרת על הרמוניה וחביבות לטובת חצים משוננים. או כמו שנגה אמרה, "גם אתה אוהב ביצ'יות". המכתבים האלה סיפקו לי את הדבר הכי קרוב למכונת זמן ולהצצה על האבא שלא הכרתי. במשך שנים שמעתי עליו סיפור פה ומעשייה שם, אבל מעולם לא הרגשתי שאני מצליח לקבל תמונה של אדם אמיתי, דמות עגולה, מציאותית. אלה תמיד היו כותרות מכובדות או אנקדוטות שוליות, ככה זה עם אנשים מתים. החסרונות והפרטים היומיומיים הקטנים נעלמים, והם הופכים לפלקט ייצוגי. מכתבי האהובות האלה סיפקו לי הצצה בלי פילטרים של "אחרי מות קדושים" ואיזו התחלה של היכרות עם בן אדם של ממש.

 חבל שיכולתי רק לדמיין את הצד שלו בשיחה. אבל אני אסיר תודה על המטמון הזה, ששכב 40 שנה והעלה אבק, ממתין לאורזות ולמובילים שיחלצו אותו מתהום הנשייה, ועדיין מקווה לעוד רמזים ופיסות מידע שיעזרו לי למלא חלק מהחסר בפאזל שלא יושלם לעולם.

חזרה גנרלית

אזכרה מספר 3 היתה דומה באופן חשוד למספר 2, ועוררה חשש שלא הרבה ישתנה בעתיד. הזמן אולי מרפא ומשכיח, אבל פה ושם הוא מדלג ומסרב להתערב. השבוע שלפני האזכרה היה נורא. חשדתי שהגורם הוא התאריך המתקרב, אבל התקשיתי להאמין. עבדתי, יצאתי, החיים תקתקו כסדרם, אבל בפנים היתה תערובת של דכדוך וכעס, שהתפוגגה רק אחרי שסיימנו את הטקס בבית הקברות. 

זה דומה להתקף חרדה – זה שאני מבין ויודע מה עובר עלי, לא באמת משנה. אני בה בעת בעמדת הצופה מהצד, אבל גם לגמרי בזירה, חוטף. זו לא הפעם הראשונה, והבנתי שהתחושה הזו של רצועה מתהדקת על בית החזה היא ביטוי למשהו נפשי, ולאו דווקא התקף לב או איזו וריאציה של קורונה. וזה אולי עזר קצת בקצוות, בקטנה. רציונלית ידעתי שיהיה לזה סוף. אבל לא הרגשתי ככה. הכאב הוא אותו כאב. 

במהלך השבוע שלפני היה נדמה לי שאני מרמה את עצמי. לא הצלחתי לחבר בין האזכרה המתקרבת לדכדוך הקיומי שהייתי שרוי בו, וחפשתי סיבות אחרות. והרי תמיד יש. עניינים בעבודה, עניינים מחוץ לעבודה, עניינים עם איזה בית ספר פה ואיזה ילד שם. אם אחפש אמצא. אבל במצולות המודע שלי ניקרה ההכרה שנרקם משהו גדול מזה, נפח שאני לא מצליח לכנות בשם.

הטקס עצמו היה קצר. קצת דמעות, רגעים של עצב קשה מנשוא, ונגמר. ואחר כך היינו כולנו בבית ההורים, המון ילדים קטנים מתרוצצים בין הרגליים, והיה נעים וקרוב, והרגשתי תשוש ורגוע. הכתפיים השתחררו ממשא כבד שרבץ עליהן כל השבוע. אני מניח שבשנה הבאה זה יהיה בדיוק אותו דבר.

ועוד משהו:

כמו תמיד באירועים האלה חשבתי איך ייראו הטקסים שיסובו סביבי, אחרי שאפרוש מכאן. כמובן שאני רוצה לשלוט באיך ומה יהיה, אני מניח שזו תגובה אוטומטית לרעיון הבלתי נתפס של מוות. השיר הראשון שקופץ לי לראש תמיד הוא Highway to Hell, אבל גם "זה מכבר" בביצוע של אושיק לוי לגמרי יכול לעבוד, ויהיה ידידותי יותר לחלק מהקהל. מה עוד? בלי תהילים ושאר ענייני דת – כל דת – ועם קצת דברים מוצלחים שיגידו עלי הצאצאים. וילדים, אם תסטו מההוראות הלא מסובכות האלה, אני ארדוף אתכם. תודה.

גם צייצנים שמאלנים אוהבים קצת דם

איזה כיף זה לראות נאצי חוטף אגרוף. אין דבר שיכול לאחד את העם יותר מסנוקרת לסנטר של הרוע האולטימטיבי. גם אני צפיתי כמה פעמים בסרטון של אפרו-אמריקאי מגודל חובט בבחור לבן שעונד על היד סרט עם צלב קרס. הפיד געש ורעש בשמחה לכמה שעות, כולל שמאלנים נאורים שמצאו, כמוני, מפלט ליצרים היותר בסיסיים שלהם. היה נחמד, ואז זה התחיל להטריד אותי.

הסרטון, לכאורה, ברור לחלוטין. מצד אחד בן מיעוטים נרדף, מצד שני גבר לבן מעוטר בצלב קרס. אבל מה הסיפור מאחורי זה? לינק אחר הוביל לסיפור על דיווחים שרצו בטוויטר על גבר לבן שמסתובב במיניאפוליס עם צלב קרס על השרוול, ולכאורה מטריד שחורים. לכאורה. לא ממש תחקיר עיתונאי מקיף ומספק. מה אם יש כאן סיפור אחר? אדם מעורער בנפשו, סטודנט טיפש שהפסיד בהתערבות, וכו' וכו'? אחר כך גם התברר שזה סרטון ישן, ולא מעידן המהומות הנוכחי. 

אבל הפיד שלי היה עסוק מדי בתשואות מהיציע. גרוע מזה, הציוץ היחיד שראיתי נגד הסרטון היה של אבישי עברי, אחד הטיפוסים הנאלחים יותר שמסתובבים ברשת, כוכב סרטון התעמולה של הליכוד עם תמונות הקברים בהר הרצל. עברי, על תקן השעון המקולקל שמראה את השעה הנכונה פעמיים ביום, לא אהב את מה שראה. שאר הפיד, מנגד, לא אוהב את עברי, ומיהר לפסול את דבריו ולא בגלל התוכן או הניסוח אלא בגלל מי שהוא. וכך קיבלתי בתבשיל אחד את כל מה שאני לא אוהב – כותרות עם סימני קריאה ובלי טקסט, מורכבות והקשר, ושיפוט על בסיס האדם ולא על בסיס התוכן. 

אני מוקף סימני קריאה, לא פעם בצורת סרטוני וידאו קצרצרים שלכאורה לא מותירים מקום לספק. אם פלשתיני צולם משליך אבן, אף ימני לא יתעניין מה קרה דקה או יום קודם לכן לאיש או למשפחתו. אם חייל צה"ל צולם מכה ילד, אף שמאלני לא ירצה לשמוע מה ספגו החייל וחבריו לפני כן מילדים דומים. כולם רוצים נקודה בסוף משפט, אף אחד לא רוצה מורכבות וספקטרום. אבל יש כאן מנעד. בקצה שלו ניצב אלאור אזריה, כשהוא יורה באדם שלא מסכן אותו בשום צורה. אבל ברוב המקרים יש מקום להבנה, ניואנסים, מורכבות. 

בספרו, "מלחמת העולם השנייה" מספר אנתוני ביוור על תכסיס של חיילים גרמנים מול חיילי בנות הברית, בשלב שבו אלה כבר פלשו לגרמניה. חייל גרמני היה עומד עם ידיים מורמות בכניעה, וכשחיילים אמריקאים היו ניגשים לקחת אותו בשבי, חבריו של הגרמני היו יורים בהם מהמארב. בשלב מסוים האמריקאים הבינו את הפואנטה והפסיקו לקחת שבויים. ועכשיו דמיינו את הסרטון ב-YNET, ובו חייל אמריקאי יורה בחייל גרמני שנכנע. מזעזע, נכון? זה יהיה סרטון קצר – כשהייתי עורך אתר תוכן היינו בודקים את משך הצפייה הממוצע בתכני וידאו. פעם העלינו סרטון של 14 שניות, שזמן הצפייה הממוצע בו עמד על 11. לאנשים אין סבלנות. 

המציאות מורכבת, ומאחורי כל סרטון מסתתרים סיפור ובני אדם. אם האיש עם צלב הקרס הוא אכן נאצי, אני שמח על האגרוף שחטף ומקווה שבהמשך הדרך זימן לו הגורל מפגש עם רופא שיניים יהודי עצבני. אבל אני לא באמת יודע עליו כלום. וכך גם הפיד הצוהל שלי, שמתפקד כשמאל נאור ורגיש לכאורה רוב הזמן. אין לי כוח אליהם, ואת המציאות שלי אני אשתה עם קצת קרח וסימני שאלה מעורבבים בספקנות, תודה.

הנה בא עוד גל גדול

עד שיגיע הגל השני חזרתי לשחות וחזרתי לצאת, וגיליתי שגם פה וגם פה אני כבר לא בכושר. השרירים – אמיתיים ומטאפוריים – עוד זוכרים את התנועות, בין אם זו חתירה במים או החלקת הישבן על כיסא גבוה ואחיזה בטוחה בכוס או בקבוק. אבל משהו יצא מאיזון. 

זה מתעתע, לחזור ולעשות משהו שהתגעגעת אליו. בזמן ההמתנה אתה מייחל ומצפה, אבל כשמגיע רגע האמת המציאות לא עומדת בסטנדרטים שיצרה הפנטזיה. הכניסה למים היתה משמחת, גם פתיחת הדלת של הבר החשוך, אבל מהר מאוד הרגשתי שאני במקום הרגיל והמוכר, אבל עם איזו צרימה קלה במוזיקת הרקע. 

אבל בעוד שבבריכה האתגר המרכזי היה שרירים שהתנוונו קצת, היציאה לבלות היתה מטרידה הרבה יותר. בפעם הראשונה הגעתי לצומת אלנבי-שנקין ופתאום הכול היה פתוח, ואנשים צעדו לכל מיני כיוונים, ואני רק רציתי להסתובב על עקבותי ולחזור הביתה. אחרי חודשיים וקצת שבהם לא היה צורך לבחור שום דבר, למעט מסעדות ב"וולט", היה משהו מאיים בשובן של האפשרויות. הרעש וההמולה והצפיפות שפעם נראו לי מלאי חיים ואנרגיה, הלחיצו אותי. גם כי תוכנתנו מהר מאוד לראות בזולת מקור הדבקה פוטנציאלי, וגם כי האוזניים התרגלו לווליום הנמוך שבו חייתי בחודשים האחרונים. כל התל אביב הזאת זה משהו שצריך ללמוד מחדש.

אז יצאתי לבר, אבל הייתי צריך להחליט לאיזה בר. ובעצם גם להכריע אם ללכת דווקא לבר – למה לא למסעדה, גם שם יש אלכוהול, ואולי בכלל מועדון. ולכל ההתלבטויות וה-FOMO של פעם, נוסף מימד חדש. הקורונה שמשה,  בין היתר, הצדקה לפחדים הכמוסים שלי, שהכול זמני, הכול עלול להתמוטט בן רגע. ידעתי תמיד שזה פחד משולל היגיון, עד שבאה המציאות והראתה שהפרנויה שלי דווקא מבוססת היטב. וירוס מתפרץ בסין, אי שם במדור חדשות החוץ, וחודשיים אחרי אני בסגר. כך שעכשיו, כשאני צריך לבחור איך לבלות את הערב שלי, נוספת להתלבטות המחשבה על הגל השני שממשמש ובא. הבר שאני מתלבט אם ללכת אליו היום עלול להיסגר מחר, זמנית או לצמיתות. יש תחושה של דחיפות, אי ודאות, FOMO על סטרואידים.

אולי כדאי לי להתחיל את "סגר ב'" כבר מעכשיו. היה לי כיף בבית, גיליתי שעבודה הרחק מהמשרד זה דווקא לא רע, ואוכל טוב ואפילו קוקטיילים יכולים להגיע עד הדלת שלי באמצעות שליחים בכחול. כל הרעש וההמולה של מקומות בילוי נראים פתאום חשודים, משהו שמכרו לי בלי לגלות שהחלופה הביתית מוצלחת לא פחות, משהו שמעורר מחשבות על ריקודים בסלון. ואולי אני פשוט צריך לעלות על הסוס שנפלתי ממנו וללמוד לדהור מחדש. אבל מה זה משנה, הנה בא עוד גל גדול, חופש הבחירה המעייף ייגנז לו, ואני אחזור להתרווח על הספה ואירגע. עד הפעם הבאה. 

בהייטק הבריונים מדברים יפה

יום אחרי שצרח כמו מטורף והשפיל את הסגן שלו לפני כולם, אסף אותנו עורך המוסף בצהריים לשיחה. הוא היה צרוד עדיין, זכר לשימוש המוגזם במיתרי הקול שלו ביום הקודם, ונראה קצת נבוך. ההתנצלות שלו נשמעה כנה. הוא הסביר שאמנם היה לחוץ וכעס, אבל אין הצדקה להתנהגות שלו. 

זה היה בחודש הראשון שלי ב"ידיעות אחרונות". סצנת הצרחות טלטלה אותי, ההתנצלות הרשימה אותי בעוצמה לא פחותה. אמרתי את זה לאחד העמיתים שלי, שחייך בבוז והסביר לי שהעורך הוריד את מוסד ההתנצלות לזנות כבר מזמן. הוא צדק: בחודשים שאחרי גיליתי שהחיים במערכת הם דינמיקה של יחסים עם בן זוג מכה. העורך היה איש חכם, חד ונעים, עד לשנייה שבה משהו הקפיץ לו את הפיוז. או אז היה ד"ר ג'קיל נוטש את הבניין לטובת מר הייד פינת הענק הירוק, ויורק אש על כולם. צורח, משפיל, מאיים, ואחר כך – מתנצל. 

היו לא מעט בריונים בעיתונות. פה ושם היו גם כאלה שלא הסתפקו בווליום גבוה, אני זוכר מקרה אחד או שניים שגלשו לאלימות של ממש. המעבר לעולם ההייטק היה כמו הגירה ממדינת עולם שלישי לבירה אירופאית מעודנת במיוחד. כולם נחמדים, מכילים ונכונים פוליטית. אין בעיות, יש אתגרים. אין אשמים, יש מציאת דרכים לשיפור לפעם הבאה. לא צועקים, כי נחמדות היא ערך. איזה יופי.

אבל בריונים יש בכל מקום. גם בהייטק. אם אתה נבון מספיק, ומבין את חוקי המשחק, כל משחק, לא מסובך מדי לעקוף אותם. לא חייבים לצרוח ולקלל כדי להשפיל או לפגוע. אפשר לרמוז, לשאול שאלות רטוריות שמטרתן לגרום לצד השני להרגיש כמו אידיוט, להוסיף קצת דמגוגיה בצד והופה. 

היתרון של בריון ההייטק הוא הבלבול שהשיטה הזו מייצרת. כשמישהו צורח עליך, יש סיכוי טוב שתצעק חזרה. הסיטואציה ברורה, ואתה יכול לבחור איך להגיב. לא מזמן היתה לי שיחה שהתחילה והסתיימה לפני שהצלחתי להבין מה בעצם קורה. עד שהחיישנים שלי קלטו שבעצם הולכים פה מכות, השיחה כבר היתה מאחורי וכל מה שנשאר הוא טעם רע בפה והתחושה המוכרת מפעם של היתקלות בבריון. אני מניח שהיה כאן גם מוטיב של חוסר אימון ותרגול – אחרי שכל כך הרבה זמן כולם מסביב נחמדים ומנומסים, מוזר פתאום להיתקל באנטיפת תוקפני. ועוד מכובס. 

בין סביבת העבודה הרעילה של העיתונות לזו הסטרילית של ההייטק, אני בוחר באפשרות השנייה בלי למצמץ. אבל את הבריונים שלי אני מעדיף בווליום גבוה ועם קצף בזוויות הפה. קל יותר לזהות ולהתמודד איתם מאשר עם בריוני שפה מכובסת שמתחבאים מאחורי הפוליטיקלי קורקט. כי אם כבר בנזונה, עדיף שיוריד את המסכה ויתנהג כמו בנזונה.

כשמשחקים בעבודה, כשמשחקים בבית

בעבודת ההייטק הראשונה שלי היה חדר משחקים קטן עם פלייסטיישן, מה שהרשים אותי מאוד אחרי תנאי העולם השלישי של העיתונות. מה שעוד היה שם זה את אתוס הבוא נעבוד 14 שעות ביום, ואחר כך עוד קצת מהבית. מתכנתים זחוחים היו זורקים לי "חצי יום אה?" כשצעדתי למעלית, ולא משנה אם השעה היתה שבע בערב או ארבע אחר הצהריים. 

חדר המשחקים היה מלא תמיד בעובדים מסורים שהיו צריכים להירגע קצת, כי בכל זאת 14 שעות. אז משחקים קצת פיפ"א, והזמן עובר ומצטבר. הורים גאים לפעוטות עמלו בחדווה, שיחקו כדי להפיג את המתח, וככה בשקט חמקו מהעולם המורכב שבבית לטובת עולם פנטזיה שבו הם מתפקדים על 100% בכל שנייה ושנייה במשרד. ואני הרגשתי אשם שאני יוצא מוקדם בימי ילדים. לא שיחקתי פיפ"א אף פעם. 

 

אם יש משהו שהקורונה הוכיחה – מלבד העובדה שתור ישראלי מסודר אינו חלום – זה חוסר הטעם שבבילוי שעות על גבי שעות במשרד. זה לא חד משמעי, ויש מנהלים וסתם בני תמותה שאכן עובדים שעות ארוכות כי התפקיד דורש. אבל אני מסרב להאמין שרוב בני האדם מסוגלים לזה לאורך תקופה, או שלרובנו יש בכך צורך אמיתי. פעם דיברתי עם עמית לעבודה על העניין והוא ענה בכנות שיש ימים שבהם הוא משייט במשרד, עושה את המינימום ההכרחי וגולש בפייסבוק ואתרי שופינג בזמן הנותר. המעבר לעבודה מהבית מהאופן ספייס חיסל את הצורך להעמיד פנים. 

אי אפשר לעבוד שמונה שעות ברצף ואז לחזור הביתה ולהוריד את המתג למצב "אזרח". יש משהו מאוד הגיוני בלסיים מסמך, לעבור למטבח להכין אוכל לילדים, ואז לחזור לאינבוקס, או לנצל חצי יום להתאוששות מלילה ארוך ולעבוד בחצי השני. הגמישות הזאת לא רק שלא פוגעת בעבודה אלא להפך, ובעיקר שולחת את רגשות האשמה שלך אל המקום אליו נעלם ה-FOMO כשכל מקומות הבילוי נסגרו. אף אחד לא מסתכל לי מאחורי הכתף, בין אם מדובר בישות דמיונית או בעמית קטנוני לחלל העבודה. אני נמדד על תפוקה ואיכות, לא על מראית עין. 

אני לא אוהב את אתוס העבודה בעולם המערבי, או לפחות את הגירסה שלו שאני מכיר. העבודה אמורה להיות הגשמה וייעוד, מרכז חיי, מקום העבודה הוא "משפחה", ועוד כהנה וכהנה ססמאות שמעוררות בי צורך להושיט יד ולבדוק אם לא כייסו אותי. גם הפרסונה של החיים הפרטיים שלי שמוצגת בעבודה צריכה לעבור עיבוד והתאמה. כל עובד חדש מספר על עצמו עד כמה הוא אוהב לטפס על צוקים, לצלול עם כרישים, ואז להתנגב ולצאת לטריאתלון קטן. אף אחד לא יספר שהוא אוהב לשתות בירה על הספה מול נטפליקס. כל עניין ההגדרה העצמית יצא כאן משליטה.

עבודה צריכה להיות מעניינת אבל לא חייבת להיות מרכז חיי, הילדים שלי חשובים יותר, ומשפחה יש לי רק אחת, ואין בה תהליך פיטורים עד כמה שידוע לי, ולא משנה כמה מעצבן ילד או אח ביום נתון. אני מעדיף להשאיר את זה ככה. ולשחק בפלייסטיישן בבית. תודה.

קנו לעצמכם מתנה לסגר

את הפוסט הזה אקדיש לקידום חסר בושה של פרופיל האינסטגרם המקצועי של בתי, שיצאה אל האזרחות בעיתוי מופלא של מגיפת סוף עולם וסגר. במקום לומר נואש היא ניצלה את הזמן כדי לצייר (וגם לנטפליקס, כי בואו), והשיקה את הפרופיל החדש כדי למכור ציורים. 

הבעיה כאן היא שאני, כאב, לכאורה פסול לעדות. כמו שהילדים שלי טרחו לשוב ולהזכיר לי בשלבים שונים של קיומם, המחמאות שלי הן ברמת אמינות של הבטחת בחירות של ביבי. כי אני הורה. ומן המפורסמות היא העובדה שכל ההורים בטוחים שהילדים שלהם מושלמים כמו פריחת הדובדבן ביפן. מכאן נובע הביטוי האמריקאי המקסים A face only a mother could love. אלא שזה לא מדויק. 

כל הורה יודע לזהות את החולשות של ילדיו, ובאותה נשימה הוא כמובן מצטיין בלעטוף את המידע הזה בשכבות יפות של צלופן. להמעיט בחשיבות החולשות, להאדיר את תחומי ההצטיינות. כשצפיתי בבת השמונה רוקדת במופע סיום השנה של חוג הבלט לפי קצב פנימי שלה, שבינו ובין המוזיקה ותנועות חברותיה קשר רופף, הבנתי שבלרינה היא לא תהיה. זה היה מקסים וחינני, ואפשר היה למצוא בזה אינדיבידואליזם ושמחת חיים, אבל כישרון למחול – פחות. 

כל זה כדי לומר שנגה מציירת נפלא, אבל באמת. היא מציעה את הציורים שלה למכירה במחירים שווים לכל נפש, כי חוש עסקי זה פחות הקטע שלה, ואתם יכולים לרכוש מתנה ייחודית לעצמכם וליקירכם בלי לזעזע את חשבון הבנק בזמנים חסרי הוודאות הללו. חפשו את היצירות של הנגה פה –  https://www.instagram.com/_nogale_/ ואל תתקמצנו. 

%d בלוגרים אהבו את זה: