החופשה הסודית או לנוח על המגרש

תמו חגי הנוצרים, התחילה 2020, והאינבוקס התמלא מיילים בנוסח "מקווים שלקחת חופש וחזרתי טעון מחדש". Recharged. זה היה המשך ישיר למיילים מסוף השנה האזרחית הקודמת שהפצירו בי לנצל את ימי החופש שנותרו לי, כי צריך וכדאי. זה טוב לנשמה ולעור הפנים. 

אני אוהב ימי חופש, אבל מתקשה לראות בהם חיבור למטען כלשהו, אלוהים יודע לאיזה שקע בגוף בדיוק. הז'אנר המועדף עלי הוא סתם יום חופש באמצע השבוע שבו קמים לאט ולא עושים כלום, או לפחות שום דבר שתורם לחברה. אבל לא זו החופשה שמפצירים בי לקחת: אם אני מבין נכון מדובר בשבוע-שבועיים במדינה זרה, רצוי פלוס סקי/צלילה/ציד מרמיטות, שאחריהם אשוב למשרד רענן ונכון לכל. 

זה לא עובד לי. בכל פעם שאני טס לחו"ל לכמה ימים אני מודע מהיום הראשון לערימת האימיילים והמשימות שהולכת וגובהת לה במשרד. אבל חמור מזה, אני יוצא מהקצב. היציאה מהשגרה עוצרת איזושהי תנופה, ומשאירה זמן למחשבות על הקיום האנושי שכולל בשלב זה חמישה ימי עבודה בשבוע, והבה נודה – זה מופרך. הרי בעוד מאה שנה יסתכלו עלינו כמו שאנחנו מסתכלים על הפועלים במהפיכה התעשייתית. כשאני במשרד קל להתעלם מזה. אני במקום עבודה נעים ומפנק, עם אנשים נחמדים, העבודה מעניינת ועושה טוב לעולם. אבל זו עבודה. כשאתה בתוך זה היא כמו מים לדג. כשאתה בחוץ? ובכן, כמו דג שעבר אבולוציה מואצת ולא מבין למה כל הרטוב-רטוב הזה טוב. ואז אני חוזר וצריך להיכנס לקצב מחדש.

מהי השיטה שמקבילה לחיבור כבל חשמלי רב עוצמה לתחת? ובכן, פעם מזמן, לפני שעופר שלח הפך לסיידקיק המסתורי של יאיר לפיד, הוא היה פרשן ספורט מעולה, בעיקר בזכות הנטייה שלו לדבר על מה שבאמת מעניין בתחום – כלומר כל מה שהוא לא "ספורט", אלא בני אדם ופוליטיקה והמצב האנושי בכלל. אחד המושגים שנחרטו לי בראש היה "לנוח על המגרש". כשהמאמן לא מוציא שחקן כדורסל לנוח למשל, השחקן ינוח על המגרש: ירוץ קצת לאט יותר, יתאמץ רק בהגנה או רק בהתקפה, ובאופן כללי יעשה מה שצריך כדי לשמר אנרגיה לדקות החשובות. 

עמית למקום העבודה הקודם סיפר לי על חבר שנהג להסתגר בכל צהריים בשירותים של המשרד ולחטוף שם תנומה של חצי שעה. קיצוני ומפוקפק היגיינית, אבל זו דוגמה. לפעמים מה שהאיש העובד זקוק לו הוא לא חופשת צלילה במלדיבים, אלא כמה דקות מול יוטיוב או פייסבוק או טוויטר, או בהייה טובה מבעד לחלון עם קפה משרדי. לא חייבים לצאת מהקצב ולארגן בוק לאינסטגרם שיראה לכל מי שצריך כמה החיים שלכם טובים יותר. אפשר להאט קצת את הריצה, אולי אפילו ללכת. ולקחת חופש כדי ליהנות ולבלות זמן עם אנשים שאוהבים, לא בשביל חשמל דמיוני. כי כולנו רקמה אנושית אחת עם נשמה ובלי שקעים. 

צורחים במיון ואף אחד לא מקשיב

האישה עמדה וצרחה שעתיים, סיפרה חברתי האחות, מאיימת ודורשת. המיון היה עמוס עד להתפקע, אחיות ורופאים מתרוצצים ומנסים לעצור את השטף עם סטטוסקופ ואצבעות בסכר, והאישה צורחת. היא רוצה מיטה לבן שלה, שיאשפזו ויטפלו בו עכשיו, ולא מעניין אותה, אבל אין מיטה, בכל בית החולים כולו, הוא מלא, כל מחלקה ומחלקה, ולכן עשרה ילדים מאושפזים כבר במיון עצמו, כי אין ברירה.

 אבל זה לא מעניין אותה, ובצדק, זה הילד שלה והתפקיד הבסיסי שמקודד בד.נ.א של כל הורה הוא לדאוג לילד שלו, ולפני הכל – לפני הדאגה למזון ופלייסטיישן וטיולים לחו"ל – הורה דואג שהילד שלו יחיה, בשולי המודעות שלנו ההורים מתרוצצים פחדים שלובשים כל מיני דמויות, ביניהן מחלות איומות שתוקפות לפתע, ואם כבר הגענו למיון כנראה שהשוליים הצטמצמו והפחד כבר יצא מהיער החשוך ומסתכל עלינו בעיניים אדומות ומלתעות גדולות ורטובות, אבל אין מיטה, ואין רופא פנוי, והאמא עומדת וצורחת כי היא מבועתת, כי המערכת שאמורה לעזור לה לא מתפקדת, ובמקום להציל את הבן שלה היא מאיימת להרוג אותו.

וחברתי האחות צריכה להסביר לה למה במקום לטפל בילדים אחרים, ולנסות להרגיע אותה, ומגיעים אנשי הביטחון, ומגיעים שוטרים, אבל הם לא יכולים לעשות כלום כי היא רק עומדת וצורחת, לא משליכה חפצים, לא חובטת בצוות, לא מספקת הצגה למצלמות האבטחה כדי לככב בידיעה בויינט ביום שאחרי, רק צועקת את מר לבה, ואין מיטה, רק אנשי ביטחון נבוכים ואחות אחת עייפה. 

לא מגיע מנהל המחלקה, או מנהל בית החולים, או מנכ"ל משרד הבריאות או השר, והם גם לא צריכים להגיע, כי מה זה משנה? הגהינום של המיון היה והווה ויהיה, הוא לא נושא לדיון אמיתי, הוא לא ישפיע על הבחירות הקרובות למשל. האם, כשתסיים לצרוח וכשתחזור הביתה עם בנה, לא תצביע לפי סעיף הבריאות במצע של אף מפלגה, וגם אני לא, ואתם, כי מה שקורה במיון נתפס כגזירת גורל, והבחירות הן על חסינות, וערבים, ואויבים דמונים ומדומיינים יותר או פחות, לא על המערכות שאמורות לתפקד ביום יום ולדאוג שלא לומר להציל את חיי האזרחים. 

והזקנה במסדרון? כשהיא במסדרון היא עסוקה מדי בכאן ועכשיו, בהישרדות. וכשהיא לא במסדרון אלא בבית היא שוכחת, וחוזרת להיות בעד או נגד ביבי, לפחד מהצד השני או לערוג לדו קיום, ומדחיקה את השעות בעולם הדמדומים של איכילוב או הלל יפה או סורוקה. גם אני הייתי במיון ילדים, זו אקס טריטוריה, עולם אחר, עולם חירום, שחדל להתקיים אחרי שהסדר שב על כנו והילד שלי טופל, נתפר, שוחרר. אף אחד לא רוצה לחשוב על בית החולים כשהוא לא זקוק לו, ובחדשות הוא יככב רק כשמדברים על סל התרופות ומשתמשים בו לנגח צד פוליטי כזה או אחר. אף אחד לא ייצא לרחובות להפגין, אנשים ימשיכו לחכות למיטה, לבדיקות, לניתוח, ומדי פעם למות. מפני זה אין חסינות, ולא נותר אלא לקוות שכשיגיע יומי המסדרון יהיה פנוי יחסית, ואף אחד לא יעמוד קרוב מדי ויצרח לי באוזן.  

לפרק את הארון של הרב רפי

תומר לא מבין את כל עניין הארון. הוא הסביר לי לא מזמן שאם יהיה לו בן, הוא יגיע הביתה יום אחד וידווח שיש לו חברה, או חבר. לצאת בשביל פיסת מידע כזו מאיזה ארון? הילד לא מבין בשביל מה זה טוב.

זו היתה שיחה שהשאירה אותי עם מחשבות עגומות. אני גדלתי בדור אחר לגמרי, כשלמדתי בתיכון לא היו בו הומואים ולסביות. מוצהרים. שנים אחרי גיליתי מי יצא מהארון ומתי, אבל בזמן אמת, ברעננה פנינת השרון, היו רק משפחות סטנדרטיות – למעט זוג גרוש אחד או שניים, הו כמה מסעיר – ובנים ובנות, סטרייטים וסטרייטיות. בדיחות על הומואים היו לגיטימיות, השימוש במילה הומו וברמזים לאקטים הומוסקסואליים כעלבון היה נפוץ.

כך שהנאורות שלי התבטאה בעיקר במחיאות כפיים נלהבות למי שיוצא מהארון, וקבלת האחר והשונה מייד אחרי שהצהיר על עצמו ככזה. הליברליות של הילדים שלי שונה. הם גדלים עוד מהגן בסביבה שיש בה הכל מכל – חד הוריים, צמד אמהות או צמד אבות. כל פורמט שתחשבו עליו, הם נתקלו או ייתקלו בו. לא הכל מושלם, יש גם במרכז תל אביב צרות אופקים פה ושם. אבל כשהם מסתכלים על הארון הוא כבר חצי שקוף, לא לגמרי קיים. חברים עם נטייה מינית שאינה סטרייטית? יש, וזה לא נושא ששווה שיחה. זו נאורות מתקדמת משמעותית מזו שלי. זו כבר לא קבלת האחר, זו תפיסה שאין בה "אחר".

כמה קילומטרים ואינספור שנות אור מכל זה יושב לו שר החינוך שאחראי על המערכת בה נמצאים צמד מילדי וחבריהם. בראיון ל"ידיעות אחרונות" ניסה הרב פרץ לצאת הכי ממלכתי שאפשר. תכף יש בחירות, וצריך להסביר את החבירה לכהניסטים, להעביר בקטנה מסר על אפרטהייד בשטחים, ועוד כל מיני עמדות, ביניהן גם האמירה ההיא על טיפולי המרה לגייז. הרב פרץ מתאמץ לצאת מכיל, מחבק ומקבל את השונה, ובטח, כל אחד יחיה איך שהוא רוצה, עד שהוא נשאל על הילדים שלו. מה יקרה אם אחד מהם יודיע לו שאינו סטרייט. זה כבר כנראה מפחיד מדי, כי כאן שר החינוך נופל: במקום להמשיך עם מנטרות הקבלה והחיבוק, הוא מסביר שהילדים שלו גדלו בסביבה טבעית ונורמלית, ולכן הוא אינו מודאג. 

מה אמורים לחשוב המורים והתלמידים חובבי בני מינם על האמירה הזו של השר. ואולי הם לא אמורים להיעלב, אלא ההורים שלהם, שעד כה האמינו שהם מגדלים את ילדיהם באהבה כמו כל משפחה אחרת, ועכשיו שומעים שהם לא סיפקו להם סביבה נורמלית, סביבה טבעית, ופועל יוצא מזה הוא שמשהו בילדים שלהם לא בסדר. כנראה שזה מפלטו הלא לגמרי חדש של הנבל, ה"טבעיות". כאילו משפחה גרעינית ויחסים מונוגמיים הם טבע האדם, כאילו אין בהיסטוריה וגם היום תרבויות שבהן נהוג אחרת, כאילו לא כיכב יעקב אבינו בתנ"ך, עם צמד נשים שנשא לו בכיף שלו. מניח שלרב פרץ היה דבר או שניים לומר לו, אם לא היה חושש מדי לדבר איתו. כי עם כהניסט יש לפחות מכנה משותף, אבל ביגמיסט כמו יעקב?

ומה הם החיים המודרניים אם לא סדרה של תחבולות שנועדו להערים על הטבע? טכנולוגיה מודרנית שנועדה להתגבר על המגבלות שהשית האל על האדם, כולל מכונות מעופפות שנועדו לפתור את נושא הקמצנות של אלוהים בכל מה שקשור לחלוקת כנפיים לברואיו. הרב פרץ הרי הטיס בעצמו מכונה כזו, לא טבעית ומנוגדת לכוונת הבורא. מישהו עוד יתחשבן איתו גם על זה. בינתיים נותר רק לקוות שהרב-טייס-הומופוב יעזוב את משרד החינוך כמה שיותר מהר. על תומר והחברים שלו הוא כבר לא ישפיע.

מקלות ואבנים בטוויטר

בזמן שמלחמת העולם השלישית מתמתחת על קו הזינוק, התחוללה עוד מיני-שערורייה בפיד הטוויטר שלי: מישהי כתבה על כמה נפגעה מבן הזוג שלה, כשגילתה ששיקר לה. היא לא נידבה פרטים אבל כנראה שזה לא עצר שלל זרים מלהציע הצעות או להעביר ביקורת, כי הציוץ הבא שלה היה תגובה זועמת שבה היא מסבירה שהיא לא צריכה עצות, היא בסך הכול רצתה לפרוק. מה שכמובן עורר עוד תגובות כי בני אדם.

שזה לגיטימי, ולא נדיר – יש לא מעט ציוצים זועמים שעוסקים בתגובות של דושים/ימנים/שמאלנים לציוצים אחרים. וזה מעורר בי את חוסר הנוחות וחוסר ההבנה שאני חש מול המדיה החברתית בשלל צורותיה מאז ומעולם. אני יכול להבין את הצורך לפרסם דברים בפייסבוק, טוויטר וכו'. אני מבין את הצורך בתשומת לב, את הצורך לומר משהו או יותר נכון לצעוק אותו מראש הגג. זה אנושי ובסיסי ומשתלב יפה עם תוכניות ריאליטי ושאר פורמטים של התפשטות בפומבי. והיי, כל אחד ומה שעושה לו טוב. אני לא שופט. מדי.

אבל בכל פעם שאני כותב משהו אני חושב עליו לא מעט. יש אנשים שם בחוץ, ולא כולם יבינו או יאהבו בהכרח את מה שיש לי לומר. חלקם חושבים אחרת ממני, חלקם סתם מרושעים, או אולי דבילים. מה לעשות. כשאני כותב משהו פומבי אני מרגיש כאילו אני צועק אותו ברחוב הומה אדם, וזה מגדיר את מה ואיך שאכתוב. חשיפה מבוקרת. וכן, מותר לצעוק דברים בחללים ציבוריים – בגבולות הסביר – אבל אי אפשר להתעלם מההשלכות, זה כבר בין נאיביות להיתממות. ולכן אני לא מבין את השימוש במקום הזה כדי לפרוק דברים אישיים, פרטיים וכואבים. אם אספר על פגיעה אישית או אכזבה מאדם אהוב לחברים קרובים, אני רשאי לצפות לאמפתיה ואהדה. אם אצעק בקניון הומה, אצפה לתגובות מדביל או אחד או שלושה שיעצבנו אותי רצח. 

יש גבול. קו עדין ודק ולא תמיד ברור, בין האישי לפומבי. חלק מזה נובע מהישיבה מול מקלדת לבד בבית. אני לא רואה את ההמון משמע הוא לא קיים. יש אשליה נעימה של כתיבה מדויקת רק לקבוצת האנשים שמגיבה לי בדרך כלל בפיד, והתעלמות מהמון פוטנציאלי בלתי נראה, או מהעובדה שחלק מהחברים הללו וירטואלים, אנשים שלא פגשתי מעולם ושאני מייחס להם תכונות ואופי מסוימים שלא בהכרח קשורים למציאות. מתישהו זה יתפוצץ. 

ומילא אם הייתי חושב שזה כי אני זקן ולא מבין, אבל כשאני מסתכל על צמד המתבגרים שיש לי בבית נראה שהם שלושה צעדים לפני. הם לא יחלמו לחלוק משהו אישי באמת בפיד ציבורי כלשהו. הספירות שבהן הם מסתובבים נחלקות לווטסאפ, שמוגבל למקסימום קבוצת חברים נבחרת, ולאינסטגרם, שבו עולים הרגעים הייצוגיים יותר. האישי מופרד מהפומבי הפרד היטב. כאילו יש כאן דור וחצי שהרשת החברתית גרמה לו לצאת מאיפוס, ואחריו הדור שלהם, שפחות או יותר נולד לתוך זה, וכבר מתנהל אחרת, נכון יותר.

חלק לא קטן מהצייצנים משתמשים בחשבון בדוי שמסתיר את זהותם האמיתית. זה מקל על החשיפה, אבל לא מפריע להם להתעצבן כשאנשים מגיבים באופן שלא נראה להם. זה מעורר בי חשד שלא רק החשיפה מספקת להם צורך מסוים, אלא גם התגובות המקוממות, שמצדיקות את מה שהם חושבים על המין האנושי, ומעמידות אותם מעל האחרים. אין לי בעיה עם העובדה שאנשים מרגישים נוח לחשוף הכול. אבל כמו שאמר ברוס ספרינגסטין באלבום ההופעה שלו: You wanna play, you gotta pay. אם אתה יוצא לצעוק את אשר על לבך בגשם זה בסדר, אבל קח בחשבון שתירטב.

מכונת הזמן ההפוכה של ברי סחרוף

הלכתי להופעה של ברי סחרוף וראיתי את האור שוב, או מחדש, או אולי מההתחלה. אני שונא הופעות נוסטלגיה, ובכל פעם שאני כבר מגיע לראות תחנת תרבות מאפירת שיער מנעורי מתלווה לאירוע חשש כבד. סחרוף היה התפכחות נעימה.

לא מעט מאלילי הרוק שלי מופיעים גם היום. חמי רודנר סיפר בראיון שיש לו חוזה עם המעריצים: הם באים להופעה, הוא מחזיר אותם בזמן לגיל 17. הייתי בהופעה של "איפה הילד" בבארבי וזה היה בדיוק ככה. מכונת זמן שלקחה אותי לסוף התיכון תחילת הצבא, וגרמה לי לזוז ולשיר לצלילים מן העבר, ולשמוח, ולהישאר אחר כך קצת מרוקן. כי אני כבר לא בן 17, כי זו היתה זריקה של סם, רגשות שהוחדרו עם תווית פג תוקף של כמה שעות. וכשהסם יורד והמציאות חוזרת ומזכירה את כל מה שהיה ונגמר ואבד, זה קצת עצוב.

"איפה הילד" נשמעו בדיוק כמו אז, כשרק גיליתי אותם. אבל היום הם בני חמישים ומשהו, שרים באותו עיבוד שירי אהבה פצועים שבטח התאימו להם בול לפני 30 שנה, ועכשיו מתפקדים על תקן מכונת להיטים, מכונת זמן. החיבור שלהם ושלי ל"מה שעובר עלי" הוא נוסטלגי. אין לו תוקף במציאות. זה נכון גם לגבי הקספרים, ו"מוניקה סקס". ואלה עוד המקרים המוצלחים, שמעתי את פורטיס מנסה לשיר בחיפוי כבד של הלהקה שלו ב"אינדינגב". זה היה עצוב ממש.

אבל סחרוף לא שם. מכונת הזמן שלו עובדת הפוך. היא לא שיגרה אותי אחורה בזמן לאשליה מתוקה של נעורים שחלפו. היא הביאה את שנות התשעים אל אני המבוגר, ועדכנה וחיברה אותן לכאן ועכשיו. 

זה לא רק שסחרוף נראה ומתנהל על הבמה כמו מישהו שעדיין רעב ונוכח וקיים, ולא עושה קריוקי למיטב להיטי העבר שלו. וזה גם לא רק העובדה שההופעה מורכבת משירים פחות מוכרים בהגדרה. אלה העיבודים. יום אחרי שמעתי כמה מהשירים שאהבתי נורא פעם מזמן ושכחתי מקיומם עד ההופעה, וגיליתי שהביצועים המוקלטים נשמעים מיושנים, חזקים הרבה פחות מאלה ששמעתי על הבמה. סחרוף לא ניסה להגיש למעריצים את אותה מוזיקה באותה אריזה. מה שנוגן על הבמה היה גירסה אחרת, מותאמת לסוף 2019. כשהוא שר על לילה בודד בבית מלון זה כבר לא נשמע כמו רוקר צעיר שמקטר אלא כמו אדם מבוגר, העיבוד היה מחוספס ובועט, לא קריר וחלקלק כמו ב-"1900?".

אולי זו גם איכות החומרים, אולי השירים של סחרוף היו תמיד פחות נטועים בהווה מסוים. אני בספק. אני חושב שזה האיש, האמן, שנותר רעב, שלא רוצה לוותר, לעצור, להפסיק להתקדם ולהסתפק רק בעבר. זה לפחות מה שעבר אלי בהופעה של יותר משעתיים שעשתה לי טוב, היי טבעי שעדיין לא ירד. איזה נסיך.  

רק להספיק לפני הצלצול

הכול התחיל להשתבש ב-7:39, הנקודה שבה צריך כבר להתחיל לזוז לזוז לזוז, שבה אנחנו כבר אמורים להיות אחרי שלבי ההכנה הבסיסיים, מוכנים לצאת לדרך ורק מושכים זמן, אבל בת השמונה החליטה שהיא חייבת לקחת צמד בובות, ומצאתי רק אחת, והיא הסבירה בתוקף שהן זוג, אי אפשר רק אחת כי השנייה תהיה בודדה, ובשלב מסוים התעצבנתי והודעתי לה שככה זה וזהו, אבל אלו שתי הדקות שהוציאו את הבוקר מאיזון והכניסו אותנו לאזור הסכנה של – חצוצרות – האיחור.

רצנו למטה בת שמונה ואני, היא נרגנת ואני עצבני, כדי לגלות את האופניים החדשים של תומר, שיוצא תמיד אחרינו, קשורים לשלי. התקשרתי אליו בזעם פעמיים, אין תשובה. רצתי למעלה, בת שמונה, קצת מרוצה מהמצב, נגררת אחרי. נעמדתי בדלת וצרחתי "תומר" אה-לה ג'ק ניקולסון ב"הניצוץ", ואין תשובה. התחלתי לחפש בחדרים, זו דירה תל אביבית לא גדולה, ומה נהיה פה, יקומים מקבילים? חטיפות חייזרים? עד שמצאתי את הנער עומד ומצחצח שיניים עם אוזניות.

צרחתי עליו באיפוק מרשים והוא ענה "בסדר בסדר" וירד אחרי למטה להתיר את הקשר הגורדי של מנעול הקריפטונייט בין זוגות האופניים, ונהם, שנייה לפני שהפלגנו בת השמונה ואני אל עבר האופק והצלצול: "היא בכיתה ג', אז מה אם היא תאחר". דהרתי בשדרה, התעלמתי מאדום, הסתכנתי בפקחים ב"הבימה" ועצרתי בחריקת בלם ליד שער בית הספר בדקה ל. הספקתי לחלץ הסכם שלום קר מבת השמונה, שעוד זעמה על הפרדת זוג הבובות אבל הסכימה לתת נשיקה. ורכבתי משם.

בדרך התעצבנתי עוד יותר על שניהם, ואז על עצמי על עצם זה שאני מתעצבן משטויות, ואז שוב עליהם כי ברור שהם כבר מזמן שכחו מכל העניין, ואני אסחוב את המועקה עמוק אל תוך היום הזה. 

וחוץ מזה במובן מסוים וצר תומר צודק, היא רק בכיתה ג', אז מה אם היא תאחר. אז מה אם אני אאחר. כדור הארץ ימשיך להסתובב, העתיד לא ישתנה. אבל אני שונא לאחר, ומעבר למקרה המסוים הזה כל איחור, אבל בעיקר כזה שקשור לילדים ולמסגרות, מסמל את הפוטנציאל של הרכבת לרדת מהמסילה, כי כל החיים המודרניים האלה עם להביא ולאסוף בזמן, ולשלם חשבונות ולאזן הוצאות וכל החרא הזה, הם המון כדורים שנמצאים באוויר, ואם אפספס אולי אצליח לתפוס את הכדור הסורר בזמן והכול יהיה בסדר, אבל אולי גם לא, והוא ייפול, ואחריו כל השאר, וכל היציבות המדומיינת תיעלם לטובת כאוס ואבדון. לאחר, לאבד שליטה, לפשל, זו חרדה שלא נגמרת, שחיה תמיד בקצה המודעות. ולא משנה שכשמשהו אכן משתבש לא קורה כלום, והחיים ממשיכים, הרי כבר איחרתי ופישלתי ודבר לא קרה. אבל אל תציקו לי עם העובדות. תכף צלצול. 

לערבב יותר מדי ולסמן גבולות

תחושת חוסר המנוחה בואכה חרדה רק גברה. לבסוף קמתי אומלל, צעדתי בהיסוס והקאתי את נשמתי. ואז היה טוב יותר. 

בסך הכול הגזמתי קצת בלילה שלפני. ערבבתי אופוריה, חוסר זהירות ושמחת חיים. ערבובים לא עושים לי טוב. בדיעבד לא קרה כלום. הרגשתי רע, הקאתי, ואחרי יום יומיים חזרתי לכושר אולימפי כרגיל. הסבל היה ברובו פסיכולוגי: תחושת אבדן שליטה, חשש שהגזמתי ממש ומה יקרה אם, מיקס של פרנויה והיפוכונדרייה. אנשים שסיפרתי להם המהמו בידענות, גם הם עברו את זה. 

אחרי שתם ונשלם הבנתי שחוויתי אירוע חשוב, שרטוט גבולות וכללים של טריטוריה. טוב להכיר אותם, טוב לדעת מה קורה ואיך מתנהלים אם הזדמנת לשם. יש לי חברה טובה שסיפרה על השיחות שלה עם הילדים על אלכוהול. זה מתחיל ב"אל תשתו", וממשיך ב"אבל אם כן, אז ככה". היא יודעת ממקור ראשון שחדרי מיון ילדים מארחים לא מעט בני 13-14 עם הרעלת אלכוהול, ובסופו של דבר לומר לילד "אל תעשה" רק מוסיף ארומה נחשקת לחוויה. הנה משהו שאסור, איזה יופי.

לא בבית שבו גדלתי. כולנו היינו חנונים. האחים הקטנים שלי נהגו לקום ולנטוש את הסלון והטלוויזיה כשעל המסך הופיע הסימון שפירושו "לא לילדים". לא עישנתי, לא שתיתי, לא שיחקתי סנוקר. שלב הנסיונות והבדיקות הגיע מאוחר הרבה יותר. לא היו שיחות על הנושא, אלא הגדרות וכללים ברורים שאין לערער עליהם. אני לא מתלונן, זו היתה רוח הזמן, ובמקרה שלנו זה עבד. 

זה לא יעבוד על אף אחד אחר. כשדיברתי עם הילדים שלי על אלכוהול וסמים השתדלתי לא להיות פוריטני או פסקני. יש דברים שעדיף לא לעשות בכלל, יש דברים שעדיף לא לעשות בגיל מסוים. אבל החלק החשוב של השיחה מתחיל ב"אם אתם בכל זאת". כי "לא" מוחלט זה נחמד אבל חמש דקות אחרי אני כבר לא שם, והחברים שלהם כן. אז לאט. לא לערבב. על בטן מלאה ועם חברים טובים שאפשר לסמוך עליהם. ועוד יותר לאט. כי הלהיט הקלאסי "היי, זה לא עושה לי כלום, יאללה עוד" מתנגן ברקע כמעט תמיד. 

גם בגילי המאוחר, מתברר. שאננות וטיפשות הן תופעה כרונית. קצת בגרות, חברה טובה ואוהבת שעזרה ממש והרבה מים והכול עובר בסוף. בפעם הבאה שאגיע לאזור המפורז, כבר אזהה אותו ואדע מה צפוי ומה נהוג. ובסופו של דבר, איך אבין איפה אני חי אם לא אדע היכן משורטט הגבול.

ניסן שור נגד שבט "קהילה" או כשטרול מעליב את הבן שלי

היה ברור שהפוסט שתומר חלק בווטסאפ המשפחתי הטריד אותו. ניסן שור, בעל טור ב"הארץ", פרסם בפייסבוק פוסט שנכנס בשבט שלו, שבט "קהילה" של תנועת הצופים. קראתי והתעצבנתי רצח על הפוץ המתנשא שהעליב את הילד שלי. 

שור ישב עם חבר בגינת מאיר וצפה בפעילות של הצופים. הוא מציין – כי חשוב לו להבהיר – שהוא עצמו מעולם לא היה בתנועת נוער, ואין לו מושג מה בדיוק הם עושים. אחרי שהרחיק את עצמו ממשהו כל כך לא נכון מעמדית, הוא עולה להתקפה. הוא מכנה אותם "היטלר יוגנד", כי זה כה שנון ומצחיק ומקורי להשוות לנאצים. הוא מגדיר אותם "מנגנון מוסדר של שטיפת מוח ממסדית" משל עברו חינוך מחדש בכיתתו של מאו דזה דונג. אז מה אם הוא לא טרח לבדוק? העיקר שזה נשמע טוב. ואז הוא מתפייט על כמה ילדים קטנים ששרו שיר גזעני, מסיק מזה על תנועת הצופים לדורותיה, כי למה לא, ומוסיף ביוהרה של מי שהילדים שלו עדיין קטנים, שהוא מעדיף שהבן שלו ייתקע כל היום מול יוטיוב מאשר יגיע לתנועה. 

הבן שלי בצופים כבר שמונה שנים כמעט, ואני יכול להעיד בביטחון יחסי שהוא לא שטוף מוח. או גזען. לא הייתי בתנועת נוער, אני מניח שמסיבות דומות לאלה של שור: זה נראה לי ממסדי, מנוגד לפנטזיה שלי שאני אינדיבידואליסט ומיוחד. אבל הייתי בן 15 אז. התבגרתי. ואני מבין מה השייכות לצופים עושה לתומר. לפני שנה עמדנו מול במה קטנה בפסטיבל רוק, והוא רקד ונענה להפעלות של להקת צוענים קטנה, והסביר לי שבצופים כשמישהו מתחיל מוראל זורמים איתו, גם אם זה טיפשי, כדי לא להשאיר אותו לבד, לא לבייש. הוא הצטרף להפגנות נגד גירוש ילדי עובדים זרים, ובאופן כללי הוא חושב, מטיל ספק, חברותי ואכפתי. ספק אם צפייה של שעות בכל יום ביוטיוב היתה הופכת אותו לכזה.

כל זה לא רלוונטי לשור ולפוסט שלו. יש שם כמה תגובות מכמירות לב של תיכוניסטים צופיפניקים, שמנסים להסביר לו שהוא טועה, כאילו יש חשיבות לטיעונים ועובדות, כאילו מטרת הפוסט היא להתריע על משהו, ולא לרומם את הכותב בקרב קהל היעד המסוים שלו ובעיני עצמו. יש גם תגובה שממליצה לו למחוק את הפוסט. אבל למה שיעשה את זה? עד כה הוא גרף 247 לייקים, 22 שיתופים ובעיקר כ-200 תגובות, כולל אחת נזעמת ומיותרת שלי. זה סופר-פוד לטרול. תגובות אוהדות מהאנשים הנכונים, תגובות זועמות מהאנשים הלא נכונים – כל מה שצריך כדי לחזק ולתחזק דימוי ייחודי ופרובוקטיבי. 

תנועת הצופים היא מטרה קלה. היא לא קולית במונחים תל אביביים. החניכים לובשים מדים, ויש להם דימוי אשכנזי לבן – משהו ששור טורח לציין בפוסט – למרות שבמציאות יש שם אשכנזים, מזרחים, ילדי עובדים זרים ומה לא. אבל המציאות לא חשובה, והאמת שגם שור לא. הוא דוגמה מייצגת לשמאל תל אביב פינת שוקן. אנשים נאורים וליברלים בעיני עצמם, שהם למעשה שמאל על אוטומט, עם הגדרות ברורות של מגזרים שצריך להתייחס אליהם ברגישות, חמלה ומורכבות, לעומת כאלה שניתן לבוז להם או להתעלם מהם, ולהזין באמצעותם איזו פרסונה מדומיינת. 

אני קורא את עיתון "הארץ" ושמח לשלם על מנוי, אבל הוא עמוס בטרולים כאלה. זה גדעון לוי, סייסמוגרף עדין לכל ניואנס סבל פלסטיני, שיצביע לחולדאי כי לא אכפת לו מעניי דרום תל אביב. זה אורי משגב שהסביר בטרחנות אין קץ איך משאל נהגי המוניות שהסיעו אותו בעיר קבע שביבי יפסיד לבוז'י. וזה ניסן שור שבטור האחרון שלו מתפייט על המבוכה שבלהסתובב עם שקית של ASOS. כי זה לא מגניב. שור מסיים את הטור שלו ב"כי להיות נבוך זה להיות בחיים. להיות מביך זה למות קצת מבפנים". זה באמת מנוגד לגמרי לערכים שמנחילים בצופים – לחשוב על הזולת ולוותר על מבוכה לטובת שמחת חיים והתחשבות באחר, כולל חאקי לא אופנתי. אכן, היטלר יוגנד, הבו פוליצר לעיתונאי העשוי ללא חת שרגיש נורא למותגים ומבטי קבוצת השווים שלו, אבל מתבריין בקלילות על ילדים. 

כשנגה היתה קטנה ותמימה היא שאלה אותי למה כל ההיפסטרים דומים אם הם רוצים להיות מיוחדים. ובכן בתי, כי הם רוצים להיות מיוחדים באותה צורה. ולגבי הצופים: שבט קהילה שולט.

שיחות על מוות וסקס

“זה מוזר לראות רשף על מצבה," הוא אמר. הסכמתי איתו. גם לי זה מוזר. כל שנה, בכל טקס. היה לו קשה מול הקבר של אבא שלי. לבד. אין לי מושג איך קרה שבגיל 16 זו הפעם הראשונה שלו. בראש שלי סימנתי וי על סעיף הילדים. הם כבר היו בטקסים. הם יודעים הכול. הלאה.

הם לא. לא בזכותי בכל אופן. וזה לא מדויק שאין לי מושג. חשבתי שאני מוצלח בעניין הזה של הורות. אבל שוב ושוב אני מגלה שכשזה מגיע לשיחות על אודות נושאים רגישים באמת, אני לא. בנושאים המורכבים והרגישים, מסקס ועד מוות, אני בקושי מלטף את פני השטח. 

היה לי קל יותר כשהם היו קטנים. כשנגה בת הארבע שאלה על התמונה בשחור-לבן של סבא שהיא לא תכיר הסברתי ועניתי בקלות. השאלות היו פשוטות: האם הוא היה גבוה? לא מסובך לענות. כשהם היו קטנים הם לא ידעו לצלול לתובנות, תופעות לוואי, צלקות בנפש. לכאורה, הייתי צריך לגונן דווקא אז, אבל לא באמת היה ממה. מתברר שזה חיכה לגיל ההתבגרות. למה הבן שלי לא הגיע למצבה של הסבא הביולוגי שלו קודם? כנראה שמשהו בי נרתע מלחשוף אותו לסעיף השכול והיגון של המשפחה שלנו.

שיחות על קונדומים ושתיית אלכוהול דווקא היו. קצרות ומביכות, אבל המסר עבר. אני מקווה. גם על אבא שלי ניהלנו שיחות, אבל בדיעבד הן היו הסחת דעת. מידע טכני בלבד, ולא, חס וחלילה,רגשות. זו מומחיות משפחתית – אפשר לדבר הרבה בלי לומר שום דבר משמעותי, בלי לפתוח צלקות.

שיחה על אלכוהול היא לגמרי חלק מתיאור המשרה של הורה, אני ניגש אליה ממקום בטוח ובוגר ורגוע. לדבר על האבא המת זה כבר לרקוד סטפס על הנקודות הרגישות והכואבות שלי, ועל כל הפחדים כולם. כך שמעבר לצורך לגונן על הילדים שלי, אני גם מגן על עצמי. בורח ממקומות קשים, ומנסה להציל גם אותם. כאילו שזה אפשרי. התגובה הראשונית שלי היתה להרגיש אשם שלא שוחחתי איתו על זה קודם, אבל גם זה מיותר. כשזה מגיע למוות אין תשובות מנומסות ואין סיבה לשפוט. מה שנותר זה לשבת עם הילד ולדבר.

סנדוויץ' לפני המלחמה

התעוררתי בשלישי בבוקר, הכנתי סנדוויץ' לארוחת עשר בכיתה, הצצתי בטלפון וראיתי שהיי, אולי יש מלחמה. אמש היה רגיל לגמרי והבוקר טילים. אבל הסנדוויץ' כבר היה מוכן, והמשכתי לארגן את הבגדים עם חולצת הביצפר של בת השמונה, עד שפיקוד העורף שם לזה סוף וארגן לה חופשה והכריח אותי להודות שהשגרה הופרה וזהו.

האזעקה השנייה בשלישי בבוקר היתה גם האחרונה, ובמדינת תל אביב שרר שקט. יום חופש בחסות הג'יהאד. באותה מידה היתה יכולה להיות עוד אזעקה אחת או עוד עשרות. בשני בערב העולם התנהל כמנהגו. בשלישי בבוקר הוא נראה פתאום בעל פוטנציאל לשינוי בלתי הפיך.

שמעתי פעם פודקאסט שדן באנשים שלא נמלטים מאזור אסון. הם שומעים את האזעקה ונשארים לשבת, כי זה בטח תרגיל, או לא רציני, ותכף הכול יחזור לשגרה. ואז הם נספים בשריפה או שיטפון. או מה שזה לא יהיה. בתחילת הפודקאסט מתראיינת אישה ששמעה את האזעקה וקמה וירדה במדרגות והיתה הניצולה היחידה מהחברה שבה עבדה במגדלי התאומים. הקשבתי לה וחשבתי שלי לא היה סיכוי.

הפער קטן. לכאורה ברור שבסופו של דבר ירקדו הצדדים את הריקוד הרגיל, ואחרי כמה הרוגים מצד אחד ונפגעי חרדה ורכוש מצד שני, נחזור לשגרה המעוותת. אבל מספיק צעד אחד קטן, סטייה קטנה במעופו של טיל, כדי לשנות את המצב מהקצה אל הקצה, לחורר את אשליית מארג המציאות הקשיח והיציב. ההיסטוריה מלאה באנשים פעורי פה שלא מבינים איך המלחמה הגיעה לפתח ביתם, ככה באמצע שבוע עבודה רגיל. 

יש משהו מפתה בלהמשיך כרגיל. האזעקה נשמעת רחוקה, והמציאות היומיומית נראית בעלת קיום מאגי כמעט, כאילו אין שום כוח בעולם שיכול לעצור אותה. אם רק אמשיך ואכניס את הסנדוויץ' לתיק, וארכוב לבית הספר כרגיל, המציאות תתיישר ותמשיך להתגלגל קדימה, כי אין לה ברירה. 

האם אדע לזהות את הנקודה המדויקת שבה השגרה יורדת מהפסים ושועטת ללא מסילה אל עבר התהום וכדאי לעשות מעשה? סביר שלא. אני צופה מהצד ברצף אירועים כאוטיים שאף אחד לא באמת יודע לאן הם יובילו, מקווה שהסטטיסטיקה תמשיך לעשות את העבודה שלה ושהדברים יתנהלו כמצופה. ומכין סנדוויצ'ים.

%d בלוגרים אהבו את זה: