דברים שלמדתי מאוטובוסים מתפוצצים

בבוקר שאחרי ניגש לדלפק בקפה של שישי שוטר. כל המבטים הופנו אליו באופן לא תל אביבי. היה משהו מנחם ומרגיע במדים ובאקדח. 

בערב האירוע קלטתי איך אני מתפעל את מנגנוני ההדחקה המשפחתיים המשוכללים על אוטומט. תומר תהה בווטסאפ אם כולנו בסדר ואני טענתי שאין כלום באתרי החדשות. כשכבר היה חשבתי לעצמי שבטח יתברר שזה סתם עבריינים שסוגרים פינה, ואז באה המציאות ושצפה והרסה את הסכר ונאלצתי להודות שהמצב פח. 

הודעות הטקסט החלו לזרום, בעברית ובאנגלית. חברים ומשפחה פה, קולגות מארה"ב שם. ערב לפני הפיגוע המריאו מכאן לא מעט אמריקאים שהגיעו לארץ לבקר. אחד מהם, איש חמוד להפליא, לן במלון ליד כיכר דיזנגוף, ושמחתי מאוד שבחר לא להאריך את שהותו בעוד לילה. 

בשלב מסוים ניתקתי את אספקת החדשות לווריד וחיפשתי קצת אסקפיזם בטלוויזיה. מצאתי סרט אימה חביב, ז'אנר שכבר שנים אין לי שום משיכה אליו. ניסיתי להיזכר בתקופה שבה נהגתי לכבות אורות ולצפות בטינאייג'רים אמריקאים מסתבכים עם שדים מהגיהנום ורוצחים סדרתיים מהפרברים. אחרי כמה דקות הבנתי – אלה הרגלי צפייה מתקופת האוטובוסים המתפוצצים בתל אביב. כנראה שכשהמציאות מפחידה מספיק, עדיף לברוח לפחד נשלט וקל יותר להכלה.

גם למחרת אני מזהה דפוסים מוכרים כשאני מדווש לקפה. המבטים החטופים לצדדים, חוסר השקט. בדרך כלל בשישי בבוקר אני רוכב עם אוזניות, הפעם הרעיון של הניתוק מהסביבה הלחיץ אותי. משהו ערני ודרוך ולא נעים זקף ראש. דפוסי החרדה והפחד חיכו בסבלנות. הרגשתי כמי שמאוורר את בגדי החורף בתחילת העונה הסוערת ומגלה סוודר ששכחתי מקיומו. מה שלמדתי במלחמת המפרץ, במבצעים, בגלי הפיגועים, נחרט עמוק ולא נשכח. 

גם בטוויטר חזרו לריטואלים המוכרים, לפיזוז על הדם במגוון צעדים וסגנונות, עוד לפני שהמחבל נורה והאיום הוסר, בינתיים. ימנים שמתגעגעים לשקט המדומיין בתקופת ביבי, תל אביבים שמריצים דחקות על סוג האנשים שמסתובבים בדיזנגוף בחמישי בערב. זה היה יכול להיות חצי משעשע אם לא הייתי קורא במקביל הודעות של עמיתה לעבודה שמסתתרת בבר לא רחוק מהאירוע, מבועתת כולה. צייצנית אחרת סיפרה שעמיתה מאוקראינה שלחה לה הודעה ותהתה אם הכול בסדר. אם אנשים בקייב דורשים בשלומך, המצב כנראה באמת רע.

בקפה למחרת תהינו עד כמה העיר תהיה עמוסה היום אם בכלל, ואיך מספרים את כל זה לילדים, שעוד לא סיימו עם חרדות הקורונה ועכשיו צריכים להתמודד עם כל זה. בעוד ימים או שבועות גם הגל הזה יחלוף עד העונג הבא, וישאיר עוד צלקת קטנה בנפש, לא הראשונה ולא האחרונה, עוד חרדות לאפסן בארון הישראלי הגדוש.

ואולי בכלל יבוא שלום

מי מתגייס בחניון? ועוד של ספורטק?? איזה צבא חזק, חכם, נחוש, מוסרי וצודק מגייס את לוחמיו בחניון – של ספורטק! – בהרצליה, עיר שתהילתה על ים וקצת הייטק, בטח לא על סכין בין השיניים???

לקח לנו עוד דקה שתיים למצוא את המקום, אבל אחרי יומיים של התקף חרדה מתגלגל, שבא הולך בלי אזהרות או היגיון, מה זה עוד קצת ניווט בשטח. תומר, אחרון המתגייסים מבין חבריו, כבר הכיר את השטח. יום לפני כתבתי לו שאנסה לא לעשות פדיחות, אבל שקשה לי כל זה. לא נורא, הוא ענה לי, תבכו אחרי זה באוטו.

החניון עצמו היה רחב ידיים ונטול כל סממן צבאי, למעט חיילת חביבה שניגשה אלינו וביקשה להזדרז קצת, כי האוטובוס האחרון צריך לצאת. היא הזכירה יותר דיילת קרקע מנומסת שמזרזת נוסעים בדרך לאי יווני. הסברנו שאנחנו מחכים לאחותו – מי יודע, אולי נתקפה ערפול חושים בדיוטי פרי – והיא הניחה לנו. 

לא היו הרבה אנשים מסביב, ובעיקר לא היה הרבה צבא. בקצה החניון היו מין מחסומי משטרה, מהסוג שמשמש במרתונים ואירועים אחרים. בין המחסומים היה פתח קטן, שדרכו עברו רק המתגייסים, ומעבר לזה שולחן קטן ומאחוריו צמד לובשי מדים. כל מתגייס ניגש לשולחן, הציג כל מיני מסמכים, ונעלם מאחורי שיח קטן לכיוון האוטובוסים הבלתי נראים. 

עמדתי שם מנסה לא לתת למחנק בגרון לקבל קול וצורה, וחשבתי שאולי כל זה בכוונה, אולי ככה ההורים מרגישים פחות כאילו מסרו את ילדיהם לארגון חמוש שעוסק באלימות בצורות שונות ומגוונות, ויותר כאילו ליוו את הצאצאים לטיול שנתי. אם לא ראינו את האוטובוסים, את המפקדים, את הבקו"ם, האם הם קיימים? 

אולי מישהו חשב ותכנן את כל זה. ההורים עסוקים 18 שנה בשמירה ואתרוג של ילדיהם, ואז נדרשים לשלוח אותם ללבוש מדים ולאחוז בנשק. אולי הם ימרדו? יסרבו? כדאי להרדים אותם, להטעות, בתחבולות תעשה לך מלחמה. בוא נשלח אותם להרצליה, ניתן לאצבעות להקליד בווייז "ספורטק", נחביא את כל הצה"ליות הזו מאחורי שיח, ויהיה בסדר. 

חיכינו עוד כמה דקות, אולי הילד או הצבא יתחרטו, והוא יחזור. לא חזר. אחותו הקטנה ביקשה חיבוק ובכינו קצת ביחד. אחר כך קיבלנו דיווחים. האנשים שאיתו נחמדים, המפקד נראה אחלה, האוכל בסדר, הכול טוב. הילד צופיפניק וטיפוס מסתדר. הבעיה היא לא איתו. הבעיה היא עם אבא שלו, עם ההיסטוריה המשפחתית, עם ההיסטוריה הלאומית, עם העולם. מלחמה וצבא, למה זה טוב כל זה. אבל היי, האנשים נחמדים והוא יצא שבת, ואולי יהיה בסדר, גם אם לא שלום.

יום הולדת חיובי, בכל זאת

האדם מתכנן תוכניות והקורונה מצחקקת בביישנות ומתפשטת לכל עבר. וכך בוטלו הזמנות, נדחו אירועים, וסופ"ש היומולדת נע וזע. אבל אני הגעתי לנקודה הזו במצב רוח פילוסופי, וקיבלתי הכול בשלווה, ובעיקר צייתתי לעצתה של חברה טובה והפסקתי לצפות. תכל'ס המתכון האולטימטיבי לאושר. 

וכך ארוחת שישי לכבוד הגיוס של תומר והיובל שלי הפכה לקטנה ואינטימית ורוויית צ'יפס, ונגה הגיעה בגפה יום אחרי עם עוגה מושקעת, ובבוקר יום האירוע קמתי לשולחן ממתקים ומתנות כהלכתו שסודר למופת – הישג מרשים לאור העובדה שהמסדר ביצע את עבודתו אי שם בשלוש לפנות בוקר ויש מצב שאחרי בירה או שתיים.

משבר אמצע החיים כפי שדמיינתי אותו פעם

והייתי מרוצה ושמח, והפסקתי לפקפק ולחשוב ולתהות, ופרשתי ידיים לצדדים ונתתי לשטף האהבה הדיגיטלית לעטוף אותי. לייקים והודעות טקסט ברוב הערוצים הקיימים, מאנשים שאני לא ממש מכיר, מאנשים שאני אוהב מרחוק גם אם לא שומר איתם על קשר יומיומי, ביניהם כאלה שאני שומר להם חסד כזה או אחר, ומכמה חברים שכבר אוהב לנצח.

וצחקו עלי שאני זקן, וסיפרו לי שאני לא נראה יום יותר מגיל מופרך כזה או אחר, ואיחלו איחולים לעתיד והבטיחו שההווה מוצלח. והעתירו עלי קלוריות, והגדילה לעשות אישה חשובה במיוחד שעצרה מתחת לבית שלי בדרך לטיול עם ילדים בדרום, וחיכתה למטה עם עוגה ונרות שאנשוף ואקח לפני שהיא מפליגה הלאה. והיה לי מתוק ונעים בלב, והנחתי את המחשבות על זיקנה ואובדן ובינוניות ועתיד לפחות עד מחר או עד סוף השבוע, שעוד צופן בילויים עם אנשים אהובים, כי למה לא לגרור את כל הטוב הזה רק עוד קצת.

עוד לא נולד המניאק שיעצור את הזמן, חזרו ואמרו כשהייתי בצבא וחשבו על פז"ם ועל שחרור בעוד שנה או שנתיים, ולא הבינו כלום. אני צריך לשחרר ולהפסיק להיאבק בכוח הבלתי ניתן לעצירה, ליהנות מהקיים, לא לחסל את כל העוגות מהר מדי, להודות על מה שיש וקצת להדחיק. תודה לכל המברכים, ובסדר. 50.

בינוני זה הכי, אחי

לו ריד שר על זה באלבום ״קסם ואובדן״. בתרגום חופשי: אתה לא יכול להיות שייקספיר או ג׳ויס, אז מה נשאר? סופר המדע הבדיוני ניל סטיפנסון ניסח את זה אחרת ב״סנואו קראש״: בגיל מסוים אתה מבין שכבר לא תיסע למזרח הרחוק, למנזר מבודד על הר, ותהפוך שם לאמן הקונג פו הקטלני בעולם. 

כשאני מסתכל לגיל 50 בלבן של העיניים לא נותר לי אלא לאמץ את הבינוניות שלי. לא כתבתי יצירת מופת, לא מצאתי תרופה חדשה, לא זכיתי בפרסים ואותות, לא ייסדתי, לא מינכ״לתי, לא יריתי בנשיא או ראש ממשלה, לא הובלתי אומה אל מלחמה או שלום, לא נעצתי דגל בירח. 

להלן רשימת ההישגים שלי, הצנועה בכל מימד,. שרובה מצטמצמת לכדי אזור לא גדול בתל אביב, ואין בה כל ראשוניות או תעוזה מיוחדים:

 אתחיל בילדים שלי, שלושתם מעולים ומוצלחים ויש לי קרדיט מסוים בזה, גם אם הם יטענו אחרת 

הצלחתי לדלג מתחום תעסוקה אחד לאחר

הרכבתי מערכת תופים אלקטרונית עם תומר

צנחתי פעם אחת ממטוס

טסתי להקרנה לעיתונאים של "שר הטבעות״ בפריז בשליחות עיתון גדול

מצאתי ואני משמר מספר מצומצם של חברים איכותיים

סיימתי ספרים עבי כרס ממש

זכיתי במקום הראשון בטורניר משחקי פלייסטיישן באחד ממקומות העבודה שלי. 

פעם מצאתי אתר אינטרנט שכלל שורת תאריך שלתוכה הזנת את יום ההולדת שלך, והציג לך את רשימת ההישגים אליה הגיעו אנשים ידועים כשהיו בגילך. מסוג האתרים שצריכים להזהיר מפני קירבה לחפצים חדים לפני הקריאה. כנראה שהפתרון הוא לא להביט בערך הוויקיפדיה של סטיב ג׳ובס או מרק טוויין, אלא בסטנדרטים סבירים יותר. למשל איכר בימי הביניים, פליט של מלחמת אזרחים באפריקה או הפלישה הרוסית לאוקראינה, עובד מפעל של אמזון, או בן מיעוט כלשהו בכל מדינה בעולם. 

ואולי גם לחבק את הבינוניות שלי, להביט בה לעומק, ולנסות להבין שהיא נובעת מבחירה, מסדר עדיפויות משולב באופי. ואולי היא המצאה קפיטליסטית שנועדה לדרבן אותי לוותר על הנאות החיים הקטנות לטובת כוחות השוק. בינוניות היא תווית עם מניעים זדוניים. אני רוצה לעשות את העבודה שלי היטב אבל לא להפוך אותה למרכז החיים. אני רוצה להיות אבא נוכח ומשמעותי, אני מחבב רביצה על הספה עם ספר או משחק מחשב, אני נהנתן באופן בריא יותר או פחות. אין לי את השילוב של דחף ויכולת שמכניסים אנשים לדפי ההיסטוריה, או לפחות לוויקיפדיה, וזה בסדר. הם יכולים לשנות את העולם, אני אסתפק בלחיות בו, אבל לחיות טוב. 

רוחות רפאים ברחובות העיר

אני פוסע בגינה השכונתית כשאני מבחין בו. הקרחת והזקן מוכרים, הבולדוג שמחובר לרצועה שהוא אוחז מתאים לאופנועים הכבדים שחיבב. הלב שלי מחסיר פעימה כשאני מזהה את הדוד האהוב שלי, שמת כבר לפני עשור. עוד רגע הוא צועד קדימה ומשהו בתאורה משתנה והוא כבר אדם זר, עוד תל אביבי עם כלב. 

זה קורה לי מדי פעם. יש את הימים שבהם כולם מוכרים, יש ימים שבהם כולם מכוערים, או טובי מראה. ופעם בכמה זמן יש את הימים שבהם רוחות מהעבר מבקרות אותי דרך זרים ברחוב. הקשיש שיושב על ספסל הוא לרגע סבא שלי שנפטר חודשיים לפני שחגגתי בר מצווה. האיש הממושקף בחולצה מכופתרת עם עט בכיס הוא אבא שלי שמת לפני כמעט חמש שנים. הזקנה בעלת השיער הלבן המרשים היא סבתא שלי שפרשה מן העולם כשהייתי בן 16, ואני מתפתה לנסות ולהציץ ולחפש את המספר הכחול על הזרוע שלה.

אין סדר או שיטה במופעים האלה. ותמיד בשנייה שאחרי אני מבין שזה תעתוע שנובע לא מהיתקלות בכפיל מפתיע, אלא ממשהו בתוכי. אפשר לנסות ולחלץ סיבות ומניעים: בתו של הדוד פרסמה עליו פוסט לא מזמן, ואני מתקרב לגיל שמפחיד אותי בין היתר בגלל גיל הפטירה שלו. על סבא וסבתא שלי ניהלתי שיחה לא מזמן, ואולי זו הסיבה שהשיער הלבן הארוך תפס את עיני בשדרות רוטשילד. אבל הם צצו עוד לפני, הרוחות מהעבר, בלי שום טריגר או קשר למציאות. 

אין כאן גם רמזים מהיקום, תקשורת עם מימדים אחרים, חיבור וויי.פיי לעולם הבא. כשאבא שלי נפטר היקום לא שלח לי שום רמז מטרים, רק שיחת טלפון מאמא שלי שנפלה עלי כרעם ביום בהיר. כך שאחרי שפסלנו את כל החשודים המיידיים נותרו רק שניים, צמד עבריינים שעובד בסינרגיה מופלאה – חוסר ההבנה והגעגוע. אני יודע ומבין שהאנשים האלו מתו, אבל אין באפשרותי שום דרך לקלוט את זה באמת. איך אפשר לגשר על הפער בין הקיום של אדם חי להיעדר המוחלט שלו? האדם הבוגר שאני מתמודד לכאורה ובפנים, מתחת לפני האדמה, מבעבע הגעגוע.

וכך, מדי פעם, אני רואה אותם ברחובות תל אביב, ומשהו בי נצבט וכואב, ואני צועד והזווית והצללים משתנים, והרוחות מפעם הופכות לעוברי אורח ואני ממשיך הלאה ושוכח, אבל לא באמת.

כמו לקפוץ ממטוס

בשבוע הבא יתחיל החודש ממנו אני חרד כבר תקופה. בסופו אהיה בן 50 וכל זה לא נראה לי בכלל.

אני לא מבין את הגיל הזה, 50, מה לי ולזה. הגישה הרציונלית – זה רק עוד מספר שבני אדם מצמידים לו משמעות – קורסת מול הסימבוליזם. יש לי חברים שצלחו את גיל 50, הם עדיין יוצאים חיים ובועטים, אני מסתכל עליהם כמו כורה פחם שמסתכל על קנרית במכרה, כל עוד היא מצייצת בכלוב שלה הכל בסדר. וזה לא שאני מרגיש או ארגיש אחרת. אבל בסוף מרץ אהיה בן 50 וזה כבד מנשוא. 

אני בודק על איזה יום נופל התאריך. הגיל הזה מזכיר לי את התחושה בקורס הצניחה, כשעמדתי בפתח המטוס וראיתי את הקרקע רחוק למטה ואפילו לא פחדתי. היה משהו כל כך מופרך ולא סביר ברעיון שאני עומד לקפוץ. אני מניח שזו הסיבה שאף אחד לא קופץ מהמטוס – זה הזוי מדי. מדריך הצניחה שעמד בפתח דחף אותנו אחד אחד, כמו דימוי גרוע במדים לזמן שלא נותן לאף אחד לעצור רגע ולשקול מחדש.

שואלים אותי מה אני רוצה ליום ההולדת ואין לי מושג. את עלומי האבודים, אם אפשר. אני בעיקר רוצה לא להיות המבוגר האחראי. שיתכננו בשבילי, שיחשבו בשבילי. אלא שהגיל והנסיבות מכתיבים את ההפך – אני המבוגר האחראי, החברים שלי הם מבוגרים אחראים ויש להם את הצרות והעניינים שלהם. תתמודד, ותגיד איפה בא לך לשתות, לאן מתחשק לך לנסוע. נו תגיד.

מה הייתי רוצה ליום ההולדת? את אותו אופנוע דוקאטי שתמיד רציתי וכבר לא יהיה, פלאסק לאלכוהול, זיפו לג׳וינטים, שלל ערבים עם חברים, בכל פעם עם מישהו או מישהי אחרת, בובות מטופשות מאמזון, לברוח לחוֿ״ל או לפחות לאיזה מלון בוטיק בצפון. או סתם לברוח. אולי פשוט לעבור את זה ולהגיע ל-51, בטח יהיה קל יותר. 

לפני כמה שבועות נסעתי במונית, מנסה להימנע משיחה עם הנהג. ברדיו התנגן ״אהבת פועלי בניין״, השיר על הפועלים ששורקים לבחורה ברומנטיקה של פעם ומיטו של היום. הנהג, שמח וטוב לב, הציץ במראה. ״אתה לא מכיר את השיר הזה אה?״. אמרתי לו שבטח מכיר, זו קלאסיקה. אני לא כזה צעיר. ״בן כמה אתה אחי?״ עוד חודשיים בן 50, אמרתי לו, ולמילים היה טעם מוזר. ״וואלה, אתה באמת לא כזה צעיר. אתה יודע בן כמה אני אהיה עוד חודש?״ לא ידעתי. ״בן 60, ב-28 בפברואר״. הבעתי התפעלות, ושתקנו קצת. 

ברמזור, כמה צמתים לפני היעד הוא עצר את המונה. ״הנחה, לכבוד יום ההולדת של שנינו, שני לא צעירים״. זה היה רגע מפתיע של חסד עירוני לא טיפוסי שעשה לי נעים בבית החזה. הודיתי לו, הוספתי איחולים לעשור החדש ויצאתי לרחוב. אולי זה מה שהייתי רוצה לקבל ליום ההולדת. עוד כמה רגעים כאלה. מזל טוב לנהג, שיהיה בן 60 מחר. תכף אצלי.

המזימה של אני מהעבר או איך לומדים לנהל קהילה בהרי ירושלים

כדי לצאת מאזור הנוחות שלי אני צריך לרמות את אני העתידי, להריץ עליו איזו מניפולציה נכלולית קלה. כך אני מוצא את עצמי בסוף השבוע במלון בהרי ירושלים, מוקף אנשים שאיני מכיר, מתכונן להעביר מצגת ותוהה מה לעזאזל חשבתי לעצמי. 

כמה שבועות קודם לכן הגיעה ההזמנה דרך העבודה מקומיוניטי פורוורד, ריטריט של מנהלי קהילות מכל הארץ, סופשבוע במלון בירושלים, מצגות ומינגלינג והאם מישהו מאיתנו ירצה גם להעביר הרצאה? זה נשמע מעניין, זה נשמע רחוק בעתיד שלא יגיע, אז למה לא, ובטח, אני אוהב להרצות. והיי, קורונה, זה בטח לא יקרה.

שבוע לפני. אני עובד על המצגת ומקלל את אני מהעבר ששש לכל מיני הרפתקאות על חשבוני. אני כמעט מחליט לבטל הכל כשמתברר שחולקים חדרים, ומצליח להתארגן על לינה בדד, ולבסוף אורז תיק, מוכן נפשית ליומיים של בדידות עגומה. כמה שעות אחר כך אני מבין ששוב טעיתי ושאני מהעבר לא טיפש כמו שהוא נראה.

יודע על מה הוא מדבר, זה

קהילה הוא מושג אמורפי. תשאלו מנהלי קהילות מחמישה ארגונים שונים במה מדובר וסביר שתקבלו תשובות שונות. ספק אם אמא שלי או צאצאי יודעים להסביר מה אני עושה ביומיום. המלון שעל ההר מלא אנשים שנמתחים על המנעד הרחב שמגדיר בסופו של דבר קבוצה של אנשים שחולקים עניין משותף, ומנהלים תקשורת כזו או אחרת באמצעות פלטפורמה כלשהי. מעורפל מספיק? נמשיך.

בין הנוכחים יש מנהלות קהילה שעוסקת בהורות, חיה בפייסבוק ודוגלת בשיח שנשלט על ידי המנהלות ביד רמה, אני מייצג את קהילות ווייז שמתפרסות על שלל פלטפורמות ומעודדות שיחה ופעילות כמעט עצמאית בין החברים. איש חביב ומזוקן פועל בכלל באינסטגרם וקורא להמוני המגיבים שלו קהילה, יש גם נציגה של חברה גדולה שבנתה מערכת קהילות פנימית לעובדים, מנהלת קהילה של נשות קבע בצה״ל, ועוד ועוד, כולל נציג של כנסיית מפלצת הספגטי המעופפת, שמסתובב עם מסננת פסטה צהובה על הראש. ריטריט זה לא, לפחות לא במובן הזן בודהיסטי של נסיגה מן העולם אל הפנימיות שלנו, עדיף בשתיקה. כולם מדברים עם כולם, והרבה.

אני מהעבר, טיפוס חלקלק אבל מבין עניין, התנדב, כאמור, להעביר מצגת. אני משובץ לחמישי בערב, לפני האוכל. אכזרי למדי אבל מצד שני מסייע לשלוף אותי מהבדידות המזהרת. אני אוהב לדבר מול אנשים – תשומת לב ופאסון וכל הג׳אז הזה – והקהל מתלהב, סביר שבזכות מיומנויות הקהילה של הארגון בו אני עובד, ולא רק איכויות הרוק סטאר שלי. שלב השאלות נקטע מחוסר זמן ובדרך לארוחת הערב כבר מדברים איתי על שיתופי פעולה שלא היו עולים על דעתי בחיים, למשל עם קהילת בעלי טסלה בישראל. מתברר שיש דבר כזה. עכשיו יש לי עם מי לדבר בארוחת הערב. 

שאר הסופ"ש עובר בנעימים. מפגש עם מובילי טיקטוק מבהיר לי עד כמה אני בומר, ומסיבת אוזניות בערב הראשון מחדדת את הגבול שגם החיוביות המתפרצת הנואשת ביותר שלי לא תחצה. אני מוצא אנשים שמדברים את השפה שלי, מציע ומאשר חברויות בלינקדאין ופייסבוק, וכמובן מגלה חיבורים מפה ומשם: זה מכיר עמית לעבודה, וזאת עובדת עם אקסית מפעם. האוכל לא רע, יש אלכוהול והחדר נחמד, ויש משהו נעים בניתוק מהקונכייה המוכרת שלי. 

אבל אני מתגעגע אליה, ותופס טרמפ עם מנהלת קהילות לעתיד, ומתמלא שמחה למראה מגדלי תל אביב כי כמה אפשר להיות חיובי ותקשורתי ועוד בירושלים, בכל זאת. חזרתי עם רעיונות וקישורים וקשרים ושביעות רצון עצמית קטנה. סביר להניח שגם הזמנות עתידיות להרפתקאות מחוץ לקופסה יעוררו חרדות ורתיעה דומות, ויש לקוות שאני העתידי יהיה ערמומי ומניפולטור כמו אני מהעבר. עד הריטריט הבא אם כך.

רוצה אבל פוחד לחזור למסלול

בסופו של דבר הדימוי הוא מדרכה נעה, ההיא משדות התעופה. בגירושים, בעבודה, תחביב חדש, חברים ישנים. אני זוכר את הפעם הראשונה שבה ראיתי את הפלא הזה בשנות השמונים, נפעם מהקונספט, מה עוד ימציאו המדענים האלה בחיי, אני עומד במקום ובכל זאת זז! גם אם אני רוצה לעמוד לרגע, לחשוב, אולי להתחרט, אני ממשיך לשעוט קדימה. 

יצאתי בשלישי בבוקר מהבית אחרי שבוע בידוד בחסות הנגיף, ולא הצלחתי לחזור. הסתובבתי הרבה יותר זמן מהמתוכנן ברחובות תל אביב שטופי השמש. קניתי את הקפה הראשון מחוץ לבית, ישבתי על ספסל, ואז חיפשתי תירוצים חדשים. קניות למקרר שהתרוקן, עציץ מתנה לשכנה שסייעה בתקופת המצור. רציתי למשוך את הלימבו הזה עוד קצת, לפני שאני עולה בחזרה למדרכה הנעה בלי יכולת לעצור. היא היתה שם בזווית העין, נקודה מתערבלת ותזיזיתית באמצע יום יפה ורגוע, הנקודה שבה עולים בחזרה וחוזרים למירוץ.

היחסים עם המדרכה הנעה מורכבים. אני רוצה לרדת מדי פעם, לנוח, אבל גם מפחד שאין דרך חזרה. שאם אעצור, האינרציה תיעלם, ובהיעדרה אאבד מוטיבציה ותנופה, ואז מה? לא אתפטר, אעזוב, אתחיל, אסיים. זה כמו עכבר על גלגל, וכבר לא ברור מה מניע את מה, הרגליים את הגלגל, או סיבוב הגלגל את הרגליים. אם אעצור אני עלול לגלות את התשובה ולא בטוח שהיא תמצא חן בעיני. אלא שאת הנגיף כל התאוריות בשקל שלי לא עניינו, והנה אני יוצא אחרי שבוע בבית שבו כמעט כל תחום בחיי עמד מלכת. שבוע לפני הכל נעצר בחריקה וזה היה נורא ונפלא, מנוחה נכונה מנוקדת בערפילים של חרדה, ואיך עולים בחזרה עכשיו ומתחילים מחדש. 

לאט. ובהתחלה אני מועד. שוכח חפצים ומשימות, מתעייף, מתעורר בקושי וחולם חלומות משונים. יוצא לשתות עם חברה וכמעט נרדם על הבר בשעה שבה הערב בדרך כלל רק מתחיל. זה לא נמשך יותר מיומיים-שלושה. התנועה קדימה חזקה מהכל, ומשנכנסתי לקצב  קשה לעצור, הרגלים ורפלקסים ישנים נכנסים לפעולה ואני  נסחף קדימה.

בעוד כמה שבועות אשכח מכל העניין, דרמות חדשות יעפילו על שבוע אחד של בידוד נוח למדי כולל נטפליקס, וולט ועבודה מהבית. אבל כמו עם הסגרים שהיו, כנראה שאיפשהו עמוק בפנים קצת אתגעגע, וקצת אחפש את ההזדמנות לעצור רגע שוב, לרדת מהמסלול בתקווה וחרדה שאוכל לחזור.

המגיפה שלי: נטפליקס, פחממות ושואה

היה לי קר, ואז קר יותר, ואז רעדתי ממש, בלי שליטה. תחושה מוכרת מהעבר הרחוק, עברו כמעט שש שנים מאז שהייתי חולה בפעם האחרונה. אבל המדחום הראה על פחות מ-38 ובכל חורף יש את ימי הצינון-שיעול האלה, כמו שעון. 

וכבר חשבתי איך אכתוב על כמה נדוש ומאכזב זה לחלות בסתם מחלה בימי מגיפה, כמה קשה לקחת ברצינות כל מה שלא מסתופף בצל האיום הגדול, אבל אז הלכתי להבימה, ואחרי תור קצר ומטוש למוח קיבלתי את הודעת הטקסט הלקונית: 

מאומת

בידוד 

בהצלחה 

בימים שאחרי נאלצתי להודות: אני שותה תה במקום קפה, מאזין למוזיקה מימי נעורי האבודים ומתעייף מהר – ואני חולה.

הא לך נגיף אכזר

אחרי שנתיים חשבתי שאני חסין כדורים, עמיד לנגיפים, צ׳אק נוריס של הפנדמיה, ובסוף אני כמו כולם. קצת מצונן, קצת משתעל, קצת מעוך. עם חוש טעם מתפקד וטוב שכך, כי צמד הגדולים שלח מייד מארז עוגיות מושחת. שכנות השאירו מיני מזון ליד הדלת, חבר קפץ להביא ספר, חברה הביאה עוד כמה בצירוף שוקולד, אחרת מרק ואספקת חלב. תשומת לב ופחמימות, איזה כיף. ממשרד הבריאות שלחו לינקים והוראות, משטרת ישראל ביקשה בנימוס שארשה לה לעקוב אחרי, ואז שוב, ואז שוב, כאילו אין כותרות על NSO בעולם.

הבטתי קדימה אל חמישה עד שבעה ימי בידוד, חמוש במזון, נטפליקס ומרפסת, ותחושת רוגע משונה התגנבה אלי כמו אז בימי הסגר העליזים – מד ה-FOMO צנח לאפס, אי אפשר לצאת, אין צורך לקבל החלטות, לבחור בחירות. החופש האמיתי הוא מעצמך.

אבל חברה טובה הזהירה אותי שזה לא כל כך פשוט. שהלבד המוחלט הזה פותח פתח למחשבות וספקות. לא הבנתי, אבל מהיכרות מעמיקה איתה לקחתי לתשומת לבי. אחרי יומיים כבר הייתי כבר חכם יותר. כמו שאמר המורה הנערץ עלי להיסטוריה, בחיים אין ואקום. חלק מהתפקידים וההגדרות שלי הושעו זמנית – הורה, מתאמן, מנהל חיי חברה פעילים – והותירו שטחים ריקים, לא מוארים, שהאפלה שלהם מזמינה מחשבות ורעיונות שנותרים רוב הזמן דחויים בשוליים. 

אני לא מדבר על תהיות נוסח לאן כל זה הולך ומה עם עתידי המקצועי (הומלס ברוטשילד!) ושאר לבטים קיומיים. כלומר צצו גם ספקות מהזן הרגיל, לגבי ההורות שלי ובחירות שעשיתי בעבר, אבל גם מחשבות פתאומיות על סבא שלי, וכמה מעט אני יודע על מה בדיוק עבר עליו בשואה, וגעגוע פתאומי וצורב אליו. מחשבות וזכרונות שהושארו בצידי הדרך כי רצים קדימה, קיבלו פתאום את אור הזרקורים ובאו לבקש קצת יחס. 

סוף השבוע הגיע ועימו גם תאריך התפוגה של הבידוד. ופתאום קצת הצטערתי שתכף אצטרך לזנק חזרה לתוך הכאוס היומיומי הרגיל. השכנה מלמעלה קנתה עבורי חלה והביאה גם הפוך קטן, משטרת ישראל עשתה עוד ניסיון חיזור נואש וכושל אחרון, עוד ערב של נטפליקס על הספה וזהו. המחשבות והזכרונות יחזרו למקומם הרגיל. חוץ מסבא שלי. יש דברים שיישארו באור ויקבלו את המקום שלהם.

מה המחיר שאני מוכן לשלם?

ברור לי בעד מי אני בדו קרב בין ניל יאנג לספוטיפיי. אבל זה לא כי אני אוהב את יאנג – אני מת עליו – או בטוח שהוא צודק. אני בעד הרוקר הקנדי בגלל שהוא החליט לנקוט צעד ולשלם עליו מחיר. כמי שמתקשה לשלם זה מרשים אותי ממש.

תקציר האירועים למי שהחמיץ: ב-2020 שילמה ספוטיפיי 100 מיליון דולר עבור הזכויות הבלעדיות לפודקאסט של ג'ו רוגן, סטנדאפיסט, פרשן קרבות, איש טלוויזיה ופודקאסטר מצליח. רוגן הוא איש מצחיק לפרקים, מעניין לפרקים, ונוטה לארח פה ושם חובבי תאוריות קונספירציה ולהיות אהוד על גברים אמריקאים לבנים צעירים. הוא חלה בקורונה, הפיץ מידע לא מבוסס על תרופה שלטענתו עזרה לו, אמר שצעירים בריאים לא צריכים להתחסן וחצי חזר בו, ואירח רופא מעדות מתנגדי החיסונים בפודקאסט שלו, מה שעצבן את קהילת המדע קשות.

ליאנג זה הספיק, והוא הודיע לספוטיפיי שזה או רוגן או הוא, ודרש להוריד את המוזיקה שלו מהשירות. כמה ימים אחר כך והפלייליסט שהכנתי פעם מזמן משירי מר יאנג הצטמצם מכ-20 שירים לארבעה שעוד נותרו בשירות. זה היה קרב אבוד מראש, לא היה סיכוי שספוטיפיי תוותר על הפודקאסט היקר והמצליח שלה בשביל איש רוקנרול בן 76, על ההווה עבור העבר. וזה כל היופי.

יאנג החליט לדבוק בעקרונות שלו מתוך ידיעה שיהיה לזה מחיר, וכנראה מתוך ידיעה שיפסיד. בלי רשת ביטחון, בלי גיבוי מאף אחד. זה לא הכסף – לפי הרשת יאנג שווה כ-70 מיליון דולר, כך שאובדן ההכנסות מספוטיפיי לא בדיוק יהפוך אותו לנזקק, או יגרום לו להפסיק לצאת עם זוגתו דאריל האנה למסעדות יוקרה. זה האגו, זה אובדן המאזינים בפלטפורמת המוזיקה הכי מצליחה בארה"ב, ואולי גם פגיעה בקהל שלו: גם מתנגדי חיסונים מאזינים לרוקנרול. עובדה שיאנג נותר בודד בחזית, כשרק ג'וני מיטשל מצטרפת לחרם שלו בינתיים. מי רוצה להסתבך עם שליטי המוזיקה העכשוויים? 

תמיד הערכתי אנשים שמוכנים לספוג פגיעה ממשית כדי לעמוד על העקרונות שלהם, כנראה כי אני רחוק מלהיות כזה. אני מחבב את החיים הנוחים שלי ושל ילדי, ובאופן כללי מעדיף להימנע מעימותים ואי נעימויות. אין לי מושג איך אגיב אם אקלע לדילמות של ממש מז'אנר הסיוע לרזיסטנס, או התפטרות במחאה על שחיתות וחוסר מוסר בלי אופק תעסוקתי. אני חושד שהתשובה, אם תתגלה, לא תשמח אותי. פעם ניהלתי דיון עקרוני עם חברה בבר על הסכום שישכנע אותנו להיות דוברים של, למשל, חברת טבק גדולה. לא נעים להודות אבל התברר שהעקרונות שלי היו זולים משלה.

רוב האנשים לא נדרשים לשלם מחיר, גם אם הם מתופפים על החזה ומדמים לעצמם שכן. עיתונאי שמאל שמתריעים שהפאשיזם כבר כאן מהדירה התל אביבית שלהם, ואז יוצאים לבר כשאף איש משטרה חשאית לא עוקב אחריהם ברחובות לב העיר. מתנגדי חיסונים שמפריחים השוואות לגרמניה הנאצית בלי לשים לב שהם כותבים מה שבא להם בכל רשת חברתית, לא מפוטרים ממקום עבודתם ומקסימום צריכים לספוג עלבונות בטוויטר ומטוש לאף פה ושם. ימנים שמייללים על אוטוטו מחנות חינוך מחדש בולשביקיים. בכיינים כולם. 

מעטים מוכנים לסכן את עצמם באמת. לחטוף מכות משוטרים, לאבד את הפרנסה, לחצות איזשהו סף שמעבר לו מחכה הבלתי נודע. ניל יאנג נכנס ראש בראש בתאגיד ענק, ויהיה המחיר אשר יהיה, בגלל משהו שהוא מאמין בו. אפשר לטעון שמדובר בסוג של צנזורה, אפשר לריב איתו על חופש ביטוי וגבולותיו, אבל אי אפשר שלא להעריך אותו. קיפ און רוקינג.

%d בלוגרים אהבו את זה: