"אייל קטן": קצת אחריות לא תזיק
אחרי שסיימתי בקושי את ״אייל קטן״ בנטפליקס, התפניתי לנסות להבין למה הרגש המרכזי שהסדרה עוררה בי הוא כעס, רובו ככולו על הדמות הראשית. נזכרתי באחד המשפטים השנואים עלי מעדות הפדגוגיה: ״אין ילד רע, יש ילד שרע לו״. ובכן, כל מי שבילה קצת בגינות ילדים עם הצאצאים יודע שלפעמים, מה לעשות, יש גם סתם ילדים חארות.
בלי יותר מדי ספוילרים: גיבור הסדרה הוא קומיקאי כושל בלונדון, שמברמן כדי לחיות, ומוטרד קשות על ידי סטוקרית שממררת את חייו. זו נקודת הפתיחה, ומשם זה מידרדר אל מחוזות הטראומה, כולל פגיעה מינית ועוד. אסקפיזם נעים זה לא. הסדרה מוגשת מנקודת המבט של הגיבור, כולל קריינות, ומפרק לפרק הוא עולה על העצבים יותר ויותר.
מה שהוציא אותי מדעתי הוא ההבנה והרגישות שהגיבור מגלה כלפי עצמו, בשילוב אפס לקיחת אחריות על מה שקורה לו. שוב ושוב הוא עומד מול סיטואציה שברור לו שלא תיגמר טוב, ואז קופץ ראש פנימה. והוא מסביר ומצדיק ובשלב מסוים זה מתחיל להיות מגוחך. בסופו של דבר יש את העניין הזה של בחירה. אם אתה נכנס בקיר שוב ושוב, משלב מסוים קצת קשה להאשים רק את הקיר.
ואולי הכעס שליווה אותי נובע מהתקופה שבה אנחנו חיים, תקופה נטולת אחריות. לכל דבר יש סיבה ומניע, כולם דמויות עגולות, אי אפשר לכעוס באמת על אף אחד, רק להכיל ולהבין. זה נשמע מעולה, אבל אם לקפוץ כמה שלבים ולהגיע לנקודה הבלתי נמנעת על פי חוק גודווין – גם היטלר היה ילד שרע לו? ומחבלי הנוחבה של חמאס, ברוך גולדשטיין ועוד ועוד ועוד. לכולם יש מניעים והצדקות ונסיבות, אבל מה עם בחירה, עם האחריות על קבלת החלטה לעשות מעשה?
קבלה והכלה הם דברים מופלאים, במינון יתר הם נגמרים במעשים איומים מחד, ובסטודנטים שמצליחים לחבר תמיכה בלהטב״ק עם חיבה לחמאס ולפלשתין חופשייה בין הים לנהר, איזשהו ים ונהר. מעל גיל מסוים האחריות, לא משנה מי עשה לי מה, היא גם עלי. יש נסיבות ויש גורמים, אבל בסופו של דבר, הבחירה היא בידיים שלי. לטוב ולרע.
8 תגובות ל-“"אייל קטן": קצת אחריות לא תזיק”
כתיבת תגובה
טוקבקים אחרונים
| מרגריטה ואזעקות | יו… על בהצלחה עם המלחמה | |
| מרגריטה ואזעקות | יו… על אצולת הממ״ד של ספרטה | |
 | maya על עוד עמוד אחד |
 | noamres על עוד עמוד אחד |
| maya על עוד עמוד אחד |
יותר מדי סרטים 
צפיתי בשני הפרקים הראשונים. לא החלטתי אם אמשיך. יש תחרות קשה על הזמן שלי.
מטריד אותי שבהגבלות הגיל כתוב שיש עירום ויש מין – ובפועל אין כלום.
אהבתי את הפסקה הראשונה על "אין ילדים" רעים, וגם את הארחיות של המוטרד במה שקורה לו.
לא ראיתי אף פרק בסדרה, אך קראתי גם כתבה אחת מבין אלה שבאות בעקבותיה, ונראה שם שהמציאות עולה על כל דמיון וגם על כל סדרת נטפליקס. ושם אני קורא גם על הוצאת צו הרחקה לסטוקרית אחת, שבעקבותיו היא מגישה נגד הקרבן שלה תלונה במשטרה.
חוסר המודעות העצמית של הטמבל הזה ואי לקיחת אחריות על השלכות מעשיו עצבנו גם אותי. דווקא הסטוקרית האומללה עוררה אצלי אמפתיה.
איך היית רוצה. שיקח אחריות ועל מה? אותי זה טילטל דווקא בכלל שהוא עשה מעשים מנוגדים לאינטרס שאמור להיות לו וזה שפך קצת אור על השלכותיה של הטראומה. כנראה. בזה ייחודו
הוא נכנס לקשר עם מרתה למרות שברור לו שהיא סטוקרית, גורם נזק להורים שלו, לטרי, ובעצם גם למרתה, ועוד ועוד בלי לעצור ולבחור אחרת לרגע. הוא בלתי נסבל
עצם העובדה שהוא המשיך את הקשר איתה היא המרתקת פה בעיקר כי מדובר בסיפור אמיתי. הוא מתאר בכנות את הדחיה, המשיכה והכעס עליה ונתן הצצה לקבלת החלטות עם רקע של טראומה. בעוד שסרט עלילתי היא מסתיים בחתונה שלהם או במוות שלה כי הרי אלו שתי האופציות הקיימות, לא? אני מודה שכשהמישהו עושה סרט על עצמו ואף משחק בו, זה בעייתי
הוא ממשיך איתה את הקשר מסיבות אנוכיות לגמרי, לוקח מזה את מה שהוא צריך ובעצם מנצל אותה ואת מחלת הנפש שלה
וכועס כשהוא צריך לשלם את המחיר. צודק. כמוכן, אמרו כבר שכולם בחיפושים אחרי המרתה האמיתית בעוד שהם לא שהם צריכים לשאול מיהו דמיאן האמיתי