כשכל זה ייגמר אדבר עם הבוסית שלי ואקח חופש ארוך, ואמצא את מאהל המחאה הראשון שיקום – והוא יקום – ואצטרף ואשב שם עד שהאנשים האלה יתפטרו, יפוטרו, יסולקו. אני לא אקטיביסט. אני איש מפונק שמחבב את הספה שלו, מקסימום מחתים כרטיס בקפלן כל שבת שנייה. אבל אני אשב שם כמה זמן שייקח. עד שהם ייעלמו מחיי, כמו סיוט שמתפוגג, כמו זיכרון רע. 

כי יותר מהפחד והיגון אני מלא בכעס. עובד, מבלה עם הילדים, מסתופף בחדר המדרגות כשיש אזעקה, וזועם. ומחכה ליום שאחרי, ומתמלא חשש שאף אחד לא ייתן את הדין.

ההגדרה לאחריות לפי האקדמיה העברית: מצב שבו אדם מקיים את חובותיו ונושא בתוצאות אם פעל שלא כדין, גרם נזק וכדומה. תכונתו של מי שפועל ומתנהג כמצופה. מידת דאגתו של אדם למצב תקין ולתפקוד תקין של מה שהוא מופקד עליו. נשמע מוכר? נשמע כמו פנטזיה פרועה?

דוגמית: ביוני אושר מינויו של מנכ״ל משרד התחבורה, משה בן זקן, מקורב של השרה מירי רגב, פעיל ליכוד, עם רזומה שכולל את ארגון הליכודיאדה. חצי שנה לפני המינוי נפסל. נקבע שהוא מינוי פוליטי, שאין לו ניסיון מתאים. רגב מצאה מסלול עוקף והאיש מונה. בשבת, שעות אחרי ההתקפה של חמאס, מילואימניקים מצאו את עצמם תופסים טרמפים לבסיסים כי אף אחד לא ארגן להם הסעה. ״אחים לנשק״, הסמולנים האנרכיסטים, הרימו מערך הסעות לחיילים. משרד התחבורה לא. אולי יש קשר בין מינויים פוליטיים מושחתים של אנשים לא מתאימים לחוסר תפקוד כשהכל קורס. אולי.

זו רק דוגמה אחת מני רבות למערכת שלא עובדת, כי מישהי קלקל אותה. וזה באוויר, במילים הריקות שנשמעות בהצהרות ובנאומים, במילים מלאות הכוונה הרעילה שנשתלות בתדרוכים וברשתות. ראש הממשלה לא עודכן, הצבא לא תפקד, המחאה אשמה. הנהגה כושלת שעסוקה כבר בוועדת החקירה של היום שאחרי, ולא טורחת לתכנן מה יקרה בעזה אחרי שנפציץ ונכתוש. אין אסטרטגיה, אין תוכנית, רק אגו וכותרות וג׳ובים.

אם תכרו אוזן ותנסו לשמוע ״אני אחראי״ אמיתי, כזה שאינו מלווה ב״עכשיו זה לא הזמן״, תצטרכו להאזין לצמרת צה״ל ומטה. אף שר, ובטח לא ראש הממשלה, לא אשם, לא אחראי, לא קשור. ״אחריות אין פירושה אשמה״ אמר כבר אחד האנשים העלובים בממשלה הזו, וחמק בקלילות מאסון שבו נהרגו עשרות אנשים במשמרת שלו. אני חושב על האפשרות שהם יחמקו גם כשיוגש החשבון על המחדל הזה ומתמלא תערובת בלתי נסבלת של פחד וכעס ותיעוב. אין לי הרבה מה לעשות בנדון, אבל את מה שאוכל אעשה. זאת האחריות הקטנה שלי.

הצלחתי להתחמק מאירועי החמישים שנה למלחמת יום כיפור, לא לצפות בשום דרמה או דוקו (למעט ״האחת״), ואז קמתי בשבת בבוקר ל״מלחמת יום כיפור: הרימייק״. כמו אחת הסדרות האמריקאיות האלה שמקבלות גירסה חדשה ומצ׳וקמקת, ״בוורלי הילס 90210 הדור הבא״ אבל עם הרוגים ומחדל.

צריך להתאים את ההפקה לטכנולוגיה של היום. במקום הקלטות באיכות גרועה מהקשר של המוצבים בתעלה, של אנשים שמתחננים לעזרה שלא מגיעה, יש שיחות טלפון ישירות לאולפנים של אנשים בעוטף עזה, שמתחננים לעזרה שלא מגיעה. הכל קל וזמין יותר – התעמולה של האויב רצה ברשתות, הייאוש והזוועה משודרים לייב, מלחמה בזמן אמת וב-HD. 

ורק לאפסות וחדלות האישים של ההנהגה יש את אותו ניחוח על זמני של שכרון יוהרה וכוח. כי הטכנולוגיה מתפתחת, האמצעים משתנים, אבל בני האדם נשארים אותו דבר: שחצנים, שיכורי כוח, קטנוניים, קיצוניים, מושחתים. בואו נקים ממשלה כושלת של חדלי אישים, נשקיע את כל תשומת הלב בפוליטיקה ואינטרסים מגזריים צרים, ונראה מה יקרה. הפתעה!

ועכשיו בזמן שאני כותב יש בקיבוץ או עיירת פיתוח בדרום ילד בערך בגיל שבו אני הייתי אז, שעוד לא מבין שאבא שלו נהרג, ושסכין חד חילק את החיים שלו ללפני ואחרי היום הזה. שהעתיד שלו השתנה באחת, הוחלף מנתיב אחד לנתיב אחר. והוא יגדל ויגלה כמה מורכב וקשה כל עניין היתמות הזה, ואיך הוא נמשך ומתפתל ומשתנה בלי סוף. והוא יעבור את כל שלבי האבל והכעס והקבלה, וישאל את עצמו למה? וזה הילד הראשון. יהיו עוד רבים כאלה בימים הקרובים, פה ובצד השני.

באולפנים וברשתות מדברים על אירוע חסר תקדים, ואומרים שמה שהיה הוא לא מה שיהיה. אבל ההפך הוא הנכון. זה כבר קרה, וזה עוד יקרה. כל מה שצריך הוא קצת זמן לשכוח ולהדחיק. עברו חמישים שנה מהמלחמה ההיא והנה, אנחנו רוקדים שוב את אותו ריקוד. ובעוד כמה עשורים עוד יתום לעתיד ייוולד, ויחכה למחדל הבא שיעצב חייו 

חמישים שנה למלחמת יום הכיפורים, ואני פופולרי מתמיד. יש לי הזמנות לחמישה אירועים שונים, איגרות מקצין חי״ר ראשי ושאר גנרלים בהודעות סמס, ואפילו ריאיינו אותי לכתבה על יתומי צה״ל שלא הכירו את האב שנהרג במלחמה. 

מכיוון שכל זה עושה לי רע החלטתי להשתמש בכוח-על המשפחתי, ולהדחיק ולחמוק מכל ספיחי הפסטיבל. אני מתכנן לא ללכת לקולנוע כל עוד אני עלול להיתקל בטריילרים ל״גולדה״ או ״המזח״, לדלג על הכתבות באתרים, ובאופן כללי להימנע. אלא שאמא שלי ראתה את ״האחת״ ולא ממש הותירה לי ברירה אלא לצפות. 

בפרק הראשון מתוך ארבעה מציגים את טייסת 201, ה-טייסת של חיל האוויר דקה לפני מלחמת יום כיפור. הם סלבס, חתיכים ונכונים. למועדון הטייסת מגיעים פוליטיקאים, שחקנים וזמרים. את יגאל תומרקין, שמפסל עבורם, הם לוקחים לסיבוב בפאנטום, המטוס הכי חדיש ויקר בחיל האוויר, כי למה לא? הטייס שזכה לכבוד מספר איך ביצע תמרונים פרועים במיוחד כדי להעניק לאמן חוויה. מה כבר יכול לקרות? 

התרסקות למשל. סימה קדמון, המראיינת, היתה פקידת מבצעים בטייסת. היא ואחד הטייסים מתרפקים בנוסטלגיה על תקרית שבה הוא הטיס אותה במטוס קל, החליט להפחיד אותה קצת, וריסק את המטוס. שניהם יצאו ללא פגע, ובתחקיר היא סיפרה שנגעה בסטיק ולקחה את האשמה עליה. אין מה לראות פה, בסך הכל כספי משלם המיסים בפעולה, טיוח ואי לקיחת אחריות, ויוהרה והיבריס עד קצה האופק. ישבתי מול המסך והרגשתי את הכעס מבעבע.

זו לא אשמת הטייסים. הם הרגישו כמו בני אלים כי מישהו גרם להם, בכוונת מכוון, להרגיש בדיוק ככה. הם הסימפטום, חוד החנית של מדינה שאיבדה קשר עם הקרקע, שהפכה לבריון שחצן שחושב שהכל מותר ואפשרי. כשמלחמה. פורצת והטייסים מגלים שהאויב לא כל כך טיפש, ושהם בני תמותה, התוצאה הרסנית. להם, לכולם, לאבא שלי. אי אפשר לפספס את הקו הדק שמחבר בין פסל-סלב שמקבל סיבוב על מטוס קרב לאובדן העשתונות ולכשלונות ברגע שמשהו משתבש בתחילת המלחמה.

באחד משלל טקסי יום הזיכרון שהייתי בהם לאורך השנים סיפרו לי שאבא שלי עצבן את החיילים שלו. הם הגיעו למילואים שהיו אמורים להיות מין נופש רגוע בסיני, הוא התעקש על כוננות ומוכנות. מה לזה ולצבא שמתייחס למטוס קרב משוכלל כאילו היה צעצוע חדש ומגניב. האמצעי היה אולי רובה מצרי, אבל מה שהרג את אבא שלי היה היהירות, והאטימות שליוותה אותה. 

מאמנת האיגרוף שלי הדפיסה על חולצה משפט של הטניסאי רוג׳ר פדרר – ״אני לא פוחד מאף אחד, אבל מכבד את כולם״. מדינת ישראל נתקעה על החלק הראשון, ושכחה את השני. ספק אם המצב היום שונה.

עמדתי מול השער והנחתי את הדרכון על הקורא האלקטרוני. הדלתות נפתחו, וצעדתי קדימה אל תוך תא קטן. הדלתות נסגרו מאחורי, והפנים שלי – עייפים למדי – הופיעו על צג בזמן שמצלמה סרקה אותם. תכף ייפתח השער שלפני. או שלא?

מה אם הסריקה לא תצלח. אם השער שלפני יישאר סגור, אם יישמעו אזעקות ואנשים חמושים יתחילו לרוץ לכיוון התא הקטן שבו אני כלוא. מה אם תיפתח דלת סתרים מתחתי ואפול לתוך חדר חקירות קטן, אגם תת קרקעי שורץ תנינים או בור חסר תחתית?

בשבוע האחרון דילגתי בין שלוש מדינות במסגרת נסיעת עבודה אינטנסיבית במיוחד. הפגישות היו מוצלחות, התכוננו מראש כדי שלא יהיו הפתעות, ביררנו איך להגיע, יכולנו להזמין מונית או לקחת רכבת, ואם יש צורך להתייעץ ולבדוק. היינו בשליטה. 

עד שהגענו לשדות התעופה. בכניסה לכל נמל תעופה צריך להיות שלט שאומר בשלל שפות: ״שחררו״. שדות התעופה מורכבים מכללים ונהלים משתנים, חלקם שרירותיים למדי, ממכונות אוטומטיות, הודעות שאי אפשר לענות להן, האל במכונה. באחד מנמלי התעופה מצאנו את עצמנו עומדים מול השער ממנו אנחנו אמורים להמריא, לוח אלקטרוני מודיע לנו שהעלייה למטוס התחילה לפני חמש דקות, אבל אין מטוס או אנשי צוות בנמצא, ריק וחשוך, ואין לדעת מה יילד יום. בעודנו מחכים הגיע סמס שמודיע שהעלייה למטוס התחילה, ואם נאחר אנחנו עלולים להחמיץ את הטיסה במטוס הוירטואלי. חושך על פני שארל דה-גול, אין איש ואין עונה, ולא נותר לנו אלא לחכות לגודו ולאייר פראנס. 

שדות תעופה אינם מקום מוצלח לאנשים שזקוקים לשליטה. יש בזה גם משהו מרגיע. בעמידה בתורים מתפתלים לפי סדר ברור, בהיעדר היכולת להזיז או לשנות. אם אני מצליח להרפות ולזרום, יש בזה שקט נפשי נעים. כל עוד הזרימה נינוחה וחלקה. ברגע שהמכונה חורקת ונעצרת, מגיעים רעשים צורמים גם לנפש. 

בבדיקה הבטחונית האחרונה לקחו את המזוודה שלי הצידה, פתחו, העבירו מין מטוש שתר אחר חומרי נפץ או אבק שריפה, והכניסו אותו למכונה קטנה ומיושנת למראה. אם תופיע הודעה במסגרת ירוקה, הכל בסדר. אם באדומה – זה כבר סיפור אחר לגמרי. חשבתי לרגע על הספר שאני קורא, ושבדיוק נורו בו יריות, ותהיתי אם אבק השריפה ריחף לו מהדפים אל הבגדים ותיק הרחצה שבמזוודה, ומה יהיה אם יידלק אור אדום, והאם יש סיכוי שלא אחזור היום או בכלל הביתה? 

האור הירוק נדלק. עליתי למטוס. במונית בדרך הביתה כבר יכולתי לבחור בין מונה למחיר ולהירגע, עד האודיסיאה הבאה.

תמיד כיף להתחיל את היום עם איום בחסימת חשבון הבנק שלך. מכתב התרעה עם הקפה של הבוקר, זה מעורר וממריץ את מחזור הדם.

תקציר העלילה: פתחתי חשבון בבנק אגוד. בא בנק מזרחי, ההוא עם דביר בנדק, וקנה את בנק אגוד, ואת החשבון שלי איתו. כל זה לא השפיע על חיי באופן מיוחד, עד שלפני כמה שבועות התקשרה מישהי מהבנק ואמרה שאני צריך לקבוע פגישה ולהגיע לחתום על מסמכים, בגלל אותו מיזוג בנקים. אילו מסמכים? היא לא יודעת. היא רק קובעת מועד לחתימה. קבענו לאוקטובר, וחשבתי שבזאת תם העניין.

החיים נמשכו כסדרם, עד שקיבלתי מסרון שהודיע שטרם חתמתי על המסמכים, והוסיף ואמר שאם לא אחתום החשבון ייחסם תוך 60 יום. התקשרתי, הבהרתי שכבר נקבעה פגישה, שאוקטובר עוד לא הגיע ואוגוסט וחם. אמרו לי אה, אז הכול בסדר. 

חלפו כמה ימים, והנה מגיע מכתב מהבנק. תשמע, הם כותבים, עוד לא חתמת על המסמכים. יש לך פרצוף יפה, ואם לא תחתום, נחסום לך את החשבון. חבל עליך. התקשרתי שוב, הפעם עצבני קצת יותר. אין מה לעשות, אמרו לי בצד השני. זו מערכת אוטומטית ששולחת הודעות לאנשים. ככה זה. המילים ״מערכת אוטומטית״ נשמעו קצת כמו ״כוח עליון״. זה אוטומטי, אין בן תמותה שיכול לשנות. חוק טבע. זה התחיל במסרון, עבר למכתב, ומן הסתם יש פקס שמנסה למצוא חרך בדירה שלי, ואולי אף יונת דואר שחורת כנף שתנחת על מעקה המרפסת שלי כשבמקורה פתק מגולגל שקורא לי: תחתום, חת'כת עבריין, תחתום.

הלכתי לבדוק בגוגל. בנק מזרחי הרוויח במחצית הראשונה של השנה 2.77 מיליארד שקל. רווח נקי, כן? חיים לא רע שם בבנק, דביר בנדק וכל החבר׳ה. האם לא יכול מישהו בבנק להקצות חלק מהסכום היפה הזה לצוות מתכנתים נועז ופורץ דרך, שיתקן את המערכת האוטומטית, כך, שלמשל – ואני רק זורק פה רעיון, כן? – אפשר יהיה לסמן וי ליד מי שנקבעה לו פגישה, ולהפסיק לשלוח לו הודעות?

כי הודעות מהבנק זה מלחיץ. הודעות מהבנק זה מינוס, וריבית, ושקיעה בבור כלכלי, ועיקולים והוצאה לפועל ועוד ועוד מושגים שלא עושים נעים לאף אחד. אבל לבנק לא אכפת. הבנק הוא מכונה גדולה, דורסנית ותאבת בצע. הוא יוציא כסף על דביר בנדק ועל מירוק התדמית, וימשיך לשלוח הודעות אוטומטיות, כי הלקוחות שלו לא מעניינים אותו. אנחנו לא בני אדם, אנחנו מספרים ועמלות ושורה תחתונה. הבנק מורכב ממעט מנהלים עשירים והרבה בני אדם עייפים שנכנעו מזמן לאוטומציה הקדושה. הם חוטפים את העצבים של אנשים כמוני, שמתקשרים למחות על איומי הסרק שנחתו בתיבת הדואר שלהם, ואין להם מה לומר. הם רק בורג במכונה. 

יש משהו כל כך מרתיח ומעליב באדישות של המכונה הזו, שמתגלגלת לה הלאה מעליך בדרך לשורת הרווח של הרבעון הבא. אני יכול לעבור בנק אבל ההבדל היחיד יהיה כנראה זהות הסלב שיספר לי עד כמה הבנק אוהב אותי. במקום, כנראה שאגיע לחתום על המסמכים, וכשאצא מהסניף אסתובב ואניף אצבע משולשת לעבר השלט עם הפרצוף מדושן העונג של פאקינג דביר בנדק. 

ניסיתי להיזכר בפעם האחרונה שבה עצר אותי שוטר, ואיך זה הרגיש. זה היה אי אז לפני הקורונה, חזרתי מבר, וליד פארק קריית ספר החשוך והנטוש ניגש אלי שוטר וביקש תעודת זהות. זה לא היה נעים, זה לא היה נורא. התחושה המרכזית היתה חוסר סבלנות. שיבדוק את התעודה וייתן לי להגיע הביתה. מטרד קל ותו לא.

נזכרתי בחוויה הלא משמעותית הזו כשקראתי השבוע על ההפגנות והעימותים סביב צדק לרפאל, הילד בן הארבע שנדרס בנתניה. ירד לכביש עם סבא שלו, ונדרס על ידי נהגת שלא עצרה לסייע. הילד אתיופי, יש לומר, כי במקרה הזה המוצא והצבע הם הכל. פיד הטוויטר שלי התמלא בציוצים שמסבירים – בעקיפין, בנימוס – למה ההפגנות מיותרות. למה לנהגת לא היה סיכוי לבלום בזמן, הבת שלה בעצם לא היתה באוטו, היא לא בדיוק לקחה אותו למוסך אחרי כדי להעלים סימנים ועוד ועוד. אז מה בעצם הם רוצים, המפגינים? 

הם רוצים את התחושה שהיתה לי כשהשוטר ההוא ניגש אלי בחשיכה. שמדובר במטרד, מהמורה בדרך הביתה. הוא הביט בתעודה, הרים את הראש אלי, וראה גבר לבן טיפוסי, אחד משלנו. מה הוא רואה כשהוא עוצר לבדיקה אתיופי? משהו אחר לגמרי, אם לשפוט לפי נתוני מבקר המדינה מ-2021. מספר המעצרים של נערים אתיופים הוא יותר מפי שלושה מחלקם באוכלוסייה. אצל בגירים זה רק פי שניים. הבדל של יום ולילה, שחור ולבן.

לפני כמה שנים דיברתי עם חברה על סיפור הכדורגלן האתיופי, יצחק אספה, שדרס והפקיר את ארי נשר. הדורס היה בן 19, התאונה כנראה בלתי נמנעת, הסיפור היה – כמו במקרה של רפאל – ההפקרה. ברור שהוא ברח, אמרה החברה. זה מה שלימדו אותו החיים. כשיש לך עסק עם הרשויות זו לא תהיה מכה קלה בכנף, מהמורה בדרך להמשך הקיום המוגן שלך. המערכת לא משרתת אותך או מגינה עליך, היא נגדך. אתה בצבע הלא נכון, במקום הלא נכון, לברוח זו התגובה האינסטיקטיבית, הבסיסית. 

אתיופים, ערבים ונשים יכולים להסתובב במרחב שבו אני קיים ולראות אותו ואת האנשים שבו אחרת לגמרי. הם חיים במציאות אלטרנטיבית. במקום שבו אני בן בית, הם חשודים או קרבנות פוטנציאלים. קל לבוא למפגינים בטענות, להסביר להם למה הם טועים ולא מבינים את הפרטים והדקויות. הכי קל, בעיקר אם לא היית צריך אף פעם להיכנס לנעליים שלהם ולהרגיש איך זה לצעוד בהן ברחוב. הם צועקים צדק לרפאל, ובעצם רוצים צדק, נקודה.

כבר שנים שאני רוצה לעקוב אחרי הילדים שלי. לשתול מצלמות ומיקרופונים, לשגר סוכנים שינטרו וידווחו על כל תנועה של היעדים המודיעיניים שהם יוצאי חלצי.

הורים לילדים קטנים לא יבינו. הילדים שלהם הם קצת כמו הבדיחה על איך אתה יודע אם מישהו טבעוני – הוא כבר יגיד לך. עד גיל מסוים אתה נדון לשמוע הכל בפרוטרוט כשרוב המידע לא מרתק במיוחד, בלשון המעטה. מי עצבן בגן, כמה שערים הובקעו במשחק הכדורגל בבית הספר, לא בדיוק דוסטויבסקי. 

אני לא יודע לומר באיזו נקודה מתחילה דממת האלחוט. זה פיחות זוחל, לא שמים לב בהתחלה, והשקט מבורך. במקום אחר צהריים של משחקי קופסה וגינות שעשועים אתה מוצא את עצמך חופשי לנפשך. פתאום הם הולכים לחברים לבד, ולחוגים, ולצופים, ושטף המידע הלא נורא מעניין הופך לזרזיף. פתאום גר איתך בבית עוד אדם בוגר לכאורה, ואין לך מושג מה קורה בחיים שלו.

כשתומר היה בכיתה ח׳ תפסתי אותו מבריז מבית הספר. הוא יצא מהבית של אמא שלו, ובמקום לעלות על ההסעה צעד לבית שלי. אלא שבאותו בוקר התעוררתי באופן חריג מאוחר ממש, וכשיצאתי לעבודה נתקלתי בו בשביל הכניסה. שנינו קפאנו במקום. ואחרי בירור קצר ונזיפה מינורית אישרתי לו לזרום עם היום החופשי. עברו שנים עד שזה היכה בי פתאום – זו לא היתה ההברזה הראשונה. הוא נתפס פעם אחת, אבל רק האלים יודעים כמה פעמים הוא הצליח לנצח את המערכת. ולי לא היה מושג. 

כי ידע הוא כוח, ואי הידיעה מפחידה אותי. המכה שמפילה אותך היא זו שאתה לא רואה, ומה אם הילדים שלי עוברים דברים שהם לא חולקים איתי, וכשיתברר הנזק כבר יהיה מאוחר מדי? מה קורה כשהם מסתובבים שם בעולם ללא השגחה, בלי להחזיק לי את היד? 

מישהי אמרה לי השבוע שהיא היתה רוצה להתקין בתוך הלב של הבן שלה מראה חד כיוונית. היא רוצה לעקוב ולראות מה הוא מרגיש, מה הוא עובר באמת. זה מנצח את סוכנות הריגול שלי עם יד אחת קשורה מאחורי הגב. איזה רעיון מפתה, ולא משנה כמה ברור לי שהוא לא בריא. 

אחרי כל סיפור פציעת הברך של תומר שאלתי אותו למה ניהלנו שיחה פתוחה באמת על מה שעובר עליו רק בארבע בבוקר בחדר מיון. הוא חשב על זה רגע, וענה לי שאמא שלו ואני הם לא האנשים שהוא רוצה לדבר איתם. יש לו חברים שזה התפקיד שלהם. אתם, הוא אמר, רשת הביטחון. וחשבתי שזה בריא ומדויק והכרחי, שלב בהיפרדות הבלתי נמנעת. אבל אם רק הייתי יכול להתקין מצלמות בעולם ומראה חד כיוונית בלב שלו, הייתי עושה את זה עכשיו. יושב עם חבילת טישו ומנסה לא להתערב, ומחזיק אצבעות שיהיה בסדר. 

קודם שמענו את הרעש, טרטור המנוע המאיים, ואז הוא פרץ פנימה, דוהר כמו עטלף מהגהינום. 

המגרש היה שקט למדי עד לאותו רגע. אני והצאצאה קלענו לסל בצד אחד, שני ילדים שיחקו בצד השני, ומסביב רק דממת אחר צהריים של רחוב תל אביבי צדדי. ואז הגיע האופנוען. הוא היה כבן 8, רכוב על אופנוע צעצוע חשמלי עם צליל שנע על המנעד שבין מכסחת דשא לבואינג. הוא דהר פנימה, מזגזג על המגרש, עובר קרוב מדי לכדור, קרוב מדי למשחקים בו, קרוב מדי לחיים שלי.

אחריו הגיעו אבא וילד נוסף, רכוב על סקייטבורד. האב נראה נינוח. הם התפרסו על הטריטוריה. החצר של בית הספר לאמנויות גדולה למדי. יש מגרש כדורסל, לידו רחבה ריקה בערך באותו גודל, ועוד שטח קטן ועליו שולחן פינג פונג. היה ברור שהאב המסוים הזה לא מאמין בתוכנית החלוקה. ילד אחד ניצל את מלוא הרחבה לאימוני סקייטבורד, השני טס עם האופנוע על מגרש הכדורסל, משם לרחבה, וחזרה. האב הפטיר מדי פעם קריאות אזהרה כלליות, שלא ישתולל מדי, בלי לרדת לפרטים.

הוא לא נראה איש רע, האבא. לגמרי מתאים לכל הסטריאוטיפים של מרכז תל אביב. אם הייתי רואה אותו ברחוב הייתי מניח שהוא הצביע מרכז ושמאלה, משתתף בהפגנות בקפלן, בטוח שהוא מהטובים. אבל בסופו של דבר אנחנו בישראל. המגרש, הרחוב, כולם טריטוריה, שטח להשתלט עליו, להפגין בעלות. החיים כמאבק בלתי פוסק על המשבצת שעליה אתה עומד, כי מישהו – אמיתי, דמיוני – יחמוד אותה. 

זה נכון בשטחים, זה נכון בעיר הגדולה. אז מה אם יש מקום לכולם. לרגע לא עלה על דעתו של האב להגיד לבן האופנוען להגביל את הדהירה לשטח שבו לא משחקים כדורסל. מה פתאום להגביל? כולם רוצים להשתלט על הכל. בוויכוח על הרחצה המופרדת במעיינות, וגם במגרש הכדורסל. המטרה היא לא להבין איך כולנו נסתדר במרחב ביחד, אלא איך אני אקבל את שלי על חשבונך. מישהו תמיד דורש שיוותרו בשבילו, טוען שמגיע לו יותר. דו קיום על סכינים.

בסופו של דבר הילד התרסק. סיבוב חד מדי, נפילה כואבת, בכי גדול. האב לקח אותו על הידיים, טרטור המנוע נדם. המשכנו לשחק על המשבצת שלנו, עד הפולש הבא.

האורות כבו, תכף הסרט יתחיל. באנו לראות קומדיה, ״העיר הזאת״, רצינו קצת אסקפיזם לווריד בימי המציאות הקשוחה של ישראל ביולי אוגוסט. אז רצינו. קודם, לפני העיקרית הא לכם מנת פתיחה של פוסט טראומה.

זה התחיל בקטנה, עם הלן מירן מאופרת בכבדות בתפקיד גולדה מאיר, בסרט שמתמקד בתפקודה של ראשת הממשלה בזמן מלחמת יום כיפור. גולדה, יחד עם דיין, לא היו דמויות פופולריות בבית שבו גדלתי, ובטח לא אצל סבא וסבתא שלי, שאיבדו את בנם היחיד במלחמה ההיא. זזתי בכיסא באי נוחות, מחכה שייגמר.

נגמר. ואז התחיל הטריילר הבא – ״המזח״! סרט מלחמה ישראלי עם אקשן והכל על מוצב בתעלה, אחד משרשרת מוצבים שעל אחד מהם פיקד אבא שלי. והנה החייל שמתקשר הביתה לאשתו השאננה כשאף אחד עוד לא חושב שתכף תפרוץ פה תופת, והנה עכשיו יורים, ואז דנים אם להיכנע ואם יוצאים מפה בחיים, והשותפה שלי לחוויה (אסקפיזם! קומדיה!) שואלת אם אני רוצה לצאת מהאולם. 

אחרי כל זה התקשרתי לאמא שלי להזהיר אותה מביקור בקולנוע בזמן הקרוב. וחשבתי כמה ותיקי יום כיפור וסתם הלומי קרב ופוסט טראומטיים בדרגה כזו או אחרת יעברו את אותה חוויה מפוקפקת. בשנים האחרונות המודעות לפוסט טראומה, עניין שיותר מדי אנשים במדינה הזו סוחבים, עולה וטוב שכך. עיין ערך כל נושא הזיקוקים השקטים. השאלה היא איפה עובר הגבול. העולם החיצון מלא בטריגרים, כל יציאה לרחוב, ביקור במוזיאון, הליכה לקולנוע, יכולים ללחוץ למישהו על נקודה. 

מתי זה לגיטימי ואין מנוס אלא להתמודד, ומתי צריך לקום ולשנות את המציאות? זיקוקים הם מקרה קל – אם יש אופציה שקטה, אז למה לא? גם הקולנוע. אם אתה הולך לקולנוע יש מצב שתיתקל בתמונות נעות של אנשים במדים, בסצינות פעולה, בדם ואש ותמרות עשן וטרנטינו. אפשר להימנע, אפשר להגיע בעשר דקות איחור כדי לדלג על טריילרים, אבל זה מה יש. 

באמצע נמצאים החיים עצמם, ואין מנוס מלהתמודד איתם. לפתח חוסן, לפעמים לחשוק שיניים ולהתגבר, לפעמים להישאר בבית, לפעמים לקחת קלונקס. הניסיון לפשט הכל, לעקר ולהעלים טריגרים, נועד לכישלון. החיים מורכבים ומלאי דקויות. יצאת מהבית? שים לב שלא שכחת את השריון המטאפורי מאחור. לכל אחד יש צלקת או מטען, הרחובות לא יכולים להיות סלחניים לכולם, כל הזמן. 

בחודשיים-שלושה הקרובים כנראה שאבקר פחות בקולנוע. ו״העיר הזאת״? סרט חמוד, ההצגה היתה טובה יותר. אבל בסיכומו של ערב גם שרדתי וגם נהניתי, נכון לעכשיו זה יותר ממספיק. 

״אני רציתי בית שבו הכול נפתח-נסגר״, היא אמרה, וחתמה את הדיון. היא היתה חברה של חברה, וזו היתה הפעם היחידה שבה נפגשנו, בבית קפה במרכז תל אביב. השיחה זרמה והגיעה לאחד הנושאים התל אביביים המרתקים תמיד – דירות. 

הדירה התל אביבית היא ישות חמקמקה ופתיינית. רובן ככולן קטנות, יקרות, רעועות וקשות להשגה. הביקוש מרקיע שחקים, לבעלי הבית יש דרישות ביזאריות, ושכר הדירה גורם למחשבות על קציר איברים עצמוני. במשך השנים שלי בתל אביב שמעתי אנשים מספרים על דירת הפלא שלהם, זו שהושגה באמצעות קשרים מפותלים, וכוללת בעל בית צדיק ושאר תפנוקים. ואז, בזכות חברה טובה וזוג שהתגרש, מצאתי אחת כזאת בעצמי, וכמו נער גבעות, אין לי כוונה להתפנות אי פעם.

אבל החברה של החברה כבר לא היתה שם. אחרי שנים במרכז תל אביב הם עברו לשכונה בפרברים כדי שהכול ייפתח-ייסגר. כל מי שראה ארון ישן בדירה תל אביבית, כזה שלא נסגר עד הסוף ולא ברור אם אי פעם היה לו את הפיצ׳ר הזה, יכול היה להבין מייד על מה היא מדברת. 

לכול החלטה יש מחיר. אפשר לגור באמצע הבלגאן, לחמוק מהפקקים, לרכוב על אופניים לעבודה וליהנות מבר ואםפם מטר מהבית – תג המחיר הוא דירה שחלקים ממנה נוטים להתפרק. ואפשר לגור ברווחה מתוקתקת, עם ארונות ומגירות שהמסילות והצירים שלהן עומדים בסטנדרט של רכבת קליע יפאנית, ולעמוד שעתיים לכל כיוון בפקקים. השאלה היא איך ואיפה אתה מנהל את החלקים החשובים של חייך.

בשבועות האחרונים עלה בי חשק מוזר לשידה חדשה ליד המיטה. זה רהיט חשוב: ניצבת עליו ערימת הספרים שמחכים לי ומנורת הקריאה שתסייע לי לבלוע אותם, ומגירה עם כל מה שצריך. חיפשתי משהו נאה ופרקטי וזול, כי בכל זאת, דירה תל אביבית שכורה וכל זה. מצאתי, הזמנתי אונליין, הרכבתי לא בלי מאמץ, ובחנתי את התוצאה הסופית. 

היא היתה עלובה למדי. העץ נראה זול, הצירים רעועים והמדף מרקד. זו היתה גירסה עייפה לתמונה שראיתי באינטרנט. נזכרתי בבדיחה של יעקב כהן על מסעדות עם תמונות נוצצות של המנות בתפריט, כאילו אומרות: ככה היה נראה האוכל אם היינו מתאמצים. 

הורדתי את השידה למטה והשארתי אותה למי שירצה לקחת. אני גר במרכז העיר הגדולה ואוהב את זה, אבל אני הולך לחכות קצת, לחשב חישובים, ואז להוציא סכום מופרך על שידה עם שיק של רמת השרון. שתיפתח-תיסגר כמו שצריך.