ביום שאחרי הבחירות הלכתי למסיבת פורים. משפט מוזר, אבל במציאות הנוכחית האם נותר עוד משהו שאפשר להגדיר כ״מוזר״? מבין שלל הדברים שמטרידים אותי גם לזה יש מקום: התחושה של היעדר מעקה בטיחות, המציאות היא מדרון חלקלק נטול הגנות, ומה שנראה בלתי אפשרי ובלתי נתפס עכשיו הוא המציאות הברורה מאליה של עוד שתי דקות. אין יותר דבר כזה, ״מוזר״.

זו היתה מסיבת פורים שתוכננה למרץ, אלא שגם לאיראנים היו תוכניות. ההנהלה החליטה שטילים או לא, אנחנו נחגוג, והמסיבה נדחתה לאוקטובר. אם כבר אנשים השקיעו בתחפושות אז נתפוס טרמפ על האלווין של הגויים. מי ידע שהתאריך נופל יום¹ אחרי הבחירות? מי יכול לתכנן במדינה הזו משהו? וכך מצאנו את עצמנו באולם לא מלא מדי, ועם אנשים שהגיעו עם תחפושת מושקעת שנרכשה באמזון במקום מושבם בחו״ל קצת לפני שהמריאו לכאן כדי להצביע.

ביום הבחירות עצמו התעלמתי מהמדגם. הטלוויזיה היתה כבויה ואני עסקתי באסקפיזם. כשחבר שלח לי הודעת ״זה לא נראה טוב״ התעלמתי. הלכתי פעם לישון עם פרס ראש ממשלה וקמתי עם ביבי, הטראומה עוד צרובה בי, אינני מעוניין. למחרת בבוקר קראתי את הכותרות ולא הצלחתי להבין את התוגה והנהי. המספרים לא היו מאוד שונים מהסקרים שראיתי לפני, ומכיוון שאני לא גזען מעבר לגבולות הטעם הטוב שמחתי לראות שלצד שבחרתי יש רוב, גם אם יש בו – הו לא – ערבים. והתפשטה בי תחושה משונה של דיסוציאציה, הקולות מסביבי, בפיד וברחוב, דיברו על מציאות אחרת לחלוטין מזו שאני ראיתי. כולם מסתובבים בלי חולצה ולי קר, מי המשוגע, אני או הם?

למחרת הלכתי למסיבה, בלי חשק מיוחד לחגוג, בלי להשקיע בתחפושת. כבר מזמן לא מתחפשים כאן, אנשים השילו מעליהם את מסיכות הממלכתיות, ועוסקים בהסתה, שנאה בחינם וביוקר וריסוק מוסדות על ימין ועל שמאל. ברי סחרוף עלה להופיע מול קהל קטן אך נלהב, ותהיתי אם אתגעגע בקרוב לימים כאלה של נורמליות תל אביבית. וחשבתי שלפחות אין רוב לממשלה היוצאת, זו שאיימה להפוך אותי למהגר בעל כורחי. אפשר להישאר כאן עוד קצת, ולהמשיך לטפח בסתר את חיית המחמד מזן הולך ונכחד, תקווה.

עוד יומיים והעצבים שלי מרוטים. כל שיחה, ולא משנה איך היא מתחילה, מגיעה לאותו מקום, כמו נחל עכור שזורם לים זועף וסוער. בחירות. בקפה של שישי מישהי התחילה לדבר על פירות כדי להחליף נושא. בננות, כן או לא? חמש דקות אחרי אנחנו חוזרים לדיון על מה יהיה, האם ישבשו, יפתחו במלחמה כדי לדחות, ועוד מכל הטוב הזה.

אלה לא הבחירות הראשונות שמוגדרות גורליות. כבר שנים שהצל של נתניהו מרחף מעל השכונה המטאפורית שאני חי בה, שהשלטון פה מנוגד לערכים ולאמונות שלי. ובכל מערכת בחירות יש איזו תקווה, ואז טעם מר של אכזבה. אבל בארבע השנים האחרונות הכל הקצין. השבעה באוקטובר היה התפרצות הר הגעש הרדום לכאורה של כל מה שהודחק בשלל מבצעים צבאיים, כיבוש זוחל ועוד רעות חולות. ומרגע שהלבה פרצה החוצה אין לחזור לאחור. יש תג מחיר לשקט מדומה.

אם מחפשים נקודת אור אפשר לפנות לחבר לנין ולציטוט המיוחס לו ״כמה שיותר רע – יותר טוב״. בלי פלסטרים, בלי משככי כאבים שמעלימים את הסימפטום ומשכיחים את הבעיה. קיבלנו הצצה לעתיד הפוטנציאלי כאן, חשוך, שמרני וקנאי. לא עוד ממשלת אחדות ותחושה שקרית ונוחה של נורמליות, אלא כל האמת בפנים: מלחמה וניתוק וחיים במדינה מצורעת וקנאית. איראן זה כאן, והמערב מתרחק, והבועה התל אביבית שלי עומדת להידרס על יד D-9 לאומני.

ואני רוצה לחיות במערב. הפחד הגדול שלי מהבחירות הקרובות הוא מההחלטות שאיאלץ לקבל אם התוצאה תהיה עוד מאותו דבר. האם אני יכול להמשיך לחיות כאן עם בן גביר שר ביטחון או ראש ממשלה, למשל. אני לא רוצה להיות מהגר, אני לא רוצה לחיות במקום שזר לי ואני לו. ואני מפחד מחיסול העתיד כאן, לי ולילדי.

ומכיוון שייאוש הוא לא אסטרטגיה מוצלחת, אני עושה את המעט שאני יכול. ביום שלישי אלך להצביע, ואתנדב קצת בדוכן של הדמוקרטים, אירוע די חריג לאיש נהנתן ועצלן שכמותי. אני מקווה שהצלחתי לשכנע לפחות אדם אחד שלא תכנן להצביע להטריח את עצמו לקלפי, ואולי הפוסטים כאן יזיזו עוד אדם או שלושה. ומה יהיה ביום רביעי? אני מקווה שאקום למציאות שיש בה פתאום קרן אור קטנה. קמצוץ של תקווה יספיק לי.

את הבקתה בערבה הזמנו אי שם בינואר, כשעוד חיינו באשליה של נורמליות מלבלבת. המטרה היתה להימלט מליל סדר שבו שנינו נטולי ילדים, לא מטילים מתפצלים. ביום הנסיעה ארזנו את כל מה שצריך לחופשה ישראלית: אוכל, בגדים, ספרים ושמיכה להשתטח עליה על הקרקע במקרה של אזעקה באמצע כביש מהיר. הטילים איראנים אבל הרולטה לגמרי רוסית. 

הבחור החביב שקיבל את פנינו סיפר שמתחילת המלחמה היו במקום שתי אזעקות. הנה ההגדרה החדשה לאיכות חיים הרחק מהעיר הסואנת. הוא הסיע אותנו לבקתה מבודדת בלב מדבר, מצוידת בכל מה שצריך: אין טלוויזיה, אין וויי.פיי, קליטה סלולרית בחצי כוח. לכאן באים כדי לנוח, להתנתק. 

לקח לנו כמעט יום להסתגל. הרגשתי את זה בכתפיים: מתח שלא ידעתי שנמצא שם מתאדה ונעלם לאט. בשלב מסוים אנחנו כבר לא מחכים לצליל ההתראה, מפנימים את השקט. זה נפלא. הזמן זז אחרת, לא נמתח ונמדד בין אזעקות. אני חושב על האנשים שגרים בכפרים נידחים באיראן, וממשיכים את היומיום כרגיל, מודעים באופן כללי ומעורפל שכן, יש מלחמה. 

אבל הניתוק חלקי. פה ושם יש קליטה, ומדי פעם אנחנו מטיילים לרחבה ציבורית שבה יש גם וויי.פיי. השארנו מאחור משפחות וחברים, והדיווחים על המתח והסכנה במרכז פולשים למרחב המדברי. זה דומה לתחושה בזמן שהייה בחו״ל כשבישראל מתלקח עוד אירוע, שילוב של הקלה ואשמה ושביב רצון לא הגיוני לחזור הביתה. 

הכותרות מדלגות בין סיום המלחמה תוך ימים לבין ״זו רק ההתחלה״, בין כותרות ז׳רגוניות על חימושים ומטרות חיוניות בטהראן, לגן ילדים שנחרב בגוש דן. אני נתקל בפוסטים ארוכים שמפרטים למה בעצם ״אנחנו״ מנצחים: כי לצד השני יש יותר אבידות, נגרם לו יותר נזק, מתמטיקה של פצצות שהומטרו כאן וכאן, ולתיבול קצת שיימינג שמאלנים, בנוסח תגידו תודה לצה״ל ותפסיקו להתבכיין. המורה שלי להיסטוריה אמר לנו שכשמנצחים לא צריך להסביר. כל גרפומניית המלחמה הזו בעיקר עלובה. אם כל מה שהצד השני צריך לעשות כדי לנצח זה להישאר בחיים, אין צורך לספור גיחות. 

בלילה האחרון אני מכין את הכתפיים לקראת החזרה, מוכן להעמיס שוב את המתח היומיומי השוחק, ולמרות הכל כבר מתגעגע ורוצה הביתה. אני שמח לקראת הספה שלי, לקראת הבת שלי, ומרגיש את הכעס על חבורת חדלי האישים העלובה שמנהלת את האירוע הבלתי נגמר הזה, מכל הצדדים, מבעבע מחדש. שעה אחרי ההגעה לעיר מתרוננת התראה ראשונה. אני מנסה לשמור בלב עוד קצת שקט מדברי בדרך למקלט. 

לא מזמן למדתי על מושג שלא הכרתי  בזכות מדור ״עשרים שאלות״ ב״הארץ״. רטרונים – שם חדש שניתן למושג קיים כדי לדייק אותו לאור התפתחויות מאוחרות. למשל: מלחמת העולם הראשונה, שבזמן אמת פשוט קראו לה ״המלחמה הגדולה״ והניחו שזהו, לא יהיו עוד כאלה, כי סך הכל היה קשה ואף אחד לא נהנה. אז הניחו.

בניגוד לאירופאים הנאיביים, בישראל 2025 לאף אחד לא היה ספק. מלחמת 12 הימים ביוני שעבר היתה הראשונה בסדרה. כשהאזעקות העירו אותי אתמול בבוקר לא הייתי מופתע, ולא רק בגלל חרושת השמועות שמזמזמת כבר שבועות. עוד לפני מטח הסיום של מלחמת איראן (1!) היה ברור שהיא הראשונה ויהיו עוד, ושההצהרות על פגיעה ומיגור וניצחון הן רעש ריק מתוכן. 

קמתי והתלבשתי בחיפזון עם ניחוח קל של חרדה, ורצתי למקלט כדי לגלות שרק רוצים לוודא שאני דרוך ומוכן. בסך הכל מודיעים לי שהתחילה מלחמה והולך להיות לא כיף. קדימון שובב שנועד להכניס אותי למצב הרוח המתאים למסיבה. אותי ואת שאר השכנים טרוטי העיניים והמבוהלים. 

עלינו בחזרה ארבע קומות ואז ירדנו כי אזעקה. במקלט שאני מתארח בו יש שלושה כלבים. שניים שמסתדרים מצוין זה עם זה ואחד ששונא את שניהם והם אותו. בין אזעקה לרעשי מיירטים יש מדי פעם פרץ נביחות עצבני. השכנים בלחץ. טלפונים מזמזמים התרעות, אנשים מהדהדים שמועות מהטלגרם וכותרות מכל מקור אפשרי. חמנאי מת, חמנאי חי. מדי פעם מישהו מודיע, שנמאס לו, הוא יוצא, ננזף על ידי הקהל, יוצא וחוזר כשעוד אזעקה מתחילה לנגן. 

הקליטה בטלפון לא משהו. פעם בכמה דקות אני מצליח לקרוא כותרות על הלוגו ? של המבצע, והחשיבות ההיסטורית של הרגע. היה נחמד אם היה רגע לאכול. בשלב מסוים אנחנו מאבדים ספירה, אין לנו מושג כמה פעמים עלינו-ירדנו. זה מצטבר, מתיש, שוחק. זה מזכיר הורות לתינוק: אי אפשר לשים ראש, להכין קפה, טוסט, אין לך מושג מתי תגיע הצווחה העולה ויורדת הבאה.

אחר הצהריים המטחים הופכים לרצף אחד ארוך, שעה וחצי במקלט. בקבוצת הוואטסאפ של העבודה נשלחות הודעות של הורים לילדים קטנים, ויש להן ארומה של ייאוש. כשההפוגה מגיעה סוף סוף אנחנו שועטים למעלה כדי להכין אוכל, ממהרים – לבלוע, לא ללעוס. כשהאזעקה מגיעה אנחנו עדיין באמצע הארוחה. אורזים את השאריות בקופסת פלסטיק ויורדים לסבב הבא במקלט להמשיך לאכול שם, ולחכות. 

הסטייק היה עשוי במידה הנכונה, ביצת עין מקשטת אותו מלמעלה. בדיוק התיישבנו לאכול כשנשמעה ההתרעה, הבקרוב לאזעקה, תכף יעופו טילים לכיוון הכללי שלנו. עשינו את הדבר האחראי והמתבקש ובדקנו באיזה טילים מדובר ומה מוצאם. ובכן – תימן. מכיוון שכך המשכנו לאכול. 

יש רגעים שבהם אני מרגיש שאני משקיף על המציאות מהצד. כאילו ירדתי מהכביש המהיר שכולנו נוסעים בו ואני מתבונן בחיים שאני מנהל מזווית אחרת, משל הייתי חייזר שמנסה להבין מה לעזאזל הולך כאן. מצד אחד מגורים בכרך גדול ומודרני, עבודה מתגמלת, תרבות המערב, ומצד שני אזעקה וטילים. זה הנורמלי החדש, וזה מטורף.

פעם מזמן, עוד לפני שנולדו לי ילדים ולפני שהביביזם הפך לכת השלטת, עבדתי בעבודת סטודנט חביבה. זו היתה תקופה אחרת, פחות טילים ממדינות זרות, יותר אוטובוסים מתפוצצים ופיגועים. היינו במשרד, הרדיו ניגן שיר עצוב, מישהו נכנס ושאל ״מה זאת המוזיקה הזאת?״ ומישהו אחר מיהר להרגיע שהכל בסדר, לא היה פיגוע. והעולם שלי נעצר לרגע, וחשבתי שזה לא סביר. אנשים לא אמורים לחיות ככה, רק בישראל דיאלוג כזה יכול להיות הגיוני.

וזה לא שיש לישראל מונופול על טירוף יומיומי ממוסד. הורה אמריקאי שמקבל טלפון מבית הספר באמצע היום עשוי לתהות האם למוסד החינוכי בו לומדים ילדיו הגיע תלמיד לשעבר מתוסכל חמוש בנשק אוטומטי. וזה עוד בעולם המערבי הנינוח. מעניין מה עובר על הורים באפריקה, באוקראינה, בעזה. 

השבוע שוחחנו בקנאה על אנשים שמתעוררים במדינה אירופאית משועממת – בלגיה נגיד – ומוטרדים משיפוץ כביש מהיר, או ממחירי הגבינה. זה מה שנמצא בראש מצעד העצבים שלהם, זה מה שיככב בכותרות המקומיות, אולי מתחת לעוד ידיעה על דברים איומים שקורים במקומות אחרים, נגיד במזרח התיכון. אני חושב על תומר שעף מכאן השבוע מי יודע לכמה זמן, ומעבר להרפתקאות של הטיול הגדול אחרי הצבא חושב אולי גם על קצת שקט. קצת נורמליות לרפואה. אף פעם לא רציתי לחיות בזמנים היסטוריים, אני מאחל לתומר, לי, לכולם – אפילו ביביסטים – שיעמום בריא ומתמשך. די.

באחד הערבים באמצע השבוע קנינו לתומר כרטיס לכיוון אחד לתאילנד. הטיול הגדול אחרי הצבא. ידעתי שזה מגיע, ועדיין החזה מתכווץ ומחנק בגרון ואל תלך, אל תלך.

גם אני התחלתי את הטיול שאחרי בתאילנד. בתקופה הפרהיסטורית ההיא פשוט נסעתי, בלי טלפון חכם, בלי מיילים. כל מה שהיה זה מכתבים – דואר ובול – רק קצת יותר מתוחכם מאותות עשן. זה נראה לי סביר והגיוני, ורק אחרי שנגה נולדה חשבתי על ההורים שלי, על מה הם עברו, על חוסר התקשורת, השליטה. המעבר החמקמק והנכלולי של הזמן, ופתאום הילד שהיה צריך אישור לצאת מהבית לחבר שגר באותה עיר מתעופף לקצת העולם, ותתמודדו.

לתומר יש ווטסאפ וג׳ימייל בקצות האצבעות, ולמעט פסגות הרים קיצוניות אין סיבה שלא נדע מה קורה איתו ולמה, כולל תמונות, באמצעות קסמי הוויי-פיי. זה אמור להרגיע אותי. זה לא. אין פה שיקול רציונלי, וזה לא משנה שאני סומך על האופי הצופיפיניקי המסתדר שלו. תושייה ויכולת זה נחמד, אבל העולם אכזר ומלא סכנות. צונאמי וסמים, שודדי דרכים ונהגים מפוקפקים, ומה לא. 

ועל זה אומרים לי אנשים חכמים – וכאן יותר טוב? כמה בטוח ושקט ורגוע במדינה המופלאה שבה הוא מסתובב כרגע? אין לי תשובה טובה. אני מניח שהייתי אמור לשמוח שהנה הוא מתרחק מהמקום הזה שנמצא במרכז לוח המטרות של מדינות וארגונים מאיראן עד תימן, מובל על ידי ממשלה מזעזעת שנהנית לראות את גלי הפשיזם מתגברים ועולים. לא עדיף איזה חוף בקופנגן? 

והנה עוד סיבה לדאגה, שהרוח הרעה שמנשבת פה תרדוף אחריו גם לשם בצורת שנאת ישראלים, מפגינים פרו-פלסטיניים וכל הג׳אז הזה. איזה יופי, אפשר להוסיף לאקסל החרדות שלי גם את זה. 

אני רוצה את הילד הקטן שלי בחזרה, שיסתובב פה קרוב. אין לי מה לעשות עם התוגה הקיומית הזו, אני מבין שזה מאבק אבוד נגד הזמן. במקום אני מוציא כסף על כרטיס טיסה, ותכף נקנה תרמיל ראוי וכל פריט ציוד הכרחי אחר, ונערך לתקופת הנדודים שלו ושל הלב שלי. אין מנוס, נעבור גם את זה.

נגמר שבוע רגיל לכאורה. בלי אזעקות ומקלט, עם עבודה במשרד ושגרה תל אביבית, ושינה קצת טרופה והכל אותו דבר אבל עם צליל צורם וכמעט בלתי נשמע ברקע. 

באמצע המלחמה הזמינה אותי חברה לקפוץ לבקר. היא גרה בקיבוץ סמוך לתל אביב – נסיעה קצרה, אמצע היום, לא סיפור גדול. חשבתי שיהיה נחמד לשנות קצת מיקום ואווירה, אלה לא שעות של טילים ממילא, והיה יום יפה ותחושה מפתה ונכלולית של נורמליות. 

נכנסתי למכונית, מופתע מכמה שאני לא לחוץ, ויצאתי לדרך, למסלול שנסעתי בו עשרות פעמים. הכבישים היו ריקים באופן אפוקליפטי, ומעט המכוניות שכן הסתובבו בהם טסו במהירויות לא סבירות. שמתי לב שגם הרגל שלי כבדה על דוושת הגז. 

אבל הייתי רגוע יחסית. רק בדקתי מדי פעם איפה היציאה הקרובה מהכביש המהיר, ותכננתי מה אעשה אם תהיה התראה, הרי יש עשר דקות תמימות, אזעקת VIP, בכל נקודה בדרך כמעט אהיה קרוב מספיק למרחב מוגן מראשי נפץ פונדמנטליסטים, אין מה לדאוג.

וטעיתי בדרך. פעמיים. נהגתי עם ווייז, במסלול שיכולתי לנווט בו בעיניים עצומות, ובכל זאת – שתי פניות לא נכונות, שהוסיפו בסך הכל עוד חמש דקות לזמן במרחב הפתוח, הלא מוגן, המסוכן, המאיים. ככל שרציתי כבר להגיע, ולהרגיש גג מעל הראש וממ״ד ליד, הארכתי לעצמי את הדרך. ובפעם השנייה מצאתי את עצמי צוחק במכונית, בגלל המנגנון הדפוק הזה של לחץ סמוי, חרדה נשלטת שנדחקת אל מתחת לפני השטח אבל מוצאת דרכים להרים ראש. 

היה ביקור נחמד ממש, קיבלתי קפה ומאפה, והדרך חזרה היתה כבר פחות מלחיצה. כמעט רגילה – נורמלית בדיוק כמו השבוע הזה שעבר עלי בשגרה לכאורה של אחרי מלחמה.

ביום שלישי התעוררתי מהאזעקה, ואחרי שהתמקמנו במקלט ראיתי שהכריזו על הפסקת אש החל משבע, והבנתי שעכשיו, אחרי שהחליטו להפסיק להילחם, שני הצדדים יפוצצו אחד על השני כל מה שהם יכולים עד לדקה התשעים, ולא נותר לי אלא לחכות ולסמוך על המזל העיוור.

ישבנו במקלט וקיוויתי ממש חזק שהדירה שלי, ששרדה עד כה, לא תחטוף דווקא במטח האחרון. ואז קראתי על באר שבע והתמלאתי צער וכעס וקצת בושה על הדאגות הקטנוניות שלי. ואז יצאנו החוצה, ופתאום לא ברור אם הפסקת אש, או הפרות והפצצות וטהרן תרעד, ומשהו בי התערער.

אני יודע להתמודד עם משברים. די מהר הבנתי שבסדר, מלחמה, ואלה כללי המשחק, וזה עלול להימשך תקופה. אבל ברגע שקיבלתי דרך הכותרות זריקת תקווה קטנה שהנה זה נגמר, הכל הפך לבלתי צפוי ובלתי יציב. טיל ששוגר אחרי השעה היעודה, מטוסים בדרך לנקום, טראמפ מצייץ, ואני מרפרש עמודי חדשות ומנסה להבין מה צפוי לי, אזעקות ומקלטים? שלום של אמיצים?

ונגמר. הבריון הג׳ינג׳י של חצר בית הספר העולמית הכריז על שלום כזה או אחר, והופ, ממחר הכל כרגיל, כאילו לא קרה כלום. ויום אחרי שנקין, שהיה ריק ושקט כל ימי המלחמה, היה עמוס ועתיר תורים לקפה כאילו כלום. וגם אני הייתי כאילו כרגיל אבל עייף, כי לפני שנרדמתי חשבתי על מה אם תהיה אזעקה בכל זאת, ולא הכנו תיק למקלט, והתעוררתי בארבע בבוקר ולקח לי זמן להירדם. 

וכל צליל אופנוע מקפיץ את האוזן, ואני הולך ברחובות ופתאום מודע לכך שאני לגמרי בטווח של טילים משלל מדינות שיכולים לעוף לכאן לפתע. השגרה עשתה קאמבק, אבל משהו בבסיס נסדק. וחשבתי שהנחיות פיקוד העורף היו צריכות להיות משהו בנוסח ״נגמרה המלחמה, בעוד כמה ימים נחזור לשגרה, בינתיים קחו לכם זמן לעבד ולהתאושש. בכל זאת עברתם חתיכת אירוע״. 

וביום שישי נסעתי למסיבה, ובהזמנה נכתב שכל אחד צריך להביא שתייה ואוכל משלו. ניגשתי למטבח, אל שישיית המים המינרליים שקניתי ביום הראשון למלחמה, שיהיה לשהות ארוכה במקלט או בדירה שאין בה חשמל ומים זורמים כי טילים. ובמקום שהמים האלה ישמשו אותי כדי לשרוד מצור הם עזרו לי לעבור לילה של פיזוז, ויש בזה נחמה קטנה. עשו מסיבות, לא מלחמה. 

היה שבוע נחמד בסך הכל, כולל אימונים, פרויקטים מעניינים בעבודה, קצת בילויים, ונסיונות חוזרים ונשנים על בסיס יומי להרוג אותי. מתרגלים. 

נגה הסבירה לי, בטון שהיא שומרת למקרים שבהם היא חושבת שאני אומר משהו טיפשי במיוחד, שאף אחד לא מכוןן אלי. האיראנים מנסים לפגוע במטרות אסטרטגיות, אני במקרה גר לא רחוק מהן. אני מניח שטכנית היא צודקת, אבל כשמישהו משגר חומר נפץ מעופף במשקל כבד למיקום הכללי שלי זה מרגיש די אישי. כמו יוסריאן ב״מלכוד 22״ שלא רוצה לטוס כי הגרמנים יורים עליו. מה אכפת לו אם הם יורים על כולם? 

גם הממשלה שלי מרגישה קצת רצחנית. המקלט בגבעתיים רעוע עם דלת שמחכה לעוף מרוח פרצים, המקלט בבניין בתל אביב לא קיים. יש אחד בבניין ממול, ואין בעיה להגיע אליו בזמן, אם אתה לא קשיש שמתקשה ללכת כמו השכנה שלי, למשל. ממדינה שנולדה במלחמה וחיה על החרב אפשר היה לצפות לחליפת שריון מחויטת יותר. 

וגרוע מכל הוא ההרגל. היה השבוע יום אחד שבו הרגשתי שהכל סוגר עלי. מלחמה וטילים קטלניים, שמיים שנסגרו על ידי ממשלה שאין לי טיפת אמון בה, תחושת כלא ומחנק וסכנה והילדים שלי ואני בתוך כל זה. והרגשתי שהנה אני סוף סוף מתפרק, ושזה הדבר הראוי לעשות בימים האלה, לקרוס ולהתקפל בתנוחת עובר כי כמה אפשר לספוג? 

ובכן הרבה. עבר לי. והבנתי שתוך שבוע נוצרה לה שגרה חדשה. כבר ידוע ומוסכם באילו שעות סביר שיורים, ובתי קפה וברים מסביבי פתוחים בהתאם ללו״ז החדש ולמיקום מקלטים. אז אני מתנהל, עם קצת מתח בשכמות בכל פעם שאני צריך להתרחק מהבית, הגוף מגיב כבר אוטומטית לצלילי האזעקה, השרירים כבר מיומנים בדילוג למקלט בשלוש בבוקר. ובאזעקות הצהריים אני יוצא מהמקלט ובתי הקפה כבר מלאים. 

כבר התרגלתי למציאות חדשה ומפלצתית, של תל אביביות פריבילגית עם פוטנציאל הרס ומוות בזוק מלמעלה, וזה נוח ומגונן מצד אחד, ומעורר בי חשק לצרוח מצד שני, על אדוני המלחמה משני הצדדים, אנשי האגו והקיצוניות והטמטום. ולא נותר לי אלא לחכות, לצמצם את צריכת החדשות, ולשמור איכשהו על תקווה לימים משעממים יותר. אמן.

התוכניות לא התפוגגו בבת אחת. לקח לי זמן להפנים שהמציאות פנתה בחדות וירדה מהכביש הסלול. התוכניות לשישי בערב, ההופעה בשבת, הסדרי ראייה, עבודה, הכול הפך ללא רלוונטי, התוכניות שלי הן דיו שדוהה לאיטו על הדף, משאיר אותו חלק, מוכן להתמלא בפעילויות חדשות של זמן מלחמה.

זו קרקע שנשמטת מתחת לרגליי, ואני נוחת על האדמה החדשה ונאלץ למצוא את שיווי המשקל, לנוע בקצב אחר, לדבר בשפה של התראות טרום שיגור ואזעקה לפני נפילות. בשישי בבוקר במקום לשבת בבית קפה תל אביבי אני מוצא את עצמי במרכז קניות בגבעתיים, עומד בתורים ארוכים ומנומסים אפופים ניחוח קל של בהלה, מרסן את הדחף הפוסט שואתי לרוקן מדפים. 

ואחרי שכבר התרגלתי עד זלזול לאזעקות בגלל טיל חות׳י גלמוד שבכל פעם מיורט לפני שהגיע ליעד, יש פתאום דחיפות אמיתית להגיע למקלט, ופחד בשיפולי הבטן. וכשמימדי הפגיעה וההרס ממש פה קרוב נמסרים מפה לאוזן בין יושבי המקלט, מתברר לי שאני משתתף פסיבי ברולטה רוסית, מישהו לוחץ על ההדק ואני ממתין – אולי לא יקרה שום דבר? אולי כן? אני משתעשע בסטטיסטיקה – כמה אנשים יש בגוש דן, כמה בניינים? מה הסיכוי שדווקא אני אמצע את עצמי באמצע לוח המטרה? אבל כמו שאמרה לי פעם חברה – אין דבר כזה סטטיסטיקה, או שזה קורה לך או שלא. מאה או אפס. 

מדברים על פגיעות במרכז תל אביב, מישהו אומר בידענות שהם מכוונים לקריה, מגנט טילים באמצע העיר. קל לבוז לחמאס שמתחבא במרכזי אוכלוסייה אזרחית, אבל מה עם הבסיס הצבאי הענק שיושב חמש דקות משינקין, מאיכילוב, מצוותא, מהבית שלי? קל ללגלג על משטר האייתולות, אבל כשאני מסתכל על האנשים שקיבלו את ההחלטה שהובילה אותי לבילוי לילי במקלט, הדמיון זועק. לחוסר הוודאות מצטרף גם חוסר האמון, התחושה שאני נסחף, נטול השפעה, בנהר סוער ועכור. ציניקנים וקיצוניים משני הצדדים משתעשעים בחיים שלי כאילו היו משחק מחשב שיצא משליטה.

נותר לי רק לדאוג שהמעט שבשליטתי יתפקד כראוי. להיות קרוב למקלט, ושיהיו משקפיים וספר ומטען בהישג יד. לוודא שהילדים שלי בסדר, ושהריצה למרחב הבערך מוגן תהיה עם אנשים אהובים, ולנשום, ולחכות לימים נוחים ומשעממים מאלה.