עוד יומיים והעצבים שלי מרוטים. כל שיחה, ולא משנה איך היא מתחילה, מגיעה לאותו מקום, כמו נחל עכור שזורם לים זועף וסוער. בחירות. בקפה של שישי מישהי התחילה לדבר על פירות כדי להחליף נושא. בננות, כן או לא? חמש דקות אחרי אנחנו חוזרים לדיון על מה יהיה, האם ישבשו, יפתחו במלחמה כדי לדחות, ועוד מכל הטוב הזה.

אלה לא הבחירות הראשונות שמוגדרות גורליות. כבר שנים שהצל של נתניהו מרחף מעל השכונה המטאפורית שאני חי בה, שהשלטון פה מנוגד לערכים ולאמונות שלי. ובכל מערכת בחירות יש איזו תקווה, ואז טעם מר של אכזבה. אבל בארבע השנים האחרונות הכל הקצין. השבעה באוקטובר היה התפרצות הר הגעש הרדום לכאורה של כל מה שהודחק בשלל מבצעים צבאיים, כיבוש זוחל ועוד רעות חולות. ומרגע שהלבה פרצה החוצה אין לחזור לאחור. יש תג מחיר לשקט מדומה.

אם מחפשים נקודת אור אפשר לפנות לחבר לנין ולציטוט המיוחס לו ״כמה שיותר רע – יותר טוב״. בלי פלסטרים, בלי משככי כאבים שמעלימים את הסימפטום ומשכיחים את הבעיה. קיבלנו הצצה לעתיד הפוטנציאלי כאן, חשוך, שמרני וקנאי. לא עוד ממשלת אחדות ותחושה שקרית ונוחה של נורמליות, אלא כל האמת בפנים: מלחמה וניתוק וחיים במדינה מצורעת וקנאית. איראן זה כאן, והמערב מתרחק, והבועה התל אביבית שלי עומדת להידרס על יד D-9 לאומני.

ואני רוצה לחיות במערב. הפחד הגדול שלי מהבחירות הקרובות הוא מההחלטות שאיאלץ לקבל אם התוצאה תהיה עוד מאותו דבר. האם אני יכול להמשיך לחיות כאן עם בן גביר שר ביטחון או ראש ממשלה, למשל. אני לא רוצה להיות מהגר, אני לא רוצה לחיות במקום שזר לי ואני לו. ואני מפחד מחיסול העתיד כאן, לי ולילדי.

ומכיוון שייאוש הוא לא אסטרטגיה מוצלחת, אני עושה את המעט שאני יכול. ביום שלישי אלך להצביע, ואתנדב קצת בדוכן של הדמוקרטים, אירוע די חריג לאיש נהנתן ועצלן שכמותי. אני מקווה שהצלחתי לשכנע לפחות אדם אחד שלא תכנן להצביע להטריח את עצמו לקלפי, ואולי הפוסטים כאן יזיזו עוד אדם או שלושה. ומה יהיה ביום רביעי? אני מקווה שאקום למציאות שיש בה פתאום קרן אור קטנה. קמצוץ של תקווה יספיק לי.

במונית בדרך משדה התעופה דיברנו על הבחירות. שיחה נינוחה, היה ברור שכולנו פחות או יותר באותו צד של המפה, אלא שאז אמר אחד הנוסעים שהוא שוקל לא להצביע בכלל. אין אף מפלגה שהוא מזדהה איתה.

הוא לא לבד, אני רואה בפיד שלי לא מעט אנשים שמתלבטים אם להצביע, מודיעים שלא יטרחו, קוראים לאנשים אחרים לא להשתתף במשחק המכור מראש. לדעתם. יש לא מעט נימוקים: מה כבר שווה קול אחד, כולם מושחתים, אין במי לבחור ועוד ועוד. ראיתי סרטון טיקטוק שבו מישהי קורעת את פתק ההזמנה להצביע, משל היתה ניצבת ב״שיער״ שמתעללת בצו גיוס לוויאטנם.

וזה נורא, דגל אדום, מכעיס ברמות של סקילה בכיכר העיר. אם אתם לא מצביעים אנחנו לא נהיה חברים. ארבע שנים של ממשלה איומה מגיעות לקיצן, שנים של טבח השבעה באוקטובר, מלחמה שלא נגמרת, שיאים חדשים בהרוגים בתאונות דרכים, נרצחים, פשיעה, יוקר מחיה מזעזע ושחיתות בכל מקום, הרג חסר אבחנה בעזה, קריסה מוחלטת ביחסים עם העולם ועוד ועוד. מדינה שהולכת והופכת לדמוקרטית ונאורה פחות, קיצונית ונבערת יותר. אם אני רוצה להמשיך לחיות כאן, אם אני רוצה שהילדים שלי יחיו כאן, המצב צריך להשתנות.

לא שינוי קיצוני. אני לא תמים, בבחירות הבאות אפשר לבחור במגוון טעמים של אותו דבר. יש ימין מתון, ימין רך, ימין רכרוכי, ומפלגת חצי שמאל אחת. הבחירות הן לא על שינוי כיוון משמעותי במדיניות. הן מאבק בין שחיתות נטולת בושה שמובילה לחוסר תפקוד, הדתה וקיצוניות, מול מינהל תקין והתנהלות פחות או יותר רציונלית. מה שפעם נראה לי בסיסי, הפך למותרות, ליעד נחשק. ובשלב הזה אסתפק במעט, בחישוב קטנטן של מסלול מחדש, שיתחיל אולי מגמת עלייה, במקום הידרדרות במדרון שאנחנו מחליקים בו.

כדי שכל זה יקרה אנשים צריכים להזיז את התחת שלהם לקלפי. ברור לי שההצבעה שלי לא מזיזה את המחט. קול אחד בודד, שבבחירות הקודמות הלך למפלגה שלא עברה את אחוז החסימה, והתפוגג לו בדממה. אז למה להתאמץ ולעמוד בתור? הקול שלי הוא הרי טיפה בים. אבל כמו שכתב דיוויד מיטשל ב״קלאוד אטלס״, הים הוא בסוף בסך הכל המון טיפות מים. כבר היו מערכות בחירות שהוכרעו על חודם של אלפי קולות בודדים. מספיק שאני וכמה שכמותי יתייאשו ויישארו בבית והופ, החמצה. אם כבר קיבלתי יום חופש, אצעד חמש דקות, אעמוד בתור לא ארוך מדי ואטריח את עצמי להכניס פתק למעטפה.

ויש גם את העניין הקטן הזה של מצפון. השיטה הנהוגה בישראל החלוקה של קולות למנדטים היא יחסית. לא הצבעת? הקולות של מגזרים שמצביעים באחוזים גבוהים – חרדים, מתנחלים – מקבלים משקל גדול יותר. אני לא מתכוון לתרום את האין קול שלי לאנשים האלה.

בסופו של דבר אני עושה את זה בשביל עצמי. כדי לא להרגיש אשם, כדי להיות מרוצה ממה שאני רואה בראי. פעם הייתי ניגש לקלפי בחרדת קודש, היום אני הולך להצביע בחרדה קיומית, מרגיש יותר ויותר את האדמה רועדת מתחת לרגליים. אז אצביע, ואנסה לשכנע את המעגלים הקרובים לי להכניס למעטפה פתק מהצד הנכון של ההיסטוריה, ואקווה לשינוי – עדיף לטובה, אבל גם קצת פחות רע יתקבל בשלב זה באנחת רווחה.

האזעקה האחרונה, בלילה שבין חמישי לשישי, גמרה אותי. במהלך היום מצב הרוח שלי עלה וירד בין הודעות טקסט על חזרה לבית הספר לכותרות על הנה הפסקת האש קורסת. אף אחד מחדלי האישים שמנהלים את הסיפור הזה לא התייצב לענות על שאלות ולהגיד מה קורה ומה צפוי. חרא של שירות לקוחות. לקח לי זמן להירדם, שכנעתי את עצמי שאני פרנואיד, נרגעתי לבסוף, והתעוררתי לצליל אזעקה נטולת התראה. 

כמו רוב בני האדם אני לא מתמודד היטב עם אי ודאות. היה לי קל יותר כשידעתי שיש מלחמה, וכדאי שהבגדים יהיו מוכנים ליד המיטה כדי להיות ייצוגי במקלט באזעקה של שתיים בלילה. אי הידיעה, החיים עם האזעקה של שרדינגר, מוציאה אותי מדעתי. היכולת לתכנן קדימה מצטמצמת לשעות, אולי ימים ספורים. 

למחרת אני קורא שכל חצי שעה פלוס מינוס יש אזעקה בצפון. בלי התראה. איפה אני עם המלחמה לפריבילגים במרכז ואיפה הם. החיים מרגישים כמו גירסה מעוותת למציאות שלפני השבעה באוקטובר. שקט במרכז ואש בקצוות, רק שהפעם במקום טפטופים מעזה בדרום, מטחים מלבנון בצפון. השמדנו, ניפצנו, מיגרנו וחזרנו להתחלה. 

בשישי אני רוקד במסיבה, במקום הומה אדם, נטול דאגות ומרחב מוגן, בלי לחשוב על אפשרות של אזעקה, איזה כיף. אבל זה נכון לאותו ערב, אותו רגע. מחר זה כבר סיפור אחר. כל כך הרבה דברים נשחקו ונשחקים בשלוש השנים האחרונות, ובראש הרשימה ניצב האמון. במנהיגים, בצבא, במערכת, ובעצם במציאות עצמה. מה שהיה בלתי סביר לחלוטין לפני דקה הוא הנורמלי החדש. נשיא אמריקאי מצייץ שהוא תכף מוחק ציווליזציה, זה לא היה בבינגו שלי לחיים האלה. 

אי ודאות היא חלק אינטגרלי ומעצבן מהחיים, אני מבין ומקבל את זה. אבל האשליה של יציבות חשובה לי. אני קם בבוקר ויודע שרוב הסיכויים שמה שתכננתי להיום, למחרתיים, יקרה. יקיצה לעולם שבו הכל כאוטי ולא צפוי מעייפת אותי. אני מרגיש את השרירים המנטליים שלי מתחילים להסתגל לכל זה. אני לא בטוח שזה משמח אותי. 

בצהרי יום ההולדת שלי נכנסתי למקלט +של בנק עם מרגריטה קפואה וחיכיתי לראות מה יקרה. היו לי תוכניות לציון האירוע, זו לא היתה אחת מהן. ההתראה היתה העשירית באותו יום, כאילו האיראנים משתתפים בשמחתי, ומשגרים זיקוקים לכבוד האירוע. איזה יופי. יצאנו לאכול צהריים מתוך אופטימיות זהירה שדי, היו מספיק התראות והנה נרגע. ובכן לא.

ערב לפני התאריך המדויק קבעתי דרינק עם חברים. הבר נבחר בין היתר לפי מידת הקרבה לשלל מקלטים. בבוקר יום ההולדת קמתי אסיר תודה על ליל שינה רציף. במקלט התברר שאני חולק את התאריך עם ילדה חביבה בת שבע, שהספיקה כבר לעבור קורונה, טבח ושתי מלחמות. רזומה נאה. 

בין התראה למקלט הגיע איש מקצוע לתקן את דלת המרפסת, שנפגעה ביום הראשון למלחמה. תהיתי אם זה לא מוקדם מדי, אם לא עדיף לחכות עד שתסתיים המלחמה ולתקן במרוכז את כל הנזקים שעוד יצטברו. מה יקרה אם הדלת תיהרס שוב, אם כל הדירה תתרסק. מצד שני, האם באמת יהיה סוף למלחמה? היום המשיך בין אזעקה לאזעקה, כולל המרגריטה במקלט. למחרת בבוקר קמתי לשולחן הפתעות עם סידור ממתקים באדיבות הצאצאה, ממתין לצליל הצורמני של פיקוד העורף. 

האזעקות הפכו לפסקול קבוע. כשעוברות יותר מדי שעות בלעדיהן אני מוצא את עצמי נדרך. הציפייה גרועה יותר מהדבר עצמו. בתחילת המלחמה לא הצלחתי להירדם בלילות, ממתין לטילים, ומתקשה לחזור לישון אחרי השיבה מהמקלט. היום הגוף מתפקד באופן אוטומטי. אני נרדם בלי קושי, כשההתראה מתחילה לטרטר אני חצי לבוש לפני שאני לגמרי בהכרה, ואחרי שהכל נגמר נרדם שוב בקלות. שגרה. יום ההולדת השתלב בה יפה. יום אחרי יצאנו לבר, ההתראה הלילית הגיעה גם אליו. אנחנו חיים במערכת מתעללת, והתרגלנו. כמה שעות בלי התראה הן חסד, איזה כיף, לא ניסו להרוג אותנו כבר המון זמן. 

ליום ההולדת הבא אני מאחל לעצמי מציאות חדשה. לא הפוגה בין סבבים, לא הכנה לעוד מלחמת תקומה עם או בלי אריות. רק שגרה שקטה, נורמלית, פוליטיקה משעממת של הסכמים והצהרות מכובסות, ופה ושם קצת מהמצרך הנדיר הזה, תקווה. 

זה בר קטן ונחבא, ההפך מאלה שמקשטים את דיזנגוף, שמתפשטים אל המדרכה, מצריכים עיקוף קל, כמעט מושכים אותך ביד שתבוא ותשב. צריך לדעת איפה הוא, לעשות מאמץ קל כדי למצוא, לרדת אי אילו מדרגות לפסאז׳ חשוך. לא מזדמנים אליו במקרה, מגיעים בכוונת מכוון. 

הכוונה של שני הצעירים שנכנסו אליו בשישי מאוחר בלילה היתה רעה. בדיעבד הם בלטו בשטח. לבר הזה מגיעים אנשים מזן מסוים, בגיל מסוים. לרוב לקוחות ותיקים, לרוב מעל גיל ארבעים, תל אביבים למדי, גרושים מאוד, כאלה מין. שני הצעירים נראו בשנות העשרים שלהם, וכאילו נקלעו למקום בטעות. אחרי זמן קצר הם עזבו, וקצת אחר כך הבינה החברה שבאנו לפגוש במקום שהתיק שלה נעלם. 

בתיק היו ארנק, טלפון ומפתחות למכונית. בפיצוציה שליד הבעלים הריץ את ההקלטה ממצלמת האבטחה, ואפשר היה לראות את הצמד נכנס, וזמן קצר אחר כך יוצא בריצה. טלפון לחברת האשראי גילה שהם כבר הספיקו לגהץ את כרטיס האשראי בפיצוציה אחרת, ולהזמין המבורגרים במסעדה לא רחוקה. שיחות לטלפון שלה לא נענו, גם האופציה של מציאת הטלפון מרחוק לא עבדה. כנראה שזו לא היתה הפעם הראשונה של הצמד, הם ידעו מה הם עושים.

אחרי שיחה חסרת טעם עם המשטרה, ומחשבות על מרדף לפי כתובות בתי העסק שבהם צץ הכרטיס, היה ברור שאפשר לסיים את הערב. החברה צעדה עם ליווי למקום שבו חנתה המכונית שלה, וגילתה שם הפתעה. הצמד הצליח למצוא את המכונית, הפך אותה קצת בחיפוש אחר שלל נוסף, אבל השאיר את התיק והמפתחות מאחוריו. אפשר לפחות לנהוג הביתה. 

ברים מהסוג הזה הם בועה. מקום שמרגיש כמו בית שני, בטוח ומוגן, מלא פרצופים מוכרים. יש משהו כואב במיוחד בניפוץ האשליה הזאת. צרות שאפשר לזרוק עליהן קצת כסף ונעלמות הן לא באמת צרות – כרטיס האשראי בוטל, טלפון חדש יירכש, ותוך שבוע שבועיים כל העניין יהפוך לסיפור מעניין, חומר לשיחה עם חברים. אבל משהו בכל זאת יישאר, צלקת קטנה, ואולי חיבור לתחושה השלטת במדינה הזו כבר שנים, של מראית עין של נורמליות יציבה שיכולה להיות מופרת כל רגע. אין מקום לשאננות, אין סיבה להניח שיהיה בסדר. גם בבית.

כשהגעתי למספרה עמדו בכניסה שני אברכים. לרגע חשבתי שמדובר בתחפושת, הם היו צעירים – סוף תיכון? גיל גיוס? – והבגדים השחורים נראו כאילו הושאלו מהסט של ״שטיסל״. הם הגיעו כמה דקות לפני, מצוידים בסופגניות, חנוכיות ונרות. 

חנוכיות ברבים. המטרה היתה לא רק להזרים את הספר שלי להדלקת נרות זריזה, כיפה על הראש והכל, אלא גם לוודא שלכל שאר באי המקום יש את האמצעים לקיים את מצוות החג. אחד מהם פנה אלי. ״הדלקת נרות היום? יש לך חנוכייה?״ והוא היה נחמד לכאורה, כוונותיו טובות, ואני הרגשתי משהו בפנים מתכווץ ומתקשה ומתרגז.

כמה שעות קודם לכן רכבתי בשדרות בן ציון וראיתי דוכן תפילין, וחשבתי לעצמי שמוזר, אני עובר כאן כמה פעמים בשבוע וזו היתה הפעם הראשונה שבה דוכן כזה צץ כאן. וגם אז הרגשתי אי נוחות, חדירה למרחב הפרטי שלי בלי התראה והסכמה. 

אני אוהב להדליק נרות חנוכה עם הילדים, אני מבין את היתרונות של מסורת וקהילתיות. אבל אני רוצה לעשות את זה במקום ובזמן שאני בוחר. בתקופה האחרונה, ביתר שאת אחרי השבעה באוקטובר, הסממנים הדתיים מסביבי, מתודלקים בכותרות על מעשי הממשלה האיומה שלי, מעוררים בי כעס וחרדה. 

אני לא יודע אם הם מתרבים, או שאני מבחין בהם יותר. בחמישי יצאנו לבר ובדרך ראינו המון כיפות, דוכנים עם חנוכיות, חרדים עם מגשי סופגניות, כל זה בלב תל אביב החילונית והליברלית. החברה שלי הציעה נקודת מבט חיובית: אנחנו במקום היחיד בעולם שבו יהודים יכולים להחצין את הזהות שלהם בלי חשש. והרי זו הסיבה שלשמה התחיל הניסוי הציוני, לא? 

זה נכון, וזה יפה, אבל ההחצנה הזו הולכת והופכת לתוקפנית ותובענית יותר ויותר. כשהחב״דניק הצעיר שאל אותי אם יש לי חנוכייה זה נשמע כמו דרישה יותר מאשר כמו הצעה לסיוע. כמו כל מאמין – באלוהים, בלאום, בטוהר גזע – הוא בטוח שיש רק אמת אחת, ואם אני לא מקבל אותה אני במקרה הטוב תמים וטועה, ובמקרה הרע אויב. ואיכשהו בכל פעם שדת משיגה לעצמה טריטוריה וכוח המעבר מחופש הפרט למסע צלב מגיע מהר למדי. כשהבטתי בחב״דניק חשבתי שהיום שואלים אותי אם יש לי חנוכייה, ובעוד שנתיים שלוש ינקשו על הדלת שלי כדי לבדוק שיש, ולהעניש אם לא. זה לא נראה לי. 

נ.ב ״רצח כתוב היטב: התעורר, איש מת״ בנטפליקס הוא לכאורה תעלומה בלשית משעשעת ועתירת כוכבים, אבל בסרט מסתתרת אמירה יפה וחכמה על דת, על התפקיד שלה בעולם, ועל איך משחיתים ומנצלים אותה ואת המאמינים. מומלץ, לא מעט בזכות ג׳וש אוקונור המעולה והחתיך. 

על פסגת ההר בהאקונה, איזור תיירותי קסום ביפן, אנחנו מבקשים משתי צעירות לצלם אותנו. הן חייכניות ונחמדות, ושואלות מאיפה אנחנו. התשובה "מישראל" גורמת לחיוך להחמיץ. הן לא אומרות דבר, הן לא צריכות להגיד. 

בארוחת הערב אנחנו יושבים ליד זוג בריטי מבוגר. הוא טיפוס, מסוג האנשים שברור שיש להם חתיכת סיפור. ישראל? כן הוא קורא את החדשות, לא פשוט. הוא נראה כמי שמשתתף בצערנו. היה פעם בתל אביב, וגם בקטאר וערב הסעודית. יש מצב שמבחינתו כולנו אותם ברברים. אולי הוא לא לגמרי טועה.

ביום שני, יום העיסקה. אנחנו בתור לרכבל, ואז בתצפית, ובשיט על אגם פסטורלי, ובכל מקום יש זמזום בעברית, יפן מלאה ישראלים, וכולם מדברים על מתי ישחררו ואת מי, וקטעי וידאו מתנגנים מטלפונים מעל הר געש יפני, שחרור חטופים ותום הטירוף שהחל בשבעה באוקטובר יחד עם ארוחת בופה מפנקת במלון. 

המוכר בחנות תחריטי העץ שגילינו במקרה בקיוטו נפעם לשמוע שאנחנו מישראל. קוראים לו ישוע, הוא יודע שזה בעברית במקור. הוא מזמין אותנו להופעה של חבר שלו ומצייד אותנו בשקית ממתקים מקומיים, צידה לדרך, ומוסיף "שלום". 

אנחנו צועדים ב"שביל הפילוסופים" כשגבר יפני שעובר לידינו נעצר ומתחיל שיחה. ישראל? הוא נראה כאילו ציפה שנביא את הגמלים שלנו איתנו. יש לו חולצה של בוב דילן, והוא מספר שזה הזמר האהוב עליו. הוא אוהב גם את ניל יאנג ומופתע לשמוע שבמזרח התיכון שמעו עליו. 

ביום האחרון בקיוטו, מטר מהמלון, רעש והמולה. הפגנה של יפנים בעד פלסטין, דגלים ופליירים וססמאות באנגלית רצוצה. אני מתכווץ קצת, מסרב לקחת פלייר מיפנית קטנה ונסערת. רוצה לשאול אותם מה להם ולנו, אם לא שמעו שיש עיסקה, תכף פורץ שלום, או לפחות נרגע קצת הקטל. ולמה אתם מפריעים לי כשכבר הצלחתי להתנתק כל כך יפה?

"פלסטין תהיה חופשייה" הם צועקים, וגם מוסיפים את הנהר והים, ואני מסתובב והולך, כי החופש שלי תכף נגמר. אני בגן עדן חייזרי שמרגיש הכי רחוק שאפשר מהבית, אבל יש דברים שאי אפשר לברוח מהם.

ובוקר אחד האלבום שהקשבתי לו שוב ושוב לא היה שם יותר. תמונת העטיפה ושם הלהקה עוד הופיעו בספוטיפיי, אבל במקום רשימת שירים הופיע כיתוב על אי זמינות השירים באיזור שלי. שזו דרך מנומסת להגיד פרי פלסטיין, ציוני עלוב. 

ווט לג, להקה בריטית חמודה, היא לא היחידה שהפכה את המוזיקה שלה ללא זמינה בישראל. אתמול הודיעה גם לורד שאת ״רויאל״ אי אפשר יהיה לשמוע באייטונס ישראל. זה אופנתי, וזה מעצבן. לקח לי רגע להבין למה זה כל כך מרגיז אותי, מעבר לחסרונם של השירים שהפכו לפסקול היום-יום שלי בזמן האחרון. הבה נסלק את החשודים המיידיים: כן, זה מפונק ועצלני, צעד מחאה סימבולי שבעיקר מרשים מעריצים אמריקאים ואירופאים שניזונים על חדשות מטיקטוק ואינסטגרם. קל ונוח יותר מלהפגין, לתרום את כל ההכנסות מהמוזיקה שלכם באיזור למטרה ראויה, או ללבוש חגורת הצלה ולעלות על משט לעזה.

אפשר גם לטעון שמדובר בצביעות – אין לאותם אמנים בעיה להיות מושמעים במדינות לא דמוקרטיות ומדכאות מיעוטים כמו ערב הסעודית. אפשר לומר שזו מחאה שפוגעת בקהל היעד הלא נכון – אני מניח שווט לג, לורד ופריימל סקרים לא מככבות בפלייליסט של סמוטריץ׳, בן גביר והחרדים. זה לא מאוד חשוב, אבל כבר מתחיל להתקרב לנקודה. 

הבעיה המרכזית במחאת הספוטיפיי היא שבסופו של דבר היא משתמשת בכלי של משטרים אפלים ודכאניים, מהסוג שאותם אמנים מתיימרים להתנגד לו – צנזורה. מוזיקה אמורה לעורר רגש, ליצור ערוץ תקשורת בין האמן למאזין, אולי אפילו לעורר מחשבה. אפשר היה להתייחס אליה כאל תחמושת עבור מתנגדי המשטר, להודיע על תמיכה בצד ועמדה מסוימים, להפוך שיר כלשהו להמנון מחאה. אבל קל יותר לחסום ולצנזר. להחשיך מסך, למנוע תקשורת באופן גורף – נשמע דומה למדי למה שעושים ברוסיה של פוטין, הונגריה של אורבן ותכף גם אמריקה של טראמפ. 

מחאת הספוטיפיי היא חלק מעידן שטחי שנמנע ממורכבות כמו מהמגיפה השחורה, ומעדיף סיסמאות גסות ופתרונות בומבסטיים (מהנהר עד הים, איזשהו ים) על ניסיון אמיתי להבין דברים לעומקם. זה עצוב גם כחלק מתוגת התקופה, וגם כי בסופו של יום ווט לג הם אחלה להקה. בתקווה שיפרוץ שלום ואפשר יהיה לשמוע שוב את האלבום האחרון שלהם בנחת.

הטלפון זמזם באמצע ארוחת הצהריים של עוד יום עמוס, העפתי מבט, שיחת עבודה מאגף התנועה של המשטרה. בטח שאלה לגבי ווייז, תכף אחזור אליו. כי ככה זה עובד, אין חוש שישי או תחושות מבשרות רע, כשהחיים רוצים לבעוט לך בברך הם לא מתריעים מראש.

אחרי השיחה הגיע ווטסאפ, ״תחזור אלי אחי, זה דחוף״. התקשרתי. ״אני צריך טלפון של מנהל של עובד של ווייז שנהרג לפני שעה בתאונת דרכים״, והכל נעצר לרגע, כאילו המציאות כולה הפסיקה לזוז כדי לקחת נשימה עמוקה. שאלתי מה השם של העובד והרגשתי שילוב של בושה והקלה כשלא זיהיתי אותו. חיפשתי אותו במערכת. פנים מוכרות. מסרתי את הטלפון של המנהל שלו, סיימתי את השיחה וישבתי קפוא במקום. מה אני עושה עכשיו? למי אני מספר? האם אני מספר? לא הייתי בטוח שאני מסוגל, הרגשתי שזה תקוע לי בגרון.  

ביום הראשון של מלחמת יום כיפור, כשאף אחד עוד לא ידע מה קורה, אמא שלי יצאה מהבית בשעת בוקר מוקדמת, ומטוס קרב עבר מעליה, נמוך ורועש, והיא צעקה בבהלה ולא סיפרה לאף אחד. כי אם היא לא תספר, אולי זה לא קרה. נזכרתי בכל זה והכרחתי את עצמי לספר. החדשות התפשטו מהר בכל מקרה, חדשות רעות הן חומר זריז במיוחד.

זה לא עזב אותי כל היום, מועקה בבית החזה, עצב עמוק. ניסיתי להבין למה. חשבתי על ההיסטוריה של המשפחה שלי עם הודעות פתאומיות כאלה, אבל עד כמה שזה מפתה לתלות הכל באבות המתים שלי כנראה שזה לא העניין, או לפחות לא המהות שלו. 

המוות מסתובב מסביבנו כל הזמן, ולא רק בכותרות על פיגועים ומלחמה ומגיפות. כולנו נמות בסוף, רובינו המוחלט מתכחש לזה לגמרי, מביט הצידה במקום לקרוא את הכתובת על הקיר. השיחה הזו, באמצע היום ומשום מקום, היתה משולה למישהו שתופס אותי בצוואר ומכריח אותי להסתכל למציאות בפרצוף. הכל שברירי, הכל יכול להשתנות בכל רגע. אחרי השבעה באוקטובר זה אמור להיות ברור יותר, אבל לא. אני מוקף כותרות על מוות במלחמה, קל לשכוח מטרגדיות יום-יומיות יותר. תאונת דרכים ופתאום זה נגמר. המוות לא רק אינו מחוסר עבודה, הוא גם מקפיד על נוכחות קבועה בכל מקום, מחכה להזדמנויות.

הלכתי לישון בטוח שזה ימשיך להעיק עלי גם מחר, אבל קמתי רגוע יותר. הדחקה, איזה מנגנון הגנה מעולה, הכרחי, וקצת עצוב.

השבוע נתקלתי בטור של נעם חורב. אין לינק כי אינני סדיסט. התמצית היא הרהור של חורב על קשיי הקיום בארצנו, בזמן שהוא תקוע בפקק עם ילדה מצווחת, דיווח על אבא במצב בריאותי לא משהו ומדינה במלחמה, בקיצור – עוד יום סטנדרטי בשכונה שלנו. 

חורב מדבר על הזכות להישבר, להפסיק להיות מבוגר אחראי, הנה הוא אפילו לא עונה לטלפונים בזמן שהילדה מאמנת את מיתרי הקול בפקק, עד כדי כך. ואז הוא מגיע ליעד, כי כמו תקופות רעות גם פקקים נגמרים, ועולה איתה לדירה החדשה שלו, ומשאיר את הקוראים עם התובנה שאחרי כל הרע עוד יגיע גם טוב, ועם תחושה חמימה, כזו שמזכירה כניסה לבריכת הילדים בקאנטרי עמוס במיוחד וגמיש בכל הנוגע להיגיינה. 

אני מתעב את נעם חורב. סביר להניח שהוא איש חביב ואינטליגנטי ביום יום, מה שרק מחמיר את המצב: אין דבר גרוע יותר מאנשים שמשתמשים בכישרון שלהם כדי לזקק את הבינוניות המוחלטת, ולהגיש אותה בטמפרטורת החדר, קלה לעיכול, לא מותירה אחריה דבר מלבד טעם לוואי מלאכותי, ותחושת נמנום נעימה שמוציאה את החשק לזוז, להפגין, להתנגד. 

חורב לא מרגיז אף אחד בכמה רבדים. השירים שלו מורכבים מחרוזים פשוטים, נטולי מטאפורות, דימויים או סאבטקסט. כל מה שצריך זה לדעת לקרוא באופן סביר, והנה גם אתה קורא שירה! הוא מגיש מוצר דמוי אמנות שלא מצריך בדל מאמץ, שירי פייק מפלסטיק. מישהו עוד עלול לחשוב שזה הדבר האמיתי.

הטורים של חורב כתובים באופן דומה – פשוט עד מתיילד. חמוש באמצעים הספרותיים המגה דלים האלה הוא נוגע בכל הנושאים האקטואליים, ומצליח לא לעצבן אף אחד, הקוראים לא ייתקלו באף נקודת חיכוך בעייתית. בטור לכבוד יום כיפור האחרון הוא מבקש סליחה על כל הפעמים שבהן ראה תמונות של חטופים והסב מבט, צפה בראיונות על משפחות נרצחים או נופלים והעביר ערוץ, ועל זה שלא עשה למענם יותר. אבל עשה מה? האם הוא חושב שצריך לצאת לקפלן להפגין? אולי הוא בעד לחץ צבאי ומקדש את ציר פילדלפי? ושמא יש לו בכלל פתרון נועז אחר, כמו שתי מדינות לשני עמים, התנחלות בעזה, או כיבוש אלסקה?

אתם חומדים לצון, אין סיכוי שתבינו בין השורות מה העמדה של חורב באיזשהו נושא – כלומר תבינו שהוא בעד ישראל, בעד החיילים, בעד החטופים, בעד כולם. שמאל? ימין? מה דעתו על אזרחים מתים בעזה או על המאבק על גיוס החרדים? מה לו ולזה. אנחנו פה בענייני קונצנזוס מדויק, ופס ייצור של טקסטים שאפשר להקריא בטקס סיום גם בבית ספר בתל אביב וגם באריאל. 

שירה בפרט וכתיבה בכלל אמורות לטלטל אותי, לגרום לי לחשוב, לזוז באי נוחות, לבחון דברים מחדש. הכתיבה של חורב היא ההפך, היא כדור שינה למצפון. לכולנו קשה, הכל מסובך, והכל יהיה בסדר, איכשהו, גם אם לא נעשה כלום, רק נמשיך בחיים הלא מאוד קשים שלנו במרכז הארץ. לצאת להפגין? להתעמת עם שוטרים או תומכי נתניהו? למה זה טוב. קחו נעם חורב אחד בבוקר ואחד בערב ואל תתאמצו יותר מדי, שלא תקבלו נקע במוסר הכליות.