לא סבלתי את ווהאם אי אז בנעורי האבודים. הייתי בדיוק בתחילת הפאזה המוזיקלית הניאו-סנוביסטית שלי, נטשתי את רשת ג׳ לטובת גלי צה״ל בימי הטרום-ברדוגו, הרמתי את האף ולא הקשבתי לפופ אייטיז מטופש. ווהאם באם, קלאב טרופיקנה, מה זה החרא הזה. אני בדיוק מאזין לדיוויד בואי.

אל הסרט התיעודי על הצמד שיצא עכשיו בנטפליקס הגעתי מפויס יותר, ומסתבר שגם בור מוחלט. יש לא מעט שירי אייטיז שבזמן אמת עשו לי פריחה והיום נשמעים לי אחלה לגמרי. בנוסף, הייתי בטוח שווהאם היו סוג של מכונת פופ מהונדסת, צמד חתיכים שחבורת מפיקים תאבת בצע הלבישה, כתבה והפיקה. הסיפור האמיתי מעניין ומפתיע הרבה יותר, וגרם לי להעריך ולחבב את הגיבור הטראגי והאלמוני יחסית בצמד – אנדרו רידג׳לי. האיש שלא עשה כמעט כלום, ושבלעדיו ג׳ורג׳ מייקל לא היה קיים. 

התקציר: אנדרו רידג׳לי היה בן 11 כשלכיתה שלו הגיע ילד חדש, שקט ומופנם, בן מהגרים יווני בשם יורגוס פניוטו. רידג׳לי התנדב לעזור לילד החדש להשתלב, והם הפכו לחברים הכי טובים. שניהם אהבו מוזיקה, החליטו להקים להקה, כולל שם במה חדש ובריטי למהדרין, לפניוטו. בהתחלה הם יצרו יחד, כשרידג׳לי הוא הדומיננטי יותר, גם ביצירה עצמה וגם בכל מה שקשור לסטיילינג והופעה על הבמה. אבל מהר מאוד התברר שמייקל מוכשר יותר בהכל – שירה, כתיבה, הפקה, נענוע אגן. מה שהתחיל כצמד שבו רידג׳לי מוביל, נגמר בג׳ורג׳ מייקל שר על הבמה בלייב אייד כתף אל כתף עם בואי ואלטון ג׳ון, בזמן שרידג׳לי עושה קולות רקע עם שאר זמרי הליווי מאחור. 

מייקל המשיך לקריירת סולו מטאורית, ורידג׳לי נעלם אל תהום הנשייה. לכאורה די ברור מי ניצח ומי הפסיד, מי מימש את השאיפות והפוטנציאל, ומי נותר מאחור. הכותרות בסוף הסרט מספרות על מכירות האלבומים של מייקל (142 מיליון עותקים), כשרידג׳לי נשמע מתראיין ברקע ומפרגן לכישרון וליכולת של חבר הילדות. אין אף משפט על המשך הקריירה שלו. יצאתי לחפש קצת בגוגל. 

אחרי ווהאם רידג׳לי ניסה להפוך לנהג מירוצים ועבר למונאקו כדי להתחרות בפורמולה 3. לא יצא מזה שום דבר למעט תאונת שרשרת מפוארת אחת. רידג׳לי המשיך ללוס אנג׳לס כדי לנסות קריירת משחק שלא המריאה. ב-1990 חזר לאנגליה והוציא אלבום סולו שנחשב לאחד הגרועים של אותה שנה. הוא היה בן 27, והחליט שזה הספיק לו. מאז הוא עושה פחות או יותר כלום. קצת צדקה, ראיון פה ושם, וזהו. 

איך מתפרנסים מלא לעשות כלום? בקלות. רידג׳לי שווה היום כ-40 מיליון דולר. הוא חי יפה על התמלוגים של ווהאם, ובעיקר על ״לחישה פזיזה״. תמיד חשבתי שזה היה להיט הפריצה של מייקל אחרי פירוק הצמד, אבל מתברר שרידג׳לי היה שותף לכתיבה. אי שם לפני גיל 25 הוא ישב בבית ההורים וכתב שיר קיטשי עם חבר, ולא ידע שבזאת הוא מסדר לעצמו את החיים. 

ג׳ורג׳ מייקל ניהל קריירה מוצלחת וסוערת – התמודדות עם ביקורת וצורך עז להוכיח את עצמו כאמן רציני, היציאה מהארון והחיטוט של התקשורת בחייו הפרטיים ועוד ועוד ועוד, עד למוות מוקדם ומפתיע בגיל 56. רידג׳לי, מנגד, בדק וניסה במשך ארבע שנים, ואז נשען לאחור וחי את החיים של אדם שאין ולא תהיה לו דאגה כלכלית אי פעם. אפשר לראות את המפגש שלו עם מייקל כזכייה בלוטו, אבל זה קצת מורכב יותר. רידג׳לי היה הקטליזטור, האיש שבלעדיו יש סיכוי שהכישרון של מייקל היה נשאר מוגבל לשירה נרגשת במקלחת. הוא גילה, דחף, שיתף פעולה בתחילת הדרך, וקיבל בתמורה חיים נטולי רעש ודאגות. 

האתוס המערבי שכולנו אמורים לחיות לפיו אמור לגרום לכולנו לרצות להיות ג׳ורג׳ מייקל – להגשים את הפוטנציאל, להגיע הכי רחוק שאפשר. אני הייתי מעדיף לגמרי את אופציית רידג׳לי הנינוחה, מינוס אפיזודת המירוצים. למה שהשאיפה האולטימטיבית לא תהיה נוחות, איזון וביטחון כלכלי? 40 שנה אחרי הוא מבחינתי המנצח הגדול של הסיפור הזה. 

והמוזיקה של ווהאם? עדיין פח.

יש בתל אביב חסר בית שדומה באופן חשוד למנכ״ל שעבדתי תחתיו פעם. מבנה הגוף, הפנים, צבע השיער. גירסה קיצונית ואכזרית של הופרדו בלידתם. בכל פעם שאני רואה אותו אני תוהה לגבי אי הצדק האולטימטיבי הזה. האם בנסיבות אחרות, בשינוי קל של תנאי פתיחה ומהלך חיים, הם היו יכולים להתחלף. המנכ״ל על הספסל בשדרה, חסר הבית עם גג מעל הראש בסיליקון ואלי.

זה נושא שמעסיק אותי לא מעט. הייתי אמור לגדול עם אב אחד, גדלתי עם אחר. עד כמה זה השפיע, האם הייתי היום אדם אחר, המנהל חיים שונים. הילדים שלי מדברים על השפעת ההורים. החל מסתם תלונות וכלה ב״אתם יצרתם אותנו״, רוצה לומר – אתם אחראים להכול (או לפחות לכל מה שרע). מה יחסי המרכיבים בקוקטייל האישיות הזה של אופי, גנים ונסיבות? 

השבוע נכחתי באירוע קרבות איגרוף שארגנה הגר פיינר, האישה והאגדה. הזירה היא מקרה מבחן מעניין לשאלת המה קדם למה: שני מתאגרפים באותו משקל ובאותה רמת ניסיון עומדים זה מול זה. לכאורה תנאי הפתיחה שווים, אבל מהר מאוד אפשר לראות מי התאמן ברצינות ומי עיגל פינה או שלוש, מי הגיע נחוש יותר ומי פחות, מי גמיש מנטלית מספיק כדי לבצע התאמות ושינויים תוך כדי תנועה ותחת מטר חבטות. 

אבל מנטליות ואופי לא מספיקים. המתאגרפים הם אלה שמכים ומתחמקים בזירה, אבל מעליהם מרחפת דמותו של המאמן. או המאמנת: הגישה של הגר לאימונים היא בסגנון עדות הגסטאפו. זו לא השכונה הישראלית הטיפוסית כאן, אלא הקפדה על כל פרט, חזרה שוב ושוב ושוב על טכניקה, אפס ויתורים. ובזירה זה ניכר. קל לראות מי מחזיק ידיים למעלה כדי להגן על הפנים כמו שצריך גם כשהוא עייף, למי יש טכניקה משוכללת, ומי סתם משתולל ולופת את היריב כי אין לו כבר חמצן או מושג מה לעשות. מצד שני, לא כל הלוחמים שלה סיימו את הערב עם היד מונפת אל על.  

מה שמחזיר אותי לנקודת הפתיחה עם תשובה שעיקרה כאוס וחוסר ודאות. אם נלהק את המאמן/ת בתפקיד ההורים, ואת הלוחמים בזירה כילדים, ברור שיש כאן ערבובייה שקשה למצוא בה נקודת התחלה וסיום מוגדרים. המתאגרף הוא לא יציר כפיו של המאמן, אבל לא יגיע רחוק בלי כל מה שקיבל ממנו לפני שעלה לזירה. יש כאן תמהיל לא ברור של הכנה ואופי, מנטליות ובחירות שנעשות בן רגע ותחת לחץ, ובסופו של יום גם לחיים עצמם. יום רע, שריר שנמתח, חברה שעזבה. 

כולנו רוצים נרטיב לינארי, כולנו רוצים סיבה ברורה, אבל אין. יש את מה שקיבלת, את מה שבחרת, ואת מה שאתה עושה עם זה עכשיו. ומזל. הרבה מזל. ולשמור פנים, תמיד, ליתר ביטחון.

חבר טוב אמר לי פעם שילדים זה כמו סמים קשים: יקר, לא בריא וההיי הכי מוצלח שאי פעם תגיע אליו. ולאיש יש תאומים, הוא יודע על מה הוא מדבר. 

כל מחקר תורן יודע לספר שאנשים נטולי ילדים מאושרים יותר. קל. מספיק לחשוב על שעות השינה שנוספות והחרדות שפוחתות כדי לדמיין את החיוך הזחוח על פני אלה שידם מעולם לא נשלחה אל מוצץ. שלא לדבר על הרווחה הכלכלית, או כמו שנגה אמרה לי פעם – ״אבא, אם לא היינו היית טחון״. מצד שני, כשעוברים לדבר על תחושת משמעות הורים תופסים את ההובלה ולא מביטים לאחור. 

אני מניח על המשקל מצד אחד את הלילות הלבנים, הביקורים בקופות חולים עם הבלחות לחדר מיון, החרדות מכל מה שעלול להשתבש (בגן, בבית הספר, בכביש, בצבא) ורגשות האשם, המון רגשות אשם. בצד השני אני מניח את ההצדקה לקיום. התשובה לשאלה הבסיסית של למה בעצם לקום בבוקר ולהמשיך עם כל זה. והמאזניים נוטים באופן שאינו משתמע לשני פנים לצד השני. כשזה מגיע למשמעות, הורים מנצחים בנוקאאוט.

לפעמים האמונה הזו מתערערת. לפעמים המשמעות מגיעה עם סאונד אפקט צווחני על זה שאתה חרא של אבא, טענות ומענות, האשמות מוצדקות יותר או פחות ותחושת כישלון מפואר. הקלישאה מדברת על הביטחון של גבר לבן פריבילגי ממוצע שמשוכנע שהוא יודע לעשות הכול, אבל זה כאין וכאפס לעומת הביטחון של טינאייג׳ר שמקסימום עשה בייביסיטר, אבל בטוח שהוא יודע הכול על הורות נכונה עד מושלמת, וישמח להסביר לך איפה טעית עם דוגמאות ומראי מקום. זו משיכת חבל ההיבריס – מי אחראי לתוצר הזה שנקרא אדם? עד כמה ההורים אשמים בכל מה שרע, עד כמה הם יכולים לקחת קרדיט על הטוב? בגיל מסוים הילדים שלך זוקפים לזכותם את כל מה שמוצלח ומשליכים את השאר על אמא-אבא.

הם גם לא לגמרי טועים. הורות היא כמו משחק מחשב שתוכנת להיות חסר סיכוי, אתה תמיד תפסיד בסוף. הא לך בני אנוש קטנים שאתה אחראי לגדל ולעצב בזהירות ובקפידה, בשעה שאתה עייף וחרד וסוחב את המטענים שלך מהילדות ובכלל, וצריך גם לחיות ולעבוד וכל הג׳אז הזה. והופ הנה טעות קריטית, והנה צלקת שהשארת בלי לשים לב אפילו, איזה כיף. במובן מסוים זה לא לגמרי רע. בסופו של דבר צריך לייצר נפרדות, הטעויות עוזרות לצאצאים לצאת לחופשי.

איך מנצחים את כל זה? לא מנצחים. מחכים וסופגים ומכילים ומנסים לתקן מה שאפשר. אם היתה לי מכונת זמן והייתי חוזר לעבר ומתקן את השגיאות הגדולות והקטנות, הייתי שב כנראה להווה חדש ונוצץ ובו הילדים שלי היו מסבירים לי למה אני הורה כושל מסיבות אחרות לגמרי. זה מה יש.

בחמש בבוקר הלכתי לחפש מכונת קפה, העייפות כבר סחררה אותי, ולהירדם על כיסא בחדר מיון התברר כאתגר גדול מדי. התחלתי את היום בשש בבוקר ולא ציפיתי לסיים אותו עם תומר הדואב במיון. מצד שני, מי כן מצפה לסיים איזשהו יום במיון?

חדר ההמתנה הוא חלל לא גדול שמחולק באמצעות וילונות לעמדות המתנה קטנטנות. לידינו תייר גרמני שיכור שעף מקורקינט מבקש מדי פעם באנגלית קלוקלת Someving for ze pain. ממול שוכבת הומלסית שהגיעה למיון כדי להתארגן על מיטה. כשהמאבטח גדל הקומה מודיע לה שפה זה לא מלון, היא שולחת אותו להזדיין. הוא לא מתרגש. קור רוח הוא דרישה בסיסית לעבודה במקום הזה.

אולי אפשר היה להוריד מעלה או שתיים מקור הרוח הנ״ל. את רוב הזמן במיון מעבירים בהמתנה, בלי לדעת עד מתי ולפעמים גם למה. אני שואל בנימוס, והאח תולה בי עיניים תמהות. מבחינתו זו שגרה: מה, אתה לא יודע שעכשיו צריך לחכות לרופא/ה שיתפנו? ושלאף אחד אין מושג מתי זה יקרה? 

אחרי הרופאה עוברים לשלב המתנה חדש – לאורטופד. איפה הוא? אף אחד לא יודע. אנחנו שומעים שיחות טלפון נזעמות מדלפק האחיות, שמנסות להבין מה קורה. בסוף מתברר שהיתה תאונה קשה וכולם, כולל האורטופד, בחדר הניתוח.

מחכים. 

כשהוא מגיע כבר אור בחוץ. תומר מסביר לו שמדובר בפציעת ספורט. כדורגל? לא, איגרוף תאילנדי. הוא ממשש ובודק ומזיז ומתחיל לסכם. אין שבר, חשש לקרע, אמרנו פציעה במשחק כדורגל, נכון? לא, תומר מתקן אותו שוב, איגרוף תאילנדי. הוא מהנהן ורושם לנו מכתב שחרור והפניה שבה כתוב ״פציעה בזמן משחק כדורגל״. אני מניח שהוא לא ישן מעל 24 שעות. לברך הנפוחה והכואבת לא אכפת איזה ענף ספורט נרשם לגנותה.

יש פער עצום בין הסבל הפרטי של הבן שלי, שגם אם הוא מסתובב בגוף של גבר הוא עדיין לגמרי הילד שלי, לבין הגישה של המערכת. הצוות עמוס ומותש, מנוסה ומורגל, ומה שעבורי יכולה להיות חוויה ראשונית ומצלקת, הוא עבורם עוד יום שגרתי. זה פער שמעורר זעם, שקשה לגשר עליו. קל לכעוס על ״המערכת״.

כשחיפשתי בחמש בבוקר קצת קפאין נתקלתי באח שצעד במסדרון ושאלתי אותו איפה יש מכונת קפה. אין, הוא אמר, בוא איתי. ולקח אותי לחדר הצוות ושאל כמה סוכר והכין קפה שחור לאיש שהוא לא מכיר, וכנראה ברור לו שאם הוא נמצא במקום הזה בשעה הזאת לא מדובר בנסיבות מוצלחות. גם זו המערכת, אנשים עייפים ועסוקים שפה ושם עושים חסד קטן.

כשתומר מתחיל להתעצבן עלי אני נרגע. זה הביקור השני שלנו במוקד חירום – אני, הוא והברך שלו שנפוחה מבעיטה לא מכוונת היטב באימון. יום לפני הוא התפתל מכאבים, והרשה לי אפילו לחבק אותו, היום נראה שהאופן שבו אני נושם לא בא לו טוב.

זו נקודת מפנה חמקמקה שנוצרת באזור גיל ההתבגרות, ומשם זה מדרון תלול, המעבר הזה בין אבא רוקסטאר לקרציה. אני מסתכל אחורה בגעגוע אל הזמן הפשוט שבו מצוקות של ילדים היה משהו שנפתר בחיבוק, אולי איזו פחמימה ריקה כשהילד כועס או עצוב מרגיעים אותו, כשהוא מרוצה הכול נחמד.

היום נחמד הוא האויב. אמרת למתבגר שאתה אוהב אותו והוא הגיב ב״אוקי״ סתמי ומעליב? המצב נפלא. קיבלת בחזרה ״גם אני״? פקח עיניים, פרוס אנטנות, משהו לא לגמרי תקין. ואם הוא השתמש בשורש א.ה.ב בעצמו זו אזעקת אמת. משהו אצלו לא בסדר ואתה צריך להיות מוכן לכול.

זה לא עבד ככה כשאני הייתי בגיל הזה. אז היתה דרך מאוד צרה ומסוימת לדבר להורים, אי אפשר היה לריב איתם, את העצבים היה צריך להוציא במקום אחר. כיוון שכך באנו ושינינו, נתנו לילדים שלנו לגיטימציה לבטא מנעד רגשות רחב, איזה יופי, והנה אנחנו חוטפים את זה לפרצוף.

את התפקיד המתגמל של הורה מנחם ומפנק מחליף הג׳וב כפוי הטובה של שק איגרוף. כל דבר שתגיד מוכתם אינהרנטית מתוקף היותך הורה. אותו משפט, אותה אינטונציה, זה לא משנה. זה אד הומינם הורי, אין לי דךר לנצח.

פעם אמרתי לנגה שאין בעיה, אני מחבק את התפקיד שלי. אם צריך אני מוכן להיות שק החבטות שלה, הסלע האיתן שסופג את התסכול והזעם. היא הסתכלה עלי וחשבה רגע. אתה, היא חרצה, אתה יותר הצעצוע זה שלוחצים עליו כשעצבניים. בהצלחה לכולנו.

כשהבוס התחיל להודות לקהל והיה ברור שהנה מגיע ההדרן פניתי לשותפה המעולה שלי להרפתקה, מבולבל קצת, ואמרתי לה שאני לא מבין, ושהוא מפורסם בהופעות הארוכות שלו. התחושה היתה שעברה פחות משעה מאז שהאיש עלה לבמה. אלא שאז הצצתי בשעון, שטען שעברו כבר שעתיים. היו שני הדרנים, שנמשכו כשעה. הגשם ששטף את העיר הפסיק. אפילו אלוהים לא מתעסק עם הבוס. 

ברוס ספרינגסטין בן 73. אחת הסיבות לנסיעה לרומא היתה התחושה שאולי זו הפעם האחרונה, כמה סיבובי הופעות עוד נשארו בגוף המזדקן? הגיל ניכר והוא לא מתכחש לו. משהו בתנועות הואט ואף עלמה לא נקראה לבמה לפזז איתו ב״דנסינג אין דה דארק״. בקטעי הקישור המעטים יחסית בין השירים הוא דיבר על חברים שמתו, על עבר רחוק שיש ממנו יותר מאשר העתיד שנותר. כשראיתי אותו לפני קצת יותר מעשור היה בהופעה קטע בסגנון ג׳יימס בראון: ספרינגסטין קרס על ברכיו, לכאורה מותש, לא מסוגל להופיע יותר. הנגנים מתחננים, מנסים לסייע, משפריצים עליו מים. ואז הוא מזנק לפתע וחוזר למיקרופון. סביר להניח שניסיון לשחזר את כל זה בסיבוב הנוכחי היה נגמר בסיוע רפואי. אבל השאגה נשארה, יחד עם המקצוענות והפרפקציוניזם שהקנו לו את הכינוי שלו.

במשך שלוש שעות הוא שר את כל הלהיטים (כמעט), אבל הקפיד גם על שירים ידועים פחות, ונתן לכל שיר את הכבוד שמגיע לו על הבמה. לא היה אף ביצוע חפוז או מכני. ספרינגסטין רוצה לשמח ולרצות את הקהל, אבל ניכר שחשוב לו להיות בעל מלאכה מיומן, כזה שלא מעגל פינות, מקצוען עם יושרה. הבוס לא עושה חלטורות. 

אחד המבחנים שלי להופעה מוצלחת הוא רגע המחנק בגרון. לפחות שיר אחד שלוחץ על בלוטות הרגש בגלל שילוב של זכרונות מסוימים שקשורים בו, או שיגור של הנפש אל תקופה אחרת בחיים. חמי רודנר אמר בראיון של״איפה הילד?״ יש הסכם לא כתוב עם הקהל לפיו היא שולחת אותו חזרה בזמן לגיל 17 בהופעות. זה מחייב את המופיעים כמובן – ביצוע חיוור ודל ללהיט נעורים דומה למכונת זמן מקולקלת, ועלול להכתים זכרונות עבר לנצח.

את רוב ההופעה הזו ביליתי עם דמעות בעיניים. ובדרך החוצה, מוקף ב-60 אלף איש, הרגשתי שעברתי חוויה דתית. בעולם בלי אלוהים, בלי רוחות ונשמות מתגלגלות, כוכבים ומזלות, זה היה הכי קרוב שאני יכול להגיע להתעלות רוחנית. אז מותק, אם נולדנו לרוץ ולברוח, אין מקום מפלט טוב יותר מאיצטדיון רוק, ועדיף בהופעה של הבוס.

והנה הציוץ שהגדיר יפה את השילוב העייפות-מיאוס-ייאוש שאני חש מאז שהחל המבצע (מגן וחץ, איזה שם מעפן), שהעלה הצייצן שמכנה את עצמו ג׳ון בראון. זה לא שצריך להתאמץ יותר מדי: יש ערך וויקפדיה שמפרט את כל מבצעי צה״ל עד כה. חוץ מתקופה לא ארוכה בין 2014 ל-2018 אנחנו מקבלים מבצע כל שנה-שנתיים. מסורת ישראלית.

אני מרגיש קהה. הטלפון וההודעות לילדים אחרי אזעקה, התהיות לגבי לאן ללכת או לדווש כי אולי נצטרך למצוא מחסה בדרך, לשלוח לבית ספר – כן או לא? כמה זמן זה יימשך, כמה הרוגים. ומה התכלית? הכל על אוטומט, שידור חוזר.

השבוע התארח אצלנו בכיר אמריקאי, שקיבל את מלוא החוויה הישראלית. תוהה מה לעשות במלון אם תהיה אזעקה, הולך לישון במכנסיים ליתר ביטחון, מקבל הודעות מחו״ל שדורשות בשלומו, מנסה להבין את כל הטירוף הזה. ראיתי את זה לרגע מבעד לעיניים שלו. זה היה מגוחך. ארצות הברית מתמחה באירועי ירי המוני, ומתעקשת לא להבחין בפתרון. בישראל מנגד מתמחים בסבבי טילים והפצצות. כל אחד והתחביב שלו.

אין לכל זה תכלית. יש ססמאות על הרתעה ומכה אנושה וכל ג׳אז הטסטוסטרון הזה. ופרשנויות בטחוניות על למה החמאס כן או לא, ופוליטיות על להרגיע את בן גביר, כן או לא. ןאולי על הדרך לדאוג לשבת נטולת הפגנה בקפלן. אין חזון, רק התנהלות דלוחה מהרגע להרגע. וכולנו משתתפים בריקוד הזה, בכל פעם כאילו זו הפעם הראשונה, כמו גירסת אימה ל״לקום אתמול בבוקר״, תקועים בלולאה בזמן. 

והסוף ידוע מראש. הפסקת אש, רגיעה, תמונת ניצחון, ילדים מתים, ושכחה. קל נורא לשכוח ולחזור לשגרה, ואז להתפלא כשהפעם הבאה מגיעה. 

תומר אומר שהוא לא מאמין שזה ייגמר אי פעם, והוא כבר חמוש בדרכון זר ומי יודע אם יהסס להשתמש בו. אני מנסה לדבוק בדוגמאות היסטוריות של משברים שנפתרו בלי שאף אחד ראה את זה מגיע: אירלנד, חומת ברלין. אבל יש משהו כל כך עלוב בהתנהלות משני הצדדים, שלא מותיר לתקווה מקום. כמו שתי כנופיות שנהנות מהקונפליקט, שצריכות קצת מכות בשביל האדרנלין, בשביל הצדקה קיומית, ולא באמת רוצות להגיע להסכמה. 

בסך הכל עוד סיבוב. נגמר, עוד מעט הבא בתור

פנדולום, מטוטלת, הוא מכשיר שנועד לסייע לקצוב זמן, ושהשימוש הידוע הראשון שלו נרשם כבר במאה הראשונה לספירה בסין. פנדולום הוא גם צעד באיגרוף שנועד לסייע בארגון מחדש של פרצוף היריב. לא הולך לי איתו.

זה עובד ככה: אתה מקפץ בקלילות מרגל אל רגל, קדימה ואחורה. דילוג קדימה, מכה קלילה שרק נועדה למשוך תגובה, דילוג אחורה לפני שהאגרוף של היריב פוגע, ושוב דילוג קדימה כדי לתפוס אותו עדיין באמצע, לא מוכן, והופה ניצחון ותהילה. כמו לא מעט דברים באיגרוף מדובר בללכת כנגד האינסטינקטים שלך במה שנראה כמו מטאפורה לחיים. פלא שאין יותר מתאגרפים-פילוסופים, ולהפך.

כל זה יפה בתאוריה. 

אחרי שהמאמן סיים להסביר ולהדגים התחלנו לקפץ. כל הנערים ובני העשרים דילגו כאיילות שלוחות ונטולות דאגה, בזמן שפלוגת המתאמנים הזקנים התחילה להתנשף. ומילא הכושר, אבל המהירות: היה לי ברור שאם אנסה ליישם את זה בקרב זה ייגמר במפגש עצוב של אגרוף זר עם הסנטר שלי. 

רוב הזמן המצב הפוך. אני מתאמן כבר שנתיים ונראה שככל שהזמן עובר כך הפער בין מה שאני חושב שאני יכול לבצע למציאות רק גדל. מנטלית אני עדיין התיכוניסט שמסיים בקושי ריצת אלפיים בשיעור התעמלות, מתנשף, מחכה לרגע שבו הסיוט ייגמר ואוכל לחזור לקרוא ספר בחדר שלי, בבית. פיזית אני כנראה בכושר טוב יותר היום משהייתי אז. ובניגוד לדמות שעוד יושבת לי בראש, היום כנראה שהייתי מסיים את הריצה באופן מכובד. 

וכך אני מגיע לאימון, מבין על איזה תרגיל הולכים לעבוד, מכיר בכך שאין סיכוי שאצליח לעשות את כל זה, ואז מגלה שהגוף שלי דווקא לגמרי סבבה עם העניין. לפעמים הניתוק כל כך קיצוני שנדמה לי שאני מסתכל מהצד בזמן שהרגליים שלי קופצות על המדרגה, או כשהידיים פוגשות בשק בקצב מסוים. שומו שמים, זה קורה. 

זה מעסיק אותי לא מעט, הפער בין הגירסה שלי עצמי שהתקבעה לי בראש, למציאות. כאילו שמישהו לא שלח עדיין ניוזלטר עם כל העדכונים החדשים, או שפספסתי את המייל. אני משתמש במוצר חדש בלי לדעת, מופתע לגלות את השדרוגים שנוספו. ויש משהו מופלא בתחושה החדשה הזו, בהפתעה שהגוף שלך, אתה עצמך, מספק. בעיקר כשבגילי זה אמור להיות הפוך – ציפיות נכזבות למהירות וגמישות של פעם.

זה נכון לא רק לגוף. זה נכון לעבודה, ליחסים עם בני אדם. הדברים משתנים לאיטם על רצפת הייצור של המפעל, משתכללים, ולפעמים לוקח זמן עד שהמידע מטפס למעלה להנהלה שבראש. קטע. שינוי ושיפור זה נחמד.

חוץ מהפנדולום. אולי זה העניין של הזמן שמתחבר אליו, ושלא משנה כמה אתאמן ואתרגל, אותו אי אפשר לעצור. יש מצב שאת הדילוג הקליל קדימה ואחורה אשאיר לגלגול הבא. 

חזרתי מטקס יום הזיכרון המדמיע בכיכר הבימה ובמקום קצת אסקפיזם לנשמה התחלתי לצפות ב"דפיקה בדלת", הדוקו של "כאן" על האנשים שמוסרים את הידיעה למשפחות הנופלים. הצלחתי לסיים אותו רק למחרת. זה סרט מעולה ומומלץ, אבל קל או כיף הוא לא. 

למחרת נסעתי לבית הריק של אמא שלי שבחו"ל כדי לעבור על אלבומים ישנים. דפדפתי בתמונות שחור לבן וקצת בצבע, מנסה להתחבר לפנים הזרות. הנה אני מחייך ומאושר ביחד איתו, הרי פעם הכרנו די טוב, לא? לא זוכר, לא יודע. 

אחד המודיעים בסרט מדבר על חוויית ההליכה אל עבר הדלת שמאחוריה נמצאת המשפחה שעומדת לקבל את ההודעה שתשנה את חייה לעד. הוא מתאר דימוי שחוזר ורודף אותו, של סכין דקה וחדה שחותכת את ציר הזמן, סכין שעוד זמן מה תרד ותפריד בין מה שהיה עד כה, לבין החיים של מעתה והלאה. 

הסתכלתי על התמונות של האב שלא הכרתי והבנתי שאני מקבל הזדמנות להציץ אל העולם של לפני הסכין. והבנתי גם למה התעקש המודיע על סכין דקה – כמעט ולא רואים את החתך, הרי הזמן המשיך לנוע, החיים התקדמו במסלולם, והצלקת כמעט בלתי נראית. ובכל זאת, זה כמעט מדע בדיוני, טכנולוגיה שהמציאו בני אדם ומאפשרת לי להציץ אל מציאות חליפית, ציר זמן שנקטע לפני הרבה שנים ולא התקדם. 

בחרתי כמה תמונות, עמדתי בצפירה, ונסעתי חזרה לתל אביב. יומיים אחר כך רכבתי לחנות צילום כדי להגדיל אותן. עוד התחכמות לגורל, כאילו שאם הן יקבלו מידות ומיקוד ואפילו צבע, המבט אל העבר יהיה צלול יותר. כשהגעתי לחנות התברר שיש הפסקת חשמל בכל הרחוב, משל אלי הגורל מפגינים מורת רוח קלה מול ההיבריס שלי. השארתי את התמונות שיחכו וחזרתי הביתה לחכות לבת שלי, הנכדה של האיש מציר הזמן ההוא, שתבוא לאכול צהריים.