צפיתי בפרק הסיום של ״המפקדת״ בין הליכות נרגנות לחדר המדרגות, לצלילי האזעקה. קראתי כל מיני ביקורות על הסדרה – סתמית, שמרנית – אבל הכותרות והטילים עזרו לי לגלות בה רובד נסתר, חתרני, ביקורתי. 

המון דברים – זהירות, ספוילרים – התרחשו בעונה הראשונה של ״המפקדת״. שלל אירועים שמפלרטטים עם אסון, זרעי פורענות שמרחפים ונקלטים באדמה פורייה. כל אחד מהם היה יכול להוות בסיס לסדרה או סרט דרמטיים, טראגיים. אבל שום דבר לא נובט, הכול רק כמעט.

דוגמאות: אחת המפקדות נאלצת להסתיר בבסיס את אחיה של אחת החיילות שלה, אזרח ועבריין. כמה סצנות אחר כך הוא כמעט מצליח לחתום על נשק. מפקדת אחרת לא עומדת בלחץ ומנסה להתאבד. חיילות גונבות ציוד, סמלת עושה סקס לוהט עם קצין שאליו היא כפופה, מ"ממית פזורת דעת גורמת לכיתה שלה להסתובב אליה עם נשק טעון ודרוך, ועוד ועוד. 

אבל אף כדור לא נפלט, אף אחד לא עולה למשפט, הכלא הצבאי נותר ריק. הכול מוחלק, מוכל, מושתק. המפקדת הנסחטת תצא לקורס קצינים, העבריין ייעלם מהבסיס בשקט, ניסיון ההתאבדות נכשל, הקצין והסמלת ימשיכו להזדיין. 

הדמות הראשית בסדרה, המ"ממית הטרייה נועה, דווקא מתחילה אחרת. היא רוצה להקפיד על נהלים, היא דורשת משמעת וסדר. היא הגורם החיצוני שמגיע לשנות את המערכת. אבל המציאות מנצחת אותה בנוק אאוט. עד סוף העונה היא תוותר ותעלים עין, כדי לסייע למפקדות ולחיילות שבסך הכול מתכוונות, כולן, רק לטוב. 

הכוונות של כולם טובות, והן מרצפות יפה את הדרך לגהינום הישראלי של 45 מתים בהר מירון ועוד שניים בבית כנסת שעוד לא סיימו לבנות, של היעדר מיגון ביישובים שמופצצים באופן קבוע על ידי החמאס, וגם אצלי בבית, בו חדר המדרגות מחליף את המקלט שאין. הגיהנום של זלזול ביכולות של השכנים בעזה, שתחילתו בהעברת כסף לארגון טרור כדי שלא ירעיש בין שתיים לארבע, וסופו בהפגזות. 

כל הדמויות ב"המפקדת" רוצות שקט עכשיו. גם אני רוצה שקט. אני חי בבועה שלי ומנסה לא לצרוך יותר מדי חדשות, לא לשמוע על קיפוח הערבים, ההסתה נגד השמאלנים, ההתנחלויות, הכיבוש, ישובי הדרום שמופגזים בקביעות. למי יש כוח לעשות משהו? למי מבין הדמויות ב"המפקדת" יש כוח למשפט צבאי, לחקירה רצינית, לבלאגן שילווה כל ניסיון לשינוי? ואם אף אחד לא מת או איבד איזה איבר, למה לעשות רעש? אם בשכונה שלי הכול סבבה, אז מה בעצם כל כך רע? מעלימים עין, מעגלים פינות, ויוצאים הביתה. 

זה עובד מצוין. עד שזה לא עובד. ואז כבר מאוחר מדי ואני בחדר המדרגות. 

זו האזעקה הראשונה שלי בחדר המדרגות של הבניין. הזוג ממול יוצא עם התינוקת על הידיים, האב בלי חולצה. באזעקה הבאה הוא לבוש. בשלישית התינוקת בעגלה, כך שאפשר להעביר אותה מהמרחב המופצץ למרחב המוגן בלי להעיר אותה. מתמקצעים.

אני מבלה את הזמן בשיחות עם הילדים שפזורים בין אמהות, עם חברים, משפחה. בלילה הראשון עוד מוודא בקדחתנות שכולם בסדר. בהמשך קצת פחות. העיסוק בטלפון מסיח את הדעת מהאימה שמטילים עלי הקולות בחוץ. הסירנה, ואחר כך קולות הנפץ. אני קורא על נפילות בדרום, בחולון ורמת גן, אבל זה עובר לגמרי מעל הראש הפרטי שלי.

יש משהו בלתי נסבל בחוסר האונים שהרעש הזה מייצר. קולות משמיים שמפיקה ישות בלתי נראית. אין לי מושג איך נראית המפלצת, אין לי שליטה בזמן ובמקום שבו תפגע. כמו אדם קדמון שמתכווץ במערה כשבחוץ הסערה נוהמת, ברקים ורעמים תוצרת אלים קדמונים. חוסר האונים מייצר פחד, זה בתורו מייצר כעס, וכל זה, יגיד לכם מאסטר יודה, מוביל אותי אל הצד האפל. אני יושב בחדר המדרגות ולרגע או ארבעה מייחל לכתישת החמאס, חיסול עזה, שיטוח שכונות, ריסוק בתים, להרוג, לנפץ, להחריב, להחזיר אותם לימי הביניים. 

מה עם הילדים שם, שממוגנים אפילו פחות מילדי שבחדר מדרגות לא רחוק ממני? מה אכפת לי, ההורים שלהם בחרו בשלטון אלים וחשוך, לא? בדיוק כמו שהרוב כאן בחר בממשלה הרעה שמחליטה בשמי על עוד איזו צעדת דגלים בירושלים, עוד מזוודת דולרים שיממנו את הטילים שמתעופפים עכשיו בשמיים. 

אולי זו המטרה המשותפת של שני הצדדים, שדומים זה לזה יותר משהיו רוצים להודות. הנהגות שמבססות את ההגדרה העצמית על לאום ולאומנות, דת ושנאת האחר. הכעס הילדותי שלי, הרצון בנקמה והשמדת האויב, הם בדיוק מה שמחרחרי המלחמה ותאבי הקדושה רוצים. להזין ולתדלק את המדורה, שלא תכבה לעולם. אני מוותר. 

בין אזעקה לאזעקה אני מנסה לחזור לישון. אני נזכר בלילות עם נגה התינוקת, שנרדמת ואין לדעת אם תקום עוד חצי שעה, שעתיים, אולי רק בבוקר. הגוף עייף אבל המוח חרד מלהירדם רק כדי להתעורר עוד מעט לקול יבבה. דיקטטורה ילדותית, לא רציונלית, שמטלטלת את חיי. נגה התבגרה מאז. מה יהיה עם שאר האנושות. 

עוד אזעקה תופסת אותי בחנות, באמצע היום, אבל הלילות חוזרים להיות שקטים. אני קורא על טילים בערים אחרות, על לינצ׳ים אבל כל אלה מרוחקים מהבועה שלי. עוד מעט גם זה יירגע, ובעוד שבועיים או חודש הכותרות יעסקו במחדל אחר. אף אחד לא יסיק מסקנות, שום דבר לא ישתנה. אני מקווה שדפנות הבועה שלי יחזיקו מעמד, ובעיקר מקווה שאני טועה, ושבסופו של דבר משהו יחלחל מתחת לפני השטח, תזוזה טקטונית שאני עדיין לא מבחין בה אבל מתרחשת, ושתוביל להפסקת ריקוד הדמים הצמוד הזה. בינתיים אני יודע לפחות שיש לי שכנים נחמדים להסתתר איתם בחדר המדרגות. 

״שבוע עבודה היברידי״ – הבאזוורד הגדול הבא. מדברים על זה כבר חודשים, ועכשיו זה מתחיל לקבל צורה. קודם בהייטק – חברים שעובדים בתעשיות ישנות יותר נקראים לדגל ולמשרד לחמישה הימים המלאים של פעם. אבל באימפריות החדשות מדברים על שילוב: כך וכך ימים במשרד, כך וכך בבית.

אני אוהב את סביבת העבודה המשרדית שלי. התנאים מעולים, האנשים אחלה. אין לי שום רצון לחזור לשם. אחרי תקופת הסתגלות שכללה פה ושם איזה התקפון קלסטרופובי, הבנתי פתאום, כמו באיזה משל מוסר אמריקאי, שהכי טוב לי בבית. 

שנים מדברים איתי על וורק-לייף בלאנס, עוד מונח הייטקי שגור ושחוק, ורק עכשיו הבנתי את המשמעות. קודם חשבתי שהאיזון הקדוש פירושו לצאת מוקדם בימי ילדים ולא לשבת על מיילים בשבת. אבל לא – המשמעות היא בישול תוך כדי האזנה והשתתפות בישיבת וידאו, קפיצה לאימון באמצע היום בין ישיבות, סגירת מייל חשוב אחרון אחרי ארוחת הערב – איך שמתאים ומסתדר. 

לפני הקורונה, היום שלי הורכב מבלוקים – או שאני במשרד, או שאני בבית. הפעולות והמצב המנטלי נגזרו מהאכסניה. יש זמן מת במשרד? בעיה. יש עומס עבודה פתאומי כשאני בבית? מעצבן. אבל לא עוד. אפילו איש מתובנת ומרובע כמוני הפך סופסוף לגמיש, משלב ואורג את העבודה והחיים זה בזה בהרמוניה, מדלג מהכנת פסטה לילדים לכתיבת מסמך לפרויקט בצעד קליל ובוטח. אם חסרה לי חברת בני אדם אני יורד לרחוב לסיבוב, קובע צהריים עם חבר, או סשן עבודה בצוותא מבית קפה עם קולגה. אני לא זקוק ליותר מזה.

אני בטוח שזה לא עובד לכולם. אין לי ילדים קטנים בבית, חלק גדול מהעבודה שלי הוא מול אנשים שנמצאים גם ככה מעבר לאוקיינוס, ותמיד הייתי קצת מיזנטרופ. אבל זו בעיני המשמעות האמיתית של איזון והיברידיות – לא מסגרת אחת שמחייבת את כולם לרקוד למנגינת אותו חליל, אלא גבולות גמישים שמאפשרים לכל אחד להזיז ולהתאים אותם לעצמו. 

ההכרזות על שבוע עבודה היברידי עם חלוקה אחידה לכולם הן רק ההתחלה. פירצה ראשונה בחומה בצורה שעומדת על תילה שנים. מי שגר בדירה קטנה עם זאטוטים ירצה להגיע כל יום למשרד, אחרים לא ירצו להגיע אפילו פעם אחת. זה יחייב חשיבה אחרת, איזון חדש, זה יאפשר לשכור פחות חללי משרדים, יחסוך לחלק מהאנשים את התפוצצות הזעם היומית שנקראת פקק תנועה, ואולי ימנע גירושים וישפר יחסי הורים-ילדים, מי יודע. זה ישפיע על חברות משלוחי מזון ועל עיצוב מטבחים, שעות פתיחה של חנויות, מופעי תרבות ומה לא. שנים קדימה אנשים יסתכלו על תרבות העבודה שלנו לפני הקורונה כמו שאנחנו מביטים על העובדים בזמן המהפכה התעשייתית.

המהפכה בדרך. עד שהיא תגיע אני נשאר בבית ומכין כדורי בשר עם לפטופ פתוח ליד. אל תפריעו.

בעצם, אומרת האוקראינית הלוהטת, אתם שני טעמים של אותה דת. היא הגיעה לדרי, עיירה אירית משעממת, במסגרת משלחת של תלמידי תיכון ולא מבינה למה פרוטסטנטים וקתולים נוהגים לפוצץ זה את זה על בסיס קבוע. כשמנסים להסביר לה שיש כאן מורכבות דתית ופוליטית, זה נשמע לה אידיוטי. זה באמת אידיוטי.

"נערות דרי״ (בנטפליקס) מתרחשת באירלנד בתחילת שנות ה-90. הגיבורות הן תלמידות תיכון דתי שעסוקות בבנים, סמים ועוד קצת בנים, כשמסביב מפטרלים חיילים חמושים, ומדי פעם צריך לנסוע לבית הספר בדרך הארוכה כי יש מכונית תופת על הכביש. היא מצחיקה נורא, עם פסקול אייטיז וניינטיז חמוד, וקצת מדכדכת דקה אחרי שהפרק נגמר.

יש משהו אבסורדי בעובדה שדווקא בישראל אפשר להבין סדרה שמגיעה מצפון אירלנד טוב יותר מכל מקום בעולם כמעט. באחד הפרקים, הבנות נוסעות באוטובוס לבלפסט, להופעה של טייק ד'את, ללא אישור ההורים,   ונתקלות במקרה במנהלת בית הספר. הן ממהרות להכחיש הכול, כולל בעלות על תיק עם כמות יפה של אלכוהול. ברגע שהמנהלת מבינה שמדובר בתיק ללא בעלים היא קוראת לנהג לעצור את האוטובוס, ובסצינה הבאה רובוט משטרתי מפוצץ את בקבוקי הוודקה של הבנות. צפון אירלנד בואכה קו 5, תל אביב.

בפרק אחר המשפחה צופה בטלוויזיה בג׳רי אדאמס, מנהיג השין פיין, ארגון ההתנגדות המרכזי בצפון אירלנד, מתראיין בטלוויזיה. הקריינית מציינת שהקול הוא כמובן קולו של שחקן, שמדבב את אדאמס. הלכתי לבדוק מה לעזאזל. מתברר שבין 1988 ל-1994 אסר החוק הבריטי על השמעת קולם של אנשי שין פיין ועוד 11 ארגונים צפון איריים. מה עשו ערוצי הטלוויזיה? המשיכו לשדר ראיונות ונאומים, אבל עם דיבוב. טמטום, דמיון ויצירתיות משמשים בערבוביה מופלאה.

כל זה בעיקר מאשר את העובדה שכולנו בני אדם, טיפשים ועיוורים באותה מידה, ולא משנה איפה נולדנו. כשבוחנים את צפון אירלנד בפרספקטיבה של זמן קל לצקצק ולגחך על האבסורד. אבל כשמפנים את המבט לכאן? סכסוכי טריטוריה בלתי נגמרים בין בני אדם שמאמינים או לא מאמינים בווריאציות של אותו אל. דתות ממוסדות שמקדשות טקסים ומקומות ולא חיי אדם, ומה זה משנה אם זה מוביל לפיגועים או אסון המוני. המערכת חזקה מדי, רעבה מדי, עסוקה בעצמה. ארגון התנגדות אירי אחד הופך ליותר מעשרה, דתות מתפצלות, נהלים ושכל ישר ניגפים מול אינטרסים, כוחנות וחמדנות.

ההמונים שנרמסו בהר מירון לא יזכו לצדק. ספק אם תהיה ועדת חקירה בעלת סמכויות ושיניים, ספק גדול יותר אם מישהו ייקח אחריות ויתפטר. ימצאו ש״ג, אירוע אחר יתפוס כותרות ויאללה הלאה. הם קרבנות של פיצול, של קבוצות שישלמו כל מחיר כדי לשמור על הגטו הפרטי שלהן, של מנהיגים לכאורה שמעדיפים את האינטרס הצר על רווחת הזולת. הם לא שונים בהרבה ממוסלמים שנרמסים במכה, מקתולים או פרוטסטנטים שנורו או התפוצצו באירלנד, מקורבנות איוולת בכל העולם.

בצפון אירלנד הגיעו להסכם שלום מורכב ועדין והכול נראה מצוין. היום כל זה בסכנה בגלל הברקזיט, ללמדנו שגם כשבני אדם מצליחים לפתור סכסוך, אין סיבה לנשום מהר מדי לרווחה. אני מייחל ליום שבו כל מה שקורה עכשיו מסביבי יהפוך לחומר נוסטלגי לסדרה משעשעת, דומה לזיכרון מאיזו פאזה מטופשת מגיל ההתבגרות, משהו שהיה ועבר והיום מתקבל בסלחנות וחיוך. ואולי האיוולת והעוולות של אותה תקופה יהיו קצת פחות מטופשות, ויגבו קצת פחות חיי אדם. 

היינו שלושה יתומי צה״ל בחדר במהלך השירות הצבאי, ומטבע הדברים דיברנו לא מעט על האב החסר. השוואת חוויות, הומור שחור, וגם התנאים וההטבות שהמדינה נותנת למי שאבא שלהם מת לבוש מדים. 

אבנר ואני איבדנו אב במלחמת יום הכיפורים. אבא שלי פיקד על מוצב בתעלה, אבא של אבנר היה ביחידה מובחרת ואבנר ואמו לא ידעו איך בדיוק נהרג ועל מה קיבל צל״ש. אבא של רועי נהרג בתאונת טיסה כשרועי עוד היה בבטן. אמא שלו התחתנה שוב מהר יחסית, ולכן כשבכיתה א׳ סיפרו בדיחה על ילד שמוצא את אלבום החתונה של הוריו ונעלב שלא הוזמן, רועי לא הבין את הפואנטה. הוא דווקא היה בחתונה של אמא ואבא. 

נזכרתי בשיחות שלנו בעקבות סיפור איציק סעידיאן שהצית את עצמו מול משרדי אגף השיקום. סעידיאן נלחם על אחוזי נכות, 50% מול ה-25% שהמדינה הסכימה לתת. הבדל של מאות שקלים בחודש. אף אחד לא עשה בעיות לרועי, אבנר ולי. אין אחוזים במוות. בהתאם לזה ההטבות ליתומי צה״ל קבועות וברורות, או לפחות היו בזמני. המדינה מממנת ליתום שיעורי נהיגה, תואר ראשון, טיפול פסיכולוגי ועוד. כל זה, אגב, רלוונטי עד גיל שלושים. עברת את הגיל? ברכותינו, אתה כבר לא יתום. כשהייתי בן עשרים זה נראה לי לגמרי בסדר. היום הסיפור של סעידיאן, שהלך והצית את עצמו מול משרד של פקידים אטומים, גורם לי לזעם נוראי.

רועי אמר שמייבאים לנו אבות מחליפים וזה לוקח זמן, ובינתיים מספקים הטבות. עד גיל שלושים יגיע האבא החדש. אני לא הבנתי מה הבעיה. קראתי מדי פעם על דרישות ומחאות של ארגון אלמנות ויתומי צה״ל. הייתי בן עשרים וקצת, שלושים היה הרחק מעבר לאופק. ההטבות שקיבלתי מהמדינה נראו לי נדיבות למדי. 

אבל הזמן עובר. נגה נולדה, וכשהגיעה לגיל שבו הייתי כשאבי נהרג הבנתי שמשהו קרה כאן, שילד בין שנה וחצי שאבא שלו נעלם פתאום לא חווה מכה קטנה בכנף, אלא חתיכת שבר גדול. נגה הסתובבה בבית וחיפשה אותי כשהייתי בעבודה, ובפעם הראשונה חשבתי על עצמי כילד, מחפש אבא שלא חוזר. 

זה היה משבר מטורף, אבל לא ייחודי לי, למדתי שזה קורה ללא מעט יתומי צה״ל, ילד ראשון הוא משבר. הייתי בן 28 אז, ועוד יכולתי לנצל את הטבת מימון הפסיכולוג. תהיתי מה עם יתום צה״ל שהופך להורה בגיל 31 ועולמו מתערער? תמה היתמות, תסתדר לבד? אתה במשבר נוראי, היסודות שעליהם בנית את סיפור החיים שלך מתערערים כולם בבת אחת, ואם אין לך כסף לטיפול יש לך בעיה?

נגה תתחיל ללמוד השנה באוניברסיטה. אמא שלה ואני נשלם, ונסייע בהוצאות מחיה, ושילמנו גם על לימודי נהיגה ועוד. הכול באהבה ובשמחה, אבל פתאום, ההסכמה של המדינה לשלם במקום האב המת שלי נראית פחות נדיבה, ויותר כמו מינימום סביר. אמא שלי, כמו אמא של רועי, התחתנה שוב, ובחרה מצוין. אמא של אבנר לא. זו לא נדיבות של המדינה להיכנס כלכלית לנעלי האב המת. זו חובה בסיסית. 

איציק סעידיאן לא מת בקרב. חברה ששירתה כפקידה במשרד הביטחון אמרה לי פעם שעדיף להיות חלל צה״ל מאשר פצוע או נכה. לחללים מתייחסים יפה. לאיציק סעידיאן פחות. אחרי כל מה שעבר הוא נאלץ להיאבק על אחוזים, על סכומי כסף זניחים יחסית למה שנשפך כאן על דברים חשובים פחות מחיי אדם. זה משפיל, זה דוחה, זה מיותר. אם אדם מגיע למצב שבו הוא מצית את עצמו, משהו במערכת רקוב. 

ברור לי שיש אנשים שמנסים להוציא מהמדינה כספים במרמה. חללי ונכי צה״ל לא שונים משאר האוכלוסייה – כדורים פוגעים באנשים הגונים יותר ופחות. אז מה. אם יש תחום שבו עדיף לטעות לכיוון המקל, הרי הוא זה. המטרה לא צריכה להיות לאתר רמאים ולשלם כמה שפחות, אלא לסייע כמה שיותר לאנשים שצולקו פיזית ונפשית באופן בלתי הפיך. אנשים שאולי לא נהרגו אבל נפגעו ללא תקנה. עדיף לשלם יותר ממה שמגיע למתחזה, מאשר לסייע פחות לאדם שנפגע באמת. 

כל זמן שאנחנו חיים במדינה שחיה על חרבה, שדורשת מאנשים את הקורבן האולטימטיבי, אין למערכת זכות מוסרית להתנהג כמו קלישאה של חברת ביטוח נכלולית. שלחתם אנשים למות, להיפצע, להיפגע? תנו להם את הטיפול והכסף שהם צריכים ביד רחבה, ולא יזיק גם קצת – או הרבה – כבוד. 

סבתא שלי קמה בלילה ונפלה. מה שהתחיל כסדק התפתח לשבר. והשבר הוביל לניתוח. אני מניח שככה זה כשאת בת 97. הכול שביר. כשאמא שלי שאלה אותה למה בכלל יצאה מהמיטה באמצע הלילה הודיעה לה סבתי שהיא היתה צריכה לעלות לשמירה. 

תורנות השמירה המדוברת, רלוונטית כנראה לאי שם בעת קום המדינה, בקיבוץ יד מרדכי אליו הגיעו סבי וסבתי, צמד סוציאליסטים שעלו לארץ עם הרבה אידיאולוגיה ותינוקת בבטן. כשהיא נושקת למאה, סבתא שלי כבר לא לגמרי צלולה, אבל הזכרונות צפים על המים העכורים.

סיפרתי את זה לתומר והוא אמר שזה כמו מכונת זמן. יש משהו מפתה ברעיון. הזיכרון שלי מחורר, חלקי ומתעתע. אני מגלה את זה בשיחות עם אנשים מהעבר, ובזכות העובדה שבעידן הזה הוכל מתועד לעייפה. פוסטים ישנים, אפליקציות נוסטלגיה כמו טיימהופ – כולם שולפים ציטוטים, תמונות ותובנות שלא זכרתי ששכחתי. 

גם הילדים שלי עושים את זה, רק שכאן זה כבר בעייתי. אם הזיכרון שלי סלקטיבי, מחורר וגמיש, סביר להניח שגם שלהם כזה. נגה בטוחה לחלוטין לגבי זיכרונות מגיל 6 למשל, גם אם אמא שלה ואני זוכרים אחרת. זה גורם לי לתהות לגבי הפרק ההוא במראה שחורה שבו לכולם מושתל צ'יפ בראש, שמקליט את כל מה שהם רואים. לא עוד זיכרון אנושי מתעתע, רק עובדות וזוויות צילום. 

זה אחד הפחדים הגדולים שלי, מין מקרה גליה עוז שכזה. זה נכון למערכות יחסים בכלל, אבל כשזה מגיע לילדים שלי זה משמעותי פי כמה. ויכוחים על מי אמר מה ומי פגע במי. זיכרונות משחקים במכוניות מתנגשות של אירועים, עובדות, תחושות. ובסופו של דבר פחות משנה מה קרה באמת, משנה התחושה שנשארת. עלבון, כעס, פגיעה. עובדות זה נחמד, אבל הפרשנות והזיכרון הם שקובעים. הצ'יפ המקליט ההוא לא היה מסייע באמת. הוא היה משתיק את הרגש ומנציח את ההיגיון. היגיון זה חשוב, אבל הוא לא יכול לכונן מונרכיה.

אולי כשאהיה קשיש ממש אשוב ואזכר גם אני באירועים ששקעו באבק הזמן. אכנס למכונת הזמן, לטוב ולרע. אבל בינתיים אני חושב שצריך להניח לזיכרון ולהתמקד בתחושות, זה מה שקובע. הוויכוח על מה באמת קרה מיותר. אם מישהו זוכר שהעלבת אותו, כנראה שפגעת ולא משנה באמת איך. עדיף לקבל את זה ולהקשיב, לא להתווכח ולשלול. 

ולגבי הזיקנה המתקרבת: בספר מדע בדיוני שקראתי פעם מגייסים את כל הקשישים בכדור הארץ לצבא ההגנה על המושבות בחלל. הם נשלחים לבסיס גיוס בתחנת חלל מרוחקת, ואיש לא רואה אותם עוד, אף אחד לא יודע מה קורה שם. ובכן, מתברר שהמוח שלהם, יחד עם כל הניסיון והחוויות, מועבר לגוף אנושי מהונדס גנטית, הפסגה הפיזית של בן אנוש.

בן לילה הופכת אוכלוסיית תחנת החלל מחבורת קשישים חצי דמנטיים על סף מוות, לאוסף של בני ובנות אלים, שילוב של דוגמני על ואתלטים אולימפיים. ומה הם עושים מייד? נכון, שוכבים כולם עם כולם. ובכן, מדענים – יש לכם עוד כמה עשורים לארגן לי את זה. בהצלחה.

סיכום יום הולדת 49. מספר קשה, דקה לפני המעבר לטריטוריה שאין להכחיש אותה. הקודם היה בסגר הראשון, זה שעוד הקפידו עליו קלה כחמורה. החלטתי לנצל את זה כראוי, בערך.

יום ההולדת הוא לא הזדמנות לחשבון נפש, התחלות חדשות ושאר קלישאות אמריקאיות. הוא כן מספק נקודה בזמן שאפשר לעצור בה רגע ולבדוק מה קרה, או אם להיות אקטואלי – מה נשתנה. אנשים שבשנה שעברה שלחו משהו לכבוד האירוע כי סגר והשנה נעלמו ונאלמו, אנשים שאיחלו מזל טוב אז ולא היום ולהפך. דברים שמעידים על שינויים בקשרים, שינויים בעולם, שינויים בי.

הגעתי ליום ההולדת הזה קצת פחות חובב דרמות, קצת יותר יציב ורגוע. מסביב לשולחן בבר ישבו החשודים הרגילים, אנשים שאת רובם אני מכיר יותר מעשור, ואחרי שסיימתי עם החרדות הרגילות – לא יבואו, ואז כן יבואו אבל ישתעממו – הסתכלתי מסביב והייתי מרוצה. חבורת חברים מצוינת, נשים וגברים כאחד, אולי צריך לעבוד קצת על גיוון אתני, אבל נו. 

והיו שם אנשים שאוהבים אותי ומקבלים אותי על שלל השריטות והדפקטים, וזה אולי השינוי המהותי – דמויות ביקורתיות יותר וסלחניות פחות מהעבר לא הגיעו להרים כוסית השנה. 

החגיגות כללו: סיור אוכל בנווה שאנן, מתנת חברה אהובה במיוחד, והכי קרוב ללהיות תייר בבנגקוק שאגיע אליו בקרוב. בר עם אותה חבורת חברים קטנה ואיכותית, טורניר פלייסטיישן סוער עם צאצאים והחבר של נגה, חגיגה משפחתית בקצה ליל הסדר, ועוד אי אילו מפגשי קפה או אלכוהול שקרו ויקרו. פסטיבל יום הולדת זהיר ונעים, כי עדיין קצת קשה נפשית להתקהל. 

וקיבלתי המון עוגות, קומיקס וטי שירטים, וגם זוג גרביים מגניב אחד. וגם ברכות ממיסות לב ושלל חיבוקים, והמון איחולים ברשתות החברתיות – חלקן מאנשים שאני לא מכיר, חלקן מאנשים שאולי יצטרכו ממני משהו פעם, חלקן מאנשים מהעבר הרחוק שתמיד כיף להיזכר בהם. אין לי תלונות. אפשר להמשיך הלאה.

קשה היה לעמוד בפני ההזמנה בציוץ: ״תנו לי את השירים הכי מביכים ושלא יעלו על הדעת שאתם בכל זאת אוהבים – אלה שהם הרבה אחרי גילטי פלז'ר; אלה שפשוט אסור שמישהו אי פעם יידע שאתם אוהבים כי אתם פשוט תמותו.״

נכנסתי לסחרור תרבותי קטן. מצד אחד ההגדרות היו ברורות, מצד שני אנחנו בטוויטר. כיכר העיר הווירטואלית שבה הגרדום כבר מוכן, וכולם מסתובבים עם עגבניות רקובות במחסנית ועוד אחת בקנה. כולם משייפים ציוצים, מבריקים רפרנסים תרבותיים, מנסים להיות הכי מגניבים בתחומם, מסקס ועד פוליטיקה. 

ההעדפות התרבותיות שלי הן נוצות טווס, מכשיר חיזור לעת מצוא. הספרים שאני מציב בספרייה, פלייליסטים פומביים בספוטיפיי, טי שירט של להקה. כולם נועדו לשדר טעם מסוים, השתייכות לאיזה מעמד תרבותי ספק אמיתי ספק מדומיין, תו איכות. פעם אלה היו ספריות הדיסקים והספרים בבית, אני יכול לחשוב על עלמה אחת לפחות שהתחלתי איתה לא מעט בזכות מדף הספרים הלוהט שלה. היום ההעדפות שלי חשופות בכל מדיה חברתית באשר היא.

התגובה לציוץ טמנה בחובה סכנה כפולה: אם אצייץ שירים מביכים במיוחד מה יהיה על התדמית. מנגד, בחירה מתחכמת מדי תהיה כמו קלישאת ראיונות העבודה, מה החולשה שלך – פרפקציוניסט. מבט מהיר על התגובות גילה לא מעט שנפלו למלכודת הזו. חלקן כללו שירים ירודים לכאורה שמעידים בעצם על טעמו האקלקטי והרענן של הצייצן. אחרים זינקו בחדווה לביצה והתפלשו בחדווה עם קרן פלס ובוני אם.

בחרתי באופציית ההתפלשות. היה משהו משחרר ברעיון של פטור מהצורך לקבל אישור וחיזוק מקבוצת שווים אמורפית למדי, שמן הסתם קיימת בעיקר בראש שלי. קדימה להוריד מסיכה ולנענע:

דף לפארד, אחת הלהקות המטופשות ביותר שקמו אי פעם ושלנצח תזרוק אותי חזרה לימים מאושרים במיוחד בתיכון

גן חיות, סוג של להקת בנים עם השפעות של אקסל רוז, עם שיר שהייתי מזמר לצאצאה כשהייתי שולף אותה מהאמבטיה בשינוי מילים קל (״אני האבא שלךךךךך״)

קני רוג׳רס, האיש והעוף המטוגן, בבלדת קאנטרי שאני מכיר את המילים שלה בעל פה

כל אחד מהשירים האלה עקף את שריון הפאסון שלי בנקודה כלשהי בזמן. כי שמעתי אותו ברגע הנכון, או עם האנשים הנכונים. יש עוד המון כאלה – פופ אייטיז, רוק כבד, הייר מטאל, קיטש מהעולם ומישראל, שירי ילדים שנתקעו לי בראש לנצח. הם לא ייצוגיים וכנראה לא יקדמו שום מהלך מול אף אחת, אבל הם כיף לגמרי. 

ועוד משהו: חברה מוצלחת במיוחד אמרה לי שהיא לא מבינה על מה אני מדבר. אם היא אוהבת שיר היא אוהבת אותו, אין גילטי בהקשר של פלז׳ר. אבל על דרגת זן כזו אני לא מנסה אפילו לחלום בינתיים.