היה שבוע נחמד בסך הכל, כולל אימונים, פרויקטים מעניינים בעבודה, קצת בילויים, ונסיונות חוזרים ונשנים על בסיס יומי להרוג אותי. מתרגלים. 

נגה הסבירה לי, בטון שהיא שומרת למקרים שבהם היא חושבת שאני אומר משהו טיפשי במיוחד, שאף אחד לא מכוןן אלי. האיראנים מנסים לפגוע במטרות אסטרטגיות, אני במקרה גר לא רחוק מהן. אני מניח שטכנית היא צודקת, אבל כשמישהו משגר חומר נפץ מעופף במשקל כבד למיקום הכללי שלי זה מרגיש די אישי. כמו יוסריאן ב״מלכוד 22״ שלא רוצה לטוס כי הגרמנים יורים עליו. מה אכפת לו אם הם יורים על כולם? 

גם הממשלה שלי מרגישה קצת רצחנית. המקלט בגבעתיים רעוע עם דלת שמחכה לעוף מרוח פרצים, המקלט בבניין בתל אביב לא קיים. יש אחד בבניין ממול, ואין בעיה להגיע אליו בזמן, אם אתה לא קשיש שמתקשה ללכת כמו השכנה שלי, למשל. ממדינה שנולדה במלחמה וחיה על החרב אפשר היה לצפות לחליפת שריון מחויטת יותר. 

וגרוע מכל הוא ההרגל. היה השבוע יום אחד שבו הרגשתי שהכל סוגר עלי. מלחמה וטילים קטלניים, שמיים שנסגרו על ידי ממשלה שאין לי טיפת אמון בה, תחושת כלא ומחנק וסכנה והילדים שלי ואני בתוך כל זה. והרגשתי שהנה אני סוף סוף מתפרק, ושזה הדבר הראוי לעשות בימים האלה, לקרוס ולהתקפל בתנוחת עובר כי כמה אפשר לספוג? 

ובכן הרבה. עבר לי. והבנתי שתוך שבוע נוצרה לה שגרה חדשה. כבר ידוע ומוסכם באילו שעות סביר שיורים, ובתי קפה וברים מסביבי פתוחים בהתאם ללו״ז החדש ולמיקום מקלטים. אז אני מתנהל, עם קצת מתח בשכמות בכל פעם שאני צריך להתרחק מהבית, הגוף מגיב כבר אוטומטית לצלילי האזעקה, השרירים כבר מיומנים בדילוג למקלט בשלוש בבוקר. ובאזעקות הצהריים אני יוצא מהמקלט ובתי הקפה כבר מלאים. 

כבר התרגלתי למציאות חדשה ומפלצתית, של תל אביביות פריבילגית עם פוטנציאל הרס ומוות בזוק מלמעלה, וזה נוח ומגונן מצד אחד, ומעורר בי חשק לצרוח מצד שני, על אדוני המלחמה משני הצדדים, אנשי האגו והקיצוניות והטמטום. ולא נותר לי אלא לחכות, לצמצם את צריכת החדשות, ולשמור איכשהו על תקווה לימים משעממים יותר. אמן.

התוכניות לא התפוגגו בבת אחת. לקח לי זמן להפנים שהמציאות פנתה בחדות וירדה מהכביש הסלול. התוכניות לשישי בערב, ההופעה בשבת, הסדרי ראייה, עבודה, הכול הפך ללא רלוונטי, התוכניות שלי הן דיו שדוהה לאיטו על הדף, משאיר אותו חלק, מוכן להתמלא בפעילויות חדשות של זמן מלחמה.

זו קרקע שנשמטת מתחת לרגליי, ואני נוחת על האדמה החדשה ונאלץ למצוא את שיווי המשקל, לנוע בקצב אחר, לדבר בשפה של התראות טרום שיגור ואזעקה לפני נפילות. בשישי בבוקר במקום לשבת בבית קפה תל אביבי אני מוצא את עצמי במרכז קניות בגבעתיים, עומד בתורים ארוכים ומנומסים אפופים ניחוח קל של בהלה, מרסן את הדחף הפוסט שואתי לרוקן מדפים. 

ואחרי שכבר התרגלתי עד זלזול לאזעקות בגלל טיל חות׳י גלמוד שבכל פעם מיורט לפני שהגיע ליעד, יש פתאום דחיפות אמיתית להגיע למקלט, ופחד בשיפולי הבטן. וכשמימדי הפגיעה וההרס ממש פה קרוב נמסרים מפה לאוזן בין יושבי המקלט, מתברר לי שאני משתתף פסיבי ברולטה רוסית, מישהו לוחץ על ההדק ואני ממתין – אולי לא יקרה שום דבר? אולי כן? אני משתעשע בסטטיסטיקה – כמה אנשים יש בגוש דן, כמה בניינים? מה הסיכוי שדווקא אני אמצע את עצמי באמצע לוח המטרה? אבל כמו שאמרה לי פעם חברה – אין דבר כזה סטטיסטיקה, או שזה קורה לך או שלא. מאה או אפס. 

מדברים על פגיעות במרכז תל אביב, מישהו אומר בידענות שהם מכוונים לקריה, מגנט טילים באמצע העיר. קל לבוז לחמאס שמתחבא במרכזי אוכלוסייה אזרחית, אבל מה עם הבסיס הצבאי הענק שיושב חמש דקות משינקין, מאיכילוב, מצוותא, מהבית שלי? קל ללגלג על משטר האייתולות, אבל כשאני מסתכל על האנשים שקיבלו את ההחלטה שהובילה אותי לבילוי לילי במקלט, הדמיון זועק. לחוסר הוודאות מצטרף גם חוסר האמון, התחושה שאני נסחף, נטול השפעה, בנהר סוער ועכור. ציניקנים וקיצוניים משני הצדדים משתעשעים בחיים שלי כאילו היו משחק מחשב שיצא משליטה.

נותר לי רק לדאוג שהמעט שבשליטתי יתפקד כראוי. להיות קרוב למקלט, ושיהיו משקפיים וספר ומטען בהישג יד. לוודא שהילדים שלי בסדר, ושהריצה למרחב הבערך מוגן תהיה עם אנשים אהובים, ולנשום, ולחכות לימים נוחים ומשעממים מאלה.

שפת האהבה של אבא שלי היתה נסיעות למרחקים ארוכים. שמונה שנים עברו מאז שנפטר לפתע, בלי אזהרה מוקדמת, ואנחנו עדיין נזכרים במסעות שלו. איך למשל הביא את אחותי בשבת בערב לתחנה המרכזית בתל אביב רק כדי לגלות שהאוטובוס לבאר שבע ייצא עוד שעה, ואז פשוט הסיע אותה לבאר שבע.

נסיעות בשעות לא סבירות לבית אחד מילדיו כדי לתקן משהו, כי למה שנעשה את זה בעצמנו או נשלם לאיש מקצוע, נסיעה בשעת לילה מאוחרת מרעננה לתל אביב כדי להחזיר דובי שנשכח בתיק של אמא שלי לילדה שמתקשה לישון בלעדיו. סוכן נוסע של אהבה. 

שמונה שנים ועדיין מדי פעם מבליח זיכרון ודוקר. לפעמים כשמשהו בבית מתקלקל ואני מתגעגע לתחושת המסירות והאהבה הזו שאין לה תחליף, ומגיעה עם כלי עבודה וחיבוק. ולפעמים סתם ככה בלי סיבה, או בגלל איש מבוגר בחולצת כפתורים מפוספסת תחובה יפה בתוך המכנסיים, שעובר מולי ברחוב. 

ולפעמים אני חושב שאולי כל הנסיעות האלה היו יותר מדי. שאולי הנטייה הזו להתאמץ עבור אחרים, להתמקם בתחתית סולם העדיפויות, קשורה לדום הלב הפתאומי שהותיר אותנו בלעדיו. יש נטייה לאידיאליזציה של המתים, או כמו שאמרה לי אמא מהגן של נגה שאיבדה אב בגיל צעיר – המתים לא משאירים גרביים על הרצפה. וכשאני חושב על זה אני כועס עליו קצת, כעס של בן שנעזב פתאום בלי הסבר. 

אולי אם היה שומר על עצמו יותר, נוסע פחות, מגלה קמצוץ אנוכיות, משקיע במזון בריא, בדיקות תקופתיות, פעילות גופנית, כל הדברים הטובים האלה שנועדו לרמות את המוות ולגנוב ממנו זמן, הוא עדיין היה כאן. רואה את הילדים שלי גדלים, מתלהב מהחבר החמוד של נגה (אשכנזי מבית טוב!), ואולי מדי פעם מתלוצץ איתי כי אין לי מושג איך להתמודד עם איזה קלקול בבית, מתחיל לתקן, נזכר ששכח כלי עבודה באוטו, הולך, חוזר, מסדר, ואז מחבק חזק. 

לפני קצת יותר משבוע נערך המפגש הראשון של מועדון הקריאה החדש שכולל בינתיים רק את אמא שלי ואותי. ישבנו במרפסת שלי כדי לדבר על הספר שבחרנו, ״24 שעות בחיי אישה״ של שטפן צווייג. נקודת המוצא היתה ציטוטים ותובנות על הספר. אבל היעד, שלא ידענו שאנחנו הולכים אליו, היה שיחה גלויה על דברים שלא באמת דיברנו עליהם אף פעם. 

זה לא ששמעתי דברים חדשים, את העובדות ידעתי. אבל פתאום נוספו להן פרשנויות, תובנות ועומק. הבנתי דברים אחרת, שיתפתי דברים שלא באמת חלקתי קודם לכן. זה היה נהדר, וזה לא היה קורה אלמלא הספר שנח בינינו. 

הספר של צווייג הוא דיאלוג בין המספר לאישה מבוגרת שמספרת על אפיזודה קצרה אבל פרועה והרת גורל בחייה. הספר דן באובססיה ומאבק פנימי סביב מוסר ומוסכמות מול רצון ותשוקה, נוגע בזיכרון ואשמה, זיקנה ופחד ממוות – חומרים שלגמרי רלוונטיים עבורנו, אני מניח שעבור כולם. 

ודרך התובנות והתיאורים של צווייג הגענו לשיחה על האבות המתים שלי, על מערכות יחסים, על הבחירה הלא מובנת מאליה לחיות גם אחרי אובדן, על התמודדות, על הכול. 

תמיד אהבתי ספרים, ותמיד היה בהם משהו שאף צורת אמנות אחרת לא נתנה לי. אין מדיום אחר שיכול להעביר אותי באופן כל כך שלם למציאות שונה, עולם חלופי. אבל יש בזה הרבה יותר מאסקפיזם. ספר יכול לגרום לי להבין את עצמי ואת האנשים שאני אוהב טוב יותר, להשפיע על תפיסת המציאות שלי, ליצור ולשנות תובנות. בפרפרזה על הציטוט של ניטשה, כשאתה מביט אל תוך ספר טוב באמת, משהו ממנו חוזר וחודר אל הנשמה שלך. 

בכאן 11 עלתה ״אתה חייב לקרוא את זה״, תוכנית חמודה שבה סלבס ממליצים על ספר לקורא/ת פוטנציאליים, ומתחרים ביניהם איזו המלצה תתקבל. זה כיף ונחמד ומקדם ספרות, אבל למה בעצם זו צריכה להיות תחרות, וכמה עצוב שכדי לתת לספרים את הכבוד המגיע להם צריך לדחוף אותם לפורמט של ריאליטי. אם ימליצו לי על שלושה ספרים אקרא את שלושתם. ואם ימליצו לי על ספר רק כי הוא קצר, או לא תובעני מדי, כנראה שאסתובב ואלך ואקרא משהו אחר. לא לשם כך התכנסנו.

אני לא נגד ספרות כבידור, ספר יכול להיות כיף ואסקפיזם טהור. אבל מבחינתי זה לא מהות העניין. אני קורא עכשיו את ״סוף הרומן״ של גרהם גרין, והוא מטלטל אותי, שולף מהזיכרון דברים מן העבר, מרפרף על דברים מההווה, וגורם לי לחשוב ולהרגיש ולראות דברים אחרת. זה קסם שאין לו תחליף. אני שהעולם יניח לי, וייתן לי להפוך עוד עמוד.

אני שונא לחכות. לא במובן הבסיסי של המילה: מה שמוציא אותי מאיזון הוא כשההמתנה מאבדת צורה וקווי מתאר, כשהיא הופכת ללימבו. אני יכול לחכות בסבלנות לטיסה שתמריא או הופעה שתתחיל. אני יודע מה יקרה ומתי, בערך. קל. קחו ממני את הוודאות הזו ואני מאבד את הצפון. חוסר השליטה מוציא אותי מדעתי.

ב״התיקונים״ של ג׳ונתן פרנזן יש סצינה שבה אחד מילדי המשפחה שסביבה מתרחשת עלילת הספר נענש ונשאר לשבת ליד שולחן האוכל. הוא לא יכול לקום עד שיגמור עד הביס האחרון ממאכל שהוא מתעב. הוא יושב שם שעות, ופרנזן כותב (בתרגום חופשי) ש״כאילו מגע ממושך וישיר מדי עם תנועת הזמן הגולמי יכול לצלק את העצבים לצמיתות, כמו בהייה בשמש״. קראתי והזדהיתי לחלוטין. 

אני מניח שזה שילוב של אופי ונסיבות. קל לתלות את הצורך בוודאות בילדות שהאירוע המכונן בה היה אבא שלא חזר. התגובה לאנשים שנעלמים לפתע יכולה להיות אחת משתיים: קבלה של החיים כמופע כאוס מתגלגל, או ניסיון להשיג שליטה והגדרות בכל מחיר. האופי שלי מכתיב את אופציה ב׳. תגידו לי מה ומתי, אל תשאירו אותי באוויר. 

יש אנשים שמוותרים על הצורך הזה, שפורחים דווקא במצבי עמימות. בסופו של דבר שתי האפשרויות הן צורת התמודדות שונה עם אותה סריטה, ודרך להשיג שליטה בחיים, אבל בוויתור יש יותר כוח. אם הייתי מצליח לקבל את העובדה שהחיים כאוטיים במהותם, היה לי מן הסתם קל יותר. הצורך לקבל כל הזמן אישורים, התחייבות, דדליינים, מתיש ונדון לכישלון. אפשר לקבוע ולתכנן ולדבר עד מחר, ואז החיים מורידים לך סטירה קטנה בלי שתראה אותה מגיעה. 

אני מוצא את עצמי מאבד את גבולות הזמן ברגעים האלה. ההווה הוא נצח, ההמתנה שיכולה להימשך דקות, שעות או ימים הופכת בלתי נסבלת, עינוי של ממש. וזה מוציא ממני את הרע ביותר. תסכול, כעס חסר צידוק על האובייקט שלו אני ממתין, חוסר פרופורציות. אובדן שליטה הוא לא מחזה יפה. 

וכל מה שנשאר הוא לנסות ולזכור בכוח, כמו טייס בוורטיגו שמתמקד בלוח המחוונים, שלכל דבר, אבל כל דבר, יש התחלה, אמצע וסוף. תחושת ההווה כנצח היא שקר גס, תחבולה זדונית. הסוף יגיע, תשחרר. פעם העפתי מבט על השעון באמצע קרב אימון באיגרוף, ומייד חטפתי וננזפתי על ידי הפרטנר שלי. אין מה להסתכל בשעון, צריך להמשיך להתאגרף עד הצלצול, ולסמוך על זה שהוא יגיע, ולא משנה כמה אני עייף, ולא משנה שהזמן לכאורה לא זז. לקבל את ההמתנה, על הכאב והמצוקה שבה, ולהאמין.

היו כעשרים קרבות בערב האיגרוף בנמל יפו השבוע, והיו מתאגרפים טובים יותר ופחות, דרמות ונוק אאוטים, וכמה אנשים שאני אוהב שניצחו והפגינו וירטואוזיות ואגרופי מחץ בזירה. אבל מי שהיה עבורי ה-גיבור של הערב סיים את הקרב שלו על הקרשים בסיבוב השני. 

קוראים לו יעקב, איש מקסים ולא קטן, שעלה לקרב במשקל כבד. כמו כל דבר בחיים, גם ״משקל כבד״ הוא עניין יחסי. קרבות אמורים להיות מאוזנים – לוחמים ברמה דומה ומשקל דומה שמנסים באופן תרבותי והוגן להוריד זה לזה את הראש. אבל עקב נסיבות מצא את עצמו יעקב עולה לקרב עם יריב ששוקל 12 קילו יותר, גבוה ממנו בראש, ובאופן כללי משדר וייב של יצור מיתולוגי מעדות גודזילה וקינג קונג. זה נראה, כמו שאמר חבר שעמד לידי, כמו רוקי נגד איוון דראגו. 

זה היה ידוע מראש. ליעקב ניתנה האפשרות לסגת, והוא נפנף אותה הצידה. הוא עלה לזירה במבט רגוע ובטוח, התאגרף לא רע בכלל סיבוב וחצי, לא נבהל ולא בורח, מנסה ככל יכולתו לפגוע בענק שמולו – לפחות מדובר במטרה גדולה – נפל פעם אחת וקם, ולבסוף חטף מכה חזקה מדי והקרב הסתיים. 

עמדתי בקהל ומחאתי כפיים, ואז התחיל הקרב הבא, ואחריו עוד אחד, ולפתע גיליתי את יעקב עומד לא רחוק ממני עם כוס בירה ביד ומבט מפוכח. כששאלתי אותו לשלומו הוא נאנח ואמר ״בחיים לא פירקו אותי ככה״, אבל האינטונציה והבעת הפנים היו של שביעות רצון וסיפוק. 

כיף לנצח ועדיף לא לחטוף, אבל יעקב ירד מהזירה עם משהו גדול וחשוב לא פחות. המהות של העלייה לקרב עבור חובבנים כמונו היא התמודדות עם פחד. החרדה הבסיסית מסכנה, הפחד מהפומביות של כל זה, ועוד שלל חששות. יש משהו מנוגד לטבע בללכת מרצון למקום שבו מחכים לך כאב וסכנה, בתוספת אי ודאות לגבי איך תתפקד ותתמודד מול קהל. ויעקב צעד בשביל הזה, ועשה את המיטב בנסיבות חסרות סיכוי. אני מניח שדווקא בידיעה הזו, בנכונות להתמודד ולחטוף, יש כוח גדול יותר מניצחון. 

יש משהו מכונן בידיעה שעלית לזירה ועשית את המקסימום, ולא משנה מה התוצאה. והעמידה הנונשלנטית הזו אחרי הקרב, עם בירה ביד, היתה בעיני חלק לא פחות מהותי מהניצחון הפרטי הזה, ניצחון שהיה טמון בהפסד בנוקאאוט. יעקב, אתה כוכב הערב שלי. 

הטקס כבר לקראת סיום, אחרי הצפירה, תכף ישחררו את ההמון שעומד כבר שעה יפה בהבימה. אני שומע צעקות ומסובב את הראש, מופתע מהרעיון של דרמה בקהל יום זיכרון תל אביבי ומנומס, ורואה המון מבוהל שועט, מפיל גדרות, אנשים כושלים ונרמסים, פניקה וכאוס. 

האנשים מסביבי פונים ומתחילים לרוץ באותו כיוון, הרחק מהסכנה הבלתי נראית שגורמת לאנשים בצד השני של הכיכר להשליך את הפאסון לכל הרוחות ולהפוך לעדר משתולל. אני מתחיל לזוז גם אבל איזו קהות חושים קלה משתלטת עלי, יש משהו לא מציאותי במה שקורה, אולי זה פער הזמן הלא סביר. רק לפני שנייה עמדנו כולנו בראש מורכן בתוך מציאות סדורה ומוכרת, ושנייה אחרי אנחנו בעיצומו של… מה? פיגוע? זה לא סביר, זה לא תואם את המקום והאירוע, אני זז לאט.

תומר שולף אותי ממצב הביניים הזה, צועק עלי לרוץ. אין לו מושג מה קורה בדיוק כמוני, אבל אינסטינקט ההישרדות שלו משויף יותר. אחרי שנגמר הכל אני חושב שרק לפני כמה רגעים הוקרנו סרטונים על נרצחי הנובה, אימת השבעה באוקטובר חרוטה בכולנו, תחושת הביטחון נשחקה עד דק, אז מה אם אנחנו בלב תל אביב, מוקפים שוטרים וחיילים. אם פורצת מנוסה המונית כנראה שיש סיבה, ועדיף קודם לרוץ ואחר כך לשאול שאלות.

ותומר רץ, וצועק עלי לרוץ איתו, ובודק איפה אני וצועק עלי לתת לו יד, ואני איתו, חושש עכשיו יותר מלהירמס מאשר להידקר או להתפוצץ. מסביבנו אנשים רצים ונופלים, בוכים, מחפשים חברים וקרובי משפחה. מאחורינו מישהו מנסה להרגיע את הרוחות ברמקול, אבל הספינה הזו הפליגה מזמן. וקול אחר קורא לפתוח את השערים ולהסיר את גדרות הרשת הזמניות שהוצבו מסביב לכיכר. כשהגעתי נעמדתי בפינה קרובה יחסית לכניסה כדי שתומר ימצא אותי בקלות, ועכשיו זה מסייע לנו להיות בין הראשונים שיוצאים החוצה. תומר לא עוצר, אף אחד מסביב לא עוצר, כולם רצים ואנחנו איתם, באיזה דחף בסיסי וראשוני לברוח מסכנה לא ברורה ואיומה. בני אדם בחולצות לבנות, אנטילופות בסוואנה, כרגע לא נראה שיש הבדל גדול. יש בכיכר אריה וכולנו בורחים.

אנחנו מאטים רק אי שם באמצע רחוב "אחד העם". מסביבנו אנשים נסערים, מנסים למצוא חברים ובני משפחה, טלפונים ניידים צמודים לאוזן. שמועות עפות באוויר על מה שקרה בכיכר, אתרי החדשות עוד לא מעודכנים. תומר אומר שהוא אף פעם לא היה באירוע כזה, ואף פעם גם לא רצה. הקהות עוזבת אותי ואני מתחיל להרגיש את האדרנלין והפחד שהיו צריכים להיכנס למערכת קודם מטלטלים אותי. כשאגיע הביתה אצטרך לדבר את זה ולכתוב את זה, תמונות של ההמון המפוחד ומחשבות על מה היה יכול להיות רצים לי בראש בלופים. 

בסופו של דבר כל הסיפור מתברר כבהלת שווא. המשטרה עצרה מישהו, אנשים חשבו שמדובר בפיגוע, וזה הספיק כדי להצית שריפת פניקה גדולה. והרי כל המדינה הזו היא חרדה ופוסט טראומה, מצע קש יבש שרק מחכה לניצוץ. ואני מרגיש קצת מטופש והקלה גדולה שבעצם לא נמלטנו ברגע האחרון מאסון של פצועים ומתים, רק נבהלנו ורצנו קצת, ולא קרה דבר מעבר לכמה נפילות וחבלות. 

אחר כך תומר שולח לי תמונה שחבר צילם בכיכר. על הרצפה יש נעליים שנשכחו מאחור במנוסה הגדולה, והאסוציאציה הראשונה היא שואה, ערבוב חגים שכזה, שכול וזיכרון ופחדים חדשים-ישנים שלא נס ליחם. תם הטקס.

בערב האחרון היה קריר מספיק כדי ללבוש את הז׳קט החביב עלי לארוחת הפרידה ממקסיקו סיטי. כבר הייתי מאורגן ומוכן לרדת ללובי ולצאת למסעדה, הושטתי יד לז׳קט, ואז הבחנתי, כאילו בפעם הראשונה, בפאץ׳ על הכתף השמאלית.

קניתי אותו כמה שנים קודם לכן, בעידודה הנמרץ של נגה, בניו יורק. יפה ויקר, שחור, לוגו של נאס״א על הגב, ודגל ארצות הברית תפור על הכתף. אותה ארצות הברית שבעידן טראמפ עסוקה בסכסוכי גבול ושמות מפרצים במפה עם מקסיקו, שבה אני נמצא כרגע. השארתי את הז׳קט במלון.

ברור שלא לבשנו שום דבר בעל סממנים ישראליים כשטיילנו בעיר, ובמוניות העדפנו לדבר באנגלית, בשלל מבטאים. אחד מהשותפים למסע סיפר שנהג האובר שאל אותו מהיכן הוא, ואחרי שענה ״ישראל״ קיבל הרצאה על זה שביבי רוצח וכל הג׳אז הזה. אנחנו? אנחנו ממלטה, או טרינידד וטובאגו, או אולי אגרבה?

וכך הסתובבנו בעיר נטולי סממני זהות, מנסים להיטמע, לשמור על עמימות. כן אנחנו נראים כמו תיירים, נראים מערביים, אבל מאיפה בדיוק? אין לכם סיכוי לדעת, מקסיקנים חביבים אך עוכרי ישראל בפוטנציה. העובדה שהחבורה שלנו כללה ישראלים, אמריקאי וארגנטינאית אחת רק הוסיפה למסתורין שהעדפנו לשדר. סוג של תושבי כפר גלובלי לובשי ג׳ינס, בלי שיוך לאומי ברור כזה או אחר. 

יש משהו לא נעים בניסיון להסוות זהות. אף פעם לא הצלחתי לתחזק פרופיל פייק ברשתות החברתיות, ליצור דמות ולכתוב בשם בדוי. יש לי איזה צורך בהחצנה, בהוספת חתימת השם האמיתי לטקסט. הצורך להתחבא תחת מעטה גלובלי באמצע מקסיקו סיטי עורר בי התנגדות. הייתי צריך להתאמץ לכבד את בקשת השותפים למסע ולעצור את עצמי מלענות בעברית תוך כדי נסיעה במונית, דווקא, להכעיס. 

ובסופו של דבר תהיתי לכמה נהגי אובר באמת אכפת מאיפה הגענו. הם עסוקים בלעשות מספיק כסף כדי לחיות, בלקבל ציון טוב באפליקציה, במחשבות על הפסקת הסיגריה או השירותים הבאה, על הילדים, על בת/בן זוג. הם מביטים קדימה אל הכביש, מנסים להימנע מהמהמורות שאיש לא טורח לתקן, מרוכבי אופנוע פזיזים, מתיירים, כמונו, שחוצים באדום. ספק אם למישהו מהם יש זמן להתעניין בפאץ׳ עם דגל ארה״ב על הכתף שלי, או בעובדה שאני מתגורר בשטח הכבוש של לב תל אביב. הכול היבריס ופרנויה של אנשים ממדינה קטנה ורעשנית. אולי הייתי צריך ללבוש את הז׳קט בכל זאת.

דפדפתי בקטגלוג הסרטים בעוד המטוס נערך להמריא ממקסיקו סיטי ונתקלתי בפנינת אייטיז נושנה – "טוטסי" עם דסטין הופמן, סרט שמככב כבר שנים בשיחות שלי עם נשים, בדייטים ואחריהם. 

בהתחלה חשבתי להריץ קדימה לקטע המסוים ההוא, ואז החלטתי לתת לסרט סיכוי. הוא לגמרי מחזיק. דסטין הופמן הוא שחקן מובטל שלא מצליח למצוא עבודה, עד שהוא מתחפש לאישה ומקבל תפקיד באופרת סבון. אחת מכוכבות התוכנית היא ג׳סיקה לאנג, והופמן מתאהב בה, כי איך אפשר שלא. וכאן מגיעים לסצינה שכיכבה בשיחות שלי עם נשים: 

הופמן בשבתו כאישה מנהל שיחת לב אל לב עם דמותה של לאנג. מה שזכרתי הוא שלאנג מסבירה לחברתה החדשה מה היתה רוצה שהגבר המושלם יגיד לה. כמה סצינות אחר כך הופמן, הפעם כגבר, ניגש ללאנג במסיבה וחוזר על המשפט ששמע ממנה בפאזה הנשית שלו. לאנג שופכת עליו את המשקה שלה ומביטה בו בבוז. סוף סצינה.

את הסצינה זכרתי, את המשפט המסוים לא. אבל מה זה משנה: מבחינתי זו היתה דוגמה מושלמת לפער בין מה שאנחנו אומרים שאנחנו רוצים, לבין מה שאנחנו רוצים באמת. מספרים לעצמנו נרטיב אחד, ומגלים שהמציאות שונה לגמרי. זה מה שהבנתי אז, זה מה שסיפרתי שנים קדימה.

הצפייה בזמן הטיסה מעל האוקיינוס הוכיחה לי שטעיתי. כשהופמן כאישה מדבר עם לאנג היא עייפה מהחיים, מהחבר הבוגדני שלה, מגברים בכלל. הייתי רוצה, היא אומרת לו/לה, גבר שייגש אלי ויגיד ש״אני יכול לזרוק איזו שורה שנונה, או לשחק משחקים, אבל בסופו של דבר את נראית לי מעניינת ואני רוצה לשכב איתך״. 

כשהופמן חוזר על המשפט הזה כגבר, נראה ונשמע כמו דוש, בלי להבין שהעניין הוא לא הטקסט, אלא הסאבטקסט. לאנג לא רוצה באמת שגבר יגיד לה ״היי, בא לי להיכנס איתך למיטה״. היא רוצה שלא ישחקו איתה, שלא ישחקו בה, היא רוצה כנות ופגיעות. במקום לשמוע את העייפות והביקורת, הופמן חושב שהוא שומע את הסיסמה הסודית לדלת הכניסה. את המשקה בפרצוף הוא מרוויח ביושר. 

זה סרט פמיניסטי להפליא, בעיקר יחסית לתקופה שבה הופק. רק אחרי שהופמן עובר עוד כמה וכמה נסיונות וחוויות כאישה, הוא מגיע לנקודה שבה הוא באמת מבין ומוכן וראוי למערכת יחסים עם דמותה של לאנג. לא הבנתי את כל זה בזמן אמת, ולקח עוד שנים של שיחות עם חברות ובעיקר עם נגה כדי שאצליח לראות את הדברים קצת מהצד השני, איך זה להסתובב כאישה בעולם שהוא בעיקרו גברי. רק קצת. אני לא טיפש מספיק כדי לחשוב שאני יכול להבין את זה באמת, עד הסוף. אפשר לחכות רגע עם הטחת המשקה בפרצוף.

בשלב מסוים העייפות היא כמעט ישות בפני עצמה. כמו דיבוק או חייזר שמשתלט על הגוף. בחילה קלה, סחרחורת, מחשבות שרצות למקומות שלא לגמרי קשורים למציאות. המוח במצב פירה. אין פלא שזו שיטת עינויים ידועה.

ואם לשמור על פרופורציות, כל הסיפור הוא טיסת עבודה למקסיקו – ועוד בביזנס, אין גבול לחוצפה. תשע שעות הבדל, נחיתה באמצע הלילה, הגוף לא מבין למה אני מנסה לגרום לו לישון בשעות שמבחינתו הן אמצע היום, והנה מתחיל יום עבודה שבסופו גם אני מוכן למכור סודות מדינה וילד או שניים בשביל שבע שעות שינה.

זה היבריס, הרעיון שנוכל להיכנס למטוס, לצאת במדינה אחרת ולהתנהל כרגיל. קצת כמו פועלי הבניין של מגדל בבל, אנחנו שחצנים שאמורים מתישהו להיענש על כל זה. נועדנו להישאר על אותה פיסת אדמה, אותה ספה. המסעות האלה גובים מחיר שהולך ותופח עם הזמן. השעות שונות, האנשים אחרים, השפה לא מובנת. ואני אמור לתפקד, לומר דברים אינטליגנטיים. קפאין וסוכר ואלכוהול, מבטים נואשים בשעון שלא זז.

אני לא מצליח להתאפס על השעה בארץ, צהריים והאנשים שאני רוצה לדבר איתם, שאני מתגעגע אליהם, הולכים לישון. וכשאני מגיע למיטה אני יודע מה מצפה לי, תעתוע וגזלייטינג: עייף מת, נרדם תוך שנייה מוכן כולי לתנומה מתוקה, רק כדי להתעורר שלוש שעות אחרי נמרץ וערני, הגוף שלי בטוח שזה הזמן להתחיל את היום. לילה אחד אני מצליח לחזור לישון לעוד שעה, ובבוקר מרגיש ניצחון והתעלות. ועייף.

כדורי שינה ואלכוהול, מלטונין ומשיכת זמן, לזוז, לצאת, לדבר עם אנשים, לכתוב, מוזיקה באוזניות, לרמות את השעון ולבלבל את הגוף. הכל עובד במידה, ובסופו של דבר אני קורא ספר בארבע לפנות בוקר וצופה בזריחה מחלון המלון. עד שאתרגל אמצא את עצמי על מטוס בדרך חזרה, מתחיל הכול מהתחלה. אין פואנטה, אני רוצה הביתה ולישון לילה נורמלי אחד,  ולקום לקצת אחרי הזריחה לשחר של יום חדש.