דלת החדר שלי נפתחה ואמא שלי, אדם שרגישותו לרעש גובלת בכוח-על, דרשה ממני שאחליש את המוזיקה. ובכלל, היא רצתה לדעת, למה הוא צועק? מי שעורר את זעמה היה ברוס ספרינגסטין. ניסיתי להסביר לה שהוא צועק כי הוא שר על דברים שמכעיסים אותו. לא על פרחים. "אז שישיר על פרחים", היא אמרה. הייתי בן 15 או 16. החלשתי.

ראיתי השבוע את דייב גרוהל מהפו פייטרס, פעם המתופף של נירוונה, בטקס האוסקר. הוא לא צעק. הוא שר את בלקבירד של הביטלס, בביצוע ענוג ושקט ויפה. נוגע ללב כמו שכתבו ברולינג סטון הגריאטרי. התחשק לי לקחת ממנו את הגיטרה ולשבור אותה על הראש שלו. ואז לשאול אותו מה קורט קוביין היה אומר. אני אוהב את הפו פייטרס. אבל נו באמת. מצד שני קורט קוביין פוצץ לעצמו את הראש וגרוהל חי לא רע היום. מה עדיף.

כילד בורגני ברעננה אהבתי את מה שילדי מעמד ביניים בעולם המערבי אוהבים: היתה תקופה של רוק כבד, היתה תקופה של ראפ, והיתה התקופה ההיא שבה החומה של פינק פלויד נשמעה לי כמו אמת צרופה. לבגרות למדתי עם גאנס אנד רוזס באוזניות ואבא שלי אמר שאני נראה כמו תלמיד ישיבה, מיטלטל קדימה ואחורה בכיסא. המכנה המשותף לכל אלה היה רעש וכעס ופריצת גבולות. הקשבתי לזמרים ולהקות ששרו על סמים וסקס ומרד בממסד בזמן שהכנתי שיעורים והתכוננתי למבחנים ולא נגעתי בסיגריות או בבנות. המשוואה היא כנראה שהווליום עולה במקביל לרף החנוניות.

הרבה דברים השתנו מאז והטעם המוזיקלי שלי התפתח, אבל לאו דווקא השתנה. נוספו לו רבדים, אבל בזמנים קשים אני עדיין חוזר לגאנס אנד רוזס או לעידן המופלא של הגראנג'. וכמו ילד דביל אני מתקשה לקבל את העובדה שמדובר בתעשייה, שגיבורי הרוקנרול שלי הם מכונת מזומנים עם תדמית לשמר והופעות למכור. האינטגריטי שלהם, הזעם והמרד, הם חלק ממותג. ישבתי בחדר שלי בקוטג' ברעננה ומלמלתי בדביקות את "They say jump and you ask how high" עם רייג' אגיינסט דה משין באלבום הבכורה שלהם שיצא בלייבל ששייך לסוני, לא בדיוק חברה קטנה וחתרנית. מבחינתי הם דיברו על התחושות שלי מול בית הספר, והמדינה ובכלל. הייתי צעיר מכדי להיות מודע לפרדוקס. היום אני לא. הטעם המוזיקלי נתקע במקום, המודעות התקדמה. וחבל.

פה ושם יש יוצאי דופן. ברוס ספרינגסטין נשאר נאמן לעצמו תמיד, כולל הצהרות פוליטיות אמיצות ולא פשוטות, מאבקים משפטיים על החירות היצירתית שלו ואלבומים אישיים במקום אלבומי המשך ללהיטים גדולים. כשהוא שר על הייאוש בחיי היום יום אני עדיין מאמין לו. אבל בוס יש רק אחד. הרולינג סטונז, פעם יעד נחשק של המשטרה בארה"ב, נראו לי בהופעה שלהם בארץ כמו קשישים חביבים שעושים קריוקי על עצמם. סימפתיה לשטן, שיר שבזמן אמת עורר רעש ומחאה, נשמע בפארק הירקון כמו כוורת חוזרת. כנראה שקשה להיות פרוע באמת או נאמן לעצמך ובמקביל להצליח ולא למות ממנת יתר. אני לא יודע, לא ניסיתי. אבל משום מה אני מצפה מהמוזיקאים שאני אוהב לעשות את זה בשבילי, ללכת על הקצה.

המשימה שלהם היא לבטא עבורי את כל מה שאני מדחיק ומתמודד איתו באופן בוגר ושקול. כל הרגעים בחיים שבהם אני לא קם מתפטר והולך, או זורק על מישהו חפץ כבד או חד או גם וגם, או כל דבר אחר שהוא בלתי אחראי ומסוכן אבל מספק לגמרי כאן ועכשיו. כשהם צועקים, כמו ספרינגסטין שעצבן את אמא שלי, הם צועקים במקומי. וזו צעקה שקצת קשה לי להאמין לה אם הם הולכים לנגן פתאום על גיטרה אקוסטית בטקס האוסקר. זה מריח פתאום כמו כסף. לא כמו רוח נעורים.

יש לי חברה שניהלה מערכת יחסים של כמה חודשים כי שיעמם לה בשדה התעופה. אחרי שכבר מיצתה את הדיוטי פרי היא התיישבה בצד על קפה יקר מדי ושלחה סמס ארוך לאקס. משם זה הידרדר לפיאסקו ידוע מראש אבל היי, משעמם זה לא היה.

לנוצרים יש דעה מוצקה על הקשר בין ידיים חסרות מעש לשטן, ובמקרה הזה יכול להיות שהם עלו על משהו. בשבוע החולף יצא לי לחשוב לא מעט על מה השעמום גורם לי לעשות. אני לא מדבר על כמה דקות להרוג בלי משחק ראוי לשמו בסמארטפון או בהיעדר ווי-פי. אני מצוין בלבהות ולחשוב. החברה מהפסקה הקודמת לא חזרה לאקס הבעייתי רק בגלל העיכוב בטיסה. אני מדבר על שעמום במובן העמוק יותר. על חוסר שקט פנימי שמכריח אותך, כשיש לך את המשאב המסוכן הזה זמן, להסתכל על החיים שלך מהצד, לגבש דעה ולקבל החלטות.

שיעמם לו

זה דפוס שחוזר על עצמו. אני מחפש את היציבות והביטחון שיש בזוגיות, בהתמקצעות בתפקיד הנכחי בעבודה, בעמידה במקום. ואז נתקף חוסר שקט בואכה חרדה. הכל יציב מדי, רגוע מדי, ברור מדי. אין עניין ואתגר מצד אחד, ויש את החרדה מהנפילה. אם לא אטפס למעלה, אולי אתחיל ליפול למטה בלי להרגיש – בהתחלה לאט, ואחר כך, כשאשים לב שהקרקע מתקרבת מהר מדי, כבר אי אפשר יהיה לעצור את זה.

לפני יותר מעשור ישבתי בפינת העישון של "ידיעות אחרונות" ברחוב מוזס והסברתי לעמיתה לעבודה למה אין לי שום רצון או צורך להתקדם ולהעמיס על עצמי עוד אחריות וכאב ראש. כמה טוב לי להיות עורך, עכשיו כשאני כבר מיומן ומהיר ושולט במלאכה, ולכתוב מדי פעם על נושאים שמעניינים אותי. גם טוב וכיף בעבודה, גם זמן פנוי למכביר אחריה לקרוא ולראות סרטים ולשחק במחשב. אני חושב ששנה אחר כך כבר לא הייתי שם. התקדמתי הלאה. לתפקיד בכיר יותר בארגון אחר, ומשם בזיג זג לא ברור עד לעבודה הנכחית המוצלחת מאוד שלי.

שזה אחלה, לא? להתקדם, להתפתח, לקבל משכורת שמנמנה יותר. אם הייתי חי בשלום עם השקט והיציבות הייתי מדשדש במקום, תקוע. ובכן אני לא בטוח. יש משהו מתיש ושוחק במחזוריות הזאת. ואני לא יודע מה היה קורה אם הייתי מסוגל להישאר באותו מקום ולהפוך למוצלח יותר במשהו אחד מסוים שאני עושה. יש לחוסר המנוחה הזה מחיר. ומילא אם רק אני הייתי משלם אותו. לדברים שעשיתי בשם חוסר השקט הזה היו השלכות גם על חיים של אחרים, על הילדים שלי. והיו התנסויות והרפתקאות שהותירו מאחור צלקות שלא יימחו.

נכון לעכשיו לא משעמם לי בכלל, שלא לומר אולי קצת מעניין מדי ואם אפשר להרגיע זה יהיה נחמד. אני מקווה להיות מספיק חכם בפעם הבאה כדי לבעוט לעצמי בתחת כשחוסר השקט ירים ראש וינסה לברר מה עושים עכשיו. לא בונה על זה.

איך הגעתי למצב הזה, אמרה לי השבוע חברה טובה. זה היה קצת אחרי ששאלה אותי אם הכל יהיה בסדר. בטח שיהיה בסדר. אני חושב בכל אופן שיהיה בסדר.

זו שאלה שמעסיקה אותי לא מעט בשנים האחרונות. איך הגעתי לכאן. אין כאן תלונות על הנקודה שבה אני נמצא. זו הדרך, או יותר נכון ההיעדר שלה. אני יכול לנתח בדיעבד איך הדברים קרו, ואיך הגעתי לאן שהגעתי. אבל אין בזה שום דפוס, תוכנית, משהו שאני יכול להצביע עליו ולטפוח לעצמי על השכם על בחירת אסטרטגיה נכונה.

כשהייתי בתיכון ידעתי שאני אתגייס לצבא ואחרי הטיול לחו״ל אירשם לאוניברסיטה, ואז חתונה, ילדים, וזהו בערך. עד הפנסיה והמוות. ובהתחלה זה פחות או יותר מה שקרה. את השינויים הראשונים בקושי הרגשתי. שינוי בבחירת תחום הלימודים, יעד חלופי לטיול הגדול לחו״ל, דברים כאלה. פסיעות קטנות בשולי השביל הסלול.

ואחר כך הגיעו השינויים הגדולים. לפעמים מתוך בחירה שנובעת יותר מדחף או תובנה של רגע, לפעמים בגלל נסיבות חיצוניות. ופתאום אני כבר לא על השביל, בקושי רואה אותו. אני כבר לא נשוי, אני לא כותב או עורך ואיכשהו החיים שלי לא דומים כמעט בכלל לתוכנית המשורטטת היטב מגיל 16. אני מוצא את עצמי יושב במכונית בעיקול להרצליה פיתוח, מוקף בעוד רכבי ליסינג שתקועים איתי בפקק, בוהה במעקה הבטיחות ומנסה להבין איך זה שאני בהייטק, מה הקשר אלי, מה בעצם קרה לעניין הזה של עיתונות, זוגיות, הורות. זו הצלחה, זה כישלון. איך בדיוק הגעתי לכאן.

ויש אנשים שאצלם זה אחרת. החבר הכי טוב שלי ידע בגיל 16 שהוא רוצה שיהיה לו אופנוע, ושהוא רוצה ללמוד ולעסוק במחשבים. היום יש לו – כמו מאז ומעולם – אופנוע, והוא איש הייטק. הוא נשוי לחברה שלו מהתיכון. ולא שלא היה לו קשה בדרך, אבל היתה לו תוכנית והוא התמיד בה.

מנגד יש גם אנשים כמוני. גם אם הם מרוצים מהמקום שבו הם נמצאים, משהו בתהליך מטריד אותם. אם לא ברור לי איך הגעתי לכאן, זה משאיר אותי באפלה, בלי אופק להביט אליו קדימה ולהרגיש בטוח. אני יודע שזו אשליה. אני אחראי לטוב ולרע למקום שלי בחיים היום. ואם הסתדרתי עד עכשיו, כנראה שאסתדר גם בהמשך. אבל בין זה לבין תחושת יציבות אין שום קשר. הכל נראה מקרי, כאוס מתגלגל.

לקראת סוף השבוע פגשתי שתי עמיתות לעבודה ליד המעלית, מסתכלות על תמונות של שמלות כלה באייפון. הן מתחתנות בקרוב. הסתכלתי עליהן כמו שאני מסתכל על הזוגות שמגיעים לכיכר הבימה לסשן צילומים לפני החתונה – בפליאה גדולה. זה נראה לי מוזר שאנשים ממשיכים להתיישב ליד שולחן הרולטה הזה, להיכנס למסגרת הזו שנראית לי היום מסובכת עד בלתי אפשרית. אני מניח שהגישה שלהן נובעת מהתחושה הזו שיש לך בהתחלה. אתה מביט קדימה ואין פיתולים, רק השביל הישר והברור שמשתרע הרחק לעבר האופק. הכל נראה מובן ומבטיח. מה כבר יכול להשתבש. איחלתי להן מזל טוב. ובהצלחה.

והפעם שני שירים. הנה המתכון:

וזו המציאות, לפחות עבורי:

עמדנו בגן מאיר ואמא של יונתן מהגן של המתבגרת, שאז עוד לא היתה מתבגרת בכלל, סיפרה לי מה שהפסיכולוג שלה אמר לה: מתים לא משאירים גרביים מלוכלכים על הרצפה. הבנתי אותה. גם אבא שלה נהרג במלחמה כשהיא היתה קטנה מכדי לזכור, גם היא גילתה שזה מסתבך כשיש לך ילדים משלך. לך תתמודד עם ההשוואה לאבא מת ומושלם.

נזכרתי בשיחה הזו השבוע תוך כדי קריאה בהארי פוטר החמישי. לאורך כל הסדרה חוזרות ועולות דמויותיהן של הוריו המתים של הארי, בשלל דרכים. הוא שומע עליהם מחברים ומכרים, הוא אפילו פוגש פה ושם הדים של זיכרונות או את רוחות הרפאים שלהם. מיתרונות החיים בעולם הפנטזיה. והם תמיד נהדרים, מעולים – מושלמים.

החריג היחיד הוא סנייפ. המורה שהארי שונא, ודמות שקל גם לקורא לא לחבב. אני אישית אוהב אותו רק כי בסרטים שיחק אותו אלן ריקמן הי"ד, אבל זה לא קשור. ברור שסנייפ, טיפוס נתעב שכמותו, מעוות את המציאות, מקנא וכו'. ואז מגיע הספר החמישי. לא משנה בדיוק איך זה קורה, אבל הארי מוצא את עצמו צופה בזיכרון של סנייפ מגיל 15. הגירסה הצעירה של המורה למדה עם אביו של הארי, שמככב בזיכרון המסוים הזה: הארי צופה בו מתעלל בסנייפ לפי מיטב חוקי הז'אנר של סרטי תיכון אמריקאיים. ג'יימס פוטר הוא הבריון המקובל, הטיפוס שמשחק בנבחרת הפוטבול ומתעלל בגיבור. בקיצור, הארי מגלה שאבא ז"ל היה דושבג.

והוא לא יודע איך להתמודד עם זה. קראתי את כל לבטיו וייסוריו ונסיונותיו לקבל תשובות והסברים ורציתי לחבק אותו. וחשבתי על המתבגרת קוראת את הקטע המסוים הזה ותהיתי מה עבר לה בראש. השלב הזה שבו אתה מגלה שההורים שלך לא מושלמים קשה מספיק גם ככה. אצלי, כמו אצל מר פוטר הצעיר, השלב הזה קצת מורכב יותר. קשה למצוא מגרעות אצל הורה מת שאף פעם לא הכרתי. מצד שני, בשלב מסוים התרגלתי לדמות החד מימדית וחסרת הרבדים שהתקבעה לי בראש, ושתמיד תהיה מוצלחת יותר ממני. הרעיון שמציגה ג'יי.קיי רולינג, הגילוי הזה של האמת המורכבת מאחורי דמות האב האידיאלי, היה נוגע ללב.

באופן כללי מה שאני אוהב בסדרה הזו עד כה, וקצת מעצבן את המתבגרת, הוא שהיא אלגוריה מעולה להתבגרות. אני חושב בצער על הסמינריון שהייתי יכול לכתוב עליו בחוג לספרות. הארי מתחיל את הסדרה בתפיסה ברורה לחלוטין של טוב ורע, שני צדדים שרוב הזמן ברור לחלוטין מי שייך לכל אחד מהם. ככל שהיא מתקדמת היסודות שעליהם מושתתת תפיסת העולם שלו מתערערים ומשתנים. העולם הופך מורכב יותר, הסיפורים שהוא סיפר לעצמו מתגלים כלא בהכרח נכונים.

לקראת הספרים הבאים בסדרה נותר רק לקוות שהארי ישרוד את וולדמורט וגיל ההתבגרות, יעיף את צ'ו המעצבנת, ויצליח להגיע לאיזשהו שקט נפשי והשלמה עם עצמו. אני עוד עובד על זה.

"העולם לא מסתובב סביבך את יודעת," אמרתי למתבגרת, ובאיזשהו מקום פיה צנחה מפרפרת על הרצפה. זה היה משפט הורים קלאסי, והוא החליק לי מהפה בטבעיות ונשמע לי נכון ומדויק.

יש לי המון משפטי הורים. האהוב עלי בלי ספק או מתחרים הוא "זה ייגמר בבכי". זה בדרך כלל נגמר בבכי. אני מנסה להימנע מהם. לא להיכנע לתכתיבי הזמן, להיות אבא מגניב ואחר. אבל אבא מגניב זה אוקסימורון.

כשהמתבגרת היתה בת חמש או שש ועוד גרנו בתא משפחתי סטנדרטי ישבנו יום אחד שנינו בסלון. אמא שלה ותומר ישנו צהריים. ואז כשהמתבגרת העלתה את התהייה "ומה אם הם מתו?" התשובה היתה מוכנה לי כבר על הלשון. אותה תשובה שאני קיבלתי יותר מעשרים שנה קודם לכן. אז זה היה אחי הקטן שתנומת הצהריים שלו התארכה מעבר לרגיל. אז אני תהיתי אם הוא עוד חי. והתשובה שקיבלתי, ושעמדתי לשלוף לשימוש בעצמי, היתה "לא אומרים דברים כאלה".

אני זוכר את פרץ רגשות האשם שהציף אותי עד היום. את התחושה המדויקת. ברור לי מאיפה התשובה הזו מגיעה. כשאתה ילד אתה לא מבין את החרדות שמלוות הורים. בטח את ההורים שלי, שהחיים כבר העבירו אותם שיעור למתקדמים בהפתעות לא נעימות וטרגדיות. היום אני מבין היטב. וגם בגלל זה כמעט וכבר חזרתי על האמירה ההיא. אבל עצרתי ברגע האחרון והצעתי שנבדוק. התפצלנו – היא ניגשה לבדוק אם תומר בחיים, אני ניגשתי לבחון את המצב של אמא שלה. חזרנו עם מסקנות חיוביות והמשכנו בשגרת יומנו.

הייתי מאוד מרוצה מעצמי, אבל זו לא דוגמה מייצגת. כשאני כועס, כשאני חרד, כשאני מרגיש שאני לא מצליח לעזור להם, כשאני סתם עייף או טרוד, הרפליקות האלה נשלפות כאילו הן חלק מאיזה מאגר חירום. כאילו עברתי קורס למתחילים באיך להיות הורה, שכולל את המשפטים האלה. חלק מדרישות התפקיד.

העולם באמת לא מסתובב רק סביב המתבגרת. אבל מבחינתה, כרגע, הוא צריך לעשות בדיוק את זה. באיזשהו מקום היא צודקת. היא והאחים שלה הם בטח מרכז העולם שלי, כלומר אני סובב סביבם. גם זה משהו. אני מתלבט מדי פעם אם אני אמור להאיר את עיניהם לגבי הנטייה הזו של העולם לא להסתובב יותר מדי מסביב לאנשים שלא לומר לחלק להם כאפות פה ושם. או שהמציאות תעשה את זה כבר בשבילי, ואין סיבה לעזור לה להבהיר להם את חוקי המשחק.

אני מנסה לצמצם את מספר קלישאות ההורה שלי למינימום. אין לי סיכוי לנצח, זה קרב אבוד. אני יכול למזער נזקים, להפסיד בכבוד. ולהתנחם בזה שזה לא נורא. מבחינת הילדים ממילא חלק ניכר מהזמן אני סטטיסט בהצגה שלהם, כי היי – זה לא שהעולם שלהם מסתובב סביבי.

אחד הספרים האהובים עלי כרגע בלי קשר לעובדה שהוא מיועד לגילאי 3-5 בערך הוא "אריה הספרייה". בתום יום שחציו בעבודה וחציו ענייני איסוף ממערכת החינוך, הכנת אוכל, מקלחת ושאר לוגיסטיקה מגיע שלב הקראת הסיפור לפני השינה. טקס קדום רב חשיבות שאין לדלג עליו. והכוכב הבלתי מעורער כרגע הוא האריה חובב הסיפורים. תקציר העלילה: יום אחד מופיע אריה בספרייה, ומאזין לשעת סיפור. מנהלת הספרייה, גברת דפני הקפדנית, מחליטה שכל עוד הוא לא מפר את הכללים אין בעיה, שיסתובב במקום חופשי. אט-אט הקשר ביניהם מתהדק. אלא שאז, בעקבות מקרה חירום, האריה נאלץ להפר את החוקים, מה שמוביל לפיתול הדרמטי בעלילה. מכאן תקראו לבד את הספר, או חכו לספוילר בהמשך.

יש ספרים שגרמו לי סבל קיצוני, כולל אחד שהחבאתי לתקופה אחרי שתש כוחי והבנתי שהחלופה היא שריפה אחים שריפה. וזה המקום להזהיר מפני ספרי דיסני, שהם מצד אחד יקרים, מצד שני כתובים איום ונורא, ומצד שלישי מתורגמים זוועה. יש ספרים דידקטיים מדי, או משעממים מדי, או מתאמצים מדי. אבל "אריה הספרייה" הוא בדיוק מושלם. אני לא מדבר על קהל היעד. לילדים יש חוש ביקורת גמיש ונינוח להפליא כשזה מגיע לספרים. אני מדבר על המקריא, עלי. וכדי להבין למה אני כל כך אוהב אותו, ניסיתי להסביר לעצמי מה הופך ספר ילדים לספר שאני אוהב להקריא.

הוא קצר: גם המאסטר מאיר שליו חטא בספרים ארוכים מדי, וראו הוזהרתם מ"הגשם של סבא אהרון" – הוא רק נראה דק כרס. ספר שמקריאים לפני השינה צריך להיות קצר ואלגנטי. אם אני צריך להקריא את זה שוב ושוב, בכל פעם בסוף יום, אז נא לשמור על מספר מילים סביר. מילים ולא עמודים, כי ב"הגשם של סבא אהרון" למשל יש מעט עמודים אבל המון טקסט. "אריה הספרייה" מאוזן היטב מהבחינה הזו והקריאה בו לא קצרה מדי ולא ארוכה מדי. בקצה השני של הסקאלה נמצא "ארץ יצורי הפרא" (או יצורי הפרק, כמו שתומר כינה אותו פעם מזמן) המופלא שכולל עמודים עם משפט אחד או בלי טקסט בכלל. זה נחמד אבל לרוב מוביל לדרישה להקריא ספר נוסף. מה שמוביל אותי לנקודה הבאה.

הוא חתיך: ארץ יצורי הפרא כולל איורים מהמוצלחים שנראו אי פעם בספר ילדים. זה חשוב גם לקהל המאזינים, שרוצים תמיד גם לראות את התמונות, אבל גם לי. יש משהו מונוטוני עד מייאש בלהקריא כל פעם אותו טקסט, אבל איורים מוצלחים לא נמאסים כל כך מהר. ואריה הספרייה מאויר יפה. לא צבעוני ומתיילד מדי, לא מרושל ולא מתחכם מדי – הוא מעביר את העלילה כמו שהיא, בדיוק מה שהטף מצפה לראות וגם נעים בעין.

הוא כתוב מצוין: הוא לא פשטני ורדוד. הוא גם לא מתחכם מדי, עם קריצות שנועדו אך ורק להורים. כשמאיר שליו כותב על חיות שחולמות שהן חיות אחרות ב"רוני ונומי והדב יעקב", כולל היגואר שחולם שהוא ב.מ.וו, זה מצחיק מאוד. אבל עובר לגמרי מעל הראש של הילדים. אריה הספרייה מצליח לשלב בין הרבדים שלו, אלה שפונים לילדים ואלה שפונים אלי, כך שלא באמת ברור איפה משורטט הגבול. הדמות של גברת דפני גורמת לי לחשוב על מבוגרים נוקשים וקצת בודדים, ואני מניח שאצל המאזינים היא יכולה להעלות אסוציאציות של בדידות רגעית בחצר המשחקים. שלא לדבר על המתח בין כללים נוקשים לחיים עצמם, שקיים גם ביום יום שלי וגם בגן הילדים. ויש בו נגיעה במעמד חברתי, וקנאה, וחברות אמת, כולם נושאים רלוונטיים למצב האנושי בלי קשר לגיל.

הוא מרגש: זהירות ספוילר. האריה נאלץ לשאוג בספרייה כדי להזעיק עזרה לגברת דפני שנפלה ושברה את היד. הוא גוזר על עצמו גלות מהמוסד עקב הפרת חוקי המוסד ושובר גם את לבה. כשהוא חוזר לבסוף, וגברת דפני שוכחת את עצמה ורצה – בניגוד לכללים! – לפגוש אותו, לא נשארת עין יבשה בעמדת המקריא ליד המיטה. הקשר ביניהם נוגע ללב בעיקר כיוון שהוא לא מדובר בשום שלב. הוא ברור מתוך הטקסט המאוד ענייני ועובדתי, והרגש קיים כמעט אך ורק בסאב-טקסט ובאיורים. וזה מקסים.

ועוד כמה ספרים שגם הורים (לפחות אני) ייהנו להקריא:

• "קרנפים לא אוכלים פנקייק": קצת נונסנס עם מסר חשוב בלי להיות דידקטי, אחלה איורים וסוף חמוד.
• "דירה להשכיר": קלאסיקה מהמוצדקות, וגם ליברלית ושוחרת שלום באופן מפתיע.
• "אבא עושה בושות": החביב עלי מבין כל המאיר שליוים.
• "עלילות פרדיננד פדהצור בקיצור": החרוזים כל כך מוצלחים שזה מתגלגל מהלשון לבד, בלי מאמץ. ומצוין בלי קשר.
• "לבד על המרבד": מצליח להיות מתאים לגיל אפס בערך ועדיין מצחיק.
• "איתמר מטייל על קירות": יש לי בעיה עם ספרי הילדים של דויד גרוסמן, שבהם האם כמעט לא נוכחת והאב תמיד סבלני ואף פעם לא עייף. אבל זה אחד המוצלחים בהם.
• "אלונה לא": אני אוהב חרוזים, מה לעשות, והדמות הלא ממש חינוכית של אלונה מדויקת למדי.
• "טרופותי": תרגום מעולה, חרוזים שוב, וסיפור מגניב – לא ממש חינוכי, משעשע ופרוע.

הדבר הראשון שעולה לי בראש כשאני חושב על יהדות הוא ג׳קי מקייטן. הייתי בחטיבת הביניים, ולכיתה נכנס איש מקריח עם כיפה שבא לדבר איתנו לקראת הבר מצווה. הוא נראה חביב ונבון, דוד נחמד שכזה, עד לרגע שבו הוא פתח את הפה. עיקר ההרצאה היתה על חשיבות הדת והתורה, אל מול התרבות הקלוקלת וחיי היומיום של החילונים. דעתו על ההעדפות התרבותיות שלנו הסתכמה במשפט ״זה לא השירים האלה של ג׳קי מקייטן״.

לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. מקייטן היה זמר מזרחי ששר את הלהיט הגדול והלא ממש נעים ״המענטזת״. לא היה לו שום קשר לעולם התרבותי שלי. למוזיקה ששמעתי, לספרים שקראתי. המסקנה הברורה והמיידית הייתה שלדוד שעומד מולי אין מושג. ושיש סיכוי מצוין שהוא לא ממש אינטליגנטי. כמה שנים אחר כך מקייטן חזר בתשובה, הפסיק להופיע מול קהל מעורב של נשים וגברים, ומן הסתם היה מוכן לחבור לסיבוב הופעות לטמבל שהרצה לנו על יהדות.

מערכת היחסים שלי עם הדת נשארה מאז יציבה למדי: זרות וריחוק. את הרבנות לא פגשתי בחתונה, אבל כן בגירושים. פחות בגלל ענייני מסורת, יותר בגלל רתיעה מהממסד המושחת והכופה. אבל מתברר שגם אם הרחקת עד קפריסין כדי להתחתן אזרחית, להתגרש בכל זאת צריך דרך המדינה. כל העניין היה מגוחך. בשלב מסוים ישבתי בחדר עם צמד מעובדי המקום. אחד כתב על נייר דמוי קלף את כתב הגירושין. השני כנראה תמך בו מוסרית. מכיוון שחוץ ממוראל לא היה לו מה לעשות שם, הוא פטפט איתי. כשהבין שהנישואים היו אזרחיים, הסביר לי שזו הסיבה לגירושים. ״אין בהם קדושה״. החבר שלו המשיך לכתוב בדיו מקסת שעשויה חתיכת קרטון מודבקת לחפיסה של פאל-מל. לא ראיתי מחשב בשום מקום, אבל כרטיסי אשראי הם קיבלו.

זה היה כל מה שמאוס עלי בדת מאורגנת: חשוך, צבוע, חמדני ומנותק מכל מה שקשור לחיים שלי. גלולה מרה שצריך לבלוע ולהמשיך הלאה בחיים.

פה ושם הצלחתי לראות את הדת באור שונה. בעיקר בכל מקום שהממסד נעדר ממנו. פגשתי דתיים שחיבבתי והערכתי, שהסבירו את האמונה ואת דרך החיים שלהם באופן שיכולתי להבין, ובעיקר בלי מיסיונריות מחד והתנשאות מאידך. ולמדתי להעריך את החשיבות והכוח שבטקסים מסוימים. לקרוא קדיש מעל קבר למשל. אין קשר לאמונה באל נקמן והומופוב. הטקסים האלה הם בעלי השפעה פסיכולוגית, ולפעמים אתה הולך עם מה שעובד. למדתי להבדיל בין מסורת לדת.

זו גם הסיבה שמצאתי את עצמי בשבת בבוקר בודק בית כנסת שעליו המליץ חבר לעבודה. תומר יהיה בן 13 השנה ויעלה לתורה. למה? כי החברים שלו עולים לתורה, וכי יש משהו יפה במנהג הזה – טקס התבגרות שהמדינה והרבנים לא מתערבים בו. טקס שממוקם בצד השפוי והנאור של המסורת מבחינתי. 

המקום שהגענו אליו לא היה בית כנסת רפורמי או קונסרבטיבי. החלל בפנים נראה רגיל לגמרי, כולל מחיצת הפרדה נמוכה בין נשים לגברים שאף אחד לא באמת התייחס אליה. האנשים בפנים לבשו בגדים רגילים לגמרי מתחת לטליתות ולכיפות. הממליץ מהעבודה הצביע על נציגת תא גאה של מפלגה אחת, בזמן שבין העולים לקרוא מהתורה היו גם גברים וגם נשים. האווירה הייתה צבעונית ורגועה ונעימה.

זה נראה נורמלי לגמרי. וזה לא נעשה במסגרת פורצת גבולות או חתרנית. סתם בית כנסת של קהילה סובלנית, מתקדמת ובעיקר לא מתאמצת. אבולוציה ולא רבולוציה. מבט מבעד חלון שנפתח למציאות חלופית שבה הדת מתקדמת לה בקצב נינוח ומתאימה את עצמה למציאות המשתנה. לא היהדות של האיש ההוא שנכנס לכיתה שלי וחשב שכל החילונים עסוקים בלשמוע מוזיקה מפגרת נחותה. לא היהדות של סמוטריץ׳ ההומופוב, של החרדים מדכאי הנשים וחופש הביטוי, של המקובלים שמוכרים נסים מפוקפקים תמורת סכומי עתק.

הלכתי הביתה, לילדים שלי שלומדים בבתי ספר במדינת תל אביב במסגרת משרד החינוך מצנזר הספרים של הבית היהודי. בדרך, באחד הקיוסקים הפתוחים בשבת, ראיתי תמונה של חולדאי על השער של Time Out עם הציטוט: "תל אביב היא הדוגמה לאיך שמדינת ישראל הייתה צריכה להיות״. ונאמר אמן.

אני לא יודע איך לעזור למתבגרת כשהיא אומללה. בעצם אין לי באמת איך לעזור לה. אני יכול לחבק אותה, אני יכול להציע עצות שנפסלות על הסף, ולעתים, כמו הבזק של חדקרן בין העצים, גם לומר משהו שקצת מקל על המועקה שלה. אנחנו יושבים בחדר שלה בתחילת שבוע שעומד להיות מעצבן ומתסכל רק שאני עוד לא יודע את זה. השיחה הזו היא ההתחלה שלו.

החיים שלה קשים עכשיו. זה גיל כזה, אוסף של לחצים מכל הכיוונים ולא משנה מה מדומיין ומה לא. וכל מה שאני יכול לנסות להציע הן פרופורציות. להסביר לה שהכל יחסי. ואולי חשוב יותר, וזה גם הטיעון היחיד שמצליח להבקיע את חומת הייאוש – שגם אצל החברים שלה זה ככה. זה לא קשור כנראה לגיל ולמגדר. לא משנה מה מפרסמים בפייסבוק ובאינסטגרם, חופשות, חתולים ופוד פורן, כולם מחביאים בפנים את חוסר הביטחון שלהם ומשחקים אותה. שופוני יא נאס.

היתרון היחסי היחיד שיש לי עליה הוא הסחורה המשומשת שאני מציע לה, פרופורציות. ב-99% מהזמן אני מודע לזה שגם כשאני לחוץ, חרד, לא בטוח, רוב הסיכויים שזה גרוע פחות ממה שאני חושב. אני יודע את זה כי כבר קרו לי דברים שהיו גרועים בדיוק כמו שחשבתי. לפעמים גם קצת יותר. אני גם יודע שהכל עובר. ושאני יכול להתמודד. וזה כל מה שיש לי, יתרון עומק קל.

אני גם יודע – לרוב – שכולם משחקים קצת, כולם על הבמה. מדגמנים את החיים שלהם בצילומי אוכל וילדים בפייסבוק. האנשים היחידים שאני חושד שהם באמת מאושרים ממני הם אלה שמנהלים שיחות מעמיקות, ארוכות ונטולות הומור על משכנתא וחנייה. יכול להיות שכאן אני מחמיץ משהו. אבל זה כמו לקנא בחייזרים מתקדמים טכנולוגית. אין סיבה לטרוח.

אין לי משכנתא אבל אני שוכר דירה שצריכה להיות נוחה לכולנו, כך שמצאתי את עצמי בדרך לאיקאה עם חברה טובה. ניצלתי את הדרך כדי לקטר על השבוע המחורבן שעבר עלי. אחרי שסיימתי להתלונן היא שאלה אם אני רוצה קצת פרופורציות. בטח רוצה. היא סיפרה לי על הצרות שלה. היא התאלמנה לפני פחות משנה, והילדים שלה מתמודדים עכשיו עם האבדן. זה קורע לב. איפה הצרות המינוריות שלי, ואיפה הכאב המטורף הזה.

לכאורה זה עוזר לכמה דקות, פרופורציות. זה אקמול נחמד. אחר כך אתה שוקע בחזרה בצרות הפרטיות שלך. מה יותר גרוע מתולעת בתפוח שאתה רוצה לאכול? השואה. תמיד יש משהו גדול יותר ורע יותר, אבל אתה תקוע בעולם שלך. התרופה הזו, פרופורציות, לא באמת מעלימה את הכאב. לי היא בעיקר עוזרת לראות את שאר הדברים שמסביבו. להיות אסיר תודה על כל מה שכן יש לי, מה שכן עובד, מה שהצליח עם או בלי כוונה. המתבגרת והאחים שלה, למשל, שגורמים לי אושר אינסופי.

השבוע מגיע לסוף טוב. נותר רק לחכות שגם גיל ההתבגרות יעבור. אחר כך זה בסך הכל החיים.

כשגדלתי ברעננה לא היו בה ערבים. אולי חוץ מפועלי בניין שהקימו עוד קוטג׳ ברחוב שלי. אבל ערבים לא למדו איתי בכיתה. להורים שלי לא היו חברים ערבים. או שכנים ערבים.

הם אולי 20% מאזרחי המדינה אבל אני לא רואה אותם. היה לי מורה לערבית ביסודי שהיה ערבי. אבל זה היה לתקופה מוגבלת. ערבית התחלנו ללמוד מאוחר, ובחטיבה אפשרו לנו לבחור בין צרפתית לערבית. ברור שהלכתי על צרפתית, שפה תרבותית וכל זה. למה שמישהו יכריח ילד שגדל במזרח התיכון ללמוד ערבית.

רוב הערבים שפגשתי היו ביצירות תרבות. חסמב״ה למשל. כל הילדים בשכונה קראו חסמב״ה וגם אני רציתי. קראתי את כל הספרים בסדרה אני חושב, וחוץ מאלימלך זורקין הם נלחמים שם בלא מעט ערבים. כולם, כמעט ללא יוצא מן הכלל, מרושעים, טיפשים ומכוערים. גם דנידין הרואה ואינו נראה מטפל יפה בערבים, ובקלות. הוא אולי ילד, אבל הם לא בדיוק העיפרון הכי חד בקלמר, הרי. קטן עליו.

והיו את הערבים בסרט הערבי של שישי בצהריים – מלודרמטיים, מגוחכים. ואת הערבים שבעיתון ובחדשות. דוקרים, יורים, מתפוצצים. ואת הערבים של ערוץ 1, המסעדה הגדולה למשל: אתנחתא קומית לא מזיקה ולא מצחיקה בדרך כלל.

לא היו איתי ערבים בצבא מן הסתם. באוניברסיטה נתקלתי בערבייה אחת. היא היתה נחמדה דווקא. לא עבדתי עם ערבים כמעט – היה כתב מקומונים אחד, שגם היה חביב באופן מפתיע. עוד מישהו ב-QA בחברת הייטק אחת, שאולי החלפתי איתו חצי מילה. הילדים שלי לא למדו עם ילדים ערבים, למעט ילד אחד בשכבה ביסודי של המתבגרת. זהו

עכשיו יש לי מורה לערבית שהוא ערבי אמיתי. הוא גם מלמד אותנו ערבית אמיתית – לא ספרותית, אלא כזאת שאפשר ממש להשתמש בה. הוא איש נחמד ומורה מצוין, ולמעט נטייה ליותר מדי בדיחות על אשתו בנוסח עדות אדיר מילר הוא לגמרי אחלה. לא נראה שהוא רוצה לדקור מישהו. סתם לחיות כמו בנאדם.

אני לא מכיר ערבים כי הם לא נמצאים בסביבת המחייה שלי וכי מילדות למדתי – מהתקשורת, מספרים, מהאנרגיות באוויר – לפחד מהם מחד ולא להבין אותם מאידך. מילולית לא להבין אותם, מה הם אומרים, מה הם מרגישים, ברמה האנושית הבסיסית. יש סיבה לחוסר ההשקעה בלימודי ערבית. אני בטוח בזה. קל יותר לפחד ולשנוא כשלא מבינים.

אין לי מושג איך זה להיות ערבי ישראלי. אני יכול רק לנחש. אני יכול לתאר לעצמי איך הייתי מרגיש בתור אזרח סוג ב׳. איך זה היה מרגיש אם היו מסתכלים עלי עקום באוטובוס או מורידים אותי ממטוס, איך הייתי מגיב אם הייתי קורא בעיתון שההשקעה בחינוך של ילד יהודי היא ב-80%-90% גבוהה יותר מההשקעה בילד שלי.

אני יכול גם רק לנחש מה הייתי חושב על המחבל מדיזנגוף. אני מניח שבעיקר הייתי מתעצבן על הבנזונה שארגן לי עכשיו סיוט בכל בדיקה שגרתית, אולי בכל נסיעה לעיר שאינה ערבית, הבנזונה שדפק עוד יותר את המיקום הנחות שלי בסולם החברתי הישראלי, הבנזונה ששפך דלק על מדורה שהייתי מעדיף שתכבה. הייתי מבין בדיוק מאיפה התסכול והזעם שלו באים. ורק מתבאס שהם יצאו החוצה ככה. ובעיקר מקווה שמתישהו יהיו כאן באמת דו קיום ובאמת דמוקרטיה. פעם.

בעודי מכין קפה שני לאמא מהגן התחלתי לרעוד מקור. ראש כואב, צורך עז להפסיק לזוז ולעבור למצב מאוזן, כל הסימנים לשפעת כהלכתה. הקיטורים של המתבגרת על ראש כואב וחולשה כללית קיבלו פתאום גוון אחר. גם תומר לא הרגיש בשיא. וירוס אנטי-רשפי. לפחות מגיל בית הספר ומעלה.

למחרת אני והמתבגרת שרועים של הספה כמו נרקומנים. לא מסוגלים לזוז לשום מקום. נרדמים ומתעוררים חליפות, שעונים אחד על השני. תפקוד קוגניטיבי של קוקר ספאנייל בסוף חייו. הגרון כואב, הרגליים כואבות, המוח כואב. חשבנו לראות סרט אבל עצם הרעיון היה מתיש מדי.

כשדידיתי למטבח להביא כוס מים וכדור למתבגרת חשבתי שזו הכנה לזקנה. לא לגיל 60-70, לקשישות של ממש, בואכה 90-מוות. כל מה שעניין אותי היה להגיע למטבח וחזרה, ואז להתיישב לאט על הספה בלי שזה יכאב יותר מדי. ואז לבהות. שום דבר לא מעניין מעבר לזה: ספרים, סרטים, אוכל, סקס. רק לא לזוז יותר מדי ושלא יכאב.

היה בזה משהו משחרר. לא דאגתי לתוכניות העבודה ל-2016, לא חשבתי על חוגים וסנדוויצ׳ים, לא התלבטתי מה לעשות הערב או בסוף השבוע, לא התייסרתי על אירועי עבר, לא התעסקתי בחרדות מהעתיד, לא בדקתי את מצב חשבון הבנק. השפעת היא הבודהה, היא רבי נחמן, שאולי מגמגם כי קר לו. סוף סוף אני חי את הרגע. רק הדקה הבאה קובעת, רק בליעת הכדור או מציצת הסטרפסילס חשובה. כסף, קריירה, זוגיות, ערכים – אבק ברוח.

דיווחים מתקבלים מהעבר השני של שדרות רוטשילד. תומר חזר מבית הספר עם חום והצטרף רשמית לקרבנות הווירוס. הוא על הספה מול הטלוויזיה שם, אנחנו כאן. עשר דקות הליכה ביום רגיל, אלף קילומטרים היום.

בצהריים המתבגרת ואני דנים בעובדה שלא אכלנו כלום היום. לא שאנחנו רעבים. אבל אנחנו מסוגלים לאכול גלידה. זה הדבר היחיד שאנחנו מסוגלים לחשוב עליו כאופציה סבירה. אני יוצא לאם-פם, ממש מעבר לכביש, אודיסיאה קטנה. אני מתרסק על הספה מותש אבל לפחות אנחנו אוכלים משהו.

בערב מגיע חיל הפרשים. ההורים שלי מביאים איתם מרק, שלל תרופות (חלקן מפולין!!), ומסיכות מנתחים. כשאני פותח את הדלת אמא שלי עומדת מהצד השני עם מסיכה, משל היתה ניצבת בסרט על מגיפת זומבים. אני יושב ואוכל מרק ומנהל שיחה עם צמד הורי הממוסכים. למה לא.

למחרת אנחנו כבר מרגישים יותר טוב. אנחנו אפילו מצליחים לראות סרטים וסדרות בטלוויזיה. ולאכול. אנחנו גם מסתדרים יפה מאוד, למעט מחלוקות קלות על אחוזי השמיכה שכל אחד צורך. החום עדיין לא ירד. מתחילים בפעולות לוגיסטיות בסיסיות: הודעות למורים של המתבגרת (שלא טורחים אפילו לומר לה שתרגיש טוב), ובמבטים חוששים לכיוון הכיור. ערימת הכלים שם נראית כרגע כמו הר בלתי ניתן לטיפוס.

הדיווחים מהגדה השנייה של רוטשילד לא מעודדים. תומר נכנס לזה אחרינו, והוא ייצא מזה אחרינו. אין אלא לחשוק שיניים. המתבגרת ואני בינתיים בבונדינג שלא היה כמותו חודשים, אם לא שנים.

ביום השלישי אנחנו כבר די בסדר. החום ירד, שטיפת הכלים נראית פתאום כמו עניין סביר לגמרי, אנחנו רעבים ובעיקר – אנחנו חוזרים לעצבן אחד את השנייה. שנינו מסכימים שהשני היה נחמד יותר עם חום גבוה. זוטות שקודם נראו חלק ממציאות גשמית בת חלוף שמה לה ולנו חוזרות להקפיץ לי את הפיוז. שתאסוף את הטישו שהיא מפזרת בכל מקום, רבאק.

אבל ההוכחה המדעית הסופית לחלוף השפעת והשיבה לשגרה מגיעה בערב. המתבגרת יושבת מולי אחרי ארוחה קלה, האצבעות שלה רצות על מסך הטלפון, ומודיעה: ״אבא, משמעם לי״.

2016 הגיעה. המתבגרת הלכה לבית הספר. שפעת, אני עוד אתגעגע אלייך.