גדלתי בבית שהיו בו ספרים שאף אחד חוץ ממני לא קרא. מי שרכש אותם במקור כבר לא היה שם, ולא היה לי עם מי לשתף חוויות מהעלילה או תלונות לסופר. זה לא השתפר משם. החברים שלי בבית הספר לא הבינו מה מעניין בספרי מדע בדיוני, ההורים שלי לא גילו עניין בקומיקס או משחקי מחשב, ורק בתיכון מצאתי את האנשים שאני באמת יכול לדבר איתם על מה שאני אוהב. 

פאסט פורוורד המון שנים קדימה ואני עמוק בתוך העלילה של סדרת אנימה מדממת בעלת השם הפרקטי ״קוטלי השדים״. אני זוכר את רוב השמות של הדמויות הראשיות, ובקיא למדי בנקודות התורפה של שדים טורפי אדם שמרתקים את הבת שלי. את הארי פוטר קראתי אחרי הפסד בהתערבות מפוקפקת עם נגה, את מק מילר שמעתי כי תומר התלהב ממנו, ועוד ועוד ועוד.

זה לא שלילדים שלי חסר עם מי לדבר ולשתף. עידן האינטרנט הביא איתו בין היתר קהילות וירטואליות לכל דבר ועניין תחת השמש, והארי פוטר, סרטי מארוול ודומיהם הפכו את הפנטזיה והמדע הבדיוני למיינסטרים. הפלישה התרבותית שלי להעדפות תרבות הפופ של הילדים שלי היא קודם כל בשבילי. זו דלת נחשקת לעולם הפנימי שלהם. לא רק לדעת מה הם אוהבים, אלא להבין למה, לשמוע את המוזיקה שהם אוהבים קצת דרך האוזניים שלהם, לראות ראשים נערפים באנימציה יפנית מרהיבה דרך העיניים שלהם. 

אני לא מתיימר להכיר באמת ולעומק את העולם התרבותי של הילדים שלי. אני בומר קשיש, לא בקיא בסלנג, לא מזהה המון שמות של זמרים/משפיענים/שקר כלשהו, ומפספס המון בדיחות. אבל יש לי דריסת רגל. אני יכול לנהל שיח, להבין חלק מהרפרנסים. אני לא מנותק.

ואם אצליח להבין את ההעדפות התרבותיות שלהם, את מה שמפעיל אותם רגשית, אכיר אותם קצת יותר – גם בגיל ההתבגרות הקשוח, אולי אפילו אחרי. זה היה קל כשהם היו קטנים, הכל היה ברור וידוע והסתכם בממתק אחרי הגן וסיפור לפני השינה. אחר כך זה הסתבך. 

כשקראתי את הספר השביעי בסדרת הארי פוטר נגה אמרה לי שיש בו את המשפט שהיא הכי אוהבת בסדרה, וכשאגיע אליו אדע. וכשקראתי אותו הבנתי מייד שזה זה, ולמה בדיוק הוא נגע בה. ורק הרגע הזה לבדו היה שווה את כל 3,407 העמודים שכתבה ג׳יי קיי רולינג. 

הסנונית הראשונה התגלתה מאחורי הבר של לוציפר הי״ד. נכנסתי למקום שהיה הבר הקבוע שלי, וליד ברז הבירה עמד ילד מהגן של נגה. הוא היה רחוק שנות אור מהפעוט החמוד בן הארבע שזכרתי, כולו תל אביבי מסוגנן ועגמומי, אבל זו היתה התנגשות עולמות שעד אז חיו בהפרדה מלאה, האני ההורה והאני של הימים בלי ילדים נתקלו זה בזה. טלטלה. 

כמו כל מידור והפרדה גם זו היתה קצת פייק. האשליה שאפשר לנהל שתי מציאויות שונות באותה טריטוריה. אחת של גני שעשועים, מסגרות חינוך וחוגים, והשנייה של ברים ומסיבות, שתי שכבות שונות על גבי אותה עיר. כמו כל מידור והפרדה זה עובד עד שזה לא עובד, ומציאות אחת זולגת אל תוך השנייה.

הילד מאחורי הבר היה אנקדוטה משעשעת לספר לחברים, לא יותר. נגה היתה עדיין בתיכון, הילדון שהפך לברמן היה מקרה קצה לא מייצג. המשכתי הלאה. השנים חלפו, לוציפר נסגר, ובבתי הקפה, הברים והמסעדות שלי צצו והופיעו עוד ועוד ילדים לשעבר. הם מזגו בירה ומכרו לי מאפים, ואז החלו לצוץ גם בהופעות ואירועים. לעתים זיהיתי אותם, לא פעם שמעתי מתומר ונגה שנצפיתי פה ושם מבלי שהיה לי מושג. פעם אחת אפילו צולמתי בלי ידיעתי בהופעה של הג׳ירפות. פרנויה.

הבעיה בזיהוי לא נבעה רק מזיכרון גרוע. מעורבות הורית בחיי החברה של הילדים עוברת אבולוציה: זה מתחיל בפליידייטס מפוקחים שמחייבים אינטראקציה גם בין ההורים, ולאט לאט הכללים הופכים נזילים יותר. לא חייבים הורה מכל צד, לא חייבים לבדר את הצאצאים, והנה הם בכלל קובעים דברים בינם לבין עצמם, הולכים לחבר אחרי בית הספר וחוזרים בתחבורה ציבורית, והנה התחלנו עם הצופים וחוגים, והם מתחילים לצאת לבלות בשעות שהולכות ומסלימות, ופתאום אני רואה את הילדים פחות ופחות, והחברים שלהם נעלמים מהשטח, מפציעים לרגע ברחוב, נכנסים למכונית בשעת ערב מאוחרת כשאני מסיע משם לכאן, וזהו.

וכך כשאני נתקל בהם פתאום במקומות הבילוי שלי אני צריך ליישב את דמות הכמעט אנשים האלה עם תמונת הילד שנותרה חקוקה בזיכרון, ולהתמודד עם המסקנות המתבקשות על הזמן שחולף וגילי המתקדם. בחודשים האחרונים העניין מסלים – תומר ממלצר במנזר, החברה שלו בבר אחר, יש מקומות שנהגתי לצאת אליהם וגם תומר פוקד, אלה כבר לא עולמות מתנגשים, הם מלופפים זה בזה באופן חסר תקדים ומוצא. 

בשישי ישבתי עם חברים במנזר, מביט בתומר מדלג משולחן לשולחן ומעריץ אותו מרחוק. מישהי מיושבי השולחן הציעה לי שאכטה, בדיוק כשתומר חלף על פנינו, קלט את מה שקורה, ובלי למצמץ או להסס אמר לי ״אבא, תירגע״. קפולסקי, הנה אני בא.

יש משהו לא סביר בחבורת אנשים מבוגרים שמתכנסים בשבת בבוקר, בשעה מוקדמת מדי, כדי להתאמן ולהזיע במקום לישון עוד קצת או להתרווח על ספה. 

אחר כך, בבית הקפה, השיחה מרפרפת ליד הנושא, אבל השאלה לא נשאלת. יש משהו לא סביר באימון שלא מן המניין בשבת בבוקר, אנחנו לא אתלטים מקצועיים ולא אנשים שספורט היה דרך חיים עבורם. אנחנו כן אנשים שהגיעו לגיל מסוים, וכאן מתחיל הדיון. האם זה ניסיון נואש לדחות איזה קץ, לשמר איזה רמז לנעורים?

אני נזכר בשיעורי ההתעמלות בבית הספר בפחד וברתיעה. כי קשה, כי אני גרוע בכדורגל וכדורסל, כי אני איראה מגוחך. ואולי עכשיו הרעל החברתי הזה נוטרל. מה אכפת לי איך אני נראה, אם אני טוב או לא, איפה אני ממוקם באיזו תחרות סמויה עם האחרים שסביבי. אולי בגיל הזה אני משיל מעלי את כל זה ומתמקד בהשוואה לעצמי של לפני שבועיים או חצי שנה, ובשמחת הגוף על התנועה. 

בשיחה בבית הקפה מדברים גם על גבריות וספורט, על חברה ותרבות שהזריקו לי לווריד תפיסות על מה זה להיות גבר-גבר-אחי, שרק עכשיו אני מתחיל להשתחרר מהן. וגם זה לא מעט בזכות המקום שמצאתי לי, שמנוהל על ידי אישה ושאין בו מקום לעודף טסטוסטרון ושיפוטיות נוסח מה-אתה-ילדה?  

וכך באמצע משבר אמצע החיים שלי אני מבין את האושר שטמון בגוף בפעולה, ומצטער קצת שלא התעוררתי לכל זה קודם, ובעיקר שמח על הקהילה שמצאתי, ועל כל שריר תפוס ודואב. 

איקרוס טס קרוב מדי לשמש, והתרסק לאדמה אחרי שחומה המיס את השעווה שחיברה את נוצות הכנפיים שבנה לו אביו. אני עברתי חמישה נמלי תעופה בפחות מעשרה ימים והרגשתי את המוח שלי מתפרק לאיטו בין קונקשן לקונקשן. את קרני השמש החליפו עייפות ותלישות בזמן ובחלל, וההתרסקות היתה מטאפורית בלבד, למיטה. 

לא נועדתי לעוף, ואם כבר ממריאים אז במינון הנכון – הלוך, חופשה ואז חזור זה אחלה. נסיעת עבודה עם קצת זמן לנשום זה בסדר גמור. עשרה ימים בשלוש מדינות שונות בברזיל עם שלל פגישות, טיסות המשך, פקידי הגירה עם אנגלית שבורה ואוכל מטוסים הם מעבר לגבולות הסביר. 

אני לא מתלונן, זו היתה נסיעה מוצלחת, מטעם עבודה שאני אוהב, ובתנאים הכי נוחים שאפשר. זה לא קשור. בכל פעם שמטוס המריא חלק ממני נשאר על הקרקע מאחור, עדיין מסתגל למקום החדש שכרגע הפך ישן. יש משהו בלתי טבעי במעברים מקרקע מוכרת ושפה שהאוזן מזהה למקום חדש. פרק זמן שהגוף והמוח צריכים כדי לייצב את עצמם ולא משנה כן ג׳ט לג או לא הפרש שעות. 

וכך עברתי מנמל תעופה לנמל תעופה, מעיר זרה לעיר זרה אחרת, מסתגל לחדרי מלון, שולף דרכון כשצריך, מוציא מהכיסים הכול ועובר דרך גלאי מתכות, מהנהן בפגישות ומנסה להגיד את הדבר הנכון, ומרגיש זר ומנותק. מתגעגע לילדים, לבית, למקומות שאני מעוגן אליהם.

אני בטוח שיש אנשים שטובים בזה ממני, גמישים גיאוגרפית ומחשבתית. אולי זה גם עניין של ניסיון והרגל. אבל הנסיעות האלה מוציאות אותי מאיזון. כל מעבר בשדה תעופה שבו אני מתומצת ומרודד לתמונה בדרכון ו״ארזת לבד?״ גוזל ממני משהו שיזדקק לזמן כדי לצמוח חזרה. כל שיחה מגומגמת בשפה זרה, כל פגישה שבה אני צריך לשחק תפקיד – הכול עומד בניגוד מוחלט למקום שבו אני בקיא ורגיל ומוכר, ובשליטה על מה שקורה לי. 

חו״ל על כל מה שקורה בו ובדרך אליו הוא ההפך משליטה. אני מחוץ לארץ וקצת מחוץ לעצמי, כאילו נעקרתי מאיזו קרקע באופן זמני, והשארתי את השורשים מאחור, מעבר לשערי הדיוטי פרי. ואחרי הנחיתה צריך זמן להתחבר אליהם מחדש, לאחות משהו. זו היתה נסיעת העבודה הכי קשה שהיתה לי, מעולם לא הייתי כה קרוב למחיאות כפיים בנחיתת מטוס בנתב״ג. זה היה קצת קרוב מדי לשמש, אני נשאר בזמן הקרוב בגובה פני הקרקע, כמה שאפשר.

יושבים בבית קפה ומדברים על דיקטטורה, זה נושא מאוד נפוץ עכשיו, אופנתי והולם לשיחות חולין. בדיוק סיימנו אימון בוקר בשבת, השעה מוקדמת אבל בית הקפה כבר כמעט מלא לגמרי. 

אנחנו מוצאים שולחן בחוץ ומתיישבים, מחכים לקפה ולמאפה ובינתיים מדברים על בן גביר, ואיך הסירו מגוגל מידע על העובדה שהוא בכלל ילד מאומץ, ועוד אנשים מצטרפים אלינו ומישהו שואל אם רוצים עוד קפה כי הוא הולך להביא. חולקים סנדוויץ׳ ומדברים על ״ביבי פיילס״, הסרט על חקירות הנתניהוז שאסור להפצה בארץ ולכן כולם צופים בו באמצעות לינקים שטסים לכל כיוון, וכמה הכול נורא.

אני שותה את הקפה השני כשעוברים לדון בשמועות על המצב הבריאותי של נתניהו, ומדברים על המלחמה, ועל סייל של ג׳ינסים שבדיוק התחיל. מזג האוויר נוח, וחבורה אחרת שאני מכיר מגיעה לשולחן ליד ואיזה כיף להיפגש. וכשהשיחה גולשת לשאלת המתי-צריך-לברוח-מפה-דרכונים-זרים, ומישהו אומר שכבר מאוחר מדי, אני אומר שהי, אם אנחנו יושבים בבית קפה בתל אביב ומקטרים על זה כנראה שהמצב לא כל כך רע. וחלק מסכימים וחלק לא, והשיחה עוברת לאיפה בדיוק עובר הקו האדום שאחריו חייבים להגר, ומישהי צריכה לזוז כי הם נוסעים לטייל, ולמישהו יש סידורים בבית, ומתחילים להתפזר איש איש לדרכו.

ובדרך הביתה ברחובות תל אביב, על שביל אופניים ירוק ומסודר, אני מזהה בדיעבד צליל של זיוף בקול שלי, צליל של הורה שרוצה להרגיע ילד מבוהל ואומר לו חצי אמת. טראמפ נבחר, פיטרו את גלנט, פוטין עם אצבע על הכפתור האדום, אבל השמש זורחת והקפה בטמפרטורה הנכונה. יש תקופות רעות, יש תקופות טובות, אפשר להפטיר איזה ״ככה זה״ מרגיע ולשקוע בנמנום קל, ולהתנחם בישיבה של בני חורין בבית קפה בעיר גדולה ומודרנית.

אבל הספק מכרסם, ואולי אנחנו בעצם בשעת הביניים, במקבילה הקוסמית לרגע שבו פוגעת כף הרגל במשקוף, ולשבריר שנייה הכול בסדר, אבל עמוק בפנים אתה יודע שהכאב כבר מטפס במעלה רשת העצבים, והוא יגיע ויכה. 

לפחות לא קמתי בשלוש לפנות בוקר כדי לראות את האיש הזקן נע בחוסר ביטחון, מתנודד  וחוטף. ישבתי עם הקפה של הבוקר, צופה בקרב וכועס על עצמי. אף פעם לא נעים ליפול קרבן להונאה, אבל הפיתוי היה חזק מדי. רציתי להאמין. 

הקרב בין מייק טייסון, 58, לג׳ייק פול, יוטיובר בן 27, היה ההפך מספורט. הבסיס לכל תחרות הוא שוויון, שני צדדים שלפחות על הנייר מזנקים מנקודות פתיחה זהות. טייסון-פול חתר תחת הרעיון הזה, ומכר לי אשליה, בת למשפחת האשליות שהוליווד, משרד הפרסום של העולם המערבי, מוכרת לי מאז ומתמיד – הסיפור של כנגד כל הסיכויים, דוד וגוליית. כי אם זה יכול לקרות על המסך, אולי זה יכול לקרות גם לי?  

קצת מוזר לקרוא לטייסון ״זקן״, האיש מבוגר ממני בשש שנים. אבל במונחי ספורט ואיגרוף זה כבר כמעט סיעודי. הוא לא אמור להיכנס לזירה עם בחור שצעיר ממנו ב-30 שנה. הוא לא אמור להיכנס לזירה נקודה. כשהתחלתי להתאמן באיגרוף הבנתי כמה חשובים גיל, גובה ומשקל וכמה הם משפיעים על הפוטנציאל שלך לחטוף או להחטיף מכות. ילדים בני 17 זזים במהירות כפולה ממני ומבני גילי, הטבע לא משחק משחקים. 

 ועדיין, במשך חודשים אני לא מצליח שלא לעקוב אחרי יחסי הציבור לקרב. מודע לזה שאני משתף פעולה עם עוקץ נטפליקסי לא מתוחכם, ולא מצליח לשחרר. כי מה יקרה אם? אולי בסיבוב הראשון הוא יפתיע, ומתוך קליפת ההווה יצוץ איש הברזל של פעם, וימצא את הסנטר של לוחם הפלסטיק של העידן החדש שמולו, ויאשר לכולנו שהזמן בעצם לא זז כל כך מהר, לא כזה כל יכול, ואולי כולנו נחיה לנצח. 

ובאמת בסיבוב הראשון היו רגעים שבהם זה נראה אפשרי. משהו בתנועה הזכיר את העבר המפואר, ואם הימנית הזו רק תנחת אז אולי. אבל הזמן לא עוצר, אפילו לא מאט, ומהר מאוד היה ברור לשם מה התכנסנו כאן. גבר צעיר מצד אחד, ואיש מבוגר שעתידו מאחוריו מצד שני. זו לא תחרות, סתם מופע קרקס, ואין החזר על הכרטיס, אמונה היא חתיכת סם ומכונת השיווק יודעת לעבוד. הגוף האנושי משתנה ומתכלה, ורק תאוות הבצע שורדת לעד.

מרגרט אטווד כתבה ב״המתנקש העיוור״ שאנשים בוכים בחתונות מאותה סיבה שהם בוכים כשיש לסיפור סוף טוב: הם רוצים נואשות להאמין במשהו שברור להם שהוא לא אמיתי. כולם רצו לראות את טייסון מנצח, על זה התבססו בנטפליקס כשהחליטו להשביע את תאוות הרייטינג שלהם עם אירוע אנטי-ספורט בשידור חי. זה עבד, וטייסון לפחות קיבל צ׳ק נאה. לא קל להזדקן. 

הטלפון זמזם באמצע ארוחת הצהריים של עוד יום עמוס, העפתי מבט, שיחת עבודה מאגף התנועה של המשטרה. בטח שאלה לגבי ווייז, תכף אחזור אליו. כי ככה זה עובד, אין חוש שישי או תחושות מבשרות רע, כשהחיים רוצים לבעוט לך בברך הם לא מתריעים מראש.

אחרי השיחה הגיע ווטסאפ, ״תחזור אלי אחי, זה דחוף״. התקשרתי. ״אני צריך טלפון של מנהל של עובד של ווייז שנהרג לפני שעה בתאונת דרכים״, והכל נעצר לרגע, כאילו המציאות כולה הפסיקה לזוז כדי לקחת נשימה עמוקה. שאלתי מה השם של העובד והרגשתי שילוב של בושה והקלה כשלא זיהיתי אותו. חיפשתי אותו במערכת. פנים מוכרות. מסרתי את הטלפון של המנהל שלו, סיימתי את השיחה וישבתי קפוא במקום. מה אני עושה עכשיו? למי אני מספר? האם אני מספר? לא הייתי בטוח שאני מסוגל, הרגשתי שזה תקוע לי בגרון.  

ביום הראשון של מלחמת יום כיפור, כשאף אחד עוד לא ידע מה קורה, אמא שלי יצאה מהבית בשעת בוקר מוקדמת, ומטוס קרב עבר מעליה, נמוך ורועש, והיא צעקה בבהלה ולא סיפרה לאף אחד. כי אם היא לא תספר, אולי זה לא קרה. נזכרתי בכל זה והכרחתי את עצמי לספר. החדשות התפשטו מהר בכל מקרה, חדשות רעות הן חומר זריז במיוחד.

זה לא עזב אותי כל היום, מועקה בבית החזה, עצב עמוק. ניסיתי להבין למה. חשבתי על ההיסטוריה של המשפחה שלי עם הודעות פתאומיות כאלה, אבל עד כמה שזה מפתה לתלות הכל באבות המתים שלי כנראה שזה לא העניין, או לפחות לא המהות שלו. 

המוות מסתובב מסביבנו כל הזמן, ולא רק בכותרות על פיגועים ומלחמה ומגיפות. כולנו נמות בסוף, רובינו המוחלט מתכחש לזה לגמרי, מביט הצידה במקום לקרוא את הכתובת על הקיר. השיחה הזו, באמצע היום ומשום מקום, היתה משולה למישהו שתופס אותי בצוואר ומכריח אותי להסתכל למציאות בפרצוף. הכל שברירי, הכל יכול להשתנות בכל רגע. אחרי השבעה באוקטובר זה אמור להיות ברור יותר, אבל לא. אני מוקף כותרות על מוות במלחמה, קל לשכוח מטרגדיות יום-יומיות יותר. תאונת דרכים ופתאום זה נגמר. המוות לא רק אינו מחוסר עבודה, הוא גם מקפיד על נוכחות קבועה בכל מקום, מחכה להזדמנויות.

הלכתי לישון בטוח שזה ימשיך להעיק עלי גם מחר, אבל קמתי רגוע יותר. הדחקה, איזה מנגנון הגנה מעולה, הכרחי, וקצת עצוב.