ישבנו מחוץ לקולנוע, מחפשים נושאים לשיחה בין אבא לבן שכבר עבר את גיל 18. זו לא תמיד משימה פשוטה. כיכר דיזנגוף שליד מספקת קצת חומר – היא עמוסה במבלים עם הקפה והבירה שלהם, ובתמונות ומיצגים לציון ואיזכור החטופים, והשיחה מגיעה לחברים של תומר שתכף נכנסים לעזה, אבל באנו לראות סרט, לקצת אסקפיזם. אז בוא, ניכנס.

אולם קולנוע הוא שער זול למציאות חלופית. מכבים את האורות ולוקחים אותי לטיול של שעתיים מחוץ לכאן ועכשיו. אבל קודם יש פרסומות, בתאורה עמומה אך קיימת, חכה שנייה עם הבריחה, צריך גם להתפרנס. טריילרים לסרטים שיגיעו, פרסומות למזון מהיר, בקשות להשתיק את הטלפון הנייד.

והנה זה תכף מתחיל, אבל רגע קודם כל הודעה. במקרה של אזעקה אל תקומו, אין סיבה. מתכופפים בכיסא, מחכים עשר דקות, ואז בודקים: לא קרה כלום? אתם עוד בחיים? ממשיכים בהקרנה. קרה משהו? אתם כבר לא בחיים? לא תדעו את הסוף.

טוב עכשיו בטוח מתחילים, אבל רגע: שנייה לפני פורץ למסך סרטון תמיכה בצה״ל, עם חיילים שמחים בצילום מגורען, וביחד ננצח, בלי מחלוקות וממשלת חידלון, בלי פלשתינים מתים, בלי חטופים. רק נשק ואושר, צפון קוריאה זה כאן.

ואז סוף סוף חשיכה מבורכת, והסרט מתחיל. הכתפיים מתרפות, המוח מתחיל להתנתק, באנו לראות את פיוריוסה, סרט חדש בסדרת "מקס הזועם". בסצינת הפתיחה מספרים איך העולם חרב והפך לשממה אלימה, ומייד אחר כך חבורה של אופנוענים חוטפת ילדה מהישוב שלה, מין כפר חקלאי, אולי מזכיר קצת קיבוץ? אסקפיזם בקולנוע אומרים לכם, קצת מפלט במזגן. אחלה סרט. חרא של מציאות.

באימון של יום ראשון הגר שאלה אם בעוד חודש אני רוצה לעשות קרב. הבנתי מייד שזו טעות, ואיזה לחץ, ולמה לחטוף מכות בפומבי, ואמרתי שכן, יאללה, קרב. אבל רק אם אני מקבל תוכנית אימונים. 

וכך הפך יוני לחודש שבו אגיע להתאמן שש פעמים בשבוע לפחות, פלוס לחץ נפשי שיילך ויגבר כי מי יודע מה יקרה (מה כבר יקרה? גג צלעות כואבות לשבוע או חמישה), והומור שחור מהחברים לאימונים. למה צריך את זה?

כשהייתי לקראת סוף השירות הצבאי נכנסתי לרשימת המתנה לקורס צניחה. זה היה צ׳ופר מקובל לוותיקים ביחידה שלי, שזה טוב ויפה, אבל לקפוץ ממטוס נראה לי לא סביר. רציתי לומר לא, אבל הייתי בן 20 וקצת, ולך תגיד בגיל הזה, בצבא הזה, שאתה מפחד. וחוץ מזה היי – רשימת המתנה, בטח לא אכנס, תכף השחרור, ויהיה בסדר.

שלושה שבועות אחר כך מצאתי את עצמי עומד בדלת של הרקולס מקרקש, מסתכל על הקרקע מגובה 400 מטר ולא מצליח אפילו לפחד מרוב שהכול נראה לי מופרך. בגלל זה אף אחד לא קופץ בצניחה הראשונה, את כולם דוחפים החוצה. 

והיה רעש גדול והיטלטלתי לכל עבר, ופתאום מצאתי את עצמי באוויר, בשקט מופלא, מרחף כמו שבן אנוש לא אמור לעשות, האדמה רחוקה מתחתי, שמים מעלי, מחוץ לקיום ולזמן.

כשצעדתי אחר כך עם המצנח מקופל איכשהו על הכתף לכיוון שטח ההתכנסות חשבתי שאם היו משאירים את הברירה בידי הייתי מחמיץ חוויה מופלאה בלי אפילו לדעת מה אני מפספס, והחלטתי שאחרי השחרור אקנה אופנוע, ובאופן כללי מאז אני מנסה להתגבר על האופי שוחר הספות שלי ולעשות מדי פעם משהו שמפחיד אותי. גם לחטוף מכות. 

כתבתי לתומר שאו שאכנס לכושר מוצלח ממש לקראת הקרב, או שאקרוס. ״לך על הראשון״, הוא ענה לי. כנראה שזו הגישה הנכונה, לקחתי. מתחילים.

לחצתי על הכפתור, נכנסתי לפגישת הווידאו ועל המסך הופיע איש מזוקן, עם כאפייה, עקאל וגלבייה. לא הייתי אמור להיות מופתע. זו היתה פגישת עבודה עם רשות במדינה ערבית שמקיימת יחסים בהסכמה עם ישראל, אבל אנחנו חיים בתקופה מוזרה ואיומה, והאסוציאציה הראשונה שלי היתה ״הלו, מר סינוואר״, לא נעים. 

מכיוון שהיינו הראשונים להתחבר לפגישה לא היה מנוס מקצת סמול טוק, והאיש שמולי נטל את היוזמה ושאל באנגלית מצוחצחת ״אז אתה נמצא בארצות הברית?״ ״לא״, עניתי, מתכווץ בכיסא באופן לא רצוני, ״אני בתל אביב״. פאוזה, או שאולי רק דמיינתי הפסקה דרמטית, מחכה לתגובה. אחרי הכל מבחינתו הוא נפגש עם נציגים של חברה בינלאומית גדולה, אולי לא היה לו מושג שישראל תשתרבב לפה איכשהו. 

בכל מקרה האיש השתהה לרגע, או שלא, ואז אמר: ״אה, אם כך אז…

(אם כך אז אתה צורר? קלגס? משתתף סביל ברצח עם? ציוני קולוניאליסט גירסה 2.0, נתין של בן גביר וסמוטריץ׳, כובש, לא ממחזר, עובר באדום, דורס זקנות, קוטף פרחים מוגנים)

״אם כך אז אצלך בעצם ערב״, הוא אמר, משתמש באחת מטקטיקות שיחות החולין הנפוצות בעידן הזום, שנייה רק לשיחות מזג האוויר – פטפוטי הבדלי אזור זמן. הסכמנו שזה באמת מאוד נוח, הפרשי השעות שלנו, והתחלנו לדבר תכל'ס. האיש בא לעבוד, לא להחליף דיעות על סכסוכים אזוריים. הרגשתי שטוף דעות קדומות ואשם.

קל להיות שמאלני נאור כל עוד אתה לא עומד למבחן כלשהו. וזה כל היופי במרכז תל אביב – אין באמת בחינות. אני מסתכל מסביבי בבתי הקפה, בהפגנות בקפלן, בתחנת ההסעה לבית הספר של הצאצאה. כולם מאותו פס ייצור. נאורים ובעד גיוון והכל, אבל 90% אשכנזים מצביעי מרצ שמתאבססים כל סוף שבוע על 20 שאלות ב"הארץ". ליברלים בתאוריה.

סיפרתי לקולגה, אישה שגדלה בקנדה, כך שאם כבר דיעות קדומות, למה לא להניח שהיא מבינה בנימוסים והליכות. זה לא נורא, היא אמרה לי. זה Protective racism. נרגעתי. יחסית לוריאנטים שמתרוצצים באזור הזה חופשי, בלי חיסון, הפוגה או תקווה לשלום, מצב הגזענות שלי לגמרי סביר.

הקהל היה מורכב ברובו ממשפחות שבאו לערב תרבותי כזה: מצד אחד תזמורת פילהרמונית, מצד שני סרט שכולם אוהבים. ללכת עם ולהרגיש בלי. והיה כיף, והסרט מקסים, וכולנו צחקנו כשויזיני אמר בפעם השישית inconcieveable, וכולנו התעלמנו מהעובדה שווסלי איים על בטרקאפ באלימות שהיתה מזכה אותו בתיק פלילי בהנחה שאיזשהו שוטר היה טורח להקשיב לה. 

אין לי כוונה לכתוב כאן דברי כפירה, ״הנסיכה הקסומה״ הוא סרט נפלא, נכס צאן ברזל תרבותי, ומה לעשות שהזמנים משתנים ומשפט כמו ״במקום שממנו אני בא יש עונשים לנשים שמשקרות״ לא הזדקן טוב. איניגו מונטויה – סביר שהיום ליהוק של שחקן לא לטיני לתפקיד היה מעורר סערת טוויטר – עדיין מקסים. אבל הרומן שבמרכז הסרט, בין הנסיכה (הלא קסומה אגב, סתם תרגום משונה) לווסלי היה בעייתי עם פוטנציאל רעיל אז, ונותר כזה גם היום. ובדרך הספיקו הוא ודומיו לעשות לא מעט נזק לצופים, כולל לי. 

הבלוג הזה נקרא ״יותר מדי סרטים״ בגלל תלונה חוזרת של אמא של נגה ותומר על הגישה שלי לחיים. היא צדקה. אבל מה בעצם אמור הצופה התמים שיושב בקולנוע ״אורות״ ברעננה להבין על העולם, על עצמו, כשהוא צופה במה שקורה על המסך? ווסלי יפה. נורא יפה, ובאטרקאפ אפילו יותר. וזהו. הוא מביט בה, היא בו, אז יו וויש, והופ – אהבת אמת! כמו בסרטים. כמו בחיים? זה מודל הוליוודי שמשליך הצידה את כל מה שמסובך ומורכב בדבר הזה, יחסים. הוא אוהב אותה והיא אותו, ואין צורך לדבר, אין מקום לחששות וחולשות, ריבים, סקס לא מוצלח, לילות נטולי שינה כי הילדים ועבודה וכל הג׳אז הזה.

אם אתה לא יפה כמו דוגמן פרסומות הלבשה תחתונה, אם לא מספיק לך מבט מצועף אחד כדי להתאהב, אם יש לך ספקות, סימן שאתה מקולקל? חבל, היה יכול להיות נחמד. 

באטרקאפ נטולת חוש הומור ואין לה משהו חשוב לומר, מעבר להצהרות אהבה ואיומי התאבדות. ניסיון בריחה נועז? מה פתאום, היא נערת הפוסטר של הפאסיביות, מחכה למושיע. כשווסלי מסביר איך ניצל מהפיראט האיום רוברטס הוא מספר איך תיאר לו את יופיה, ותכל'ס מה עוד היה לו לומר עליה? היא לא בדיוק מקור לאוסף ציטוטים.

ולא שהוא יותר טוב. הוא לא מצליח להבין, למשל, איך היא לא חיכתה לו גם חמש שנים אחרי שהוכרז גופה, ומסביר לה שגם המוות לא יכול לאהבת אמת. אפשר היה לצפות שבין אימוני הסיף לדיי ג׳וב כפיראט יהיה לו זמן לעדכן אותה שעדיין יש לו דופק. ובכן לא. זה סיפור שייגמר בגירושים ומאבק על דופלקס בראשון מערב, או במחסה לנשים מוכות. 

אבל את כל זה אני רואה עכשיו. בזמן אמת, בגיל הנכון. ועורכת הבלוג טוענת שאין מצב שרוב ריינר התכוון לכל זה ברצינות, אבל אי אז בנעורי האבודים סרטים כאלה נתפסו כאידיאל הרומנטי שיש לשאוף אליו, להשוות את עצמך אליו, ולחטוף דיכאון. שירכבו שני הבלונדינים האגוצנטרים האלה אל האופק עם הצהרות האהבה החלולות שלהם ויניחו לי. אני אצא לבירה עם איניגו במקום.

השנה אין פוסט יום זיכרון. כן, זה יוצא בדיוק על התאריך, אבל כבר חצי שנה כל יום הוא יום זיכרון, עם יתומים והורים שכולים חדשים, רוע לב וטיפשות ישנים ומחדלים בטעם של פעם. אין מה להזכיר, הכל טרי ונוכח וקיים, כאילו לא עבר הזמן ולא למדנו דבר. ורק זוועת החטופים עולה על כל מה שקרה ואיומה מכדי להבין ולהכיל.

אין מה לשמור את הבכי ליום מסוים, ונותר רק לחבק ולכעוס ולקוות ולהפגין, כדי שאולי בשנה הבאה הזיכרון והשכול יתכווצו חזרה ליום האחד הזה ולא יהיו נוכחים בכל מקום כל הזמן. מיום הזיכרון הזה, ובעיקר מחגיגות העצמאות שאחריו, אני מתכוון להתעלם.

אחרי שסיימתי בקושי את ״אייל קטן״ בנטפליקס, התפניתי לנסות להבין למה הרגש המרכזי שהסדרה עוררה בי הוא כעס, רובו ככולו על הדמות הראשית. נזכרתי באחד המשפטים השנואים עלי מעדות הפדגוגיה: ״אין ילד רע, יש ילד שרע לו״. ובכן, כל מי שבילה קצת בגינות ילדים עם הצאצאים יודע שלפעמים, מה לעשות, יש גם סתם ילדים חארות.

בלי יותר מדי ספוילרים: גיבור הסדרה הוא קומיקאי כושל בלונדון, שמברמן כדי לחיות, ומוטרד קשות על ידי סטוקרית שממררת את חייו. זו נקודת הפתיחה, ומשם זה מידרדר אל מחוזות הטראומה, כולל פגיעה מינית ועוד. אסקפיזם נעים זה לא. הסדרה מוגשת מנקודת המבט של הגיבור, כולל קריינות, ומפרק לפרק הוא עולה על העצבים יותר ויותר.

מה שהוציא אותי מדעתי הוא ההבנה והרגישות שהגיבור מגלה כלפי עצמו, בשילוב אפס לקיחת אחריות על מה שקורה לו. שוב ושוב הוא עומד מול סיטואציה שברור לו שלא תיגמר טוב, ואז קופץ ראש פנימה. והוא מסביר ומצדיק ובשלב מסוים זה מתחיל להיות מגוחך. בסופו של דבר יש את העניין הזה של בחירה. אם אתה נכנס בקיר שוב ושוב, משלב מסוים קצת קשה להאשים רק את הקיר. 

ואולי הכעס שליווה אותי נובע מהתקופה שבה אנחנו חיים, תקופה נטולת אחריות. לכל דבר יש סיבה ומניע, כולם דמויות עגולות, אי אפשר לכעוס באמת על אף אחד, רק להכיל ולהבין. זה נשמע מעולה, אבל אם לקפוץ כמה שלבים ולהגיע לנקודה הבלתי נמנעת על פי חוק גודווין – גם היטלר היה ילד שרע לו? ומחבלי הנוחבה של חמאס, ברוך גולדשטיין ועוד ועוד ועוד. לכולם יש מניעים והצדקות ונסיבות, אבל מה עם בחירה, עם האחריות על קבלת החלטה לעשות מעשה? 

קבלה והכלה הם דברים מופלאים, במינון יתר הם נגמרים במעשים איומים מחד, ובסטודנטים שמצליחים לחבר תמיכה בלהטב״ק עם חיבה לחמאס ולפלשתין חופשייה בין הים לנהר, איזשהו ים ונהר. מעל גיל מסוים האחריות, לא משנה מי עשה לי מה, היא גם עלי. יש נסיבות ויש גורמים, אבל בסופו של דבר, הבחירה היא בידיים שלי. לטוב ולרע.

השבוע הלכתי לעשות פדיקור וגיליתי קונספירציה חובקת עולם שטלטלה את עולמי.

זה התחיל כשנגה נזפה בי, כי הגיל והאימונים עשו את שלהם ובישראל הולכים לא מעט עם כפכפים. צעדתי למקום הכי קרוב לבית, ומאז פעם ב אני פוקד אותו. ולא נהנה. לא טרחתי לחשוב יותר מדי למה, אבל הפעם, אחרי הטיפול, התקשרתי לנגה, והיא התעניינה. ההבנה היכתה בי תוך כדי תשובה: נוזפים בי שם. תמיד. "תשים קרם", "למה אתה מזניח?", אני תמיד יוצא עם רגשות אשמה.

ונגה אמרה: אבא, ברוך הבא להרגשה של איך זה להיות אישה. 

בום.

מתברר שככה זה עובד. עוד חברות אישרו את הטענה של נגה: בזמן שאני רגיל להסתפר במכונה תוך רבע שעה ולשמוע בסוף ״יש לנו?״ שבע רצון, הן משלמות הון עתק וסופגות עלבונות על יובש ומסיכות (?), ממשיכות לקוסמטיקאית שנוזפת בהן על מצב עור הפנים והרשימה מסתבר ארוכה. עולם שלם של אשמה ותוגה, שמיתרגם לכסף וזמן שמתכלים על רכישת ושימוש במוצרי טיפוח.

הרגשתי כאילו מישהו הרים את המסך וחשף בפניי פיסת יקום שלא הכרתי. כאילו הסתובבתי שמח וטוב לב ברחוב הפסטורלי של היעדר שגרת הטיפוח שלי, בלי לדעת על קיומה של שכונה קשה בלוק ליד. הודעתי לנגה שיאללה, הולכים להילחם בפטריארכיה ולשרוף הכול.

רק שזה לא העניין, או לפחות לא כל התמונה כולה. אם חושבים על זה רגע, יש פה מנגנון יעיל לדיכוי אנושי, לאו דווקא נשי. הצב סטנדרטים לא סבירים סביב מה שטבעי וסביר, הוסף רגשות אשמה ובושה על כל סטייה מהם, וקיבלת מנגנון יפה של שליטה ורווחים. זה יכול להיות תעשיית הקוסמטיקה והבשמים, חדרי כושר ודימוי גוף, אוננות ודת מאורגנת. מישהו תמיד מרגיש אשמה ובושה, מישהו אחר מרוויח מזה ומושך בחוטים.

מה עושים? אין לי מושג. מצד אחד אני כבר עמוק בתוך מחילת הארנב, מצד שני אני גבר אשכנזי שעובד בהייטק, כך שמרווח הקיטור שלי קטן למדי. אני מניח שההתנגדות צריכה להיות עקבית ויומיומית, בעזרת רוח נחושה וארנק קפוץ. ועם פחות קרמים. לא שלא צריך להתקלח ולהתמרח, אבל חייבת להיות בחינה קפדנית של מה נחוץ, ומה סתם נועד להשאיר את האדם הסביר תחת מגפי הקלגסים. ולזכור: אם מישהו מנסה לגרום לך להרגיש אשם, הוא האויב. 

״ואיך המשפחה, איך הם מתמודדים?״, הוא שואל והעיניים שלו עצובות. הן היו עצובות גם אתמול, כשאמר לי שהוא שמח שבכלל הצלחתי להגיע לדבלין, עם כל המצב הזה, ובאמת, כמה נורא. הן יהיו עצובות גם מחר, בארוחת הערב, כשישאל אם אנחנו הישראלים בודקים כל הזמן את הכותרות באתרים כדי לראות מה קורה בבית, אם נשאר בית. קצת מעצבן. 

כוונותיו טובות, אני יודע כי אני מזהה את המבט והטון שלי מאי אז מזמן כששאלתי את אנשי הצוות האוקראיני שעובד איתנו איך הם מרגישים. אני זוכר את תחושת האשמה הלא ברורה על זה שהם יושבים בקייב המופצצת, ואני פה עם הפריבילגיה התל אביבית שלי, מתעסק בעבודה. 

אבל היוצרות התהפכו. המתקפה הרוסית התקועה היא החדשות של שלשום, ואני נוחת בדבלין כדי להשתתף בכנס יום אחרי מתקפת הטילים האיראנים. כל העיניים המרחמות נשואות עכשיו אלי. 

נוחת באיחור. סימני השאלה סביב סוף העולם הקרב הובילו לדחיית הטיסה. את הקונקשן בפריז אני מחמיץ באדיבות עובדי שדה התעופה שארל דה גול, שלוקחים את הזמן. לא ברור אם הם אנטישמים, עצלנים, או סתם צרפתים. כשנהג השאטל שמוביל אותנו לטרמינל הנכון עוצר פתאום להפסקת התרעננות, אנחנו מבינים שזה נגמר. מחכים לטיסה הבאה. 

בדרך חזרה הכל עובר חלק דווקא. בשדה התעופה, בכניסה למתחם הנידח של הגייט של אל-על, משתרך תור לבדיקות בטחוניות. ישראלי אחד צועד מצד לצד, מדבר בטלפון על עסקים. מדי פעם הוא נמשך לכניסה לחדר קטן בצד, מנסה למצוא קצת פרטיות, עד שאחד המאבטחים קורא לו, ומצביע על שלט הכניסה לחדר: מתחם תפילות כתוב שם, עם ציור של איש כורע על מרבד. אולי לא המקום האידיאלי לדבר בו עברית בימים אלה. 

התור איטי, ויש לי זמן לסכם את החוויה. דבלין קרה, יפה ומשעממת, מין רמת שרון אירופית. הזהירו אותי שיש בה המון אנטישמים, אבל לא נתקלתי בהם. ישראלית שפגשתי בוועידה סיפרה על גילויי חוסר חיבה ליהודים במשרד וברחוב. אחרי השיחה איתה אני מנסה לחשוב מה לומר אם ישאלו מאיפה אני. בונה סיפור על בן למשפחת מהגרים הונגרית מברוקלין – אני מכיר קצת את השכונה, ויודע ארבע מילים בהונגרית. 

אף אחד לא שואל כלום עד היום האחרון, כשבריסטה היפסטר מזוקן מתעניין פתאום מאיפה הגעתי. ״ישראל״ אני אומר בלי לחשוב, שוכח את פלאן בי ואת יצר ההישרדות שאמור להיות טבוע בגנים שלי. הוא מהנהן ומצייר לי עלה קצף יפה שאינו צלב קרס על הקפה.

אני אורז ומחכה לאיראנים, מתלבט בין טרולי למזוודה גדולה, כי בארץ היעד קר, ומנגד זו נסיעת עבודה קצרה. מצד שלישי אין שם טילים וכטב״מים, רק אנטישמיות בינונית. 

ביידן הצהיר משהו ביום שלישי, חבר טוב קרא את זה באיחור ברביעי ונכנס ללחץ אבל עבר לו, ואני הגבתי בגיחוך ווטסאפי מתנשא, אבל בחמישי קראתי שמדברים על התקפה תוך יום יומיים והרגשתי את החרדה מדגדגת. ומה זה יום יומיים, צפי לשליח של פדקס? ימי עבודה? סופ"ש גם נחשב?

בכותרות כתבו שישוגרו מאה טילים וכטב״מים, אלוהים יודע למה מאה בדיוק, אפשר היה ללכת על 76 לכבוד יום ההולדת של מדינת ישראל, או 68 כמספר תחרויות האירוויזיון, אם איזה בכיר איראני בארון רוצה להעביר מסר סמוי  כל כך הרבה אפשרויות. 

עדיין לא החלטתי אם טרולי או מזוודה, וביידן, לפי הדיווחים, שיגר לאיראן את המסר הקלינט איסטוודי Don't, ולא ברור אם זה כי הוא קשוח או סנילי, וכבר שכח שהשתמש ברפליקה הזו כמה פעמים בעבר. ואולי הוא בכלל עובד על מיתוג של הקץ׳ פרייז הזה לקראת הפסד אפשרי בבחירות והוצאת ספר במסגרת השקת השלב הבא בקריירה, או מלחמת אזרחים אמריקאית, מה שיבוא קודם. 

אני צועד לקפה בסופ"ש עם אוזניות ותוהה אם אחמיץ את האזעקה כשתהיה, אם תהיה. אמרו שיש 11 דקות עד שהטיל האיראני יגיע לכאן, זה לא מעט. בדקתי איפה יש מקלטים בשכונה, קניתי שישיית מים ופנס, וזה המקסימום. אין מצב לגנרטור, אני רוצה לשמור את הפראנויה שלי בגבולות הסביר, נפשית וכלכלית. מה אעשה בגנרטור כשיבוא שלום? או על רפסודת פליטים? מיותר.

ואם ההתקפה תהיה לפני, והטיסה תתבטל, ואם היא תהיה אחרי, ואני אהיה מעבר לים ואדאג לילדים שלי ולחברים, ואם זה יקרה כשאני באוויר, אולי יהיה לי מושב בשורה הראשונה למופע, כמו הזיקוקים של מירי רגב לכבוד יום העצמאות רק קטלני. כל כך הרבה אופציות והתלבטויות. נראה לי שאלך על טרולי.