החלק הכי קשה בקרב התרחש קצת יותר משבועיים לפניו. זה היה אמור להיות עוד אימון קשה, עם תשעה סיבובי קרב בסופו. בשלב הזה כבר הייתי אמור להיות רגיל ומוכן, אבל בסיבוב הרביעי הרגשתי שנגמר לי האוויר. אני לא מצליח לנשום, והפניקה מציפה אותי. איך אני ממשיך עכשיו? אי אפשר לעצור כי מתכוננים לקרב, ומה יחשבו עלי אם אשבר פתאום? המשכתי לסיבוב הבא, ולזה שאחריו, בטוח שבכל רגע אני קורס ומוותר, מנסה לנשום ולבלום את החרדה בו זמנית, ואיכשהו צלחתי את הסיבוב האחרון. 

והלכתי הביתה בתחושת כישלון קשה, ורק בבוקר הבנתי שלהפך, הגעתי לנקודת משבר ועברתי דרכה. את המחסור הזה בחמצן הרגשתי עוד פעם פעמיים בהמשך, כולל בקרב עצמו. את הפניקה לא.

למקום השני ברשימת הרגעים הכי קשים הגיעה בלי מאמץ ההמתנה. ששת השבועות שלפני, אבל בעיקר יום האירוע עצמו. קמתי בשבע בבוקר, עליתי לזירה בתשע בערב, וביניהם השתוללה רכבת הרים רגשית. רגע אחד אני רגוע ומוכן, ובמשנהו אני היסטרי ושוקל הגירה מהארץ, למעלה למטה, נו כבר בוא נגמור עם זה, הו לא זה מתקרב. והזמן נמתח ומתכווץ.

מה שמוביל למספר שלוש במצעד הרגעים הכי קשים בקרב: העלייה לזירה. ארגנתי את הציוד שלי, צעדתי לכיוון זירת האירוע כשאני מזהה פרצופים מוכרים בקהל ונחרד ממה שהם הולכים לראות, לא מבין מה אני עושה שם ואיך אני אמור לתפקד. עליתי לזירה, מבועת, הסתכלתי על היריב שלי עומד בצד השני, והיה לי ברור שזה ייגמר בבכי.

ואז נשמע הגונג, וכאילו מישהו לחץ על מתג הידיים עלו לשמור פנים, הרגליים התייצבו בתנוחה הנכונה, והגוף התחיל לעבוד – מכה, מגן, מתחמק. אין לי מושג לגבי הפרטים, ראיתי סרטון שבו בן דמותי עושה דברים שאני לא זוכר. אבל לכל אורך הקרב הרגשתי לגמרי בשליטה. הפחד והפניקה לא נעלמו, אלא הפכו למעין רעש חלש ומרוחק, ולכלי שימושי: בכל פעם שהרעש גבר, כשהרגשתי מכה שחודרת את ההגנות שלי, זה היה סימן לצופף שורות, לזוז, ולהתחיל מחדש. אין לי מושג אם הייתי טוב יותר או פחות מהאיש בצד השני, אבל אני יודע בוודאות שהייתי הכי טוב שיכולתי להיות. זה לגמרי מספיק. 

הגונג נשמע בפעם האחרונה, חיבקתי את האיש שניסה לשבור לי את האף עד לפני שנייה, ותם ונשלם. ירדתי מהזירה מאושר אל הילדים שלי שבאו לראות את אבא חוטף מכות, ותומר אמר שראו שאנחנו זקנים אבל הייתי מעולה, ונגה אמרה שהייתי יותר טוב מהיריב, ואלו היו המחמאות הכי מוצלחות שיכולתי לקבל. זה היה רק קרב אחד מבין יותר מעשרים באותו ערב, ולא בין החשובים שבהם. אבל זה היה הקרב שלי.

אני אסיר תודה: לאנשים המעולים שהתאמנו איתי, נתנו לי טיפים ועצות, ואז היכו אותי עוד קצת. לגור ורום, אגרופים מפלדה ולב מזהב, שאימנו וכיוונו ודייקו אותי, ואז עמדו בפינה שלי בכל מובן אפשרי, ולאמיר, היריב שלי, שהיה נחמד לפני ואחרי, והכריח אותי לעבוד קשה והחטיף לא מעט בזמן אמת.

ומעל כולם תודה להגר המופלאה, גם על הקרב עצמו, אבל בעיקר על המועדון שבנתה בדמותה – מקסימום מקצוענות, עבודה קשה וכבוד, ואפס טסטוסטרון רעיל ומאצ׳ואיזם, מה שהופך אותו למקום שמתאים גם לאנשים כמוני, ומושך אליו אנשים שתענוג להתאמן איתם. לא הייתי מאמין שאעשה אי פעם משהו כזה, וכיף לגלות שאפשר ללמוד דברים חדשים על עצמך גם אחרי גיל 50: על קושי והתמודדות וגבולות, וכמובן, לפני ואחרי הכל, על כמה חשוב – הכרחי! – לשמור פנים.

יש משהו בלתי נתפס ברעיון שהערב אכנס לתא שטח מוגבל יחד עם עוד אדם שאינני מכיר – נראה איש חביב למדי – נשיק כפפות, ונתחיל להכות אחד את השני במרץ. 

בחמישי התקיים אירוע שקילה. הגענו כדי לראות את המקום שבו יוחלפו מהלומות, גג מרווח בדרום תל אביב, להישקל ולהצטלם. עמדתי שם בין חבורה של נערים וגברים והרגשתי כמו דג על אספלט. מה לי ולזה. כולם מסביב נראו רגועים ושריריים ומוכנים לקרב, ואני רציתי הביתה. אני מניח שמאחורי הפרצופים הקשוחים מסביבי היו עוד כמה מחשבות על בריחה ומסתור. אם אתה לא מפחד, מה זה שווה?

אומרים שצריך לצאת מאיזור הנוחות שלך, אומרים שצריך לחפש אתגרים. אני חושב שאפשר לסמן וי במשבצת הזו בתעודת ההערכה שלי ל-2024. אם ארצה להרחיק יותר מאיזור הנוחות אצטרך להתגייס ללגיון הזרים. אין לי מושג מה יהיה בקרב – אם אקפא, אם אשכח את כל מה שאני יודע, אם אחטוף מכות מיריב שקול ורגוע יותר. אבל במשך חודש וחצי התאמנתי כל יום, והתחייבתי לדבר שמפחיד אותי וזר לי לחלוטין. לא תהיה כאן צניעות מזויפת, אני עף על עצמי על התהליך, בלי קשר לתוצאה הסופית. 

איגרוף הוא יופי של מטאפורה לחיים. השקעה ועבודה קשה והתנהלות מנוגדת לאינסטינקטים הבסיסיים ומה לא, אבל בעיקר ניסיון – שנועד לכישלון – להיות בשליטה. אחת מהקלישאות הידועות היא שהמכה שמפילה אותך היא זו שאתה לא רואה אותה מגיעה. למשפחה שלי יש היסטוריה של מכות כאלה, חדות ולא צפויות, החל מהנאצים, דרך הצבא המצרי ועד בכלל. מתבקש שאחפש דרכים להגן ולצפות ולהתחמק ממהלומות כאלה. זה חסר תוחלת. אי אפשר לצפות הכול, ובטח לא להתגונן מהכול.

אבל אפשר לנסות. יש משהו מרגיע בידיעה שאני כבר לא יכול להשתפר, שהגעתי למקסימום לקראת הקרב הזה, ומעכשיו כל שנותר הוא לעשות את הכי טוב שאני יכול בנסיבות. זו אשליית שליטה מצוינת. והערב אצמיד ידיים לסנטר ואנסה לזכור לשמור אותן שם, ולהכות כמו שצריך, ולהגיע במצב סביר לצלצול הסיום. זה לגמרי יספיק. 

היה רגע בזמן שבו הבנתי שזה לא עובד, למרות שחשדתי כבר קודם. הקרב בעוד שבוע ומפלס החרדה עולה ויורד בתדירות ומהירות של רכבת הרים, ואסטרטגיית ההתמודדות שלי היתה: פרופורציות.

שזה בגדול להסביר לעצמי בטון שקול שהיי, אני לא חטוף בעזה, כאן זו לא השואה, כבר קפצתי ממטוס בצבא, נולדו לי ילדים, היתה לי תאונת אופנוע, עשיתי כל כך הרבה דברים יותר מסוכנים ו/או הרי גורל מלהחליף מהלומות בכפפות ומגן ראש עם עוד אדם מן היישוב, למשך שש דקות בסך הכול.

וכל זה טוב ויפה ונכון, ולא מועיל בכלל. 

ישבתי על הספה, חצי שעה לפני אימון, והבנתי שכרגע, בעולם הקטן והצר שלי, זה הדבר הכי מלחיץ בנמצא, ושמה לעשות? יצורים רציונליים אנחנו לא. וכמו שאמר המר״ן ברוס ספירנגסטין על היחס שלו למוזיקה: מצד אחד זה רק רוקנ'רול, ומצד שני זה הדבר הכי חשוב בעולם. 

ונזכרתי בגיל ההתבגרות של נגה, ואיך ניסיתי לעזור להוריד את הלחץ ולאזן באמצעות המילה שהפכה לאחת השנואות עליה, מילת הפ׳, מה שכמובן הוביל לריבים וויכוחים, כי כשאתה בעין הסערה הפרטית שלך זה באמת לא משנה אם היא קטנה ומקומית, אם זה טורנדו שחי רק בסלון שלך בזמן שבחוץ שמש ושמים כחולים. כל אחד ורוחות הסערה שלו.

הלכתי לאימון, חטפתי והחטפתי, ולמחרת בבוקר שלחתי לנגה הודעת התנצלות על פעם. והפסקתי לנסות להדחיק ולעצור, והתחלתי לשחרר וללכת עם זה, לקחת את הלחץ ולתעל אותו בשמאל וימין אל השק. יאללה מכות.

בסוף תומר מתעצבן, אבל הסוף הזה חמקמק. שאלה אחת? שלוש? אין חוקיות. אנחנו יושבים יחד בכיכר דיזנגוף, אחרי ארוחה ולפני סרט, ואני מנסה להבין – בזהירות – מה שלומו, איך הוא מנהל את החיים שלו עכשיו, מה באופק, ובמוקדם או במאוחר זה לא בא לו טוב.

אולי העניין הוא לא מספר השאלות אלא המהות, אולי השאלות שלי חודרניות מדי, יורדות לפרטים, פולשות לחדרים שאין לו רצון להכניס אותי אליהם. שאלות כלליות שאפשר לענות עליהן ב״כיף״? למה לא. כל השאר הוא בבחינת על בסיס צורך לדעת. אולי זה עניין של שעת רצון, אבל באיזו שעה יש יותר רצון טוב מזו שבאה אחרי המבורגר וצ׳יפס? ואולי בעצם התפקיד של הורה טמון הכישלון האינהרנטי, לא משנה איך ומה תשאל, אתה מעצבן וזהו.

אצלי בבית לא שאלו שאלות מעבר למרחב הכללי הבטוח של עדות ״מה נשמע״, וגם היום אין יותר מדי חקירות ותהיות. נשארים למעלה, במבואה, בלי לנסות לרדת למרתפים. צפיתי פעם בסרט תיעודי על חנוך לוין, ובו הבנים שלו נזכרים בסבתא, אמו של המחזאי, ובעלבון הנורא ביותר שיכלה להוציא מפיה על מישהו – ״הוא טיפוס סקרן״. 

סקרנות היא סכנה, קוטלת חתולים, חברויות ומערכות יחסים. הבורות היא ברכה, מה שלא יודעים לא כואב ועוד כהנה וכהנה. כששואלים שאלות מסתכנים בקבלת תשובות שלך תדע אם תוכל להתמודד איתן. סקרנות היא גם הדרך להראות שאכפת לך, שאתה אוהב, לברר את הדברים שאולי לא רצית לדעת, אבל כן יהפכו אותך לשותף, אולי אפילו כזה שעוזר.

אמרתי לתומר את כל זה בקווים כלליים מאוד, משהו בנוסח אני מתעצבן כשלא שואלים אותי שאלות, אתה מתעצבן כשאני כן שואל, אין לי איך לנצח. הוא הסתכל עלי וחשב רגע, ואז אמר: לא, אין לך.

ובסוף האירוע עצמו, זה שלשמו התכנסנו ושעורר בי חרדות, חלף עבר, ודווקא הלפני והאחרי השאירו חותם. 

שנה שביעית, אזכרה לאבא שלי, ובכל פעם אני מתחיל להרגיש את העיקצוץ הזה בשבוע שלפני. קצת חרדה, קצת עצב, ולך תדע מה קשור ומה נובע ממה בימים האיומים האלה.

אז התכוננתי נפשית, והגענו לבית הקברות, ובסופו של דבר היה חם נורא, והייתי עצבני, ומשהו לא התחבר לי במעמד, ואיכשהו הכל התחיל ונגמר והלכנו משם לאכול ביחד ארוחת ערב. ורק אחר כך חשבתי על השיחה שהתפתחה שם לרגע – מה אם אבא היה עדיין חי עכשיו, בתקופת המלחמה. בטח היה רץ לעזור, מסתכן, מתנדב?

וחשבתי על הרגעים הקטנים שבהם הוא צץ לי בראש, כשאני מצליח כנגד כל הסיכויים לתקן משהו בבית, או רואה ברחוב איש מבוגר שמתעקש על חולצת כפתורים מפוספסת בתוך המכנסיים. אני מדמיין אותו מרים גבות כשאני מספר לו שאני מתכנן להשתתף בקרב איגרוף, מפטיר איזה ״טוב״ פולני ספקני, ואז מתייצב ביום האירוע קרוב לזירה, עם מצלמה. 

וכשישבנו ביחד אחרי, כולנו, חשבתי שהוא בטח היה שמח על כל זה, הביחדנס המשפחתי שהיה כל כך חשוב לו, ושכולם נוכחים ובסך הכל בסדר. ושכל מחשבות ה״אם הוא היה חי אז בטח״ הן סוג של מראת געגוע, שבה כל אחד רואה השתקפות של עצמו משולבת בזכרונות מהאדם שהיה, ושטקסים ותאריכים מתפקדים בעיקר כעוגן. 

אני מניח שאם הוא היה פה עדיין הוא היה צמוד לטלוויזיה וזועם. וקצת שמח שנחסך ממנו כל זה. אבל מתגעגע נורא. 

ישבנו מחוץ לקולנוע, מחפשים נושאים לשיחה בין אבא לבן שכבר עבר את גיל 18. זו לא תמיד משימה פשוטה. כיכר דיזנגוף שליד מספקת קצת חומר – היא עמוסה במבלים עם הקפה והבירה שלהם, ובתמונות ומיצגים לציון ואיזכור החטופים, והשיחה מגיעה לחברים של תומר שתכף נכנסים לעזה, אבל באנו לראות סרט, לקצת אסקפיזם. אז בוא, ניכנס.

אולם קולנוע הוא שער זול למציאות חלופית. מכבים את האורות ולוקחים אותי לטיול של שעתיים מחוץ לכאן ועכשיו. אבל קודם יש פרסומות, בתאורה עמומה אך קיימת, חכה שנייה עם הבריחה, צריך גם להתפרנס. טריילרים לסרטים שיגיעו, פרסומות למזון מהיר, בקשות להשתיק את הטלפון הנייד.

והנה זה תכף מתחיל, אבל רגע קודם כל הודעה. במקרה של אזעקה אל תקומו, אין סיבה. מתכופפים בכיסא, מחכים עשר דקות, ואז בודקים: לא קרה כלום? אתם עוד בחיים? ממשיכים בהקרנה. קרה משהו? אתם כבר לא בחיים? לא תדעו את הסוף.

טוב עכשיו בטוח מתחילים, אבל רגע: שנייה לפני פורץ למסך סרטון תמיכה בצה״ל, עם חיילים שמחים בצילום מגורען, וביחד ננצח, בלי מחלוקות וממשלת חידלון, בלי פלשתינים מתים, בלי חטופים. רק נשק ואושר, צפון קוריאה זה כאן.

ואז סוף סוף חשיכה מבורכת, והסרט מתחיל. הכתפיים מתרפות, המוח מתחיל להתנתק, באנו לראות את פיוריוסה, סרט חדש בסדרת "מקס הזועם". בסצינת הפתיחה מספרים איך העולם חרב והפך לשממה אלימה, ומייד אחר כך חבורה של אופנוענים חוטפת ילדה מהישוב שלה, מין כפר חקלאי, אולי מזכיר קצת קיבוץ? אסקפיזם בקולנוע אומרים לכם, קצת מפלט במזגן. אחלה סרט. חרא של מציאות.

באימון של יום ראשון הגר שאלה אם בעוד חודש אני רוצה לעשות קרב. הבנתי מייד שזו טעות, ואיזה לחץ, ולמה לחטוף מכות בפומבי, ואמרתי שכן, יאללה, קרב. אבל רק אם אני מקבל תוכנית אימונים. 

וכך הפך יוני לחודש שבו אגיע להתאמן שש פעמים בשבוע לפחות, פלוס לחץ נפשי שיילך ויגבר כי מי יודע מה יקרה (מה כבר יקרה? גג צלעות כואבות לשבוע או חמישה), והומור שחור מהחברים לאימונים. למה צריך את זה?

כשהייתי לקראת סוף השירות הצבאי נכנסתי לרשימת המתנה לקורס צניחה. זה היה צ׳ופר מקובל לוותיקים ביחידה שלי, שזה טוב ויפה, אבל לקפוץ ממטוס נראה לי לא סביר. רציתי לומר לא, אבל הייתי בן 20 וקצת, ולך תגיד בגיל הזה, בצבא הזה, שאתה מפחד. וחוץ מזה היי – רשימת המתנה, בטח לא אכנס, תכף השחרור, ויהיה בסדר.

שלושה שבועות אחר כך מצאתי את עצמי עומד בדלת של הרקולס מקרקש, מסתכל על הקרקע מגובה 400 מטר ולא מצליח אפילו לפחד מרוב שהכול נראה לי מופרך. בגלל זה אף אחד לא קופץ בצניחה הראשונה, את כולם דוחפים החוצה. 

והיה רעש גדול והיטלטלתי לכל עבר, ופתאום מצאתי את עצמי באוויר, בשקט מופלא, מרחף כמו שבן אנוש לא אמור לעשות, האדמה רחוקה מתחתי, שמים מעלי, מחוץ לקיום ולזמן.

כשצעדתי אחר כך עם המצנח מקופל איכשהו על הכתף לכיוון שטח ההתכנסות חשבתי שאם היו משאירים את הברירה בידי הייתי מחמיץ חוויה מופלאה בלי אפילו לדעת מה אני מפספס, והחלטתי שאחרי השחרור אקנה אופנוע, ובאופן כללי מאז אני מנסה להתגבר על האופי שוחר הספות שלי ולעשות מדי פעם משהו שמפחיד אותי. גם לחטוף מכות. 

כתבתי לתומר שאו שאכנס לכושר מוצלח ממש לקראת הקרב, או שאקרוס. ״לך על הראשון״, הוא ענה לי. כנראה שזו הגישה הנכונה, לקחתי. מתחילים.

לחצתי על הכפתור, נכנסתי לפגישת הווידאו ועל המסך הופיע איש מזוקן, עם כאפייה, עקאל וגלבייה. לא הייתי אמור להיות מופתע. זו היתה פגישת עבודה עם רשות במדינה ערבית שמקיימת יחסים בהסכמה עם ישראל, אבל אנחנו חיים בתקופה מוזרה ואיומה, והאסוציאציה הראשונה שלי היתה ״הלו, מר סינוואר״, לא נעים. 

מכיוון שהיינו הראשונים להתחבר לפגישה לא היה מנוס מקצת סמול טוק, והאיש שמולי נטל את היוזמה ושאל באנגלית מצוחצחת ״אז אתה נמצא בארצות הברית?״ ״לא״, עניתי, מתכווץ בכיסא באופן לא רצוני, ״אני בתל אביב״. פאוזה, או שאולי רק דמיינתי הפסקה דרמטית, מחכה לתגובה. אחרי הכל מבחינתו הוא נפגש עם נציגים של חברה בינלאומית גדולה, אולי לא היה לו מושג שישראל תשתרבב לפה איכשהו. 

בכל מקרה האיש השתהה לרגע, או שלא, ואז אמר: ״אה, אם כך אז…

(אם כך אז אתה צורר? קלגס? משתתף סביל ברצח עם? ציוני קולוניאליסט גירסה 2.0, נתין של בן גביר וסמוטריץ׳, כובש, לא ממחזר, עובר באדום, דורס זקנות, קוטף פרחים מוגנים)

״אם כך אז אצלך בעצם ערב״, הוא אמר, משתמש באחת מטקטיקות שיחות החולין הנפוצות בעידן הזום, שנייה רק לשיחות מזג האוויר – פטפוטי הבדלי אזור זמן. הסכמנו שזה באמת מאוד נוח, הפרשי השעות שלנו, והתחלנו לדבר תכל'ס. האיש בא לעבוד, לא להחליף דיעות על סכסוכים אזוריים. הרגשתי שטוף דעות קדומות ואשם.

קל להיות שמאלני נאור כל עוד אתה לא עומד למבחן כלשהו. וזה כל היופי במרכז תל אביב – אין באמת בחינות. אני מסתכל מסביבי בבתי הקפה, בהפגנות בקפלן, בתחנת ההסעה לבית הספר של הצאצאה. כולם מאותו פס ייצור. נאורים ובעד גיוון והכל, אבל 90% אשכנזים מצביעי מרצ שמתאבססים כל סוף שבוע על 20 שאלות ב"הארץ". ליברלים בתאוריה.

סיפרתי לקולגה, אישה שגדלה בקנדה, כך שאם כבר דיעות קדומות, למה לא להניח שהיא מבינה בנימוסים והליכות. זה לא נורא, היא אמרה לי. זה Protective racism. נרגעתי. יחסית לוריאנטים שמתרוצצים באזור הזה חופשי, בלי חיסון, הפוגה או תקווה לשלום, מצב הגזענות שלי לגמרי סביר.

הקהל היה מורכב ברובו ממשפחות שבאו לערב תרבותי כזה: מצד אחד תזמורת פילהרמונית, מצד שני סרט שכולם אוהבים. ללכת עם ולהרגיש בלי. והיה כיף, והסרט מקסים, וכולנו צחקנו כשויזיני אמר בפעם השישית inconcieveable, וכולנו התעלמנו מהעובדה שווסלי איים על בטרקאפ באלימות שהיתה מזכה אותו בתיק פלילי בהנחה שאיזשהו שוטר היה טורח להקשיב לה. 

אין לי כוונה לכתוב כאן דברי כפירה, ״הנסיכה הקסומה״ הוא סרט נפלא, נכס צאן ברזל תרבותי, ומה לעשות שהזמנים משתנים ומשפט כמו ״במקום שממנו אני בא יש עונשים לנשים שמשקרות״ לא הזדקן טוב. איניגו מונטויה – סביר שהיום ליהוק של שחקן לא לטיני לתפקיד היה מעורר סערת טוויטר – עדיין מקסים. אבל הרומן שבמרכז הסרט, בין הנסיכה (הלא קסומה אגב, סתם תרגום משונה) לווסלי היה בעייתי עם פוטנציאל רעיל אז, ונותר כזה גם היום. ובדרך הספיקו הוא ודומיו לעשות לא מעט נזק לצופים, כולל לי. 

הבלוג הזה נקרא ״יותר מדי סרטים״ בגלל תלונה חוזרת של אמא של נגה ותומר על הגישה שלי לחיים. היא צדקה. אבל מה בעצם אמור הצופה התמים שיושב בקולנוע ״אורות״ ברעננה להבין על העולם, על עצמו, כשהוא צופה במה שקורה על המסך? ווסלי יפה. נורא יפה, ובאטרקאפ אפילו יותר. וזהו. הוא מביט בה, היא בו, אז יו וויש, והופ – אהבת אמת! כמו בסרטים. כמו בחיים? זה מודל הוליוודי שמשליך הצידה את כל מה שמסובך ומורכב בדבר הזה, יחסים. הוא אוהב אותה והיא אותו, ואין צורך לדבר, אין מקום לחששות וחולשות, ריבים, סקס לא מוצלח, לילות נטולי שינה כי הילדים ועבודה וכל הג׳אז הזה.

אם אתה לא יפה כמו דוגמן פרסומות הלבשה תחתונה, אם לא מספיק לך מבט מצועף אחד כדי להתאהב, אם יש לך ספקות, סימן שאתה מקולקל? חבל, היה יכול להיות נחמד. 

באטרקאפ נטולת חוש הומור ואין לה משהו חשוב לומר, מעבר להצהרות אהבה ואיומי התאבדות. ניסיון בריחה נועז? מה פתאום, היא נערת הפוסטר של הפאסיביות, מחכה למושיע. כשווסלי מסביר איך ניצל מהפיראט האיום רוברטס הוא מספר איך תיאר לו את יופיה, ותכל'ס מה עוד היה לו לומר עליה? היא לא בדיוק מקור לאוסף ציטוטים.

ולא שהוא יותר טוב. הוא לא מצליח להבין, למשל, איך היא לא חיכתה לו גם חמש שנים אחרי שהוכרז גופה, ומסביר לה שגם המוות לא יכול לאהבת אמת. אפשר היה לצפות שבין אימוני הסיף לדיי ג׳וב כפיראט יהיה לו זמן לעדכן אותה שעדיין יש לו דופק. ובכן לא. זה סיפור שייגמר בגירושים ומאבק על דופלקס בראשון מערב, או במחסה לנשים מוכות. 

אבל את כל זה אני רואה עכשיו. בזמן אמת, בגיל הנכון. ועורכת הבלוג טוענת שאין מצב שרוב ריינר התכוון לכל זה ברצינות, אבל אי אז בנעורי האבודים סרטים כאלה נתפסו כאידיאל הרומנטי שיש לשאוף אליו, להשוות את עצמך אליו, ולחטוף דיכאון. שירכבו שני הבלונדינים האגוצנטרים האלה אל האופק עם הצהרות האהבה החלולות שלהם ויניחו לי. אני אצא לבירה עם איניגו במקום.

השנה אין פוסט יום זיכרון. כן, זה יוצא בדיוק על התאריך, אבל כבר חצי שנה כל יום הוא יום זיכרון, עם יתומים והורים שכולים חדשים, רוע לב וטיפשות ישנים ומחדלים בטעם של פעם. אין מה להזכיר, הכל טרי ונוכח וקיים, כאילו לא עבר הזמן ולא למדנו דבר. ורק זוועת החטופים עולה על כל מה שקרה ואיומה מכדי להבין ולהכיל.

אין מה לשמור את הבכי ליום מסוים, ונותר רק לחבק ולכעוס ולקוות ולהפגין, כדי שאולי בשנה הבאה הזיכרון והשכול יתכווצו חזרה ליום האחד הזה ולא יהיו נוכחים בכל מקום כל הזמן. מיום הזיכרון הזה, ובעיקר מחגיגות העצמאות שאחריו, אני מתכוון להתעלם.