שפת האהבה של אבא שלי היתה נסיעות למרחקים ארוכים. שמונה שנים עברו מאז שנפטר לפתע, בלי אזהרה מוקדמת, ואנחנו עדיין נזכרים במסעות שלו. איך למשל הביא את אחותי בשבת בערב לתחנה המרכזית בתל אביב רק כדי לגלות שהאוטובוס לבאר שבע ייצא עוד שעה, ואז פשוט הסיע אותה לבאר שבע.

נסיעות בשעות לא סבירות לבית אחד מילדיו כדי לתקן משהו, כי למה שנעשה את זה בעצמנו או נשלם לאיש מקצוע, נסיעה בשעת לילה מאוחרת מרעננה לתל אביב כדי להחזיר דובי שנשכח בתיק של אמא שלי לילדה שמתקשה לישון בלעדיו. סוכן נוסע של אהבה. 

שמונה שנים ועדיין מדי פעם מבליח זיכרון ודוקר. לפעמים כשמשהו בבית מתקלקל ואני מתגעגע לתחושת המסירות והאהבה הזו שאין לה תחליף, ומגיעה עם כלי עבודה וחיבוק. ולפעמים סתם ככה בלי סיבה, או בגלל איש מבוגר בחולצת כפתורים מפוספסת תחובה יפה בתוך המכנסיים, שעובר מולי ברחוב. 

ולפעמים אני חושב שאולי כל הנסיעות האלה היו יותר מדי. שאולי הנטייה הזו להתאמץ עבור אחרים, להתמקם בתחתית סולם העדיפויות, קשורה לדום הלב הפתאומי שהותיר אותנו בלעדיו. יש נטייה לאידיאליזציה של המתים, או כמו שאמרה לי אמא מהגן של נגה שאיבדה אב בגיל צעיר – המתים לא משאירים גרביים על הרצפה. וכשאני חושב על זה אני כועס עליו קצת, כעס של בן שנעזב פתאום בלי הסבר. 

אולי אם היה שומר על עצמו יותר, נוסע פחות, מגלה קמצוץ אנוכיות, משקיע במזון בריא, בדיקות תקופתיות, פעילות גופנית, כל הדברים הטובים האלה שנועדו לרמות את המוות ולגנוב ממנו זמן, הוא עדיין היה כאן. רואה את הילדים שלי גדלים, מתלהב מהחבר החמוד של נגה (אשכנזי מבית טוב!), ואולי מדי פעם מתלוצץ איתי כי אין לי מושג איך להתמודד עם איזה קלקול בבית, מתחיל לתקן, נזכר ששכח כלי עבודה באוטו, הולך, חוזר, מסדר, ואז מחבק חזק. 

הקהל היה מורכב ברובו ממשפחות שבאו לערב תרבותי כזה: מצד אחד תזמורת פילהרמונית, מצד שני סרט שכולם אוהבים. ללכת עם ולהרגיש בלי. והיה כיף, והסרט מקסים, וכולנו צחקנו כשויזיני אמר בפעם השישית inconcieveable, וכולנו התעלמנו מהעובדה שווסלי איים על בטרקאפ באלימות שהיתה מזכה אותו בתיק פלילי בהנחה שאיזשהו שוטר היה טורח להקשיב לה. 

אין לי כוונה לכתוב כאן דברי כפירה, ״הנסיכה הקסומה״ הוא סרט נפלא, נכס צאן ברזל תרבותי, ומה לעשות שהזמנים משתנים ומשפט כמו ״במקום שממנו אני בא יש עונשים לנשים שמשקרות״ לא הזדקן טוב. איניגו מונטויה – סביר שהיום ליהוק של שחקן לא לטיני לתפקיד היה מעורר סערת טוויטר – עדיין מקסים. אבל הרומן שבמרכז הסרט, בין הנסיכה (הלא קסומה אגב, סתם תרגום משונה) לווסלי היה בעייתי עם פוטנציאל רעיל אז, ונותר כזה גם היום. ובדרך הספיקו הוא ודומיו לעשות לא מעט נזק לצופים, כולל לי. 

הבלוג הזה נקרא ״יותר מדי סרטים״ בגלל תלונה חוזרת של אמא של נגה ותומר על הגישה שלי לחיים. היא צדקה. אבל מה בעצם אמור הצופה התמים שיושב בקולנוע ״אורות״ ברעננה להבין על העולם, על עצמו, כשהוא צופה במה שקורה על המסך? ווסלי יפה. נורא יפה, ובאטרקאפ אפילו יותר. וזהו. הוא מביט בה, היא בו, אז יו וויש, והופ – אהבת אמת! כמו בסרטים. כמו בחיים? זה מודל הוליוודי שמשליך הצידה את כל מה שמסובך ומורכב בדבר הזה, יחסים. הוא אוהב אותה והיא אותו, ואין צורך לדבר, אין מקום לחששות וחולשות, ריבים, סקס לא מוצלח, לילות נטולי שינה כי הילדים ועבודה וכל הג׳אז הזה.

אם אתה לא יפה כמו דוגמן פרסומות הלבשה תחתונה, אם לא מספיק לך מבט מצועף אחד כדי להתאהב, אם יש לך ספקות, סימן שאתה מקולקל? חבל, היה יכול להיות נחמד. 

באטרקאפ נטולת חוש הומור ואין לה משהו חשוב לומר, מעבר להצהרות אהבה ואיומי התאבדות. ניסיון בריחה נועז? מה פתאום, היא נערת הפוסטר של הפאסיביות, מחכה למושיע. כשווסלי מסביר איך ניצל מהפיראט האיום רוברטס הוא מספר איך תיאר לו את יופיה, ותכל'ס מה עוד היה לו לומר עליה? היא לא בדיוק מקור לאוסף ציטוטים.

ולא שהוא יותר טוב. הוא לא מצליח להבין, למשל, איך היא לא חיכתה לו גם חמש שנים אחרי שהוכרז גופה, ומסביר לה שגם המוות לא יכול לאהבת אמת. אפשר היה לצפות שבין אימוני הסיף לדיי ג׳וב כפיראט יהיה לו זמן לעדכן אותה שעדיין יש לו דופק. ובכן לא. זה סיפור שייגמר בגירושים ומאבק על דופלקס בראשון מערב, או במחסה לנשים מוכות. 

אבל את כל זה אני רואה עכשיו. בזמן אמת, בגיל הנכון. ועורכת הבלוג טוענת שאין מצב שרוב ריינר התכוון לכל זה ברצינות, אבל אי אז בנעורי האבודים סרטים כאלה נתפסו כאידיאל הרומנטי שיש לשאוף אליו, להשוות את עצמך אליו, ולחטוף דיכאון. שירכבו שני הבלונדינים האגוצנטרים האלה אל האופק עם הצהרות האהבה החלולות שלהם ויניחו לי. אני אצא לבירה עם איניגו במקום.

בסופו של דבר זה עניין של רצון ואופי, סיכמה בת השבע. מראה חיצוני הכי פחות חשוב. זה היה שיעור מספר אחד באהבה, נושא שעל פי עדותה היא מאוד בקיאה בו.

כשאחותה החיילת היתה בגילה היא הזהירה אותי מדייטים. כששאלתי למה היא הסבירה שבסוף מתנשקים, ושאלה אותי בתוכחה אם הייתי רוצה לשון של מישהו אחר בפה שלי. אמרתי שברור שלא. כשהיא ניסחה את זה ככה זה נשמע די דוחה. לא הגייני אפילו.

הקטנה רואה את הדברים אחרת. היא לא נביאת זעם שמזהירה ממעשים מסוכנים ותוצאות קטלניות. היא מנטורית. משתפת בידע פרקטי שנרכש מניסיון. בשיעור הראשון למדנו איך לבחור אהוב – כאמור לפי התנהגות ורצון. אם הוא גם נחמד, גם מתנהג יפה וגם מעוניין  – אחלה. אם הוא לא בעניין, יש להעביר אותו לסטטוס ידיד מייד. אם הוא שתלטן או לא נחמד – מפוטר. בשיעור השני למדנו איך לעדכן את האהוב במעמד החדש: מכתב הוא אמצעי מסוכן, הוא עלול ללכת לאיבוד, או לגרום לילדים אחרים לצחוק עליך. עדיף בעל פה, במקום סגור ובקול ביישני, משום מה.

בגילן לא ידעתי מה זה דייט וגם לא הייתי צריך. ההורים שלי היו נשואים, כמו 99% מהורי הילדים שלמדו איתי. הכרתי שני בנים להורים גרושים במשך כל השהות שלי במערכת החינוך של רעננה. הדבר הכי קרוב לבילוי פרוע של מבוגרים שנחשפתי אליו היה ערבי שירה בציבור, שקופיות והכול, שנערכו אצלנו בבית. אכן  מראות קשים, אבל מסיבות אחרות לגמרי.

נגה כבר הפטירה בריב זה או אחר משפטי מה היה אילו. אם ההורים שלה היו נשואים עדיין והיא לא היתה צריכה לדלג בין בתים, ואם ואם ואם. היא והחברות שלה גדלו באקלים שונה לגמרי מזה של רעננה של ילדותי. הורים מתגרשים, הורים יוצאים לדייטים, הורים יוצאים פה ושם מאיזה ארון. מערכות יחסים חדשות, אנשים חדשים שנכנסים לחיים, ולא פעם גם יוצאים מהם כלעומת שבאו. הם מוקפים בשלל מודלים של משפחות. חד הוריות, אמא ואמא, אבא ואבא, יו ניים איט.

אני מניח שיש בזה מורכבות, אני מניח שזה פותח אופקים ומייצר גמישות מחשבתית, ויכולת קבלה והכלה. אין לי שמץ. אני עולם ישן אני, שיוצא פה ושם לדייטים בגיל שבו חשבתי (טוב, חששתי) שאזייף נעמי שמר משקופיות. מנסה להתמקד ברצון ואופי, וקצת פחות במראה חיצוני. ולקוות לטוב.

״את מחבבת  אותי?״ שואלת הדמות הראשית ב״ליידיבירד״ את אמא שלה. נגה ואני יושבים בקולנוע בניו יורק וצופים. על המסך האם מסבירה לבתה כמה היא אוהבת אותה. ״כן, אבל האם את מחבבת אותי?״ מקשה הבת.

הילדים שלי מאפשרים לי לבחון את שני צידי המטבע של אהבת הורים ילדים. בת השבע אוהבת אותי לנצח, אני שמש העמים שלה, היא קנאית לתשומת הלב ולזמן שלי, איזה יופי. המתבגרים כבר מזמן לא שם. אני מביט להם בעיניים ורואה קלישאה של אבא. איטי, לא מעודכן, מעצבן. ״איזה מתקשה,״ מפטיר תומר בגיחוך.

ולכן, לכאורה, קל לאהוב את בת השבע, ומתחשק להוריד כאפה לכל השאר, ואין לכאורה סיבה לכל האהבה הזאת. ככה הם רואים את זה לפעמים. גם אני חיפשתי בגיל ההתבגרות סיבות ונימוקים הגיוניים לכל דבר. איפשהו בין גיל 15 לשלושים ומשהו הנחתי שיש היגיון וקשר, סיבות ומניעים. לקח לי זמן להבין שהתוהו מושל, שרגשות מתנהלים איך שמתחשק להם, ושהרציונל זוכה להערכת יתר וליחסי ציבור מוגזמים. הרגש, מסתבר, גם הוא כלי לקבלת החלטות, אפילו אם ניסיתי להתכחש לזה קודם.

האהבה שלי לילדים שונה מכל רגש אחר. יש בה משהו ראשוני, חייתי, לא סביר. אני חושד שזה מתחיל בנוכחות שלי בחדר הלידה, איזו החתמה הפוכה שמתבצעת: במקום שהגוזל ייינעל על אמא ברווזה, אני מוצא את עצמי מאוהב לנצח בעובר פועה. יש בזה משהו פרימיטיבי. אני זוכר את התחושה שלי בכל פעם שקטנוע רועש גרם לנגה התינוקת להתכווץ בבהלה במנשא. תאוות רצח אדומה, הביאו לי את הרוכב ומצ'טה חלודה. לא הרבה השתנה מאז. כל עלבון ופגיעה בילדים שלי לוחצים על כפתור שנמצא אי שם למטה בתחתית הספקטרום, במקום הכי קמאי שיש.

מה שלא נוגד את העובדה שהם יכולים להיות מעצבנים נורא, הילדים. הם גם עלולים לפרש את עניין האהבה הזה לא נכון, כי אם אני אוהב אותם ולא משנה מה, אין לי בעצם יכולת לראות אותם באמת, לבקר אותם באמת. אין שום משקל לדעתי עליהם, למעשים שלהם. נגה ניסחה את זה יפה בתיכון, היא רוצה אישור מ"גורם חיצוני". זה שאני אומר לה שהיא מעולה לא שווה כלום.

הם טועים, כמובן. אפשר לאהוב את הילדים עד כלות ועדיין להבין שזו לא יודעת לרקוד, ושזו מזייפת. אפשר גם להתעצבן, לרצות שיעופו לחדר, לחברים, ליומיים. אז מה. זו אהבה שאינה תלויה בדבר, אבל לא אהבה עיוורת. אני רואה את החוזקות והחולשות, אני רואה אדם שלם. ואוהב את האדם הזה על אפו ועל חמתו.

חבר אמר לי פעם שילדים זה כמו סמים קשים. יקר, לא בריא, וההיי הכי גדול שיש. זה לא בלתי מדויק. אני מניח שרק כשלילדים שלי יהיו ילדים הם יבינו את מהות העניין. אני אהיה שם כדי לראות את הילדים שלהם עושים להם את המוות ולהגיד "אמרתי לכם". יש למה לצפות.

חתולונת עשתה את הדרך מתל אביב לרעננה בתיק של אמא שלי. מסע לא מתוכנן שאת תוצאותיו הדרמטיות לא שיער איש. כשהבעלים של חתולונת גילתה שבובת הפרווה שלה חזרה עם סבתא הביתה, היא מיאנה להינחם והבהירה את המצב בדמעות, רקיעות רגליים ובהצהרה שרק היא יודעת לטפל בבובה. בסופו של דבר אבא שלי – מועמד רציני לסב השנה – חזר לתל אביב בעשר בלילה עם חתולונת למודת התלאות.

חמורי נשכח בטיסה מפריז לארץ. התקשרתי למחלקת אבדות ומציאות נבוך, אבל הפקידה לא התרגשה. אני מניח שיצא לה לטפל בפניות משונות יותר מאשר חמור בד שאבד. קריאטיביות בבחירת שמות היא כנראה לא הצד החזק בגיל הרך – כשביקשתי שם מפחיד לקעקוע הדרקון שלי הילדה חשבה כמה שניות בסבר פנים רציני ופסקה – דרקוני.

באטמן נעלם בבית הדיור המוגן של סבתא שלי. הוא צץ שם מחדש כשכבר היינו בבית. כיוון שהיה ברור שייקח שבוע עד שישוב אלינו, כתבתי מכתב בשמו לבעלים החוקית והנסערת. היא לא מצמצה והכתיבה תשובה שבה ביקשה מבאטמן להביא איתו חבר או חברה לכשיחזור. הבנתי את הרמז. באטמן חזר הביתה עם וונדרוומן שסייעה לו בחלק מהדרך. גירל פאוור!

אין ברשותי שום חפץ שמסוגל לייצר תגובה רגשית כזו. יש משהו קשה בתלות הזו בחפץ, ובה בעת מעורר קנאה. מי ייתנני שעון עם ייחוס משפחתי נוסח ״ספרות זולה״, שרשרת עשויה ניצרה של רימון שלא התפוצץ ברגע קריטי – יש לי חבר שהולך עם דבר כזה סביב הצוואר – או צמיד שקיבלתי במתנה מאהבת נעורים. משהו.

אחרי שחתולונת שבה הביתה והלכה לישון, ניסיתי להעלות על דעתי חפץ שהייתי רוצה להציל משריפה פוטנציאלית בבית. כלום. כל הדברים החשובים באמת, מתמונות ועד מוזיקה, מגובים בענן. יש משהו משחרר בהיעדר התלות בחפצים, ובה בעת מעט מתסכל. גם אני רוצה את האושר שראיתי על פני בת החמש כשחתולונת חזרה. אני מניח שיש כאן יכולת של העתקת רגש לא רק לחפצים, אלא גם לבני אדם. יכולת לאהוב ולהיקשר ללא תנאי, ובעצם להסתכן בכאב, אובדן ואכזבה. יכולת שבאה בקלות בגיל חמש, והופכת לעניין הרבה יותר מסובך ארבעים שנה אחר כך.

אולי אני צריך להתחיל עם בובת פרווה של כלב או חתול. ולראות לאן זה ממשיך משם.