עמדתי מול השער והנחתי את הדרכון על הקורא האלקטרוני. הדלתות נפתחו, וצעדתי קדימה אל תוך תא קטן. הדלתות נסגרו מאחורי, והפנים שלי – עייפים למדי – הופיעו על צג בזמן שמצלמה סרקה אותם. תכף ייפתח השער שלפני. או שלא?

מה אם הסריקה לא תצלח. אם השער שלפני יישאר סגור, אם יישמעו אזעקות ואנשים חמושים יתחילו לרוץ לכיוון התא הקטן שבו אני כלוא. מה אם תיפתח דלת סתרים מתחתי ואפול לתוך חדר חקירות קטן, אגם תת קרקעי שורץ תנינים או בור חסר תחתית?

בשבוע האחרון דילגתי בין שלוש מדינות במסגרת נסיעת עבודה אינטנסיבית במיוחד. הפגישות היו מוצלחות, התכוננו מראש כדי שלא יהיו הפתעות, ביררנו איך להגיע, יכולנו להזמין מונית או לקחת רכבת, ואם יש צורך להתייעץ ולבדוק. היינו בשליטה. 

עד שהגענו לשדות התעופה. בכניסה לכל נמל תעופה צריך להיות שלט שאומר בשלל שפות: ״שחררו״. שדות התעופה מורכבים מכללים ונהלים משתנים, חלקם שרירותיים למדי, ממכונות אוטומטיות, הודעות שאי אפשר לענות להן, האל במכונה. באחד מנמלי התעופה מצאנו את עצמנו עומדים מול השער ממנו אנחנו אמורים להמריא, לוח אלקטרוני מודיע לנו שהעלייה למטוס התחילה לפני חמש דקות, אבל אין מטוס או אנשי צוות בנמצא, ריק וחשוך, ואין לדעת מה יילד יום. בעודנו מחכים הגיע סמס שמודיע שהעלייה למטוס התחילה, ואם נאחר אנחנו עלולים להחמיץ את הטיסה במטוס הוירטואלי. חושך על פני שארל דה-גול, אין איש ואין עונה, ולא נותר לנו אלא לחכות לגודו ולאייר פראנס. 

שדות תעופה אינם מקום מוצלח לאנשים שזקוקים לשליטה. יש בזה גם משהו מרגיע. בעמידה בתורים מתפתלים לפי סדר ברור, בהיעדר היכולת להזיז או לשנות. אם אני מצליח להרפות ולזרום, יש בזה שקט נפשי נעים. כל עוד הזרימה נינוחה וחלקה. ברגע שהמכונה חורקת ונעצרת, מגיעים רעשים צורמים גם לנפש. 

בבדיקה הבטחונית האחרונה לקחו את המזוודה שלי הצידה, פתחו, העבירו מין מטוש שתר אחר חומרי נפץ או אבק שריפה, והכניסו אותו למכונה קטנה ומיושנת למראה. אם תופיע הודעה במסגרת ירוקה, הכל בסדר. אם באדומה – זה כבר סיפור אחר לגמרי. חשבתי לרגע על הספר שאני קורא, ושבדיוק נורו בו יריות, ותהיתי אם אבק השריפה ריחף לו מהדפים אל הבגדים ותיק הרחצה שבמזוודה, ומה יהיה אם יידלק אור אדום, והאם יש סיכוי שלא אחזור היום או בכלל הביתה? 

האור הירוק נדלק. עליתי למטוס. במונית בדרך הביתה כבר יכולתי לבחור בין מונה למחיר ולהירגע, עד האודיסיאה הבאה.

אחרי ש"אייר פראנס", חברה צרפתית מקוממת, הצליחה למצוא לי מקום בטיסה הביתה מפריז, גיליתי שהמושב שלי נטוע באמצע משפחה חרדית מרובת ילדים. הנפשות הפועלות: אמא עייפה, ארבעה ילדים סטנדרטים, מנדי, ילד-שטן שרק רוצה לראות את העולם בוער, וחנה'לה, האחות הגדולה, הטובה והמיטיבה. האב אמור לאסוף אותם כשנגיע.

בין היללות של התינוק, לצעקות הגוועלד של האם על מנדי, התחנונים של חנה'לה למנדי שיפסיק להציק, וזעקות המחאה של  האחים שחטפו ממנדי מכות וצביטות, התחוור לי ששינה אינה אופציה. בלית ברירה התפניתי למבט אנתרופולוגי תשוש מהצד. בעיקר בחנה'לה.

היא נראתה לי כבת 14, איפשהו בין תומר לנגה. רכת דיבור, טובת מבט, ומכוילת לחלוטין לתדרים המשפחתיים. היא סידרה את הציוד המשפחתי בתאי המטען, וסייעה לקטנים להתיישב במקום וליישב סכסוכים. כשמנדי הציק לאחותו הקטנה היא ניסתה להסיח את דעתו. כשהתינוק יילל היא לקחה אותו בסמכותיות מידי האם כדי להרגיע אותו, וכשפעוט אחר בכה "אמא, אמא, אמא" בשעה שהאם היתה שקועה בקריאה והתעלמה מזעקות השבר, היא הסיחה את דעתו בשליפה מיומנת של עוגיות מהתיק.

חנה'לה, אם כן, התנהלה כמו שפחה חרופה מאומנת היטב פינת הילדה מהחלומות. לא הצלחתי להחליט אם אני עד לניצול מחפיר של נערה שילדותה נגזלת ממנה, מן הסתם בגלל מינה – לא נראה לי שממנדי ידרשו אי פעם משהו – או לילדה בוגרת במיוחד שחוננה בטוב לב מוגזם. בשני המקרים מדובר, ללא ספק, בתוצר של חינוך.

הילדים שלי עסוקים כרגע בעיקר בפופיק של עצמם. וזה בסדר גמור. גם אני בגילם הייתי מרוכז לגמרי בעצמי. יש שיאמרו שלא הרבה השתנה. אבל הכול יחסי. זה נראה לי מסממני הגיל – תקופה של סערות, של גיבוש האני,  של חרדות וערעור המובן מאליו. אני זוכר את העולם שלי סובב סביב החברים, הגילוי המסעיר של בנות המין השני, חרדות עמומות מהעתיד וכו׳. למי יש זמן לשים לב למשהו או מישהו אחר. כהורה חילוני זה נראה לי נורמלי. החילוניות מקדשת את האינדבדואל, את החיים החד פעמיים, את הכאן ועכשיו. זה מסתדר בול עם גיל ההתבגרות.

לרוב אני מסתפק בכך שהילדים ממלאים הוראות ספציפיות כמו שטיפת כלים או סידור החדר תוך מחאה וגלגול עיניים ותו לא. הם לא ירימו צעצוע של אחותם הקטנה שמונח מתחת לאף שלהם או יתהו אם כדאי לשטוף כלים או לסדר את הבית עצמונית. ושוב – בעיני זה בסדר. החיים עוד ידרשו מהם תשומת לב והתחשבות וויתורים. אני רוצה לספק להם סביבה מגוננת שבה הם יכולים להיות ילדים. חלק מזה נובע גם מהגירושים – בימים שבהם הם אצלי אני רוצה שיהיה להם טוב, והנטייה היא לפנק, לפעמים אולי יותר מדי.

על כל זה חשבתי כשהתבוננתי בחנה'לה. אולי החינוך שלי מעט קיצוני, בדיוק כמו (רק ההפך) החינוך של ההורים של חנה'לה. אני מביט בה ורואה ניצול, אפליית נשים והיעדר עצמאות. האב הנעדר של חנה׳לה יכול היה להביט בי יושב עם הילדים שלי במטוס, ולראות את קידוש הפרט והאנוכיות על חשבון המשפחה והקהילה.  

וקינאתי, לא אכחיש. הקונספט של ילדים שמנחשים את המצוקות והרצונות שלך ונחפזים לעזור מפתה. קצת כמו משרתים קטנים. אני לא רוצה שהם יהיו כאלה. אני רוצה שייהנו מפריבילגיות הילדות לפני המפגש הבלתי נמנע עם החיים עצמם. אבל פעם בכמה זמן היה נחמד אם הם היו מרימים את המבט מהטבור מביטים סביב ומציעים עזרה. או קפה. או משהו. ולחנה׳לה אני מאחל ששאר האחים שלה יגדלו ויסייעו לה, ושתמצא את הכוח הנפשי והאומץ להוריד למנדי כאפה.