בחמש בבוקר הלכתי לחפש מכונת קפה, העייפות כבר סחררה אותי, ולהירדם על כיסא בחדר מיון התברר כאתגר גדול מדי. התחלתי את היום בשש בבוקר ולא ציפיתי לסיים אותו עם תומר הדואב במיון. מצד שני, מי כן מצפה לסיים איזשהו יום במיון?

חדר ההמתנה הוא חלל לא גדול שמחולק באמצעות וילונות לעמדות המתנה קטנטנות. לידינו תייר גרמני שיכור שעף מקורקינט מבקש מדי פעם באנגלית קלוקלת Someving for ze pain. ממול שוכבת הומלסית שהגיעה למיון כדי להתארגן על מיטה. כשהמאבטח גדל הקומה מודיע לה שפה זה לא מלון, היא שולחת אותו להזדיין. הוא לא מתרגש. קור רוח הוא דרישה בסיסית לעבודה במקום הזה.

אולי אפשר היה להוריד מעלה או שתיים מקור הרוח הנ״ל. את רוב הזמן במיון מעבירים בהמתנה, בלי לדעת עד מתי ולפעמים גם למה. אני שואל בנימוס, והאח תולה בי עיניים תמהות. מבחינתו זו שגרה: מה, אתה לא יודע שעכשיו צריך לחכות לרופא/ה שיתפנו? ושלאף אחד אין מושג מתי זה יקרה? 

אחרי הרופאה עוברים לשלב המתנה חדש – לאורטופד. איפה הוא? אף אחד לא יודע. אנחנו שומעים שיחות טלפון נזעמות מדלפק האחיות, שמנסות להבין מה קורה. בסוף מתברר שהיתה תאונה קשה וכולם, כולל האורטופד, בחדר הניתוח.

מחכים. 

כשהוא מגיע כבר אור בחוץ. תומר מסביר לו שמדובר בפציעת ספורט. כדורגל? לא, איגרוף תאילנדי. הוא ממשש ובודק ומזיז ומתחיל לסכם. אין שבר, חשש לקרע, אמרנו פציעה במשחק כדורגל, נכון? לא, תומר מתקן אותו שוב, איגרוף תאילנדי. הוא מהנהן ורושם לנו מכתב שחרור והפניה שבה כתוב ״פציעה בזמן משחק כדורגל״. אני מניח שהוא לא ישן מעל 24 שעות. לברך הנפוחה והכואבת לא אכפת איזה ענף ספורט נרשם לגנותה.

יש פער עצום בין הסבל הפרטי של הבן שלי, שגם אם הוא מסתובב בגוף של גבר הוא עדיין לגמרי הילד שלי, לבין הגישה של המערכת. הצוות עמוס ומותש, מנוסה ומורגל, ומה שעבורי יכולה להיות חוויה ראשונית ומצלקת, הוא עבורם עוד יום שגרתי. זה פער שמעורר זעם, שקשה לגשר עליו. קל לכעוס על ״המערכת״.

כשחיפשתי בחמש בבוקר קצת קפאין נתקלתי באח שצעד במסדרון ושאלתי אותו איפה יש מכונת קפה. אין, הוא אמר, בוא איתי. ולקח אותי לחדר הצוות ושאל כמה סוכר והכין קפה שחור לאיש שהוא לא מכיר, וכנראה ברור לו שאם הוא נמצא במקום הזה בשעה הזאת לא מדובר בנסיבות מוצלחות. גם זו המערכת, אנשים עייפים ועסוקים שפה ושם עושים חסד קטן.

בדיוק היום נגה בת 22. לא מספר מיוחד או רב משמעות, לא חילופי עשור, לא 12 של בת מצווה, 16 של התבגרות, 18 של בגרות לכאורה, אלכוהול, צבא. 

והיא לא מתרגשת מיום ההולדת הזה. היא עסוקה מדי. הוא נופל בדיוק על היום הראשון של הלימודים בירושלים, ואין לה ראש וזמן לתאריך. זה יום ההולדת הראשון שהיא חוגגת מחוץ לבית, בדירה משלה. עזרתי לנקות את הדירה הזו (החלונות מבריקים, מבריקים!) וסחבתי קצת רהיטים, ועכשיו היא מסודרת ויפה, וגרים בה שני ילדים שמשחקים בבית, בחיי.

זה ממלא אותי שמחה ועצב ובהלה. כמו רוב הדברים בחיים זה שינוי דרמטי וגדול שהתגנב בשקט, כך סתם בצהרי יום חמים. ומציף אותי. 

ב"המפגש" של דני וילנב פוגש המין האנושי חייזרים שחווים את הזמן אחרת מאיתנו. הוא לא נע קדימה באופן לינארי, אלא נחווה כמין מטוטלת שנעה קדימה ואחורה. העבר, ההווה והעתיד מתקיימים במקביל. ככה אני מרגיש עכשיו. נגה בת 22 מתחילה יום לימודים ירושלמי, נגה הולכת לכיתה א', נגה מסיימת תיכון, חוגגת יום הולדת עשר, צועקת עלי שאני אבא גרוע בגיל 16, רצה אלי הכי מהר שהרגליים בנות השלוש שלה מאפשרות. 

יש בי התנגדות אבל היא חסרת תוחלת. אני אתרגל. בעוד כמה חודשים, שנה, ההווה החדש הזה יהפוך למובן מאליו. בוודאי שהיא גרה בעיר אחרת עם חבר, מה טבעי יותר מזה. מתרגלים להכול, בני האדם האלה. אני אסע לירושלים עם מיני מזון שקניתי במחיר מופקע במעדניות תל אביביות מפונפנות, ואתארח. 

ובינתיים יום הולדת, המתנה תכף תנחת אצלה, הלימודים יוצאים לדרך, עולם חדש ומופלא. שיהיה קל או לפחות לא קשה מדי, שיהיה מעניין ומוצלח, בקמפוס ועל המרפסת הקטנה בנחלאות, שלא יהיו הפתעות לא נעימות, ואם אפשר בלי טילים וקורונה, בלי יותר מדי קדושה, ועם קצת שלג כשמתאים. ובעיקר שלווה ואושר, כמה שיותר. מזל טוב ליומולדת 22 לילדה הכי יפה שנולדה באיכילוב. שלי מהבית.

זה נראה שביר, תינוקות. איך לעזאזל המין האנושי הפך לטורף העל שיושב לו בנחת בראש הפירמידה, אם בגיל שלושה חודשים נציג הדור הבא כל כך חסר ישע. אני מחזיק אותו ושומר שלא יעיף את הראש הצידה מדי או ינגח בי. 

הוא מפזר לעברי חיוכים נטולי שיניים כאילו הוא מזהה אותי. אולי הוא מזהה אותי? אין לדעת. היכולות הוורבליות שלו מוגבלות לעת עתה. העובדה שהוא לא שלי ממלאה אותי מידה שווה של הקלה וחרדה. כשחזרנו לפני עידן ועידנים עם נגה מאיכילוב לא הבנו איך משאירים אותנו לבד עם היצור הזה. איפה לעזאזל המבוגר האחראי? רחצנו אותה בארבע ידיים בכיור, כי האמבטיה היתה עצומה ומפחידה. אחרי שבוע באה לבקר חברה טובה ומנוסה ואמרה לנו בעדינות שאנחנו מחתלים את הילדה הפוך.

היום אני המבוגר האחראי. אני בא לעזרה. לוקח תינוק בן שלושה חודשים לטיול כדי שחברה אהובה תוכל לצלוח פגישה בזום. את הילד זה לא מעניין, הוא רוצה על הידיים. אני לוקח אותו, סט מוצצים ועגלה ויוצא לרחובות.

הוא מניע את הגפיים בלי שיטה והיגיון, ונראה נרגש ומרוצה למדי, מפציץ אותי בחיוכיו הקרחים. זוג קשיש עובר לידנו ומציץ לעגלה, האישה שואלת איפה מצאתי מתוק כזה. לרגע אני מרגיש אשם בחטיפת עולל שמנמן. אני ממשיך ללכת, חם ולח ודוחה בחוץ אבל המבטים מסביב הם בריזה צוננת. אני נזכר איך התהלכתי ברחובות תל אביב בחזה מתוח ומנשא מהודק, נהנה מהחיוכים הלא רצוניים שתינוקות מושכים בכוח שאין להתנגד לו. 

אנחנו מתיישבים לשתות בירה ליד כיכר רבין, הכי קרוב לבונדינג גברי שנגיע אליו בעתיד הנראה לעין. הפעוט נראה שמח ומרוצה, כאילו גם הוא נהנה קצת מהבירה הקרה. השיחה חד צדדית, החרדות לא קיימות. אין את המטען הנלווה של איך אגדל אותו, אילו פצעים וטראומות אותיר בו עד שיתבגר, האם אאכזב, האם אצליח לתת לו כל מה שיזדקק לו. כל זה לא מטריד את מנוחתי, כל שעלי לעשות הוא ליהנות מהמתיקות והחיוכים והשמנמנות. אני לא חושב שהבנתי עד לטיול הזה עד כמה כל יציאה לעולם עם ילד משלך משולה לטרק אינסופי עם תרמיל גב כבד ובלתי נראה. 

ואז הוא מתחיל להתעצבן קצת. אני לוקח אותו על הידיים, מתחיל את תנועת הנדנוד האוטומטית שמוטמעת בכל מי שאי פעם תפקד כהורה. אני מרגיש אותו מרפה לאט לאט, וכשאני מניח אותו בעגלה הוא כבר ישן, ידיים פשוטות לצדדים בתנוחת כניעה, נושם בשקט. אני מתחיל את המסלול חזרה, שבסופו אסיר מעלי אחריות והדים של מטעני עבר. אני לגמרי מוכן להיות סבא. צאצאים חוקיים – לכו על זה.