תומר טס למזרח הרחוק בסוף אוגוסט ומאז לא ראיתי אותו. כלומר שיחות וידאו ותמונות והודעות טקסט וכל מה שהטכנולוגיה מאפשרת כמובן. זה הרבה, אבל חיבוק זה לא. והילד נהנה, ואין לו בינתיים שום תוכניות לחזור.

גם אני טסתי למזרח אחרי הצבא, כנהוג וכמקובל. הטכנולוגיה היתה קצת אחרת: מכתבים וגלויות. לא היה אינטרנט, טלפון פה ושם כשאפשר, אולי. אני לא חושב שהקדשתי דקה של מחשבה להורים שלי במהלך הטיול. הם היו – וזו עדות להורות משובחת – מובנים מאליהם, רשת ביטחון שנמצאת שם תמיד, ושכול עוד הכל כשורה אין סיבה להיעזר בה. כתבתי פה ושם, והייתי עסוק בהרפתקה החדשה שלי. 

אני שומע את עמיתיי לעבודה, רובם עם ילדים קטנים, מייחלים לכמה דקות פנויות של שקט נטול פעוטות. עם נגה ותומר אני נמצא כבר כמה שנים במקום אחר. מחזר, מציק, מציע להיפגש. מלקט רגעים ושעות איתם, שמח על כל שיחת טלפון, או הודעת ווטסאפ. אני לא מתלונן. יש להם חיים מלאים ומוצלחים, וזה המצב הטבעי והנכון. אבל תומר טס, ועברה כמעט חצי שנה שבה לא פגשתי אותו באמת. וזה יותר מגעגוע, זה חסר בגוף. 

אני מביט בתמונות שהוא שולח, מגגל את המקומות שהוא מטייל בהם. בשבוע שעבר הוא כתב לי שהוא מתכנן ללכת לקורס בודהיזם, ומייד ביקשתי מג׳מיני שיכין לי רשימת שיעורים בנושא, בודהה וקארמה וכל זה, כדי לשמור על איזשהו סנכרון, קשר, משהו. כל דבר שיכול לספק תחליף למפגש פנים אל פנים. עובדים עם מה שיש.

נגה טובעת בשטף מטלות סוף סמסטר אי שם בירושלים, תומר במזרח, ובחודש האחרון שברתי שיא אישי בזמן נטול ילדים. רק אחותם הקטנה עוד שם, גורמת לי להרגיש נחוץ, בינתיים. אולי אני כן מתלונן, קצת. נכון שזו העיסקה שחתמתי עליה, וככה זה להיות הורה. אבל מי חשב על זה כשהם היו קטנים וחמודים ורק תלכו לישון כבר שיהיה קצת שקט. מי רוצה שקט מי. תיהנה והכל, אבל תחזור תחזור.

באחד הערבים באמצע השבוע קנינו לתומר כרטיס לכיוון אחד לתאילנד. הטיול הגדול אחרי הצבא. ידעתי שזה מגיע, ועדיין החזה מתכווץ ומחנק בגרון ואל תלך, אל תלך.

גם אני התחלתי את הטיול שאחרי בתאילנד. בתקופה הפרהיסטורית ההיא פשוט נסעתי, בלי טלפון חכם, בלי מיילים. כל מה שהיה זה מכתבים – דואר ובול – רק קצת יותר מתוחכם מאותות עשן. זה נראה לי סביר והגיוני, ורק אחרי שנגה נולדה חשבתי על ההורים שלי, על מה הם עברו, על חוסר התקשורת, השליטה. המעבר החמקמק והנכלולי של הזמן, ופתאום הילד שהיה צריך אישור לצאת מהבית לחבר שגר באותה עיר מתעופף לקצת העולם, ותתמודדו.

לתומר יש ווטסאפ וג׳ימייל בקצות האצבעות, ולמעט פסגות הרים קיצוניות אין סיבה שלא נדע מה קורה איתו ולמה, כולל תמונות, באמצעות קסמי הוויי-פיי. זה אמור להרגיע אותי. זה לא. אין פה שיקול רציונלי, וזה לא משנה שאני סומך על האופי הצופיפיניקי המסתדר שלו. תושייה ויכולת זה נחמד, אבל העולם אכזר ומלא סכנות. צונאמי וסמים, שודדי דרכים ונהגים מפוקפקים, ומה לא. 

ועל זה אומרים לי אנשים חכמים – וכאן יותר טוב? כמה בטוח ושקט ורגוע במדינה המופלאה שבה הוא מסתובב כרגע? אין לי תשובה טובה. אני מניח שהייתי אמור לשמוח שהנה הוא מתרחק מהמקום הזה שנמצא במרכז לוח המטרות של מדינות וארגונים מאיראן עד תימן, מובל על ידי ממשלה מזעזעת שנהנית לראות את גלי הפשיזם מתגברים ועולים. לא עדיף איזה חוף בקופנגן? 

והנה עוד סיבה לדאגה, שהרוח הרעה שמנשבת פה תרדוף אחריו גם לשם בצורת שנאת ישראלים, מפגינים פרו-פלסטיניים וכל הג׳אז הזה. איזה יופי, אפשר להוסיף לאקסל החרדות שלי גם את זה. 

אני רוצה את הילד הקטן שלי בחזרה, שיסתובב פה קרוב. אין לי מה לעשות עם התוגה הקיומית הזו, אני מבין שזה מאבק אבוד נגד הזמן. במקום אני מוציא כסף על כרטיס טיסה, ותכף נקנה תרמיל ראוי וכל פריט ציוד הכרחי אחר, ונערך לתקופת הנדודים שלו ושל הלב שלי. אין מנוס, נעבור גם את זה.

השבוע נפגשתי עם חבר שעובר תהליך ארוך של עזיבת מקום העבודה שלא מרצונו, או במילים אחרות – מפטרים אותו יפה בסגנון עדות ההייטק. קח את הזמן, קח גם כסף, ושלום. האיש עבד בחברה לא מעט שנים, ומאוד לא שמח על הפיטורים – כשנפרדים ממך זה תמיד מעליב – ועל הצורך למצוא עבודה חדשה. 

אבל הוא גם לא מריר. הוא לא האשים את הבוסים שלו, הוא לא תקף את מדיניות החברה, או לגלג על היעדר חזון. הוא לא רמז לאחריות של הממשלה הקודמת. היה לו ברור שהחברה השתנתה, גדלה, ושמה שהתאים לסטארט אפ לא בהכרח נכון לתאגיד, שהוא פחות מתאים לאקלים החדש. נזכרתי שוב למה אני אוהב ומעריך את האיש.

אחד הדברים שאני פחות מחבב בעבודה שלי באומת ההייטק הוא המיילים שמסכמים פרויקטים. הם ארוכים ובעיקר מאוד חיוביים. הנה מה שעשינו, ותראו איזה יופי זה יצא! ואז מתחיל שרשור של כן, איזה מעולה זה בחיי, וכולם מאוד שמחים. ולמה כל חגיגת הליטופים ההדדיים הזו מציקה לי? כי אני רוצה לדעת מה לא עבד. מה עשינו לא נכון, מה אפשר לשפר, ובעיקר ללמוד.

אני לא (רק) אדם שלילי. אפשר לשלב. כשעבדתי ב"ידיעות אחרונות" פתחנו כל יום במעבר על העיתון והעברת ביקורת על כותרות וניסוחים לא מוצלחים, טעויות עובדתיות ושיקולי עריכה קלוקלים. נדיר שהישיבה לא עברה לצעקות בווליום כזה או אחר, ונדיר עוד יותר שהושמעו שבחים. אין לי חשק לחזור לתקופה ההיא. אבל לא יכול להיות שהכל טוב, כולם נפלאים, ואין מה לשנות. זה צריך להיות סעיף קבוע – מה פספסתי, היכן יכולתי להשתפר.

במהלך השנים יצא לי לדבר עם חברים שפוטרו מכל מיני מקומות. ברור שלפעמים מדובר בהנהלה רעילה, חברה שלא יודעת להתנהל מול בני אנוש, ועוד ועוד. אבל בסופו של יום אדם יכול לשלוט רק במעשים ובתגובות שלו. פיטורים, בת זוג שמשליכה אותך, חברים שמנתקים קשר – להאשים ולקטר זה נחמד ונעים, אבל לא עוזר. 

גם אם אני צודק, עדיף לבדוק מה אני יכול לעשות אחרת, כולל החלטה שלא להיכנס לקשר או ארגון כזה שוב. זה מה שאולי יוביל אותי למקום טוב יותר בחיים. הדבר הכי גרוע זה להתלונן שוב ושוב על אחרים. כמו שאמרה דמות ראשית בסדרה אמריקאית שחיבבתי: אם אתה נתקל באידיוט בבוקר, אז פגשת אידיוט. אם אתה נתקל באידיוטים כל היום – אתה האידיוט.