אני אוהב את הקינדל טאץ' החדש שלי. וכן, בטח, זה העתיד של קריאת ספרים. אולי אפילו ההווה. הוא לא נראה חדיש במיוחד, וזה חלק מסוד קסמו: המסך שחור לבן, והתגובה שלו לאצבעות איטית ומהורהרת. לא דומה בכלל למסך המבריק והזריז של האייפד. וזה מוסיף לו איזו הדרת כבוד שמתאימה למילה הכתובה.

יש בו מילון מובנה, הוא זוכר בדיוק באיזה עמוד הייתי, ואפשר לקנות ממנו את הספר הבא תוך שניות. גם אם יישפך עליו קפה, או שילד בגילאי הונדליזם יחסל אותו באופן אחר, זה לא נורא. הוא זול, והספרים עצמם נמצאים בכלל אי שם בענן. הם לא יישכחו בבית קפה, או יושאלו לחבר מפוקפק לבלי שוב. אפשר לחלוק שורות מובחרות ממנו היישר לפייסבוק – אני עוד זוכר איך ניסיתי להעתיק שורות מספרים בגיל 16 והתייאשתי. בקיצור, הוא מושלם.

רק שחסרה לי העטיפה. יש תמונה, כן, והיא בשחור לבן. באפליקציית הקינדל באייפד היא צבעונית. אבל זה לא אותו דבר. זה העתק. אני זוכר עטיפות שגרמו לי לקחת ספר ולבדוק אותו. אני זוכר את העין המטרידה על התרגום של שר הטבעות לעברית, ואת האיור היפה של גנדלף על המהדורה באנגלית שמצאתי בנפאל. אני זוכר את השד השחור המאויר על עטיפת השטן במוסקבה, את גיבור העל המיושן על קוואליר וקליי, את האינדיאנים המגניבים על אחרון המוהיקנים, את הבלונדיניות עם המחשוף על הכריכות של פטריק קים.

וחסר לי המשקל. לא ריח הדפים והשטויות הסנטימנטליות האלה. חסר לי לראות את קצב ההתקדמות בספר, את ההתקדמות לקראת החצי, ואז תחילת הדרך לקראת הסוף. כן, הקינדל מציג לי את מספר העמוד שבו אני נמצא, ואפילו כמה אחוזים מהספר קראתי. זה כאילו אותו דבר. אבל זה לא.

חסר לי קצת אופי. וברור לי לחלוטין שזה אני, לא הוא. זה כמו ללמוד שפה. עוד דור או שניים ידברו אותה מלידה, אני למדתי אותה מאוחר, אולי קצת מאוחר מדי. ההתרפקות הנוסטלגית שלי היא על ספרים מקומטים עם כריכות מלהיבות שמצאתי בחנויות ספרים משומשים. קרני תתרפק על הקינדל דור-איזשהו. זה בסדר, אני אתרגל, מן הסתם, לאט לאט.

מה שלא ברור לי זה איך היא תגלה ספרים חדשים. כן, היא תקרא המלצות בבלוגים, נגיד, או במקבילה של פייסבוק של זמנה. שזה יופי, אבל מגביל ומצמצם – אנחנו נוטים להסתופף בקבוצות ובלוגים שיותר מדי דומים לנו ומתאימים לטעם הקיים שלנו. מה עם סתם לראות במקרה ספר, בביקור משעמם אצל החברים של ההורים, ולהעיף מבט, רק בגלל הכריכה? מה עם לבקר בספריה, ולהיתקל במשהו שמסקרן אותך? לראות מישהו קורא ספר באוטובוס או בבית קפה או בהפסקה בבית הספר – ככה הגעתי למשל למדריך לטרמפיסט בגלקסיה, בעיקר בזכות הבחורה עם הג'ינס הקצרצר על העטיפה.

אני לא אוהב את הקטע הזה של היי, בדור הקודם היה מוצלח יותר. זה בדרך כלל לא נכון. אבל אם יש משהו שכן לומר בזהירות, הוא שההתקדמות הטכנולוגית מחסלת בשיטתיות את הסיכוי למקריות, להיתקלות במשהו לא צפוי. היא מקצרת שבילים, ובאופן עקיף מקטינה את הסיכוי לסטות מהם. והקינדל, מושלם ככל שלא יהיה, הוא עוד כביש עוקף סלול למשעי שהוקם סביב היער של הדמיון.

זה לא החוק הספציפי הזה. הוא לא באמת משנה משהו. זה השיטפון, זה המסר, התשובה שמתעופפת ברוח.

התיקון לחוק לשון הרע הוא רק חלק מהבעיה. כן, העלאת הסכום המקסימלי ל-300 אלף שקל נועדה להרתיע. וגרוע מזה, הניסוח המעורפל המחייב הוספת תגובה בלי להגדיר בדיוק מהי תגובה מספקת ומה חלון הזמנים הסביר עלול לפגוע בחשבון הבנק של הנתבע קשות. אבל כשלעצמו מדובר בתיקון לחוק קיים שלאו דווקא ישפיע באמת על המציאות בבתי המשפט.

העניין הוא המגמה. הנחשול, רוח המפקד. שלל הצעות חוק שמעבירות מסר אחד: תשתקו. אל תתלוננו, אל תתבעו, אל תבקרו. המתקפה נעשית בשני ראשים – על יכולת וזכות הביטוי, ועל מערכות המשפט. המסר לעיתונאים ולבלוגרים הוא שמסוכן לתקוף ולבקר. המסר למערכת המשפט הוא שאם לא תשחק יפה, תיפגע. האפקט הרצוי הוא יד רועדת על המקלדת בזמן כתיבת תחקיר או פסק דין. למה להסתבך.

עיתונים ואתרי חדשות מוצפים היום גם ככה באיומי תביעות. כאילו כל אחד מסתובב עם עורך דין בכיס ומחכה לעשות את המכה. וזה לא שהם לא משלמים כשהם טועים, וזה לא שהם מושלמים – לתקשורת יש בעיות משלה. אבל הפחדה והשתקה הן לא הפתרון, בוודאי לא כשהן משחקות לידי החזקים, אלה שיכולים ללכת ולתבוע כל בלוגר.

ושוב – הם יכלו גם קודם. וכבר היו בלוגרים שסבלו מרדיפות ונסיונות הפחדה. אבל כשריח של ציד מכשפות מרחף באוויר, התביעות הללו עלולות להפוך לאופנה.

בימין מספרים שזה חוק שנועד לסייע לאזרח הקטן, למי שנפגע מהעיתונות הדורסנית. כאילו שכותבים עליכם כל שבועיים. מי שבאמת ייהנה מהמגמה החדשה הם בעלי הון מפוקפקים, מושחתים ושאר גורמים שרחוקים מאוד מלהיות אזרחים קטנים, או אפילו אזרחים טובים. החוקים הללו נועדו לכל מי שלא אוהב שבודקים אותו ומבקרים אותו. לכל מי שמעדיף לעבוד בשקט וביעילות בחושך.

מה הפתרון? הפתרון הוא ברחוב, בהפגנות, בדיבור וביקורת למרות הכל, ובעיקר – בקלפי.

כנראה ששלל הצעות החוק ההיסטריות של הימין העלק-מתון גורם לחלחול וכרסום גם בצד השני. או יותר נכון בכל הצדדים.

הבהרה, כלומר כל הקטע שאומרים לפני האבל כדי לתאם ציפיות ולארגן אליבי: אני חושב שאביגדור ליברמן הוא איש מתועב ומסוכן, אני חושב שהוא עשוי מחומר של דיקטטורים ציניים, אני חושב שהוא הרסני לדמוקרטיה. אבל הקמפיין האחרון נגדו ונגד חבריו לדרך מעצבן אותי.

בכמה מארבים שכבת, מתריסה הכרזה המעוצבת, וכמה מחסומים עשית, הפעם לפאינה קירשנבאום ההזויה לא פחות. וואלה, מה פתאום שהם יביעו עמדה וידחפו החלטות אם הם לא היו בקרבי? שערורייה. כלומר בדיוק כמו שלשמאלנים שלא היו בגולני אין זכות לפתוח פה, נכון?

אם אנחנו לא רוצים מדינה פשיסטית שמתנה זכויות בסיסיות בשירות צבאי, כדאי להירגע אם זה לא?

ובמקביל, ועם קשר, סיפור בר רפאלי-ריקי כהן שנולד בטוויטר. כן, נולד מכל העניין מימ יפה – "עבודה קשה, טיפשה" זה אחלה. אבל כל העניין צרם לי קשות.

אפשר להתווכח איזה אחוז מההון של רפאלי מגיע מזה שהיא יפה על גבול הפלילי, ואיזה מכיכובה במדורי הרכילות. ואין לי מושג עד כמה דוגמנות זו עבודה קשה או לא. מניח שיש לא מעט לחץ שכרוך בעניין. אבל: העקיצה של כהן בטוויטר היתה אפקטיבית לא פחות גם בלי להצמיד את העלבון "צבועה" לקצה המשפט. הבה ננסה ביחד: "ממה בנית קריירה אם לא מרכילות?". עובד לא?

ה"צבועה" מיותר, תוקפני, מעליב. אולי אפשר היה לנסח את כל המשפט אחרת. נגיד, "הרי גם את חייבת חלק מהקריירה שלך לפחות לפרסום במדורי הרכילות". זה לא מתלהם, זה יכול אפילו לייצר איזשהו דיון, מי יודע. אבל ברגע שעוברים למחוזות ההתקפה והעלבון, אין פלא שרפאלי ירתה בחזרה "טיפשה" והתבצרה בחפירות. טבעי לגמרי.

בשני המקרים יש בעיה קשה של העניין המסובך הזה של נאה דורש נאה מקיים. כשאתה משתמש בכלים הפסולים של היריב, אל תתלונן כשאתה חוטף חזרה.

אם ראיתם את הסרט, אתם חושבים מן הסתם שהתרומה המרכזית של שון פרקר לפייסבוק היתה המון מגניבות, ולהוריד את ה-the מהשם. וזהו.

מצויד בצלקת הטראומתית הזו, ייעץ פרקר לצוקרברג איך להימנע מהסיטואציה הלא נעימה. הדירקטוריון של פייסבוק כלל 5 מושבים. אחד לצוקרברג, ושניים למשקיעים. שני מושבים נוספים נותרו ריקים, ובשליטה מוחלטת של צוקרברג. לפי הכללים שפרקר עזר לנסח, בכל רגע נתון יכול צוקרברג למנות צמד דירקטורים שסרים למרותו. המשמעות – שלטון מוחלט של צוקרברג.

המצב הביזארי הזה – שלטון יחיד של ילד בן 22 בחברה – גרם למשקיעים ולאנשי המסחר בפייסבוק לא מעט כאבי ראש לאורך השנים. פייסבוק אמרה לא להצעת רכש של 1.6 מיליארד דולר מויאקום כשעוד היתה חברה קטנה יחסית ומפסידה. היא סירבה להעלות באנרים בעמוד הראשי, סירבה לשנות את צבעי האתר ליום אחד תמורת מיליון דולר – בתקופה שבה הפסידה חצי מיליון בחודש – וכן הלאה וכן הלאה.

כל זה נשמע אולי הגיוני בדיעבד, היום, כשלפייסבוק כמעט 700 מיליון משתמשים והכנסות שצפויות להגיע ל-4 מיליארד דולר ב-2011. אבל לפני 4 ו-5 שנים, כשמייספייס היתה גדולה ממנה, ומודל הכנסות אמיתי לא נראה באופק, זה גרם למשקיעים ואנשי המכירות לקפיצת פיוזים סדרתית. לא היה היגיון בלסרב למודעות מכניסות. לא היה היגיון בלסרב להצעות רכש של מיליארדים, שיהפכו את אנשי פייסבוק למיליונרים. אבל צוקרברג לא היה מעוניין. הוא טען שככל שהמשתמשים יהיו מרוצים יותר, כך יגדל מספרם. ההכנסות והשווי יגדלו בהתאם.

והוא צדק. ונכון, פייסבוק הצליחה גם כי צוקרברג גאון, וכי האנשים סביבו השלימו אותו, וכי כל זה קרה בעיתוי הנכון. אבל: אי אפשר להכחיש שהעובדה שהכוח היה כולו בידי אנשי המוצר והתוכן, ולא בידי אנשי המסחר, הפכה את פייסבוק למה שהיא. אפשר רק לדמיין איך היו נראים אתרים אחרים, אם מדיניות ההשקעה והתוכן של קובעי המדיניות בהם היתה דומה.

לפעמים טוב שיש איזונים ובלמים, ואנשי כספים מציאותיים עם רגליים על הקרקע. לפעמים. אבל לא פעם הם נכנעים לאינטרסים קטנים ולמבט לטווח הקצר, על חשבון החזון לטווח הארוך. על חשבוננו.

לא חייב להיות לבן, בעצם. סתם נשמע טוב.

חשקה נפשי באייפון 4, ונכנסתי לאתרי שלוש החברות כדי לבדוק עובדות בשטח. לא תמצאו כאן עכשיו השוואה צרכנית מקיפה, או האשמות נוקבות (אם אתם מחפשים את זה, שימו לב לשוקי גלילי ומלחמתו בסלקום). אני אתמקד בנקודה אחרת לגמרי.

לכאורה ברור שתהליך של בחירת טלפון חדש בעידן הנכחי צריך להתרחש באינטרנט. בדיקה, קבלת מידע, השוואה, רכישה. אם התחלתי בלכאורה, המצב מן הסתם שונה. בפלאפון ובאורנג' קיבלתי מידע כללי סביר על המכשיר והמחיר. פחות על החבילה האפשרית. כשהתקדמתי הלאה, נתקלתי בחלון שביקש ממני פרטים והבטיח שיחזרו אלי. במקרה של פלאפון אני עוד מחכה (חלפו יומיים). במקרה של אורנג' הטלפון צלצל מייד, ומענה אוטומטי הציע לי לשוחח עם בן אנוש. הסכמתי, חיכיתי, חיכיתי, התייאשתי, ניתקתי.

רק בסלקום קיבלתי מידע מלא ואפשרות רכישה באתר. זה לא מעיד על טיב שירות הלקוחות שלהם, מהירות הגלישה שהם מציעים, איכות השיחות או אפילו האטרקטיביות של העסקה. זה כן מעיד על תפיסה שונה – ונכונה – של המדיום. האינטרנט לא אמור להיות מעבר, שלב ביניים בדרך לשיחת טלפון. הוא אמור להיות הדבר עצמו.

יש משהו בלתי סביר לחלוטין בעובדה שרק חברה אחת מתוך השלוש מאפשרת ביצוע פעולה כזו ברשת. ארכאי, מיושן ואפילו מדכדך. אנחנו רק כאילו בעידן הדיגיטלי החדש. בפועל זו עדיין אותה חנות מכולת.

הציוץ הכי משעשע שראיתי ביום אתמול המדכדך למדי: איטס מיי נכבה אנד אייל קריי איף איי וואנט טו.

אני מניח שזו התעוררות מאוחרת שלי, אבל בחודשים האחרונים אני שם לב לשינוי דרמטי בהרגלי צריכת החדשות שלי. אני עובד על המחשב כשכמה חלונות דפדפן פתוחים ברקע בו-זמנית. ביניהם טוויטר ופייסבוק. זה לא חדש. מה שכן חדש, הוא ההסתמכות ההולכת וגדלה על שני האחרונים כמקורות מידע וחדשות.

זה לא קרה ביום אחד. אבל אחרי ששוב ושוב גיליתי שצמד הרשתות החברתיות משיג את כלבי השמירה מהדור הישן, התחלתי, באופן לא מודע, להעדיף אותם. אבל לא רק בזכות מהירות העדכון. טוויטר, בעיקר מספק לי חדשות, בידור ומציצנות לשמה (חייבים לעקוב אחרי ג'ודי ניר מוזס, מעניינת הרבה יותר מדנה ספקטור ובח"ל). כל החבילה במקום אחד.

תגידו שגם ויינט עושה את זה? אז תגידו. אבל בויינט יש תמהיל נוקשה שקבע עורך שחייב לאזן תכנים לקהל של מאות אלפים. כשאני מעיף מבט על קוביית חדשות הבידור והתרבות, אני מוצא במקרה הטוב אייטם או שניים שמדברים אלי. בטוויטר אני עוקב אחרי אנשים ואתרים שמעניינים אותי ו/או שאני סומך עליהם ועל טעמם. אחוזי הפגיעה שם הרבה יותר טובים. ומכיוון שטוויטר גם מהיר יותר, ולא רק מדויק יותר, אין סיבה לנטוש אותו.

וכך למדתי על גזר הדין של קצב מהטויטר של הניו יורק טיימס דווקא, על רעידת האדמה ביפאן מהפייסבוק של זוגתו של קרוב משפחה שגר בטוקיו (שורת הסטטוס המשובחת שלה: i feel the earth move under my feet), ועל ההחלקה המונומנטלית של קרן פלס בטקס יום העצמאות מכל אמצעי תקשורת אפשרי.

וכך גם אתמול. טוויטר השיג את ויינט בדיווח על פיגוע הדריסה (הטוויטר של הארץ, נדמה לי). גם בעדכון על הסורים על הגדרות. וכמובן – בעדכון המדהים של ג'ודי, על הלפטופ שהחביאה מבתה כעונש, שכחה איפה החביאה, ואיתרה רק אחרי 10 ימים. חדשות במיטבן.

אני חושב שהציוצים שעוסקים בגזים – לא, לא במחלוקת החברתית סביב המשאבים של מדינת ישראל – הם ששברו אותי סופית.

יש בעיני הבדל משמעותי בין פייסבוק לטוויטר. פייסבוק היא רשת חברתית, לגמרי. זה קצת כמו להיכנס למסיבה בבית של מישהו. אנשים שאתה מכיר בדרגות שונות ולצרכים שונים. בטוויטר המארג החברתי הזה לא באמת קיים. כן, אפשר לנהל דיאלוגים בטוויטר, אבל זה די לא נוח ולא מזמין. טוויטר מבחינתי נועדה בעיקר להקשיב. אני עוקב אחרי גורמים ואנשים שמעניינים אותי – גם כאלה שאני מכיר, אבל גם קניה ווסט וגו'ס וודון. בפייסבוק אני מקבל מידע דומה- לינק לשיר חדש או דיווח על רעידת האדמה בטוקיו – אבל גם מידע אישי. תמונות של התינוק של חבר, או תזכורת ליום הולדת של בן משפחה רחוק.

כל זה בא לומר שברור לי יותר למה אנשים חשים צורך לקטר בפייסבוק, מאשר בטוויטר. טבעי ונוח לקטר לקבוצת החברים שלך על הדחפים הרצחניים שהילדים עוררו בך היום, ואפילו – איש איש ודרגת הפתיחות שלו – על התגובות הכימיות הקטלניות שעוררו מאכלים שונים בבטנך. זה לא מסתדר לי עם הפלטפורמה של טוויטר. בגדול, אם לנסח איזו אתיקה של שני השירותים: פייסבוק נועד לשיחה בין חברים במין חדר סמי-סגור וירטואלי, בטוויטר אתה ברחוב, עם מגאפון. פייסבוק נוחה להזמנת דיאלוג, מחוות, דיעות. טוויטר מתאימה להצהרות.

כך שלא ברור לי למה אנשים – שנונים ומעניינים ככל שיהיו – חשים צורך לצייץ דווקא על מיחושי הבטן שלהם, או ההתלבטות בין פסטה לעוף לארוחת צהריים. זה משעמם. וזה אולי החטא המודרני הכי גדול. וברור, אתם יכולים לשלוח אותי לעזאזל ולאנפל את מי שמשעמם אותי. אבל מדובר, לרוב, באנשים מעניינים למדי. ולכן אני פונה ללב המצייץ שלהם – הפרדה בין מה שראוי לפייסבוק, טוויטר ולסמס תהפוך את העולם למקום טוב, ענוג ונעים יותר. תודות.

לא הצלחתי להסביר לעצמי עד הסוף למה הסיטואציה נראתה לי כל כך הזויה: בעודי עומד בתור למכולת עם הצאצא שמעתי קול קורא בשמי. מאחורי עמדה אישה מצוידת בעגלה ושני ילדים שנראתה מוכרת קלות.

״מפייסבוק״, היה ההסבר. ואז נזכרתי. היא אכן חברת פייסבוק, לא מאלה שהיכרתי במציאות והמשכתי את הקשר אל תוך הרשת, אלא מהמכרים הוירטואליים. מאלה שאתה מכיר כי דפדפת בבלוג שלהם, או שהם בשלך, או כי הם חברים של חברים, או אלוהים זוכר למה. ויש לה שורות סטטוס משעשעות, וזהו. עד כאן מה שאני באמת יודע עליה.

החלפנו כמה מילים עד שהגיע התור שלי ושל תומר. ומתברר שהיא גרה באזור, שהילדים שלנו הלכו לאותו גן. פתאום היה משהו קצת גשמי ומעוגן בקרקע בהיכרות הזו.

אין לי תובנה מרשימה על כל העניין. רק תחושה חדה של הפער בין מציאות הרשת החברתית הזו למציאות של רחובות ומכולת וגנים. פער שקצת מיטשטש בתחושה, אבל מתברר כקיים ושריר במפגשים מהסוג הזה בין המציאות המוחשית לעולם הפייסבוק.