אנחנו מקפידים לא לארוז חולצות עם כיתוב בעברית. במעלית בדרך לארוחת הבוקר יורד איתנו זוג מוסלמי, האישה עטופה מכף רגל ועד ראש, ואני שם לב שאני אוחז את הספר שלי כך שהכותרת העברית מוסתרת. אני מנסה לתרגל תשובה לשאלת ה״מאיפה אתם״. אף אחד לא שואל. רק במונית בדרך להופעה הנהג, ידידותי להפליא, שואל מאין הגענו. אני מתלבט מה לענות, מלטה, או אולי טרינידד וטובאגו, והוא כבר מוסיף ושואל ״תל אביב? שמעתי שזו עיר מעולה, אני מתכנן לבקר פעם"

***

על הכרטיס היה כתוב שתיים בצהריים. גיגלתי, תוצאות החיפוש טענו שאכן, זה פסטיבל וזו שעת ההופעה. הגענו קצת לפני שתיים ומצאנו תור ענק של בנות 14 עם מכנסונים, חולצות אוליביה רודריגו, ופה ושם הורה מלווה. הנחתי שמכיוון שמדובר בפסטיבל הכל יתקתק. בפועל אנחנו נצלים בחום של תנור אפייה כמעט שעתיים. בפנים אין רמז לתנועה על הבמה. אנחנו שואלים ואיש הפקה מבולבל אומר שכנראה שיתחילו בשמונה. חם מוות, אין צל, השירותים בתנאים וארומה של טירונות. לשטוף ידיים? לא פה.

אחרי דין ודברים אנחנו מקבלים פס ומאפשרים לנו לצאת ולחזור למלון. מקלחת, מנוחה קלה, ושוב חוזרים לזירת הפשע. ומחכים, וחם, ובשמונה אין כיוון לרמז להתחלה, אבל קצת אחרי תשע כשהשמש שוקעת סוף סוף המוזיקה מתחילה, ואנחנו שוכחים מהכל ורוקדים וצורחים ושרים. ניצחנו את היום הזה. 

***

ובלילה, ליד המלון, אחרי שעות של תור מתיש בחום של גיהינום, לחץ ומתח וציפייה, אנחנו מבינים פתאום שלא באמת אכלנו היום. רעבים כמו זאבים. כבר אחרי אחת עשרה בלילה, ואנחנו מוצאים מסעדה אחת אחרונה באיזור שעדיין מתפקדת, ותיסגר בחצות.  

אנחנו הלקוחות האחרונים, הזוג שהגיע לפנינו עוזב לפני הביס הראשון שלנו. אבל המלצר מתעקש לפטפט איתנו, להסביר שהפסטה פה טעימה יותר כי לנו אין פשוט את חומרי הגלם הנכונים, מדגיש שזו לא אשמתנו, אבל אין מנוס אלא להגיע לאיטליה כדי לאכול את הדבר האמיתי. זו הפסטה הכי טעימה שאכלתי בחיים שלי. 

***

אני הולך לישון אחרי ההופעה והארוחה ובטוח שאקרוס עד הבוקר, אבל רעש מוזר מעיר אותי בשתיים בלילה. אני לא מצליח למקם אותו – בתוך המלון? בחוץ? התרעה על שריפה? עבודות בכביש? טילים? צליל מתכתי עולה ויורד. אני מביט החוצה מהחלון ולא רואה דבר, ומעל הכל מהבהבת לי בראש המילה ״אזעקה״, וחוסר שקט גדול. אני תוהה אם תיירים ממדינה אחרת שהתעוררו מהרעש עוברים חוויה אחרת לגמרי. חשים סקרנות אקדמית כזו, עניין בלתי מעורב לגבי מה זה בדיוק, בלי מחשבות בנוסח ״מנסים להרוג אותי״. הרעש נפסק, אני חוזר לישון, בבוקר הכל שליו ותקין. אפשר לצאת לתייר באירופה הקלאסית. 

באמת עיר יפה ליסבון, וגם הטיסה מישראל היתה בסך הכל בסדר. רק אחרי שכבר הגענו למלון העיר אחד מעמיתיי לעבודה שהקברניט לא הודה לנוסעים בסוף הטיסה על כך שבחרו אל על, ולא באופציה אחרת. אין אופציות, אין בחירות. יש מלחמה, ואיזו חברת תעופה תרצה לשלוח מטוסים לישראל?

איפשהו בין פגישה למצגת קפצתי לאכול משהו במסעדה סמוכה למלון, התיישבתי, הזמנתי, וכשהרמתי עיניים מהצלחת גיליתי על מסך טלוויזיה שעל הקיר את דניאל הגרי, אומר משהו בנחישות עם כיתוב בפורטוגזית מתחתיו. התמונה התחלפה למה שנשאר מרחובות עזה. זה נראה כמו יום רע במיוחד בימי הביניים. ואז הגיעה העיקרית. אני באמצע אירופה ואין מפלט מהטקס העתיק של להרוג ולהיהרג. 

בערב יצאנו לסיור בעיר, והסבירו לנו שהיא בנויה על שבע גבעות, ולכן מלאה בעליות וירידות, ושרוב העיר נחרבה ברעידת האדמה של 1755. מתברר שהעניין הזה של אסון פתאומי שאף אחד לא צפה היה באופנה גם אז, מי היה מאמין? את רוב הנזק, הסבירה המדריכה, לא גרמה רעידת האדמה עצמה. ה-1 בנובמבר, יום האסון, הוא יום כל הקדושים בעולם הנוצרי, והכנסיות והבתים היו מלאים נרות דולקים לכבוד כל הפנתיאון. מה שהרס את העיר היתה השריפה שגרמו הנרות, לא הפרכוסים של כדור הארץ. כמה סמלי, בסוף אלוהים והפולחן שסביבו לא עוזרים, רק מוסיפים שמן למדורה, מטאפורית ומילולית. 

בדרך למסעדה אחרת ראינו מחלון המונית גרפיטי של Libre Palestina, וניסיתי להחליט מה לומר אם הנהג ישאל מאיפה אנחנו. אולי אגרבה. כבר שנים שאני אומר בלי לחשוב ״ישראל״, אבל בשבעה באוקטובר גם זה השתנה. האשליה של חלק מהעולם המערבי התנפצה, עדיף לטשטש ולהסתיר את הזהות. 

אבל הנהג לא שאל. גם העמיתים שלנו מארה״ב ואירופה לא שאלו יותר מדי על המצב. ואנחנו, הישראלים, דיברנו בינינו על כל מיני דברים: כמה יפה הנוף, וכמה זול כאן, וסיפרנו איפה היינו בבוקר השבעה באוקטובר, וכמה המצב נורא וחסר תקווה, ודיברנו על עבודה ועל הקושי לתפוס מונית בדרך חזרה מהשדה הביתה, והכל התערבב ללתרכובת מציאות חדשה שאי אפשר להפריד אותה בחזרה למרכיביה הקודמים.

אחרי הנחיתה בנתב״ג צעדנו לכיוון ביקורת הדרכונים כשתמונות החטופים מסמנות את הדרך, תלויות מימין ומשמאל למסדרון הרחב, בין שרוול הנחיתה לאיסוף הקניות מהדיוטי, תזכורת שותקת לביצה שבה אנחנו חיים, באמצע שער היציאה והכניסה שלה. כמה טוב שבאנו הביתה, ותודה שטסתם אל על.