אף פעם לא אהבתי את הדגל, לא את דגל ישראל ולא דגלים אחרים. דגל היה סמל למשהו ממוסד, תחום, כפוי. לאומני, עם רמז לתרועות מלחמה ועשן. 

הדגל הישראלי נולד ב-1897, במושבה ראשון לציון, אומץ כדגל הציונות, ומשם המשיך בדהרה לפסגה, עוקף הצעות עיצוב אחרות כמו שבעת הכוכבים של הרצל, והופך לדגל הרשמי של המדינה ב-1948. על פי וויקיפדיה הוא מייצג את המדינה, ריבונותה, מוסדותיה ואזרחיה. לגבי הסעיף האחרון אני לא כל כך בטוח.  

הדגל בשבילי היה טקסי יום הזיכרון לאבי המת, מיתוס יפי הבלורית והתואר, פסאדה של אחדות והקרבה שמסתירה בקושי מחדלים ויוהרה ושכול ויגון. הדגל מתנופף מעל, פוליטיקאים ואנשי צבא נואמים קלישאות על המשקל, ובקהל יושבים הפצועים וההלומים והנטושים. ועכשיו נא לעמוד לשירת התקווה!

הדגל היה המערכת, השיטה, The Man. הממסד המושחת, האנשים ששרים את ההמנון בזמן שהם גונבים ומספחים. הדגל היה שמיכת כחול-לבן קצרה מדי, שלא מצליחה להסתיר את הפילוג והשיסוע, הגזענות והרוע. הדגל, כל דגל, הוא הסמל ללאומנות, הפרדה, חלוקה מלאכותית של בני אדם לקבוצות וקדימה למלחמה. הדגל הוא דגל הקונפדרציה האמריקאי שנועד להזכיר שהשאיפה לבדלנות, לעליונות של קבוצה אחת על אחרת, לא עברה וכנראה גם לא תעבור מן העולם.

וכהרף עין, במהלך מיתוגי גאוני, הפך דגל ישראל לסימן הזיהוי של האנרכיסט המצוי. אדם צועד לו ברחוב עם הכחול ולבן מתנופף מאחוריו? הוא שמאלן, דיסידנט, עוכר ישראל, פרוגרסיבי מטורלל וישראל הראשונה על מלא וקצת בא לי לחבק אותו. הוא קם ויצא מהבית כדי למתוח קו בחול ולהילחם על אופי המקום בו הוא גר. איזה יופי.

מניפי הדגל סופגים אלימות מאנשי ארץ ישראל השלמה, ומסורבים כניסה למוסדות ציבור, במה שיוצר מטאפורה מבריקה למצב: הממסד, זה שאמור להיות ה-מדינה, הוא בעצם האויב שלה. ה-סמל של ישראל הפך לתו התקן של ההתנגדות למדיניות הרשמית שלה. מה יעשו ביום העצמאות? איך יניפו רגב-את-נתניהו הפקות את סמל ההתנגדות עצמו בפריים טיים?

הדגל עבר צד. כשאני מסתכל עליו עכשיו הוא לא מסמל את הקיים, המסואב והמאיים, אלא עתיד מדומיין, נחשק, של מדינה: ליברלית, נאורה, צודקת. חסרים בו עדיין המון דברים. הוא מונף בגאון בתל אביב ועדיין לא נוגע בכיבוש ובערבים, בחרדים שלא הולכים לשום מקום. אבל לפחות הלב שלו נמצא במקום הנכון – בדיוק באמצע המגן דוד, על קפלן בדרך לחסום את האיילון. 

באמצע סרט פעולה זניח משנות התשעים טומי לי ג'ונס מישיר מבט אל הבוסית שלו ואל המצלמה, ואומר בפנים חמורות: "תני לי לעשות את העבודה שלי". הדמות שמגלם ג'ונס, מרשל אמריקאי, חטפה כמה שעות קודם לכן כדור מאסיר נמלט. אבל מה לו ולהתאוששות? לכל היותר איזו חופשה קטנה עם דרינק ואדוויל. הבטתי במסך נפעם, גם מהמסירות הבלתי מתפשרת, וגם כי בכל זאת טומי לי ג'ונס. ואז חשבתי על זה עוד רגע, והגעתי למסקנה שהאיש אידיוט. 

המרשל שמגלם ג'ונס הוא האיש שיתעקש להגיע למשרד גם כשהוא לא מרגיש טוב וידביק את כולם בקורונה, כי העבודה קודמת לכול. הוא גיבור קולנועי סטנדרטי ונפוץ, מאלה שיעדיפו את העבודה על פני בת הזוג ויתגרשו,  יזניחו את הילדים ויחטפו אולקוס או סרטן בגיל 50 בגלל עודפי דחק וויסקי. זהו אתוס אמריקאי רעיל שנספג בכל נקבובית בעולם המערבי ומסייע בעיקר לבעלי הון, עורכי דין לענייני משפחה ופסיכולוגים. יצא לי לעבוד כבר עם לא מעט אנשים שנהגו לבלות במקום העבודה 12 שעות ומעלה, ואף להפציע בימי שישי, בזמן שבבית מחכה להם צאצא בן כמה חודשים. מנהל אחד אמר לי בשיא הרצינות שהוא לא מסוגל לחשוב על גירושים כי אז לא יראה את ילדיו כל יום. האיש נהג לבלות במשרד חצי יממה לפחות. 

גפי אמיר כתבה פעם בטור שלה שאם אתה רואה אב מבלה עם הילדים בגינה תל אביבית בשעה סבירה, כנראה שהוא גרוש. יש צורך באקט רשמי עם חותמת של שתי רשויות – משרד הפנים והרבנות – כדי שהגבר-גבר המערבי יוכל להרשות לעצמו לצאת מוקדם פעמיים בשבוע מהעבודה לטובת הילדים. ומי אשם? טומי לי ג'ונס! העבודה מעל הכול, מניין השעות במשרד חייב לעלות על 60 בשבוע, מחלות זה לחלשים, והילדים? שיסתדרו. 

והאמת שחשבתי שזו כבר נחלת העבר. אבל לא בדיוק. בחברת ההייטק שאני עובד בה מדברים ברצינות על איזון בין חיים אישיים לעבודה, מספקים תנאים מופלאים להורים חדשים, מעודדים אותי לנצל ימי חופשה באופן שגובל בהטרדה ובאופן כללי מגלים נאורות מתקדמת. זה חדש לי – מקומות העבודה הקודמים לא היו דומים לאוטופיה הזו – ונשמע מוזר לחברים שעובדים בעולם האמיתי. חברה טובה סיפרה על בוס שזעם עליה כשהודיעה לו שהיא צריכה להיכנס לבידוד בעקבות חשיפה לחולה קורונה, ותהה איפה האכפתיות והנאמנות שלה. מישהי אחרת סיפרה על מנהל שאמר לה שלא ישלם על הימים שבהם עבדה מהבית, גם היא בגלל בידוד, כי אם לא היתה פיזית במשרד זה לא נחשב. אבל גם אצלי, באוטופיה, יש חריקות. בכל אחד משלושת ימי החופשה שלקחתי השבוע הציצה העבודה מהחלון רק כדי לברר משהו קטן. בכל יום צץ מישהו שיש לו רק שאלה, משהו קטן וחצי דחוף, עניין קטן. אף אחד לא התכוון לרע, אף אחד לא רצה משהו שדרש ממני יותר משתיים-שלוש דקות. ועדיין, התחושה היתה שאין לגיטימציה להתנתק לגמרי.

בעולם אידיאלי טומי לי ג'ונס היה הולך לדוג עד לרפואה שלמה, ונותן לצוות שלו להמשיך לרדוף אחרי הפושעים. הוא היה מכיר בכך שהעבודה שלו חשובה, אבל היא רק חלק ממכלול החיים, ושבלי איזון וקבלה של החלקים האחרים צפוי לו עתיד חברתי ורפואי עגום. בעולם כזה אני הייתי מרגיש אשם פחות כשאני לוקח חופש, ומפסיק לבדוק מיילים בשבתות. אבל האימפריה האמריקאית ומשרד יחסי הציבור שלה בהוליווד עשתה שמות בכולנו, והשקיעה הנוכחית שלה לא תשנה את זה כנראה. ולכן יש לזכור – עבודה צריכה להיות מעניינת, אפילו שליחות, אבל לא פחות מכך תפקידה הוא לממן את הבירה בסוף היום ואת הספה שעליה היא תילגם. 

פתחתי פה על הקורונה והכול הידרדר. השינוי הבלתי נמנע מתחיל לחלחל לתודעה – לא חרדת מוות, אלא ההבנה שדברים עומדים להשתנות ולתקופה ארוכה. אני לא לגמרי יודע למה אני מתכוון ב"דברים". יש שינויים מיידיים – ביטול בית הספר, עבודה מהבית, הימנעות מרצון או מכורח הנסיבות מהופעות ושאר פעילויות במרחב שמחוץ לסלון. ויש את העתיד המעט רחוק יותר, שכולל… קריסה כלכלית? זומבים? משק אוטרקי קטן במרפסת שלי?

ובינתיים אני נתקל ביותר ויותר אנשים חיוביים שמתפייטים על הטוב שהווירוס עושה לנו. זה כדור הארץ, הם טוענים, שבא לעשות תיקון. לעצור את זיהום האוויר, להאט את מירוץ החיים המודרניים, להראות לנו שאפשר גם אחרת. וירוס היפי חמוד. 

הייתי רוצה ללחוץ את ידם של האנשים הללו, שנייה אחרי שליטפתי חולה קורונה טרי, ואז להטיח את ראשם במשטח קשיח שעבר חיטוי. קודם כל כי המון אנשים עומדים לסבול נורא בגלל המגיפה. לא בריאותית, כלכלית. חברים מסביבי נשלחים לחופשות ללא תשלום, מגלים שהשכר שלהם קוצץ ועוד. כל מי שעוסק בתיירות, באירועים והופעות עומד בפני קריסה, ובתורו יוציא פחות על הכול, מה שיגרום לפגיעה בעוד תעשיות וכו' וכו'. אנשים יאבדו חסכונות, עבודה, פרנסה. 

אבל מעבר לזה אני חושב שמחבקי העצים למיניהם מפספסים את המסר. מה שאני לומד מהמשבר המטורף שמתרגש עלינו הוא לא ללכת לאט ולקנות פחות באינטרנט. אני כן מבין יותר את החשיבות של ערבות הדדית, ואת הטמטום המוחלט בסדר העדיפויות של האנושות. הווירוס לא מפריד בין עם נבחר אחד לאחר, ולא בודק את מצב תיק המניות של הנדבק הבא, לא מתעכב על אידיאולוגיה – כל הדברים שבני האדם, כולם תכל'ס מאותו ז'אנר, מתעקשים לעשות. 

הווירוס חושף את ערוות השיטה הקפיטליסטית האמריקאית: זרקתם את העניים בצד הדרך, שימותו לבד בלי ביטוח רפואי? ובכן הנה הם מדביקים אתכם על ימין ועל שמאל, בלי יכולת אמיתית להיבדק או לקחת יום מחלה. הוא מעמיד באור מגוחך את ההמצאות האנושיות לאום ודת ממסדית. שפכתם כסף על נשק, השקעתם אנרגיה בסיפוח פה ועם הנצח שם, והנה מערכת הבריאות קורסת לה בחינניות כי מי חשב על מגיפה שלא אכפת לה מהקו הירוק וקברי אבות. 

בעולם ג'ון לנוני המגיפה הזו היתה נראית אחרת לגמרי, מוכלת ומטופלת על ידי מערכת בריאות גלובלית עשירה. רבנים, כמרים ושאר אנשי דת עוד יקשקשו קצת ויאשימו מצעדי גאווה עד שגם הם יידבקו ויבודדו. במקום חברה אנושית אחת נאורה וחילונית יש כאן חבורת כנופיות פנאטיות, כל אחת והאמונה הלא הגיונית שלה, שעסוקה כל כך במריבות פנימיות ופתאום מגלה כמה הן חסרות תוחלת. אפשר רק לקוות שאחרי שכל זה ייגמר, הלקח יילמד ופני האנושות ישתנו לנצח.

ממש. מבט חטוף לעבר מגלה שלא משנה מה קורה, מהמגיפה השחורה ועד מלחמת העולם השנייה, בני האדם לא משתנים. הם מסתגלים, מכים קצת על חטא, וחוזרים להיות אותם דושים שהם היו קודם. נותר רק לקוות לשינויים קטנים בשוליים, אולי עוד כמה מיטות בבתי החולים, נגיד, ולאחל שיעבור מהר, שחברים ואהובים לא ייפגעו יותר מדי, ולשנה הבאה בניו יורק הבריאה והבנויה. אמן. ולשטוף ידיים. 20 שניות.

ליל סערה, חושך, הכביש חלק, הראות אפס, אבדן שליטה. מתכת נמעכת, קולות ריסוק, גניחות פצועים. תאונה. בעצם, תאונה? למה תאונה?

האמריקאים, למשל, חשבו על שם אחר.  למילים יש כוח, לשמות יש כוח. בסיפורי פנטזיה ומיתולוגיות, מעוץ לי גוץ לי ועד למיתולוגיה הנורדית, השם האמיתי, הנכון, הוא סוד כמוס, נשק יום הדין. האמריקאים לא רוצים להשתמש ב-accident, אלא ב-crash. למה? כי בתאונה מישהו אשם, ותאונות קורות, ככה זה. אבל האמריקאים לא מאמינים בבלתי נמנע. הם ידברו על crash, ויחליטו שזה משהו שאפשר לתקן, להעלים.

לכאורה, משהו בדיון הזה מעורר תחושת מיאוס. די כבר עם הפוליטקלי קורקט והטרחנות האמריקאית. אבל מה לעשות? הם צודקים. זה מייצג יפה את הגישה הישראלית של לחיות עם הבעיה, מול הגישה הנאיבית של לנסות באמת ובתמים לפתור אותה. יש לנהל את הסכסוך, ויש את השאיפה להגיע לעיסקה. זה לא הולך ביחד.

קו דק מבדיל בין הפן החיובי של הגישה הזו לפן המסוכן. כשכל בעיה הופכת לאתגר, כשבמקום לומר שהרעיון רע אומרים שהוא מעניין, זה… מאתגר. כלומר דפוק. לפעמים בעיה היא בעיה, ואם המילים יעברו ריכוך ועידון המסר לא יעבור והטעון תיקון לא יתוקן. אבל השימוש במונחים האמריקאיים האלה מוביל בסופו של דבר לעולם מושגים נכון ומדויק יותר.

אם יש סיבה טובה ללמוד מדעי הרוח, זו הסיבה (או לפחות התירוץ שלי לתואר ראשון בספרות). ההבנה ששימוש במילים הוא נשק מתוחכם. שיש טעם וצורך לבדוק למה בחר מי שבחר להתבטא באופן מסוים. מילה לא מתקיימת בואקום, היא חיה בספֵרה של תמונות, דימויים, רגשות, אסוציאציות, עולם שלם. בחירה במילה אחת  ולא באחרת עשויה לייצר תפיסת מציאות שונה לגמרי. שידוך בין שתי המילים הנכונות בכלל יעיף את הגג. הילד של כולנו, מכת מדינה, מקולל, נס, התייעלות, מעידה – כל כך הרבה מילים, כל כך מעט אחריות.

הבעיה (האתגר?) היא שאם אקרא לדברים בשמם איאלץ להתמודד איתם. אם זה לא "אסון" או "טרגדיה", כמו שזועקות כאן הכותרות, פירוש הדבר שמישהו פישל. שאני צריך לעשות משהו בנדון. אם אנסח דברים נכון אצטרך להצביע אחרת בבחירות, להפגין, להתגרש, לעזוב את הארץ, ואלוהים יודע איפה זה ייגמר. אני מבין למה נוח להדביק שמות שמונעים את הצורך בפעולה. אבל בסופו של דבר, טראמפ בצד, בנקודה הזו אני בעד האמריקאים.

אני קורא על התפרצויות האנטישמיות בארה"ב ולא מצליח לגייס אמפתיה ליהודים ההמומים שמתמודדים איתן. אני לא מדבר על ישראלים שעברו זמנית בואכה לנצח לאמריקה. גילוי נאות – יש לי אח כזה. אני מדבר על יהודים שחיים שם דורות, יהודים-אמריקאים או אמריקאים-יהודים. הימני הקטן שחבוי בי מתעורר ותוהה אם הם חשבו שהסרט ההוא, שבו מדינה מתקדמת ונאורה מצמיחה פתאום קרניים עם צלבי קרס הוא חד פעמי, נטול המשכונים.

אם אני צריך להצביע על רגע מכונן בזהות היהודית שלי הרי זו ההיתקלות הראשונה עם הסמל ההוא של הנאצים. אחרי הצבא, בטיסה למזרח הרחוק, היה לי קונקשן ביוון (או קפריסין?). נכנסתי לתא שירותים בשדה התעופה, וקפאתי מול צלב קרס מצויר ביד גסה על הדלת. אני זוכר את תחושת הזעזוע שהחלה בחזה והתפשטה בכל הגוף. עד אז אנטישמיות היתה משהו שקראתי עליו בספרים.

אני לא מאמין באלוהים ואיני מחבב דתות. אם יש משהו לסמוך עליו זה לא אבינו שבשמים, אלא הנטייה הטבעית של בני אדם להתנהלות קלוקלת. יצא לי להיתקל באמריקאים חביבים שזרקו אמירה על יהודים והכישרון שלהם עם כסף בלי להבין בכלל שזו גזענות. היא תמיד שם. וכשרוחות פשיזם מתחילות לנשוב, היא מרימה ראש ומיעוטים מתחילים לחטוף. ככה זה. אחת התימות החוזרות בספרי הפנטזיה שאני אוהב היא הרוע העתיק שמוגר ונעלם, ואף אחד לא מאמין שהוא ישוב – חוץ מדמות ראשית או שתיים שאיש לא מקשיב לה, והקורא שכבר מכיר את הז'אנר. הרוע האנושי, כמו שפעת בחורף ומלחמות בקיץ, אף פעם לא באמת נעלם.

זו הבעיה שלי עם אנשי שמאל שמדברים על הסכם עכשיו ומיד כאילו אין חמאס חשוך בעזה. הנטייה הזו להוציא את כל מה שמכוער באנושות מהמשוואה, נראית לי תמימה במקרה הטוב. וזו הבעיה שלי עם אנשי ימין שחושבים שקצת גזענות לייט נוסח "הערבים נוהרים לקלפי" זה לא נורא, ולא יוביל לשום דבר, נגיד הצתת בית על יושביו רק כי הם מהמוצא הלא נכון. אני חושב שמדינה ליהודים היתה מסקנה מוצלחת מאירועי מלחמת העולם השנייה – אני פה כי לסבא וסבתא שלי נמאס מהאנטישמיות בהונגריה אחרי המלחמה. ואני חושב שאין לאף אחד מנדט על גזענות ורדיפת מיעוטים. גם בארץ עושים את זה יופי.

אין לי פתרונות. אני לא יודע איך ליישב את הסתירה בין מדינה דמוקרטית לבין מדינה ליהודים. זה אוקסימורון. אני נאור וליברל, ומכאן נובע שאני אמור להאמין שלכל אחד מותר לגור איפה שמתחשק לו, בלי קשר למושגים המיושנים של לאום, דת וגזע, אבל אני מבין שיש ויהיו מספיק אנשים לא נאורים שלא יחשבו כמוני, ויהיו מוכנים לצייר צלבי קרס על דלתות, לזרוע הרס בבתי קברות, ובשלב מסוים לעבור לאלימות. העולם נראה עדיין נאור ומתקדם ובמצב רוח רגוע יחסית, אבל ככה חשבו גם הסבים שלי קצת לפני שהתופת פוצצה להם את החיים לרסיסים.

האם על כל היהודים האמריקאים לעבור לישראל, ובתוך כך להעלות את מחירי הנדל"ן ולשפר את האנגלית של כולנו? אני חושב שלכל הפחות הם צריכים להתחיל להכין את המזוודות.