בחדר הישיבות היו כ-20 אנשים מחמש מדינות ושלוש יבשות, חצי מהם ישראלים. הסתכלתי מסביב וחשבתי שלמעט שניים שלושה משתתפים קשה לנחש מי הגיע מאיפה. כולנו לבושים באותו סגנון, כולנו מדברים אנגלית במבטא סביר ומעלה, אשליה של אחידות ודמיון. 

ואז נשאלה שאלה. הדובר באותו רגע היה ישראלי שחי אי אילו שנים בארה״ב, עם אנגלית קולחת ומבטא מושלם. הפרטים לא משנים: הוא הסביר איך מתבצע תהליך עבודה מסוים, ועמיתה בריטית שאלה אם אפשר אולי לנהל את הדברים אחרת. ״זה״, הוא ענה לה באנגלית צחה, ״יהיה קצת ככה״, והרים את יד ימין מעל הראש, מכופף אותה כך שכף היד תיגע באוזן שמאל. רוצה לומר – וואלה, עקום. 

החדר נחלק לשניים. בפינה הכחולה, ואני בתוכה, הישראלים, אלה שהתנועה הבוטחת מצד אחד של הראש למשנהו היתה ברורה להם, סימן מוסכם ואינטואיטיבי. בפינה האדומה כל השאר, פעורי פה, בוהים באיש המתורבת לכאורה שמולם שהפסיק פתאום לדבר תאגידית אמריקאית ועבר לשפת הסימנים של ילידי האיזור המוזר, מחוץ לגבולות הקרופורייט, שהם מבקרים בו. 

יש משהו מתעתע ומרתק במפגש בין תרבויות שאני חווה על בסיס יומיומי. מצד אחד אנגלית היא השפה השלטת, וכולם משתמשים באותם מונחים, אמונים כולנו על המילון הבלתי רשמי של אומת ההייטק. יש סדנאות להתנהלות מול תרבויות אחרות, קודים ברורים, ניסיון שנרכש. ואז ברגע אחד היד קופצת מעצמה, באינסטינקט מקומי בסיסי קדום, שאין דבר בינו ובין סקיילביליות ואקו-סיסטם, פיילוטיים ואיי-בי טסטינג. העולם הגדול מצטמצם לחצר מאובקת של תיכון, או בסיס צבאי קטן. אשליה קטנה נסדקת, וילון מוסט. 

אחרי הסברים קצרים על כוונת המשורר חזרנו לנהל את הישיבה, והגענו למסקנות יפות באנגלית. מהחלון יכולנו להשקיף על שמי חורף אפורים, כמעט אירופאיים, גם כאן יורד גשם וקר, בדיוק כמו בשאר העולם, ולרגע אפשר היה לפנטז שאנחנו באמת חלק מכפר גלובלי קטן, מערבי ומתקדם, בלי תנועות ידיים מיותרות.