ביום השני אחרי סיום האנטיביוטיקה הרגשתי את העננה מתפוגגת ונעלמת, המוח שב ומתבהר, התחלה של חזרה לעצמי. שבועיים הקפצתי כדורים כאילו הם אם אנד אמס. לא נהניתי, ונשארתי עם כאב בטן קל ותהיות לגבי הרפואה המודרנית. 

זה התחיל במיחושים מטרידים, הלאה לבדיקות שונות ונגמר במרשם לשני סוגי אנטיביוטיקה, כדי להכחיד חיידק מעצבן שהתנחל אצלי בבטן. הרעיון של הטיפול בגדול: יש גורם מפוקפק שעבר לגור בעיר, ואין לנו דרך למגר רק אותו. לכן נפציץ את הכל, נחריב, נשמיד נאבד ונכתוש, וכך – ביחד – ננצח. לא חכם, לא ממוקד, לא מוסרי, אבל זה מה שיש. 

לא אהבתי את זה, אבל התייעצויות עם אי אילו גורמים הבהירו שאין כרגע פתרון אחר. דגש על כרגע. אנחנו חיים בעידן הדיגיטלי, רוכבים על מהפכת ה-AI, ואז מגיעים לקופת החולים ומקבלים טיפול שלא השתנה בהרבה מאז שנות הארבעים של המאה הקודמת. אולי זה לא מפתיע: רופאים החלו להועיל באמת רק מאמצע המאה ה-19. עד אז הם האמינו בהקזת דם וגרמו לרוב נזק. רק ב-1847 הבין רופא הונגרי בשם איגנץ זמלווייס שכדאי למנתח לשטוף ידיים לפני שהוא מתחיל לעבוד עם האיזמל. עמיתיו חשבו שהוא מטורף, הוא אושפז אחרי התמוטטות עצבים, הוכה על ידי השומרים במוסד ומת שבועיים אחר כך – כנראה מזיהום של אחד מהפצעים שגרמו לו המכות. המסקנות שלו לגבי מים וסבון התקבלו על ידי הממסד רק שנים אחרי מותו. 

אני מניח שעמיתיו של זמלווייס היו בטוחים שהם חיים בעידן מוזהב של מדע וקדמה. כל דור, אולי למעט אומללי תקופת המגיפה השחורה,  בטוח שהוא בחזית הטכנולוגית. תמיד חשבתי שיש משהו קסום בלקחת כדור קטן והופ – כאב הראש מתפוגג. השבועיים שעברו עלי בבליעת מספר לא סביר של כדורים ערערו את תפיסת העולם שלי. יש משהו מקומם בידיעה שאתה גורם לעצמך נזק רק כדי למנוע – אולי – רעה גדולה יותר. 

ז׳אנר שלם של טיפולים – מהקרנות עד אנטיביוטיקה – דוגל בגישה של השמדה טוטאלית כי אין ברירה, במקום טיפול חכם וממוקד. זה מרגיש כמו סוף של תקופת ביניים, הרפואה עדיין לומדת ללכת אבל עוד לא רצה ומדלגת. אנשים כבר לא מתים היום מכל זיהום קטן, תוחלת החיים עלתה וילדים גדלים בנחת בהנחה שההורים שלהם טרחו לחסן אותם נגד חצבת. ואחרי כל זה אם יספרו לי שהטיפול לא עבד וצריך לחזור עליו, סביר שאגיד לא תודה, ושבמקום מלחמת חורמה 2, אנסה את אופציית הדו קיום. לפחות עד שרופא או מדען מהפכן יגלו את קפיצת הדרך הבאה.