אני אורז ומחכה לאיראנים, מתלבט בין טרולי למזוודה גדולה, כי בארץ היעד קר, ומנגד זו נסיעת עבודה קצרה. מצד שלישי אין שם טילים וכטב״מים, רק אנטישמיות בינונית. 

ביידן הצהיר משהו ביום שלישי, חבר טוב קרא את זה באיחור ברביעי ונכנס ללחץ אבל עבר לו, ואני הגבתי בגיחוך ווטסאפי מתנשא, אבל בחמישי קראתי שמדברים על התקפה תוך יום יומיים והרגשתי את החרדה מדגדגת. ומה זה יום יומיים, צפי לשליח של פדקס? ימי עבודה? סופ"ש גם נחשב?

בכותרות כתבו שישוגרו מאה טילים וכטב״מים, אלוהים יודע למה מאה בדיוק, אפשר היה ללכת על 76 לכבוד יום ההולדת של מדינת ישראל, או 68 כמספר תחרויות האירוויזיון, אם איזה בכיר איראני בארון רוצה להעביר מסר סמוי  כל כך הרבה אפשרויות. 

עדיין לא החלטתי אם טרולי או מזוודה, וביידן, לפי הדיווחים, שיגר לאיראן את המסר הקלינט איסטוודי Don't, ולא ברור אם זה כי הוא קשוח או סנילי, וכבר שכח שהשתמש ברפליקה הזו כמה פעמים בעבר. ואולי הוא בכלל עובד על מיתוג של הקץ׳ פרייז הזה לקראת הפסד אפשרי בבחירות והוצאת ספר במסגרת השקת השלב הבא בקריירה, או מלחמת אזרחים אמריקאית, מה שיבוא קודם. 

אני צועד לקפה בסופ"ש עם אוזניות ותוהה אם אחמיץ את האזעקה כשתהיה, אם תהיה. אמרו שיש 11 דקות עד שהטיל האיראני יגיע לכאן, זה לא מעט. בדקתי איפה יש מקלטים בשכונה, קניתי שישיית מים ופנס, וזה המקסימום. אין מצב לגנרטור, אני רוצה לשמור את הפראנויה שלי בגבולות הסביר, נפשית וכלכלית. מה אעשה בגנרטור כשיבוא שלום? או על רפסודת פליטים? מיותר.

ואם ההתקפה תהיה לפני, והטיסה תתבטל, ואם היא תהיה אחרי, ואני אהיה מעבר לים ואדאג לילדים שלי ולחברים, ואם זה יקרה כשאני באוויר, אולי יהיה לי מושב בשורה הראשונה למופע, כמו הזיקוקים של מירי רגב לכבוד יום העצמאות רק קטלני. כל כך הרבה אופציות והתלבטויות. נראה לי שאלך על טרולי.

באמת עיר יפה ליסבון, וגם הטיסה מישראל היתה בסך הכל בסדר. רק אחרי שכבר הגענו למלון העיר אחד מעמיתיי לעבודה שהקברניט לא הודה לנוסעים בסוף הטיסה על כך שבחרו אל על, ולא באופציה אחרת. אין אופציות, אין בחירות. יש מלחמה, ואיזו חברת תעופה תרצה לשלוח מטוסים לישראל?

איפשהו בין פגישה למצגת קפצתי לאכול משהו במסעדה סמוכה למלון, התיישבתי, הזמנתי, וכשהרמתי עיניים מהצלחת גיליתי על מסך טלוויזיה שעל הקיר את דניאל הגרי, אומר משהו בנחישות עם כיתוב בפורטוגזית מתחתיו. התמונה התחלפה למה שנשאר מרחובות עזה. זה נראה כמו יום רע במיוחד בימי הביניים. ואז הגיעה העיקרית. אני באמצע אירופה ואין מפלט מהטקס העתיק של להרוג ולהיהרג. 

בערב יצאנו לסיור בעיר, והסבירו לנו שהיא בנויה על שבע גבעות, ולכן מלאה בעליות וירידות, ושרוב העיר נחרבה ברעידת האדמה של 1755. מתברר שהעניין הזה של אסון פתאומי שאף אחד לא צפה היה באופנה גם אז, מי היה מאמין? את רוב הנזק, הסבירה המדריכה, לא גרמה רעידת האדמה עצמה. ה-1 בנובמבר, יום האסון, הוא יום כל הקדושים בעולם הנוצרי, והכנסיות והבתים היו מלאים נרות דולקים לכבוד כל הפנתיאון. מה שהרס את העיר היתה השריפה שגרמו הנרות, לא הפרכוסים של כדור הארץ. כמה סמלי, בסוף אלוהים והפולחן שסביבו לא עוזרים, רק מוסיפים שמן למדורה, מטאפורית ומילולית. 

בדרך למסעדה אחרת ראינו מחלון המונית גרפיטי של Libre Palestina, וניסיתי להחליט מה לומר אם הנהג ישאל מאיפה אנחנו. אולי אגרבה. כבר שנים שאני אומר בלי לחשוב ״ישראל״, אבל בשבעה באוקטובר גם זה השתנה. האשליה של חלק מהעולם המערבי התנפצה, עדיף לטשטש ולהסתיר את הזהות. 

אבל הנהג לא שאל. גם העמיתים שלנו מארה״ב ואירופה לא שאלו יותר מדי על המצב. ואנחנו, הישראלים, דיברנו בינינו על כל מיני דברים: כמה יפה הנוף, וכמה זול כאן, וסיפרנו איפה היינו בבוקר השבעה באוקטובר, וכמה המצב נורא וחסר תקווה, ודיברנו על עבודה ועל הקושי לתפוס מונית בדרך חזרה מהשדה הביתה, והכל התערבב ללתרכובת מציאות חדשה שאי אפשר להפריד אותה בחזרה למרכיביה הקודמים.

אחרי הנחיתה בנתב״ג צעדנו לכיוון ביקורת הדרכונים כשתמונות החטופים מסמנות את הדרך, תלויות מימין ומשמאל למסדרון הרחב, בין שרוול הנחיתה לאיסוף הקניות מהדיוטי, תזכורת שותקת לביצה שבה אנחנו חיים, באמצע שער היציאה והכניסה שלה. כמה טוב שבאנו הביתה, ותודה שטסתם אל על.

״גם אני אוהב אותך, יהיה בסדר, נו,״ אומר תומר בטון של עזוב-אותי-באמא. עוד מעט אני טס וכמו תמיד צריך להיפרד מכל ילד יפה, בשיחת טלפון, לכל מקרה שלא יבוא.

ולא שיקרה משהו, אני טס לבירה אירופית סטנדרטית לגמרי, טיסת אל על, מזג האוויר והאנטישמיות אמורים להיות נאים, אין בעיה בכלל. 

אבל אולי בכל זאת?

חשוב שהשיחות ייערכו בזמן, לא יומיים שלושה לפני, אבל גם לא מבטן המטוס, כי מה אם בדיוק הם עסוקים? ולא שיחה ארוכה מדי, ולהגיד שאני אוהב אותם. ולא שיקרה משהו כאמור, אבל אם בכל זאת יקרה אז שיהיה זיכרון אחרון מוצלח וראוי, בלי קצוות פרומים, בלי תחושת החמצה. 

זה אידיוטי, מילא שלא יקרה כלום, סטטיסטית מסוכן יותר לצאת ולדווש בבוקר לעבודה על אופניים בין נהגים עצבניים בכבישי תל אביב. רוכבי קורקינט אלימים, נהג אוטובוס שלא ישן טוב, שבר במדרכה שלא אשים לב אליו, פסנתר שלא חובר טוב למנוף שמרים אותו, כל אלה מסוכנים הרבה יותר מהמטוס עם עגלת הדיוטי פרי ותודה שבחרתם אל על. החיים אורבים לי יום יום, ואם הייתי מציק לילדים שלי בשיחות פרידה בכל פעם שהייתי יוצא מהבית יש מצב לבלוק בווטסאפ ובחיים. 

אבל ההיגיון לא נמצא באירוע המסוים הזה. גדלתי עם הסיפור על השיחה האחרונה עם האבא שלא הכרתי, שיחת טלפון שנקטעה באמצע, בלי ״אני אוהב/ת אותך״, עם זיכרון של תלונה על השעה המאוחרת, וחמיצות החמצה שנשארה עשורים אחרי. ולכן צריך להיפרד יפה בכל פעם, ליתר ביטחון. בעיקר אם עולים על מטוס וחוצים ים. ובטח לאור המציאות הלא סבירה שכולנו חיים בה כבר הרבה יותר מדי זמן. 

אמרתי שלום, הזכרתי שאני אוהב אותם, עליתי למטוס ונחתתי באירופה, ולא קרה כלום. כי למה שיקרה. אבל בכל זאת

קשה לקום בבוקר, כל בוקר, מאז השבעה באוקטובר. אני פוקח עיניים ומתיישב במיטה ומרגיש כאילו צמד משקולות קטנות הוצמדו לי לנשמה. וזה חשוב לקום. 

קלישאת איגרוף אומרת שאתה לא מפסיד כשאתה מופל לקרשים, אתה מפסיד כשאתה לא קם בחזרה. כמו רוב הקלישאות היא גם נכונה וגם דרמה קווין מעצבנת. מוחמד עלי, האיש שלו היא מיוחסת, הוא דוגמה למישהו שאילו נשאר מדי פעם לשכב בזירה במקום לקום, אולי היה מזדקן קצת יותר בנחת. לא תמיד קל לקום. אולי לפעמים לנצח בקרב פירושו להפסיד במערכה? 

קשה לקום כי העתיד נמדד עכשיו בשעות וימים, אין אופק של ממש. אין מה לתכנן, וגם אם היה, למי יש מצב רוח וחשק. זה ורטיגו של הנפש. אין למעלה ואין למטה, ואין כיוון ואין עתיד ברור. החייים הרגילים, השגרה המבורכת, נעצרו. חטופים ונרצחים ומלחמה מכאן, אנטישמיות וחו״ל שהפך באחת לזר ומאיים משם, ותחושת מחנק והדים של גטו וכל מה שנשאר הוא להתמודד עם היום יום. אם לצטט את אביגדור ליברמן, עוד איש מסוכן במיוחד: שום דבר טוב לא מאיים עלינו.

ניסיתי למצוא עוגנים. לקבוע עם חבר לעוד יומיים, להחליט לראות סרט חדש שהגיע לנטפליקס, ללכת למסעדה. קצת אסקפיזם, קצת להניע את גלגלי הכלכלה וכל זה. זה רק מחדד את האלמנט ההזוי של התקופה, כאילו עברנו כולנו דרך שער בלתי נראה אל מציאות חלופית דומה להפליא ושונה להחריד. אותם ברים ואותם רחובות אבל עם מרחבים מוגנים ואנשים חמושים. אסקפיזם מדכדך ונדון לכישלון. 

כמו טייס שנקלע לורטיגו, כל שנותר הוא לטוס לפי המכשירים. ללכת לעבודה, לעשות כביסה, להתמודד ולתפקד, ולדעת שיהיה יום שאחרי, גם אם אין לו סימן באופק. וכשהוא יגיע כדאי שתהיה לי עבודה, ומשהו נקי ללבוש, ובית מסודר למחצה וילדים מתפקדים. 

ואולי לזה התכוון מוחמד עלי בלקום מהקרשים, גם אם כרגע כל העולם מסתובב ולא ברור מה מחכה לך כשתזדקף. לא נותר אלא לצאת מנקודת הנחה שיהיה בסדר, לעמוד על הרגליים, לשמור פנים ולקוות, איכשהו, לטוב. 

אני קורא על התפרצויות האנטישמיות בארה"ב ולא מצליח לגייס אמפתיה ליהודים ההמומים שמתמודדים איתן. אני לא מדבר על ישראלים שעברו זמנית בואכה לנצח לאמריקה. גילוי נאות – יש לי אח כזה. אני מדבר על יהודים שחיים שם דורות, יהודים-אמריקאים או אמריקאים-יהודים. הימני הקטן שחבוי בי מתעורר ותוהה אם הם חשבו שהסרט ההוא, שבו מדינה מתקדמת ונאורה מצמיחה פתאום קרניים עם צלבי קרס הוא חד פעמי, נטול המשכונים.

אם אני צריך להצביע על רגע מכונן בזהות היהודית שלי הרי זו ההיתקלות הראשונה עם הסמל ההוא של הנאצים. אחרי הצבא, בטיסה למזרח הרחוק, היה לי קונקשן ביוון (או קפריסין?). נכנסתי לתא שירותים בשדה התעופה, וקפאתי מול צלב קרס מצויר ביד גסה על הדלת. אני זוכר את תחושת הזעזוע שהחלה בחזה והתפשטה בכל הגוף. עד אז אנטישמיות היתה משהו שקראתי עליו בספרים.

אני לא מאמין באלוהים ואיני מחבב דתות. אם יש משהו לסמוך עליו זה לא אבינו שבשמים, אלא הנטייה הטבעית של בני אדם להתנהלות קלוקלת. יצא לי להיתקל באמריקאים חביבים שזרקו אמירה על יהודים והכישרון שלהם עם כסף בלי להבין בכלל שזו גזענות. היא תמיד שם. וכשרוחות פשיזם מתחילות לנשוב, היא מרימה ראש ומיעוטים מתחילים לחטוף. ככה זה. אחת התימות החוזרות בספרי הפנטזיה שאני אוהב היא הרוע העתיק שמוגר ונעלם, ואף אחד לא מאמין שהוא ישוב – חוץ מדמות ראשית או שתיים שאיש לא מקשיב לה, והקורא שכבר מכיר את הז'אנר. הרוע האנושי, כמו שפעת בחורף ומלחמות בקיץ, אף פעם לא באמת נעלם.

זו הבעיה שלי עם אנשי שמאל שמדברים על הסכם עכשיו ומיד כאילו אין חמאס חשוך בעזה. הנטייה הזו להוציא את כל מה שמכוער באנושות מהמשוואה, נראית לי תמימה במקרה הטוב. וזו הבעיה שלי עם אנשי ימין שחושבים שקצת גזענות לייט נוסח "הערבים נוהרים לקלפי" זה לא נורא, ולא יוביל לשום דבר, נגיד הצתת בית על יושביו רק כי הם מהמוצא הלא נכון. אני חושב שמדינה ליהודים היתה מסקנה מוצלחת מאירועי מלחמת העולם השנייה – אני פה כי לסבא וסבתא שלי נמאס מהאנטישמיות בהונגריה אחרי המלחמה. ואני חושב שאין לאף אחד מנדט על גזענות ורדיפת מיעוטים. גם בארץ עושים את זה יופי.

אין לי פתרונות. אני לא יודע איך ליישב את הסתירה בין מדינה דמוקרטית לבין מדינה ליהודים. זה אוקסימורון. אני נאור וליברל, ומכאן נובע שאני אמור להאמין שלכל אחד מותר לגור איפה שמתחשק לו, בלי קשר למושגים המיושנים של לאום, דת וגזע, אבל אני מבין שיש ויהיו מספיק אנשים לא נאורים שלא יחשבו כמוני, ויהיו מוכנים לצייר צלבי קרס על דלתות, לזרוע הרס בבתי קברות, ובשלב מסוים לעבור לאלימות. העולם נראה עדיין נאור ומתקדם ובמצב רוח רגוע יחסית, אבל ככה חשבו גם הסבים שלי קצת לפני שהתופת פוצצה להם את החיים לרסיסים.

האם על כל היהודים האמריקאים לעבור לישראל, ובתוך כך להעלות את מחירי הנדל"ן ולשפר את האנגלית של כולנו? אני חושב שלכל הפחות הם צריכים להתחיל להכין את המזוודות.