לפני קצת יותר משבוע נערך המפגש הראשון של מועדון הקריאה החדש שכולל בינתיים רק את אמא שלי ואותי. ישבנו במרפסת שלי כדי לדבר על הספר שבחרנו, ״24 שעות בחיי אישה״ של שטפן צווייג. נקודת המוצא היתה ציטוטים ותובנות על הספר. אבל היעד, שלא ידענו שאנחנו הולכים אליו, היה שיחה גלויה על דברים שלא באמת דיברנו עליהם אף פעם. 

זה לא ששמעתי דברים חדשים, את העובדות ידעתי. אבל פתאום נוספו להן פרשנויות, תובנות ועומק. הבנתי דברים אחרת, שיתפתי דברים שלא באמת חלקתי קודם לכן. זה היה נהדר, וזה לא היה קורה אלמלא הספר שנח בינינו. 

הספר של צווייג הוא דיאלוג בין המספר לאישה מבוגרת שמספרת על אפיזודה קצרה אבל פרועה והרת גורל בחייה. הספר דן באובססיה ומאבק פנימי סביב מוסר ומוסכמות מול רצון ותשוקה, נוגע בזיכרון ואשמה, זיקנה ופחד ממוות – חומרים שלגמרי רלוונטיים עבורנו, אני מניח שעבור כולם. 

ודרך התובנות והתיאורים של צווייג הגענו לשיחה על האבות המתים שלי, על מערכות יחסים, על הבחירה הלא מובנת מאליה לחיות גם אחרי אובדן, על התמודדות, על הכול. 

תמיד אהבתי ספרים, ותמיד היה בהם משהו שאף צורת אמנות אחרת לא נתנה לי. אין מדיום אחר שיכול להעביר אותי באופן כל כך שלם למציאות שונה, עולם חלופי. אבל יש בזה הרבה יותר מאסקפיזם. ספר יכול לגרום לי להבין את עצמי ואת האנשים שאני אוהב טוב יותר, להשפיע על תפיסת המציאות שלי, ליצור ולשנות תובנות. בפרפרזה על הציטוט של ניטשה, כשאתה מביט אל תוך ספר טוב באמת, משהו ממנו חוזר וחודר אל הנשמה שלך. 

בכאן 11 עלתה ״אתה חייב לקרוא את זה״, תוכנית חמודה שבה סלבס ממליצים על ספר לקורא/ת פוטנציאליים, ומתחרים ביניהם איזו המלצה תתקבל. זה כיף ונחמד ומקדם ספרות, אבל למה בעצם זו צריכה להיות תחרות, וכמה עצוב שכדי לתת לספרים את הכבוד המגיע להם צריך לדחוף אותם לפורמט של ריאליטי. אם ימליצו לי על שלושה ספרים אקרא את שלושתם. ואם ימליצו לי על ספר רק כי הוא קצר, או לא תובעני מדי, כנראה שאסתובב ואלך ואקרא משהו אחר. לא לשם כך התכנסנו.

אני לא נגד ספרות כבידור, ספר יכול להיות כיף ואסקפיזם טהור. אבל מבחינתי זה לא מהות העניין. אני קורא עכשיו את ״סוף הרומן״ של גרהם גרין, והוא מטלטל אותי, שולף מהזיכרון דברים מן העבר, מרפרף על דברים מההווה, וגורם לי לחשוב ולהרגיש ולראות דברים אחרת. זה קסם שאין לו תחליף. אני שהעולם יניח לי, וייתן לי להפוך עוד עמוד.

ישבנו מחוץ לקולנוע, מחפשים נושאים לשיחה בין אבא לבן שכבר עבר את גיל 18. זו לא תמיד משימה פשוטה. כיכר דיזנגוף שליד מספקת קצת חומר – היא עמוסה במבלים עם הקפה והבירה שלהם, ובתמונות ומיצגים לציון ואיזכור החטופים, והשיחה מגיעה לחברים של תומר שתכף נכנסים לעזה, אבל באנו לראות סרט, לקצת אסקפיזם. אז בוא, ניכנס.

אולם קולנוע הוא שער זול למציאות חלופית. מכבים את האורות ולוקחים אותי לטיול של שעתיים מחוץ לכאן ועכשיו. אבל קודם יש פרסומות, בתאורה עמומה אך קיימת, חכה שנייה עם הבריחה, צריך גם להתפרנס. טריילרים לסרטים שיגיעו, פרסומות למזון מהיר, בקשות להשתיק את הטלפון הנייד.

והנה זה תכף מתחיל, אבל רגע קודם כל הודעה. במקרה של אזעקה אל תקומו, אין סיבה. מתכופפים בכיסא, מחכים עשר דקות, ואז בודקים: לא קרה כלום? אתם עוד בחיים? ממשיכים בהקרנה. קרה משהו? אתם כבר לא בחיים? לא תדעו את הסוף.

טוב עכשיו בטוח מתחילים, אבל רגע: שנייה לפני פורץ למסך סרטון תמיכה בצה״ל, עם חיילים שמחים בצילום מגורען, וביחד ננצח, בלי מחלוקות וממשלת חידלון, בלי פלשתינים מתים, בלי חטופים. רק נשק ואושר, צפון קוריאה זה כאן.

ואז סוף סוף חשיכה מבורכת, והסרט מתחיל. הכתפיים מתרפות, המוח מתחיל להתנתק, באנו לראות את פיוריוסה, סרט חדש בסדרת "מקס הזועם". בסצינת הפתיחה מספרים איך העולם חרב והפך לשממה אלימה, ומייד אחר כך חבורה של אופנוענים חוטפת ילדה מהישוב שלה, מין כפר חקלאי, אולי מזכיר קצת קיבוץ? אסקפיזם בקולנוע אומרים לכם, קצת מפלט במזגן. אחלה סרט. חרא של מציאות.

בסך הכל רציתי הפוגה, מנוחה. ההופעה נדחתה בגלל המצב אבל הנה היא מתקיימת. כמו בהרבה תחומים בתקופה הזו קצת לומדים ללכת מחדש. הופעה? זה תלוי הקשר. אחרי כותרות אתמול לא הייתי הולך, בשבוע שעבר זה התאים. הלכנו.

באנו לראות את אסף אמדורסקי בבארבי. יש משמעות לחיבור הזה: באתי עם ציפייה ברורה למופע מהצד הרוקסיטי-אלקטרוני של האיש. פחות דודאים וכוכב נולד, יותר דרישת שלום משנות התשעים. רציתי שעתיים של בריחה מהמציאות האיומה וחסרת התקווה, מישהו שיעלה על הבמה וירים אותי יחד איתו למסע – אולי לא של קסם ומסתורין, אבל גם קצת אסקפיזם קצר מועד זה המון בימינו. 

האורות כבו, הנגנים עלו לבמה, והייתי כבר מוכן להיסחף ולהתנחם כשלפתע פרץ לו ערב שירי ארץ ישראל הישנה והטובה. אין רשימת שירים הערב, הודיע אמדורסקי, הערב עושים בקשות מהקהל. והבקשות התחילו לזרום, או יותר נכון להיצעק. ואיכשהו דווקא האנשים שנדחקו קרוב לבמה כמו רוקרים ביקשו שירים שקטים ורגועים, עד שעלה החשד שהמשחק מכור והם שתולים. במקום האמן כאוצר, שמחליט על סדר שירים וקצב של הופעה ומרים ומוריד את הקהל כמו מנצח, קיבלנו את חוכמת ההמונים. וההמון לא היה משהו.

וכך התנהלה ההופעה – שיר שקט, עצירה לבקשות שנצרחות מהקהל, שיר פחות שקט וכן הלאה. אמדורסקי נראה מרוצה, והבהיר שאפשר לבקש הכול – גם השלושרים, רק הגבעטרון היה חסר. נתנו לעניין הזדמנות, ואז עוד אחת, ולבסוף נטשנו באמצע. 

בתחילת הערב עוד ניסיתי לזרום, לכייל מחדש את הציפיות. לא הצלחתי. היה משהו חמים ונוח באולם, כמו שכשוך באמבטיה פושרת מלאה במים שהיה צריך להחליף מזמן. זו היתה הדביקות של ביחד ננצח, של זה לא הזמן לשאול ולהתריס, של טשטוש והימנעות. התפלשות במקום התעלות.

ואני את האסקפיזם שלי רציתי בועט ועצבני ושמח. התכנסות ועצבות וביחדנס עם ארומה של גטו יש לי כל יום, לבארבי באתי כדי להימלט מכל זה, להרגיש קצת נורמלי, קצת לא במלחמה. לא כדי לקבל גירסה עדכנית של מוזיקת פיגועים. הרגע הוחמץ, המציאות סגרה על הבועה התל אביבית שלי מחדש, ולא נותר אלא לחכות לרגע החסד הבא.

בבוקר שאחרי ניגש לדלפק בקפה של שישי שוטר. כל המבטים הופנו אליו באופן לא תל אביבי. היה משהו מנחם ומרגיע במדים ובאקדח. 

בערב האירוע קלטתי איך אני מתפעל את מנגנוני ההדחקה המשפחתיים המשוכללים על אוטומט. תומר תהה בווטסאפ אם כולנו בסדר ואני טענתי שאין כלום באתרי החדשות. כשכבר היה חשבתי לעצמי שבטח יתברר שזה סתם עבריינים שסוגרים פינה, ואז באה המציאות ושצפה והרסה את הסכר ונאלצתי להודות שהמצב פח. 

הודעות הטקסט החלו לזרום, בעברית ובאנגלית. חברים ומשפחה פה, קולגות מארה"ב שם. ערב לפני הפיגוע המריאו מכאן לא מעט אמריקאים שהגיעו לארץ לבקר. אחד מהם, איש חמוד להפליא, לן במלון ליד כיכר דיזנגוף, ושמחתי מאוד שבחר לא להאריך את שהותו בעוד לילה. 

בשלב מסוים ניתקתי את אספקת החדשות לווריד וחיפשתי קצת אסקפיזם בטלוויזיה. מצאתי סרט אימה חביב, ז'אנר שכבר שנים אין לי שום משיכה אליו. ניסיתי להיזכר בתקופה שבה נהגתי לכבות אורות ולצפות בטינאייג'רים אמריקאים מסתבכים עם שדים מהגיהנום ורוצחים סדרתיים מהפרברים. אחרי כמה דקות הבנתי – אלה הרגלי צפייה מתקופת האוטובוסים המתפוצצים בתל אביב. כנראה שכשהמציאות מפחידה מספיק, עדיף לברוח לפחד נשלט וקל יותר להכלה.

גם למחרת אני מזהה דפוסים מוכרים כשאני מדווש לקפה. המבטים החטופים לצדדים, חוסר השקט. בדרך כלל בשישי בבוקר אני רוכב עם אוזניות, הפעם הרעיון של הניתוק מהסביבה הלחיץ אותי. משהו ערני ודרוך ולא נעים זקף ראש. דפוסי החרדה והפחד חיכו בסבלנות. הרגשתי כמי שמאוורר את בגדי החורף בתחילת העונה הסוערת ומגלה סוודר ששכחתי מקיומו. מה שלמדתי במלחמת המפרץ, במבצעים, בגלי הפיגועים, נחרט עמוק ולא נשכח. 

גם בטוויטר חזרו לריטואלים המוכרים, לפיזוז על הדם במגוון צעדים וסגנונות, עוד לפני שהמחבל נורה והאיום הוסר, בינתיים. ימנים שמתגעגעים לשקט המדומיין בתקופת ביבי, תל אביבים שמריצים דחקות על סוג האנשים שמסתובבים בדיזנגוף בחמישי בערב. זה היה יכול להיות חצי משעשע אם לא הייתי קורא במקביל הודעות של עמיתה לעבודה שמסתתרת בבר לא רחוק מהאירוע, מבועתת כולה. צייצנית אחרת סיפרה שעמיתה מאוקראינה שלחה לה הודעה ותהתה אם הכול בסדר. אם אנשים בקייב דורשים בשלומך, המצב כנראה באמת רע.

בקפה למחרת תהינו עד כמה העיר תהיה עמוסה היום אם בכלל, ואיך מספרים את כל זה לילדים, שעוד לא סיימו עם חרדות הקורונה ועכשיו צריכים להתמודד עם כל זה. בעוד ימים או שבועות גם הגל הזה יחלוף עד העונג הבא, וישאיר עוד צלקת קטנה בנפש, לא הראשונה ולא האחרונה, עוד חרדות לאפסן בארון הישראלי הגדוש.