ארבעה שבועות אחרי אני מרגיש על קרקע לא יציבה, המציאות של לפני ה-7 באוקטובר נראית כמו תרמית, תפאורת קרטון של נורמליות מערבית שמתחתיה מבעבעת המציאות. כמו בסרט אימה שמתחיל בעיסקה עם השטן ונגמר כשהוא מגיע לגבות את החוב. 

אבל לעבר יש עדיין תוקף, גם אם האנטי מנהיג מדבר רק על אחריות לעתיד. ויש דברים בשיח החדש מסביבי – ברשתות החברתיות, בעבודה, ברחוב – שמוציאים אותי מדעתי. 

הניחו לנאצים. אני אוהב אזכורי שואה כמו כל אשכנזי ממוצע אבל מה הקשר? מה לארים ותורת הגזע הפסאודו מדעית שלהם ולאיסלאם הרדיקלי? איך אפשר גם להיות קרבן חסר ישע עם טלאי צהוב וגם להחזיק בחנייה טנקים ובמרתף פצצת אטום? מה שקרה היה נורא מספיק, ההיסטוריה מלאה מעשי זוועה שבני אדם מבצעים זה בזה, אבל ״השואה 2: הפעם זה אישי״ זה לא. 

העניין הקטן הזה של ההקשר. מזכ״ל האו״ם העז לומר שהתקפת החמאס לא התרחשה בחלל ריק ועורר מהומת אלוהים. אבל מה לעשות שהוא צודק, והעולם מורכב מספיק כדי להכיל גם את העובדה שחמאס הם פנאטים שצריך להרוג מצד אחד, ושהכיבוש וההתעמרות הישראלית בפלסטינים מספקים להם תחמושת וכוח אדם מצד שני. אפרטהייד לייט, מתנחלים וממשלות חיזוק-חמאס-החלשת-הרשות מביאים לדם ודמעות. הלקח אם כך לא צריך להיות ״הם נאצים ואנחנו קרבן״, אלא איך לעזאזל מגיעים ביום שאחרי לפתרון אמיתי, כולל המילה הגסה ההיא, ״שלום״. או לפחות איזו אחיינית קרובה שלה, נגיד ״נורמליזציה״. ניסינו מנהיגות של שיסוי וחיים על החרב, לא עבד. 

עורף קשוח. ישבתי עם תומר לאכול במסעדה תל אביבית מוצלחת כשחבר שלו שמחכה בבסיס אימונים להיכנס לעזה התקשר. זו היתה שיחה עם מעט מילים והמון רגש, ואחריה ישבנו בשקט, חונקים דמעות על מה שעלול להיות. ואז הגיע האוכל. יש משהו מופרך בקיום היומיומי, בשיחות על סדרות נטפליקס, המלצות על ספרים, עבודה, בזמן מלחמה וחטופים ושכול. אבל זה חשוב לשפיות שלי בפרט ולמדינה בכלל. 

כי אם יש מבחינתי מטרה למלחמה הזו, לכל המלחמות כאן, זו אותה נורמליות שנופצה ב-7 באוקטובר. לא רק לשרוד עכשיו, אלא לחיות באמת ולבנות עתיד. וכדי שזה יקרה צריך לצאת ולבלות, לפרנס בעלי מסעדות וברים, חנויות ספרים, מכולתניקים. ולעבוד – מהבית, מהמשרד, חלקית, מלא, כל אחד ומה שהוא מסוגל, כי יהיה יום שאחרי וחשוב שהוא יהיה מבוסס וטוב. ולהזין גם את הנפש במוזיקה, ספרים וגם נטפליקס ואחיותיה. 

ואחרי המלחמה צריך שתקום הנהגה שתהפוך את הנורמליות לכזו שנשענת על יסודות מוצקים, ולא לעוד אשליה שתתנפץ במחדל הגדול הבא.   

בית המשפט העליון בארה״ב דוהר בחדווה אל ימי הביניים וחברות ההייטק הגדולות לא היססו להגיב: כמה מהן, פייסבוק למשל, כבר הודיעו שיממנו לעובדות שיזדקקו לכך טיסה למדינה שמאפשרת הפלות. כי באמת, מי אם לא עובדות הייטק יזדקקו לסיוע בנושא שפוגע דווקא בנשים עניות ומוחלשות.

מה שמעניין הוא מה שלא נאמר. אף חברה גדולה לא הודיעה בינתיים שתפסיק לעשות עסקים עם ובמדינות שאוסרות באופן גורף הפלה. יש מדינות בארה״ב שבהן נערה צעירה שנאנסה לא רשאית לסיוע להפיל, אבל זה לא יפריע לבן אנד ג׳ריז למשל – החברה שלא מזמן החליטה לא למכור גלידה בשטחים הכבושים בישראל – להמשיך לפעול בהן. כי בסופו של דבר זה עניין של שורת רווח. וכבר אמר מייקל ג׳ורדן שגם רפובילקאים קונים סניקרס.

לא מזמן ובלי קשר דיברתי על נגה על מה היה אילו היינו נתיני הריייך השלישי. השאלה לא היתה האם היינו מצטרפים למחתרת נגד הנאצים, אלא מבחן מהותי הרבה יותר. נגיד, אמרה נגה, שהיינו גרמנים מן השורה, ויום אחד היתה מתדפקת על דלתנו משפחה יהודית ומבקשת מקלט. לא חברי עבר, לא שכנים, סתם זרים שנרדפים בגלל מוצאם. האם היינו מוכנים לסכן את חיינו, את חיי בני המשפחה, עבור זרים? התשובה, לצערנו, היא שכנראה שלא. המחיר גבוה מדי.

קשה לתקוף את חברות הענק ששותקות עכשיו. למה שייצאו נגד ההידרדרות המוסרית בארה״ב בזמן שהעולם מלא מדינות גרועות יותר. חברות מכל הסוגים מוכרות לסין, מנהלות קשרי מסחר עם הונגריה, פולין וברזיל. רוסיה היתה צריכה לפלוש למדינה שכנה כדי להרחיק ממנה חברות, סתם דיקטטורה רודפת להטב״קים זה לא מספיק.

ואנחנו? עם אפרטהייד-לייט בחצר האחורית, יוצאים נגד צביעות העולם והבי.די.אס ומוכרים נשק ותוכנות מעקב לדיקטטורות עם דם על הידיים עד לגובה המרפק, ומגמגמים מול הפלישה לאוקראינה כי היי, אינטרסים. 

בסופו של יום אופי ויושרה נמדדים בתווית המחיר. כמה מוכנים אדם, ארגון או מדינה לשלם במטבע קשיח של הפסד או פגיעה אמיתית בחיים עצמם. להודיע שהחברה לא תפעל במדינות שפוגעות בזכויות אדם באופן גורף, גם אם המניה תצלול. לצאת נגד השלטון גם במחיר ישיבה בכלא. לסכן את עצמך ואת אהוביך. יש מעט מאוד בני אדם שמשתייכים למועדון הקטן הזה. אני מקווה שלא אצטרך לבדוק אף פעם אם אני עומד בתנאי הקבלה.