הסטייק היה עשוי במידה הנכונה, ביצת עין מקשטת אותו מלמעלה. בדיוק התיישבנו לאכול כשנשמעה ההתרעה, הבקרוב לאזעקה, תכף יעופו טילים לכיוון הכללי שלנו. עשינו את הדבר האחראי והמתבקש ובדקנו באיזה טילים מדובר ומה מוצאם. ובכן – תימן. מכיוון שכך המשכנו לאכול. 

יש רגעים שבהם אני מרגיש שאני משקיף על המציאות מהצד. כאילו ירדתי מהכביש המהיר שכולנו נוסעים בו ואני מתבונן בחיים שאני מנהל מזווית אחרת, משל הייתי חייזר שמנסה להבין מה לעזאזל הולך כאן. מצד אחד מגורים בכרך גדול ומודרני, עבודה מתגמלת, תרבות המערב, ומצד שני אזעקה וטילים. זה הנורמלי החדש, וזה מטורף.

פעם מזמן, עוד לפני שנולדו לי ילדים ולפני שהביביזם הפך לכת השלטת, עבדתי בעבודת סטודנט חביבה. זו היתה תקופה אחרת, פחות טילים ממדינות זרות, יותר אוטובוסים מתפוצצים ופיגועים. היינו במשרד, הרדיו ניגן שיר עצוב, מישהו נכנס ושאל ״מה זאת המוזיקה הזאת?״ ומישהו אחר מיהר להרגיע שהכל בסדר, לא היה פיגוע. והעולם שלי נעצר לרגע, וחשבתי שזה לא סביר. אנשים לא אמורים לחיות ככה, רק בישראל דיאלוג כזה יכול להיות הגיוני.

וזה לא שיש לישראל מונופול על טירוף יומיומי ממוסד. הורה אמריקאי שמקבל טלפון מבית הספר באמצע היום עשוי לתהות האם למוסד החינוכי בו לומדים ילדיו הגיע תלמיד לשעבר מתוסכל חמוש בנשק אוטומטי. וזה עוד בעולם המערבי הנינוח. מעניין מה עובר על הורים באפריקה, באוקראינה, בעזה. 

השבוע שוחחנו בקנאה על אנשים שמתעוררים במדינה אירופאית משועממת – בלגיה נגיד – ומוטרדים משיפוץ כביש מהיר, או ממחירי הגבינה. זה מה שנמצא בראש מצעד העצבים שלהם, זה מה שיככב בכותרות המקומיות, אולי מתחת לעוד ידיעה על דברים איומים שקורים במקומות אחרים, נגיד במזרח התיכון. אני חושב על תומר שעף מכאן השבוע מי יודע לכמה זמן, ומעבר להרפתקאות של הטיול הגדול אחרי הצבא חושב אולי גם על קצת שקט. קצת נורמליות לרפואה. אף פעם לא רציתי לחיות בזמנים היסטוריים, אני מאחל לתומר, לי, לכולם – אפילו ביביסטים – שיעמום בריא ומתמשך. די.

גם הפעם מדובר בשילוב של נסיבות וטריגר שאני לא מצליח לעמוד בו. גם הפעם ברור לי שלהיכנס לוויכוח אקטואליה זו טעות, איש לא ישתכנע וכול הג׳אז הזה. אבל התנאים מתעתעים. אני בסדנה במסגרת העבודה, קורס של יומיים, מוקף אנשים שאמורים להיות מהסוג שלי, כלומר חולקים אותה בועה. הדיון בשולחן שבו אני יושב גולש באחת ההפסקות לענייני היום, ואני מנסה להתעלם, גם כשמתחילים לדבר על זה שבעצם אין רעב בעזה, ואיך כולנו צודקים ומוסריים. מטריד אבל נו. 

רק שאז מישהו אומר שאם צה״ל אומר אז הוא מאמין לצה״ל, וזה מקפיץ אותי. אני בשכונה הזאת מספיק זמן כדי לזכור כל מיני הצהרות של הצבא שלא ממש הסתדרו עם המציאות, שירתתי בארגון הגדול, המגושם והלא יעיל הזה, ויש לי לא רק חברים אלא ילדים שעברו בו גם. לא מדובר במסדר אבירים שחרת על דגלו אמת וצדק. יש לו תקציבים, יש פוליטיקה, אינטרסים. משקר, בטח משקר. 

וכך אני נשאב פנימה שלא בטובתי, ומגלה שמה שכותבים אנשים שאני לא מכיר בטוויטר חושבים גם אנשים אינטליגנטים שעובדים בגוגל. זה כמו אוסף של להיטים מוכרים היטב, ״אין בלתי מעורבים״, ״יש שם אוכלוסייה נאצית״, ועוד ועוד. מורכבות? הנהגות איומות בשני הצדדים, הסכמה על זה שפעוטות שמתים זו זוועה בלי קשר לאיפה אתרע מזלם להיוולד? לא כאן.

להתווכח עם מתכנתים זה אתגר מעניין ומתסכל. הם מפרקים את הדיון לסגמנטים, חלקיקי הצהרות שהוויכוח עליהם נוח יותר מדיון בתמונה הגדולה. הכל אינטרסים פוליטיים? בואו נתווכח רגע על ההגדרה של ״אינטרס פוליטי״, ואחר כך, אם עוד יהיה לך חשק לחיות, נמשיך הלאה. זה מתיש. 

בשלב מסוים אני מעיר לאיש שמולי שקל לדון בסבל של אנשים אחרים מתוך העמדה הפריבילגית שלנו. ״אני לא פריבילג״, הוא עונה. אני מסתכל על חדר הישיבות הממוזג שבגורד השחקים שבו נמצאים המשרדים שלנו. לא מזמן חזרנו מעוד הפסקת קפה עתירת כיבוד מוצלח. אין לי מה לומר. יש משהו באנשים האינטליגנטים והמיושבים האלה שמסרבים לראות חצי מהתמונה שמדכא אותי הרבה יותר מביביסטים וכהניסטים.

הקורס מתניע מחדש, ואנחנו חוזרים לדון בשלל נושאים, כמו מנהיגות וגם יישוב קונפליקטים בעבודה. אחלה נושא יישוב קונפליקטים. אולי אפשר להשתמש בקצת שכל, אמפתיה ורחמים. 

בערב האחרון היה קריר מספיק כדי ללבוש את הז׳קט החביב עלי לארוחת הפרידה ממקסיקו סיטי. כבר הייתי מאורגן ומוכן לרדת ללובי ולצאת למסעדה, הושטתי יד לז׳קט, ואז הבחנתי, כאילו בפעם הראשונה, בפאץ׳ על הכתף השמאלית.

קניתי אותו כמה שנים קודם לכן, בעידודה הנמרץ של נגה, בניו יורק. יפה ויקר, שחור, לוגו של נאס״א על הגב, ודגל ארצות הברית תפור על הכתף. אותה ארצות הברית שבעידן טראמפ עסוקה בסכסוכי גבול ושמות מפרצים במפה עם מקסיקו, שבה אני נמצא כרגע. השארתי את הז׳קט במלון.

ברור שלא לבשנו שום דבר בעל סממנים ישראליים כשטיילנו בעיר, ובמוניות העדפנו לדבר באנגלית, בשלל מבטאים. אחד מהשותפים למסע סיפר שנהג האובר שאל אותו מהיכן הוא, ואחרי שענה ״ישראל״ קיבל הרצאה על זה שביבי רוצח וכל הג׳אז הזה. אנחנו? אנחנו ממלטה, או טרינידד וטובאגו, או אולי אגרבה?

וכך הסתובבנו בעיר נטולי סממני זהות, מנסים להיטמע, לשמור על עמימות. כן אנחנו נראים כמו תיירים, נראים מערביים, אבל מאיפה בדיוק? אין לכם סיכוי לדעת, מקסיקנים חביבים אך עוכרי ישראל בפוטנציה. העובדה שהחבורה שלנו כללה ישראלים, אמריקאי וארגנטינאית אחת רק הוסיפה למסתורין שהעדפנו לשדר. סוג של תושבי כפר גלובלי לובשי ג׳ינס, בלי שיוך לאומי ברור כזה או אחר. 

יש משהו לא נעים בניסיון להסוות זהות. אף פעם לא הצלחתי לתחזק פרופיל פייק ברשתות החברתיות, ליצור דמות ולכתוב בשם בדוי. יש לי איזה צורך בהחצנה, בהוספת חתימת השם האמיתי לטקסט. הצורך להתחבא תחת מעטה גלובלי באמצע מקסיקו סיטי עורר בי התנגדות. הייתי צריך להתאמץ לכבד את בקשת השותפים למסע ולעצור את עצמי מלענות בעברית תוך כדי נסיעה במונית, דווקא, להכעיס. 

ובסופו של דבר תהיתי לכמה נהגי אובר באמת אכפת מאיפה הגענו. הם עסוקים בלעשות מספיק כסף כדי לחיות, בלקבל ציון טוב באפליקציה, במחשבות על הפסקת הסיגריה או השירותים הבאה, על הילדים, על בת/בן זוג. הם מביטים קדימה אל הכביש, מנסים להימנע מהמהמורות שאיש לא טורח לתקן, מרוכבי אופנוע פזיזים, מתיירים, כמונו, שחוצים באדום. ספק אם למישהו מהם יש זמן להתעניין בפאץ׳ עם דגל ארה״ב על הכתף שלי, או בעובדה שאני מתגורר בשטח הכבוש של לב תל אביב. הכול היבריס ופרנויה של אנשים ממדינה קטנה ורעשנית. אולי הייתי צריך ללבוש את הז׳קט בכל זאת.

יושבים בבית קפה ומדברים על דיקטטורה, זה נושא מאוד נפוץ עכשיו, אופנתי והולם לשיחות חולין. בדיוק סיימנו אימון בוקר בשבת, השעה מוקדמת אבל בית הקפה כבר כמעט מלא לגמרי. 

אנחנו מוצאים שולחן בחוץ ומתיישבים, מחכים לקפה ולמאפה ובינתיים מדברים על בן גביר, ואיך הסירו מגוגל מידע על העובדה שהוא בכלל ילד מאומץ, ועוד אנשים מצטרפים אלינו ומישהו שואל אם רוצים עוד קפה כי הוא הולך להביא. חולקים סנדוויץ׳ ומדברים על ״ביבי פיילס״, הסרט על חקירות הנתניהוז שאסור להפצה בארץ ולכן כולם צופים בו באמצעות לינקים שטסים לכל כיוון, וכמה הכול נורא.

אני שותה את הקפה השני כשעוברים לדון בשמועות על המצב הבריאותי של נתניהו, ומדברים על המלחמה, ועל סייל של ג׳ינסים שבדיוק התחיל. מזג האוויר נוח, וחבורה אחרת שאני מכיר מגיעה לשולחן ליד ואיזה כיף להיפגש. וכשהשיחה גולשת לשאלת המתי-צריך-לברוח-מפה-דרכונים-זרים, ומישהו אומר שכבר מאוחר מדי, אני אומר שהי, אם אנחנו יושבים בבית קפה בתל אביב ומקטרים על זה כנראה שהמצב לא כל כך רע. וחלק מסכימים וחלק לא, והשיחה עוברת לאיפה בדיוק עובר הקו האדום שאחריו חייבים להגר, ומישהי צריכה לזוז כי הם נוסעים לטייל, ולמישהו יש סידורים בבית, ומתחילים להתפזר איש איש לדרכו.

ובדרך הביתה ברחובות תל אביב, על שביל אופניים ירוק ומסודר, אני מזהה בדיעבד צליל של זיוף בקול שלי, צליל של הורה שרוצה להרגיע ילד מבוהל ואומר לו חצי אמת. טראמפ נבחר, פיטרו את גלנט, פוטין עם אצבע על הכפתור האדום, אבל השמש זורחת והקפה בטמפרטורה הנכונה. יש תקופות רעות, יש תקופות טובות, אפשר להפטיר איזה ״ככה זה״ מרגיע ולשקוע בנמנום קל, ולהתנחם בישיבה של בני חורין בבית קפה בעיר גדולה ומודרנית.

אבל הספק מכרסם, ואולי אנחנו בעצם בשעת הביניים, במקבילה הקוסמית לרגע שבו פוגעת כף הרגל במשקוף, ולשבריר שנייה הכול בסדר, אבל עמוק בפנים אתה יודע שהכאב כבר מטפס במעלה רשת העצבים, והוא יגיע ויכה. 

מתחילים

טסנו לחופשה בלונדון. בביקורת הגבולות התפצלנו, נגה ותומר עם דרכון גרמני יוקרתי למסלול האוטומטי הקצר, סורקים במכונה ונכנסים לממלכה. אני עם הדרכון הישראלי המושמץ לתור הארוך, עם פקיד אנושי בסופו. תהיתי מה מחכה לי – יחס צונן עד משפיל, מבט מצמית, מהנהר עד הים! אולי אפילו איזה תשאול קטן בחדרון צדדי, סתם כדי להציק.  

הפקיד היה חביב להפליא. הוא שאל אם אני לבד, וכשהסברתי לו שהילדים שלי כבר גדולים ועומדים בתור נפרד הוא אמר בפסקנות שהם תמיד יהיו הילדים שלי. הוא שאל מה המצב בישראל, ומה האנשים חושבים על ביבי, ואם לדעתי הוא ישרוד בשלטון אחרי כל מה שקרה. החתים, החזיר את הדרכון ואיחל לי חופשה נהדרת. התאחדתי עם הילדים ליד איסוף המזוודות וסיפרתי להם על המפגש. ״אולי״, הציעה נגה בסרקזם, ״תכתוב על זה פוסט?״

מטיילים

מזג האוויר היה נעים והחלטנו לצעוד ברגל לטייט. בעודנו מנווטים התחלנו לשמוע את הרעש. חשבנו שמדובר במופע רחוב קולני במיוחד, אבל קשה לטעות בזמזום של המון עצבני. פנינו שמאלה ומצאנו את עצמנו בפאתיה של הפגנת ענק בלב לונדון. תיירים, כמונו, חצו את הכיכר מצד לצד בתוך המון סואן שהניף דגלי בריטניה. סרקנו את השטח בחיפוש אחר דגלי פלשתין. לא מצאנו. 

המשכנו לצעוד דרך הכיכר והמפגינים לכיוון המוזיאון, בדרך זיהינו גם דגל ישראל בודד. על מסך גדול נראה הנואם המרכזי, חובש מה שנראה כמו כומתה צבאית, מדבר בזעם, נראה כמו סצינה מ״החומה״, הסרט. עצרנו ליד דוכן קטן ושאלנו על מה בעצם ההפגנה. אישה חביבה למראה הורידה את משקפי השמש שלה כדי להתרכז בהסבר: ״אנחנו מדינה נוצרית, והחוקים שלנו נוצריים, אבל אנשים מבחוץ מנסים לשנות אותם״. נגה שאלה אילו אנשים ואיזה שינוי. ״מוסלמים, השריעה, את יודעת בתור אישה שלפי החוקים שלהם הדעה שלך שווה חצי מזו של גבר. אנחנו בסך הכל רוצים לשמור על דרך החיים שלנו, אבל התקשורת קוראת לנו פשיסטים ונאצים. זה נראה לכם הגיוני?״

הנהנו בנימוס, ״בטח נראה הגיוני, את כנראה קצת פשיסטית ונאצית, גברת״, אמרתי. לעצמי. היא שאלה מאיפה אנחנו. ״ישראל״. עיניה אורו והיא נפרדה מאיתנו בלבביות. חצינו את הכיכר, עברנו חבורת שוטרים, וראינו את הדוכן שבו קנו הבריטים חובבי המסורת את הדגלים שלהם. המוכר היה שחום, וחבש טורבן. בטח הינדי, אמרנו, לאו דווקא חובב מוסלמים. יש מספיק שנאה בין דתות לכולם. המשכנו לטייט. אחלה מוזיאון.

חוזרים הביתה

בבוקר יום הטיסה חזרה כתבו לנו מהארץ שאיזה מזל שהיום, כי בטח תכף מבטלים טיסות. חמישה ימים נמשכה החופשה שלנו, והכותרות שהצצנו בהן בין ארוחה לפארק גרמו לי להרגיש כאילו הכל מתפרק, ומהר. המרחק לא סיפק הקלה, להפך. כל מה שרציתי היה להגיע הביתה ולראות שהפינה שלי של תל אביב עוד עומדת על תילה, ותחושת האנרכיה-תחילת-הסוף שמשדר לי מסך הטלפון מוגזמת ומטעה. 

נחתנו בלי מחיאות כפיים, הגעתי הביתה והכל נראה כרגיל. החנויות היו פתוחות, המשלוח של וולט הגיע בזמן. כיף, אפשר לחזור לשגרה ולהתחיל לחכות לנקמה האיראנית חלק 2. עד החופשה הבאה.

בימים אלה של אסונות ומחדלים שאין בהם רמז לאחראי ואשם ומה הקשר בינם לממשלה, אני נזכר באחד הדברים המופלאים שנתקלתי בהם באומת ההייטק: גישת התחקיר ללא אשמים. קרתה תקלה? פארסה? אסון משמיד ערך לחברה? הבה לא נשלוף את הקלשונות וחביות הזפת מהמחסן חברים. נתחקר את העניין כבני תרבות: נקרא לזה פוסט מורטם כי לטינית מרגיעה את העצבים, ונבדוק מה לא תקין בתהליך. 

אני לא לגמרי סרקסטי, זה יכול להיות יפה. בעיתונות הייתי מגיע בבוקר חרד וסקרן לקראת הפשלות שיארבו לי במסדרונות המערכת. הישיבה היומית על הגיליון של אתמול, גדושת צרחות על כותרות שגויות וטעויות הגהה, אימייל זועם מכתבת שהורדתי לה בעריכה את החלק הכי חשוב, טלפון ממרואיין עצבני ועוד ועוד ועוד. 

תהליך? איזה תהליך. טעית, שכחת, לא עמדת בלחץ – תחטוף. זה הדיר שינה מעיני.

בתרבות ההייטק פגשתי, כאמור, בגישה שונה. טעית? בוא נבדוק למה. יכול להיות שחסר שלב בדרך, כפתור בממשק, מנגנון אוטומטי לבדיקת שגיאות, מה שתרצה. וזה עובד. במקום מצוקה נפשית, רגשות אשמה וחרדה, הארגון מנסה להתייעל, מתוך תפיסה שטעויות קורות, לרוב לא במזיד או מחוסר יכולת, אלא כתוצאה מתהליך לא מוצלח, היעדר מנגנוני בקרה וכדומה. אם רק נבין איפה חלה הטעות ואיך לשפר את סדר הפעולות שהובילו אליה, יהיה נפלא. העננים יתפזרו, החברה תצליח, כולנו נקבל בונוס שמנמן. 

למעט, כמובן, במקרה אחד: לפעמים זה לא התהליך. לפעמים זה כן אשמתו של מישהו. מדי פעם הבעיה היא בן אדם שלא אכפת לו מספיק, שהתרשל, שזרק זין, שלא הקשיב לאזהרות, שדאג לאינטרסים שלו על חשבון הכלל, שהושחת והשחית, הורעל והרעיל, שיסה ופילג. לפעמים יש אשם וצריך למצוא אותו ולהזיז אותו הצידה, במקום להתעלם מהפיל ההרסני שבחדר בשם התהליך המקודש. 

כלומר השיטה עובדת, עד שהיא לא. זה בסדר לבדוק תהליכים קודם כול, ולתקן מה שאפשר. אבל לפעמים אין מנוס מלהוציא את הקלשון ולהצביע על אשם.

עד לאותו רגע הכול הלך נפלא. נכחתי בארוחת ערב רבת משתתפים, אי אז לפני הקורונה, פצחתי בשיחה עם אחת האורחות, פלירטטנו בחן, וכבר תהיתי לאן כדאי להזמין אותה לשתות כשהיא התחילה לדבר על גלגול נשמות. ובזאת תמו שידורינו – היא דיברה על נשמות עתיקות, ואני אפסנתי בשקט את תוכניותיי הרומנטיות ותכננתי נסיגה.

כשדיברתי עם המארחת למחרת היא ניסתה לזרוע ספקות. כן, זה מטורלל כל עניין הגלגול, אבל זו חברה ותיקה ומקסימה. אולי אני טועה? אולי זה רק באג קטן במערכת? לכל אחד יש את הקטע הקטן והמוזר שלו, משהו על הסקאלה שבין טיק אקסצנטרי לסוד אפל. איפה נמתח הקו האדום? כמי שהיה נשוי למעריצת שלמה ארצי, האם יש לי מנדט מוסרי לשפוט בכלל? והאם יש הבדל בין דעות למעשים? אפשר בכלל לעצור את הזליגה של אלה לתוך אלה?

ומילא זרים מוחלטים, מקסימום החמצתי דייט מוצלח. מה עושים עם אנשים אהובים וקרובים כשמגלים עליהם לפתע אמת מרה במיוחד? הקורונה חידדה את הבעיה. מההתחלה תפסתי את מתנגדי החיסונים כאנשים לא אינטליגנטים, ההפך מכל מה שנאור ומתקדם. וזה היה קל – הם היו האחר, קבוצה חסרת פנים וצורה שקל להתנשא עליה ולהרגיש טוב עם עצמי, איזה כיף. ופתאום אני נתקל באנשים שאני אוהב שלא מוכנים להתחסן, שמאמצים תיאוריות קונספירציה ועובדות אלטרנטיביות, וזה שובר לי את הלב. 

וכמו כן מייצר דילמה אמיתית. אלבר קאמי אמר שבין הצדק לאמא שלו הוא בוחר באמא, ואני לגמרי בטים קאמי. כשאני רואה ברשתות החברתיות זעם קדוש על הורים שמגנים על בניהם האנסים אני נרתע. למה ציפיתם? נטישה ועקידה? הילדים שלי יכולים לבצע רצח עם בקנה מידה של שיא גינס ואני עדיין אהיה בעדם. זה יתמתן ככל שמעגלי הקירבה יתרחבו, ועדיין – אנשים במעגל הקרוב שלי יצטרכו לבצע זוועת איומות ממש כדי שאתנער מהם, וגם זה רק אחרי בירור מעמיק ושיחות נפש לרוב. 

אז דם ואהבה קודמים לכול. זה לא אומר שאני לא כועס או מאוכזב, אבל אעדיף להדחיק ולהתעלם, לשכוח ולצנזר, אולי קצת לריב. זה צבוע ונטול עקביות. מה שיגרום לניתוק קשר עם חבר אחד לא יהרוס את יחסי עם חבר אחר. יש עוצמה מסוימת של אהבה שמעבר לה הכול הולך: תהיה ביביסט, תתעבי את לד זפלין, זה לא ישנה דבר. 

איני מחזיק בקו אדום ברור וחד. יש נוסחה פתלתלה שמשקללת קירבה ואהבה ודעות ומעשים ומספקת תשובה שונה בכל פעם. וזה בסדר גמור מבחינתי. מוסר וצדק וטובת הכלל זה חשוב, אבל האנשים שאני אוהב חשובים לי יותר. 

אחרי שהצהרתי קבל עצמי והעולם שזו העת לאסקפיזם, פניתי מיד לשני אפיקי בידור שאינם שייכים לז'אנר: "הדבר" של קאמי, ומשחק מחשב בשם "פרוסטפאנק". מה לקלאסיקה גבוהת מצח ולמשחק דיגיטלי? לא מעט, מתברר.

"הדבר" פורסם ב-1947, בעידן אחר לגמרי לכאורה, אבל מבהיל עד כמה הוא רלוונטי לשכונה שלי בימי קורונה. מגיפת דבר תוקפת את העיר אוראן שבאלג'יריה (הצרפתית אז), ומכאן הדברים תופסים מסלול מוכר נוסח 2020. סגר מוטל על העיר. התושבים בטוחים בהתחלה שכל זה יחלוף והכול יחזור לקדמותו. זה לא קורה, מן הסתם. ומה אז? יש מי שמגיב בייאוש, אחרים בהדוניזם, קניות ונהנתנות. סגרים דיפרנציאליים על שכונות מסוימות שמעוררים זעם ומחאה חברתית, שלטון כושל שחותר לשקט תעשייתי ושליטה בתקשורת, ומחלה שאולי פוגעת בעשירים ועניים גם יחד, אבל ברגע שמתחיל מחסור במצרכים, וכשמבינים שהצפיפות תורמת להדבקה, חוזרת ועולה האמת האוניברסלית והעל-זמנית – עדיף להיות עשיר. אבל ממש. 

ויש את מי שנרתמים למאבק במגיפה, שמנסים לתמרן בין החידלון השלטוני, הזעם הציבורי ואמונות תפלות מכאן ואדיקות נוצרית משם. זו הרואיות גברית נטו – ב-1947 אף אחד לא שמע על מבחן בקדל ונשים נשארו במטבח – אבל פרט לכך, הכול רלוונטי להבהיל. אייפון ואינטרנט זה נחמד, אבל בני אדם הם חיה עקבית, כנראה.

האופי האנושי לא משתנה גם בעתיד, לפחות לפי "פרוסטפאנק", משחק עתידני של ניהול עיר, עם טוויסט קטן: כדור הארץ קפא, והשחקן מנהל עיר שהיא בעצם מושבה שאמורה לשרוד במזג אוויר שמתחיל במינוס 30 מעלות ביום נאה. מעבר למכניזם הבסיסי של משחק כזה – איסוף משאבים כמו פחם, מתכת, עץ ומזון – המטרה המרכזית היא לשמור על איזון בין שני מדדים – תקווה, וחוסר שביעות רצון. אלה מושפעים לא רק מרעב או קור, אלא מכל החלטה שהשחקן מקבל. לדוגמה: בתחילת המשחק צריך להחליט מה עושים עם הילדים. אפשר לשלוח אותם לעבוד, מה שיעצבן את הציבור אבל יוסיף ידיים עמלות. ואפשר להקים להם בית מחסה, מה שישמח את ההורים אבל עלול לגרום למחסור במשאבים בעתיד. וזה רק קצה הקרחון – בהמשך צריך לקבל שלל החלטות שלכל אחת מהן תג מחיר, ואם מד חוסר שביעות הרצון יגיע לקו האדום, הפסדת. 

בתחילת המשחק רציתי לעשות רק טוב, ולבחור בפתרונות ההומאניים ביותר. אבל ככל שהזמן עבר מצאתי את עצמי הופך קהה יותר ויותר לסבלם של חבורת הנודניקים שניהלתי. ככל שהאוכלוסייה בעיר גדלה, וככל שהמשחק מתקדם, השתנה הלך הרוח שלי מרצון להיות שליט נאור וקשוב, למבט אטום על התמונה הגדולה. המושבה צריכה לשרוד, ואם זה מצריך עבודה במשמרות של 24 שעות, וכמה אנשים שיקפאו למוות פה ושם, מה לעשות. טובת הכלל קודמת, ובשלב מסוים הופכת למושג מופשט לגמרי. העיר הופכת מכלי שנועד לספק מחסה לבני אדם, למטרה בפני עצמה. והאנשים שבה? ברגים במכונה. 

לקראת סוף המשחק חשבתי שזו סימולציה מעולה לאיך זה מרגיש להיות ביבי, או כל שליט שמחזיק בכוח יותר מדי זמן. הפרטים מיטשטשים, בני אדם הופכים לסטטיסטיקה, ומה שמשנה זו שורה תחתונה כללית, הצלחה במשימה שאולי פעם היתה לעשות טוב, אבל היום היא הישרדות בלבד. ובני האדם? גם אצל קאמי, גם בפיקסלים על מסך המחשב וגם בישראל האדומה מקורונה, בני האדם לא משתנים.  

לפני שנים השתתפתי בכתבה ב"ידיעות אחרונות" שעסקה במשחקי מחשב. כתבתי טור קצר, ששולב בכתבה שלא ראיתי לפני הפרסום. התוצאה: השם שלי הופיע בקרדיט, כשאני חתום למעשה על טקסט אנכרוניסטי שלא כתבתי ולא אהבתי את רובו, המלין על הקשר בין משחקים לאלימות פיזית. כאילו שמישהו זקוק לעידוד כדי להיות טיפש ולחלק כאפות. התקבלו לא מעט תגובות זועמות, ועם אחד המגיבים יצרתי קשר כדי להבין למה הוא כל כך נעלב. לא פגעת בי, הוא אמר, פגעת בקהילה!

השבוע נזכרתי באירוע הזה כשנתקלתי בכמה נציגים מטעם עצמם של קהילה אחרת. בטוויטר התעורר ויכוח על "הפגנות בימי הסגר – כן או לא", ואני טעיתי טעות פטאלית. טבלתי אצבעי בקלחת והבעתי דעה. מסופקתני אם קיים בעולם אדם יחיד ומיוחד שנכנס לוויכוח ברשת חברתית כשהוא אוחז בעמדה אחת, ויוצא ממנו מואר ומחזיק בעמדה הפוכה. אבל טעויות קורות, בעיקר כשאתה מתעצבן. ומה שהכעיס אותי היה הדה-לגיטימציה: אל מול טענות שכדאי להשעות את ההפגנות עכשיו, בזמן הסגר, או למצוא להן פורמט אחר, קפצו אנשים מהצד השני והאשימו את יריביהם בהתרפסות ובגידה במחנה. כלומר לא ויכוח לגופו של עניין, אלא סתימת פיות. 

אם יש משהו שאני מתעב בביביזם זה הוויתור המוחלט על מחשבה עצמאית, ניואנסים, מורכבות. יש רק עמדה אחת, בשירות המנהיג הדגול, וכל מי שאינו מיישר קו – בוגד. באים אנשי שמאל ועושים בדיוק אותו דבר, מציגים עמדה אחת מקודשת, ומגנים כל מי שמעז להביע עמדה אחרת. כשכתבתי שמתבצעת סתימת פיות למי שחושב אחרת, הותקפתי גם. בין היתר הואשמתי בביקורת שלילית שמשרתת את השלטון. איפה הגיליוטינה כשצריך אותה.

לא קשה לזהות את הטיפוסים האלה משני צידי המתרס. הם דרמטים ופומפוזים – הדמוקרטיה תקרוס עכשיו ומייד אם לא נצא להפגין, השמאל ימסור את המדינה לערבים אם ינצח בבחירות. זה להיות או לחדול, ורק חבל שאין בעברית קאפס בהקלדה, כדי להוסיף קצת נופך. זה לא ממש חדש. אני זוכר חברים של ההורים שלי מודיעים בשיחת סלון שיעזבו את המדינה אם שרון אי פעם יהיה ראש ממשלה. עד כמה שאני יודע לא רק שהם לא היגרו, הם אפילו לא עברו דירה. אין תהליכים, אין סימני שאלה, אין שלבים. יש השוואות למשטרים אפלים וסימני קריאה בלבד. ואני, אין לי כוח לסימני קריאה. 

אני חושד שחלק מהאנשים האלה מאוהבים בהפגנות. לא כאמצעי שנועד להוביל לעתיד טוב יותר, אלא כמטרה בפני עצמה. ההפגנות הן משהו אקטיבי ודרמטי – יוצאים מהבית, אולי מתעמתים עם שוטרים, עושים מעשה. הן זריקת אדרנלין ותקווה כאן ועכשיו. גם אני הרגשתי ככה כשנסעתי להפגין בירושלים, או בגשרים, ואני חושב שההפגנות חשובות וצודקות. יחד עם זאת, אפשר לעצור ולחשוב אם בזמן סגר הן משרתות את המטרה, ולא משמשות תחמושת לביביסטים. אם לא יהיה משמעותי ואפקטיבי יותר לארגן המוני הפגנות בכל רחבי הארץ לפי ההנחיות, או כל פתרון אחר שלא ייצר את התמונות שהשליט ואנשיו רוצים לראות בטלוויזיה. במילים אחרות להתמקד במחאה, לא בביטוי אחד מסוים שלה.

אני נרתע מהאנשים שיודעים שהם צודקים וכולם טועים, ועושים דה-לגיטימציה לכל מי שמעז להתנגד. זה ירוד ופחדני כשזה מגיע מימין, וירוד לא פחות כשזה מגיע משמאל. יכול להיות שאני טועה לגבי ההפגנות, אני באמת לא יודע. אבל כשמספרים לי שבגלל העמדה שלי מחר יהיו טנקים ברחובות, אני נתקף פקפוק וגרדת, וכשמנסים לסתום לי את הפה ומעלים את הווליום, אני מאבד אמון וחשק לדיאלוג. ממילא מדובר באנשים של מונולוג. הם יסתדרו מצוין גם בלעדי.

פעם יצאתי עם מרצה שעסקה בפוליטיקה וממשל. יום אחד ניהלנו שיחה על ענייני השעה, ואני טענתי שאולי עידן הדמוקרטיה קרב לקיצו, שעם אנשים כמו טראמפ ונתניהו, בשילוב רשתות חברתיות וכל הג'אז הטכנולוגי הזה אבד על השיטה הכלח. הדוקטורית נתנה בי את המבט שהיה שמור למקרים כאלה, קצת חומל, ושלחה לי קטע מספר של חוקר בשם ליפמן, שפקפק גם הוא ביכולותיה של הדמוקרטיה בעידן הנוכחי – אבל בשנות העשרים של המאה הקודמת. הטכנולוגיות שאיימו על שיקול הדעת של הציבור היו קצת אחרות, העיקרון דומה.

אנחנו חיים בתקופה איומה. מצאתי ניסוח מדויק לזה בראיון עם הפסיכיאטר ירדן לוינסקי בגלובס. אי הוודאות, היעדר פג תוקף לעידן המסיכות, הריחוק החברתי וכל מה שנלווה לו, מחרפנים אותנו. זה קשה לכולם, גם לפריבילגים כמוני שבסך הכל לא נפגעו מהמצב בריאותית או כלכלית, לפחות בינתיים. את החרדה מתדלקת גם התחושה של מנהיגות רופסת שמנהלת את המשבר הזה רע מאוד. אין יד על הגה הספינה, רב החובל מושחת. ועדיין, בסופו של יום אני לא מיואש לגמרי. אולי קצת בזכות הדוקטורית וליפמן. 

אנחנו לא בבליץ על לונדון, או במגיפה השחורה, או בעוד שלל קטסטרופות שהמין האנושי ארגן לעצמו – ושרד את כולן. ואני מניח שבכל אחת מאותן מהתקופות הללו היו אנשים שהפטירו את האמירה שחוזרת ונשנית בפיד שלי בטוויטר, "כולנו הולכים למות". זה נכון אבסולוטית, אבל כנראה שזה לא יקרה דווקא עכשיו. וגם אז, הרוב שרד.

אני חושד שמדובר במנגנון אנושי בסיסי, כזה שאפשר לזהות בחרדה הורית שמתעוררת בכל פעם שהצאצאים חווים מצוקה כלשהי. אני מכיר היטב את גל האימה, הבעתה מלהחמיץ סימן מבשר רעות, להבין רק בדיעבד שיכולתי למנוע אסון. רציונלית אני יודע שאם כואבת לילד הרגל או אם הוא מאחר ולא עונה לטלפון סביר להניח שלא קרה שום דבר. אבל מה בין סביר לבין חרדה קיומית? וכך כנראה מגיבים גם למשברים כמו באג אלפיים, סארס, קורונה, וגם למה שקורה במגרש המשחקים המוזנח של הפוליטיקה. הפחד הוא מהגרוע מכל. התמוטטות רבתית וכליה. זו גם הסיבה לפער בין סרטים על מגיפות וסוף העולם לבין מציאות הקורונה. על המסך יש את החרדות הכי איומות שלנו, דם ואש ותמרות עשן. במציאות יש, ובכן, את המציאות. הרבה מסיכות ובדיקת חום בכניסה לסופר, ודאגות כלכליות.

אני זוכר במעומעם שיחה של הורי עם חברים, כשהייתי ילד, על האפשרות הלא סבירה שאריק שרון יהיה ראש ממשלה, ושאם זה יתממש לא תהיה ברירה אלא לרדת מהארץ. אף אחד מהם לא קנה כרטיס טיסה בסופו של דבר. אני נוטה להאמין שהגרוע מכל לא יקרה. שבסופו של דבר הדברים יחזרו למסלול הפחות או יותר רגיל שלהם. זה ייקח זמן, ואני לא משלה את עצמי שלא יהיה לזה מחיר. אבל כשמדברים על סוף העולם, קץ הדמוקרטיה, הרס התרבות, אני מסרב להיכנס להיפרוונטילציה. יש הצדקה אבולוציונית לראות שחורות ולהיזהר מהן. אבל לרוב ובניכוי האפוקליפסה, השורה התחתונה היא בגוון קצת אחר.