היו כעשרים קרבות בערב האיגרוף בנמל יפו השבוע, והיו מתאגרפים טובים יותר ופחות, דרמות ונוק אאוטים, וכמה אנשים שאני אוהב שניצחו והפגינו וירטואוזיות ואגרופי מחץ בזירה. אבל מי שהיה עבורי ה-גיבור של הערב סיים את הקרב שלו על הקרשים בסיבוב השני. 

קוראים לו יעקב, איש מקסים ולא קטן, שעלה לקרב במשקל כבד. כמו כל דבר בחיים, גם ״משקל כבד״ הוא עניין יחסי. קרבות אמורים להיות מאוזנים – לוחמים ברמה דומה ומשקל דומה שמנסים באופן תרבותי והוגן להוריד זה לזה את הראש. אבל עקב נסיבות מצא את עצמו יעקב עולה לקרב עם יריב ששוקל 12 קילו יותר, גבוה ממנו בראש, ובאופן כללי משדר וייב של יצור מיתולוגי מעדות גודזילה וקינג קונג. זה נראה, כמו שאמר חבר שעמד לידי, כמו רוקי נגד איוון דראגו. 

זה היה ידוע מראש. ליעקב ניתנה האפשרות לסגת, והוא נפנף אותה הצידה. הוא עלה לזירה במבט רגוע ובטוח, התאגרף לא רע בכלל סיבוב וחצי, לא נבהל ולא בורח, מנסה ככל יכולתו לפגוע בענק שמולו – לפחות מדובר במטרה גדולה – נפל פעם אחת וקם, ולבסוף חטף מכה חזקה מדי והקרב הסתיים. 

עמדתי בקהל ומחאתי כפיים, ואז התחיל הקרב הבא, ואחריו עוד אחד, ולפתע גיליתי את יעקב עומד לא רחוק ממני עם כוס בירה ביד ומבט מפוכח. כששאלתי אותו לשלומו הוא נאנח ואמר ״בחיים לא פירקו אותי ככה״, אבל האינטונציה והבעת הפנים היו של שביעות רצון וסיפוק. 

כיף לנצח ועדיף לא לחטוף, אבל יעקב ירד מהזירה עם משהו גדול וחשוב לא פחות. המהות של העלייה לקרב עבור חובבנים כמונו היא התמודדות עם פחד. החרדה הבסיסית מסכנה, הפחד מהפומביות של כל זה, ועוד שלל חששות. יש משהו מנוגד לטבע בללכת מרצון למקום שבו מחכים לך כאב וסכנה, בתוספת אי ודאות לגבי איך תתפקד ותתמודד מול קהל. ויעקב צעד בשביל הזה, ועשה את המיטב בנסיבות חסרות סיכוי. אני מניח שדווקא בידיעה הזו, בנכונות להתמודד ולחטוף, יש כוח גדול יותר מניצחון. 

יש משהו מכונן בידיעה שעלית לזירה ועשית את המקסימום, ולא משנה מה התוצאה. והעמידה הנונשלנטית הזו אחרי הקרב, עם בירה ביד, היתה בעיני חלק לא פחות מהותי מהניצחון הפרטי הזה, ניצחון שהיה טמון בהפסד בנוקאאוט. יעקב, אתה כוכב הערב שלי. 

הקהל היה מורכב ברובו ממשפחות שבאו לערב תרבותי כזה: מצד אחד תזמורת פילהרמונית, מצד שני סרט שכולם אוהבים. ללכת עם ולהרגיש בלי. והיה כיף, והסרט מקסים, וכולנו צחקנו כשויזיני אמר בפעם השישית inconcieveable, וכולנו התעלמנו מהעובדה שווסלי איים על בטרקאפ באלימות שהיתה מזכה אותו בתיק פלילי בהנחה שאיזשהו שוטר היה טורח להקשיב לה. 

אין לי כוונה לכתוב כאן דברי כפירה, ״הנסיכה הקסומה״ הוא סרט נפלא, נכס צאן ברזל תרבותי, ומה לעשות שהזמנים משתנים ומשפט כמו ״במקום שממנו אני בא יש עונשים לנשים שמשקרות״ לא הזדקן טוב. איניגו מונטויה – סביר שהיום ליהוק של שחקן לא לטיני לתפקיד היה מעורר סערת טוויטר – עדיין מקסים. אבל הרומן שבמרכז הסרט, בין הנסיכה (הלא קסומה אגב, סתם תרגום משונה) לווסלי היה בעייתי עם פוטנציאל רעיל אז, ונותר כזה גם היום. ובדרך הספיקו הוא ודומיו לעשות לא מעט נזק לצופים, כולל לי. 

הבלוג הזה נקרא ״יותר מדי סרטים״ בגלל תלונה חוזרת של אמא של נגה ותומר על הגישה שלי לחיים. היא צדקה. אבל מה בעצם אמור הצופה התמים שיושב בקולנוע ״אורות״ ברעננה להבין על העולם, על עצמו, כשהוא צופה במה שקורה על המסך? ווסלי יפה. נורא יפה, ובאטרקאפ אפילו יותר. וזהו. הוא מביט בה, היא בו, אז יו וויש, והופ – אהבת אמת! כמו בסרטים. כמו בחיים? זה מודל הוליוודי שמשליך הצידה את כל מה שמסובך ומורכב בדבר הזה, יחסים. הוא אוהב אותה והיא אותו, ואין צורך לדבר, אין מקום לחששות וחולשות, ריבים, סקס לא מוצלח, לילות נטולי שינה כי הילדים ועבודה וכל הג׳אז הזה.

אם אתה לא יפה כמו דוגמן פרסומות הלבשה תחתונה, אם לא מספיק לך מבט מצועף אחד כדי להתאהב, אם יש לך ספקות, סימן שאתה מקולקל? חבל, היה יכול להיות נחמד. 

באטרקאפ נטולת חוש הומור ואין לה משהו חשוב לומר, מעבר להצהרות אהבה ואיומי התאבדות. ניסיון בריחה נועז? מה פתאום, היא נערת הפוסטר של הפאסיביות, מחכה למושיע. כשווסלי מסביר איך ניצל מהפיראט האיום רוברטס הוא מספר איך תיאר לו את יופיה, ותכל'ס מה עוד היה לו לומר עליה? היא לא בדיוק מקור לאוסף ציטוטים.

ולא שהוא יותר טוב. הוא לא מצליח להבין, למשל, איך היא לא חיכתה לו גם חמש שנים אחרי שהוכרז גופה, ומסביר לה שגם המוות לא יכול לאהבת אמת. אפשר היה לצפות שבין אימוני הסיף לדיי ג׳וב כפיראט יהיה לו זמן לעדכן אותה שעדיין יש לו דופק. ובכן לא. זה סיפור שייגמר בגירושים ומאבק על דופלקס בראשון מערב, או במחסה לנשים מוכות. 

אבל את כל זה אני רואה עכשיו. בזמן אמת, בגיל הנכון. ועורכת הבלוג טוענת שאין מצב שרוב ריינר התכוון לכל זה ברצינות, אבל אי אז בנעורי האבודים סרטים כאלה נתפסו כאידיאל הרומנטי שיש לשאוף אליו, להשוות את עצמך אליו, ולחטוף דיכאון. שירכבו שני הבלונדינים האגוצנטרים האלה אל האופק עם הצהרות האהבה החלולות שלהם ויניחו לי. אני אצא לבירה עם איניגו במקום.

יצאתי השבוע לבירה עם חבר. זה נשמע טריוויאלי, עבורי זה לא. החברים הכי טובים שלי מהתיכון בחרו מסלול חיים שונה מאוד משלי, וחיים אי שם בפריפריה הארדקור, מז'אנר היישובים עם שער בכניסה ופה שם גם איזה שומר חמוש. ולא מדובר בחבורה, כן? שני אנשים בקושי. אם פעם קיוותי שנמשיך לצאת ביחד לנצח, באה המציאות והחליטה שלא.

אף פעם לא היו לי חבר׳ה. אני לא מבין איך זה עובד. נהגתי להיפגש עם קבוצות של ילדים בני גילי, קצת למשחקי כדורגל וכדורסל, הרבה למשחקי קופסה ודי.אנד.די של גיקים. אבל כל הקטע הזה של מבלים ביחד בסוף שבוע באופן קבוע בנוסח סדרות תיכון אמריקאיות, יוצאים כולם יחד, Hanging out – לא הסתייע. תמיד הרגשתי בנוח עם עוד בנאדם אחד, מקסימום שניים. מעבר לזה הלכתי לאיבוד. אני מכיר אנשים שיש להם חבורות (חבר'ה), פרלמנטים, המוני אדם שהם פוגשים בקביעות. יוצאים מהבית בלי לתאם אפילו וצועדים לבר בידיעה ברורה שיפגשו שם חברים. אני מסתכל מהצד ומקנא. מוזמן למסיבות יום הולדת עם עשרות משתתפים במועדונים מגניבים, ומזמין שבעה חברים לחגוג איתי על בירה. 

איך מגדירים חבר? הקשבתי לפודקאסט שבו אלי חביב מארח את ג'ימבו ג'יי ודן איתו בשאלה הזו. הם קובעים שם שני מבחנים – מישהו שביקר אצלך בבית ואתה אצלו, ושאתה יכול לפנות אליו בבקשת סיוע כשאתה עובר דירה. עניין הביקורים ההדדיים מקבל הקלה בדמות מפגשים בתדירות סבירה בבר או בית קפה, וטוויסט מעניין נוסף: האם תדבר עם החברים שלך אם תהיה במצוקה? לא לוגיסטית, לא בקשת סיוע בסחיבת רהיטים, אלא עצב קיומי וצורך לדבר על רגשות.

חשבתי על החברים שאספתי בדרך. איך התרחש המעבר בין מכר, פרטנר לשיחה בהפסקה בבית הספר או בפינת הקפה בעבודה, לחבר – מישהו שחוצה גבול בלתי נראה אל תוך מרחב אישי שנמצא מעבר לחלון הראווה המסורג שאני מציג כלפי חוץ. חבר בתיכון שפגשתי דרך חיפוש בקופסת הקרטון של חוברות הקומיקס בחנות ספרים משומשים ברעננה. עמית לעבודה שלחש לי באמצע ישיבת בוקר ״תזכיר לי לומר לך משהו גזעני אחרי״ והבנתי שיש עם מי לדבר. עוד חבר קיבלתי בירושה מאקסית. הוא היה השותף שלה לדירה והיא הודיעה לי שאנחנו צריכים לצאת לבירה ביחד. הקשר איתה ניתק, הוא לגמרי בסביבה. ויש חבר שהמפגשים איתו בקפה הקבוע של שישי התקדמו לאט משלום שלום למפגשים בשאר ימות השבוע, אקסיות שהפכו לידידות ועוד. תמיד היה שם זיק של משהו, חיבור שהתעלה מעל לשיחות חולין, ובעיקר מעל הצורך לתרגם את עצמי, להתבטא באופן נאות לסביבה, והתגלות של אפשרות לשיח אמיתי, לא מנומס, לא מכובס, לא סטנדרטי.

הקשבתי לפודקאסט והלכתי לאיבוד. בין חברי המעטים יש כאלה שביקרו אצלי בבית אולי פעם אחת ושאני פוגש פיזית בערך פעם ברבעון, אבל יהיו הראשונים שאפנה אליהם בעת צרה – בין אם מדובר בלארוז בית או בדכדוך קיומי. יש אנשים שאני אוהב נורא ולא מתקשר איתם על בסיס קבוע, כאלה שיכולים להיעלם מחיי לימים, שבועות, חודשים ואז לחזור כאילו כלום. אין חוק ואין סדר, כאוס חברותי לא ברור. 

אני מניח שיכולתי לסיים במסקנה המשמחת שאני צודק, שקומץ חברים טובים עדיף מחבורה גדולה, שבסופו של דבר כל המבחנים האלה חסרי טעם, וחבר הוא מי שאתה מגדיר כחבר וזהו. אני חושד שזה לא נכון. שיש בי איזו מגושמות חברתית, שאינטראקציות שטבעיות לאחרים גוזלות ממני אנרגיה, שחבורות זה כיף אבל לא מהסוג שמתאים לי וחבל. ובכל זאת, אני שמח על מעט האנשים המצוינים שאספתי , ושיקשיבו בחפץ לב לצרות שלי על בירה ואולי גם יטו כתף ויעזרו לסחוב ארון בעת צורך. זה לא מעט.

לו ריד שר על זה באלבום ״קסם ואובדן״. בתרגום חופשי: אתה לא יכול להיות שייקספיר או ג׳ויס, אז מה נשאר? סופר המדע הבדיוני ניל סטיפנסון ניסח את זה אחרת ב״סנואו קראש״: בגיל מסוים אתה מבין שכבר לא תיסע למזרח הרחוק, למנזר מבודד על הר, ותהפוך שם לאמן הקונג פו הקטלני בעולם. 

כשאני מסתכל לגיל 50 בלבן של העיניים לא נותר לי אלא לאמץ את הבינוניות שלי. לא כתבתי יצירת מופת, לא מצאתי תרופה חדשה, לא זכיתי בפרסים ואותות, לא ייסדתי, לא מינכ״לתי, לא יריתי בנשיא או ראש ממשלה, לא הובלתי אומה אל מלחמה או שלום, לא נעצתי דגל בירח. 

להלן רשימת ההישגים שלי, הצנועה בכל מימד,. שרובה מצטמצמת לכדי אזור לא גדול בתל אביב, ואין בה כל ראשוניות או תעוזה מיוחדים:

 אתחיל בילדים שלי, שלושתם מעולים ומוצלחים ויש לי קרדיט מסוים בזה, גם אם הם יטענו אחרת 

הצלחתי לדלג מתחום תעסוקה אחד לאחר

הרכבתי מערכת תופים אלקטרונית עם תומר

צנחתי פעם אחת ממטוס

טסתי להקרנה לעיתונאים של "שר הטבעות״ בפריז בשליחות עיתון גדול

מצאתי ואני משמר מספר מצומצם של חברים איכותיים

סיימתי ספרים עבי כרס ממש

זכיתי במקום הראשון בטורניר משחקי פלייסטיישן באחד ממקומות העבודה שלי. 

פעם מצאתי אתר אינטרנט שכלל שורת תאריך שלתוכה הזנת את יום ההולדת שלך, והציג לך את רשימת ההישגים אליה הגיעו אנשים ידועים כשהיו בגילך. מסוג האתרים שצריכים להזהיר מפני קירבה לחפצים חדים לפני הקריאה. כנראה שהפתרון הוא לא להביט בערך הוויקיפדיה של סטיב ג׳ובס או מרק טוויין, אלא בסטנדרטים סבירים יותר. למשל איכר בימי הביניים, פליט של מלחמת אזרחים באפריקה או הפלישה הרוסית לאוקראינה, עובד מפעל של אמזון, או בן מיעוט כלשהו בכל מדינה בעולם. 

ואולי גם לחבק את הבינוניות שלי, להביט בה לעומק, ולנסות להבין שהיא נובעת מבחירה, מסדר עדיפויות משולב באופי. ואולי היא המצאה קפיטליסטית שנועדה לדרבן אותי לוותר על הנאות החיים הקטנות לטובת כוחות השוק. בינוניות היא תווית עם מניעים זדוניים. אני רוצה לעשות את העבודה שלי היטב אבל לא להפוך אותה למרכז החיים. אני רוצה להיות אבא נוכח ומשמעותי, אני מחבב רביצה על הספה עם ספר או משחק מחשב, אני נהנתן באופן בריא יותר או פחות. אין לי את השילוב של דחף ויכולת שמכניסים אנשים לדפי ההיסטוריה, או לפחות לוויקיפדיה, וזה בסדר. הם יכולים לשנות את העולם, אני אסתפק בלחיות בו, אבל לחיות טוב. 

זה נראה שביר, תינוקות. איך לעזאזל המין האנושי הפך לטורף העל שיושב לו בנחת בראש הפירמידה, אם בגיל שלושה חודשים נציג הדור הבא כל כך חסר ישע. אני מחזיק אותו ושומר שלא יעיף את הראש הצידה מדי או ינגח בי. 

הוא מפזר לעברי חיוכים נטולי שיניים כאילו הוא מזהה אותי. אולי הוא מזהה אותי? אין לדעת. היכולות הוורבליות שלו מוגבלות לעת עתה. העובדה שהוא לא שלי ממלאה אותי מידה שווה של הקלה וחרדה. כשחזרנו לפני עידן ועידנים עם נגה מאיכילוב לא הבנו איך משאירים אותנו לבד עם היצור הזה. איפה לעזאזל המבוגר האחראי? רחצנו אותה בארבע ידיים בכיור, כי האמבטיה היתה עצומה ומפחידה. אחרי שבוע באה לבקר חברה טובה ומנוסה ואמרה לנו בעדינות שאנחנו מחתלים את הילדה הפוך.

היום אני המבוגר האחראי. אני בא לעזרה. לוקח תינוק בן שלושה חודשים לטיול כדי שחברה אהובה תוכל לצלוח פגישה בזום. את הילד זה לא מעניין, הוא רוצה על הידיים. אני לוקח אותו, סט מוצצים ועגלה ויוצא לרחובות.

הוא מניע את הגפיים בלי שיטה והיגיון, ונראה נרגש ומרוצה למדי, מפציץ אותי בחיוכיו הקרחים. זוג קשיש עובר לידנו ומציץ לעגלה, האישה שואלת איפה מצאתי מתוק כזה. לרגע אני מרגיש אשם בחטיפת עולל שמנמן. אני ממשיך ללכת, חם ולח ודוחה בחוץ אבל המבטים מסביב הם בריזה צוננת. אני נזכר איך התהלכתי ברחובות תל אביב בחזה מתוח ומנשא מהודק, נהנה מהחיוכים הלא רצוניים שתינוקות מושכים בכוח שאין להתנגד לו. 

אנחנו מתיישבים לשתות בירה ליד כיכר רבין, הכי קרוב לבונדינג גברי שנגיע אליו בעתיד הנראה לעין. הפעוט נראה שמח ומרוצה, כאילו גם הוא נהנה קצת מהבירה הקרה. השיחה חד צדדית, החרדות לא קיימות. אין את המטען הנלווה של איך אגדל אותו, אילו פצעים וטראומות אותיר בו עד שיתבגר, האם אאכזב, האם אצליח לתת לו כל מה שיזדקק לו. כל זה לא מטריד את מנוחתי, כל שעלי לעשות הוא ליהנות מהמתיקות והחיוכים והשמנמנות. אני לא חושב שהבנתי עד לטיול הזה עד כמה כל יציאה לעולם עם ילד משלך משולה לטרק אינסופי עם תרמיל גב כבד ובלתי נראה. 

ואז הוא מתחיל להתעצבן קצת. אני לוקח אותו על הידיים, מתחיל את תנועת הנדנוד האוטומטית שמוטמעת בכל מי שאי פעם תפקד כהורה. אני מרגיש אותו מרפה לאט לאט, וכשאני מניח אותו בעגלה הוא כבר ישן, ידיים פשוטות לצדדים בתנוחת כניעה, נושם בשקט. אני מתחיל את המסלול חזרה, שבסופו אסיר מעלי אחריות והדים של מטעני עבר. אני לגמרי מוכן להיות סבא. צאצאים חוקיים – לכו על זה.

אני יודע שאתם יודעים שאני בינוני. ולפי תסמונת המתחזה ככה בדיוק גם אתם מרגישים – אנחנו לא יותר מחבורת שרלטנים שמשחקים אותה כאילו יש לנו מושג מה אנחנו עושים כשאנחנו עורכים ידיעה בעיתון או מנהלים פרויקט או מטפלים בחולה או קונים צוללות מגרמניה. העיקרון פשוט: כל מה שהצליח קשור למזל, לעזרה שקיבלתי, לישות עליונה. כל מה שנכשל – עלי. אני אשם. אבל העובדה שמישהו המציא לזה שם לא תשכנע אותי שזה לא נכון. זה שאני פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחרי.

כשעוד נדדתי בערבות העיתונות המטרה היתה להגיע לסוף היום, לעמוד בדד-ליין, ולא לגלות בעיתון של הבוקר שלמחרת יותר מדי טעויות. חבר שנטש את העיתון לטובת משרד פרסום גדול הסביר לי שלא ככה זה עובד בעולם המבוגרים. מתברר שיש מקומות שבהם חושבים חודשים ושנים קדימה, שממש מתכננים בהם את העתיד. וזה אחלה רק שהעתיד נוטה להיות הפכפך ובלתי צפוי ולאלץ אותך לספק הסברים. כשמנצחים, אמר המורה שלי להיסטוריה, לא צריך להסביר.

באותה תקופה לא הכרתי את המנהג האמריקאי של הערכה חצי שנתית. פעם בחצי שנה עליך לבחון את עצמך – מה מבין המטרות שהצבת השגת, מה חושב עליך הבוס, ומה הלאה. מדובר ברעיון מצוין ובמקדם מכירות מעולה לפרוזאק. מי רוצה לנבור במעשיו ולגלות כל מה שהוא לא מרוצה ממנו? זה כמו לבקש מטינאייג'רית להסתכל בראי, אין סיכוי שזה ייגמר טוב.

אני מעדיף את הגלולה הכחולה, את הצד השני של התסמונת – אפקט דאנינג-קרוגר, או סינדרום דביל וטוב לו. שזה קצת כמו קודם, אבל הפוך – אנשים שאין להם מושג מהחיים שלהם אבל בטוחים שהם מעולים. אתם מכירים אחד או שניים כאלה. אולי אתם האחד או שניים אבל אין לכם מושג, כי זו הפואנטה, אי-ידיעה מבורכת. מה עדיף להיות, רדוף לבטים וספקות או טמבל מאושר? בורות ותחושת עליונות מזויפת זה כמו ג'ין וטוניק, כמו סקס, סמים ורוקנ'רול, כמו מסיבות יומולדת ודמעות. זו תערובת רבת עצמה כל כך שביכולתה להעיף אנשים עד לבית הלבן.

אני בשלב בחיים שבו זה כבר לא אמור לעבוד עלי. הזמן שחלף, העובדות המצטברות – כל אלה אמורים להרגיע אותי ולייצב את תחושת הערך העצמי. בפועל זה בולשיט. אחד הדברים שאתה מגלה אחרי גיל 40 הוא שאין כזה דבר אנשים מבוגרים. יש אלתור ופאסון, כמה טמבלים שבטוחים שהם מעולים, ויחידי סגולה שהם הדבר האמיתי. למרות שסיכוי טוב שאם אתפוס אחד מהם בבר הוא יתוודה אחרי הבירה השנייה שגם הוא לא לגמרי בטוח שהוא יודע מה הוא עושה. צ'אק נוריס יש רק אחד. כל השאר נעים קדימה בזמן ומקווים לטוב.