הלכנו לסופרמן החדש, הצאצאה ואני. קראתי קצת על הסרט – הבמאי טען שמדובר בסיפור של מהגר, הרפובליקאים עיקמו את האף, היתה אפילו טענה שמדובר בסרט פרו-פלסטיני. וכל זה נשמע לי קצת קשקוש והרבה יחסי ציבור. המציאות קשוחה מספיק בלי שמנסים להדביק עליה אייקון תרבות פופ שלובש תחתונים אדומים מעל המכנסיים. תנו לי קצת אסקפיזם ובואו נתקדם. 

ורוב הזמן הסרט אכן היה מבדר ומופרך כצפוי. כמה אפשר לקחת ברצינות סרט עם כלב מעופף (בגלימה), יקומי כיס מקבילים ומפלצות דמויות גודזילה, וכל זה בשעה הראשונה? במושב לידינו אבא הסביר לילדה בת 9 שהכל יהיה בסדר, הפופקורן היה חם ויקר. יומית כהלכתה.

ואז הגיעה סצנת הפלישה. בתחילת הסרט מספרים לנו שסופרמן מנע ממדינה דמיונית בשם בורביה לתקוף מדינה בדיונית אחרת. בשלב מסוים, כשסופרמן עסוק בצרות אחרות, הפלישה יוצאת לדרך. צבא גדול, חמוש ומאומן, מול ערב רב של אזרחים שנראים מזרח תיכוניים בהחלט. התכווצתי בכיסא. 

אין לי מושג למה התכוון ג׳יימס גאן, הבמאי. יכול להיות שכשעסק בבורביה הפיקטיבית ונשיאה לבן השיער בעל המבטא הרוסי, חשב על טראמפ ופוטין. אולי על ביבי? יכול להיות שלא חשב על כלום. זה לא משנה, בסופו של דבר ההקשר הוא בעיני המתבונן. היה קשה לצפות בצבא הפולש והאזרחים הנואשים ולא לחשוב על עזה. לחשוב על מה עובר בראש של צופה במדינה אחרת, האם עבורו אני חלק ממדינת קלגסים חד מימדית? 

קראתי פעם על חוויית הצפייה ב״בלאק הוק דאון״ בסומליה. סרט אמריקאי פטריוטי על נחתים שנלחמים נגד המוני טרוריסטים מקומיים, עם קהל צופים שמריע בכל פעם שמסוק או חייל אמריקאי נפגעים. גם חוויית הצפייה שלי עברה טלטלה, יצאה מאיזון. האם אני אמור לקחת כמובן מאליו שהצד ה״טוב״ בסרט מייצג אותי? האם אני בצד הרע של הסיפור? התרגלנו להזדהות עם הצד המערבי, האמריקאי. יש מצב שבלי להרגיש זזנו מזרחה? אולי גם האמריקאים איבדו קצת מהזוהר האדום-לבן-כחול שלהם?

בדרך חזרה עברנו בכיכר הבימה, דרך הפגנת ענק בעד סיום המלחמה. בלי גלימות, סטריאוטיפים ופתרונות קלים, ועם הרבה דכדוך. עזה זה כאן.