השכנה עם הכיסא המתקפל הירוק מגיעה למקלט אחרונה, כשצלילי האזעקה כבר דועכים. יש מתח מובנה בכניסה שלה: בדקה התשעים, כשכבר רוצים לסגור את הדלת. זה מעצבן, אבל בניגוד לרוב המתמגנים היא גרה בבניין שאליו שייך המקלט. כל דיירי הרחוב הקטן מגיעים אליו כי הוא מרווח וגדול ואין להם חלופה קרובה אחרת. כשהיא נכנסת המבט שלה אומר חמיצות ותרעומת, מה האספסוף הזה עושה בבית שלי. 

יש לי מקלט מטר מהבית בתל אביב, ובבניין של בת הזוג שלי בגבעתיים. בשניהם אני אורח: אני לא שייך לאצולת הממ״ד, ובבניין שלי אין שום דבר מוגן. בין אזעקה להתראה לניסיון להשלים שעות שינה אני קורא כותרות ופרשנויות סותרות. מצד אחד: זו מלחמה פוליטית איומה, אין מיגון, הכל נוראי. מצד שני: זו מלחמה בתנאי VIP, עשר דקות התראה כדי שתוכלו להגיע בנחת למקלט/ממ״ד/ממ״ק עם כוס קפה ביד, מה אתם מתבכיינים. כנראה ששני הצדדים צודקים. 

בבליץ על לונדון נהרגו או נפצעו קשה 30 אלף איש. בלילה הקטלני ביותר נהרגו 1,436 בני אדם. לא היה להם ממ״ד או את הפריבילגיה לקטר על הצליל שבחרו בפיקוד העורף להתראה המקדימה שלהם. הבליץ נמשך כשבעה חודשים. אלה לא היו טילים בליסטיים ממדינה נחשלת, אלא מטוסי חיל האוויר הגרמני האימתני שהסתובבו להם חופשי מעל לונדון. איפה אנחנו ואיפה הם.

כל זה טוב ויפה אבל אחרי שנים של אימוץ ספרטה-שיק ובואו נחיה על החרב, שליש מדינה עדיין לא ממוגן. במונית בין גבעתיים לתל אביב אני שומע בדואי תושב זרזיר מתראיין לרדיו אחרי נפילת הטיל ביישוב. אין להם מיגון. בכלל. כשיש אזעקה יוצאים החוצה כדי לא להילכד חלילה בבניין מתמוטט ומקווים לטוב. הוא מספר שהבן שלו התגייס לצבא, רצה לתרום. הסאבטקסט הנאיבי הוא ציפייה שהמדינה תגמול לו איכשהו, למשל במילוי חובה בסיסית לאזרחיה בצורת מקלט. איזה תמים בחיי. המדינה עסוקה בהצהרות על ניצחון לדורות או עד לסבב הבא, ושהאזרחים שלה יסתדרו בעצמם לפי יכולתם, לפי הקאסטה שאליה הם שייכים. 

אם אתה הייטקיסט תל אביבי פריבילג כמוני יהיה בסדר, אם אתה עני, גר בפריפריה או לא יהודי, אנחנו משתתפים בצערך. בשישי האזעקה תופסת אותנו במכונית, ואנחנו עוצרים ליד אברהם הוסטל, ומצטופפים במקלט יחד עם תיירים שנתקעו בארץ וחיילים שנקלעו לאיזור. כשאנחנו יוצאים אנחנו רואים בחור שנשאר בקומת הכניסה, והמשיך לשחק ביליארד עם אוזניות על הראש, ושהטילים יקפצו לו. מבחינתו האירוע כולו הסתיים, ושיילך להזדיין המרחב המוגן. 

פעם יצאתי עם מרצה שעסקה בפוליטיקה וממשל. יום אחד ניהלנו שיחה על ענייני השעה, ואני טענתי שאולי עידן הדמוקרטיה קרב לקיצו, שעם אנשים כמו טראמפ ונתניהו, בשילוב רשתות חברתיות וכל הג'אז הטכנולוגי הזה אבד על השיטה הכלח. הדוקטורית נתנה בי את המבט שהיה שמור למקרים כאלה, קצת חומל, ושלחה לי קטע מספר של חוקר בשם ליפמן, שפקפק גם הוא ביכולותיה של הדמוקרטיה בעידן הנוכחי – אבל בשנות העשרים של המאה הקודמת. הטכנולוגיות שאיימו על שיקול הדעת של הציבור היו קצת אחרות, העיקרון דומה.

אנחנו חיים בתקופה איומה. מצאתי ניסוח מדויק לזה בראיון עם הפסיכיאטר ירדן לוינסקי בגלובס. אי הוודאות, היעדר פג תוקף לעידן המסיכות, הריחוק החברתי וכל מה שנלווה לו, מחרפנים אותנו. זה קשה לכולם, גם לפריבילגים כמוני שבסך הכל לא נפגעו מהמצב בריאותית או כלכלית, לפחות בינתיים. את החרדה מתדלקת גם התחושה של מנהיגות רופסת שמנהלת את המשבר הזה רע מאוד. אין יד על הגה הספינה, רב החובל מושחת. ועדיין, בסופו של יום אני לא מיואש לגמרי. אולי קצת בזכות הדוקטורית וליפמן. 

אנחנו לא בבליץ על לונדון, או במגיפה השחורה, או בעוד שלל קטסטרופות שהמין האנושי ארגן לעצמו – ושרד את כולן. ואני מניח שבכל אחת מאותן מהתקופות הללו היו אנשים שהפטירו את האמירה שחוזרת ונשנית בפיד שלי בטוויטר, "כולנו הולכים למות". זה נכון אבסולוטית, אבל כנראה שזה לא יקרה דווקא עכשיו. וגם אז, הרוב שרד.

אני חושד שמדובר במנגנון אנושי בסיסי, כזה שאפשר לזהות בחרדה הורית שמתעוררת בכל פעם שהצאצאים חווים מצוקה כלשהי. אני מכיר היטב את גל האימה, הבעתה מלהחמיץ סימן מבשר רעות, להבין רק בדיעבד שיכולתי למנוע אסון. רציונלית אני יודע שאם כואבת לילד הרגל או אם הוא מאחר ולא עונה לטלפון סביר להניח שלא קרה שום דבר. אבל מה בין סביר לבין חרדה קיומית? וכך כנראה מגיבים גם למשברים כמו באג אלפיים, סארס, קורונה, וגם למה שקורה במגרש המשחקים המוזנח של הפוליטיקה. הפחד הוא מהגרוע מכל. התמוטטות רבתית וכליה. זו גם הסיבה לפער בין סרטים על מגיפות וסוף העולם לבין מציאות הקורונה. על המסך יש את החרדות הכי איומות שלנו, דם ואש ותמרות עשן. במציאות יש, ובכן, את המציאות. הרבה מסיכות ובדיקת חום בכניסה לסופר, ודאגות כלכליות.

אני זוכר במעומעם שיחה של הורי עם חברים, כשהייתי ילד, על האפשרות הלא סבירה שאריק שרון יהיה ראש ממשלה, ושאם זה יתממש לא תהיה ברירה אלא לרדת מהארץ. אף אחד מהם לא קנה כרטיס טיסה בסופו של דבר. אני נוטה להאמין שהגרוע מכל לא יקרה. שבסופו של דבר הדברים יחזרו למסלול הפחות או יותר רגיל שלהם. זה ייקח זמן, ואני לא משלה את עצמי שלא יהיה לזה מחיר. אבל כשמדברים על סוף העולם, קץ הדמוקרטיה, הרס התרבות, אני מסרב להיכנס להיפרוונטילציה. יש הצדקה אבולוציונית לראות שחורות ולהיזהר מהן. אבל לרוב ובניכוי האפוקליפסה, השורה התחתונה היא בגוון קצת אחר.